הרמן נ' חזן

בין התובע לנתבע נכרת חוזה שותפות שבוטל לאחר תקופה קצרה. בתביעה זו טוען התובע כי על הנתבע להשיב לו את סכום ההשקעה שהעביר במסגרת ייסוד השותפות. טענת התובע מתבססת על עילה חוזית וכן על טענה למרמה.

רקע

1. הנתבע היה הבעלים של עסק שסיפק שירותים שונים בתחום האינטרנט והמחשוב תחת השם המסחרי "ווב סייט סטודיו" (להלן: העסק). בין התובע לנתבע לא הייתה היכרות מוקדמת עד אשר נפגשו באקראי בשנת 2017 ובהמשך קיימו פעילות עסקית משותפת במסגרת שותפות שלא ארכה ימים.

    

2. הצדדים נקשרו בשלושה הסכמים שהאחרון בהם היה הסכם שותפות. מערכת הסכמים זו עומדת בלב ההליך הנוכחי, ועל כן נפתח ונביא את עיקרי ההסכמים:

    

   הסכם האתר – בחודש אוקטובר 2017 חתמו הצדדים על "הסכם שותפות בחלוקה שווה". ניכר כי הסכם זה לא נערך על ידי עו"ד והוא כולל ארבעה סעיפים קצרים (להלן: הסכם האתר). בהסכם נכתב כי "האתר הנדון הוא www.wasy2shop.co.il" ; כי האתר והקבצים הם בבעלות הנתבע; כי "התמורה לשיתוף פעולה 40,000 ₪"; וכי "לאחר תשלום התמורה יהיו הצדדים בעלי 50% מהאתר כל אחד".

    

   ההסכם המקדים – ביום 22.10.2017 חתמו הצדדים על "הסכם שותפות מקדים" שהצדדים הדגישו בכותרתו כי יוחלף בהסכם מלא בהמשך (להלן: ההסכם המקדים). ההסכם אוחז שני עמודים ונראה כי גם הוא לא נערך על ידי עו"ד. בהסכם תואר הנתבע כבעל עסק שנקרא "ווב סייט סטודיו", וכי העסק כולל שירותי בניית אתרים, שירותי קידום אתרים בגוגל, פייסבוק ואינסטגרם; שירותי פיתוח אפליקציות; שירותי אחסון אתרים; מתן קורסים במסחר אלקטרוני וקידום רשתות חברתיות; ואתר מכירות בשם "איזי טו שופ". בהסכם המקדים צוין כי העסק "הוערך במשותף" בסכום של 1,500,000 ₪ וכי סכום זה יהיה הבסיס לאחוזי השותפות. עוד הוסכם על תשלום סכומים בהתאמה לקבלת שיעורים מהזכויות בעסק. לפי הסכם זה חלקו הכולל של התובע בעסק יעמוד על 30%, אך לתובע ניתנה אפשרות לרכוש 19% נוספים כך שברשותו יהיו בסך הכל 49%.

    

   הסכם השותפות – ביום 22.2.2018 נערך ונחתם "הסכם יסוד שותפות" שהצדדים לו התובע והנתבע (להלן: הסכם השותפות). הסכם זה היה מפורט יחסית ונערך על ידי עו"ד. ההסכם פותח בכך שהצדדים מעוניינים להקים שותפות רשומה שעיקר עיסוקה הקמת אתרי אינטרנט וקידום אתרים וכי הוא מבטל כל הסכם אחר שקדם לו. בהסכם הוסכם כי שם השותפות יהיה כשם העסק של הנתבע – "ווב סייט סטודיו" וכי חלקו של הנתבע בשותפות יהיה 51% ואילו חלקו של התובע יהיה 49%. נאמנים להערכת שווי העסק (כפי שמצאה ביטוי בהסכם המקדים) הסכימו הצדדים כי הסכום ש"יושקע" על ידי התובע בשותפות הינו סך של 735,000 ₪ (49% מתוך 1.5 מיליון ₪), וציינו כי עד למועד חתימת ההסכם העביר התובע סך של 465,000 ₪ (הסכום שהעביר התובע בפועל ייקרא להלן: סכום ההשקעה). כן הוסכם כי היתרה תשולם ב- 54 תשלומים אשר יועברו בכל חודש לפני חלוקת הרווחים. בהסכם השותפות נקבע כי השותפות תתקיים תקופה בלתי מוגבלת; כן כלל ההסכם הוראות שונות לגבי ניהול השותפות, חלוקת העבודה בין הצדדים לשותפות, הוראות למקרה פירוק השותפות ועוד. אחד הסעיפים העומדים בלב המחלוקת בין הצדדים הוא סעיף 6.4 בו התנו הצדדים כלהלן:

    

   "צד הרוצה למכור את חלקו לצד השני יקבל בשנה הראשונה והשניה לפי שווי הקנייה ביום הסכם זה. מהשנה השלישית ואילך על פי שווי של בורר מוסכם לאחר בדיקת שווי העסק לפי מאזן רווחים".

    

3. נקדים ונספר כי השותפות לא האריכה ימים, יחסי הצדדים עלו על שרטון ובאו אל קיצם בחלוף כשלושה חודשים ממועד כריתת הסכם השותפות. בפרוטוקול הדיון מיום 8.4.2019 הודיעו הצדדים כך:

    

   "הגענו להסכמה ולפיה התאריך הקובע שבו הסתיימו יחסי השותפות הוא התאריך של הודעה ששלח התובע ביום 15.5.2018 ובה ביטל את ההרשאות והודיע על סיום יחסי השותפות. למעשה, השותפות התפרקה באותו מועד והעסק עבר לידי הנתבע ועל כן המחלוקת שנותרה הנה בנוגע להתחשבנות בין הצדדים עד למועד פירוק השותפות וטענת התובע כי הוא זכאי להחזר השקעתו".

