ת"א 22685-04-12 תחנת דלק חוואסה בע"מ ואח' נ' פז חברת נפט בע"מ ואח'

בין הצדדים התנהלו בתחילת העשור הקודם הליכים משפטיים בנוגע לזכויות ולהפעלה של תחנת דלק. לקראת סוף שנת 2006 נחתם הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, המסדיר את יחסי הצדדים ביחס לתחנת הדלק. הסדר הפשרה בוצע במשך כחמש שנים, ואולם במחצית הראשונה של 2012 טענו הנתבעות לפקיעתו מחמת התקיימות תנאי מפסיק (אי רישום החכירה וחכירת המשנה), ובעקבות זאת הוא בוטל על ידי התובעים, בטענה כי התכחשות הנתבעות עולה לכדי הפרה יסודית. אין מחלוקת בין הצדדים כי כתוצאה מהתפתחויות אלו בוטל הסכם הפשרה. לעומת זאת, קיימת בין הצדדים מחלוקת עזה בשאלה מהן זכויות הנתבעות ביחס לתחנת הדלק לאור ביטול הסכם הפשרה. מחלוקת זו היא נושאו של פסק דין זה.

א. רקע

1. סמוך לצומת הצ'ק פוסט בחיפה מצויה תחנת תדלוק הידועה כיום כ"פז חוואסה" (להלן: "התחנה" או "תחנת הדלק"). תחנה זו קיימת במקום מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. עד לסוף שנות החמישים הופעלה תחנת הדלק תחת שמה של חברת The SHELL Company of Palestine LTD חברה בת של חברת האנרגיה העולמית SHELL (להלן: "חברת SHELL"). מאז סוף שנות החמישים פועלת התחנה תחת שמה של חברת "פז". הקרקע עליה מצויה התחנה היא בבעלות קרן קיימת לישראל. בשנת 1957 נחתם הסכם חכירה ראשית בין קק"ל לבין ה"ה המנוחים כץ וכהנא (להלן: "כץ וכהנא"). הסכם החכירה הראשי בין כץ וכהנא נחתם לתקופת חכירה בת 49 שנים וניתנה בו אופציה לתקופת חכירה נוספת בת 49 שנים, כאשר התקופה השנייה עתידה להסתיים בשנת 2049. במשך עשרות שנים לא נרשמו זכויות החכירה בפנקסי מנהל מקרקעי ישראל או במרשם המקרקעין.

2. התובעים 2 - 7 הם יורשיהם החוקים של ה"ה כץ וכהנא (להלן: "יורשי כץ וכהנא"). התובעת 1 היא חברה פרטית אשר היתה בעבר בבעלות כץ וכהנא וכיום בבעלותם וניהולם של יורשי כץ וכהנא (להלן: "חברת חוואסה", ויחד עם יורשי כץ וכהנא: "חוואסה" או "התובעים").

3. הנתבעת 1 הינה חברה ציבורית העוסקת בשיווק ומכירה של מוצרי נפט (להלן: "חברת פז"). הנתבעת 2 היא חברה בת בבעלות מלאה של פז (להלן: "ספדי", ויחד עם חברת פז: "פז" או "הנתבעות").

4. על מערכת היחסים שבין התובעים לנתבעות בקשר עם ניהול תחנת הדלק חלשו במרוצת השנים שורה של הסכמים. להלן תובא סקירה קצרה של הסכמים אלו.

5. בשנת 1952 נחתם הסכם (המכונה על ידי הצדדים גם "הסכם המסגרת", נספח 5 לכתב התביעה) בין שלושה גורמים. האחד, חברת SHELL; השני, שותפות אשר כונתה "תחנת דלק חוואסה", אשר נוסדה למטרת ניהול תחנת הדלק; השלישי, חברה שלימים תהפוך לנתבעת 2 – ס[ו]פדי חברה להפצה והספקה בע"מ. ספדי היתה באותה תקופה חברה בת של חברת SHELL והיום היא, כאמור, חברה בת של חברת פז. הסכם המסגרת מסדיר את הקמת תחנת הדלק על ידי השותפות, את התחייבות השותפות להחכיר בחכירת משנה את המקרקעין לחברת SHELL וכן הסכם הפצה לפיו מתחייבת השותפות להיות מפיצה בלעדית של מוצרי חברת SHELL, בתמורה לעמלה מסוימת. זכויות וחובות השותפות על פי הסכם המסגרת הומחו לכץ וכהנא על ידי שותפיה הקודמים בהסכם מיום 24.10.1956.

6. כאמור, ביום 2.1.1957 נחתם חוזה חכירה ראשית בין קרן קימת לישראל לבין כץ וכהנא. בסמוך למועד זה, ביום 21.1.1957, נחתם הסכם חכירת משנה בין כץ וכהנא לבין ספדי על פיו מחכירים כץ וכהנא את זכויותיהם במקרקעין לספדי לתקופה של 10 שנים עם אופציה ל-10 שנים נוספות, בעבור דמי חכירה הזהים בגובהם לדמי החכירה המשולמים על ידי כץ וכהנא על פי חוזה החכירה הראשית. הסכם חכירת המשנה הוארך על פי מכתב מיום 23.11.1965 עד לתום תקופת החכירה הראשית "כפי שהוארך מזמן לזמן" (נספח 7 לכתב התביעה).

    

7. במקביל להסכמי החכירה נערכו בין הצדדים מספר הסכמי קמעונאות. בשנת 1956 נחתם הסכם בין חברת SHELL לבין חברה בבעלות כץ וכהנא, ובשנת 1960 נחתם הסכם דומה בין חברת חוואסה לבין חברת פז. על פי הסכמי הקמעונאות התחייבה חברת חוואסה לשווק בתחנת הדלק את מוצרי חברת הדלק (תחילה את מוצרי חברת SHELL ולאחר מכן את מוצרי חברת פז) באופן בלעדי, ללא מגבלת זמן, כאשר חברת הדלק היא אשר קובעת את המחיר הסופי לצרכן.

8. יצוין כי מתכונת הסכמית זו – לפיה חותמת חברת דלק על הסכם חכירת משנה לצד הסכם קמעונאי ללא מגבלת זמן היווה את הפרקטיקה הנוהגת בשוק בתקופה הרלוונטית. עוד בשנת 1963 הודיע הממונה על ההגבלים העסקים לחברת פז כי הוא רואה בהסכם הקמעונאי שלה הסדר כובל (ראו מכתבי הממונה על הגבלים עסקיים אשר צורפו כנספחים 35 – 37 לכתב התביעה, וכן עמדת היועץ המשפטי לממשלה אשר הוגשה במסגרת ע"א 4243/00 וצורפה כנספח 53 לכתב התביעה), אלא שמתכונת הסכמית זו נותרה על כנה. בשנת 1993 פרסם הממונה על ההגבלים העסקיים קביעה לפיה חוזים ארוכי טווח שבין שלוש חברות הדלק הוותיקות (חברת פז, וכן חברת "דלק" וחברת "סונול") לבין מפעילי תחנות דלק הם בגדר "הסדר כובל" אסור לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח - 1988. חברות הדלק הגישו עררים לבית הדין להגבלים עסקיים, ובסופו של דבר הושג הסכם פשרה אשר תוכנו ומשמעויותיו נדונו במספר תיקים בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון.

9. ביום 16.3.1999 נחתם בין חברת חוואסה לבין חברת פז הסכם נוסף (נספח 12 לכתב התביעה, להלן: "הסכם ההפעלה משנת 1999"). במסגרת הסכם זה קבעו הצדדים כי הפעלת התחנה תעבור לידי חברת פז לתקופה של ארבע שנים, כאשר ניתנה לחברת פז אופציה להאריך את תקופת ההסכם לארבע שנים נוספות. עבור הזכות להפעיל את התחנה תשלם חברת פז לחברת חוואסה דמי הפעלה חודשיים. סעיף 3 להסכם ההפעלה רלוונטי לעניינו וקובע כדלקמן: "בתום תקופת ההסכם ו/או עם ביטולו תפנה [חברת] פז את שטח התחנה באופן המפורט בסעיף 13 להלן והמפעיל [חברת חוואסה] ישוב להפעיל את התחנה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי ובכפוף לאמור בסעיף 5 להלן".

   לשם הנוחות תיקרא להלן כל מערכת ההסכמים שנסקרה בפסקאות 5 עד 9 "המערכת ההסכמית הקודמת".

10. ביום 12.9.2000 הגישו התובעים תביעה נגד הנתבעות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2521/00. להלן: "ההליך הקודם"). במסגרת ההליך הקודם עתרו התובעים למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות המערכת ההסכמית הקודמת. טענתם העיקרית של התובעים במסגרת ההליך הקודם הייתה כי המערכת ההסכמית הקודמת על שני ראשיה (הסכם החכירה והסכם הקמעונאות) הינה הסדר כובל בלתי חוקי, ולחילופין כי היא מהווה חוזה אחיד המכיל הוראות מקפחות. הנתבעות מצידן הגישו תביעה שכנגד, בה התבקש בית המשפט לתת סעד של אכיפת חכירת המשנה. כעבור שש שנים, ביום 23.11.2006, הגיעו הצדדים להסדר פשרה לו ניתן ביום 28.11.2006 תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה". צורף כנספח 1 לכתב התביעה).

11. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי החל מיום 1.1.2007 יבוטל הסכם ההפעלה משנת 1999, וחברת פז תפעיל את התחנה עבור דמי הפעלה עד לתום תקופת חכירת המשנה של ספדי בתחנה (היינו, עד לשנת 2049).

12. בסעיף 13 להסכם הפשרה נקבעו הוראות לעניין "סיום ההסכם", דהיינו לגבי יחסי הצדדים "בתום תקופת הפעלת [חברת] פז ו/או עם ביטולו כדין בהתאם להוראות הסכם זה ובהתאם להוראות כל דין" (להלן: "ההוראה בדבר סיום הסכם הפשרה"). על פי הוראת סעיף 13.1, עם סיום ההסכם תפנה פז את שטח התחנה מכל אדם וחפץ בבעלותה, למעט הציוד המושאל על ידי פז למפעיל. ממכלול הוראות הסעיף עולה כי תפעול התחנה ממועד סיום ההסכם ואילך יעשה על ידי חברת חוואסה.

13. בנוסף כולל הסכם הפשרה שלוש "נקודות יציאה" המאפשרות לפז לבטל את הסכם הפשרה טרם מוצו כל שנותיו (סעיף 4.2 להסכם הפשרה). על פי סעיף זה, ביטול ההסכם באחת מאותן נקודות יציאה יביא להחלת ההסכם הקמעונאי בשינויים מסוימים הנוגעים למחיר מוצרי הנפט הנרכשים על ידי חברת חוואסה מחברת פז. מועדי נקודות היציאה כפי שנקבעו בסעיף הם 1.1.2018, 1.1.2028 ו- 1.1.2038.

14. כמו כן כלל הסכם הפשרה התחייבות (שטיבה ידון בהמשך) לרישום הסכמי החכירה בפנקסי מנהל מקרקעי ישראל ובמרשם המקרקעין וכן תנאי אשר הצדדים מסכימים ביניהם כי הוא מהווה תנאי מפסיק (סעיף 16 להסכם הפשרה). סעיף זה מצוי בליבת המחלוקת בין הצדדים בהליך שלפניי, ונוסחו המלא הוא כדלקמן:

    "תנאי מפסיק

    הצדדים מתחייבים לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות בהתאם להוראות הסכם זה. היה ובתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם זה לא תירשם חכירה ראשית לטובת כץ וכהנא וחכירת משנה לטובת פז במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין יתבטל הסכם זה וכץ וכהנא יפצו את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב."

