1.בשנת 2006 רכשו התובעים, שמעון וחניתה בן חמו, זכויות בנחלה המוכרת כנחלה מס' 61 במושב מעונה. בשנת 2020 ביקשו התובעים לפעול, בהתאם לנוהל הוספת נחלות ביישובי קו העימות, לקבל זכויות בנחלה נוספת במושב עבור בנם. לצורך כך פנו התובעים לנתבעות, לקבלת אישור כי הנחלה המוחזקת על ידם היא "נחלה מייסדת" במובנה על פי הנוהל, שלמחזיקים בה זכות לקבלת נחלה נוספת לבן ממשיך.
בקשתם של התובעים נדחתה, ועל כן הגישו את תביעתם בתיק זה להצהיר כי נחלתם היא "נחלה מייסדת" וכי הם זכאים לנקוט בהליכים לקבלת נחלה נוספת.
2.כפי שיובהר להלן, מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם במועד הקובע על פי הנוהל להוספת נחלות ביישובי קו העימות, היה צריך לכלול את נחלה 61 במושב ברשימת הנחלות המייסדות.
רקע
3.מושב מעונה, המצוי בקרבת העיר מעלות, הוקם בשנת 1949. כמקובל במושבים רבים, המקרקעין עליהם הוקם המושב הם בבעלות רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י). רמ"י התקשרה עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות) ועם האגודה השיתופית מעונה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: האגודה), בהסכם משולש המתחדש מעת לעת. על פי הסכם זה, המכונה "הסכם המשבצת" הוחכרו המקרקעין הכלולים בשטח משבצת המושב לסוכנות, וזו מצדה התקשרה עם האגודה בהסכם לניהול שטח המשבצת בגדרו הוענקו לאגודה זכויות של בת-רשות במקרקעי המשבצת (ההסכם המשולש משנת 2014 צורף כנספח 1 לתצהיר נ/2).
4.עוד נבהיר כי האגודה מנהלת את מקרקעי המשבצת עבור חבריה. לחברי האגודה מוקצים מקרקעין להקמת מבני מגורים ולעיבוד חקלאי. חלק מהמקרקעין מוקצים ישירות לחברים וחלק מהמקרקעין נותרים בבעלות משותפת של חברי האגודה. במהלך השנים, כך עולה מהעדויות שיפורטו להלן, נחתמו בין החברים לבין האגודה והסוכנות הסכמי ברי רשות, והחברים מחזיקים בנחלות שהוקצו להם כברי רשות.
5.כל חבר אשר קיבל בהקצאה נחלה, אמור לחתום על הסכם בר רשות עם רמ"י. חתימת הסכם בר רשות מותנית באישור האגודה ובהפניה של הסוכנות (סעיף 5 לנ/2). מרשם בעלי הזכויות בנחלות מתנהל בסוכנות (סעיף 6 לנ/1). עוד עולה כי כל חבר שמחזיק בנחלה על פי חוזה בר רשות שנחצם עם רמ"י חותם גם על הסכם התיישבות עם הסוכנות (שם).
6.על פי העדויות והמסמכים שהוצגו, עולה כי בעבר, עד שנת 1970, היו במושב 51 נחלות הרשומות בסוכנות היהודית. ביום 28/12/1972 החליטה האסיפה הכללית של האגודה על צירוף 10 חברים נוספים והקצתה להם 10 נחלות נוספות. נחלות אלו נוצרו משטחי הנחלות הקיימות ללא כל שינוי בשטח המשבצת שהוקצה לאגודה (סעיף 7 לנ/1). הקצאת הנחלות הנוספות אושרה על ידי הסוכנות ורמ"י (נספח 3 לנ/1).
7.כבר כאן יצוין כי ברשימת 51 הנחלות שהוקצו לחברים ואשר נרשמו במרשם הנחלות בסוכנות, לא נכללה נחלה 61, שהיא הנחלה מושא ההליך שלפנינו (מרשם הסוכנות סומן נספח 3 לנ/1, והמרשם נכון לשנת 1976 סומן נספח 7 לנ/2).
