גביש נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים

לפני תביעה לפיצויים בטענה למצג שווא בקשר עם זכויות לקצבה.

במהלך 2002 הושג הסכם בין התובע לבין הנתבעת, שלפיו נקבע כי בעת שהתובע יגיע לגיל 60, במהלך 2007, יחל התובע לקבל "פנסיה מוקדמת" בסך של 10,250 ₪. כשנה וחצי לאחר הסכם זה, יצאה לדרכה רפורמה בשוק קרנות הפנסיה. התובע בקש לברר אם הרפורמה משליכה על זכויותיו ובמכתב מיום 21.11.04 השיבה על כך הנתבעת בשלילה. דא עקא, וכאשר בקש התובע לממש זכויותיו בשלהי 2007, הודיעה לו הנתבעת שלא ניתן לעשות כן נוכח הרפורמה, וכי הקצבה לה הוא זכאי תהיה כ- 8,900 ₪ בלבד.

בתביעה זו מתמקד התובע באותו מכתב מטעה ששלחה לו הנתבעת ב- 21.11.04. לטענת התובע, במסירת פרטים מטעים אודות הקצבה הצפויה לו, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות בה היא חבה כלפיו כעמית שלה, התנהלה בחוסר תום לב והטעתה אותו בכל הנוגע למצב זכויותיו. התובע עותר לפיכך לפיצוי על נזקיו ואלו, לשיטתו, מסתכמים בהפרש בין הקצבה שהובטחה לזו המשולמת, ולחילופין - בהפסדים שנגרמו לו נוכח הסתמכותו על מכתב הנתבעת ובעיקר הפסדי הכנסות נוכח פרישתו משוק העבודה.

הנתבעת מצידה, מדגישה כי שלילת זכות התובע לקצבה שסוכמה ב- 2002 איננה פרי מצג מטעה אלא תוצאה מתחייבת של הרפורמה בשוק קרנות הפנסיה. הנתבעת טוענת כי הטעות שנעשתה בדיווח לתובע הייתה בתום לב, נבעה ממורכבות הרפורמה ואיננה מגיעה כלל כדי הטעיה. עוד טוענת הנתבעת שאפילו הייתה הטעיה, כטענת התובע, כלל לא נגרם לו נזק ובוודאי לא נזקים בהיקפים להם הוא טוען.

במוקד המחלוקות נשוא התביעה עומדת לפיכך השאלה אם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע וככל שכן – אילו נזקים הסבה הפרה זו לתובע.

העובדות

1. הנתבעת, קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, הינה אגודה שיתופית המנהלת קרן פנסיה, אשר מבטחת עובדים ומעבידים בקשת רחבה של תחומי עיסוק.

   התובע, צבי גביש, הינו גמלאי המבוטח על ידי הנתבעת ועמית בה.

2. במהלך שנת 2001, היה הנתבע עובד של חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: "דלק") מזה כ- 17 שנה. בסמוך למועדים אלו פוטר התובע ועמד בפני סיום תפקידו ופרישה מדלק.

   נוכח פרישתם הצפויה של מספר עובדים, בקשה דלק לברר מול הנתבעת את האפשרות לכריתת הסכם מסגרת שיאפשר לאלו מעובדיה שיבחרו לעשות כן, לרכוש מהנתבעת זכות לקבלת "פנסיה מוקדמת". בירורים אלו של דלק מול הנתבעת החלו ב- 2001 והושלמו בהסכם מסגרת שנכרת ביום 11.3.02. הסכם מסגרת זה מסדיר את האפשרות לקבלת "פנסיה מוקדמת" לעובדי דלק עוד "בטרם הגיעו לגיל הפרישה (60 באישה, 65 בגבר)".

3. הסכם המסגרת שבין דלק לנתבעת יושם ביחס למספר עובדים של דלק וכך גם ביחס לתובע. כך בקשה דלק לברר את הסכום שיש להעביר לנתבעת לשם רכישת זכות התובע לפנסיה מוקדמת עת יגיע לגיל 60, הנתבעת הודיעה כי העלות בגין הקפאת זכויות התובע וקבלת פנסיה מוקדמת של 10,250 ₪ מעת שהתובע יגיע לגיל 60, עומדת על 164,116 ₪. במהלך חדש מאי 2002 העבירה דלק לנתבעת את הסכום שנדרש, 164,116 ₪, ובמכתב מיום 11.6.02 אישרה הנתבעת את מכלול זכויות התובע ובהן הזכות כי בהגיע התובע לגיל 60 הוא יהיה זכאי לפנסיה בסך של 10,250 ₪ בגין זכויותיו המוקפאות מאז 1.1.02.

4. עוד משנות ה- 90 של המאה הקודמת ברור היה כי קרנות הפנסיה הוותיקות נקלעו לגירעונות אקטואריים כבדים ונכסיהן לא יספיקו לכיבוד ההתחייבויות לעמיתיהן. נוכח גירעונות אלו, הלכה וקודמה רפורמה בשוק קרנות הפנסיה ("הרפורמה") וזו יצאה לדרכה בפעולות חקיקה שנעשו בשנים 2003 – 2004. כחלק מהרפורמה, נקבע לקרנות הפנסיה, ובהן הנתבעת, "תקנון אחיד" ("התקנון האחיד") אשר החליף את התקנון הקודם של הנתבעת ותוך קביעה שהוראות אותו תקנון חדש, "התקנון האחיד", יגברו על הוראות התקנון הקודם ועל כל הסכם או הסדר אחר. חלק נוסף באותה רפורמה העלה את גיל הפרישה לגברים מגיל 65 לגיל 67.

   כך, בין היתר ובמסגרת הרפורמה, נקבע כי מי שזכאותו לקצבה תחול מאוקטובר 2003 או מאוחר יותר – הרי שלגביו יחולו הוראות התקנון האחיד. לפי הוראות אלו איפה, כיוון שהתובע טרם היה זכאי לקצבה באוקטובר 2003, הרי שהוראות התקנון האחיד אמורות היו לחול אף עליו ולגבור על ההסכם עמו משנת 2002, ככל שזה איננו מתיישב עם הוראות התקנון האחיד.

5. במהלך מרץ 2004 הופץ לעמיתי הנתבעת מכתב אשר כותרתו "תכנית הפנסיה החדשה (תקנון אחיד)" ובמסגרתו דווח לעמיתים על התקנון האחיד וביטול כל "ההסדרים הקודמים שהיו קיימים". מכתב זה הגיע גם לידיעת התובע והוא בקש לברר את השפעתו על זכויותיו. ביום 22.6.04 פנה התובע לנתבעת בכתב ובקש לבר כיצד משפיעים השינויים שנעשו על ההסכם שנעשה עמו לקבלת פנסיה מוקדמת לפי מכתב הנתבעת מיום 11.6.02.

   המענה לפניית התובע התעכב במשך מספר חדשים ורק ביום 21.11.04 שלחה הנתבעת לתובע את המכתב בזו הלשון:

   הואל נא לקבל התנצלותנו על העיכוב שחל כהעברת המענה לפנייתך.

   לשאלתך הרינו להבהיר כי התקנון האחיד, שבתוקף מה- 1.10.2003, אינו משליך על זכויותיך כפי שהוגדרו על ידנו במכתבנו מיום 11.6.2002.

   יציאתך המוקדמת לקצבה בגיל 60 כמסגרת רכישת הזכויות עומדת בעינה ללא כל שינוי.

   נשמח לעמוד לרשותך להבהרות נוספות ככל שתדרשנה.

   על מכתב הנתבעת חתומות גב' שולמית וינרוב וגב' אילנית יפרח ממחלקת החזרות והגדרת זכויות של הנתבעת.

6. כשנתיים לאחר קבלת מכתב הנתבעת, ביום 9.10.06, שב ופנה התובע לנתבעת ובקש לברר אילו פעולות עליו לבצע לקראת הגיעו לגיל 60 בשנה הבאה, כך שיחל בקבלת הקצבה שסוכמה עמו, וכן גם בקש לברר את היקף הקצבה שהוא צפוי לקבל.

   גם המענה לפנייה זו התעכב. במכתב מיום 16.11.06 הובאו הסברים כלליים ונכתב כי התובע זכאי יהיה לפרוש באוקטובר 2014, אך בלא התייחסות לפניית התובע או להסדר משנת 2002. גם במכתב מיום 23.1.07 נכתב לתובע שפנייתו עודנה בבדיקה.

7. במהלך אוקטובר 2007 החלה הנתבעת לשלם לתובע קצבה חדשית בסך של 7,700 ₪ ורק ביום 19.11.07, התקבלה תשובה עניינית של הנתבעת לפניית התובע.

   בתשובתה מיום 19.11.07, הודיעה הנתבעת לתובע כי נוכח הרפורמה וכניסתו לתוקף של התקנון האחיד, הנתבעת איננה יכולה לשלם לתובע קצבה חדשית של 10,250 ₪ בפרישה מוקדמת בהגיעו לגיל 60, אלא רק קצבה המחושבת לפי התקנון האחיד בסך של 8,981 ₪.

   הנתבעת הודיע לתובע שבאפשרותו לבחור אחת מ- 3 אפשרויות: קבלת קצבה חדשית של 8,981 ₪ מעת הגיעו לגיל 60; או: קבלת קצבה חדשית בהגיעו לגיל הפרישה כאשר הסכום ששולם עבורו בשנת 2002 ישמש לרכישת תוספת לקצבה; או: השבת הסכום ששולם עבורו בשנת 2002 ותשלום קצבה לפי הוראות התקנון האחיד.

