קדם נ' פלוני ואח'

1.תובענה למינוי כונס נכסים לשם העברת זכויות בדירה המצויה ברחוב X בחולון והידועה כחלקה Y בגוש Z (להלן: הדירה), על פי הסכם שנחתם ביום 3.2.2010 (להלן: ההסכם) בין התובע לבין הנתבעים.

2.בנוסף, עתר התובע להורות לרשם המקרקעין למחוק את כל העיקולים שנרשמו לאחר יום 4.2.2010.

ביום 19.7.2017 ניתן פסק דין חלקי לפיו התביעה להסרת העיקולים התקבלה, אך ההערה על ביטול הרשאה לפי תקנה 26 שנרשמה ביום 8.7.2010 נותרה בעינה – מדובר בהערה, בין היתר, על ביטול ייפוי הכח הכללי שניתן על ידי הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) לנתבע 1 (להלן: הנתבע).

הרקע העובדתי

3.הנתבעים נישאו בשנת 1996 והתגרשו בשנת 2008, אך חיו בנפרד כבר משנת 2002.

4.הנתבעת נכה המוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי החל משנת 1998, כבעלת נכות רפואית בשיעור של 50% על יסוד נפשי ודרגת אי כושר בשיעור של 75%.

5.ביום 23.1.2002 חתמה הנתבעת על ייפוי כוח כללי לפיו מינתה את בעלה בזמנו, הנתבע, כמיופה כוח (להלן: ייפוי הכוח). על פי ייפוי הכוח הכללי הוסמך הנתבע לפעול בשם הנתבעת לביצוע שלל פעולות משפטיות, ובין היתר גם למכור ולרכוש מיטלטלין ונדל"ן. ייפוי הכוח הכללי נחתם בפני הנוטריון עו"ד עמוס בר-מור (להלן: הנוטריון).

6.הדירה נשוא התביעה נרכשה בשנת 2005, כשהנתבע עשה שימוש בייפוי הכח לרכישת הדירה גם בשם הנתבעת, כאשר מחצית מהזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבע ומחצית מהזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבעת. הנתבע העיד כי שילם על הרכישה של הדירה וכי מטרת הרכישה הייתה לספק לנתבעת מקום מגורים כי היא לא יכלה לגור, באופן זמני, בדירה של אימה. הנתבעת הסכימה כי רכישת הדירה נועדה על מנת לספק לה מקום למגורים, וכי גרה בה במשך שנה, אך לטענתה הנתבע לא רכש את הדירה, אלא אימה שילמה על הדירה – טענה זו נטענה לראשונה, וללא ביסוס, בחקירתה כאשר אין זכר לה בכתב ההגנה.

7.ביום 3.2.2010 נחתם הסכם מכר בין התובע לבין הנתבעים לפיו מכרו הנתבעים לתובע את הדירה, כאשר הנתבע שוב עשה שימוש בייפוי הכח למכירת הדירה גם בשם הנתבעת. מכוח ייפוי הכוח הנוטריוני הכללי ניתן לתובע, על ידי הנתבע, ייפוי כח בלתי חוזר להעברת הדירה על שמו. לצורך עריכת ההסכם הצדדים שכרו את שירותיו של עו"ד אילן לוי ז"ל (להלן: עו"ד לוי).

8.לטענת התובע, לפני החתימה על הסכם המכר התבצעה שיחת טלפון על ידי הנתבע לנתבעת כאשר התובע היה נוכח ואף דיבר עם הנתבעת. עמד על כך התובע בחקירתו, בעמוד 21 לפרוטוקול מיום 1.10.2017:

"ש: והתקשרת אליה?

ת: פלוני התקשר אליה. לא אני התקשרתי. פלוני דיבר איתה, אמר לה שנמצא פה עופר הקונה של הדירה, והוא העביר לי את הטלפון. ואז דיברתי איתה.

ש: אז מה שאלת אותה?

ת: לא שאלתי אותה. אמרתי לה, פלוני הציג אותי בתור עופר הקונה של הדירה, לא זוכר את המילים במפורש. היא אמרה לי שאין מה לדאוג, פלוני מטפל בכל העניינים של הדירה, בכל העניינים שלה, וזהו. בכל העניינים העסקיים. זה מה שאמרה לי. אני לא יכול לזכור במפורש".

מנגד, הנתבע כלל לא הזכיר שיחת טלפון שהתקיימה עם הנתבעת כאשר התובע היה נוכח, אלא ציין כי מסר את מספר הטלפון של הנתבעת לעו"ד לוי. עמד על כך הנתבע בחקירתו, בעמוד 52 לפרוטוקול מיום 19.11.2017: "לא זה לא היה משהו מורכב לנהל, בסך הכל דירה, הלכנו לעו"ד לוי ומה שהוא ביקש נתנו לו. כל ההתנהלות הטכנית היתה מול עו"ד לוי ולו השארתי את הטלפון, לא לקדם, זה מה שאני זוכר".

הנתבעת טוענת שהתובע מעולם לא שוחח איתה והיא מעולם לא אישרה לו או לכל אדם אחר שהנתבע מטפל במכירת הדירה. לטענתה, השוני בגרסאות מחזק את טענתה שלא התקיימה שיחה כלל וכי מדובר בניסיון ליצור, יש מאין, תוקף לעסקה מפוקפקת.

9.ביום 8.7.2010, חמישה חודשים לאחר חתימת ההסכם ולאחר ששולמה מלוא התמורה ונמסרה החזקה בדירה לתובע, נרשמה הערת אזהרה על ביטול ייפוי הכח. הצדדים חלוקים בנוגע לרישום הערת האזהרה, שכן הנתבעת טוענת שלא ביקשה לרשום את הערת אזהרה אך אינה יכולה להסביר איך נרשמה ומי היה יכול לרשום אותה מלבדה. מנגד, התובע טוען כי לאור חתימתה של הנתבעת על המסמכים אשר מצויים בידי לשכת רישום המקרקעין, ברור כי הייתה זו הנתבעת אשר רשמה את הערת האזהרה ומכך ניתן להסיק כי היא ידעה על עסקת מכירת הדירה עוד בשנת 2010.

10.הנתבע פנה בהליך של בקשה לפשיטת רגל במסגרת תיק פש"ר 9764-02-12, כאשר ביום 19.1.2017 אישר בית המשפט של פשיטת הרגל את ניהול ההליכים בתביעה דנן.

11.ביום 21.11.2011 הגיש הנתבע, בשם בתם המשותפת של הנתבעים, בקשה למינוי אפוטרופוס קבוע לרכוש לנתבעת וזאת על מנת להגן על רכושה וקניינה (להלן: בקשה למינוי אפוטרופוס). בסעיף 21 לבקשה נטען: "הנה כי כן, עינינו הרואות כי מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות ומצערות המצדיקות התערבות בית המשפט הנכבד למינוי אפוטרופוס ברכוש מחמת ליקוי נפשי ו/או מוחי וחוסר יכולת לקבל החלטות מושכלות וסבירות בקשר לרכושה באופן שיש בו כדי לפגוע בצאציה, ובתוכם המבקשת, שהינה קטינה ואינה מסוגלת בשל כך לדאוג לעניינה המשפטיים".

לבקשה צורפו העתקים של אישורים רפואיים ופסיכיאטריים לגבי הנתבעת מהשנים 1998, 2002 ואחד ללא תאריך, המתארים את מצבה הקשה של הנתבעת, כאשר אושפזה מעת לעת בבית החולים שיבא ואברבנאל ואובחנה כמי שסובלת מהפרעת אכילה, הפרעת אישיות גבולית, משמיעת קולות, חוסר תפקוד מוחלט ואף נקבע כי היא סובלת מסכנה אובדנית.