8.עוד ראוי לציין כי על פי העדויות, הוקצו במושב מבני מגורים ושטחים חקלאים קטנים גם למי שהוגדר כ"בעל מקצוע", דהיינו מתיישבים שאינם עוסקים בחקלאות. המבנים שהוקצו ל"בעלי מקצוע" לא נכללו במרשם הנחלות במושב (ראו עדותה של ליז בכר עמ' 24 שורה 35 עד עמ' 25 שורה 3). מי שהחזיק בנכס כבעל מקצוע לא חתם על הסכם בר רשות עם רמ"י, אלא קיבל רק זכות שימוש בנכס (שם).
9.ביום 8/11/2001 אושר על ידי הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות ההתיישבות והכפר, נוהל המאפשר תוספת נחלות ביישובי קו העימות (נספח 9 לנ/2) (להלן: הנוהל או נוהל ההכפלה). בנוהל נקבע כי ברשימת ישובים מוגדרת, ומושב מעונה ביניהם, תאושר תוספת נחלה ל"בן ממשיך" של בעל "נחלה מייסדת". הרעיון היה לאפשר להוסיף נחלות כך שבניהם של התושבים יוכלו להמשיך ולהתגורר במושב. הנחלה הנוספת הייתה אמורה להיות מתוך נחלת ההורים המתיישבים ועל כן נוהגים הצדדים להתייחס להוספת הנחלה כהכפלה. עם זאת, נקבע כי גודל הנחלה הנוספת לא יפחת מ-10 דונם ובתנאי שגם לאחר הכפלת הנחלה, תישאר הנחלה המקורית בשטח של 10 דונם לפחות (סעיף 2).
10.בנוהל נקבעו תנאים מצטברים להענקת זכות להכפלת נחלה. בסעיף 1, שהוא הסעיף העיקרי לענייננו נאמר:
1.1עפ"י רשימת הנחלות המאושרות והמאוכלסות במושב בינואר שנת 1970 בהתאם לנתוני הסוכנות היהודית, לרבות נחלה שהועברו בה זכויות המייסדים (קניה/ ירושה/ העברה).
1.2מייסד זכאי לנחלה נוספת לבנו בתנאי שיש לו בן ממשיך מוגדר כפוטנציאל ובמקביל אין לו בן נוסף אחר המחזיק בנחלה במושב.
11.ביום 23/11/1978 החליטה האסיפה הכללית של האגודה לאשר הכפלת נחלות. באותה עת היו רשומות בסוכנות 51 נחלות מייסדים. על כן, ההכפלה הייתה אמורה לאפשר את הגדלת מספר הנחלות במושב ל-102 (סעיף 8 לנ/1 ונספח 5). הואיל ובהתאם להחלטה מיום 28/12/1972 כבר הוספו 10 נחלות על חשבון נחלות מייסדים קיימות (פסקה 6 לעיל), ניתן היה להוסיף עוד 41 נחלות בלבד. עוד נכלל במושב שתי נחלות שנוצרו בהרחבה; האחת נחלה 61 שהוספה בשנת 1978 והשנייה, נחלה 51 שהוספה בשנת 1993 (נ/1 סעיפים 9, 10).
12.לעדותו של דוד בן דוד, באותה עת לא ניתן היה להוציא לפועל את מלוא תוספת הנחלות, שכן על פי ההנחיות של רמ"י, הסוכנות ומשרד החקלאות, ניתן היה להגדיל את המושב רק ל-87 נחלות (סעיף 8 לנ/1). רק בשנת 2007 אישרה ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות להגדיל את מספר הנחלות בישוב ל-104 (נספח 7 לנ/1).
חלקה 61
13.מהעדויות עולה כי כבר בשנת 1949 הגיע למושב מר אליעזר ליבוביץ ז"ל (שלאחר מכן שינה את שמו לאליעזר לביא) (להלן: אליעזר). אליעזר קיבל נחלה ולעדות בנו, שמעון לביא, עסק במשך מספר שנים בחקלאות. במקביל החל אליעזר לעבוד כשוטר במשטרת ישראל. לעדותו של שמעון לביא הפסיק האב לעסוק בחקלאות בשנת 1955, בשל מחלת האם (ת/1 סעיף 5).