15. רישום החכירות לא בוצע בתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם הפשרה, ולמעשה לא בוצע כלל במשך חיי הסכם הפשרה. אף על פי כן במשך כחמש שנים פעלו הצדדים בהתאם להסכם הפשרה באופן זה שתחנת הדלק הופעלה על ידי חברת פז, וזו מצידה שילמה לתובעים דמי הפעלה מידי חודש בחודשו.

16. ימים ספורים לפני תום תקופת 120 הימים, ביום 14.3.2007, שלח עו"ד לב, בא כוחם של התובעים, מכתב קצר למחלקה המשפטית של חברת פז. למכתב זה קדמה שיחה טלפונית שהתקיימה בין עו"ד לב לבין עו"ד מירב זומר, מהמחלקה המשפטית בחברת פז. להלן יובא המכתב בשלמותו (להלן: "מכתב עו"ד לב". צורף כנספח 14 לכתב התביעה):

    "הנדון: הסכם פז – תחנת חוואסה בע"מ מיום ה- 23.11.2006

    1. בהמשך לשיחתנו האחרונה הריני לאשר את הסמכתך האדיבה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם שבנדון, לצורך רישום זכויות החכירה של הצדדים.

    2. כידוע לך פנו הצדדים במשותף למנהל מקרקעי ישראל בנושא זה, ומרשיי עושים כל שלאיל ידם לשם הסדרת הרישום."

17. בחודש יולי 2009 חתמה חברת חוואסה חוזי חכירה חדשים עם מנהל מקרקעי ישראל. במועד החתימה נכח מר הדס יוסף, אז יועצו של סמנכ"ל חברת פז - מר אשר שמיר.

18. הצדדים פעלו לפי הסכם הפשרה במשך כחמש שנים, ואולם בשלהי שנת 2011 שבה וניצתה המחלוקת ביניהם. ביום 15.11.2011 שיגרה חברת פז לתובעים מכתב בו נדרשו התובעים להסדיר את חכירת המשנה תוך 30 ימים. ביום 19.12.2011 שיגרה חברת פז מכתב נוסף בעניין זה, בו הודיעה לתובעים כי "ניתנת לכם ארכה אחרונה..." וכי "לא יהיה מנוס מלנקוט בכל דרך משפטית אפשרית לרבות ביטול ההסכם...". ביום 24.1.2012, במענה לתשובת התובעים, הודיעה חברת פז כי ניתנת לתובעים ארכה אחרונה להשלמת הרישום. ביום 19.2.2012 התקיימה במשרדי חברת פז פגישה בה נכחו נציגים מטעם שני הצדדים, ולבסוף, ביום 26.2.2012 הודיעה חברת פז לתובעים על ביטול הסכם הפשרה תוך התייחסות לסעיף 16 להסכם "הקובע כתנאי מפסיק להסכם אי רישום החכירות בטאבו" (נספח 19 לכתב התביעה, להלן: "מכתב הביטול של פז").

19. ביום 21.3.2012 שלח עורך דינם של התובעים מכתב לחברת פז. במכתב זה הודיע ב"כ התובעים מחד גיסא כי "הורוני מרשיי כי הנם עומדים על קיום ה"הסכם"" (סעיף 13 למכתב) ומאידך כי "במידה והנכם עומדים על האמור במכתבך שבנדון, כי אז הנכם נדרשים לפנות את התחנה מכל אדם ו/או חפץ שבבעלותכם..." (סעיף 16 למכתב). בכתבי טענותיהם התייחסו באי כוח התובעים למכתב זה כמכתב המודיע על ביטול ההסכם מטעם התובעים עקב הפרה צפויה של הסכם הפשרה על ידי חברת פז (להלן: "מכתב הביטול של התובעים").

20. מכל מקום, הצדדים אינם חלוקים על כך שהסכם הפשרה בוטל.

21. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 29.11.2012 הצליחו התובעים להביא לרישום החכירה הראשית במרשם המקרקעין.

22. בתביעה שלפניי, אשר הוגשה ביום 17.4.2012, עתרו התובעים לסעד הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בוטל כדין על ידם, וכי משמעות בטלותו של הסכם הפשרה היא שאין הנתבעות יכולות לטעון לתחולתה של המערכת ההסכמית הקודמת. לחילופין התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו המערכת ההסכמית הקודמת הנה חסרת תוקף או בטלה בשל היותה הסדר כובל וכן חוזה אחיד המכיל הוראות מקפחות.

23. הנתבעות הגישו בקשה לסילוק על הסף של התובענה, ובדיון שהתקיים ביום 17.3.2013 הגיעו הצדדים להסדר הדיוני הבא, בהתאם למתווה שהוצע על ידי בית המשפט:

    "הבקשה לסילוק על הסף תימשך ויוסכם על פיצול הדיון בהתאם למתווה הבא:

    • בשלב הראשון של הדיון ייבחנו השאלות הבאות:

      1. מהי הקונסטרוקציה שעל פיה בוטל הסכם הפשרה: האם מחמת התקיימותו של תנאי מפסיק כטענת הנתבעות או האם מחמת הפרה וביטול כטענת התובעים.

      2. בהינתן הכרעה בקונסטרוקציה הנכונה שעל פיה בוטל הסכם הפשרה: מהן המשמעויות המשפטיות שיש לכך על זכויות הצדדים בקשר לתחנה. בכלל זה תיבחן השאלה האם למערכת היחסים הקודמת יש עדיין נפקות כטענת הנתבעות או שמא אין לה יותר משמעות כטענת התובעים.

      3. בהנחה שלמערכת היחסים הקודמת יש משמעות כטענת הנתבעות: האם התובעים רשאים לטעון כיום את טענות אי החוקיות שהעלו בשעתו כנגד מערכת היחסים הקודמת.

         • ככל שיוכרע במסגרת השלב הראשון כי למערכת היחסים הקודמת יש משמעות כטענת הנתבעות וכי ניתן להעלות כנגדה טענות אי חוקיות כטענת התובעים ייבחנו במסגרת השלב השני של הדיון טענות אי החוקיות."

            

           ב. עיקר טענות הצדדים

           ב.1. טענות התובעים

24. התובעים טוענים כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המועד לרישום החכירות יוארך ללא מגבלת זמן. בכך, טוענים התובעים, הסכימה פז למעשה לוותר על התנאי המפסיק. לחילופין טוענים התובעים כי הצדדים הסכימו לדחות את מועד כניסתו של התנאי המפסיק לתוקף למועד מאוחר שיוסכם ביניהם בעתיד. זאת, לגישת התובעים ניתן ללמוד מהבאים: ראשית, התנהלותה של פז במהלך חמש השנים שחלפו מיום חתימת ההסכם הפשרה ועד שליחת מכתב הביטול של פז. במהלך תקופה זו פעלו הצדדים בהתאם לתנאי הסכם הפשרה (קרי, חברת פז היא אשר הפעילה את התחנה עבור דמי הפעלה מוסכמים) ועד לחודש נובמבר 2011 לא העלתה פז דרישה כלשהי (בכתב או בעל פה) בעניין רישום החכירות; שנית, מכתבו של עו"ד לב מיום 14.3.2007 מגלם למעשה את הסכמת הצדדים המתוארת; שלישית, הסתירות שעלו מגרסת פז לפיה מחד גיסא פז אינה מכחישה כי נתנה הסכמתה לדחיית רישום החכירות, אולם מאידך גיסא עומדת על כך כי הזכות לקצוב את מועד הארכה בזמן עומדת לה בלבד.

25. באשר לאופיו של התנאי המפסיק – התובעים טוענים כי סעיף 16 איננו סעיף המטיל חיוב חד צדדי על התובעים כטענת פז, אלא סעיף המטיל חיוב הדדי לדאוג לרישום החכירות החל על שני הצדדים להסכם הפשרה. עוד נטען כי התובעים מילאו חובתם שעה שפעלו לשם רישום החכירות ונתקלו במכשולים בירוקרטיים בעוד פז ישבה חיבוק ידיים. כן מציינים התובעים כי פז יכלה בנקל לסייע בהשלמת הרישום באמצעות קבלת ייפוי כוח מהתובעים והצביעו על המשאבים הרבים, משפטיים ושאינם משפטיים, העומדים לרשות פז, דוגמת מחלקה משפטית עתירת כוח אדם וניסיונה בתחום.

26. למעשה, טענת התובעים היא שהם עמדו בחובתם על פי הרישא של סעיף 16 להסכם הפשרה, ואילו פז הפרה את חיובה לפעול לרישום החכירות, שעה שישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר לקידום הרישום. ודוק, טענת התובעים איננה טענה לפיה פז ויתרה על עצם רישום חכירת המשנה אלא כי ממכלול הנסיבות במקרה זה ניתן להסיק כי פז הסכימה לוותר על הוראת התנאי המפסיק הקבוע בסעיף 16 סיפא, ובמילים אחרות – הסכמה לפיה לא יהיה באי רישום החכירות כדי להביא לביטול הסכם הפשרה.

27. לאור כל אלו, סבורים התובעים, כי אין כל בסיס לטענת פז לפיה עמדה לה הזכות להביא לביטול ההסכם כל אימת שתחפוץ על בסיס הוראת סעיף 16 להסכם הפשרה.

28. לחילופין סבורים התובעים כי גם אם לא תתקבל טענתם בדבר הוויתור על הוראת התנאי המפסיק הרי התנהגותה של פז אינה עומדת בדרישת תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים. לשיטתם, טענות פז בעניין רישום החכירות וביטול הסכם הפשרה מכוחו של סעיף 16 אינן נשענות על אינטרס לגיטימי, אלא עומדת מאחוריהם רצונה של פז להתנער מהסכם הפשרה, אשר הפך לבלתי כדאי כלכלית מבחינת פז בעקבות החלטת הממשלה בדבר הפחתת מרווח השיווק מחודש ספטמבר 2011.

29. בכל הנוגע לסוגיית תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת טוענים התובעים כי הסכם הפשרה בא בנעליה של המערכת ההסכמית הקודמת, ועל כן אין בביטולו כדי להביא להחייאתה של זו. התובעים מצביעים על כך שעצם טיבעו של הסכם הפשרה הוא כזה אשר ניתן להפרה כמעט אך ורק על ידי פז (שהרי החיוב העיקרי העומד בבסיסו הוא חיובה של פז לשלם לתובעים דמי הפעלה). ממילא גם במקום בו ההסכם מבוטל שלא בשל הפרה של פז (כגון התקיימות התנאי המפסיק), הרי שאין בביטול כדי להביא להחייאת המערכת ההסכמית הקודמת.

30. זאת מסיקים התובעים מפרשנות הסכם הפשרה ונוכח קיומן של שלוש "נקודות היציאה", אשר הן, והן בלבד, מאפשרות את החייאתה של המערכת ההסכמית הקודמת. התובעים מדגישים כי קבלת הפרשנות המוצעת על ידי פז מביאה לאיון של "נקודות היציאה", שכן לשיטתה של פז היא רשאית לבטל את ההסכם בכל מועד שהוא, ולהשיב על כנה את המערכת ההסכמית הקודמת. פרשנות זו אינה סבירה לגישת התובעים, בוודאי כאשר אינה נתמכת בראיות חיצוניות או עיגון בכתב.

