פלונית נ' עיריית רמת גן

רקע עובדתי 1. התובעת, ילידת 1966 נפגעה, לטענתה, בתאריך X.X.18, כאשר רגלה נתקלה בבור שהיה קיים במדרכה, ברחוב שלם ברמת גן, מרצפת שקועה ושבורה, שלא ניתן היה להבחין בה הואיל ובסמוך לה הייתה ערימת אשפה שהסתירה את המפגע (להלן: "המפגע"). כתוצאה מכך, התובעת נפלה ונגרם לה שבר בפטישון מדיאלי בקרסול רגל ימין (להלן: "התאונה").

2. הנתבעת שללה קיומו של מפגע במקום ומשכך נוהל התיק לעניין האחריות והנזק.כתוצאה מהנפילה נפגעה התובעת בקרסול רגל ימין, ממקום התאונה פונתה התובעת בסיוע שכנה לביתה, משגברו כאביה פונתה באמבולנס לבית החולים "תל השומר", נמצאה סובלת משבר בפטישון מדיאלי בקרסול ימין, רגלה גובסה והיא שוחררה להמשך טיפול בקהילה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לה ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 5% מיום 1.1.19, הגם שנכות זו אינה מחייבת לצורך תביעת נזקי גוף בהליך זה.

3. התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית לצורך הוכחת נכות, לטענתה מטעמים של חסרון כיס, ועל כן, התביעה מתבררת כתביעה ללא נכות רפואית.

4. בדיון ההוכחות שהתקיים, העידו התובעת עצמה וכן, עדה מטעמה, הגב' -------, שכנה המתגוררת בקרבת מקום, אשר ראתה את התובעת שוכבת שכובה על המדרכה מיד בסמוך לאחר הנפילה. הנתבעת הגישה מטעמה תיק מוצגים, וויתרה על עדותו של המצהיר מטעמה, מר איתי שמע, מפקח מחלקת דרכים בעיריית רמת גן. עד זה לא התייצב להיחקר על תצהירו. על כן, מורה על הוצאת תצהירו מגדר ראיות הנתבעת.  

דיון והכרעה

5. התובעת נחקרה חקירה נגדית על תצהיר עדותה הראשית. על פי עדותה ביום 1.1.18, בעת שהלכה במדרכה ברחוב שלם סמוך לבניין מס' X כשהיתה בדרכה לעבודתה, בשעה 6:50 בבוקר, נתקלה במרצפת שקועה ושבורה שהייתה במדרכה, אשר לא ניתן היה להבחין בה , שכן בסמוך היתה ערימת אשפה שהסתירה את המפגע, וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה בקרסול רגל ימין.

6. מטעמה של התובעת, הוגש תצהיר עדות ראשית, של הגב'--------, לפיו בבוקר 1.1.18 בשעה 6:50 לערך, ראתה את התובעת, אותה היא מכירה מהשכונה, כשהיא שרועה על המדרכה זועקת מכאבים, ליד בית מס' X ברחוב שלם. על פי עדותה התובעת סיפרה לה כי נתקלה בבור בריצוף המדרכה ונפגעה בקרסול רגלה. על פי עדותה בסמוך לתובעת היתה פזורה פסולת אשפה ובור בריצוף המדרכה.

7.במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעם התובעת הוגשו בין היתר כנספח א', תמונה ממקום התאונה, כנספחים ב'1-וב'2, מכתב פניה שנשלח למחלקת פניות הציבור של הנתבעת 1, בצירוף תשובת הנתבעת 1 מיום 15.2.18, וכנספח ג', תמונה ממקום התאונה לאחר תיקון המפגע.

8.ב"כ הנתבעת התנגד במועד דיון ההוכחות להגשת התמונה של מקום התאונה, כראיה מטעמה של התובעת, מהטעם כי לא הוגשה באמצעות עורכה, שכן התובעת אישרה בחקירתה כי התמונה צולמה לבקשתה על ידי ביתה.