   התובע סירב לקבל את הודעת הנתבעת ובמכתב מיום 5.12.07 דרש שהנתבעת תעמוד בהסכם שנכרת עמו בשנת 2002 וכפי שהוצהר בפניו במכתב הנתבעת מיום 21.11.04. פנייה נוספת זו לא נענתה.

8. בתחילת 2008 נתקיימו מגעים בין הצדדים בניסיון למצוא מתווה מוסכם של פשרה, אך ניסיונות אלו לא צלחו. ביום 16.3.08 הודיע התובע לנתבעת שהוא בוחר באופציה הראשונה מבין 3 האפשרויות שניתנו לו, דהיינו בקבלת קצבה בסכום מופחת מעת שהגיע לגיל 60, אך גם הודיע שהוא שומר על זכויותיו. נוכח הודעה זו משולמת לתובע קצבת פרישה לפי תחשיבי הנתבעת.

9. ביום 10.11.09 הגיש התובע לבית הדין לעבודה תביעה כנגד הנתבעת ובמסגרתה עתר לחיוב הנתבעת בקיום ההסכם שנכרת עמו ביוני 2002. בירור תביעה זו התקדם, ורק במהלך ישיבת ההוכחות ביום 28.5.12 הודיע התובע כי הוא מבקש למחוק התביעה וזו נמחקה. למרות מחיקת התביעה לפי בקשת התובע, הגיש התובע ערעור על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, אך גם ערעור זה נמחק בהודעת התובע מיום 20.1.13.

   ביום 18.11.15 הוגשה תביעה זו.

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

10. לטענת התובע, הפרה הנתבעת את חובת הנאמנות והזהירות שהיא חבה כלפיו כעמית, ובכך נגרמו לו נזקים המסתכמים בסכום התביעה.

    האירוע עליו מבסס התובע את התביעה הינו אותו מכתב שגוי שכתבה הנתבעת ביום 21.11.04 ואשר במסגרתו נטען שהרפורמה איננה משליכה על זכויותיו של התובע.

    לפי טענת התובע, מתוקף מעמדה חלות על הנתבעת חובות תום לב וזהירות מוגברות ביחס לעמיתיה, וחובות אלו הופרו כאשר במכתב הנתבעת מיום 21.11.04 הוצג בפניו מצג אשר התברר כשגוי. המצג שלפיו הרפורמה בשוק קרנות הפנסיה איננה משליכה על זכויותיו. מוסיף התובע וטוען שהנתבעת הוסיפה והמשיכה לנהוג כלפיו בחוסר זהירות ובהפרת התחייבויותיה באשר גם לאחר מכן, במשך שנים ארוכות, נמנעה מכל בדיקה ופנייה לתובע כדי להעמיד את הדברים על דיוקם. המידע על הטעות שעשתה הנתבעת ועל השלכות הרפורמה על זכויותיו נמסר לו רק במכתב מיום 19.11.07 ורק בעקבות פניות נוספות שעשה.

    עוד טוען התובע כי פעל בהסתמך על מצגי הנתבעת ובכך, כך מתברר, שינה את מצבו לרעה. התובע מדגיש כי בהסתמך על מצגי הנתבעת החליט לפרוש משוק העבודה, לפדות חסכונות, ליתן כספים במתנה לילדיו, ולחיות ברמת חיים התואמת את הקצבה הצפויה לו.

    התובע עותר לפיכך לחיוב הנתבעת בנזק שנגרם לו עקב אותה הפרה של חובות תום הלב והזהירות, נזק אשר לשיטתו מתבטא בדיוק בהפרש שבין הקצבה שאמור היה לקבל לפי התחייבות הנתבעת מיום 11.6.02 לבין הקצבה המשולמת לו בפועל. הפסדים אלו, לעבר ולעתיד, מסתכמים לשיטתו בסך של 1,063,992 ₪. בסיכומיו, טוען התובע כי לא זו בלבד שזו התוצאה המתחייבת נוכח רשלנות הנתבעת, אלא שהנתבעת בכלל מושתקת מלטעון אחרת, שכן כך כבר הורה לה בית המשפט בעניין שהתברר נוכח הטעייה דומה שנעשתה כלפי עמיתה אחרת של הנתבעת, גב' מרים בך.

    לחילופין, טוען התובע שיש לאמוד את נזקיו בהתאם לסכום שהיה משתכר לו חזר לעבוד בנובמבר 2004 והמשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 60 באוקטובר 2007. התובע אומד את הנזק בחלופה זו בסך של 1,050,000 ₪.

    בנוסף, טוען התובע בכתב התביעה כי הנתבעת ממשיכה וגובה ממנו דמי ניהול שלא כדין מדי חדש, דמי ניהול שהיא מנכה מהקצבה המשולמת לו, למרות שאלו כבר חושבו ונגבו ממנו בהסכם הפרישה. התובע אומד את ההפסד שנגרם לו עקב הפרה זו בסך של 51,899 ₪.

    התובע טוען שנוכח כל אלו יש להשית על הנתבעת גם חיוב בפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו, ופיצוי זה מוערך על ידיו בסך של 200,000 ₪.

    סכום התביעה הכולל של התובע עומד לפיכך על 1,315,891 ₪.

11. לטענת הנתבעת, אין כל בסיס לתביעה ואין זו אלא ניסיון לעקוף הוראות חוק ברורות שבקשו לעשות רפורמה בשוק קרנות הפנסיה, ולהביא לכך שיינתנו לתובע אותן זכויות יתר שעמדו לו טרם הוחלה הרפורמה, אך במסווה של תביעת פיצויים. אף הנתבעת טוענת שהתובע בכלל מושתק נוכח פסיקה קודמת שניתנה בטענות דומות שהעלו עובדים אחרים של דלק, שאף הם בקשו לאכוף את הסכם הפרישה המוקדמת למרות הרפורמה.

    הנתבעת מודה כי נעשתה טעות במכתב שנשלח לתובע ביום 21.11.04, באשר לא הובהר לתובע כי נוכח הרפורמה שהוחקה בינתיים לא ניתן יהיה לשלם לו את הקצבה שסוכמה עמו בשנת 2002, ברם מכחישה את הטענה שיש בכך כדי להקים עילה לתובע. הנתבעת טוענת שמדובר בטעות סבירה שנעשתה בתום לב ובעידן בו השלכות הרפורמה לא היו ברורות, ובכלל הובהר לתובע שהאמור במכתבה כפוף לבדיקות שיעשו.

    עוד טוענת הנתבעת כי אפילו טעתה ואפילו הופרה חובת הזהירות שלה, אין כל קשר בין אותו מכתב שגוי לבין התנהגות התובע בעקבות אותו מכתב. לטענת הנתבעת, אין בסיס לניסיון התובע לטעון לפעולות בהן נקט בהסתמך, כביכול, על אותו מכתב שגוי; ואפילו היה מתברר שהתובע הסתמך על אותו מכתב כטענתו – אין בכך כדי להצדיק סעד שמשמעותו המעשית הינה אכיפת אותו הסדר פרישה שבוטל עת נכנסה לתוקף הרפורמה בשוק קרנות הפנסיה.

    הנתבעת מוסיפה ומכחישה את תחשיבי הנזק של התובע ומכחישה את הטענה החלופית שהעלה, הטענה לפיה נגרמו לו הפסדי הכנסות שכן בחר שלא לעבוד בהתבסס על אותו מכתב שגוי. הנתבעת מבקשת להדגיש כי זהו למעשה גלגול חוזר של אותה תביעה שהתבררה בבית הדין לעבודה ונמחקה, כאשר השכיל התובע להבין שאין באפשרותו לאכוף את אותו הסכם פרישה שהכרת לפני הרפורמה.

    נוכח כל זאת, טוענת הנתבעת שלתביעה אין בסיס ודינה להידחות.

12. התובע תמך את גרסתו בתצהירו, בתצהיר בתו, חמוטל גביש, ובחוות דעתו של האקטואר, גיורא אליגון. התובע הגיש אף תצהיר של בנו, איתמר גביש, ברם במהלך הדיון הודיע שהוא מוותר עליו וכך נקבע שזה לא יהווה חלק מחומר הראיות.

13. הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהיריהן של אסנת שושני (מנהלת בנתבעת) ושל אילנית יפרח (אף היא מנהלת בנתבעת).

    במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.12.16 נחקרו העדים ובתום החקירות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים.

14. מעיון בסיכומי התובע, מתברר שאין בהם כלל התייחסות לעתירה לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 51,899 ₪ בגין דמי ניהול. בהיעדר התייחסות לטענה זו בסיכומי התובע, יש לראותה כטענה שנזנחה ולפיכך אין צורך בהתייחסות לטענה בפסק הדין.

    דיון

15. נקודת המוצא בבחינת טענות הצדדים הינה חובת תום הלב המוגברת החלה על הנתבעת ביחס לעמיתיה, וממילא שבכלל זה גם חובת הזהירות שלה והחובה להימנע ממסירת מידע שאיננו מדויק.

    הנתבעת הינה אגודה שיתופית המנהלת קרן פנסיה. ככזו, פעילות הנתבעת מיועדת להבטיח את יכולת עמיתיה לחיות בכבוד לאחר פרישתם לגמלאות, וממילא שעליה לעשות כן בשמירה על עקרון השוויון ועקרון ההדדיות.