31. לתמיכה בטענותיה בדבר אומד דעתם של הצדדים בזמן אמת הצביעו התובעים על עדותו של מר כץ, אשר העיד על נסיבות עריכת הסכם הפשרה, וכן על הימנעותה של פז מלהעיד את מר אשר שמיר, סמנכ"ל פז באותה העת, אשר ניהל את המו"מ לחתימת הסכם הפשרה מטעם פז. כן הצביעו התובעים על כך שטענת פז בדבר החייאת המערכת ההסכמית הקודמת בכל עת אינה עולה בקנה אחד עם הגיונו של הסכם הפשרה ונסיבותיו, וכי אין זה סביר לצפות כי התובעים יסכימו לוותר על כל טענותיהם ביחס לתוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת, בה בשעה שניתנת לפז אפשרות להחיותה כל אימת שתרצה.

    ב.2. טענות פז

32. לטענת פז הסכם הפשרה בוטל על ידה כדין הן מחמת הפרתו על ידי התובעים הן מחמת התקיימותו של התנאי המפסיק. לשיטתה לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהחובה להסדיר את רישום זכויות החכירה הראשית מוטלת על התובעים לבדם. העובדה כי סעיף 16 להסכם הפשרה נוקט בלשון רבים, "הצדדים מתחייבים", נגזרת מכך שבנוסף להתחייבות לפעול לרישום החכירה הראשית קבע הסעיף התחייבות לפעול לרישום חכירת המשנה, והתחייבות זו - וזו בלבד, היא התחייבות של התובעים ושל פז יחד. פז סבורה כי טענתה התובעים לפיה פז ישבה ב"חיבוק ידיים" ובכך הפרה את הוראת סעיף 16 מהווה הרחבת חזית אסורה וסותרת טענות שהועלו על ידי התובעים במכתבים מזמן אמת ובכתבי הטענות. ממילא, סבורה פז, כי התובעים לא הצביעו על פעולה כלשהי שפז יכלה לבצע לצורך רישום החכירות (זולת הצגת דרישה, נעדרת כל בסיס חוקי, כי התובעים יפקידו בידה ייפוי כוח לטפל בנושא רישום החכירות). כן הצביעה פז על כך שטרם רישום החכירה הראשית על שם התובעים היה צורך להסדיר את העברת זכויות החכירה בירושה מעיזבונם של המנוחים כץ וכהנא, ופעולה זו ממילא לא יכלה להיעשות על ידה.

33. פז שוללת מכל וכל את הטענה לפיה היא ויתרה על התנאי המפסיק בעקבות שיחת הטלפון ומכתבו של עו"ד לב מיום 14.3.2007. לשיטתה לא בכדי השתמש עו"ד לב בניסוח "להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16..." ולא בניסוח אחר, המביע ויתור מלא על הוראת הסעיף. כמו כן טוענת פז כי היא מעולם לא ויתרה על הסדרת רישום זכויות החכירה, אלא עקבה אחר העניין עד שהגיעה בשנת 2011 למסקנה כי אין מנוס מלפנות לתובעים בכתב, ולקצוב להם פרק זמן להסדרת הרישום. לגישת פז, מאחר שניתנה הסכמתה להאריך את המועד לקיום ההתחייבות הקבועה ברישא של סעיף 16 לא היה כל צורך או מקום להפעיל את התנאי המפסיק ואף לא "לאיים" בהפעלתו. אף התנהגות התובעים עצמם תומכת בעמדה זו שעה שבמהלך השנים פעלו התובעים, לטענתם הם, להסדרת זכויות החכירה ואף דאגו לעדכן בעניין את נציגי פז. מאלו מסיקה פז כי התובעים גילו דעתם לאורך כל הדרך כי ברור להם שפז לא ויתרה על סעיף 16 להסכם הפשרה, וכאשר פז שלחה את מכתביה במהלך סוף שנת 2011 לא טענו התובעים כי פז ויתרה על התנאי המפסיק אלא הבהירו כי הם פועלים להסדרת הרישום.

34. באשר לסוגיית תוקפה של מערכת ההסכמים הקודמת סבורה פז כי המערכת ההסכמית הקודמת שרירה וקיימת, ולמעשה מעולם לא בוטלה. לשיטת פז המערכת ההסכמית הקודמת נותרה בתוקף גם לאחר חתימת הסכם הפשרה, וזאת למעט ההסכם הקמעונאי, אשר לטענת פז תוקפו הושעה בהתאם לסעיף 3 להסכם הפשרה.

35. פז סבורה כי בכל מקרה בו המערכת ההסכמית החדשה באה לסיום לפני תום תקופת חכירת המשנה (היינו, לפני שנת 2049), מכל סיבה שהיא, שבה לתוקפה המערכת ההסכמית הקודמת ועל חוואסה לשוב ולהפעיל את התחנה על פי תנאי ההסכם הקמעונאי בכפוף לשינויים מסוימים שהוסכמו בהסכם הפשרה (כגון רכישת מוצרי הנפט על ידי חוואסה במחירים הנמוכים ביותר בהם משווקים המוצרים על ידי פז לתחנה הציבורית הקרובה ביותר לתחנה, שאינה מופעלת על ידי פז).

36. לבסוף, בכל הנוגע לסוגיית הטענות בדבר אי החוקיות סבורה פז כי התובעים מנועים מלהעלות טענות אי חוקיות אשר הועלו על ידם בהליך הקודם, מחמת השתק מניעות ומעשה בית דין.

    ג. דיון והכרעה

37. המחלוקת המהותית בין הצדדים היא בשאלה מהן זכויותיה של פז בתחנת הדלק לאחר ביטולו של הסכם הפשרה בתחילת שנת 2012. ודוק, הצדדים אינם חלוקים על כך שהסכם הפשרה בוטל, וכי להוראותיו מכוחן הפעילה פז את התחנה בין השנים 2006 ל- 2012 אין עוד תחולה. אף אין הם חלוקים על כך שחוואסה הם החוכרים הראשיים של התחנה, וכי הם אלו שצריכים להפעיל את התחנה ממועד ביטול הסכם הפשרה ואילך. חילוקי הדעות ביניהם נוגעים כאמור לשאלת מעמדה של פז ביחס לתחנה: האם ספדי עדיין נהנית ממעמד של חוכר משנה בתחנה? האם עדיין מובטח לפז מעמד של ספק בלעדי מכוח ההסכם הקמעונאי? המענה לשאלות אלו תלוי בראש ובראשונה בנפקויות המשפטיות שיש לביטול הסכם הפשרה: האם משמעותו החייאת המערכת ההסכמית הקודמת, מכוחה נהנתה פז ממעמד של חוכר משנה וספק בלעדי, או שמא משמעותו הותרת התחנה בבעלות חוואסה, כשהיא משוחררת מחכירת המשנה ומעמד הבלעדיות שהקנתה המערכת ההסכמית הקודמת לפז.

38. עניין נוסף לגביו קיימת הסכמה בין הצדדים הוא ששאלת זכויותיה של פז בתחנה איננה תלויה בקונסטרוקציה המשפטית לפיה בוטל הסכם הפשרה (ראו סעיף 16 לסיכומי התובעים: "לאמיתו של דבר לא קיים הבדל של ממש בין שתי האופציות"; סעיף 51 לסיכומי הנתבעות: "הצדדים מסכימים כי הסכם הפשרה בוטל. לפיכך, השאלה מהי הקונסטרוקציה על-פיה בוטל אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו"). ואולם הסכמה זו היא הסכמה מדומה. היא נשענת על כך שכל אחד מהצדדים מניח שתהיה אשר תהיה העילה מכוחה בוטל החוזה, נפקויותיה המשפטיות יתמכו בתפיסתו ביחס לזכויות פז בתקופה שלאחר ביטול הסכם הפשרה. ולא כן היא. תוצאותיו של ביטול חוזה מושפעות במידה רבה מהשאלה מהי העילה המשפטית בעטיה בוטל החוזה. אין דין חוזה שפקע מחמת התקיימות תנאי מפסיק כדין חוזה שבוטל מחמת הפרתו. כפי שניווכח בהמשך לאבחנות בין עילות הביטול השלכות חשובות על זכויותיה של פז בתחנה. במילים אחרות בענייננו לקונסטרוקציית הביטול יש חשיבות, שכן היא זו שמכריעה בין טענת פז לפיה זכויותיה מכוח המערכת ההסכמית הקודמת נשמרות לבין טענת חוואסה לפיה זכויותיה של פז מכוח מערכת היחסים הקודמת עברו מן העולם.

     

39. מהלך הדיון יהיה כדלהלן: בשלב הראשון יובהרו החלופות השונות מכוחן ניתן לטעון לביטול הסכם הפשרה, תוך הצגת הנפקויות השונות שיש לכל אחת מקונסטרוקציות הביטול; בשלב השני ינותחו עובדות המקרה, ולאורן יקבע מהי קונסטרוקציית הביטול הנכונה במקרה שלפניי; בשלב השלישי ישולבו מסקנות שני החלקים הקודמים, ויגזרו מהן ההשלכות לעניין זכויותיה של פז בתחנה לאחר ביטול הסכם הפשרה. בשלב הרביעי והאחרון יצוינו מספר הערות משלימות, המתייחסות לדרך ניתוח המקרה תחת הנחות עבודה שונות.

    ג. 1. החלופות השונות מכוחן ניתן לטעון לביטול הסכם הפשרה

40. ניתן לחשוב על ארבע דרכים בהן הסכם הפשרה יכול היה להגיע לכדי סיום:

    • השלמת ביצוע הסכם הפשרה בשנת 2049 (להלן: "חלופה 1" או "השלמת ביצוע").

    • מימוש "תחנת יציאה" על ידי פז (להלן: "חלופה 2" או "מימוש תחנת יציאה").

    • התקיימות התנאי המפסיק הקבוע בסעיף 16 סיפא להסכם הפשרה (להלן: "חלופה 3" או "פקיעה מחמת תנאי מפסיק").

    • הפרת הסכם הפשרה וביטולו על ידי הצד שכנגד (להלן: "חלופה 4" או "ביטול מחמת הפרה").

       

41. אין חולק כי הסכם הפשרה לא הגיע לסיומו מכוח חלופה 1 (שדרשה קיומו עד שנת 2049) או חלופה 2 (שדרשה קיומו לפחות עד שנת 2018). לו היה הסכם הפשרה מגיע לסיומו מכוח אחת מהחלופות הללו לא היה נוצר קושי ביחס לשאלת מעמדה של פז בתחנה. הטעם לכך הוא שתחת שתי החלופות הללו (השלמת ביצוע או מימוש תחנת יציאה) סיום הסכם הפשרה היה מתבצע על פי הוראות הסכם הפשרה, ולא היה כרוך כלל בביטול של הסכם הפשרה. במילים אחרות, סיום הסכם הפשרה מכוח חלופות 1 ו-2 לא היה מהווה כלל כישלון של הסכם הפשרה, ולפיכך יחסי הצדדים היו נשלטים מכוח הסכם הפשרה, ועל פיו.