9. הכלל הוא כי תמונה מגישים באמצעות המצלם, ככל מסמך המוגש באמצעות עורכו. אולם, לכלל זה יש חריגים. כך לדוגמא, אם אדם מעיד כי התמונה משקפת אמת שראה בעצמו, בין שהעד מצולם בתמונה ובין שלא, הרי שעדות כזו יכולה להכשיר התוכן של התמונה, לפחות לגבי החלק עליו מעיד העד באופן ישיר. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בצילום של מבנה או מקום. יכול אדם להעיד כי תמונה מסוימת משקפת היטב את השמור בזיכרונו לגבי אותו זמן.(ראה: עפ"א (מחוזי ב"ש) 26605-03-17 אלנדב בע"מ נ' מדינת ישראל (06.09.2017).)

10. בהחלטה מפורטת ומנומקת שניתנה בדיון מיום 18.7.21, אישר בית המשפט את קבלת התמונה (נספח א' לתצהירה של התובעת) כראיה קבילה, הגם שהוגשה שלא באמצעות עורכה, על פי החריג לכלל, לאחר שהתובעת בחקירתה הנגדית אישרה באופן פוזיטיבי, כי היא מזהה את המקום בו צולמה התמונה, כמקום הנפילה, בו אירעה התאונה, בו נראה הבור בו נתקלה ונפלה.   

11. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי נותר ספק לגבי מיקום המפגע- הבור והאשפה.הגב' מושייב, העידה כי עברה במקום התאונה, באותו בוקר, ראתה את התובעת שכובה על המדרכה, זועקת מכאבים. העידה כי במקום הנפילה היה בור במדרכה, אחת האבנים המשתלבות של המדרכה היתה חסרה, כשסביבה פזורה אשפה, בסמוך לבניין, ברחוב  מס' X, רמת גן.

12.התמונה שהציגה התובעת (נספח א' לתצהירה), המתעדת את מקום הנפילה, נראית מדרכה, המורכבת מאבנים משתלבות קטנות. בחלק הפנימי של המדרכה, המרוחק מהכביש והקרוב לקיר אבן, במקום שסומן על ידי התובעת כמקום הנפילה, נראה במדרכה בור, שנוצר ממרצפת בודדת שקועה או חסרה, בין האבנים המשתלבות, היוצר הפרש גובה מסוים.

13. מהעדויות שנשמעו, הוכח כי לאחר התאונה נשלח מטעמה של התובעת באמצעות ביתה, מכתב לנתבעת המודיע על התאונה, המפגע ובו דרישה לתיקונו, אשר זכה למענה מטעם הנתבעת, לפיו העניין יטופל. (נספחים ב'1 וב'2 לתיק המוצגים מטעם התובעת).

14. על פי עדותה של התובעת, לאחר פנייה זו, תיקנה העירייה את המדרכה במקום, הוסר המפגע, כפי שעולה מתצלום שצורף כנספח ג' לתיק המוצגים מטעם התובעת.

15.ב"כ הנתבעת בסיכומיו, מבקש להטיל ספק באשר לגרסתה של התובעת להתרחשות התאונה, בהפנותו למכתב שחרור של התובעת מבית החולים (נספח ד' לתצהיר התובעת), בו לדבריו לא נרשם "נפילה בבור" אלא נרשם "מעדה ונחבלה", המלמד כי מדובר במעידה ולא נפילה כתוצאה מבור שבמדרכה.עיון במסמך עצמו מעלה כי נעשה בו שימוש תחת הכותרת "סיבה עיקרית", בשני המונחים, הן "נפילה" והן "מעידה", כך שנראה כי הרופא לא דק פורתא, ולא ביקש לערוך הבחנה לגבי סיבת הנפילה, כך שאין בתכתובת זו שנועדה לצרכים רפואיים, כדי לבסס את טענת הנתבעת.