12.ביום 6.9.2012 הגיש הנתבע בקשה בהולה לאפשר בדיקה רפואית דחופה לבתם המשותפת של הנתבעים, ללא צורך באישורה של הנתבעת (להלן: בקשה לאפשר בדיקה פסיכיאטרית). בסעיף 4 לבקשה קובע הנתבע: "האם הינה חולת נפש בעל עבר פסיכיאטרי ארוך".

13.בחודש יוני 2015 הוטל עיקול על חשבון הבנק של הנתבעת על ידי מס שבח מקרקעין. לאחר בירור פשר החוב, פנתה הנתבעת לעו"ד לוי בהודעה מיום 23.7.2015 וטענה כי לא ניתנה הסכמתה למכר וכי הוא נדרש שלא להשלים את הרישום. עו"ד לוי השיב לנתבעת ביום 3.9.2015 כי פעל על פי ייפוי הכח.

טענות הצדדים

טענות התובע

14.לפי גרסת התובע, יש לרשום את הדירה על שמו מאחר ולא נפל כל דופי בהסכם אשר נחתם באמצעות ייפוי כח תקין אשר באמצעותו גם נרכשה הדירה, שולמה כל התמורה ונמסרה החזקה בדירה. כמו כן, על הדירה רבצה משכנתא אשר סולקה לצורך מכירת הדירה.

15.למעשה, התובע מאמין כי עשה מעל מעבר ביחס לבירור טיב ייפוי הכח ועסקת המכר בהתחשב בעובדה שייפוי כח כללי תקף לעשר שנים ומעת שמוצג ייפוי כח כזה אין צורך לבצע חקירות, אם לא עולה חשד בנסיבות העניין. כמו כן, טוען התובע כי לצורך פעולה במקרקעין אין צורך בייפוי כח ספציפי ובלתי חוזר, וכי היקף השליחות בייפוי הכח אינו מוגבל והיה ניתן לרשום מכוחו הערת אזהרה ואף ייפוי כח בלתי חוזר לצורך רישום הדירה על שם התובע.

16.התובע מדגיש כי מלבד העובדה שבדק את ייפוי הכח בעצמו, העסקה נבדקה על ידי עורך דין ובנוסף, במהלך שלב המשא ומתן הנתבעת אישרה לתובע טלפונית כי היא מסכימה למכירת הדירה וכך גם אישרה שהנתבע מטפל בכל עניין מכירת הדירה. באשר לשוני בגרסאות בהתייחס לשיחת הטלפון עם הנתבעת, טוען התובע כי בכל מקרה מדובר בייפוי כח תקף והסכמתה לא הייתה נדרשת, אלא נבדקה למעלה מן הצורך.

17.התובע טוען כי הנתבעת השתהתה, וכי בהתנהגותה גרמה לכך שצדדים שלישיים הסתמכו על ייפוי הכח שנתנה, כאשר יכולה הייתה לבטל את ייפוי הכח לאחר הפרידה של השניים, לאחר הגירושין או לרשום בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה בדבר הימנעות מעשיית עסקה, ובכך הייתה משיגה פיקוח על מכירת הדירה.

18.לטענת התובע, הערת האזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין בדבר ביטול ייפוי הכח נרשמה רק לאחר חמישה חודשים ממועד מכירת הדירה, ומהווה אף היא נדבך נוסף בשיהוי וברשלנות של הנתבעת. כמו כן, פעולת ביטול ייפוי כח אינה משפיעה למפרע, ולכן ההערה בדבר ביטול ייפוי הכח שנרשמה לאחר רישום הערת האזהרה על מכירת הדירה, אין לה תוקף.

19.לדידו של התובע, הנתבעת הגיעה לבית המשפט בידיים לא נקיות כאשר טענה בעקשנות כי לא היא רשמה את ההערה בדבר ביטול ייפוי הכח, אולם חתימתה מופיעה על המסמך הנמצא בידי לשכת רישום המקרקעין. כמו כן, כאשר נשאלה הנתבעת האם זו חתימתה לא ידעה להשיב בוודאות שזו לא חתימתה וברור, בכל מקרה, שזו הייתה היא שניסתה לבטל את ייפוי הכח שכן לשכת רישום המקרקעין לא מבטלת ייפוי כח אלא לפי בקשת מייפה הכח. נוסף על כך, טוען התובע כי רישום ההערה מוכיח כי הנתבעת ידעה על ייפוי כח, ולכן אינה יכולה לטעון שלא הייתה מודעת אליו.

20.בכל הקשור למס שבח, טוען התובע כי לא נתבקש פטור ממס שבח בעת מכירת הדירה מאחר והעסקה דווחה כעסקת הפסד. כמו כן, כאשר מס שבח הוציא שומה על סך של כ-11,000 ₪ עו"ד לוי הגיש השגה ולבסוף הוקטן סכום השומה ל-3,924 ₪. נוסף על כך, מוסיף התובע כי מס השבח בגין העסקה לא שולם מאחר ועו"ד לוי החזיק בנאמנות סך של 5,000 ₪, אשר שוחרר בטעות לנתבע אשר לא שילם את מס השבח.

21.בהתייחס למצבה הנפשי של הנתבעת והטענה כי בגין כך ייפוי הכח בטל, טוען התובע כי לא הובאה כל הוכחה בקשר למצבה, מלבד אישור מהביטוח הלאומי המעיד על נכות כללית ללא שום פירוט בנוגע למצבה, בקשה למינוי אפוטרופוס לנתבעת שהגיש הנתבע בשנת 2011 ובקשה לאפשר בדיקה פסיכיאטרית לביתם של הנתבעים בשנת 2012 (להלן: בקשות אפוטרופסות). לא מונה מומחה, לא הוגשה חוות דעת ואף הנתבעת עצמה, כאשר עמדה על דוכן העדים, לא העידה על מצבה הנפשי. מנגד, התובע מצביע על כך שהדיינים אשר נתנו תוקף של פסק דין להסכם הגירושין בעניינם של הנתבעים, התרשמו ששני הצדדים עשו אותו בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו.

22.ביחס לטענת הנתבעת כי פחדה מהנתבע, טוען התובע כי גם עניין זה לא הוכח כאשר הנתבעת לא הביאה ראיות כלל לאיומים ואף בנוגע לקביעתה כי לא רצתה להתנתק מבתם המשותפת, התברר שבאותה עת הנתבעים חלקו בהסדרי השהות ורק כחצי שנה לפני העדות, זו עברה לחזקתו הבלעדית של הנתבע. התובע טוען כי מפסק הדין של בית הדין הרבני שנתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, ניתן ללמוד כי הנתבעת בגדה בנתבע ולכן כנראה זו הסיבה שהיא חששה ממנו.

23.באשר לטענת הנתבעת כי במסגרת נישואי הנתבעים, הנתבע רוקן את הנתבעת ואת אמה מרכוש רב, נטל הלוואות על נכסים השייכים להן ומשכן אותם לצרכיו תוך שהוא מותיר אותן כשהן כמעט חסרות כל, טוען התובע שלנתבעת הייתה אפשרות לבטל את ייפוי הכח אחרי שנפרדו ועצם העובדה שלא עשתה זאת מוכיח שסמכה עליו והסכימה עם פעולותיו, או לכל הפחות לא הביעה התנגדות להן.

24.לבסוף, טוען התובע כי הנתבעת אינה אמינה כאשר יש לה תשובות שונות וגרסאות רבות במהלך העדות. התובע מדגיש את העובדה שהנתבעת טוענת טענות שלא הועלו בכתב ההגנה, כמו הטענה שחשבה שייפוי הכח מתבטל בעת הגירושין, שהדירה נרכשה בכספי אימה והעובדה שלא יכולה הייתה להסביר איך הטענות בדבר הפחד, הלחץ והאיומים, מתיישבות עם העובדה שהדירה נקנתה, לטענתה, על מנת שהיא תגור בה לאחר שהנתבעים כבר נפרדו.