14.מתברר כי בשנת 1957 ביקש אליעזר לעזוב את המושב (נספח 3 לנ/2), אולם בסופו של דבר לא מימש את רצונו זה והמשיך להתגורר במושב. לגרסת הנתבעים, אליעזר המשיך להחזיק בנכס במעמד של "בעל מקצוע" בלבד (ראו האמור בהודעה שסומנה נספח 5 לנ/2). מכל מקום אין חולק כי במרשם הנחלות בסוכנות לא נכלל אליעזר כמחזיק בנחלה מייסדת.
15.בישיבה שנערכה ביום 23/11/1978 ביקש אליעזר "לאשר לבן שמעון לבנות ולהיות בן ממשיך" (עמ' 2 לפרוטוקול האסיפה שסומן נספח 5 לנ/1). האסיפה החליטה לדחות את הדיון בבקשה לישיבה הבאה.
בישיבה מיום 19/12/1978 שוב נדונה הבקשה. בהחלטה מאותו יום נקבע:
הוחלט ברוב קולות לקבל את הח' שמעון לביא במסגרת ההכפלה הרחבה.
למרות שהח' לביא אינו חבר משק ולא התקבל כחבר משק, מסיבות ספציפיות הוחלט לאשר את בנו שמעון לביא רק לתוכנית הרחבה הכפלה בלבד. (נספח 6 לנ/1).
16.בתצהירו (סעיף 9) מציין שמעון לביא כי לא ייחס חשיבות לכך שנרשם כי הוא נכלל "במשק הכפלה", שכן סבר כי לא ניתן לפגוע בזכויותיו של אביו מכוח החזקתו בנחלה משנת 1949.
17.כעבור כשנתיים, ביום 11/12/1980, הועברה על ידי הסוכנות הודעה לרמ"י על "מסירת נחלה להחזקת מתיישב מועמד חדש במושב מעונה", ולפיה הועבר משק חקלאי מס' 61 לשמעון לביא ולאשתו שושנה לביא (ההודעה צורפה כנספח 8 לנ/1). בסעיף 6 להודעה נרשם:
הנ"ל נכנס למשק מס' 61 שהיה בית בעל מקצוע והפך למשק חקלאי ב-11/80.
18.עוד נספר כי לאחר שנחלה 61 נרשמה כמשק חקלאי, פנו שמעון ושושנה לביא לשר החקלאות מר שלום שמחון בבקשה לקבלת מכסת עופות למשק 61 (נספח 10 לנ/1). במכתב מצוין כי בשנת 1955, בשל מחלת האם "ויתר" האב, אליעזר, על הטיפול במשק החקלאי וכי "בעקבות המקרה, נלקחו הזכויות החקלאיות של משק מס' 61 במושב מעונה". עוד ציינו כי בשנת 81 ביקש הבן, שמעון לביא, לחדש את המשק החקלאי "[...] אך המושב אישר רק את קבלתו להרחבת מושב מעונה". נטען כי לאחר העברת המשק לשמעון הועברו אליו גם כל הזכויות ללא מכסת עופות, ועל כן מבקש לאשר את מכסת העופות.
19.אף שהסכם מפורש לא הוצג לעיוני, מתברר מהראיות כי בין אליעזר לשמעון נערך הסכם להעברת הנחלה (עמ' 13 שורה 29). עוד עולה כי בני הזוג לביא הוכרו על ידי רמ"י כמחזיקים בנחלה כברי-רשות (ראו אישור הזכויות שצורף כנספח א' להסכם שבין התובעים ללביא (נספח 18 לת/1). כן עולה מאישור הזכויות שניתן ביום 22/6/2006 על ידי האגודה, כי ללביא זכויות "במשק 61 במושב מעונה הכולל בתים + מבנים חקלאיים על שטח של כ 7.5 דונם נחלה א' [...]" (נספח א/1 להסכם הרכישה).