16.עדותה של עדת התביעה, הגב' מושייב, תומכת בגרסתה של התובעת. על פי עדותה, ראתה את התובעת כשיא שכובה על המדרכה, זועקת מכאבים, בסמוך לאחר הנפילה, כאשר פסולת אשפה מפוזרת על המדרכה ולצידה בור בריצוף המדרכה. על פי עדותה התובעת סיפרה לה בזמן אמת, עוד כששכבה על המדרכה, כי נתקלה בבור בריצוף, נפלה ונפגעה ברגלה.17. עדותה של התובעת וכן של הגב' מושייב, היו עדויות עקביות ובהירות, התומכות זו בזו, אשר מצאתי ליתן בהן אמון. 

• מול עדויות התביעה אשר היו ברורות והמהימנות, נמנעה הנתבעת מהעדתו של גורם מוסמך מאגף התשתיות בעירייה, על מנת ליתן התייחסותו בין היתר בשאלת הנוגעות לאיתור תקלות ותחזוקת הדרכים.

   

• כפי שנפסק לא פעם, על הנתבעת, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל,ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)). לצורך הדיון כאן, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו.

   

• בנסיבות המקרה דנן, אני סבור, כי המענה לשאלה זו הוא חיובי. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, באתי לידי מסקנה, כי נפל אשם במעשי או במחדלי הנתבעת. הנתבעת, אשר נושאת בחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובעת, התרשלה (קרי: הפרה את החובה הקונקרטית) כלפי התובעת, בשים לב לנסיבות הספציפיות של המקרה, כאשר הנפילה הייתה במקום אשר ניתן להגדירו כמפגע.

   

• במקרה שלפני, מדובר במפגע של ממש, שכן מדובר במדרכה המורכבת מאבנים משתלבות כאשר, אחת האבנים, היתה שקועה או חסרה באופן שנוצר בור של ממש, בו נתקלה רגלה של התובעת, כתוצאה מכך, נפלה ונפגעה התובעת בקרסול רגל ימין.

  אין המדובר במקרה של מדרכה שבה בליטה, גלים או סדקים, אשר אינם במישור גיאומטרי אחד, אשר הינה חלק וכורח המציאות, כאשר מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות, אלא מדובר בבור שנוצר במדרכה המהווה מפגע של ממש.

  (ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97כהן נ' עיריית רמת גן, (21.1.98)). כך סבר גם כבוד השופט אוקון בת"א (שלום ת"א) 87279/96סרי נ' עיריית חולון, (6.12.98):

  "המיקום הנכון מבחינת הסיכון הרגיל של מעידה הוא בתחום רמת הזהירות. אין צורך לנקוט אמצעי זהירות נגד סיכון שכיח וטבעי הקיים גם בלעדי רשלנות. זהו המצב כאשר מתרחשת מעידה או החלקה בשל איבוד שיווי המשקל או בשל הנחה בלתי נכונה של הרגל. זהו המצב גם כאשר שיווי המשקל אובד בשל גורם שהוא בבחינת נתון מקובל, למשל, בליטות, גלים ושיפועים בדרך ציבורית, שאיננו מצפים כאמור כי היא תהיה בבחינת 'מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של מפלס'. לעומת זאת, אם המעידה היא תולדה של גורם אחר, שנוצר מהתרשלות, חדלה הנפילה להוות סיכון רגיל".

   

• אומנם ניתן לצפות ולדרוש מהולך הרגל שילך כאשר עיניו פקוחות וישים ליבו לדרך ולמפגעים גלויים בקרקע, אולם, על הנתבעת, כרשות עירונית, אשר המדרכה מצויה בתחום שיפוטה ובאחריותה, מצווה לתור אחר מפגעים, כגון, אבנים משתלבות חסרות ו/או שקועות, היוצרות בור של ממש.