    תשלום פנסיה לגימלאי בא להבטיח שעובד שהגיע לגיל פרישה ימשיך, הוא ומשפחתו, להתקיים בכבוד ולחיות ברמת החיים שחי בה עת עבד ערב פרישתו. תשלום פנסיה נועד אפוא לגבור על אי-הוודאות באשר לגורלם של עובד ובני ביתו לעת זקנה. הוא בא לגבור על הסיכון שבאובדן הביטחון הכלכלי. ע"ע 629/97 אליאב – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ פד"ע לו 721, 733)

     

16. יחסי הנתבעת עם עמיתיה איפה, אינם יחסים חוזיים רגילים. אחריותה הכבדה של הנתבעת כמי שמנהלת את הכספים שמיועדים להבטיח את הכנסת עמיתיה עת פרישתם לגמלאות, ובצירוף יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בעליל, משיתים על הנתבעת חובת תום לב מוגברת וממילא שגם חובת זהירות באשר למידע שהיא מוסרת לעמיתיה. כך גם נקבע בהקשר של קרן פנסיה:

    עינינו הרואות כי אף המחוקק ומחוקק המשנה מצאו לקבוע חובות מוגברות על הבנקים כלפי לקוחותיהם. הוא הדין בחוקים נוספים הדורשים חובת ייעוץ. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי. הקובע אינו אם הייתה כוונה, הקובע אינו אם לקוח ספציפי הוטעה, הקובע הוא מבחן הסבירות – אם ניתן לצפות שלקוח סביר היה מוטעה בנסיבות דומות. אנו דנים אם כן בחובת זהירות אובייקטיבית שאינה דורשת הוכחת כוונה. בחינה זו איננה זרה לנו. זוהי בחינה המשרתת את בתי-המשפט בנזיקין כאשר נבחנת שאלת הרשלנות.... למעשה דרישת תום-הלב המוגברת מזרימה את עוולת הרשלנות ליחסים המשפטיים כולם. כך התנהגות רשלנית של בנק הוכרה בפסיקה כהפרת חובת תום-הלב.... דין דומה של חובה מוגברת על מי שאנשים סומכים עליהם, כגון בנק ומבטח, חל באנגליה ובארצות-הברית. (ע"ע 1341/01 רפפורט – מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ פד"ע לח (2003), 630, 645)

    ובעניין אחר:

    אולם יובהר, כי מקום בו מוסר עמית לקרן הפנסיה מידע מלא, מוטלת על הקרן החובה לנהל רישומים מלאים ומדויקים לגבי זכויות העמית ואף להעביר לעמית, מפעם לפעם, הודעות לגבי מצב צבירת הזכויות. בעבר, טרום עידן המחשבים, היתה מטלה זו קשה לביצוע. אולם כיום, בעידן המידע, וכאשר הפיקוח שמפעילה המדינה על התנהלות קרנות הפנסיה התהדק, יש לדרוש מקרנות הפנסיה ומקופות הגמל לנהל את רישום הנתונים לגבי צבירת זכויות עמיתיהן ברמה גבוהה - רמה שתתאם את אחריותן כגופים המבטיחים את הכנסתם של אנשים עם הגיעם לגיל הפרישה. (ע,ע 407/05 שמואל לם נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ [פורסם בנבו] 21.6.06 פסק הדין של הנשיא, השופט סטיב אדלר)

    אם כך, מעמדה של הנתבעת משית עליה חובת תום לב מוגברת ביחסיה אל עמיתיה, ובכלל זה גם החובה למסור להם מידע נכון ומלא ביחס לזכויותיהם, והחובה להיזהר ממסירת מידע שגוי ולא מדויק, מידע שגוי שעלול להביא את עמיתיה לסחרור כלכלי דווקא לעת זקנה, ודווקא כשהם זקוקים לאותה קצבה שנועדה להבטיח את חייהם בכבוד לאחר פרישתם מעבודה.

17. העילה עליה מבסס התובע את עיקר התביעה הינה עילה נזיקית.

    על יסוד חובת תום הלב המוגברת של הנתבעת וחובת הזהירות שלה כלפי עמיתיה, טוען התובע כי הנתבעת התרשלה, הפרה את חובתה ומסרה לו מידע מוטעה ושגוי.

    בבחינת טענות התובע חשוב להבהיר כי אין חולק על כך שנוכח הרפורמה, נוכח הוראות התקנון האחיד, לא ניתן היה עוד לעמוד בהסכם שנכרת מול התובע ביוני 2002. כפי שהסבירה הנתבעת, ההסכם עם התובע נכרת בהתבסס על גיל הפרישה שהיה קבוע באותה עת, 65 שנה לגבר. במסגרת הרפורמה נעשו תיקוני חקיקה אשר כללו גם את העלאת גיל הפרישה לגברים לגיל 67.

    השינוי בגיל הפרישה חייב חישוב מחדש של הקצבה הנזקפת לזכות התובע עוד טרם הגיע לגיל הפרישה, וזה הביא לתוצאה שלפיה זכאי התובע לקצבה מופחתת. לפי תחשיבי הנתבעת עמדה הקצבה המופחתת שחושבה לפי התקנון האחיד על סך של כ- 8,981 ₪ נכון לאוקטובר 2007, ואף על תחשיב זה אין מחלוקת.

    התובע מכיר בעובדה שהרפורמה והתקנון האחיד הסדירו את זכויות עמיתי הנתבעת, ובהן גם זכויותיו שלו, כמי שבעת כניסת התקנון האחיד לתוקף טרם היה זכאי לקצבה. התובע גם מכיר בעובדה שהתקנון האחיד איננו מאפשר לנתבעת לשלם לו את אותה קצבה שסוכמה עמו ביוני 2002, טרם נכנסה הרפורמה לתוקף. התובע איננו עותר לפיכך לאכיפת ההסכם שנכרת עמו (תביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה ונמחקה לפי בקשתו הוא) אלא לפיצוי על נזק שנגרם לו עקב הרשלנות שהוא מייחס לנתבעת.

18. לפי גרסת התובע, דווקא נוכח אי וודאות שהייתה לו נוכח פרסומים שונים על הרפורמה בקרנות הפנסיה, הוא בקש לבר את זכויותיו ובקש לדעת אם ההסכם שנכרת עימו ביוני 2002 עודנו בתוקף. בעקבות בקשה שהעביר לנתבעת ביום 22.6.04, הפיקה הנתבעת מכתב מענה ביום 21.11.04 וכך כתבה:

    הואל נא לקבל התנצלותנו על העיכוב שחל כהעברת המענה לפנייתך.

    לשאלתך הרינו להבהיר כי התקנון האחיד, שבתוקף מה- 1.10.2003, אינו משליך על זכויותיך כפי שהוגדרו על ידנו במכתבנו מיום 11.6.2002.

    יציאתך המוקדמת לקצבה בגיל 60 כמסגרת רכישת הזכויות עומדת בעינה ללא כל שינוי.

    נשמח לעמוד לרשותך להבהרות נוספות ככל שתדרשנה.

    בפועל, טוען התובע, מתברר שהנתבעת טעתה והטעתה אותו. בפועל, כך טוען התובע, מתברר שאמירה זו של הנתבעת הייתה שגויה ואותו תקנון אחיד שהוחל באוקטובר 2003 גבר על ההסכם שנכרת עמו ולא אפשר עוד את קיומו של ההסדר כלשונו.

19. בסיכומיו, טוען התובע כי הוטעה גם במכתב נוסף של הנתבעת, מכתב מיום 16.11.06 (סעיף 10.3 בסיכומי התובע). עיון בכתב התביעה מלמד כי טענת ההטעיה של התובע מתבססת כולה על מכתב הנתבעת מיום 21.11.04. התובע אמנם מצרף גם את מכתב הנתבעת מיום 16.11.06 אך טוען לגביו שאין בו התייחסות עניינית ובכלל איננו מעלה טענות לפעולות שנקט ביחס למכתב זה או בהסתמכות עליו. לפיכך, הניסיון לטעון בסיכומים, לראשונה, כי גם מכתב הנתבעת מיום 16.11.06 מהווה הטעיה או מקים לתובע זכות תביעה – מהווה הרחבת חזית. למעלה מהצורך יצוין שלא בכדי לא ניסה התובע כלל לטעון דבר ביחס למכתב הנתבעת מיום 16.11.06, שכן נראה שמכתב זה כולל נתונים שגויים למכביר (למשל – כי התובע עשוי לפרוש בשנת 2014) ולמעשה מבקש מהתובע לברר זכויותיו במועד הפרישה. ברי הדבר שלא על מכתב זה התבסס התובע בהתנהלותו.

    על כל פנים, נוכח הרחבת החזית והיעדר תשתית ראיתית, הטענה להטעיה במכתב הנתבעת מיום 16.11.06 נדחית. בחינת טענת ההטעיה תיעשה אך ורק ביחס למכתב הנתבעת מיום 21.11.04.

20. ביחס לאותו מכתב מיום 21.11.04, בחינת טענות הנתבעת מעלה שהנתבעת מסכימה לחלוטין עם הטענה לטעות שנפלה במידע שנמסר לתובע. הנתבעת מודה כי המידע שנמסר לתובע במכתב מיום 22.11.04 היה מוטעה (ראו למשל האמור בתצהיר אילנית יפרח, סעיף 10).

    על אף אותה טעות בה מודה הנתבעת, טוענת הנתבעת שאין בסיס לטרוניית התובע, ובכך היא מבקשת להסתמך על שתי טענות – הטענה כי הטעות הייתה סבירה (ובכך מבקשת הנתבעת להתבסס על פסיקה של בית הדין לעבודה וכן על הבדיקות שנעשו בפועל ביחס לתובע); והטענה לתניית פטור.