טענות הנתבע

25.הנתבע הסכים למבוקש על ידי התובע והודיע כי אין לו התנגדות להעברת הדירה על שם התובע. יתרה מזאת, הנתבע העיד בפני בית המשפט בנוגע לנסיבות עריכת הסכם המכר וייפוי הכח וחיזק את גרסת התובע. כמו כן, הסביר הנתבע כי ייפוי הכח ניתן לו על ידי הנתבעת כדי לטפל בעניינים העסקיים הקשורים אליה, וזו הייתה ההתנהלות במשך שנים.

26.יחד עם זאת, על מנת להביא את הנתבע להעיד היה נדרש להוציא צו הבאה ביום 18.10.2017 ולקיים דיון הוכחות נוסף ביום 19.11.2017, לאחר שהנתבע הוזמן כדין ולא התייצב למרות שהתבצעה מסירה כדין.

טענות הנתבעת

27.הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי להירשם כבעלים של הדירה, וזאת מן הטעם שהיא מעולם לא מכרה לו את הזכויות. באשר לטענותיו של התובע לזכויות, טוענת הנתבעת כי הן תולדה של ניסיון לרכוש זכויות שלא כדין, לרבות בדרך של תחבולה והטעייה, ולחילופין כתוצאה של רשלנות או עצימת עיניים.

28.לגישת הנתבעת, על מצבה הנפשי בעת מתן ייפוי הכח ובעת עריכת העסקה ניתן ללמוד מבקשות האפוטרופסות אשר הוגשו על ידי הנתבע. הנתבעת אינה טוענת כי הוכיחה שלא הייתה כשירה בעת עריכת ייפוי הכח, אלא מבקשת להתבסס על תפיסת הנתבע אותה, בתור השלוח, מיופה הכח. לאור תפיסתו, טוענת הנתבעת, היה הנתבע צריך לראות בשליחות כמסתיימת, לאור הצהרתו הוא שהנתבעת לא הייתה כשירה מבחינה מנטלית.

29. הנתבעת טוענת כי היה על התובע לברר את טיבה של ההסכמה אשר עמדה מאחורי ייפוי הכח, בייחוד כאשר מדובר בתובע אשר עיסוקו כמתווך דירות וכאשר מדובר בעסקה אישית שלו. טענת ההגנה של הנתבעת, נסמכת על חובותיהם של צדדים הפועלים על פי ייפוי כח, והיא מדגישה את תפיסתו הסובייקטיבית של השלוח לגבי מצבו של השולח ואת העובדה שעברו שמונה שנים מאז החתימה על ייפוי הכח הכללי אשר נחתם כשהנתבעים היו עוד נשואים. לטענת הנתבעת, בעסקת מכר של מקרקעין יש לראות ברוכש כאחראי למנוע תאונה משפטית, בהתחשב בכך שלרוכש קל יחסית לברר את זהות הצד שנמצא מולו ואותנטיות ייפוי הכח.

30. לטענת הנתבעת, ברור מעובדות המקרה שלפנינו כי אם התובע היה פונה אל הנתבעת הרי שהיה מגלה כי שמה לא נותר כשהיה, כי היא אינה מסכימה לעסקה, כי היא התגרשה זה מכבר מהנתבע וכי יש מחלוקות רכושיות בין הנתבעים. הנתבעת מדגישה כי התובע הסתמך בתביעתו על ייפוי הכח לבדו ולא על רישומי המקרקעין, וכי אם נפל פגם בייפוי הכח כך שאינו תואם את המציאות, כאשר ייפוי הכח מציג מצג כי קיימים יחסי שליחות בין הנתבעת לנתבע אך אלה אינם קיימים עוד, אין התובע יכול להוסיף ולהסתמך עליו עוד. הנתבעת טוענת כי ייפוי כח משמש רק כמכשיר אשר נועד לקיים התחייבות ולא מהות השליחות, כאשר בעניינו לא היה תוקף להתחייבות ולא הוכח דבר קיומה ולכן לא היה ניתן להשתמש במכשיר ייפוי הכח. יתרה מזאת, טוענת הנתבעת כי לצורך פעולה במקרקעין היה נדרש ייפוי כח ספציפי ובלתי חוזר, ואין להסתפק בייפוי הכח הכללי שניתן.

31. הנתבעת מפנה לשוני בגרסאות בנוגע לשיחת הטלפון שהתבצעה אליה לטענת התובע, כאשר התובע טען כי הנתבע התקשר לנתבעת מולו ואילו הנתבע טוען כי רק מסר את מספר הטלפון שלה לעו"ד לוי ולא הזכיר שיחת טלפון שהתקיימה. כמו כן, מפנה הנתבעת לכך שלשיחה זו אין תיעוד, אין לתובע את מספר הטלפון שחויג ואין באפשרותו לספק כל פרט בנוגע לאותה שיחה.

32. לשיטת הנתבעת, התובע מרחיק את עצמו מנושא ייפוי הכח כאשר אמר שכל נושא ייפוי הכח נמסר לעו"ד לוי, בעוד שהתובע כלל לא ביקש להיפגש עם הנתבעת, לא דרש לקבל תצלום תעודת זהות שלה, לא בדק את המסמכים, לא ביקש אישור של הנתבעת, לא שאל את כתובתה או כל שאלה אחרת לגביה. הנתבעת מוסיפה כי אם אכן התקיימה השיחה, הרי היה מספיק זמן מיום קיום השיחה ועד לחתימת ההסכם לזמן אותה, ובכל זאת התובע בחר שלא לעשות זאת.

33. הנתבעת טוענת לשיהוי מצד התובע, שהרי זה גילה על הערת האזהרה המבטלת את ייפוי הכח כבר בשנת 2011 אך הגיש את התביעה דנן רק בשנת 2015, וגם זו הוגשה רק לאחר שהנתבעת שלחה מכתב לעו"ד לוי בו היא מבקשת שלא ירשום את הזכויות בדירה על שמו של התובע. לפי טענת הנתבעת, השיהוי מצד התובע מצביע על כך שמדובר בעסקה לא כשרה שכן אם היה מדובר בעסקה תקינה היה התובע פועל במהרה על מנת לעמוד על זכויותיו.

34. עוד טוענת הנתבעת כי השליחות נעשתה במקרה שלפנינו בחריגה מהרשאה כאשר נעשתה שלא בהסכמתה ולא בידיעתה. הנתבעת טוענת כי ייפוי כח כללי נותן שיקול דעת לשלוח, וכאשר נעשית פעולה לזכות את השולח לא צריך לפנות אליו אך כאשר רוצים לגרוע ממנו יש לחזור ולבקש את אישורו. לכן, לפי הנתבעת, יש לראות בעסקת רכישת הדירה ככזאת אשר נמצאת בגדר ההרשאה שניתנה בייפוי הכח אך מכירתה חרגה מההרשאה.

35. לגבי הטענה כי היה צריך לרשום את סיום השליחות בלשכת רישום המקרקעין, טוענת הנתבעת שאין חובתו של שולח להודיע ברבים על סיום השליחות כאשר אין הוא יודע איזה שימוש נעשה בייפוי הכח ומיהו אותו מוטב שצפוי מהשליחות. כמו כן, טוענת הנתבעת כי כלל לא זכרה שחתמה על ייפוי הכח ולכן ברור כי לא ידעה שעליה לבטלו.

36. לבסוף, טוענת הנתבעת כי מדובר בחוזה שנעשה למראית עין בלבד, וזאת לאור תשלומים אשר על פני הדברים נראה כי שולמו בייתר וחלקם ללא תיעוד, ובנוסף העובדה שהתובע אינו מסביר כיצד הופקדו כספים לנאמנות עו"ד לוי להבטחת תשלום מס השבח, אם אכן שילם התובע את כל הכספים לנתבע.