   

• משלא הוגשה מטעם הנתבעת כל ראיה אשר יש בה ללמד כי הנתבעת פעלה לאיתור ייזום של מפגעים וסיכונים לא רגילים בתחום המדרכה שבמקום ו/או לביצוע תחזוקה תקופתית במקום, בכך, הפרה הנתבעת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ולמעשה התרשלה במילוי תפקידה. מהראיות עולה כי רק לאחר שהודיעה התובעת באמצעות ביתה על המפגע, הואילה הנתבעת לתקן את המדרכה.

   

• התובעת טוענת כי אין לייחס לה כל אשם תורם, שכן לא ניתן היה להבחין במפגע נוכח קיומה של ערימת אשפה מונחת בסמוך לבור. העדויות שנשמעו, אין בהן כדי להביא למסקנה כי האשפה שהיתה פזורה מנעה אפשרות להבחין במפגע. התובעת לא הציגה תצלום של ערימת האשפה, ומעדותה בבית המשפט עולה כי ערימת האשפה לא היתה מונחת על הבור, באופן שהסתיר אותו מעיניהם של הולכי הרגל. התאונה ארעה בשעת בוקר, בה ישנו אור יום כך שתנאי הראות היו תקינים.

  בנסיבות העניין, סבור אני, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.

  בסיס השכר

• התובעת טוענת כי ערב התאונה עבדה בחברת "אור ועזר" שירותי סיעוד כנוטלת דם בקופת חולים בשכר ממוצע של 1600 ₪ לחודש, ובעבודה נוספת במפעלי "בית עמנואל" בשעות אחה"צ כמדריכת ילדים בצהרון בשכר חודשי של כ- 2,800 ₪ לחודש.

   

• התובעת טוענת כי מאחר והחלה לעבוד בעבודות הנ"ל סמוך לפני התאונה (בבית עמנואל ב-10.10.17 ובאור ועזר ב- 9.7.17), הייתה צפויה בסמוך לאחר התאונה להתקדם למשרה מלאה בשכר של 43 ₪ לשעה כך ששכרה החודשי הכולל היה מגיע לכ- 7,000 ₪ נטו לפחות לחודש.

   

• התובעת טוענת כי עובר לתאונה עבדה כקוסמטיקאית במשרה מלאה בשכר חודשי של כ- 7,000 ₪ נטו. התובעת מבקשת לקבוע בסיס שכרה עובר לתאונה על סך 6,000 ₪.

   

• התובעת היתה במועד התאונה אישה כבת 52, אשר כבר "כתבה את סיפור חייה", אשר לא ניתן לומר כי היתה בתחילת דרכה המקצועית. התובעת לא הציגה כל ראיה, לפיה שכר היה אמור לגדול בסמוך לאחר התאונה, ועל כן, הטענה בעניין זה לא הוכחה.

   

• התובעת צרפה תלושי שכר מחברת ביוטי סי בע"מ עבור חודשים 01/2016 עד 06/2016, כאשר בתלוש השכר מחודש 06/2016 שולמו פיצויי פיטורין המלמדים על הפסקת עבודתה. אף מעיון באישור תקופות עיסוק והכנסות מהמוסד לביטוח לאומי בגין השנים 2016-2020, נמצא כי התובעת חדלה להיות מדווחת כעובדת בחברת ביוטי סי בע"מ בחודש מאי 2016 (נספח נ/5 לתיק מוצגים של הנתבעת).

   

• התובעת לא הציגה כל ראיה המלמדת כי עבדה כקוסמטיקאית בשנה וחצי שקדמה לתאונה ו/או השתכרה כקוסמטיקאית בתקופה הנ"ל שכר חודשי של כ-7,000 ₪. לפיכך, לא הוכחה לבימ"ש הכנסה זו לצורך חישוב בסיס השכר של התובעת.

   

• מעיון בתלושי השכר שצרפה התובעת במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעמה, עולה כי שכרה הממוצע בששת החודשים עובר לתאונה ב"אור ועזר" עמד על כ- 1,600 ₪, אשר בצירוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום, הינו בסך 1,650 ₪.