20.לעדותו של שמעון לביא, הוא החליט למכור את זכויותיו בנחלה בעקבות גירושיו מאשתו (עמ' 12). לעדותו הוא התקשר בעסקה למכירת הנחלה כבר בשנת 1997 אלא שעסקה זו בוטלה. בין לביא לרוכש התנהלו הליכים משפטיים שונים, שלא הובהרו בהליך זה, אך בסופו של דבר העסקה בוטלה והנחלה נותרה בחזקתו של לביא.
21.ביום 23/6/2006 נערך ונחתם הסכם בין שמעון ושושנה לביא לבין התובעים ולפיו רכשו התובעים את מלוא זכויותיהם של לביא בנחלה 61 (נספח 18 לת/1) (להלן: הסכם הרכישה). בהסכם הרכישה הצהירו לביא כי הם מחזיקים בנחלה 61 מכוח היותם ברי רשות. להסכם הרכישה צורפו אישורי הזכויות שניתנו על ידי רמ"י והאגודה. תוקפה של העסקה למכירת הזכויות בנחלה הותנתה בקבלתם של התובעים כחברים באגודה (ה"הואיל" האחרון במבוא להסכם). ביום 13/10/2009 אישרה האסיפה הכללית של האגודה את קבלתם של התובעים כחברים (נספח 1 לנ/1), ובהתאם נרשמה הנחלה על שמם (ראו נספח 8 לנ/2).
22.ביום 9/2/2020 פנה עו"ד משה חורי, בשמם של התובעים, לסוכנות היהודית וביקש את אישורה כי נחלה 61 היא "נחלה מייסדת" וכי נכללה ככזו במועד הקובע לצורך קבלת זכות להכפלת נחלה לפי הוראות הנוהל (נספח 32 לת/1).
23.פנייתו של עו"ד חורי הועברה להתייחסות האגודה (נספח 33 לת/1). ביום 5/3/2020 נשלחה תשובת האגודה(נספח 34 לת/1) שבה צוין כי נחלה 61 לא נכללה ברשימת נחלות המייסדים במועד הקובע, ועל כן צוין כי "[...] אין מקום לבקשתו של החברה בן חמו להכיר בו כמשק מייסד הזכאי להכפלה".
בעקבות קבלת תשובת האגודה הודיעה הסוכנות לתובעים כי היא דוחה את בקשתם. בעקבות אלו הוגשה התביעה המונחת להכרעתי כעת.
עיקרי הטענות
24.בכתב תביעתם בתיק זה טוענים התובעים כי עם רכישת נחלה 61 מלביא עברו אליהם גם כל הזכויות שהיו ללביא מכוח החזקתם בנחלה. בין זכויות אלו נכללה גם הזכות לתוספת נחלה בהתאם לנוהל ההכפלה. לטענתם, נחלה 61 נמסרה לחזקת אליעזר כבר בשנת 1949, ועל יש לסווגה כ"נחלה מייסדת" שהקנתה לאליעזר, ללביא וכעת להם את הזכות להכפלה. נטען כי עמדת האגודה, ובעקבותיה עמדת הסוכנות, לפיה הנחלה הוקצתה ללביא בשנת 1980 במסגרת ההכפלה, היא עמדה מוטעית המקפחת את זכויותיהם, שכן הנחלה היא נחלת מייסדים.
לאור האמור עותרים התובעים להצהיר כי נחלה 61 היא נחלה מייסדת ולכן עומדת להם הזכות לפתוח בהליך להכפלת הנחלה.
25.הנתבעים כולם טוענים כי דין התביעה להידחות. לטענת הנתבעים, הנחלה לא נכללה ברשימת הנחלות המייסדות במועד הקובע, חודש ינואר 1970, ועל כן, לפי הוראות הנוהל, אין למחזיק בה זכות להכפלה. נטען כי אליעזר לא החזיק במשק חקלאי אלא רק בבית בעל מקצוע. רק בשנת 1980, לאחר שאושרה חברותו של שמעון לביא, היא הפכה לנחלה. על כן לא עמדה ללביא זכות להכפלה, ומכאן שגם לתובעים אין זכות. נטען גם כי שמעון לביא לא אושר כבן ממשיך.