42. יתר על כן, הסכם הפשרה קובע הוראות מפורשות המבהירות לנו מה יהיה מעמדה של פז בתחנת הדלק תחת חלופה 1 ותחת חלופה 2. וראו זה פלא, אין כל דמיון בין שתי החלופות:

    ביחס לחלופה 1 קובעת ההוראה בדבר סיום הסכם הפשרה (סעיף 13 להסכם הפשרה) כי פז תפנה את התחנה, ותעבירה לתפעול חברת חוואסה. מהקשר הדברים (ובכלל זה העדר אזכור להסכם הקמעונאי בסעיף זה) ברור כי כוונת הצדדים הייתה שהפעלה זו לא תהיה כפופה להסכם הקמעונאי (למיטב הבנתי, בעניין זה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. ראו סעיף 7(ה) לתצהיר ישראל קלפר מיום 19.9.2012). יצוין כי לעניין חכירת המשנה מובהר במפורש בסעיף 4.4 להסכם כי "עם סיום חכירת המשנה ביום 30.6.2049... לא תהיינה לפז ו/או לספדי זכויות כלשהן בתחנה, על כל הבנוי עליה, והזכויות במלואן תעבורנה לבעלות כץ וכהנא ללא כל סייג ככל שהדברים תלויים בפז. פז ו/או ספדי יודיעו למינהל מקרקעי ישראל עם סיום חכירת המשנה כאמור, על הסכמתן למחוק את חכירת המשנה לטובתן". קיצורו של דבר, עם השלמת ביצוע הסכם הפשרה פוקעות כל זכויותיה של פז ביחס לתחנה.

    לעומת זאת, ביחס לחלופה 2 קובע סעיף 4.2 להסכם הפשרה, כי היה ותבחר פז לממש את זכותה לביטול הסכם הפשרה באחת מתחנות היציאה, אזי חברת חוואסה תפעיל את התחנה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי בשינויים מסוימים המפורטים בסעיף. וזו לשון החלק הרלוונטי בסעיף 4.2 להסכם הפשרה: "ביטלה פז את ההסכם כאמור, ימשיך [תחנת חוואסה] להפעיל את התחנה בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי וזאת עד לסיום חכירת המשנה. על אף האמור בהסכם הקמעונאי מוסכם כי במקרה כאמור [תחנת חוואסה] יהיה זכאי ל...". בלשון תמציתית, מימוש תחנת יציאה שומרת על זכויותיה של פז בתחנה (דהיינו את מעמדה של ספדי כחוכר משנה והן את מעמדה של חברת פז כספק בלעדי), ומכפיפה את המשך הפעלתה על ידי חברת חוואסה לזכויות אלו (בכפוף למספר שיפורים, שלטענת התובעים אינם משמעותיים).

43. אפס, המקרה שלפנינו אינו מקרה קל, בו סיום הסכם הפשרה נעשה בהתאם לאחת משתי החלופות הראשונות. לפי טענת פז, הסיום הוא מכוח החלופה השלישית, התקיימת תנאי מפסיק (כשבנוסף טוענת פז כי האחריות להתקיימותו של אותו תנאי מפסיק מוטלת על חוואסה, שהפרו את התחייבותם החוזית לדאוג לרישום החכירה הראשית, ובכך הביאו להתקיימות התנאי המפסיק); לפי טענת התובעים, הסיום הוא מכוח החלופה הרביעית, דהיינו הפרתו של ההסכם על ידי פז (בכך שהתכחשה להסכם שלא כדין), וביטולו על ידם מחמת הפרה זו; להלן נבחן מהי תוצאת הביטול לפי כל אחת מהחלופות הללו.

    ג. 1 (א) תוצאות ביטול על פי חלופה 3 – פקיעה מחמת התקיימות תנאי מפסיק

44. ביטול הסכם מחמת אי התקיימות תנאי מתלה או התקיימות תנאי מפסיק משמעה שהחיובים העיקריים של החוזה לא נכנסו לתוקף (במקרה של אי התקיימות תנאי מתלה) או פקעו (במקרה של התקיימות תנאי מפסיק) (ראו ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 64 (1982); ר"ע 650/86 הגנה בע"מ נ' נמדע בע"מ, פ"ד מ(4) 369, 370 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 38 – 42 (2003) (להלן: "פרידמן וכהן, חוזים ג'"). במילים אחרות, בנסיבות אלו חלוקת הסיכונים החוזית לא נכנסה לתוקף או פקעה, לפי העניין. לפיכך, הצדדים חוזרים למצב הטרום חוזי, כאשר חלוקת הסיכונים שהוסכמה בחוזה אינה רלוונטית. ובלשונו של השופט אליקים רובינשטיין: "החוזה כמו לא היה, והצדדים זכאים לחזור איש איש למצבו הקודם" (ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקריית משה בע"מ פסקה כ"ט (ניתן ב- 18.11.2012, להלן: "עניין האס")). ודוק, כשעסקינן בתנאי מפסיק, הרי שחלוקת הסיכונים החוזית חלה כל עוד לא התקיים התנאי המפסיק, אולם מרגע התקיימותו פוקע החוזה, וחלוקת הסיכונים החוזית איננה ממשיכה להסדיר את יחסי הצדדים (לשאלה אם ההפקעה חלה רטרואקטיבית, ראו פרידמן וכהן, חוזים ג', עמודים 41 - 42). בנסיבות אלו לא רק שההוראות העיקריות של החוזה אינן מסדירות עוד את יחסי הצדדים, אלא שגם הוראותיו המשניות שנועדו להסדיר מקרה בו החוזה היה מתבטל מחמת הפרה (כגון הוראה בדבר פיצויים מוסכמים) אינן תקפות (מבחינה זו דומה פקיעת חוזה מותנה לביטול חוזה מחמת פגם ברצון. השוו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 1110 – 1102 (1992) (להלן: "פרידמן וכהן, חוזים ב'")). ההוראות היחידות שיחולו במקרה זה, וזאת מכוח הסכמתם הממוקדת של הצדדים, הן הוראות מיוחדות המתייחסות לנסיבות של התקיימות התנאי המפסיק או אי התקיימות התנאי המתלה.

45. בענייננו מורה סעיף 16 להסכם הפשרה כי אם לא ירשמו זכויות החכירה וחכירת המשנה בתוך 120 יום יפקע ההסכם. כן קובע הסעיף הסדר שיפוי לטובת פז במקרה שיתרחש אירוע זה ("כץ וכהנא יפצו את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב". להלן: "הסדר השיפוי"). ממילא יובן כי פרט להסדר השיפוי, אין הסדר הפשרה מתיימר להסדיר את יחסי הצדדים במקרה של פקיעת ההסכם מחמת התקיימות התנאי המפסיק. בנסיבות אלו, ועם פקיעת חלוקת הסיכונים המוסכמת, יש להניח כי המערכת ההסכמית הקודמת הושבה על כנה, וכי היא זו שמסדירה את מערכת היחסים שבין הצדדים.

46. להשלמת התמונה יוער כי סעיף 16 סיפא הוגדר בהסכם הפשרה כ"תנאי מפסיק", וכך גם התייחסו אליו הצדדים. ואולם, למעשה המדובר בתנאי קרוב לתנאי מתלה, שכן הוא אמור להתרחש בסמוך למועד כניסת הסכם הפשרה לתוקף (על הקושי להבחין בין השניים ראו פרידמן וכהן חוזים ג', עמודים 38 – 41). הטעם לכך הוא שפרק הזמן הקצר שנקבע 120 ימים משקף תפיסה לפיה ככל שעניין זה לא יוסדר אזי הסדר ההפעלה על ידי חברת פז יתבטל, ומבחינה מהותית חלוקת הסיכונים החוזית לא תכנס לתוקף (ראו למשל הסדר השיפוי המתייחס להחזר ההשקעה של פז בתחנת הנוחות ("ילו"), החזר השתתפותה בתשלום דמי היוון ובשכר טרחת עו"ד לב, אשר כל תכליתן היא להעמיד את פז במצב בו היתה אילולא נכרת הסכם הפשרה.

47. סיכומו של דבר, קבלת טענת פז בדבר התקיימות תנאי מפסיק משמעה שחלוקת הסיכונים אותה קבע הסדר הפשרה פקעה, וכי אין היא מסדירה את יחסי פז-חוואסה. במצב דברים זה קמה לתחייה המערכת ההסכמית הקודמת, והיא זו שמסדירה את יחסי הצדדים.

     

    ג.1 (ב) תוצאות ביטול על פי חלופה 4 - הפרת הסכם הפשרה וביטולו על ידי הצד שכנגד

48. מהו דינו של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו? האם במקרה זה חוזרים הצדדים למערכת ההסכמית הקודמת כטענת פז, או שמא אין תקומה למערכת היחסים הקודמת בנסיבות אלו, כטענת חוואסה?

    כידוע, ביטול חוזה מחמת הפרה משחרר את הצדדים מחובתם להוסיף ולבצע חיובים עתידיים הקבועים בחוזה, ומביא לכישלון הבסיס ששימש למתן התמורות שבוצעו בעבר. ואולם, בשונה מבטלות מדעיקרא (כגון במקרה של חוזה פסול) או מביטול חוזה נפסד (כגון ביטול חוזה שנכרת מחמת פגם ברצון) אין משמעותו של הביטול מחמת הפרה כי חלוקת הסיכונים החוזית אינה ממשיכה להסדיר את מערכת היחסים הנורמטיבית שבין הצדדים. ביטויה הבולט של תפיסה זו במסגרת דיני התרופות החוזיות מצוי בכך שביטול החוזה מחמת הפרה אומנם שולל מהנפגע את הזכות לתבוע את אכיפת החוזה, ואולם אין בו כדי לשלול מהנפגע את זכותו לפיצויי קיום – פיצויים המשקפים את חלוקת הסיכונים החוזית שהוגדרה בחוזה (ראו סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 539 - 540 (1981); פרידמן וכהן, חוזים ב', עמודים 1108 – 1100; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 291, 377 - 379 (2011) (להלן: "פרידמן וכהן, חוזים ד'")). ביטוי חוזי נוסף לתפיסה זו הוא שלהוראות שקבעו הצדדים בחוזה ביחס למערכת יחסיהם במקרה של ביטול החוזה (כגון תניית פיצויים מוסכמים. תניות אלו מכונות "הוראות משניות"), יש תוקף מלא למרות ביטול החוזה (ראו פסקה 73 לפסקה דינה של השופטת מרים נאור בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן ואח' (ניתן ב- 10.9.2009); פרידמן וכהן, שם). היבטים אחרים של תפיסה זו מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט: זכותו של הנפגע לרווחי ההפרה עומדת לו גם אם ביטל את החוזה (וזאת כל עוד הביטול קודם להפקת הרווח. ראו ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה פ"ד מב(1) 221 (1988); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, 1998) 486 – 487 (להלן: "פרידמן, עשיית עושר"), והיקף זכותו של המפר להשבה, זכות הקמה לאור כישלון החוזה, מושפעת מחלוקת הסיכונים החוזית (פרידמן, עשיית עושר עמוד 769 – 771). ודוק, על פי הגישה המקובלת בארץ רשאי הנפגע מהפרת חוזה לבחור להתעלם מחלוקת הסיכונים החוזית, ולתבוע השבה בהתאם לערכי השוק (ראו ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה פ"ד מו(4) 45, 76 - 77 (1992)). משמעותה של גישה זו היא שלנפגע מהפרת חוזה עומדת זכות בחירה: ברצונו ייצמד לחלוקת הסיכונים החוזית, ויתבע על פיה, וברצונו יתעלם ממנה, ויתבע על פי ערכי השוק (לדיון בשאלה אם יש להקנות לנפגע זכות זו ראו מיכל אגמון-גונן ההשבה בהקשרים חוזיים - דיני חוזים או דיני עשיית עושר ולא במשפט 225 – 240 (2001)). ואולם בין אם זכות בחירה זו נתונה לנפגע, ובין אם לאו, מקובל על הכל כי הזכות להסתמך על חלוקת הסיכונים החוזית עומדת לנפגע המעוניין בכך גם לאחר שביטל את החוזה מחמת הפרתו.