   

• מהראיות שהובאו הוכח כי התובעת החלה לעבוד "במפעלי בית עמנואל", בחודש אוקטובר 2017, סמוך למועד התאונה, שכרה במהלך שלושת החודשים טרם התאונה הלך וגדל, ועמד בחודש דצמבר 2017, ערב התאונה על 2,743 ₪, אשר לטעמי משקף את כושר השתכרותה. סכום זה בצירוף הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום, הינו בסך 2,830 ₪

   

  ששכרה הכולל של התובעת עובר לתאונה עמד על 4,343 ₪ לחודש (1,600+2,743=4,343 ש"ח), כשהוא נושא הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום, הינו בסך 4,480 ש"ח.

   

  הפסד שכר לעבר

   

• התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נעדרה מעבודתה במשך 4 חודשים, באופן מלא עד ל- 05/2018.

  לטענתה שבה לעבוד בחודש מאי 2018, ב"אור ועזר", במשרה חלקית כנוטלת דם בלבד, בשכר של כ- 1,600 לחודש, עקב מגבלותיה ונכותה הזמנית, כפי שאף קיבלה מהוועדה הרפואית במל"ל, ובמשך 7 חודשים היתה זו כל הכנסתה.

  ביום 6.12.18 החלה לעבוד בנוסף כמטפלת לילד אחד בכיתה א' בשכר של כ- 1,300 ₪ לחודש עד ל- 05/2019, ובמועד הנ"ל החלה לעבוד גם בעיריית תל אביב בשכר כולל של כ- 5,000 ₪ לחודש.

   

• התובעת מבקשת לערוך תחשיב הפסד שכרה על פי שכר של 6,000 ₪ נטו לחודש, ולפסוק לה בגין הפסדי שכר לעבר סך של 70,300 ₪.

   

• אין לקבל את בסיס השכר לו טוענת התובעת, שכן זה אינו מתבסס על שכרה של התובעת עובר לתאונה.

   

• התובעת צרפה במסגרת ראיותיה תעודות רפואיות שהוצאו ע"י רופא קופת החולים בדבר אי כושר ממועד התאונה (1.1.18) ולמשך 8 חודשים, עד ליום 31.7.18.(נספח ד' לתיק המוצגים).

   

• מהראיות שהונחו לפני בית המשפט עולה כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושולמו לתובעת דמי פגיעה בגין אי כושר מלא עבור תקופה של 3 חודשים, כעולה מנספח ח' למוצגי התובעת.

   

• מעיון בתלוש שכרה של התובעת אצל "אור ועזר", בגין חודש מאי 2018, בנתוני שכר מצטברים, וכן, מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל נמצא כי התובעת לא עבדה כלל ממועד התאונה במשך 4 חודשים (ינואר עד אפריל 2018).

   

• התובעת צרפה אישור מעסיקה, "בית עמנואל" מתאריך 11.2.18, לפיו מאז התאונה התובעת לא חזרה לעבודה. אף עיון בדו"ח רציפות בעבודה שהופק מהמל"ל , מלמד כי התובעת לא חזרה מאז התאונה לעבודה במקום עבודה זה.

   

• מהמפורט לעיל, עולה כי התובעת שהתה באי כושר מלא בגין תקופה שממועד התאונה ביום 1.1.18 ועד ליום 30.4.18, ונגרם לה בגין תקופה זו הפסד שכר של 17,920 ₪ (בסיס השכר 4,480* 4 = 17,920 ₪).

   

• מהראיות שהובאו עולה כי התובעת שבה לעבוד בחודש מאי 2018, ב"אור ועזר", במשרה חלקית כנוטלת דם בלבד, בשכר של כ- 1,600 לחודש, אשר היתה כל הכנסתה בתקופה של 7 חודשים עד ל- 6.12.18 בו החלה לעבוד "במטב עמותה לשרותי טפול ורווח", כמטפלת לילד אחד בכיתה א' בשכר של כ- 1,300 ₪ עד ל- 05/2019, ובמועד הנ"ל החלה לעבוד גם בעיריית תל אביב בשכר של כ- 5,000 ₪.