דיון והכרעה

שיהוי

37. לטענת התובע, הנתבעת השתהתה כאשר ישנה על זכויותיה כשידעה על הערת האזהרה כבר משנת 2010, וזאת ניתן ללמוד ממועד רישום ההערה בדבר ביטול ייפוי הכח, שנרשמה ב-8.7.2010, אך זו לא עשתה דבר עד שנת 2015, כאשר שלחה מכתב לעו"ד לוי.

38. הנתבעת, מנגד, טוענת לשיהוי מצד התובע, שהרי זה גילה על הערת האזהרה המבטלת את ייפוי הכח כבר בשנת 2011 אך הגיש את התביעה דנן רק בשנת 2015, וגם זו הוגשה רק לאחר שהנתבעת שלחה מכתב לעו"ד לוי בו היא מבקשת שלא ירשום את הזכויות בדירה על שמו של התובע.

39. השתהות של בעל דין מלתבוע את זכויותיו, במשך שנים רבות, עשויה להצדיק דחית תביעה, גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 446 (2003):

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23)."

40. יחד עם זאת, טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים. על כך עמד בית המשפט העליון בע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' הרב מרדכי דב קפלן (28.10.2015):

"נושא השיהוי במשפט האזרחי אל מול מוסד ההתיישנות, נדון במסגרת פסק דינה המעמיק של השופטת פרוקצ'יה, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (2003). קבלת טענת שיהוי במסגרת תקופת ההתיישנות היא בעייתית שכן הדבר עומד בניגוד לציפייה הלגיטימית של בעל דין לפעול למימוש זכויותיו במסגרת המועדים הקצובים לו בדין; מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט בדבר גישה חופשית לערכאות המשפט; ועשוי לפגוע ביכולתו של בעל דין לממש את זכותו לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות. טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים (1997); ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ (2000)). דבר זה יסודו כמובן גם בשכל הישר. תנאי נוסף לעניין זה, הוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום לבו של בעל הדין. מכל מקום, בבוא בית המשפט לדון בטענה זו, עליו להביא בחשבון, כי השתהות בתום לב אשר עודנה מצויה בתחום תקופת ההתיישנות איננה שוללת בהכרח את זכותו של בעל הדין, ולעתים באה מתוך ניסיון להביא את המחלוקת לכלל פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. סוף דבר, הנושא תלוי נסיבות במידה רבה, ועסקינן בטענה שלא בקלות תתקבל."

41. התובע טוען כי הבקשה להפחתת מס השבח והבעיות אליהן נקלע אביו בעסקי היהלומים עיכבו את רישום הדירה על שמו ואת הגשת התביעה. מנגד, טוענת הנתבעת כי כלל לא ידעה על הסכם המכר ורישום הערת האזהרה על שם התובע וכי לראשונה שמעה שהדירה נמכרה לתובע כאשר ביררה בנוגע לעיקול אשר הוטל על חשבון הבנק שלה על ידי מס שבח מקרקעין. יחד עם זאת, הנתבעת לא יכולה הייתה להצהיר חד משמעית כי החתימה על הבקשה לביטול ייפוי הכח בלשכת רישום המקרקעין לא שלה, ולא סיפקה הסבר המניח את הדעת לגבי זהות מגיש הבקשה.

42. לטעמי, אין מדובר באחד המקרים החריגים, הכוללים נסיבות נדירות, בהם בית המשפט יקבל את טענת השיהוי. קשה לקבל את טענות הצדדים ביחס להתמהמהות בהגשת התביעה או העמידה על זכויותיהם אך אין בשיהוי זה כדי להצביע על זניחת הטענות בנוגע לבעלות בדירה וכן לא ניתן להצביע על שינוי מצבו לרעה של אחד הצדדים באופן שמצדיק לקבל את טענת השיהוי.

נסיבות מתן ייפוי הכח

43. לטענת הנתבעת, לא ניתן להתעלם ממצבה הנפשי בעת החתימה על ייפוי הכח הכללי כאשר לטענתה הנתבע היה צריך לדעת על כך שזו נעשית לא מרצונה החופשי וכאשר אינה מבינה את משמעות חתימתה על ייפוי הכח ואת השלכותיו.

44. סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) קובע:

"שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי."

45. סעיף 3 לחוק השליחות קובע את הקניית השליחות וצורתה:

"(א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.

(ב) נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה."

46. ייפוי כח הינו מכשיר משפטי המוסדר בחוק השליחות, ותפקידו לאפשר למיופה הכח, לעשות בשמו של מייפה כוחו פעולה משפטית כלפי צד שלישי, בהתאם למוסכם בייפוי הכח.

47. כדי שלצד השלישי יהיה ביטחון כי אכן מי שנמצא לפניו הוא המוסמך להתחייב בשם השולח, קובע סעיף 13(ב) לחוק השליחות כי רשאי צד שלישי שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה.

48. סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: חוק הנוטריונים) קובע:

"יפוי-כוח כללי ויפוי-כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו; הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה."

49.יחד עם זאת, כדי שייפוי הכח יוכל לחייב, מבחינה משפטית, על בית המשפט להשתכנע כי נחתם על ידי הנתבעת מרצונה הטוב והחופשי, כמו כל מסמך משפטי אחר. תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 קובעת את חובת בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון המוטלת על הנוטריון:

"נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפניו אם בכל נסיבות הענין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה."

50. אימות החתימה אין משמעו רק התייצבות לפני הנוטריון וחתימה על המסמך. חלק חשוב מהתהליך הוא בירור מצד הנוטריון כי החותם מבין את מעשיו ומודע לתוצאותיהם וכי החותם פועל מרצונו החופשי. עמד על כך בית המשפט בת.א (ת"א) 14380-10-10 מיטרי נ' דוברונסקי עו"ד (5.1.2014):

"מעשה האימות מורכב משלבים אחדים, כדלקמן: תחילה, אימות זהותו של החותם, כאמור בתקנה 2 לתקנות הנוטריונים (...); לקראת סיום: בירור חופשיות רצונו של החותם והבנתו את משמעות פעולתו (תקנה 4 (ד) לתקנות הנוטריונים); לבסוף: חתימה על ייפוי הכוח לנגד עיני הנוטריון.

(...)

ההתייצבות היא השלב הראשון והחתימה היא השלב האחרון. אולם, התחנות שבדרך אף הן בעלות חשיבות ומשקל רבי ערך, שכן העיקר הוא בבירור מצד הנוטריון כי החותם מבין את מעשיו ומודע לתוצאותיהם; אילו כל שהיה נדרש הוא אימות החתימה על המסמך – בדומה, למשל, לתצהיר – יכול היה כל עורך דין לעשות זאת. אולם, מותר הנוטריון מעורך הדין הוא בתהליך ההתחקות אחר מופעיה החיצוניים של הבעת הרצון מצד החותם, כאשר האחרון נחזה להיות מצויד בידע על אודות מהות הפעולה שהוא מבקש לעשות ועל תוצאותיה. ההנחה היא כי ההקפדה והדקדוק בכל אחד מן השלבים, יצמצמו את החשש שמא החותם אינו מודע למעשיו."

51. במקרה שלפנינו נערך ייפוי הכח על ידי הנוטריון, אשר אימת את חתימת הנתבעת. למעשה, פרט לעדותה של הנתבעת בהקשר לנסיבות החתימה על ייפוי הכח ובקשות האפוטרופסות שהוגשו על ידי הנתבע, אין כל עדות אחרת לגבי מצבה הנפשי והבנתה את משמעות הפעולה שעשתה.