49. דינו של חוזה שבוטל מחמת הפרה שונה אם כך מדינו של חוזה נפסד שבוטל ומדינו של החוזה הבטל: חלוקת הסיכונים החוזית ממשיכה לחול לגביו למרות ביטולו, ולפיכך הסכמות הצדדים (ובכלל זה הסכמותיהם ביחס להסדרת יחסיהם במקרה של ביטול החוזה) הינן בעלות משמעות משפטית.

50. סעיף 13 להסכם הפשרה, שכותרתו "סיום ההסכם", קובע את מערכת היחסים הנורמטיבית שתחול "בתום תקופת הפעלת פז ו/או עם ביטולו כדין בהתאם להוראות הסכם זה ובהתאם להוראות כל דין". מלשון זו עולה כי כוונת הצדדים הייתה להשוות את דינו של החוזה שבוטל כדין לדינו של החוזה שהושלם ביצועו (קרי להשוות בין תוצאות סיום חוזה על פי חלופה 1 לבין תוצאות ביטול חוזה כדין). תמיכה לשונית נוספת בפרשנות זו ניתן למצוא בכך שהסכם הפשרה אינו כולל סעיף דומה לסעיף 3 להסכם ההפעלה משנת 1999, אשר הורה כי עם ביטולו ישוב חוואסה להפעיל את התחנה "בהתאם להוראות ההסכם הקמעונאי" (ראו פסקה 9 לעיל). משמעות הדברים היא שלפי לשון הסכם הפשרה מקרה של ביטול הסכם הפשרה כדין, ובכלל זה ביטול מחמת הפרה, מביא לאותן תוצאות כמו השלמת ביצוע – דהיינו חזרתה של התחנה לידי חוואסה, כשהיא ממורקת מזכויות פז.

51. ב"כ פז סבורים כי אין מקום לפעול על פי לשונו של סעיף 13 להסכם הפשרה, המשווה את המצב של ביטול כדין של הסכם הפשרה (ובכלל זה חלופה 4) למצב של תום תקופת הפעלת פז (חלופה 1). ספק בעיני אם ניתן בחוזה מסחרי כדוגמת זה בו עסקינן לסטות מלשונו הפשוטה של החוזה (הוויכוח בעניין זה ידוע ומוכר, ואמנע מלהרחיב בו). ואולם גם אם אניח כי מבחינה עקרונית עומדת לבית המשפט הסמכות לסטות מנוסחו הברור של חוזה מסחרי, הרי שאינני סבור כי זהו המקרה הראוי לעשות כן. הטעם לכך הוא שלא השתכנעתי שהלשון נוגדת את תכליתו של ההסכם. אבהיר עניין זה בקצרה.

52. המצהיר מטעם חוואסה טען כי הוסכם בין הצדדים שבמקרה של ביטול החוזה מחמת הפרתו יפקעו זכויות פז בתחנה (ראו עדותו של מר כץ פרוטוקול 22.5.2013 עמוד 6 שורה 26 – עמוד 7 שורה 5). המצהיר מטעם פז, מר ישראל קלפר, חלק על כך, וטען כי הנושא כלל לא נדון (פרוטוקול 22.5.2013 עמוד 40 שורות 24 – 25). מכאן שטענת פז איננה כי לשון הסכם הפשרה עומדת בניגוד לתכליתו הסובייקטיבית (שהרי אם הנושא לא נידון בין הצדדים, כטענת המצהיר מטעמה, ממילא לא התגבשה ביחס לסוגיה זו תכלית סובייקטיבית משותפת), אלא שיש לייחס להסכם הפשרה תכלית אובייקטיבית לפיה תשמור פז על זכויותיה בתחנה גם אם תפר את החוזה, והוא יבוטל בשל כך. ואולם, כשלעצמי, אני מתקשה לראות הצדקה לייחס לחוזה תכלית שכזו. חלוקת הסיכונים המוסכמת בין הצדדים העניקה לפז זכות להשתחרר מהפעלת התחנה רק בשלוש נקודות זמן מוגדרות, אשר סוכמו לאחר משא ומתן בין הצדדים. מכאן שבין נקודות הזמן הללו לא ראו הצדדים מקום לאפשר לפז להשתחרר מחלוקת הסיכונים החוזית, ויש להניח כי כוונתם הייתה שאם תנסה לעשות כן (דהיינו תודיע על הפסקת הפעלת התחנה שלא באחת מנקודות היציאה), משמעות הדבר תהיה שחוואסה יהיו זכאים לאכוף עליה את חלוקת הסיכונים החוזית (קרי, לחייבה להוסיף לשלם את דמי ההפעלה עד לנקודת היציאה) או ליטול לעצמם את התחנה, כשהיא משוחררת מזכויות פז, לפי בחירתם.

    כנגד הבנה זו של תכליתו האובייקטיבית של הסכם הפשרה, העולה כאמור בקנה אחד עם לשונו, העלו ב"כ פז מספר טיעונים, שאלו שלושת המרכזיים שבהם:

    ראשית, שיטת הפרשנות לפיה במקרה של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרה פוקעות זכויות פז מובילה לתוצאה אבסורדית במקרה בו הגורם שהפר את הסכם הפשרה הוא דווקא חוואסה. ואולם האפשרות כי הסכם הפשרה יופר על ידי חוואסה היא עניין תאורטי יותר ממעשי. ההתחייבות המרכזית של חוואסה על פי הסכם הפשרה היא להעמיד את התחנה לרשות פז, ומאחר שהחזקה בתחנה נמסרה לפז עוד קודם להסכם הפשרה (כאמור פז הפעילה את התחנה בעצמה עוד מכוח הסכם ההפעלה משנת 1999), יכולה הייתה פז להביא הלכה למעשה לקיום הסכם הפשרה בלי צורך בשיתוף פעולה של ממש מצד חוואסה (העניין המשמעותי היחידי בו דרוש לה שיתוף פעולה הוא נושא רישום הזכויות, ואולם כפי שיובהר להלן, להסדרת עניין זה נקבע בהסכם הסדר אחר - תנאי מפסיק). בנסיבות אלו, אין מקום לייחס לאפשרות זו משמעות רבה במסגרת הליך פרשנות ההסכם (ודוק, ביטול חוזה מחמת הפרה הוא כוח העומד לנפגע. לפיכך, פז יכולה בכל מקרה להימנע מהתוצאות של ביטול החוזה באמצעות הימנעות משימוש בכוח זה). מכאן שהטיעון הראשון אינו משכנע.

    שנית, אין זה מתקבל על הדעת שבשל אי תשלום דמי ההפעלה תאבד פז את זכויותיה הקנייניות בתחנה (קרי, את מעמדה כשוכר משנה). טיעון זה הוא בגדר דמגוגיה לשמה. שוכר המפר את הסכם השכירות בכך שהוא מפסיק לשלם את דמי השכירות, חושף את עצמו במקרה הרגיל לסיכון שהחוזה עימו יבוטל, ושהוא יאבד את זכות השכירות שלו. דין זה חל גם כאשר השוכר הוא חוכר (קרי שוכר מקרקעין לטווח ארוך), ואף כשהשוכר השקיע סכומים משמעותיים בפיתוח המושכר (במקרה כזה, כפי שיובהר להלן, יתכן שתעמוד לשוכר זכות להשבת השקעותיו במקרה של סיום השכירות, אך בהעדר הסכמה אחרת לא יהיה בהשקעה כדי למנוע את הפקעת זכויותיו במקרה של ביטול הסכם השכירות). מעמדה של פז בתחנה, הן לפי המערכת ההסכמית הקודמת והן לפי הסכם הפשרה, היא כשל שוכר משנה לטוח ארוך (קרי, חוכר משנה). לפיכך התוצאה לפיה הפרה של הסכם הפשרה על ידי פז עלולה לגרום לאובדן זכויותיה בתחנה לא רק שאינה בלתי מתקבלת על הדעת, אלא שהיא בגדר תוצאה הגיונית ומקובלת.

    שלישית, סעיף 4.4 להסכם הפשרה, העוסק במפורש בפקיעת זכות חכירת המשנה, דן אך ורק במצב של "סיום חכירת המשנה ביום 30.6.2049". ואולם עניין זה יש להבין על רקע תכליתו של סעיף משנה זה. סעיף משנה זה מניח כי ההסכם יסדיר את יחסי הצדדים עד ליום 30.6.2049 (וזאת בין אם משום שפז תפעיל את התחנה במשך כל תקופת ההסכם, ובין אם משום שתממש זכות יציאה העומדת לה מכוח סעיף 4.2, והפעלת התחנה בהמשך תקופת ההסכם תעשה על ידי חוואסה בהתאם להסכם הקמעונאי), ומבהיר כי בנסיבות אלו תקבל חוואסה את התחנה, על כל הבנוי עליה, מבלי שתהיינה לפז כל תביעות ביחס להשקעותיה בתחנה. פשיטא כי הוראה זו אינה מתאימה למקרה בו הסכם הפשרה יבוטל מחמת הפרתו. בנסיבות אלו אומנם חלה הוראת סעיף 13 להסכם הפשרה, המשווה בין ביטול ההסכם כדין לבין סיום תקופת ההסכם, ואולם לפז עשויות לעמוד זכויות לתבוע השבה בגין השקעותיה בתחנה (וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לזכותו של שוכר או בר רשות שסולק מהמקרקעין לתבוע השבה בגין בניה שביצע ושיפורים שהתקין בנכס בהסכמת הבעלים ראו ע"א 3071/91 אח'ולה טהא עלי ג'ברין נ' ח'דר עבדאללה אסעד, פ"ד מז(3) 361 (1993); פרידמן, עשיית עושר, עמוד 208 – 225, 245).

    המסקנה מהדיון בחלק זה היא שביטול הסכם הפשרה כדין מחמת הפרתו (חלופה 4) מביא לתוצאה דומה לסיום ההסכם (חלופה 1), דהיינו הפעלתו של סעיף 13 להסכם הפשרה, שמשמעותו כי התחנה חוזרת לידי חוואסה, וזכויותיה של פז בתחנה פוקעות.

    ג.2. מהי קונסטרוקציית הביטול הנכונה? - האם הסכם הפשרה בוטל מחמת התקיימות תנאי מפסיק (חלופה 3) או מחמת הפרתו על ידי פז (חלופה 4)?

53. בין טענת פז כי הסכם הפשרה בוטל מחמת התקיימות תנאי מפסיק לבין טענת חוואסה כי הסכם זה בוטל כדין על ידה מחמת הפרתו על ידי פז קיים קשר בל ינתק: ההפרה אותה טוענת חוואסה נגד פז היא התנערותה של האחרונה מהסכם הפשרה, התנערות שהוצדקה על ידי פז בהתקיימות התנאי המפסיק (קרי, אי רישום החכירה וחכירת המשנה). ביסוד המחלוקת בין הצדדים עומדת אם כן השאלה האם התקיים התנאי המפסיק עובר להתכחשות פז להסכם הפשרה.