    הנה אשר התברר ביחס לטענות אלו:

    • ראשית, טוענת הנתבעת כי אפילו נפלה טעות במכתבה מיום 21.11.04, לא מדובר כלל ברשלנות וכך גם נקבע בפסיקת בית הדין לעבודה.

      באותה התקופה, טוענת הנתבעת (למשל סע' 10 בסיכומי הנתבעת), הייתה אי ודאות בכל הנוגע להשלכות הרפורמה על זכויות העמיתים. המידע שעמד לרשות עובדי הנתבעת היה מוגבל וכנגד זאת היה עליהם לטפל בפניות של עשרות אלפי עמיתים שבקשו לברר את מעמדם. הנתבעת אף מפנה לפסק דין של בית הדין לעבודה אשר דן בתביעה שהגישו עובדים נוספים בדלק שאף הם, כתובע בתיק זה, רכשו מהנתבעת זכות לקצבה בהגיעם לגיל 60. לטענת הנתבעת, קבע בית הדין לעבודה שנוכח השינויים הצפויים והרפורמה המתגבשת יש הגיון בטענה שעובדי הנתבעת לא ידעו את השלכות הרפורמה על זכויות אותם תובעים. טענה זו לא ניתן לקבל.

      טענה זו מבקשת להפנות לפסק דין שניתן בנסיבות ספציפיות ולא בניסיון להתוות הלכה כוללת, ובכלל, באותו עניין מתייחס בית הדין לעבודה למועד רכישת הזכויות, מועד שחל טרם אותה חקיקה שהביאה לרפורמה. באותה עת, קובע בית הדין לעבודה, לא הייתה ודאות ולכן גם לא הייתה הטעיה (תע"א (ת"א) 2346/10 ‏יעקב פרידגוט נ' קרן מקפת, מרכז לפנסיה ותגמולים [פורסם בנבו] 3.8.13, פסקה 57 בפסק הדין).

      אך לא כך בענייננו. כאן אין עסקינן כלל בהתנהלות הנתבעת בעת רכישת זכויות התובע ביוני 2002 אלא בהתנהגותה בנובמבר 2004. כאן אין עסקינן בידיעת הנתבעת טרם הרפורמה אלא בידיעתה לאחר החקיקה ולאחר שחלפו חדשים רבים שבמהלכם הייתה לנתבעת שהות מספקת לברר ולבחון את מצב זכויות עמיתיה בכלל וזכויות התובע בפרט. לא מצאתי איפה בפסיקה שאליה מפנה הנתבעת כל תמיכה לטענה המבקשת לפטור את הנתבעת מאחריות למסירת המידע המטעה לתובע.

    • בחלקה השני של טענה זו מבקשת הנתבעת להפנות לפעולות שבצעה נוכח פניית התובע. לטענתה, נעשו ניסיונות כנים לבחון את מצב זכויות התובע והטעות שנעשתה הייתה סבירה, נוכח מורכבות החישובים, והעומס ששרר בקרב עובדי הנתבעת באותה עת שהוצפו באלפי פניות עמיתים.

       

      דומני שטענה זו ניתן היה לבחון לו טרחה הנתבעת ליתן פירוט של הפעולות שבצעה לבדיקת זכויותיו של התובע ונוכח פנייתו. אלא שהנתבעת נמנעה, ובמכוון, ממתן פירוט שכזה. מבין השתיים שחתמו על מכתב הנתבעת מיום 21.11.04 הגיעה לעדות רק אחת, אילנית יפרח, ואף היא טענה שכלל לא ערכה בדיקה אלא פנתה למחלקה המשפטית של הנתבעת (למשל עדותה בעמ' 29; ש' 24 בפרוט'). אותם עורכי דין שמולם בוצעה הבדיקה כלל לא העידו והנתבעת אף הקפידה לטעון לחיסיון ביחסי עו"ד – לקוח בכל הנוגע להתכתבויות עם עורכי הדין (הודעת הנתבעת מיום 29.11.15). טענה לפיה אין רשלנות שכן בוצעה "בדיקה יסודית" איננה עולה בקנה אחד עם הטענה שלא ניתן להביא ראיות לגבי אותה "בדיקה יסודית".

      זאת ועוד, הניסיון לטעון לפטור מחובת זהירות עקב "מורכבות הסוגיה" או עקב זמן שנדרש להבנת משמעות הרפורמה, או עקב ריבוי פניות של עמיתים – עומדת בסתירה ברורה לחובת הזהירות של הנתבעת, כמי שאמונה על כספי הציבור ועל רווחתו בעת פרישה לגמלאות. הנתבעת הינה גוף עתיר משאבים וניתן היה לצפות שתיערך כדבעי לרפורמה שנתגבשה במשך שנים, כולל בבחינה יסודית ודקדקנית של זכויות העמיתים. כל אחד ואחד מהם וכולל התובע. לפיכך, הן בהיעדר ראיות לבדיקות שנעשו לבירור זכויות התובע והן נוכח חובת תום הלב המוגברת של הנתבעת נוכח מעמדה, הטענה לפיה טעותה במכתב איננה ביטוי לחוסר זהירות – נדחית.

    • ולבסוף, טוענת הנתבעת לפטור מכל אחריות. הנתבעת מפנה להערה בתחתיתו של אותו מכתב מיום 21.11.04, הערה שמטעימה כך:

      "כל האמור לעיל מבוסס על הנתונים שבידינו במועד זה, אם ישתנו הנתונים מחמת טעות שתתגלה או מכל סיבה שהיא ישתנו בהתאם הפרטים המצוינים לעיל. האמור לעיל כפוף לתקנון הקרן שיהיה בתוקף במועד הזכאות."

      לשיטת הנתבעת, סייג זה פוטר אותה מאחריות לכל טעות במידע שנמסר, ובפרט כשמדובר במכתב שנכתב על רקע השינויים הדרמטיים בשוק קרנות הפנסיה, שינויים שנדרש זמן לא קצר כדי להפנים ולהטמיע.

      טענה זו מוטב לולא נטענה משנטענה. לפי טענה זו, למעשה סבורה הנתבעת שהיא פטורה מכל חובת זהירות ופטורה מהחובה למסור לעמיתיה מידע אמין. כל שנדרש מהנתבעת, לשיטתה, כדי לפטור אותה מאחריות הוא להוסיף תניית פטור שכזו למכתביה. עמדה שכזו עומדת בסתירה תהומית לחובת תום הלב המוגברת של הנתבעת. למעשה, לפי עמדה זו מצפה הנתבעת מעמיתיה שלא יתנו אמון (!) במידע שהיא עצמה מוסרת להם. זו עמדה אבסורדית שאיננה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של הנתבעת.

      למעשה, זו עמדה שאף איננה מתיישבת עם עמדת הנתבעת עצמה ביחס לחשיבותו של המידע שנמסר לציבור בכל הנוגע לגמלה לה הוא צפוי, שכך העידה אילנית יפרח, מנהלת צוות בקרת פנסיה בנתבעת (עמ' 23 בפרוט'):

      ש.נהלי עבודה מחייבים חתימה של שניים על מכתב כזה שיוצא לעמית?

      ת.בזמנו כן.

      ש.למה היה חשוב ששניים יחתמו עליו?

      ת.אני לא יודעת מה החשיבות אני יודעת שאלו היו הנהלים.

      ש.אתם מודעים לכך שהפנסיה זהו תחום מורכב רוב הציבור לא מבין אותו ולכן יש חשיבות מכרעת לכך שהמידע שימסר לפניות הציבור יהיה מידע אמין נכון?

      ת.כן.

      ש.ואולי בשל כך דרושות שתי חתימות כדי להבטיח בדיקה כפולה?

      ת.נכון.

      מנהלת בנתבעת בעצמה איפה, מאשרת את חשיבות אמינות המידע הנמסר לציבור בכל הנוגע לפנסיה שלו ולא בכדי. ונוכח חשיבות אמינות המידע והדיוק בפרטים הנמסרים, ברי הדבר שאין הנתבעת יכולה לפטור עצמה מאחריות למסירת מידע שגוי ולא זהיר רק על יסוד מעין תניית פטור בשולי מכתבה. אף הטענה לפטור מאחריות בהתבסס על "תניית פטור" – נדחית.

21. לפיכך, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו כאשר במכתב מיום 21.11.04 מסרה לו מידע שגוי ומוטעה באשר לזכויותיו בעת שיגיע לגיל 60 באוקטובר 2007. מידע זה היה שגוי שכן התעלם מהרפורמה והתעלם מהשינוי בגיל הפרישה והתעלם מכך שהרפורמה והתקנון האחיד מביאים להפחתת הקצבה הצפויה לתובע בהגיעו לגיל 60, ביחס לקצבה שסוכמה עמו ביוני 2002. טעותה של הנתבעת יצר אצל הובע רושם שגוי שלפיו הוא עשוי להתחיל ולקבל באוקטובר 2007 קצבה בסך של 10,250 ₪ לחדש (בתוספת הפרשי הצמדה) – בתנאים שסוכמו עמו ביוני 2002. הבהרה על טעות זו נמסרה לתובע רק כ- 3 שנים לאחר מכן, בנובמבר 2007.

22. לטענת התובע, עקב אותה טעות של הנתבעת נגרם לו נזק כבד שבגינו יש להשית על הנתבעת תשלום פיצויים.