   

• התובעת טוענת כי בעקבות התאונה ועקב מגבלותיה ונכויותיה הזמניות, כפי שאלה נקבעו ע"י הוועדה הרפואית של המל"ל, לא יכלה לחזור לעבודתה "במפעלי בית עמנואל", כמדריכת ילדים בצהרון, שכן עבודה זו כרוכה בעמידה ממושכת ומאמץ גופני.

   

• טענתה של התובעת לעניין מגבלותיה הגופניות בעקבות התאונה נתמכות בהחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל בה נקבעו לתובעת נכויות זמניות של 30% נכות זמנית מיום 3.4.18-31.7.18 ו-15% מיום 1.8.18-31.12.18. (החלטת הוועדה הרפואית צורפה כנספח ה'2 לתיק המוצגים שלך התובעת).

   

• התובעת הגישה במסגרת ראיותיה תעודה מטעם רופא תעסוקתי , ד"ר יבגני לי מיום 17.4.18, בו מציין: "שבר בקרסול ימין-שבר בשלבי איחוי, עדיין כאבים, אינה יכולה לעבוד עם מאמץ ברגל ימין (גננת בגן ילדים) תקופה של חצי שנה לפחות". (תעודת רופא תעסוקתי צורפה כחלק מנספח ד' לתיק מוצגים של התובעת).

   

• כמו כן, הגישה התובעת אישור מטעם מעסיקתה "מפעלי בית עמנואל" מיום 11.2.18, לפיו הועסקה במסגרת הצהרונים כמדריכה קבועה. (נספח ו'1 לתיק המוצגים).

   

• אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי אין בראיות שהובאו כדי ללמד על מהות העבודה של התובעת, ככזו המצריכה עמידה ממושכת ו/או מאמץ המופעל על רגל ימין.

   

• על פי עדותה של התובעת אשר לא נסתרה ונמצאה מהימנה על בית המשפט, עבודתה של התובעת ב"מפעלי בית עמנואל", היתה של מדריכה בצהרון של ילדי גן קטנים, עבודה אשר על פי עדותה של התובעת מצריכה עמידה ממושכת והפעלת מאמץ על הרגליים.

   

  תמיכה לכך, עולה הן מאישור המעסיקה, המאשרת את מהות תפקידה, כמדריכה בצהרונים, וכן, באישור רופא תעסוקתי הקובע כי במצבה אינה יכולה לעבוד עם מאמץ ברגל ימין, בעבודה של גננת בגן ילדים, לכל הפחות לתקופה של 6 חודשים, היינו לפחות עד ליום 17.10.18.

   

• אינדיקציה לתקופת אי הכושר של התובעת לשוב לעבודה ב"מפעלי בית עמנואל", יש ללמוד אף מקביעות הוועדה הרפואית לגבי נכויות הזמניות שנקבעו אשר הינן עד סוף דצמבר 2018.

   

  על כן, מצאתי לחשב את הפסד ההשתכרות של התובעת, נוכח אי כשירותה לחזור לעבודתה במפעלי בית עמנואל, עד לסוף חודש דצמבר 2018.

   

• לבית המשפט הוכח כי לתובעת נגרם עקב התאונה הפסד שכר, בשל אי כשירותה לחזור לעבודתה כמדריכת ילדים ב"מפעלי בית עמנואל", לגבי תקופה של 7 חודשים, מאז שחזרה לעבודה חלקית בחודש מאי 2018, ועד לחודש נובמבר 2018 (כולל), בסך של 19,810 ₪ (2,830 ₪* 7 = 19,810 ₪).