האגודה מדגישה כי דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות. נטען כי כבר באסיפה הכללית מיום 19/12/1978, הובהר לאליעזר ולשמעון לביא כי הנחלה אינה נחלה מייסדת. מאז ועד פניית התובעים בשנת 2020 לא התבקשה כל בקשה לשינוי מעמדה של הנחלה או לאישור הכפלה, ועל כן התביעה התיישנה. לחלופין נטען כי גם אם עילת התביעה נולדה במועדים מאוחרים יותר, כגון מועד חתימת הסכם המכר עם התובעים או במועד קבלת התובעים לחברות, חלפה תקופת ההתיישנות.
26.נציין כי התביעה המקורית הוגשה גם כנגד משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל. ביום 15/3/2022 הודיעו הצדדים על הסכמתם למחיקת נתבעים אלו תוך הסכמה של רשות מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות לכבד כל החלטה שתינתן.
דיון והכרעה
27.כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, וכי לא הוכח שלתובעים זכות להכפלת הנחלה.
28.כפי שהובהר לעיל, הזכות לתוספת נחלה (הכפלה) נקבעה בנוהל. בהוראות הנוהל נקבעו תנאים מצטברים שרק בהתקיימם תוכר זכותו של המחזיק בנחלה להכפלה. בסעיף 1.1 לנוהל נקבע כי הזכות תוענק רק לנחלה מייסדת הכלולה ב"רשימת הנחלות המאושרות והמאוכלסות במושב בינואר שנת 1970, בהתאם לנתוני הסוכנות היהודית". תנאי זה עמד במוקד הדיון בהליך זה, אם כי כפי שנראה בהמשך, התובעים לא הוכיחו כי התקיימו גם התנאים הנוספים הדרושים להענקת הזכות להכפלה.
נפתח על כן את הדיון בשאלה האם נחלה 61 הייתה נחלה מייסדת במועד הקובע, ינואר 1970.
29.כפי שראינו בתיאור העובדות, נחלה 61 הוקצתה לאליעזר כבר בשנת 1949, אולם החל משנת 1955 אליעזר לא עסק בחקלאות ואף ביקש לעזוב את המושב. בסופו של יום אליעזר לא עזב את המושב והמשיך להחזיק במשק שהוגדר כבית "בעל מקצוע". אין חולק כי בכל השנים שלאחר מכן אליעזר לא היה חקלאי, לא קיבל מכסה לגידול עופות כמו מרבית חקלאי המושב, וכי עבד מחוץ למושב במשטרה.
30.אין ראיה כי ברשימת הנחלות המייסדות לינואר 1970 נכללה נחלה 61 כנדרש במסגרת התנאים על פי הנוהל, להיפך - ברשימות שהוגשו (נספחים 3 ו-4 לנ/1) לא נכללה נחלה 61. הנחלה גם לא נכללה ברשימת 10 הנחלות שהוספו על פי החלטת האסיפה מיום 28/12/1972.
31.עוד ראינו כי בשנת 1978 ביקש אליעזר להכיר בבנו שמעון כבן ממשיך, אולם בקשתו נדחתה ובהחלטה מיום 19/12/1978 נקבע כי שמעון יתקבל כחבר "במסגרת ההכפלה, הרחבה". בהחלטה צוין כי "למרות שהח' לביא אינו חבר משק ולא התקבל כחבר משק, מסיבות ספציפיות הוחלט לאשר את בנו שמעון לביא רק לתוכנית הרחבה הכפלה בלבד" (נספח 6 לנ/1).
32.אליעזר או שמעון לא חלקו על החלטה זו של האסיפה. אם אליעזר היה רואה עצמו כחבר משק וכזכאי לנחלה מייסדת, היה צפוי כי יטען זאת ויכפור בהחלטת האסיפה. אליעזר ושמעון לא עשו מאום. שמעון מאשר בעדותו כי כאשר פנה לאגודה לקבל מכסה הסבירו לו כי אינו זכאי "אמרו שזה מהכפלה ומהכפלה לא מגיע מכסה" (עמ' 10 שורה 26). שמעון מבהיר כי לא הסכים לכך שקיבל את המשק בהכפלה, אבל אין חולק כי לא עשה מאום גם כאשר נודע לו כי זו עמדת האגודה.