52. בעניין זה חשוב לציין כי ייפוי כוח אשר נחתם בפני נוטריון, נהנה מחזקת התקינות, מכוח סעיף 19 לחוק הנוטריונים, הקובע לאמור:

"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת. לדברי הנוטריון, ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

53. עוד יש להוסיף כי הנתבעת לא זימנה את הנוטריון לעדות, וכי אי זימונו פועל כנגד גרסתה. אם רצתה הנתבעת לשכנע כי ייפוי הכח נעשה כאשר הייתה במצב מנטלי לא תקין והיה ברצונה לסתור את חזקת התקינות, הרי שהנטל מוטל עליה. לפיכך, היה עליה לזמן את הנוטריון על מנת שיתאר את מצבה הנפשי באותה עת ואת אשר הוביל אותו למסקנה כי הפעולה, כן נעשתה מרצונה החופשי ולנסות להפריך מסקנה זו או להביא ראיות אחרות לסתור את חזקת התקינות של ייפוי הכח.

54.לאמור לעיל יש להוסיף שניים.

ראשית, ייפוי הכח נחתם עוד בשנת 2002, וכאשר רכישת הדירה לרבות ע"ש הנתבעת, בשנת 2005. מנגד, כל הקשור לבקשות שהוגשו בעניין מצבה הנפשי הינו מספר שנים רב לאחר מכן, ואין בהן להצביע על פגם בחתימה על ייפוי הכח ותקפותו.

שנית, ואולי כעיקר, אם אכן לפי טענת הנתבעת ייפוי הכח לא היה תקף, מלכתחילה, אזי גם רישום חלק מהדירה על שמה, פגום הוא, ולכאורה נשמט כל הבסיס לטענותיה אודות זכויות שלה בדירה.

חריגה מהרשאה

55. טענתה העיקרית של הנתבעת הינה כי הנתבע עשה שימוש בייפוי הכח הכללי לשם מכירת הדירה, תוך חריגה מההרשאה שנתנה לו. לגרסת הנתבעת, ייפוי הכח הכללי ניתן לנתבע אך ורק לצורך פעולות המזכות אותה אך פעולות הגורעות ממנה דרשו הסכמה וידיעה שלה.

56. סעיף 5(א) לחוק השליחות קובע את היקף השליחות:

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה."

57. עיון בייפוי הכח הכללי שנחתם על ידי הנתבעת אינו מלמד על כל הגבלה של היקף השליחות. סעיף 6 קובע כי מיופה הכוח רשאי:

"בשמי ובמקומי ועל חשבוני לקנות, לשכור, להחליף, או לרכוש בכל צורה אחרת שהיא, למכור, להשכיר, לשעבד, למשכן, או למסור בכל צורה אחרת שהיא כל רכוש, בין מיטלטלין ובין נכסי דלא ניידי. לרבות דברים שבתביעה, מפעלים מכונות, מכשירים, השייכים לי עכשיו או יהיו שייכים לי בעתיד, בתנאים כפי שימצא לנכון."

58. לשונו הברורה של ייפוי הכח אינה מגבילה את הרשאתו של הנתבע לפעולות הנוגעות לזיכוי הנתבעת בלבד. לשון ייפוי הכח מצביעה על העברת מלוא הכוחות המשפטיים לנתבע. יחד עם זאת, הלכה היא כי לשון ייפוי הכח כשלעצמה אינה מצביעה בהכרח על היקף ההרשאה וכי ניתן ללמוד על היקף ההרשאה גם מנסיבות חיצוניות (ראו ע"א 712/74 פרומן נ' עזבון פרומן, פ"ד ל(3) 110 (1976) וע"א 4261/91 חברת גן הלויתן בע"מ נ' משה (13.4.1995)).

משכך, יש לקבוע כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי למרות לשונו הברורה של ייפוי הכח הכללי, פעולת הנתבע סתרה את הסכמתה והיא נעשתה בחריגה מהרשאה.

59. כאמור, במקרה שלפנינו נערך ייפוי הכח על ידי נוטריון, אשר אימת את חתימת הנתבעת. כמו כן, כבר צוין כי הנתבעת לא זימנה את הנוטריון לעדות וכי אי זימונו פועל כנגד גרסתה. אם רצתה הנתבעת לשכנע כי למרות לשונו הרחבה של ייפוי הכח הכללי, כוונתה הייתה ליתן לנתבע הרשאה מוגבלת בלבד, הרי שהנטל להוכיח כוונה זו מוטל עליה. גם בהתייחס לנושא זה, פרט לעדותה של הנתבעת כי הניחה שייפוי הכח תקף רק כל עוד בני הזוג נשואים, אין כל עדות אחרת לגבי צמצום היקף ההרשאה. לא הוצג כל מסמך המעיד כי ייפוי הכח הכללי נועד למטרה מצומצמת בלבד, ולא הובאה עדות התומכת במסקנה זאת. במיוחד יפים הדברים, מעת שיכול וצד שלישי יסתמך על ייפוי הכח והאמור בו.

60. בענייננו מסרה הנתבעת לנתבע ייפוי כח כללי, מבלי להגביל את היקף ההרשאה. לא הובאה כל ראיה על הגבלה שכזו ואין להסיק מהראיות כי הנתבעת התכוונה לשלול מהנתבע את הכוח להשתמש בייפוי הכח לשם מכירת הדירה.

61.נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם הגרסה כי מטרת ייפוי הכח הייתה לאפשר לנתבע לרכוש דירה בכספו אשר תשמש את הנתבעת למגורים בשעה שאין לה היכן לגור, אך גם לאפשר לנתבע למכור את הדירה, ללא צורך בהסכמת הנתבעת, לאחר שהנתבעת תוכל לחזור לדירת אימה. על כך ניתן ללמוד מהעובדה שייפוי הכח ניתן לאחר פרידת הנתבעים, העובדה שהנתבעת עזבה את הדירה לאחר שנה והעובדה שהנתבע שילם בעצמו על הדירה. מכל האמור לעיל, ניתן להסיק כי ייפוי הכח הכללי אשר ניתן לנתבע שימש כמכשיר על מנת לאפשר את רכישת הדירה לתקופה קצובה ומכירתה כשהנתבעת לא תזדקק לה יותר.

אחריות התובע

62. הנתבעת תולה את יהבה על סעיף 6 לחוק השליחות אשר קובע כי במידה והשלוח פעל בחוסר הרשאה או בחריגה מהרשאה וכי הצד השלישי לא ידע על כך, הברירה בידו לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. לשולח, לעומת זאת, קיימת רק אפשרות לאשר את הפעולה בדיעבד. נוסחו של סעיף 6 לחוק השליחות:

"(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.

(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.

(ג)תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה."

63. הסעיף נועד להתמודד עם מצב שבו פעולתו של הפועל בחזקת שלוח אינה מחייבת ואינה מזכה את השולח, הפתרון הוא הטלת אחריות על השלוח עצמו. אך על מנת שפעולת השלוח לא תחייב ולא תזכה את השולח, על הנתבעת להרים את הנטל שאכן הפעולה נעשתה ללא הרשאה או בחריגה ממנה, כאמור - הנתבעת לא הרימה נטל זה ולכן פעולת הנתבע מחייבת אותה.

64. למעלה מן הצורך אציין כי אין בסיס להטיל על התובע חובה לבדוק בכל מקרה שבו פועל אדם על פי ייפוי כח כללי את היקף ההרשאה שניתנה לשלוח. הטלת חובה שכזו והדרישה מהצד השלישי לדרוש אישורו של השולח בכל מקרה ומקרה, משמעה ביטולו של ייפוי הכח. מטרת הענקת ייפוי כח לשלוח הינה לאפשר לשלוח לפעול בשמו ובמקומו של השלוח. כל עוד נחזה ייפוי כח כמסמך שנערך כדין, ובהעדר ראיות נוספות המעלות חשד כי מיופה הכח חורג מהרשאתו, אין מקום להטיל על התובע חובות בדיקה נוספות (ראו ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991) ודנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31 (1993), שם קבע בית המשפט כי הבנק התרשל כלפי לקוחו משעצם את עיניו והתעלם מהראיות לפיהם חרג השלוח משליחותו).