   

• מהראיות שהובאו עולה כי התובעת החלה לעבוד בנוסף לעבודתה "באור ועזר", החל מיום 6.12.18 "במטב עמותה לשרותי טפול ורווח", כמטפלת לילד אחד בכיתה א' בשכר של כ- 1,300 ₪ לחודש, כך שנגרם לה החל מחודש דצמבר 2018 ואילך הפסד שכר חודשי בגובה סכום ההפרש בסך 1,530 ₪ (2,830-1,300= 1,530 ₪).

   

  בגין התקופה שמיום 6.12.18 ועד לחודש מאי 2019, עת החלה לעבוד גם בעיריית תל אביב בשכר של כ-5,000 ₪ נוספים לחודש, נגרם לתובעת הפסד שכר חודשי של 1,530 ₪, המסתכם ל- 7,344 ₪. (4.8*1,530 =7,344 ₪). כאשר החל מחודש מאי 2019 שכרה הממוצע בגין עבודתה במטב ובעיריית תל אביב עמד ע"ס של כ-6,300 ₪, סכום העולה על שכרה טרם התאונה, כך שלא נגרם לה ממועד זה הפסד שכר נוסף.

• מהמפורט לעיל, עולה כי לתובעת נגרם בגין התאונה הפסד שכר לעבר, ממועד התאונה (1.1.18) בסך של 45,074 ₪.

   

• התובעת זכאית בהתאם להלכה הפסוקה, לפיצוי בגין הפסד פנסיה לעבר, בשיעור של 12.5%, מסכום הפסד השכר לעבר, המסתכם לסך של 5,634 ₪.

   

• בנסיבות העניין, בהן לא הוגשה מטעמה של התובעת חוות דעת רפואית, לא הוכיחה כי נותרה לה נכות רפואית או תפקודית. על כן, לא זכאית לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

   

• בכל הנוגע לעזרת הזולת בעבר, כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ר' למשל רע"א 7361/14פלונית נ' פלוני[פורסם בנבו] (6.1.2015)). לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ר' למשלע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985);ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720 (1990) וכיו"ב).

   

• בענייננו כאמור, התובעת לא הביאה כל ראיה בנוגע לעזרה לה נזקקה בעקבות התאונה.לצד זאת, על בסיס ההלכה שצוינה לעיל ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

   

• בנסיבות העניין מתוך הנחה שהתובעת נזקקה לסיוע בסמוך לאחר התאונה הסכום שראוי לפסוק הוא סכום מתון, גלובלי המתאים לפגיעה שנגרמה לה כתוצאה מהתאונה, שבר בקרסול רגל ימין, אשר טופל שמרנית בגיבוס, תוך התייחסות לתקופת אי כושר מלא של 3 חודשים בגינם שולמו דמי פגיעה ע"י המל"ל.

  בנסיבות אלו, ראוי להעמיד את סכום הפיצוי הגלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר על סך של 5,000 ₪.

   

• בכל הנוגע להוצאות רפואיות ונסיעות, נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ר'ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982). בהינתן עיקרון זה,נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה,הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

   

• הוצאות שהוציא נפגע עד למועד מתן פסק הדין הן בגדר "נזק מיוחד" הטעון פירוט והוכחה, ואולם לעתים ניתן לפסוק הוצאות לנפגע בעבר על פי אומדנה, ובלבד שבית המשפט השתכנע כי אכן הוציא הנפגע הוצאות שכאלו, ובלבד שעצם הצורך בהוצאת הוצאות אלו הוכח בעדויות (ר' דוד קצירפיצויים בשל נזק גוף684-682 (2003)).

   

• בתחשיבה טענה התובעת להוצאות רפואיות ונסיעות בסכום גלובלי של 3,000 ₪.  נטען כי לא שמרה את כל הקבלות.

   

• התובעת צרפה במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעמה(נספח ז'), קבלות חלקיות בגין הוצאות רפואיות, בסכום של 618 ₪. מהראיות שהובאו עולה כי התובעת עברה 11 טיפולי פיזיותרפיה.