33.שמעון העיד גם כי בשנים 1970 – 1980, כאשר חילקו הכנסות מגידולים מעופות שהתקבלו באגודה הוא לא קיבל כל חלק. לדבריו "אני לא קיבלתי כי אמרו שאני לא בעל משק" (עמ' 11 שורה 32). שמעון לא העלה כל טענה על כך ולא נקט הליך להכרה בזכויותיו כבעל משק.
34.ב-11/12/1980 מסרה הסוכנות לרמ"י הודעה על מסירת הנחלה לשמעון (נספח 5 לנ/2). בהודעה זו נרשם מפורשות כי משק מס' 61 היה "בית בעל מקצוע והפך למשק חקלאי ב 11/80". שמעון לא חלק על הודעה זו ולא טען כנגד הקביעה שמדובר בבית בעל מקצוע בלבד.
35.בשנת 1987, לבקשתו של שמעון, נשלח על ידי האגודה מכתב למנהל מס רכוש (נספח 6 לנ/2). במכתב זה צוין מפורשות כי "ברשות האב אליעזר לביא לא הייתה יח' משק חקלאית". המכתב נשלח ככל הנראה על מנת לאפשר לשמעון להימנע מתשלום מס רכישה בעקבות העברת הזכויות מאליעזר לשמעון (ראו גם עדות שמעון עמ' 11 שבה ציין כי אינו זוכר את הפרטים).
36.שמעון העיד כי מעולם לא ביקש תוספת נחלה – הכפלה (עמ' 13). לדבריו נמנע מלבקש הכפלה כיוון שנאמר לו שהוא אינו זכאי מאחר שאביו ויתר על המשק (עמ' 13). למרות האמור לא הציג שמעון כל בקשה להכפלה ולא נקט בכל הליך כדי לקדם את בקשתו להכפלה.
37.מהעדויות עולה כי גם אחיו של שמעון מתגורר במושב. לעדותו של שמעון הוא קנה עבורו מגרש בהרחבה (עמ' 14 שורה 9). רכישת מגרש רגיל עבור האח אינה מתיישבת עם הטענה כי עמדה לאליעזר ואחריו לשמעון זכות להכפלה, שהרי אם עמדה להם זכות שכזו היו מבקשים לממשה עבור האח.
38.התובעים מפנים לטופס אישור קבלת רכוש משנת 1957 (נספח 6 לת/1) ולפיו הוקצה לאליעזר משק 61 הכולל 18 דונם אדמה חקלאית ובעלי חיים. טופס זה מלמד לכאורה כי לאחר שאליעזר חזר בו מבקשתו לעזוב את המושב, הוקצה לו משק לשימוש חקלאי. העדה ליז בכר הבהירה כי אינה יודעת מדוע נרשם כי הוקצה לו 18 דונם שכן לכאורה הוא קיבל רק 7 דונם (עדותה עמ' 23, 24). עוד העידה כי גם לבעלי מקצוע הקצו אמצעים לגידול חקלאי מצומצם כגון לול קטן וכלי עבודה (עמ' 24 שורות 1 -3). על כן הבהירה כי אין בטופס קבלת הרכוש די כדי להעיד שלאליעזר הוקצתה נחלה מייסדת.
39.כאן נזכיר כי אף שבטופס האמור נרשם כי הוקצו לאליעזר 18 דונם, אין חולק כי שטח הנחלה שהוקצה בפועל היה כ-7 דונם. כך גם נרשם בהסכם הרכישה שבין לביא לתובעים (ראו גם עדות שמעון עמ' 11 שורה 16).