54. ההוראה העומדת בלב המחלוקת היא סעיף 16 להסכם הפשרה, אשר צוטט בפסקה 14 לעיל. כפי שטענו באי כוח פז, להוראה זו שני חלקים:

    א. חלקו הראשון של סעיף 16 להסכם הפשרה קובע את החובה להביא לחתימת חוזי חכירה מול מנהל מקרקעי ישראל (כיום, רשות מקרקעי ישראל) ולרשום את החכירה וחכירת המשנה במרשם המקרקעין. וזו לשונו של חלק זה: "הצדדים מתחייבים לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות בהתאם להוראות הסכם זה" (להלן: "סעיף 16 רישא" או "רכיב ההתחייבות"). ודוק, רכיב ההתחייבות מנוסח בלשון של חובה משותפת ("הצדדים מתחייבים"), כאשר משמעות הדבר היא שמדובר בחיוב השתדלות מצד שני הצדדים: כל אחד מהם נדרש לעשות כמיטב יכולתו על מנת לאפשר ביצוע הפעולות הדרושות בכדי להביא לחתימת חוזי החכירה ולרישום החכירה וחכירת המשנה במרשם המקרקעין (לאבחנה שבין חיוב השתדלות לחיוב תוצאה ראו פרידמן וכהן, חוזים ג', עמודים 386 - 390).

    ב.חלקו השני של סעיף 16 להסכם הפשרה קובע תנאי מפסיק, למקרה שהאמור ברישא לא יתקיים בתוך 120 יום. וזו לשונו של החלק השני: "היה ובתוך 120 ימים ממועד חתימת הסכם זה לא תירשם חכירה ראשית לטובת כץ וכהנא וחכירת משנה לטובת פז במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין יתבטל הסכם זה וכץ וכהנא יפצו את פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב." (להלן: "סעיף 16 סיפא" או "רכיב התנאי המפסיק").

55. השילוב בין שני חלקיו של סעיף 16 להסכם הפשרה משמיע לנו את המסקנות הבאות ביחס לכוונות הצדדים בעת כריתת הסכם הפשרה: ראשית, הצדדים היו מעוניינים להתחיל בביצוע הסדר הפשרה באופן מיידי; שנית, הצדדים יחסו לנושא רישום החכירות חשיבות, וביקשו להתנות את הסכם הפשרה בביצוע הרישום; שלישית, הצדדים סברו כי ניתן יהיה להשלים את ביצוע הרישום בתוך זמן קצר (120 יום); רביעית, איש מהצדדים לא היה מוכן ליטול על עצמו חיוב תוצאתי ביחס לרישום החכירות, אך שניהם הסכימו ליטול על עצמם חיוב השתדלות בעניין זה.

56. משהתקרבה תקופת הזמן שנקצבה לביצוע הרישום לקצה, התברר לצדדים כי הנחתם לפיה ניתן יהיה להשלים את ביצוע רישום החכירה וחכירת המשנה בתוך זמן קצר אינה עומדת במבחן המציאות. משום כך סיכמו כי המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם הפשרה לעניין ביצוע הרישום (120 יום) ידחה (ראו פסקה 16 לעיל, בה צוטט מכתב ע"ד לב). ודוק, אין חולק כי סיכום זה לא היה בו כדי לשנות את רכיב ההתחייבות, דהיינו את חובת ההשתדלות של שני הצדדים בעניין ביצוע רישום החכירות. משום כך, אין להתפלא כי גם לאחר סיכום זה הוסיפו חוואסה לראות עצמם מחויבים לפעול למען ביצוע הרישום. המחלוקת היא בשאלה כיצד השפיעה הסכמה מאוחרת זו על רכיב התנאי המפסיק, דהיינו על קביעת הצדדים כי אם הרישום לא יושלם בתוך 120 יום יתבטל הסכם הפשרה.

     

57. עמדות הצדדים בעניין זה הן כדלהלן:

    לשיטת חוואסה הסכמת הצדדים על הארכת המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם הפשרה משמעה ויתור על התניית ההסכם ברישום החכירות, דהיינו ויתור על התנאי המפסיק (וזאת, כמובהר, ללא ויתור על רכיב ההתחייבות שברישא של הסעיף). דרך חלופית להצגת טענה זו היא שהארכת המועד היא לזמן בלתי מוגבל או עד למועד מאוחר עליו יסכימו שני הצדדים. ודוק, אין חולק כי הצדדים רשאים לוותר על תנאי, ולהפוך בכך את החוזה למוחלט (ראו, למשל, עמדתה של המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, בעניין האס, פסקה 6).

    לעומת זאת לשיטת פז הסכמת הצדדים היא רק להארכת המועד להתקיימות התנאי המפסיק, כאשר לכל צד שמורה הזכות לקצוב מחדש מועד זה בהודעה לצד שכנגד, ובלבד שהודעה זו תקצוב זמן סביר להתקיימות התנאי המפסיק (וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 416 (1983) (להלן: "פרשת מפעלי ברוך שמיר") לפיה: "מקום שחוזה כולל תנאי, המביא להפסקת החוזה, אם תוך תקופה מסוימת מתרחש תנאי מפסיק ..., רשאים הצדדים להאריך מדי פעם בפעם את תקופת הזמן. משעשו כן, רשאי כל צד ליתן הודעה מראש, הקובעת זמן סביר להתרחשותו של התנאי המפסיק. משעשה צד לחוזה כן, יחדל החוזה בסופו של אותו זמן. משלא עשה כן, אין התנאי המפסיק פועל, והחוזה ממשיך לעמוד". וראו גם ע"א 345/82 עו"ד נוי, כמנהל עזבון המנוח ביסטרי ז"ל נ' פדובה, פ"ד לט(3) 292, 297 – 298 (1985)).

58. בטרם אפנה להכריע בין הגישות, אבקש לחדד את אופי המחלוקת בין הצדדים בעניין זה: כעניין משפטי-תאורטי הן גישת חוואסה, לפיה הצדדים הסכימו לוותר על התנאי המפסיק, והן גישת פז, לפיה הצדדים הסכימו רק על הארכת התנאי המפסיק, הן גישות אפשריות. המחלוקת בין הצדדים היא איפוא במישור המשפטי-עובדתי, דהיינו כיצד יש לפרש את הסכמת הצדדים לדחות את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם הפשרה: האם כהסכמה לוותר על ראיית רישום החכירות כתנאי מפסיק, או כהסכמה לדחות את המועד להתקיימות התנאי המפסיק בלבד. ויובהר, הן ההסכמה שלא לראות ברישום החכירות תנאי מפסיק והן ההסכמה להוסיף לראות בהן תנאי מפסיק, אך לדחות את המועד האחרון להתקיימותו, הן הסכמות לשינוי ההסכם. לפיכך לא ניתן להכריע בין החלופות הללו בהתאם להסכם הפשרה עצמו, ואף אין טעם להפנות להוראת סעיף 25 להסכם הפשרה, לפיה כל שינוי יעשה בכתב ובחתימת כל הצדדים. שני הצדדים מקבלים שההסכם שונה זמן קצר בטרם חלפה תקופת 120 היום, ולפיכך השאלה בה עלינו להכריע אינה האם הסכם הפשרה שונה, אלא כיצד שונה.

59. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי את הסכמת הצדדים לשנות את הסכם הפשרה בעניין זה יש להבין כהסכמה לוותר על התנאי המפסיק. לכך מספר טעמים מצטברים:

    ראשית, כוונתם הראשונית של הצדדים הייתה להסדיר את נושא הרישום בסמוך לאחר כריתת הסכם הפשרה, באופן שאם לא ניתן יהיה להסדיר עניין זה יתבטל הסכם הפשרה ויבוטלו תוצאותיו (וראו פסקה 46 לעיל, בה צוינה הקרבה בין התנאי המפסיק שנקבע בענייננו לבין תנאי מתלה). ואולם, משהתברר כי לא ניתן לעמוד בכך, הסכימו הצדדים להמשיך בביצוע הסדר הפשרה למרות שנושא הרישום לא הוסדר (ואף לא היה ניתן לחזות מתי יוסדר). בנסיבות אלו יש להניח כי כוונת הצדדים הייתה להפריד בין שאלת תוקף ההסכמות שנקבעו בהסכם הפשרה ביחס להפעלת תחנת הדלק (הסכמות אותן המשיכו לבצע) לבין סוגיית רישום החכירות (אשר הוברר כי להשלמתה יידרש זמן ממושך).

    שנית, העובדה שהצדדים לא קבעו בשעתו מועד לביצוע רישום החכירות, ואף לא קיימו דיונים בעניין זה במהלך יותר מארבע שנים, מלמדת על כך שלא ייחסו לנושא בזמן אמת משמעות המשליכה על ביצוע עיקר חיוביו של הסכם הפשרה (קרי, החיובים הנוגעים להפעלת תחנת הדלק). ודוק, כפי שכבר צוין, הגישה לפיה הצדדים ויתרו על התנאי המפסיק אין משמעה כי וויתרו על הדרישה להסדרת רישום החכירות. לפיכך העובדה שחוואסה המשיכו לטפל בעניין זה, ושפז המשיכה לעקוב אחריו, איננה מלמדת על שמירת הזיקה שבין ביצוע עיקר חיובי הסכם הפשרה לבין רישום החכירות.

    שלישית, אם נניח כי הסכמת הצדדים הייתה רק לדחות את המועד להתקיימות התנאי המפסיק, הרי שמשמעות הדברים היא שגם הוראת ההשבה הקבועה בסיפא של סעיף 16 להסכם הפשרה נותרה בעינה. משמעות הדבר היא שגם כיום, ולמרות שהסכם הפשרה בוצע במשך מספר שנים, תידרש חוואסה לפצות את "פז בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר עם הסכם זה [קרי, הסכם הפשרה], לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, השקעות לבניית חנות הילו, דמי היוון ששולמו, ככל ששולמו, שכ"ט עו"ד לב וכיו"ב". פרשנות כזו נראית בלתי מתקבלת על הדעת. הוראת ההשבה היתה סבירה כל עוד פקיעת הסכם הפשרה מחמת אי רישום החכירות הייתה מתרחשת בסמוך לכריתת הסכם הפשרה. אין לה כל הגיון אם מניחים שפקיעת ההסכם יכולה להתרחש גם לאחר שבוצע במשך שנים מספר.

    רביעית, הסכם הפשרה קובע 3 תחנות יציאה מוגדרות בהן פז רשאית להעביר את נטל הפעלת התחנה לחוואסה, תוך שמירת זכויותיה לשמש כספק יחיד וחוכר משנה: 1.1.2018, 1.1.2028 ו- 1.1.2038. הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך ומשמעותי ביחס לנקודות היציאה הללו, כשחוואסה עמדו על כך שנקודת היציאה הראשונה תבטיח משך הפעלה משמעותי של התחנה על ידי פז. ואולם, אם נקבל את הפרשנות המוצעת על ידי פז, הרי שמבחינה מעשית ההסכמה בה עסקינן הביאה ליצירת תחנת יציאה נוספת, גמישה לפי רצונה של פז – כל שהיה עליה לעשות הוא לנקוב במועד של מספר חודשים להשלמת הרישום, וככל שחוואסה לא תצליח לעמוד בו (ובמציאות המוכרת בעניין משך הזמן הנדרש לבצע רישום במרשם המקרקעין, הסיכוי לכך גבוה) לטעון לפקיעת ההסכם מחמת אי עמידה בתנאי המפסיק. מר כץ, המצהיר מטעם חוואסה, ומי שניהל את המשא ומתן מטעמם, הצהיר כי לא היה נותן ידו להסכמה שכזו (פרוטוקול 22.5.2013 עמוד 6 שורה 23 – עמוד 7 שורה 5). עדותו בעניין זה (כמו גם בעניינים האחרים) אמינה בעיני.