65. בהעדר כל ראיה מחשידה, כפי המקרה שלפנינו, אין כל סיבה שתוטל על התובע חובת בדיקה מיוחדת. מתן ייפוי כח כללי לבן משפחה מדרגה ראשונה, אינו צריך לעורר כל חשד (ראו ה"פ (חי') 76/08 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ – סניף חדרה (20.8.2009) וה"פ (חי') 22583-01-14 יעקובסון נ' זבגלסקי (26.1.2016), וכשנקבע כי לא קמה לבנק חובת בדיקה מיוחדת בהעדר כל ראיה מחשידה, וקל וחומר כאשר מדובר באדם פרטי שאינו מוסד פיננסי).

66.באשר למחלוקת בנוגע לשיחת הטלפון, הרי אם תתקבל הטענה כי אכן התבצעה שיחת טלפון לנתבעת, אין בכך להצביע על כך שהתובע חשד בטיבו של ייפוי הכח אלא לכל היותר ניתן לראות בכך כאמצעי זהירות אשר ננקט למעלה מן הצורך. במידה ותתקבל טענתה של הנתבעת כי לא התבצעה שיחת טלפון אליה, הרי שבכל מקרה פעל התובע כדין בהתחשב בכך שלא הייתה לו כל סיבה לחשוד בייפוי הכח בהעדר כל ראיה מחשידה.

67. לטענת הנתבעת, עצם העובדה שעברו שמונה שנים מיום החתימה על ייפוי הכח הכללי ועד ליום חתימת הסכם המכר יש בה כשלעצמה לעורר חשד אצל צד שלישי שמא ייפוי הכח אינו תקין, נחה דעתי כי אין לקבל טענה זו. סעיף 6(א) לחוק הגנת רכוש מופקד, תשכ"ה-1964, קובע את תוקפו של ייפוי כח:

"לא תירשם בפנקס מקרקעין, או בכל פנקס אחר המתנהל על פי חיקוק, פעולה שתקפה תלוי ברישום, אם צד לפעולה מיוצג על ידי ממונה או על ידי מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו עשר שנים, אלא אם הוגשה בכתב הסכמת הממנה או המרשה לפעולה ולא עברה שנה מיום מתן ההסכמה, או אם בית המשפט התיר את הרישום."

68. הסעיף קובע חד משמעית כי תוקפו של ייפוי כח, שאינו ייפוי כח בלתי חוזר, יהיה לעשר שנים מיום נתינתו, בכל הקשור לרישום זכויות בפנקס מקרקעין. אין כל סיבה שצד שלישי אשר מוצג בפניו ייפוי כח אשר ניתן לפני פחות מעשר שנים יחשוד כי ייפוי הכח לא תקין. בטח שייפוי הכח עצמו לא יהווה ראיה מחשידה אשר תחייב את הצד השלישי לבצע בדיקה מיוחדת כאשר הוא עונה על הדרישות אותן קבע המחוקק.

69. במקרה דנן לא עמדו בפני התובע כל ראיות המעלות חשד ומצדיקות עריכת בדיקה נוספת של היקף ההרשאה שניתנה לנתבע. יתרה מזאת, הנתבע הסתמך על עורך הדין אשר בדק את העסקה והוציא אותה לפועל. ברי כי אם אישר עו"ד לוי שהעסקה תקינה וכי ייפוי הכח תקין, לא היה נדרש התובע לבצע בדיקות נוספות בעצמו בנוגע להרשאה שניתנה לנתבע על ידי הנתבעת.

סיום השליחות

70. לטענת הנתבעת, על פי סעיף 14 לחוק השליחות, שליחות מסתיימת עם גריעת כשירותו של השולח או השלוח. מאחר ובמקרה דנן הנתבע היה מודע לכך שהנתבעת אינה כשירה, השליחות הסתיימה.

71. סעיף 14(א) לחוק השליחות קובע את סיום השליחות:

"השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו."

72. סעיף 15(ב) לחוק השליחות קובע סייגים לסיום השליחות:

"לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת; ואם השלוח ידע על סיומה, זכאי הצד השלישי גם לברירה הנתונה לו בסעיף 6(ב)."

73. סיום השליחות אינה מותנת בידיעת הצד השלישי, אך צד שלישי שאינו יודע על סיום יחסי השליחות, הרשות בידו לראות את השליחות כנמשכת. הרעיון העומד מאחורי כלל משפטי זה מקורו ברצון להגן על צד שלישי כאשר הסתמך על קיומה של הרשאה בהתנהגותו של השולח, אשר יצר את ההרשאה המקורית. על כך עמד בית המשפט העליון בע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ , פ"ד לח (4) 85, 89 (1984):

"כפי שראינו, אם העדר הרשאה של שלוח מקורו בסיומה של הרשאה שנתקיימה בעבר, עשוי הצד השלישי ליצור קשר ישיר עם השולח, חרף העדרה של ההרשאה. סעיף 15(ב) לחוק השליחות קובע:

"לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת".

ודוק: אין סיום יחסי השליחות מותנה בידיעתו של הצד השלישי. יחסי השליחות עשויים לבוא לידי סיום גם בלא ידיעתו של הצד השלישי. עם זאת, צד שלישי, שאינו יודע על סיום יחסי השליחות, הרשות בידו לראות את השליחות כנמשכת. דומה שהטעם לדין מיוחד זה מקורו ברצון להגן על הצד השלישי ולהגשים את ציפייתו הסבירה. מקור ציפייתו של הצד השלישי לקיומה של הרשאה הוא בהתנהגותו של השולח, אשר יצר את ההרשאה המקורית. השולח אינו "זר", אלא הוא יצר בהתנהגותו שלו את יחסי השליחות המקוריים. בנסיבות אלה, מן הדין שיוטל עליו הנטל להודיע לצד השלישי על שינוי שחל בהם, שכן הצד השלישי עשוי להניח, כי יחסי השליחות המקוריים ממשיכים להתקיים. אם השולח אינו עושה כן, מן הדין שיישא בסיכון "הראשוני"."

74. במקרה דנן, מקורה של אחריות השולח הוא בסעיף 15(ב) לחוק השליחות, הקובע כי בהתקיים התנאים הקבועים בו, רשאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת. אלא שהיקף הרשאתו של השלוח נקבעת בעיקר על פי חזות הדברים כפי שהם משתקפים מהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. במקרה דנן, אין כל ספק, כי מנקודת מבטו של התובע, מכירת הדירה, הייתה במסגרת הרשאתו של הנתבע כפי שזו הוצגה לו, ואין כל הוכחה כי התובע ידע על סיום השליחות, במידה וזו אכן הסתיימה.

75. יתרה מזאת, הנתבעת לא הוכיחה כי השליחות אכן הסתיימה. הנתבעת עצמה מודה כי לא הוכיחה את חוסר הכשירות שלה אלא מבקשת היא להסתמך על תפיסתו של הנתבע אותה. את הדרך שבה תפס הנתבע את הנתבעת מבקשת הנתבעת ללמוד מבקשות האפוטרופסות אשר הוגשו בשנים 2011 ו-2012, לאחר חתימת ההסכם, זאת למרות שבשנת 2008 עמדה הנתבעת מול בית דין רבני אשר קבע חד משמעית שהצדדים עשו את הסכם הגירושין בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו. אין ספק שמדובר בעניין מורכב אך בכל מקרה, אין צורך להידרש לעניין זו, שכן גם אם הנתבע חשב שהנתבעת אינה כשירה הרי שאין לכך השפעה על עניינו ללא הוכחת ידיעתו של הצד השלישי, התובע.

76.לא זו אף זו, הנתבעת לא פעלה כלל על מנת למנוע תקלה משפטית, כאשר בהתנהגותה גרמה לכך שצד שלישי הסתמך על ייפוי הכח שלה על אף שהייתה יכולה בקלות יחסית לבטלו, או לרשום בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה בדבר הימנעות מעשיית עסקה ובכך הייתה משיגה פיקוח על הדירה. הנתבעת חתמה על ייפוי הכח ולכן אחראית על המצג שנוצר כי קיימת הרשאה לשלוח, לכן היא זו שגם אחראית להודיע ברבים על סיום השליחות כאשר השליחות מסתיימת.