40.שמעון העיד כי נמסר לו על ידי האגודה כי אביו – אליעזר, ויתר על זכותו למשק חקלאי, אולם לטענתו "הוא לא ויתר מעולם" (עמ' 13 שורות 16 – 17). למרות זאת, במכתבו של שמעון לשר החקלאות, בגדרו ביקש מכסת עופות, הוא כותב כי בשל מחלת האם "[...] ויתר האב על טיפול במשק החקלאי [...]. בעקבות המקרה נלקחו הזכויות החקלאיות של משק מס' 61 במושב מעונה" (המכתב צורף כנספח 10 לנ/1). שמעון הוסיף במכתב כי רק בשנת 1981 הוא ביקש לחדש את המשק החקלאי וכי "[...] המושב אישר רק את קבלתו להרחבת מושב מעונה במשק, אם כיום המשק נחשב כמשק חקלאי (נחלה), עם רוב הזכויות, אך ללא מכסת עופות". משמע, שמעון אישר במכתבו זה כי המשק הפך לנחלה רק לאחר שנת 1981, וכי קודם לכן נלקחו כל הזכויות החקלאיות מאליעזר.
דברים אלו מחזקים את עמדת הנתבעים ולפיה בינואר 1970 נחלה 61 לא הייתה נחלה מייסדת אלא רק שימשה כבית בעל מקצוע עבור אליעזר ומשפחתו.
41.נזכיר גם כי שמעון העיד שבינו לבין אביו נחתם הסכם בדבר העברת הזכויות בנחלה (עמ' 13 – 14). עם זאת, שמעון לא הציג את ההסכם ולא ידע היכן הוא מצוי. הסכם זה יכול היה אולי להאיר את עיננו לראות כיצד סיווגו אליעזר ושמעון את המשק, בזמן אמת.
42.התובעים הפנו גם לאישור אגף חוזים ובטחונות מיום 25/4/1961, שבו צוין כי אליעזר חתם על כל ההתחייבויות המקובלות "לגבי מתיישב "בר-רשות" המחזיק ברכוש תקציבי" (נספח 10 לת/1). נטען כי אישור זה מלמד על הכרה בזכותו של אליעזר להחזיק בנחלה כבר רשות. במסמך זה אין כדי להועיל לתובעים. המסמך מעיד רק על חתימה על התחייבות ולא על אישור מעמדו של אליעזר כבר רשות בנחלה. אין לפנינו כל הסכם שחתם אליעזר עם רמ"י המקנה לו זכויות של בר-רשות או אישור אחר בדבר הכרה בזכותו זו. יתרה מזאת, המסמך סותר את המסמכים האחרים ולפיהם אליעזר ויתר על זכותו למשק חקלאי והחזיק רק ב"בית בעל מקצוע".
43.לבסוף נציין כי בהסכם הרכישה שבין התובעים ללביא אין כל אזכור של זכות ההכפלה. בסעיף 3 מפורטות הצהרותיהם של לביא ואין בהם כל אזכור לזכות ההכפלה. ודוקו, לזכות ההכפלה עשויה להיות משמעות כלכלית והשפעה על שווי הזכויות הנמכרות, ועל כן אם התובעים סברו שעומדת ללביא זכות לתוספת נחלה ודאי היו טורחים לציין זאת. יתרה מזאת, התובעים הצהירו, בסעיף 4 להסכם הרכישה, כי בדקו את זכויות המוכרים במינהל וברשויות המוסמכות. אם אכן בדקו את הזכויות היו יכולים לגלות שזכויותיהם של לביא כבני רשות בנחלה החלו רק לאחר שנת 1980, ולדעת כי הנחלה אינה נכללת ברשימת הנחלות הזכאיות להכפלה (ראו עדותו עמ' 16 לפיה עורכת דינו בדקה את הנתונים).
44.חשוב לציין כי שמעון העיד כי סיפר לתובעים את "כל תולדות המשק", ואף הבהיר להם שהאגודה רואה במשק כ"הכפלה" (כלומר שלא מדובר בנחלה מייסדת) (עמ' 12 שורה 16). לדבריו "ועוד איך שסיפרתי לו. אמרתי לו שזה הכפלה למרות שאני צריך להיות במשק החקלאי" (שם).
45.למרות דברים ברורים אלו העיד התובע כי לא ידע על כך וכי רק לאחר שפנה לאגודה נודע לו שהאגודה טוענת שהנחלה אינה נחלה מייסדת, וכי לא עומדת לו זכות להכפלה (עמ' 15 שורה 21). התובע העיד כי גדל במושב וידע שהנחלה של לביא היא "נחלה מייסדת" (עמ' 15 שורה 21 ועמ' 17 שורה 13). התובעים לא פנו ללביא, לא העלו לפניהם כל טענות על אי גילוי מידע ולא תבעו אותם. בכך
יש לחזק את המסקנה כי לביא מסרו להם שהאגודה אינה מכירה בנחלה כנחלה מייסדת.