    למעשה, נוכח המסקנה בדבר הפרת חובת הזהירות של הנתבעת, זו זו השאלה העומדת בליבת התביעה. השאלה אם הוכיח התובע כי אותה טעות של הנתבעת הסבה לו נזק. תנאי הכרחי להיווצרות הזכות לפיצויים, הוא נזק שנגרם לתובע, כתוצאה מהתרשלותו של המזיק. בהעדר נזק - אין פיצוי. והנטל להוכיח נזק רובץ לפתחו של התובע.

    לפי גרסת התובע, מתוך הסתמכות על המידע שמסרה לו הנתבעת במכתבה מיום 21.11.04, הוא פרש משוק העבודה, פדה חסכונות, העניק מתנות לידיו ובכלל – חי ברמת חיים התואמת את ההנחה שמיום שיגיע לגיל 60, באוקטובר 2007, יחל לקבל את הקצבה שסוכמה עמו ביוני 2002. משכך, טוען התובע, כיוון שכבר פעל וכלכל צעדיו בהסתמך על אותו מצג שגוי, שומה על הנתבעת לפצות אותו בסכום שהוא בדיוק ההפרש בין הקצבה שהובטחה לו לזו המשולמת בפועל.

    טענות התובע מוכחשות מכל וכל על ידי הנתבעת. לפי גרסת הנתבעת, אין כל קשר בין אותה טעות שנעשתה במכתבה מיום 21.11.04 להתנהלות התובע ופעולותיו, ואף אין כל קשר בין הפעולות שנקט בהן התובע לסכום הנזק לו הוא טוען. למעשה, טוענת הנתבעת, במסווה של תביעה נזיקית מבקש התובע לאכוף על הנתבעת את קיום ההסכם שנכרת מולו ביוני 2002 ולמרות אותה רפורמה ושינויים בתקנון האחיד שהפכו בקשה זו לבלתי אפשרית.

23. נראה שעתירת התובע לפיצוי המחושב בדיוק לפי ההפרש שבין הקצבה שאמור היה לקבל לפי הסכם יוני 2002 לזו שהוא מקבל בפועל – עומדת בסתירה למושכלות היסוד של דיני הנזיקין.

    הלכה היא עוד מקדמת דנא, כי תכליתו של הפיצוי בדיני הנזיקין הינה העמדת הניזוק במקום בו היה אלמלא העוולה.

    "השימוש בביטוי פיצויים (compensation) בפקודת הנזיקין משמיע לנו כי הסעד אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial). ממהות הביטוי 'פיצויים' נובע, כי סעד זה נועד להסיר את הנזק ולהיטיבו... מטרתם של הפיצויים הינו להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר, באותו מצב שבו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין" (ע"א 1977/77 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה (4) 584, 618)

    ובעניין אחר:

    משמעות הדבר הינה מתן פיצוי מלא לניזוק. פיצוי זה לא נועד להעניש את המזיק, או לגלות רגשי הזדהות או סימפטיה לניזוק. הפיצוי נועד לפצות על הנזק – לא יותר ולא פחות. על כן, הפיצוי לא בא לאפשר לניזוק להיטיב את מצבו על חשבון המזיק, כשם שהוא לא בא לאפשר למזיק להיטיב מצבו על חשבון הניזוק. על כן, הפיצוי אינו משתנה על פי מצבו הנפשי של המזיק. הפיצוי אינו קשור למידת זדוניותו, ולמידת סטייתו מרמת ההתנהגות הראויה. שיעור הפיצויים להם זכאי המזיק לא קשור למצבו הכספי של הניזוק. מזיק חסר-אמצעים חייב בפיצויים שיש בהם כדי להשיב המצב לקדמותו על פי אותם מבחנים עצמם כמו מזיק בעל אמצעים. (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ ואח' נ' בהג'את מוסא ואח', פורסם בנבו] 21.11.06, פסקה 9 בפסק הדין)

    כך גם בעניין דנא. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע כאשר הודיע לו במכתבה מיום 21.11.04 כי ההסדר שנכרת עמו ביוני 2002 חל ותקף למרות הרפורמה והתקנון האחיד המסדיר את פעילותה. בגין עוולה זו חייבת הנתבעת לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה הפרה. תכלית אותו פיצוי הינה העמדת התובע באותו מצב בו היה לולא אותה הפרה. לולא הוצג בפני התובע מצג שגוי.

    דא עקא, שכזה פיצוי לא יכול להיות ההפרש שבין הקצבה לה ציפה התובע לפי ההסכם מיוני 2002 לזו המשולמת לו בפועל. כפי שכבר הובהר, ולמעשה אין על כך מחלוקת, במועד משלוח מכתבה השגוי של הנתבעת ביום 21.11.04 כבר חל התקנון האחיד של הנתבעת ולפיו לא זכאי היה התובע עוד לקצבה שהוסכמה עמו ביוני 2002. השינוי בגיל הפרישה חייב חישוב הקצבה מחדש ולא אפשר עוד את העמדת הקצבה על הסכום שהובטח לתובע. האפשרות לאכוף על הנתבעת את ההסדר מיוני 2002 לא עומדת עוד כלל על הפרק. זו הרי הייתה עתירתו של התובע בתביעה שהגיש לבית הדין לעבודה. תביעה שנמחקה.

    לפיכך, החזרת התובע למקום בו היה בנובמבר 2004, טרם בוצעה כלפיו העוולה, איננה יכולה להיות אכיפת ההסכם מיוני 2002 והנזק איננו יכול להיות ההפרש בין הקצבה לה ציפה לפי הסכם יוני 2002 לזו המשולמת בפועל.

24. לתמיכה בטיעוניו, מפנה התובע לפסק הדין בעניינה של גב' מרים בך (ת.א. (ת"א) 56569/06 בך מרים נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים [פורסם בנבו] 30.10.08; להלן: "עניין מרים בך").

    באותו מקרה, קבל בית המשפט את טענת גב' בך לפיה הציגה לה הנתבעת (היא אותה הנתבעת בתיק זה) מצגים מטעים באשר לשיעור הקצבה לה תהיה זכאית עם פרישתה, קבל גם את הטענה שגב' בך הסתמכה על מצג זה, וחייב את הנתבעת לשלם לגב' בך פיצוי על נזק שהתבסס על ההפרש בין שיעור הפנסיה שהוצג לה לבין שיעור הפנסיה שקיבלה בפועל.

    לטענת התובע, פסק הדין בעניין מרים בך מקים מעשה בית דין המשתיק את הנתבעת. טענה זו לא ניתן לקבל. כלל לא ברור כיצד יכולה אותה הכרעה להקים מעשה בית דין.

    אותו פסק דין איננו מקים "השתק עילה" באשר כלל זה עוסק בתובע דווקא ובמיצוי עילת התביעה שבידיו ואין הוא נוגע לנתבע (אלא אם כן האחרון הגיש תביעה שכנגד) (ראו: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 44).

    אותו פסק דין אף איננו יכול להקים "השתק פלוגתא", באשר התנאי הראשון לקיומו של השתק שכזה הינו כי הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] 8.9.05). וברי הדבר שלא תתכן זהות שכזו באשר העניינים מתבררים על בסיס הנסיבות הספציפיות הכרוכות בהם. וזולת ייחוס מעשה ההטעיה לנתבעת, אין כל קשר בין שני המקרים. לא במעשה ההטעיה, לא בהתייחסות להטעיה, לא בהשלכותיה ולא בכלל.

    הטענה לקיומו של מעשה בית דין בגין פסק הדין בעניין מרים בך – נדחית.

25. לא ניתן לקבל גם את הניסיון להקיש מההכרעה בעניין מרים בך ככזו המשליכה על ההכרעה בתיק זה, אפלו איננה בגדר מעשה בית דין.

    לגופן של טענות, ברי הדבר שהעובדות בעניין דנא שונות. בעניינה של גב' בך, נקבע כממצא עובדתי כי אלמלא מעשה ההטעיה של הנתבעת לא הייתה גב' בך פורשת מעבודתה בפרישה מוקדמת, והייתה ממשיכה לעבוד עד לגיל הפרישה. ולו כך עשתה, גם הייתה מגיעה לקצבה שהובטחה לה (למשל פסקה 13 בפסק הדין). בית המשפט אף מפנה לפסק הדין בתיק ע"ע 407/05 שמואל לם נגד מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של עובדים בע"מ [פורסם בנבו] 21.6.06 ומדגיש את העיקרון שלפיו הפיצוי הנפסק לניזוק, ובאותו מקרה – גב' בך, צריך להיות כזה "שיחזיר אותו למצבו, אלמלא בוצעה העוולה" (עמ' 30 בפסק הדין). תחשיב הפיצוי על נזקיה של גב' בך באותו פסק דין, התבסס איפה על הקביעה שלפיה אלמלא ההטעיה הייתה מקבלת את הקצבה הגבוהה שהובטחה לה, שכן לא הייתה פורשת מעבודתה בפרישה מוקדמת.