77.כאמור, הנתבעת לא סיפקה הסבר להערת האזהרה אשר נרשמה ב-8.7.2010 ומנסיבות המקרה סביר יותר להניח כי היא זו שפנתה ללשכת רישום המקרקעין על מנת לרשום אותה, שכן לא הייתה יכולה להצהיר חד משמעית כי החתימה על הבקשה לא שלה ולא סיפקה הסביר המניח את הדעת לגבי זהות מגיש הבקשה. לכן, אין לקבל את טענת הנתבעת כי כלל לא ידעה על הסכם המכר ורישום הערת האזהרה על שם התובע עד אשר הוטל עיקול על חשבון הבנק שלה על ידי מס שבח מקרקעין.

78.מכל האמור לעיל, ניתן ללמוד כי הנתבעת השתהתה כאשר ידעה על עסקת המכר לכל המאוחר ב-8.7.2010 אך עמדה על זכויותיה רק ביום 23.7.2015, כאשר פנתה הנתבעת לעו"ד לוי בדרישה שלא ירשום את הדירה על שמו של התובע. שיהוי זה מחזק את הגרסה שהדירה נרכשה אך ורק לתקופה קצובה, בה לא יכלה הנתבעת להתגורר אצל אימה, אך נועדה להימכר כאשר הנתבעים לא יזדקקו לה יותר.

חוזה למראית עין

79. הנתבעת טוענת כי עסקת מכר הדירה נעשתה למראית עין בלבד וכי כל כוונת הצדדים הייתה לגזול ממנה את דירתה. הנתבעת מדגישה כי אין כל הסבר לתשלומים אשר על פני הדברים נראה כי שולמו בייתר וחלקם ללא תיעוד, ובנוסף הנתבעת מצביעה על העובדה שהתובע אינו יכול להסביר כיצד הופקדו כספים לנאמנות עו"ד לוי להבטחת תשלום מס השבח, אם אכן שילם התובע את כל הכספים לנתבע כפי שציין.

80. לטענת התובע, לא נפל כל דופי בהסכם אשר מטרתו היחידה הייתה רכישת הדירה כאשר נחתם עם ייפוי כח תקין אשר באמצעותו גם נרכשה הדירה, שולמה כל התמורה ונמסרה החזקה בדירה. לגבי הכספים שלטענת הנתבעת שולמו ביתר וללא הסבר, טוען התובע כי עברו שנים רבות מאז עריכת העסקה ולכן סביר שלא ידעו להסביר כל סעיף בחוזה וכל תשלום. בכל מקרה, טוען התובע כי לא שולמו כספים ביתר אלא היה מדובר אך ורק בשיק ביטחון שניתן עד שהובאו השיקים הבנקאיים.

81. הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 257 (2005); ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996); ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. פ"ד נ(1) 238, 244 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (22.2.2010) ; גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים כח 507, 509-10 (1978)).

82. לצורך הרמת הנטל על המבקש להוכיח כי נכרת חוזה למראית עין לבסס את הרקע, טיב המניעים שעמדו ביסוד ההתקשרות המדומה הנטענת, ולהצביע על הנסיבות שבעטיין ראוי לייחס לצדדים לעסקה כוונה משותפת שאינה משתקפת בחזותה החיצונית של העסקה. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011):

"משנטענת טענה של חוזה למראית עין, מתבקש בדרך כלל לפרוש את הרקע ולהעריך את טיב המניעים שעמדו ביסוד ההתקשרות המדומה הנטענת, ולהצביע על הנסיבות שבעטיין ראוי לייחס לצדדים לעיסקה כוונה משותפת שאינה משתקפת בחזותה החיצונית של העיסקה. טענת חוזה למראית עין, הנטענת בעלמא, כשהיא מנותקת מקיומם של רקע ונסיבות העשויים להקרין ולהסביר את התכליות שלשם השגתן עוצב החוזה כמצג מדומה של רצון הצדדים, עלולה להיתקל בקשיי הוכחה וביסוס."

83. במקרה דנן, הנתבעת לא הרימה את הנטל הדרוש להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה שונה מזו המשתקפת מההסכם. אכן סביר כי צדדים להסכם לא יזכרו במדויק את פרטי התשלום שבע שנים לאחר שנערך ההסכם, אלא יזכרו את מהות העסקה בקווים כלליים וכי קיימו את כל המוטל עליהם לפי ההסכם.

84. יתרה מכך, לא הובאו ראיות מבוססות לטענה כי הנתבע רימה וגזל את הנתבעת, רוקן את הנתבעת ואת אמה מרכוש רב, נטל הלוואות על נכסים השייכים להן ומשכן אותם לצרכיו. טענה זו נטענה בעלמא כשהיא מנותקת מקיומם של רקע ונסיבות העשויים להקרין ולהסביר את התכליות שלשם השגתן עוצב החוזה כמצג מדומה של רצון הצדדים.

85. נחה דעתי, כי לאור האמור לעיל, אין לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בחוזה למראית עין. למרות שהצדדים לא יודעים להסביר בצורה חד משמעית תשלומים ספציפיים אשר לטענת הנתבעת שולמו ביתר, אין זה מספיק כדי להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה לרמות ולגזול את הנתבעת. מהראיות שהובאו לא ניתן לבסס את הטענה כי מדובר בחוזה למראית עין ויותר סביר כי מדובר בהסכם מכר דירה אשר משקף את הסכמות הצדדים.

בקשה להוספה ראיה

86. ביום 8.3.2018, לאחר שלב הסיכומים, הוגשה על ידי התובע בקשה להוספת ראיה. מדובר בזיכרון דברים אשר מצא התובע, לטענתו, בעת שחיפש מסמכים לבקשת מס הכנסה על הצהרת הון. לטענת התובע, הראיה מבהירה את השאלה שהתעוררה בשלב ההוכחות בבית המשפט לגבי עדותו של התובע על כך שדיבר טלפונית עם הנתבעת אשר הכחישה שיחה זאת, לאור סעיף בזיכרון הדברים המזכיר שיחה זו בכתב יד.

87. לטענת הנתבעת, יש לדחות את הבקשה הן מהבחינה הדיונית-מהותית והן בהיות המסמך דבר שקר וזיוף אשר נתפר על ידי התובע בתפרים גסים ולא משכנעים, במה שנראה כמעשה אשר נועד לשטות בהליך המשפטי לשם קבלת דבר שאין התובע זכאי לו, והכל בדרכי תחבולה וכחש.

88. כידוע, על מנת לאפשר את ניהולו התקין של ההליך הדיוני על בעלי הדין להגיש ראיותיהם על פי סדרי הדין הקבועים. כמו כן, מוטלת על הצדדים חובה להגיש את ראיותיהם כ-"חבילה אחת", כך שלבית המשפט תהיה אפשרות לפסוק בתובענה בסיום שלב ההוכחות (ראו: ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); י. זוסמן סדרי הדין האזרחי 510-509 (מהדורה שביעית, 1995)).

89. אמנם, לבית המשפט סמכות לקבל ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון, ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים, אך עליו לעשות שימוש מתאים ומצומצם בסמכות זו (ראו: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד 89, 95 (1991)).

90. בפסיקה נקבעו מספר מבחנים אשר נועדו לבדוק האם על בית המשפט לקבל ראיה אשר לא הובאה במועדה, על פי סדר הדין הרגיל. המבחנים פורטו בת"צ (כלכלית) 49602-11-11 שלמה פיג'ו נ' מיכאל הירשברג (28.07.2016):

"א. המבחן המרכזי והחשוב ביותר לצירוף ראיה בשלב מאוחר של הדיון הוא תרומתה של הראיה שבעל הדין מבקש לצרף לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת בתובענה. במידה ויש בראיה "כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין" בית המשפט יבכר את קבלת הראיה על פגיעה בעקרונות סדרי הדין.