46.עוד נזכור כי התובעים התקשרו בהסכם הרכישה בשנת 2006. הפניה הראשונה לגבי הכפלת הנחלה נעשתה בשנת 2020 (עמ' 18). טענה זו מפתיעה שכן מתברר כי שאלת הכפלת הנחלות הייתה במוקד דיונים רבים באסיפות האגודה והחלטותיה מפורסמות לכל החברים(עמ' 22 שורות 8 -10). בין האגודה לחברים שונים גם התנהלו הליכים משפטיים בעניין חלוקת קרקעות והוספת הנחלות (למשל תיק 30798-06-11). הליכים אלו היו מוכרים וידועים לחברי האגודה (עמ' 22), ואף התובע אישר כי ידע על המחלוקות (עמ' 17 – 18). צפוי היה כי בנסיבות אלו ימהרו התובעים וידרשו להכיר בזכותם להכפלת הנחלה ולא ימתינו עד הפניה בשנת 2020. התעכבות התובעים מחזקת את ההנחה כי ידעו שהאגודה והסוכנות אינן מכירות בזכותם להכפלה וידעו כי הנחלה נרשמה כנחלה חקלאית רק לאחר 1980, ועל כן אינה עומדת בתנאים להכפלה.
47.חשוב לזכור כי מתן זכות לחבר להכפלת נחלה, משפיעה על שאר בעלי הזכויות במושב, שכן מהעדויות והראיות ברור כי מספר הנחלות הכולל במושב מוגבל. מעדותו של בן דוד אושר למושב "תקן" של 104 נחלות, 51 נחלות מייסדים, 51 נחלות הכפלה ועוד שתי נחלות שהוספו שאחת מהן היא נחלה 61 (עמ' 21). על כן קבלת טענתם של התובעים תפגע בהכרח במחזיקים בנחלות אחרות.
טענות נוספות
48.הקביעה ולפיה לא הוכח כי נחלה 61 היא "נחלה מייסדת" במובן הוראות הנוהל, מייתרת את הדיון בטענות הנוספות שהועלו. די בכך כי נזכיר שתנאי נוסף לזכות ההכפלה הוא הכרה ב"בן ממשיך". אין טענה שהתובעים ביקשו להכיר במי מילדיהם כ"בן ממשיך". עוד נזכיר כי לפי סעיף 2 לנוהל נקבע כי הגודל המזערי לנחלה החדשה ולנחלה המקורית הוא 10 דונם. על כן ברי כי נחלה 61, שהיא בשטח של כ-7 דונם בלבד אינה עומדת בתנאי זה, אף כי הצדדים לא העלו את טענותיהם בסוגיה זו.
49.לבסוף אציין כי לאור המסקנה שלתובעים אין זכות להכפלה, אין צורך להידרש לטענת ההתיישנות שהעלתה האגודה. אעיר רק כי לכאורה גם בעניין זה הדין עם האגודה, שהרי "העילה" לקבלת הסעד של ההצהרה בדבר הזכות להכפלה, נולדה לכל המאוחר עם קבלת החלטת האסיפה מיום 19/12/1978 שבה הוחלט כי "אליעזר אינו חבר משק וכי בנו שמעון ייקלט רק לתכנית הרחבה/הכפלה". החלטה זו הייתה ידועה לאליעזר ולבנו שמעון מיום קבלתה, ומאותו מועד ועד הגשת התביעה חלפו יותר מ-40 שנה.
סוף דבר
50.בשים לב לכל האמור, אני דוחה את התביעה.
התובעים לא הוכיחו כי נחלה 61 במושב מעונה היא "נחלה מייסדת" כנדרש על פי הנוהל לתוספת נחלות, ועל כן לא עומדת להם זכות להכפלת נחלה.
התובעים ישלמו לכל אחת מהנתבעות הוצאות בסך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ה, 25 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