    חמישית, פז ביקשה ללמוד גזרה שווה מעמדתו של השופט אהרון ברק בפרשת מפעלי ברוך שמיר. באותו עניין נחתם הסכם קומבינציה בין חברה קבלנית לבין בעלת מגרש. חברת הבניה התחייבה להשלים את הבנייה תוך 18 חודשים מיום אישור תוכנית הבנייה וקבלת היתר הבנייה, אלא שהיתר הבנייה באותו מקרה לא ניתן במשך 7 שנים. השופט ברק, שהיה אחד משני שופטי הרוב, פסק כי יש לראות את מתן היתר הבניה כתנאי מפסיק, ואת התנהגות הצדדים, שגילו נכונות להמתין תקופות נוספות למתן היתר הבניה, כהסכמה להארכת התנאי המפסיק. ואולם, בין המקרה שנידון בפרשת מפעלי ברוך שמיר לענייננו יש שוני מהותי, השולל את האפשרות ללמוד גזרה שווה בין המקרים, ותומך דווקא בגישת חוואסה. בפרשת מפעלי ברוך שמיר דובר בדרישה (קבלת היתר בניה) אשר התקיימותה הייתה הכרחית לביצוע עיקר חיובי החוזה (בניה על המקרקעין). מטעם זה לא יכלו הצדדים להפריד בינה לבין עיקר חיובי החוזה, דהיינו לקבוע כי הבניה תבוצע בלי קשר לשאלה אם ניתן או לא ניתן היתר בניה (ליתר דיוק, הסכמה שכזו הייתה הופכת את החוזה לחוזה פסול. ראו ע"א 139/87 סולימני נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית, פ"ד מג(4) 705 (1989)). לעומת זאת, בענייננו אין זיקה הכרחית בין ביצוע עיקר חיובי החוזה (הפעלת התחנה על ידי פז על פי הוראות הסכם הפשרה) לבין ביצוע ההתחייבות שבסעיף 16 רישא (ההתחייבות לעניין רישום החכירה וחכירת המשנה). לפיכך לא הייתה כל מניעה כי הצדדים יסכימו להפריד בין השניים, על דרך של ביטול את הזיקה שיצרו בסעיף 16 סיפא בין השלמת התחייבות זו לבין ביצוע עיקר הוראות הסכם הפשרה. יתרה מכך, ניתוק זיקה זו הינה הגיונית וסבירה לאור הקשיים שנערמו בדרך לביצוע רישום החכירות, ורצונם של שני הצדדים להמשיך בביצוע עיקר הוראות הסכם הפשרה למרות קשיים אלו.

60. במסגרת סיכומיה ביססה פז את גישתה כי התנאי המפסיק הוארך, ולא בוטל, בעיקר על כך שחוואסה פעלה במהלך השנים להסדרת הרישום, וזאת תוך שהיא מודה בחובתה לפעול בעניין זה. ואולם, כפי שכבר צוין לעיל, המחלוקת בין הצדדים איננה נוגעת לשאלה אם רכיב ההתחייבות (דהיינו סעיף 16 רישא) נותר בתוקף. אין ספק כי חוואסה (כמו גם פז) נותרה מחויבת "לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות". לפיכך בפעולותיה המלמדות על מודעותה להתחייבות זו אין כל רבותא לצורך הכרעה במחלוקת נושא תיק זה. למעשה האמירה היחידה עליה מתבססת פז התומכת בגישתה היא העובדה שמכתב עו"ד לב מנוסח בלשון "להאריך את המועד הקבוע בסעיף 16 להסכם". ואולם אינני סבור שניתן לראות בלשון מכתב זה משום ראיה קונקלוסיבית, אשר כוחה שקול לכל המצוין לעיל. כוונתו הברורה של המכתב הייתה לעגן בכתב את ההסכמה להסיר את מגבלת הזמן של 120 יום, ולאפשר הסדרה של נושא רישום החכירות במועד מאוחר יותר. אינני סבור כי מבחירת מילים שגרתית זו, כשהיא עומדת בניגוד לכל השיקולים שנמנו לעיל, ניתן להסיק כי כוונת הצדדים הייתה שנושא רישום החכירות יוסיף להיות תנאי מפסיק להסכם הפשרה.

61. מהמקובץ עולה כי הסכמת הצדדים הייתה לנתק את הזיקה בין ביצוע ההסכם לבין רישום החכירות, דהיינו לבטל את הקביעה כי רישום החכירה הראשית לטובת חוואסה וחכירת המשנה לטובת פז מהווה תנאי מפסיק לביצוע ההסכם. מכאן מתבקשת המסקנה כי פז לא הייתה רשאית להודיע ביום 26.2.2012 על ביטול הסכם הפשרה בהסתמך על סעיף 16 סיפא להסכם הפשרה. ודוק, יתכן ולפז הייתה עומדת זכות ביטול מחמת הפרה, אם הייתה מוכיחה כי חוואסה הפרו את חיוב ההשתדלות הקבוע בסעיף 16 רישא "לפעול ככל הנדרש לחתימה על חוזי חכירה וחכירת משנה ולרישום החכירות". ואולם פז לא ביטלה את החוזה בשל הפרת חיוב השתדלות מצד חוואסה, ובנוסף לא הוכיחה במסגרת ההליך שהתקיים לפניי כי חוואסה נהגה ברשלנות ביחס לרכיב ההתחייבות הקבוע בסעיף 16 רישא. כמובהר לעיל, פז טענה כי הסכם הפשרה פקע תוך התבססות על כך שנושא רישום החכירות עודנו מהווה תנאי מפסיק. זאת כאמור לא רשאית הייתה לעשות.

62. כידוע, התכחשות לחוזה שלא כדין מהווה הפרה יסודית של ההסכם (ראו, למשל, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ פ"ד נב(1) (1998); פרידמן וכהן, חוזים ד', 317 - 320). לפיכך מרגע שפז בחרה להתכחש להסכם הפשרה תוך התבססות על עילה משפטית שאינה עומדת לה (ובשים לב לכך שלא הוכחה עילה משפטית אחרת שהייתה מאפשרת לה את ביטול ההסכם מחמת הפרתו) הרי שהיא זו שהפרה באופן יסודי את ההסכם, ולחוואסה עמדה הזכות לבטלו, כפי שאכן עשתה במכתב הביטול של התובעים מיום 21.3.2012.

63. המסקנה מכל האמור לעיל היא, אם כך, שקונסטרוקציית הביטול הנכונה בענייננו היא חלופה 4 - הסכם הפשרה בוטל כדין על ידי חוואסה בשל הפרתו על ידי פז.

     

     

    ג.3.  השלכות ביטול החוזה על זכויותיה של פז בתחנה

64. שילוב הדיון בחלקים א' ו-ב' מוביל איפוא למסקנות הבאות:

    א. הסכם הפשרה בוטל על ידי חוואסה בשל הפרתו על ידי פז.

    ב. בנסיבות אלו זכויות הצדדים מוסדרות בהתאם להוראת סעיף 13 להסדר הפשרה, ומשמעות הדבר היא כי זכויותיה של פז מכוח מערכת ההסכמים הקודמת, ובכלל זה ההתחייבות להקנות לספדי חכירת משנה ומעמד הספק הבלעדי מכוח ההסכם הקמעונאי, פקעו.

65. לעניין התביעה שלפניי משמעות הדבר היא שחוואסה זכאית לקבל את הסעד העיקרי שביקשה בכתב תביעתה, דהיינו הצהרה כי הסכם הפשרה בוטל כדין על ידי התובעים עקב הפרה יסודית מצד הנתבעות (סעיף 167.1 לכתב התביעה), וכן את הסעדים הנוספים המנויים בסעיפים 167.4, 167.5 ו- 167.6, דהיינו הצהרה כי אין עוד הסכמים מחייבים בין הצדדים, ובכלל זה אין תוקף למערכת ההסכמים הקודמת, וכי ההתחייבות להעניק חכירת המשנה לטובת מי מהנתבעות בוטלה כדין.

    ג.4. הערות משלימות

66. הקביעות לעיל די בהן על מנת להכריע בגורל התובענה בכללותה. ואולם, למען שלמות התמונה, אבקש להוסיף התייחסות לשתי סוגיות אשר הועלו על ידי הצדדים, ואשר היה צורך להידרש להן לו מסקנותיי בסוגיות שנידונו לעיל היו שונות.

    ג. 4 (א) דרך הפעלת הזכות להודיע על פקיעת ההסכם

67. חוואסה טענה כי גם אם תאומץ גישת פז לפיה התנאי המפסיק נותר בתוקף, הרי שהדרך בה עשתה פז שימוש בתנאי המפסיק עולה לכדי חוסר תום לב בשימוש בזכות.

68. בעניין ת"צ 53368-02-11 ניצנים עיצוב גנים בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (ניתן ב- 8.12.2013) ציינתי בעניין שימוש בזכות בחוסר תום לב את הדברים הבאים:

    "כידוע, החובה לקיים חוזה בתום לב קבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. פסק הדין המנחה בעניין החובה לקיים חוזה בתום לב הוא בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980) (להלן: "עניין שירותי תחבורה באר שבע"). באותו עניין אמר השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, את הדברים הבאים: "סעיף 39 לחוק החוזים מטיל את חובת תום הלב והביצוע בדרך המקובלת בכל הנוגע לקיומו של חיוב ולשימוש בזכות. נראה לי כי לביטויים "חיוב" ו"זכות" יש ליתן פירוש מרחיב, באופן שהם יכללו בחובם לא רק זכות, שכנגדה יש חובה, וחובה, שכנגדה יש זכות, אלא גם זכויות מהסוג של יכולת או כוח, וכן חירות וחסינות [...] כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב". (שם, בעמוד 835).

    בפרשיה אחרת מציין הנשיא ברק את הדברים הבאים ביחס לחובת תום הלב בקיום חוזה:

    "חובת תום-הלב מטילה על צד לחוזה את החובה להתחשב באינטרס המשותף שיש לו ולצד האחר בחוזה. חובת תום-הלב מחייבת את בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך מסירות למטרה המשותפת שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת". (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 348 (1998)).

     

    שימוש בזכות חוזית למטרה זרה, דהיינו שלא לצורך הגשמת התכליות החוזיות שלשמן הוקנתה, מביאה לסיכול הציפיה החוזית של הצד שכנגד, ולפגיעה באפשרות לקדם את התכליות המשותפות של החוזה. פעולה שכזו מהווה לפיכך הפרה של עקרון תום הלב בקיום חוזה, ומקנה לבית המשפט סמכות להענקת סעדים שיביאו לתיקון ההפרה (ראו עניין שירותי תחבורה באר שבע, עמודים 838 – 839)."

     

69. בעניינו סבורה חוואסה כי פז הפעילה את זכותה החוזית שלא בתום לב, שכן הסיבה האמיתית לביטול ההסכם איננה כלל העיכוב ברישום החכירות, אלא העובדה שהפעלת תחנת הדלק על ידי פז בתנאי הסכם הפשרה הפכה מבחינתה לבלתי כדאית בעקבות החלטת הממשלה בדבר הפחתת מרווח השיווק מחודש ספטמבר 2011.