    כך בעניינה של גב' בך. לחלוטין שלא כך בעניינו של התובע. סיום עבודת התובע בדלק נבע מפיטוריו וכלל איננו קשור בנתבעת. להתקשרות עם הנתבעת בהסכם לקבלת פנסיה מוקדמת אין קשר לסיום עבודת התובע בדלק. ניתן בהחלט להניח שהתנהלות התובע עובר לפרישתו מדלק התבססה על מכלול שיקולים ובהחלט אפשר שבהם גם הקצבה שציפה לקבל לפי ההסכם מיוני 2002. לצערו הרב של התובע, זכות זו נשללה ממנה, אך לא מעשה ההטעיה של הנתבעת שלל ממנו זכות זו, אלא הרפורמה בשוק קרנות הפנסיה וכניסתו לתוקף של התקנון האחיד. ברור לצדדים, כי גם אלמלא מעשה ההטעיה של הנתבעת לא יכול היה עוד התובע לקבל את הקצבה שהובטחה לו ביוני 2002. ואם כך, ובשונה מעניינה של גב' בך, הצבת התובע במקום בו היה יכול להיות אלמלא ההטעיה איננו יכול להיות חיוב בתשלום ההפרשים להם הוא טוען. הפרשים שאת זכותו להם אבד לבלתי שוב עת יצאה לדרכה הרפורמה במהלך 2003.

    לפיכך, טענת התובע שלפיה פסק הדין בעניין מרים בך תומך בטענתו לפיה יש לחייב את הנתבעת בפיצוי המסתכם בהפרש שבין הקצבה שציפה לקבל לפי ההסכם מיוני 2002 לקצבה המשולמת לו בפועל – נדחית.

26. נוכח דחיית טענתו העיקרית של התובע באשר לנזקיו עקב התנהגות הנתבעת, יש לבחון את טענתו החלופית – הטענה להפסד הכנסות שנגרם לו בתקופה שמנובמבר 2004 ועד אוקטובר 2007.

    לפי גרסת התובע, תוך הסתמכות על מצג הנתבעת באשר לקצבה לה הוא צפוי החל מאוקטובר 2007, מצג שהוצג בפניו במכתב הנתבעת מיום 21.11.04 והתברר כמצג שגוי, פרש התובע משוק העבודה, חדל מלחפש לעצמו עיסוקים בתחום התמחותו וחדל להשיב לפניות שנעשו אליו בהצעות עבודה. מצב זה, טוען התובע, הסב לו נזק כבד של הפסד הכנסות, שכן לו ידע את מצבו לאשורו, לו ידע שהקצבה הצפויה לו כה נמוכה, היה ממשיך לעבוד בתקופה זו והיה גם צובר הכנסות.

    אותן הכנסות שנמנעו ממנו בתקופה זו מהוות, לגרסת התובע, את הנזק שהסבה לו רשלנות הנתבעת. התובע אומד את נזקיו בטענה זו בסך של 1,050,000 ₪.

    הנתבעת מצידה, כופרת בטענה זו. לפי גרסת הנתבעת, אין כל קשר בין מכתב הנתבעת מיום 21.11.04 ולפעולות בהן נקט התובע בתקופה שמנובמבר 2004, אין כל קשר בין מכתבה לנזק הנטען, ובכלל תחשיב הנזק הנטען מופרך ומוגזם.

27. מחלוקת זו הינה מחלוקת עובדתית. מחלוקת שיש לבחון על בסיס העובדות שנפרשו ובשים לב לנטל הרובץ לפתחו של התובע להוכיח את טענתו. התובע טוען כי בהסתמך על מכתב הנתבעת מיום 21.11.04 גמלה בליבו ההחלטה שלא לחזור לשוק העבודה ולו ידע אודות הטעות, לו ידע שקצבתו הצפויה בהגיעו לגיל 60 תהא כה נמוכה, היה עובד במהלך שנים אלו שעד אוקטובר 2007, וצובר הכנסות שהיו מאזנות את ההפסד שנגרם לו מהפחתת הקצבה. אובדן הכנסות אלו מהווה, לשיטתו, נזק בר פיצוי שהוא עותר בגינו לחיוב הנתבעת.

    נוכח מחלוקת עובדתית זו, הנה אשר התברר:

    • אין מחלוקת על כך שהתובע פרש מעבודתו בדלק עוד במהלך 2002 (סעיף 14 בתצהיר התובע). לפרישת התובע מדלק אין לפיכך כל קשר למכתב הנתבעת מיום 6.11.04.

    • מתברר שהתובע עצמו תכנן להמשיך ולעבוד במשך לפחות 10 שנים לאחר פרישתו מדלק.

      במהלך התביעה שהתבררה בבית הדין לעבודה נחקר התובע ופרוטוקול עדותו צורף לראיות בתיק זה (נספח 23 לתצהיר התובע). במהלך חקירתו בבית הדין לעבודה נשאל התובע מדוע בחר דווקא בקצבה בסך של 10,250 ₪ וכך העיד התובע (עמ' 12; ש' 7 בפרוט' – נספח 23):

      "שפרינצק המליץ על הסכום הזה, כי זה היה הסכום של מדרגת מס, ועמדו בפני 11 או 10 שנות עבודה בהן יכולתי לרכוש עוד זכויות פנסיוניות ולהגדיל את החסכונות".

      אף בעדותו אישר התובע כי גם לאחר ההסדר מיוני 2002 תכנן להוסיף ולעבוד עד לגיל 65 (עמ' 16; ש' 31 בפרוט'). כך מתברר שהתובע בכלל תכנן להוסיף ולעבוד עוד כ- 10 שנים מעת שפרש מדלק, דהיינו עד לשנת 2012 לערך וגם לאחר שיחל לקבל את הקצבה בשנת 2007. עוד בשנת 2002 תכנן התובע לעבוד לפחות עד לשנת 2012. כך העיד. ובלא כל קשר למצג מטעה שארע שנים לאחר מכן.

      טענתו לפיה בנובמבר 2004 החליט להפסיק לעבוד בגלל הסתמכותו על הקצבה הצפויה לו איננה מתיישבת עם גרסתו האמורה.

    • מתברר שהתובע התקשה למצוא עבודה עוד קודם למכתב הנתבעת. התובע הודה כי לא הצליח כלל למצוא עבודה במהלך 2002 ורק בחדש מרץ 2003 מצא עבודה בפרויקט של משרד התחבורה (עדות התובע בעמ' 17; ש' 1 – 2 בפרוט'). על פניו איפה, התקשה התובע למצוא עבודה עוד לפני קבלת מכתב הנתבעת וברור שבלא כל קשר להתנהלות הנתבעת.

    • לטענת התובע, במשך כשנה וחצי, מאז מרץ 2003, הוא הועסק בפרויקט של משרד התחבורה (סעיף 18 בתצהיר התובע), פרויקט אשר הסתיים באוגוסט 2004 (סעיף 23 בתצהיר התובע). אותו פרויקט השיא לו הכנסות של כ- 27,000 ₪ לחדש (כעולה מהמאזן שצורף כנספח 13 ועדותו בעמ' 17; ש' 15 בפרוט'). ברי הדבר שגם לפי גרסתו הוא, לא יתכן כל קשר בין אותו פרויקט שהסתיים באוגוסט 2004 למכתב הנתבעת אשר נכתב כ-3 חדשים לאחר מכן, ביום 6.11.04.

      כסיכום ביניים איפה, מתברר שבאוקטובר 2004, בחלוף כ- 33 חדשים מאז פרש התובע מעבודתו בדלק בינואר 2002, היה התובע מועסק רק במשך כ- 18 חדש, בפרויקט יחיד שהסתיים באוגוסט 2004.

    • לטענת התובע, בהסתמך על מצג הנתבעת, הוא קבל החלטה שלא לחזור לשוק העבודה ולא לקבל מספר הצעות עבודה שניתנו לו.

      טענה זו יש לחדד. לפי גרסת התובע חל שינוי דרמטי בהתנהגותו. לפי גרסה זו, עד נובמבר 2004 היה התובע עסוק בחיפוש עבודה, ובחדש נובמבר 2004, נוכח מכתב הנתבעת המאשרר את ההסכם מיוני 2002, שינה התובע את התנהגותו ותכניותיו ב- 180 מעלות, והחליט לפרוש משוק העבודה. משמע, לפי גרסה זו צריך היה התובע להציג ראיות לשינוי, שינוי שאיננו פחות מדרמטי, שעשה בנובמבר 2004. שינוי שיאפשר לאבחן בין התנהלותו עד נובמבר 2004 לזו שאחריה. דא עקא, שהראיות שהציג התובע אינן כוללות כאלו שיאפשרו כזו אבחנה.

      בכל הנוגע לחדשים שלפני נובמבר 2004, מצופה היה מהתובע שיראה וידגים את פעילותו בניסיונות למצוא תעסוקה. התובע הרי איננו טוען שהפסקת פרויקט משרד התחבורה באוגוסט 2004 נפלה עליו כרעם ביום בהיר. לתובע ודאי היו חדשים להיערך. לו חיפש התובע עבודה תקופה זו, לו זרמו אליו הצעות קונקרטיות שנבחנו, מצופה היה שיביא על כך פירוט וראיות. אין כאלו.

      בבחינת הראיות שהציג התובע, מתברר שהאסמכתא היחידה עליה הוא מבקש להתבסס בהקשרה של טענה זו, הינו הודעת דוא"ל מיום 5.2.11 של אדם בשם אלכס שפירא (נספח 9 לתצהיר התובע). מעבר לאותה אסמכתא, כל שטוען התובע הוא כי הוצע לו להיות יועץ (סעיפים 25.2 ו- 25.3 בתצהירו). כך ותו לא. בלי פירוט ובלי אסמכתא.