(...)

ב. מבחן נוסף שהוצג בפסיקה עוסק בשאלה מהי עוצמת הנזק הדיוני שיגרם לבעל הדין עקב הגשת ראיה לאחר שהסתיים שלב ההוכחות. במילים אחרות האם הבאת הראיה פוגעת באופן מהותי בזכותו של בעל הדין להתגונן, לחקור ולהשיב לטענות הצד שכנגד. לעניין זה יש חשיבות למהותה של הראיה שמבקשים להוסיף ("טכנית" או "מורכבת") ולשלב הדיוני בה מוגשת הבקשה.

(...)

ג. במסגרת בקשה להוספת ראיה בית המשפט אף שוקל מהן הנסיבות בגינן נמנע בעל הדין מלהביא את הראיה במועדה, ומידת אחריותו לאותו איחור (...)."

91. נראה כי לפי שלושת המבחנים אשר פורטו בפסיקה, דין הבקשה להוספת ראיה בשלב זה להידחות. כפי שיבואר להלן, הראיה לא תשנה את ההכרעה, צירוף הראיה תביא לנזק דיוני רב לנתבעת ואי אפשר להתעלם מאחריות התובע לאיחור בהגשת הראיה והנסיבות אשר הובילו לאיחור.

92. באשר למבחן הראשון, הראיה לא תורמת לחקר האמת ולא תשנה את ההכרעה שכן בכל מקרה, גם אם יוכח שאכן התקיימה שיחת הטלפון לנתבעת, מדובר בבדיקה שנעשתה למעלה מן הצורך כאשר התובע לא היה נדרש לבצע בדיקה מיוחדת זו, בהעדר כל ראיה המעוררת חשד. כאמור, מתן ייפוי כח כללי לבן משפחה מדרגה ראשונה, אינו צריך לעורר כל חשד, וגם אם יצליח להוכיח התובע כי אכן ביצע שיחה טלפונית לנתבעת הרי שההכרעה לא תשתנה, הגם שיהיה בכך חיזוק משמעותי לכשירות העסקה.

93. בנוגע למבחן השני, ברי כי צירוף הראיה תדרוש לכל הפחות חקירה חוזרת של התובע והנתבע לאור העובדה ששניהם חזרו ואמרו כי לא קיים כל מסמך נוסף הנוגע לעסקת המכר מלבד הסכם המכר, ובמיוחד שלא ציינו את קיומו של זיכרון הדברים. הבאת זיכרון הדברים בשלב דיוני זה ללא חקירת הצדדים כולם, אשר נחקרו כבר בשלב ההוכחות, תפגע באופן מהותי בזכותה של הנתבעת להתגונן, לחקור ולהשיב לטענות הצד שכנגד.

94. לבסוף, ביחס למבחן השלישי, יש לקבוע כי מהנסיבות אשר גרמו לאיחור בהגשת הראיה וממידת האחריות של התובע יש להסיק כי היה באפשרותו של התובע למצוא את הראיה מוקדם יותר וכי אין לו להלין אלא על עצמו. בבקשתו להוספת הראיה מעיד התובע בעצמו כי מצא את המסמך אצלו ועל פניו נראה כי היה יכול לעשות זאת גם קודם לכן.

95.לא זו אף זו, התובע צירף את זיכרון הדברים אותו רצה לצרף לבקשתו לצירוף הראיה. הלכה היא כי לא ניתן לצרף ראיות ואין להגניב ראיות במסגרת כתבי הטענות ללא שנתבקשה רשות קודם לכן. במידה ומוגשת בקשה לצירוף ראיות חדשות אין לצרף את הראיות לבקשה עצמה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 2000/01 בן בסט נ' רהב (14.1.2002):

"המסמך האמור, נספח א' לסיכומי התשובה מטעם המערערים, הוגש בלא שהוגשה בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. כלל הוא, כי ככל שמדובר במסמכים הבאים להוכיח עניין עובדתי הרי שבעל דין רשאי לצרף מסמכים אלה בערעור, בדרך הקבועה לכך, רק אם אלה התקבלו כראייה בערכאה הדיונית (ראו החלטת הרשם ש' צור בב"ש 153/86 צביח נ' מ"י, פ"ד מ(345 (2), או - לחילופין - התקבלו כראייה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של בית המשפט שלערעור (ע"א 678/99 כהן נ' בעדני נה (678 (2; ראו גם ע"א 375/86 (ב"ש 77/87) מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' משה"ב משכנות פאר (1981) בע"מ)."

96.הלכה זו נוגעת לצירוף ראיה בשלב הערעור, אך רלוונטית גם לענייננו כיוון שהפסול בצירוף הראיה אינו נובע מהעובדה שמדובר בהליכי ערעור, אלא מכך שהוא מעקר מתוכן את עצם הגשת הבקשה. עמד על כך בית המשפט בה"פ (ת"א) 31428-04-12‏ ‏הראל נ' אורן (29.07.2013):

"לסיום יש להתייחס – בחומרה – לעובדה שהראיות צורפו לבקשה. הצירוף מהווה ניסיון לעקר מתוכן את עצם הגשת הבקשה, כיוון שהמבקשים נטלו לעצמם את החירות לצרף את הראיות ולהכניסן לתיק בית המשפט. התנהלות זו נוגדת את ההלכה המושרשת לפיה בקשה לצירוף (או להוספת) ראיה תיעשה מבלי לצרף את הראיה ומבלי לצטט מתוכה.

(...)

טענתם הנוספת של המבקשים, לפיה פסקי הדין המפורטים לעיל עסקו בבקשות להגשת ראיות בשלב הערעור, אינה מעלה ואינה מורידה. זאת, כיוון שהפסול בצירוף הראיה, כפי שנפסק בפסקי הדין האמורים, אינו נובע מהעובדה שמדובר בהליכי ערעור, אלא מכך שהוא מעקר מתוכן את עצם הגשת הבקשה, והופך את בית המשפט לחותמת גומי, שנועדה להכשיר בדיעבד צירוף ראיה שכבר נעשה. הדברים נכונים גם במקרה שבו צירוף הראיה התבקש ונעשה באותה נשימה, במסגרת אותו הליך."

97. סכומם של דברים, לאור המפורט לעיל, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה לצירוף הראיה בשלב זה. הראיה לא תשנה את ההכרעה, תוביל לנזק דיוני רב לנתבעת ועל פני הדברים נראה כי לתובע אחריות ביחס לאיחור בהגשת הראיה.

התוצאה

98. אשר על כן, דין התביעה להתקבל. ההסכם תקף ועל כן יש מקום לאכיפתו ובהתאם לסעדים שהתבקשו.

99.אני ממנה בזאת את עו"ד יהושע גליקס ככונס נכסים לצורך ביצוע העברת זכויות הנתבעים בדירה הידועה כחלקה 687/9 בגוש 6020 לתובע.

כונס הנכסים יהיה רשאי לחתום בשם הנתבעים על אשר יידרש לשם ביצוע העברת הזכויות, לרבות חתימת שטרי העברת שכירות ו/או מכר.

100.כונס הנכסים יחתום על התחייבות לכל נזק.

101.ההערה על ביטול הרשאה לפי תקנה 26 שנרשמה ביום 8.7.2010, לפי שטר 16832/2010/1 תימחק.

102.על מנת הסר ספק אין באמור לפגוע בנדרש לפי כל דין בהמצאת האישורים הנדרשים על מנת לבצע את העברת הזכויות, לרבות אישורי מיסים ואישור עירייה.

יודגש כי התובע נטל על עצמו לשלם את החוב לשלטונות מס שבח.

103. הנתבעת 2 תשלם לתובע הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ח, 27 מאי 2018.