• בשים לב למסמכים הרפואיים שצירפה התובעת לכתב התביעה, מהם ניתן ללמוד כי בעקבות התאונה ביקרה מספר פעמים אצל רופא המשפחה, עברה מס' טיפולי פיזיותרפיה הכרוכים בנסיעות, דומני כי נכון היה להכיר בהוצאות הרפואיות וכן בהוצאות בגין נסיעות בסכום כולל של 3,000 ₪.

   

• בתחשיב הנזק מטעמה טענה התובעת לנזק לא ממוני, בשל הפגיעה שנגרמה לה בעקבות התאונה, שבר בקרסול ימין, התקופה בה גובסה רגלה, תקופת אי הכושר המלא בה היתה נתונה, הטיפולים שנאלצה לבצע לצורך שיקום והכאבים אשר ילוו אותה כל חייה, בגין ראש נזק זה ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי בסך של 50,000 ₪. בעוד שהנתבעת הציעה בתחשיב הנזק פיצוי בסך של 10,000 ₪.

   

   

   

   

• בתביעת נזיקין בתיקי חבות רגילים אין מגבלה לגבי סכום הפיצוי הלא ממוני. נקבע לא אחת כי שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון, ואינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על פי הסטנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פ"ד נה(1), 765 , 767-768 (1999) ;ע"א (נצ') 264/08אסולין נ' קרית מוצקין ואח'(2009)).

   

• יחד עם זאת, העדר חוות דעת רפואית, איננו מאפשר קביעה ברורה בדבר המגבלות הרפואיות והתפקודיות שהנזק הביא לתובעת, וכיוון שהנטל מוטל על התובעת, חסר זה מגביל את גובה הפיצוי שניתן לפסוק.

   

• לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצרפה התובעת במסגרת ראיותיה, בשים לב לכך שהתובעת סבלה משבר בקרסול רגל ימין, רגלה גובסה, שהתה באי כושר מלא של 4 חודשים, עברה טיפול פיזיותרפיה לשיקום, סבלה מכאבים, אני סבור כי יש לפסוק לתובעת סכום פיצוי בגין כאב וסבל בסך 30,000 ₪, המשקף את הנזק הלא ממוני שסבלה.

   

• כפי העולה מראיות שהוגשו, לנתבעת שולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בסך 7,572 ₪ וכן, גמלת נכות בסך 5,173 ₪, סה"כ 12,745 ₪, אשר בצירוף הצמדה להיום הינם בסך 13,200 ₪, אותם יש לנכות מסכום הפיצוי.

   

• מן המקובץ עד כה עולה כי כתוצאה מהתאונה ומפגיעתה בה נגרמו לתובעת נזקים בסכום של 88,708 ₪, בהתאם לראשי הנזק שכדלקמן:

   

  • הפסד שכר לעבר בסך 45,074 ₪.

  • הפסד פנסיה לעבר בסך 5,634 ₪.

  • עזרת צד ג' לעבר בסך 5,000 ₪.

  • הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 3,000 ₪.

  • כאב וסבל בסך 30,000 ₪.

     

     

     

     

     

     

     

• כפי שקבעתי לעיל, יש לייחס לתובעת בגין אירוע התאונה אשם תורם בשיעור של 15%, אותו יש לנכות מסכום הנזק (88,708 ₪), המסתכם לסך של 13,306 ₪.

   

  סכום הנזק בניכוי האשם התורם עומד על סך של 75,402 ₪, ובניכוי תשלומי המל"ל ( 13,200 ₪), עומד על סך 62,202 ₪.

   

   

  אשר על כן, אני פוסק לתובעת בגין נזקיה פיצוי בסך 62,200 ₪ (במעוגל), ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 17% בצירוף מע"מ, ואגרת בית משפט.

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

  המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

   

   

  ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ב, 10 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.