      ובאותה אסמכתא יחידה שצירף, הודעת דוא"ל מיום 5.2.11, כל שנאמר הוא כי "בשנים האחרונות" הוצע לתובע לבצע עבודות אך התובע סירב "מתוך נימוק שאלו אינן מהוות אתגר מספיק שיגרום לך לוותר על הפעילויות בהן אתה עוסק". אין במכתב זה ולו רמז להצעת התקשרות קונקרטית. לא למתן שירותי תוכנה לבנק (כטענת התובע בסעיף 25.1 בתצהירו) ולא בכלל. אין במכתב זה בכלל התייחסות למועדים להם טוען התובע. אין במכתב זה כל ניסיון לקשור בין הקצבה הצפויה להחלטה של התובע. ובכלל, הרי אותו אדם שכתב את ההודעה כלל לא העיד, כך שאין אפשרות להתבסס על תוכן ההודעה אפילו היה בה כזה התומך בטענת התובע.

      כך נספח זה וכך גם יתר טענות התובע, שכולן כוללניות ולא קונקרטיות. התובע איננו מביא ראיה ולו לפעילות קונקרטית אחת ויחידה שעשויה הייתה להניב לו הכנסות שעליהן ויתר בתקופה שבין נובמבר 2004 ועד נובמבר 2007 וכאשר נשאל על כך התובע במהלך חקירתו הנגדית השיב "אני לא זוכר וזה גם לא הבשיל" (עמ' 20; ש' 32 בפרוט').

      כאמור, עד נובמבר 2004 היה התובע מועסק כמחצית מהזמן ובשכר שנפל משמעותית מזה שהיה לו עת עבד בדלק. אפילו הוכיח התובע שחדל מלחפש תעסוקה נוכח מכתב הנתבעת, לא מציג התובע כל תשתית שתאפשר להעריך כמה חדשים היה עובד לאחר נובמבר 2004 ובאיזה שכר חדשי. ובלי תשתית שכזו לא ניתן בכלל אפילו להעריך "בודאות קרובה" את ההכנסות שלא היו.

      בסיכומי התשובה (סעיף 21) טוען התובע שטבען של הצעות שכאלו שהן מועלות בשיחות בעל פה או באמצעות הפניות (Lead). אפשר שכך הדבר, ואפשר שאין זה פשוט להראות כאלו הצעות, אלא שלא ניתן להסתפק בכזו טענה שאיננה מפורטת ואיננה נתמכת בשום פירוט.

      עוד טוען התובע בסיכומי התשובה (סעיף 18), כי פרויקט משרד התחבורה הסתיים באוגוסט 2004, שאז החלה "תקופת החגים" ורק לאחריה הייתה אותה "צומת דרכים" בה התעתד לשקול קבלת הצעות עבודה. טענה זו של צמתים וחגים כלל לא נטענה בתצהיר התובע, וממילא שאף בה אין להוות תחליף להיעדרו של פירוט. טענה זו ודאי שאיננה מסבירה את התנהגות התובע בחדשים שקדמו לאוגוסט 2004, חודשים בהם אמור היה להיערך לאיתור תעסוקה חדשה לקראת סיום פרויקט משרד התחבורה.

28. בבחינת הראיות שהוצגו, אין כל דרך לקבל את טענת התובע, ולקשור בין אי העסקתו בתקופה שמיום 21.11.04 ועד נובמבר 2007 לאותו מצג מטעה של הנתבעת. לא ניתן לעשות כן שכן התובע איננו מציג ראיות שיבססו טענה שכזו.

     

     

    למעשה, מצבו של התובע נלמד היטב מעדותו (עמ' 18; ש' 1 – 9 בפרוט'):

    "לפני שהתחלתי לעבוד ברב-קו קיבלתי 8 הצעות עבודה כמנהל מערכות מידע. ולמרות שבחלק מהמקומות על פי הגופים שבחרו את המועמדים הייתי המועמד המועדף, עבודה לא קיבלתי משתי סיבות שאני יודע: האחת זה הגיל (לדוגמא הייתי בצ'מפיון מוטורוס ואני יודע בוודאות שהגוף המייעץ שבחן את המועמדים המליץ עלי כמועמד מספר אחד כשנפגשתי עם המנכ"ל שהוא היה פחות או יותר בגיל של הבן שלי ראיתי שאנחנו לא מדברים באותה שפה) דבר שני – בהרבה מקומות הייתי בסיטואציה של כישורי ייתר, ושאלו אותי בצורה גלויה בתוך כדי הריאיון – אם אסתפק בתפקיד שהוא משמעותית בהיקף הרבה יותר נמוך. ויש עוד אפשרות לעבוד כמנהל פרויקטים שעמדה בפני אבל למדתי בעבודה ברב-קו לעבוד כמנהל פרויקטים זה לא קל אם חייבים עושים זאת אבל אם יש ברירה אחרת אז כדאי שלא."

    עדות זו מציגה תמונה שאיננה פחות מעגומה. תמונה של אדם המרגיש שביכולתו להוסיף ולתרום מכישוריו, אך איננו מצליח למצוא תעסוקה הולמת ורק בגלל שנתפס כמבוגר בגילו. דומני שדווקא פן זה בעדותו של התובע משקף נאמנה את תחושותיו. את הקושי הגדול בו נתקל בחיפושיו אחר תעסוקה הולמת. ולקושי זה אין כל קשר לנתבעת או לרשלנותה של הנתבעת.

    מהראיות שהוצגו מתברר שהתובע רצה להישאר בשוק העבודה בלא קשר לקצבה לה ציפה, שהרי כך העיד; מתברר שהתובע העלה חרס בניסיונותיו למצוא עיסוק שיהלום את כישוריו עוד טרם נכתב המכתב המטעה של הנתבעת; ומתברר שאין שום ראיה לשינוי שנעשה לאחר קבלת מכתב הנתבעת.

    בעניין נשוא תיק ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, [פורסם בנבו], 6.2.06 (להלן: "עניין רבינוביץ"), התברר מקרה בו מסר עורך הדין הנתבע ללקוחתו התובעת, מידע רשלני לגבי סכום המס שהיא עתידה לשלם בעסקת מכר מקרקעין, והתובעת עתרה לחיובו של הנתבע בתשלום המס. התובעת טענה כי הנזק שנגרם לה כלל "אובדן הזדמנויות חלופיות" ונוכח זאת קבע כבוד השופט אליקים רובינשטיין בדעת מיעוט, כי נקודת המוצא בבחינת טענות אלו הינה שנטל הראיה המוטל על התובעת "קל מהרגיל" ולכן ניתן לפנות לדרך של אומדן (פסקה ז(6) בפסק הדין). עמדה זו לא נתקבלה על דעתם של שופטי הרוב, אשר קבעו כי גם במקרה שכזה יש ליישם את ההלכה שלפיה על התובע להוכיח הן את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, והן, במידת ודאות סבירה, את גובה הנזק (ראו פסק הדין של השופטת מרים נאור בפסקאות 8 – 9 בפסק הדין).

    דא עקא, שאפילו בחרתי לאמץ וליישם את הגישה המקלה עם התובע, לו בחרתי לבחון את הראיות תחת נקודת מוצא לפיה נטל הראיה המוטל על התובע "קל מהרגיל" – לא ניתן היה לקבל את טענותיו לנזק בטענה זו של אובדן הכנסות. לא ניתן לקבל את הטענה בהיעדרה של ראיה כלשהי שתבסס את הטענה להסתמכות התובע על מצגה השגוי של הנתבעת או להתנהלותו על יסוד מצג שגוי זה. לא ניתן היה לקבל את הטענה שכן התובע לא הניח כל תשתית עובדתית שתוכל לבסס תחשיב שכזה על אודות הכנסות צפויות שעליהן "ויתר".

     

    היעדר הראיות אף מודגש דווקא נוכח ניסיון התובע להתבסס על פסק הדין שניתן בעניין מרים בך. באותו מקרה, כאמור, טענה התובעת כי התבססה על מידע שקבלה מהנתבעת והתברר כשגוי, וכי בגין אותו מידע שגוי פרשה מעבודתה. עיון בפסק הדין בעניין מרים בך מלמד על שורה של ממצאים עובדתיים שתמכו בגרסתה. כך נוכח בדיקות יסודיות שעשתה לחישוב הקצבה הצפויה לה; כך נוכח הממצא שפרשה מעבודה לאחר קבלת המכתב שהתברר כשגוי; וכך בעיקר נוכח הראיות שהוצגו לבית המשפט על סדרת פעולות בהן נקטה גב' בך באותו עניין לאחר שנודע לה אודות המידע המטעה והניסיונות הסיזיפיים שעשתה כדי לנסות ולהשיב הגלגל אחור (ראו למשל בעמ' 13 בפסק הדין). ההבדל בין המסכת העובדתית שהוצגה בעניין מרים בך לזו שהציג התובע בתיק זה – תהומי.

    לפיכך, כאשר הטענה לשינוי בהתנהלות התובע לאחר קבלת מכתב הנתבעת מיום 21.11.04 איננה מתיישבת עם התנהלותו בתקופה שקדמה למכתב; כאשר התובע איננו מניח תשתית עובדתית שתאפשר לקבל את הטענה לפיה לאחר המכתב שינה מהתנהגותו; וכאשר התובע איננו מניח תשתית עובדתית שבכלל תאפשר עריכת תחשיב – אין מנוס מדחיית הטענה.

29. רק להשלמת התמונה יצוין כי לא מצאתי ממש גם בטענות התובע להתנהלותו הכלכלית בתקופה הרלוונטית, ולא מצאתי שיש בהתנהלות לה טען התובע משום נזק ועוד כזה שניתן לקשור למכתבה השגוי של הנתבעת או לערוך תחשיבים בגינה.