70. ואכן, פז לא חלקה על כך שמבחינה כלכלית, לאחר השינוי הרגולטורי שהתרחש בספטמבר 2011, המערכת ההסכמית הקודמת (אף זו המשופרת בהתאם לסעיף 4.2. להסכם הפשרה) עדיפה על הוראות הסדר הפשרה (עדות עו"ד פקטה, פרוטוקול 22.5.2013, עמוד 33 שורות 7 - 9) וכי הפעלת התחנה הפכה להיות לא כדאית מבחינת פז (עדות עו"ד פקטה, שם, שורות 28 – 30). יחד עם זאת, עומדת פז בתקיפות על טענותיה כי לא חוסר הכדאיות הכללית הוא שעמד לנגד עיניה, אלא החשיבות הרבה שהיא מייחסת להסדרת רישום זכויותיה הקנייניות. לעניין זה העלתה פז מספר טענות, אשר כולן נראות לי בלתי משכנעות. להלן תמצות של טענות אלו:

    ראשית, לדידה של פז מדובר במימוש זכות לגיטימית המהווה חלק "ממדיניות כללית ולגיטימית של פז בכלל תחנותיה" (סעיף 209 לסיכומי פז). ואולם, גם אם לפז מדיניות כללית של הסדרת רישום זכויותיה הקנייניות (ובכך קשה להטיל ספק), אין בכך כדי לשכנע שבנסיבות המקרה שלפניי הטעם המנחה את פעולותיה במקרה שלפניי היה עניין זה, ולא הרצון להשתחרר מהסכם שהפך לבלתי כדאי מבחינה כלכלית. כמו כן סבורני כי יש ממש בטענת התובעים לפיה על מנת להגן על זכויותיה הקנייניות עמדו בפני פז אמצעים אחרים ויעילים יותר לשם הסדרת סוגיית הרישום. נקיטה בצעד החריף של ביטול הסכם הפשרה, אשר על פני הדברים איננו מקדם כלל את השגת היעד של רישום חכירת המשנה, היא לפיכך פעולה שקשה להסבירה כיישום המדיניות הכללית האמורה.

    שנית, פז מצביעה על כך שנתנה לתובעים מספר ארכות להסדרת הרישום (ובמצטבר 135 ימים). לשיטתה, לו היה מימוש הזכות להשתחרר מהסכם הפשרה מבוצע על רקע של שיקולים כלכליים, הרי שהיא לא היתה מעניקה לחוואסה ארכות אלו. אינני סבור כי די בארכות שניתנו בנסיבות המקרה שלפניי כדי ללמד שכוונותיה של פז היו טהורות נהפוך הוא, בשים לב למשכן הקצר של הארכות, ולמידע שהיה בידי פז בדבר התקדמות הליכי הרישום, לא מן הנמנע כי מתן הארכות נועד מלכתחילה כדי להסוות את התכלית האמיתית של ביטול הסכם הפשרה. ולראיה - כאשר עו"ד ברנט, שנשכר על ידי חוואסה על מנת לזרז את הטיפול בנושא רישום החכירות, הודיע לפז ביום 13.2.2012 כי יהיה בידו להביא להסדרת רישום החכירות תוך 90 ימים, הודיעה פז לתובעים ביום 26.2.2012 על ביטול הסדר הפשרה. התנהלות זו יוצרת תחושה לא נוחה, המקשה לתת אמון בטענה שפז עשתה שימוש בזכות לטעון לפקיעת ההסכם לצורך התכליות החוזיות שלשמן הוקנתה.

    שלישית, פז מציינת כי היא, להבדיל מחברות דלק אחרות, לא ביטלה הסכמים בעקבות השינוי במרווח השיווק, ואף נהגה עם תחנות תדלוק אחרות "לפנים משורת הדין" שעה שנמנעה מלהפעיל את זכותה החוזית לביטול התקשרויות על רקע אי הסדרת הזכויות הקנייניות. ואולם, הנסיבות המלאות שהביאו את פז לנהוג בדרך כזו או אחרת ביחס לתחנות דלק אחרות לא הובאו לפני. ממילא אני מתקשה ליחס משקל לטענה מסוג זה.

    לבסוף, פז ביקשה להסתמך על עדותו של מר כחלון, סמנכ"ל פז, לפיה בבסיס החלטתה לבטל את הסכם הפשרה עמדו שיקולים משפטיים ולא שיקולים כלכליים הנוגעים לכדאיות הסכם הפשרה, וכי המנדט לקבלת ההחלטה הינו של המערך המשפטי של פז.

    ואולם, עדות מר כחלון, סמנכ"ל פז, בכל הקשור לסיבות אשר הביאו את פז לביטול ההסכם רוויה בקשיים (פרוטוקול 22.5.2013, עמוד 47 שורה 5 – עמוד 48 עמוד 13). לפי עדותו של מר כחלון הגורם הבלעדי אשר החליט על ביטול הסכם הפשרה היה "מערך הייעוץ המשפטי". לא זו אף זו, לדבריו ההחלטה התקבלה ללא כל מחשבה על ההשלכות המסחריות של מהלך זה. להלן ציטוטים נבחרים מעדותו:

    "ש.לא בדקתם לפני שאמרתם בסדר תבטלו את [הסכם הפשרה] מה המשמעויות של ביטול [הסכם הפשרה] פרקטית?

    ת.לא. הנושא של רישום הזכויות הוא נושא חשוב מאוד מבחינת פז, ושוב אומר גם בגלל העובדה שמזה מספר שנים מנסים להגיע לכל מיני הבנות עם גורמים שלא משתפים פעולה איתנו ברישום הזכויות ואמרתי שתי דוגמאות."

     

    וכן –

     

    "ש.לא שאלתם את ליאור אשכנזי מה המשמעות של המעבר מבחינה מסחרית?

    ת.לא, בראי פז חשיבות רישום הזכויות היא ברמה גבוהה מאוד ולכן ההנחיה היא למצות את כל ההליכים שעומדים לרשותנו על מנת להבטיח את רישום הזכויות ומכיוון שהמנדט הזה הוא של הייעוץ המשפטי הוא המוביל ויש לו את המנדט המלא לעשות את זה. "

     

    אני מתקשה לתת אמון בעדות זו, שכן היא נוגדת את ההגיון הבריא בדבר אופן התנהלותן של חברות מסחריות גדולות, כדוגמת פז. היתכן כי חברה כפז מחליטה על ביטול הסכם כה משמעותי לטענתה מבלי לבצע כל בחינה כלכלית אם ביטול זה פועל לטובתה? תמהני.

71. בסופו של יום, הטענה כי אך צירוף מקרים הביא לכך שחודשיים לאחר הפחתת מרווח השיווק החלה פז לפעול באופן אגרסיבי בעניין רישום זכויות החכירה (וזאת שעה שעד אותו מועד, במשך מעל ל- 4 שנים, לא נקטה כל פעולה בעניין זה), היא עניין שהשכל הישר מתקשה לקבלו. סביר הרבה יותר להניח כי פז החליטה לפעול באופן אגרסיבי בעניין רישום החכירות רק לאחר שהתברר לה כי הסכם הפשרה הפך להיות בלתי כדאי מבחינתה. אם כך, הרי שאף אם היתה עומדת לה זכות לקצוב את המועד לביצוע רישום החכירות, הייתי סבור כי הדרך בה הפעילה זכות זו, בנסיבות המקרה שלפניי, עולה לכדי חוסר תום לב בשימוש בזכות. הטעם לכך הוא שהשימוש בזכות זו לא נעשה כדי להגן על האינטרס הלגיטימי שלשמו נקבע סעיף 16 להסכם הפשרה (השלמה מהירה של רישום החכירות), אלא על מנת להשתחרר מהתנאים מסחריים מכבידים שנקבעו בהסכם הפשרה שלא באחת מתחנות היציאה. התוצאה של חוסר תום לב זה בשימוש בזכות, בנסיבות המקרה שלפניי, צריכה להיות איון האפשרות לטעון להתקיימות התנאי המפסיק (השוו סעיף 28(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), שאף אותו מקובל לבסס מבחינה מהותית על עקרון תום הלב. עניין האס פסקאות 8 – 9 לפסק דינה של המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור). מכאן, שגם אם הייתי סבור כי התנאי המפסיק הוארך בהסכמה (ולא בוטל), הייתי סבור כי התכחשותה של פז להסכם הפשרה נעשתה שלא כדין, והקימה לחוואסה את האפשרות לבטל את הסכם הפשרה מחמת הפרתו.

    ג. 4 (ב) השלכות פקיעת הסכם הפשרה על האפשרות לטעון נגד מערכת ההסכמים הקודמת

72. השאלה השלישית והאחרונה אליה התייחסו הצדדים בסיכומיהם היא זו: "בהנחה שלמערכת היחסים הקודמת יש משמעות כטענת הנתבעות: האם התובעים רשאים לטעון כיום את טענות אי החוקיות שהעלו בשעתו כנגד מערכת היחסים הקודמת". שאלה זו הופכת תיאורטית לאור מסקנתי כי יחסי הצדדים אינם נשלטים על פי מערכת ההסכמים הקודמת, אלא לפי סעיף 13 להסכם הפשרה, המשמיע לנו כי לפז אין עוד זכויות ביחס לתחנה.

73. ואולם למען שלמות התמונה אבהיר כי לו הייתה מתקבלת את עמדת הנתבעות, והיה נקבע כי ההסכם פקע מחמת התקיימות תנאי מפסיק, ועל כן יש תחולה למערכת ההסכמים הקודמת, הרי שהמסקנה המתבקשת מכך הייתה שהסכם הפשרה התבטל בכללותו, ובכלל זה גם אותם חלקים בו במסגרתם מוותרים חוואסה על האפשרות להעלות השגות בדבר חוקיותה של המערכת ההסכמים הקודמת. הטעם לכך פשוט, כפי שהובהר בפסקאות 44 – 47, פקיעת ההסכם מחמת תנאי מפסיק היתה מביאה לביטול של הסכם הפשרה בכללותו, ובכלל זה הוויתורים וההצהרות שנכללו בו על טענות חוואסה נגד המערכת ההסכמית הקודמת. במצב דברים זה לא היה בהסכם הפשרה, ולא בפסק הדין שניתן בהסכמה מכוחו, כדי ליצור מחסום בפני חוואסה מלשוב ולהעלות טענות אלו במסגרת ההתדיינות שלפניי.

    ד. סוף דבר

74. לאור כל האמור לעיל הרייני להצהיר כדלקמן:

    א. הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים בנובמבר 2006 בוטל כדין על ידי חוואסה מחמת הפרתו על ידי פז.

    ב. עם ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו מוסדרים יחסי הצדדים בהתאם להוראות סעיף 13 להסכם הפשרה.

    ג. מערכת ההסכמים הקודמת שבין הצדדים ביחס לתחנת הדלק, ובכלל זה ההסכם הקמעונאי וזכויות חכירת המשנה, פקעו עם ביטול הסכם הפשרה, ולפיכך אין לפז זכויות כלשהן ביחס לתחנת הדלק.

    למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין בקביעות פסק דין זה כדי לשלול את זכותה של פז על פי כל דין והסכם לתבוע השבה בגין השקעות שהשקיעה בתחנה. למותר לציין שאין לראות בפסק דין זה משום הבעת עמדה ביחס לזכותה של פז לתבוע החזר של השקעות כאלו, ככל שנעשו, מהטעם שסוגיה זו לא התבררה בהליך זה.

75. למען הסר ספק מובהר כי הכרעותיי בהחלטה זו מייתרות את המשך הדיון בתובענה.

76. הנתבעות יישאו בהוצאות התובעות ושכר טרחת עורכי דינם בגין תביעה זו בסכום של 65,000 ש"ח (בתוספת מע"מ).

    ניתנה היום, ט' טבת תשע"ה, 31 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.