    לטענת התובע, במהלך 2005 הוא העניק לבנו ולבתו מתנות בהיקף מצטבר של 371,400 ₪ ובמהלך 2007 הוא העניק לבתו במתנה סכום נוסף של 30,000 ₪. כספים אלו, לגרסת התובע, ניתנו בהסתמך על הקצבה הצפויה לו מהנתבעת לפי אותו מצג שגוי. אלא שכך התייחס התובע למתנות אלו בעדותו (עמ' 18; ש' 20 – 22 בפרוט'):

    ש.אתה אומר שלו היית יודע מה הפנסיה שתקבל לא היית נותן לילדך את אותם מיליון שקלים.

    ת.לא מדויק. אם בנובמבר 2004 במקום לקבל מכתב שגוי הייתי מקבל מכתב שמעמיד דברים אל אשורם הייתי ממשיך לעבוד עד גיל 60 ואף מעבר. אני ציינתי שבמקרה הכי גרוע ולא הייתי מוצא עבודה וזה לא לתת את מלוא הסיוע לילדים.

    התובע עצמו איננו טוען שהיה נמנע ממתן הכספים לילדיו גם לולא טעות הנתבעת. לכל היותר, טוען התובע שהיה מעניק פחות לילדיו, אך איננו מבהיר כמה פחות. ובכלל, התובע הודה שהוסיף להעניק כספים במתנה לילדיו גם לאחר שהתבררה לו טעות הנתבעת (סע' 31 בתצהיר התובע).

    ואכן, הענקת מתנות מאב לילדיו איננה מעשה חריג ואיננה מעשה נדיר. המניעים למתן מתנות שכאלו יכולים להיות רבים ומגוונים. אין כל דרך לקשור בין מתן מתנות אלו לאותה הטעיה בכל הנוגע לקצבה. אין כל דרך לקבל את הטענה שאלמלא טעות הנתבעת לא היה מעניק את המתנות לילדיו ואין דרך לראות בהענקת מתנות "נזק" שניתן להטיל את האחריות עליו על הנתבעת.

    כך גם הטענה לבחירה ברמת חיים התואמת את הציפייה לקצבה הגבוהה שתשלום החל מאוקטובר 2007, טענה שנטענה בלשון כוללנית בלבד.

     

     

30. לבסוף, לטענת התובע, הסבה לו רשלנות הנתבעת עגמת נפש. בטענה זו יש ויש ממש.

    אין ספק כי התנהלות הנתבעת הסבה לתובע צער רב. במשך כ- 3 שנים התנהל התובע תחת האשליה שהוא צפוי לקבל קצבה חדשית בסכומים שסוכמו עמו ביוני 2002 כשבפועל, כפי שנודע לו רק בשלהי 2007, הקצבה לה הוא זכאי הייתה קטנה משמעותית מהסכום לא ציפה. לכך לא הייתה כל הצדקה. מצופה היה מהנתבעת שתבחן כדבעי את פניות עמיתיה ותימנע ממסירת מידע מטעה. מצופה היה מהנתבעת, שאין טוב ממנה להבנת חשיבות הקצבה הצפויה לאדם בפרישתו, שתתנהל בזהירות מופלגת. כזו שעולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוגברת שלה. וזאת לא עשתה הנתבעת.

    גם אפשרות זו התבררה בעניין רבינוביץ וכך נפסק (פסקה 14 בפסק הדין של השופטת (כתוארה אז) מרים נאור):

    "חברי השופט רובינשטיין קבע – בדרך האומדן – סכום פיצוי כולל בגין נזק, ולא פסק פיצוי נפרד בעבור נזק לא ממוני. דעתי היא שיש מקום לפצות את המערערת בנפרד, פיצוי מסויים, בגין נזק לא ממוני בלבד. המשיב גרם למערערת בהערכתו השגויה צער רב, ולו בשל כך שחיה באשליות לגבי סכום הכסף שיהיה בידיה לאחר תשלום המסים. אמת הדבר, "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מ"י (טרם פורסם), פסקה 22 לפסק הדין). כשאני מביאה בחשבון את שיעור האשם התורם (או אי-הקטנת הנזק) שקבע חברי, הייתי מציעה לקבוע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בלבד בסך של 50,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק דיננו זה עד ליום התשלום בפועל. סכום זה מבטא את הפגיעה במערערת כתוצאה מהתרשלותו של המשיב בעניינה."

    אף בעניין דנא אין ספק כי התנהלותה הרשלנית של התובע הסבה לו צער. צער מיותר לחלוטין. צער ממנו ניתן היה להימנע לו אך התנהלה הנתבעת בזהירות. בשים לב למכלול הנסיבות, לכך שהפער בין מצג הנתבעת למצב בפועל היה בהיקף של כ- 30% מהקצבה (להבדיל ממצב בו היה מתברר שהקצבה נשללה לחלוטין), ולזמן שארך עד שניתנה ההודעה על גילוי הטעות, אני אומד את הנזק הלא ממנוי שנרם לתובע בסך של 30,000 ₪.

31. כך ניתן לסכם.

    התברר שהנתבעת התרשלה ביחסה לתובע ובחוסר זהירות הציגה בפניו במכתב מיום 21.11.04 מצג שגוי ביחס לקצבה הצפויה לו מעת שיגיע לגיל 60 באוקטובר 2007. התברר כי בעוד שלפי מצג הנתבעת ציפה התובע שמעת הגיעו לגיל 60 תשולם לו קצבה חדשית בסך של 10,250 ₪ (בתוספת הפרשי הצמדה מיוני 2002), בפועל הסתכמה זכותו לקצבה לפי התקנון החדש והמחייב של הנתבעת בסך של 8,981 ₪ בלבד.

    טענת הנתבעת לטעות בתום לב שאיננה עולה כדי רשלנות נדחתה, בשים לב לחובת תום הלב המוגבר החלה על הנתבעת ביחסיה עמיתיה ובהיעדר ניסיון לפרט את הבדיקות שעשו טרם מסירת הצג המטעה.

    אף הטענות לתחולתו של "סעיף פטור" במכתב הנתבעת נדחו, שאף הן אינן מתיישבות עם חובת תום הלב של הנתבעת.

    נמצא איפה שבמצג שגוי זה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובע, כעמית של הנתבעת.

    עם זאת, התברר שלא עלה בידי התובע להוכיח כי בגין רשלנות הנתבעת נגרם לו נזק ממוני כלשהו.

    התובע טען לנזק שמסתכם בהפרש שבין הקצבה הצפויה לזו המשולמת בפועל, ברם התברר שטענה זו כלל איננה מתיישבת עם עקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. כך התברר נוכח העיקרון שלפיו פיצוי הניזוק מיועד להעמידו במצב בו היה אלמלא האירוע הנזיקי. אלמלא ההטעיה הרי לא היה התובע מקבל את הקצבה המוגדלת לה ציפה. זכות זו נשללה ממנו בשל הרפורמה במערך קרנות הפנסיה עוד ב- 2003 וברשלנות הנתבעת לא היה כדי לשנות עובדה זו. בטענה זו, למעשה, בקש התובע פיצוי על נזק שכלל לא נגרם לו ומשכך נדחתה הטענה.

    עוד טען התובע לחילופין, לנזק שנגרם לו עקב הסתמכותו על מצגה המטעה של הנתבעת ובעיקר להפסד הכנסות נוכח פרישתו משוק העבודה, ברם גם טענה זו לא הוכחה. התברר שהתובע פרש מעבודתו מדלק עוד בחדש ינואר ב- 2002, התברר שמלכתחילה ובלא קשר למכתב הנתבעת בקש התובע להמשיך לעבוד אך הדבר לא עלה בידיו. בתקופה של כ- 33 חדשים עד נובמבר 2004 היה התובע מועסק כשנה וחצי בלבד וחדל מכל עיסוק עוד באוגוסט 2004. התברר שלא הוצגו כל ראיות לביסוס הטענה לפיה דווקא בגין מצג הנתבעת עליו הסתמך נמנעו מהתובע הכנסות ולא כל שכן שלא הוצגו ראיות שיכולות להקים תשתית לחישוב אתן הכנסות שנמנעו מהתובע. ובהיעדר ראיות לנזק לא ניתן לפסוק פיצוי.

    הנזק היחיד אשר הוכח בגין רשלנות הנתבעת הינו עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, ובגינה נפסקו לזכותו פיצויים בסך של 30,000 ₪.

32. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

33. אשר על כן אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 30,000 ₪.

    עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהטענה על עגמת הנפש שנגרמה לתובע, הטענה היחידה שנתקבלה, עמדה ממש בשולי הטענות וכמעט שנדחקה נוכח הטענות שיש לחייב את התובעת בפיצוי בסך של למעלה ממיליון שקלים על הנזקים הישירים שנגרמו לתובע. לא ניתן אף להתעלם מכך שמדובר בסיבוב התדיינות שלישי בין הצדדים בגין אותה מסכת אירועים ממש. אני סבור איפה שלמרות שהתקבלה טענת התובע לפיצוי על עגמת הנפש, אין הגיון במצב בו יזוכה התובע בהוצאות כאשר עיקר המשאבים שהושקעו בבירור הטענות הופנו לבירור הטענות שנדחו.

    לפיכך, אינני מוצא מקום להשתת הוצאות על מי מהצדדים ואינני מוצא מקום לחיוב הנתבעת בתשלום שכר טרחת עורך דין או אגרת בית המשפט.

    כפועל יוצא מכל האמור, חייבת הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 30,000 ₪ בלבד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

    ניתן היום, י"ב אלול תשע"ז, 03 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.