    

   ראוי עוד לציין כי באותו דיון הודיע ב"כ הנתבע כך:

    

   "אין מחלוקת כי הנתבע ישא בכל החיובים של ניהול העסק החל מיום פירוק השותפות אולם מבלי לפגוע בטענתו שעל התובע לשאת במחצית מהוצאות השכירות והארנונה מכיוון שהשותפות שכרה נכס שמחציתו לא בשימוש והמעבר אליו בוצע לבקשת התובע. אנו נכון להיום נושאים בתשלומים אלה כדי שלא יווצרו חובות לשני הצדדים אך שומר על זכותו לתבוע בגין הוצאות אלו".

    

4. בהודעת הצדדים שהובאה לעיל צוין כי המועד בו פורקה השותפות הוא יום 25.5.2018. במועד זה שלח התובע לנתבע מכתב שנשא את הכותרת "ביטול הרשאות והתחייבויות" ובו כתב הדברים הבאים:

    

   "1. הריני להודיעך כי החל מתאריך מכתב זה כל ההרשאות של העסק בטלות ומבוטלות. כל התחייבות שלא תיחתם על ידי באופן מחודש ואישי – אינה מאושרת ואינה מקובלת עליי ותחול עליך בלבד.

   2. בנוסף לאמור לעיל הריני להודיעך כי התחייבויות שנעשו על ידך באופן אישי וללא אישורי – בטלות ומבוטלות ויחולו עליך בלבד לרבות רכישת ציוד משרדי/תמונות ועוד.

   3. הנך נדרש להעביר באופן מיידי סך של 69,000 ₪ מחשבונך לחשבון המשותף שלנו על מנת שנוכל לכבד את ההתחייבויות המשותפות.

   4. הריני להודיעך כי בשל מצבו של העסק אנו נפעל להפסקת עבודתם של כל עובדי העסק".

    

   גדר המחלוקת

    

5. כתב התביעה המתוקן כלל מספר סעדים: פירוק השותפות; השבת סכום ההשקעה מכוח סעיף 6.4 להסכם השותפות; מינוי רואה חשבון לבדיקת אופן התנהלות השותפות; וצו למתן חשבונות.

    

   [נעיר כי בשלב מסוים התובע ביקש לתקן את כתב התביעה מן הנימוק כי בעוד שבכתב התביעה המקורי צוין כי יחסי השותפות עודם קיימים, ביני לביני השותפות פורקה. בהחלטה מיום 14.7.2020 התיר בית המשפט לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן].

    

6. במהלך ניהול התיק צומצמו המחלוקות בין הצדדים. בהתאם להודעת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 8.4.2019 לא הייתה עוד מחלוקת כי השותפות פורקה והוסכם כי המועד הקובע לסיום יחסי השותפות הוא – 25.5.2018. בהתאם לאותה הודעה, המחלוקת נותרה לגבי שתי נקודות – השבת סכום ההשקעה של הנתבע, ועריכת התחשבנות בין הצדדים בתקופת השותפות.

    

7. ברם, המחלוקת בין הצדדים צומצמה עוד יותר לאור הסכמות אליהן הגיעו בקדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 29.1.2024, בו הודיעו כלהלן:

    

   "מוסכם כי המחלוקת היחידה בין הצדדים היא הטענה לגבי הסך של 465,000 ₪. מוסכם כי כל אחד מהצדדים מוותר על כל טענה שהיא כלפי הצד האחר ביחס ליחסים ששררו ביניהם בתקופת השותפות עד לפירוקה ביום 25.05.2018. בפרט, לתובע לא תהיה טענה כלשהי לעניין שני הסכומים הנוספים המוזכרים הנתבעים בתביעה, סך של 69,000 ₪ ו- 33,000 ₪. מנגד, לנתבע לא תהיה כל טענה לתשלום בגין חוב או חיוב כלשהם הקשורים ו/או הנובעים מתקופת השותפות שנשא בהם הנתבע במקום התובע".

    

   הנה אם כן, המחלוקת היחידה שנותרה נסבה על תביעת התובע להשבת הסך של 465,000 ₪, הוא סכום ההשקעה שהועבר על ידו כנגד קבלת 49% מהשותפות.

    

   ההליך

    

8. התיק נדון בפני חברי כב' השופט נאסר ג'השאן ז"ל, אשר שמע את הראיות ואף הוגשו סיכומים בכתב לפניו. בשל מצבו הרפואי של כב' השופט ג'השאן, התיק הועבר לטיפולי ביום 15.1.2024. לדאבון הלב, בחלוף שלושה ימים, ביום 18.1.2024, כב' השופט ג'השאן הלך לעולם שכולו טוב. יהי זכרו ברוך.

    

9. המומחית. בקדם המשפט שנערך ביום 8.4.2019 הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה, רואה חשבון, לשם בדיקת ספרי השותפות מיום היווסדה ועד ליום 25.5.2018 – הוא מועד פירוק השותפות. הוסכם בין הצדדים כי הסוגיות שיהיה על המומחה לבחון הן אלה: א) ספרי השותפות עד ליום סיום יחסי השותפות ועריכת חישוב לחשבונות השותפות לרבות עריכת חשבונות על פי סעיף 51 לפקודת השותפויות; ב) שווי השותפות ביום הפירוק; ג) בדיקת טענת התובע, לפיה המסמכים שהועברו לידיו (נספח 4 לכתב התביעה) לא שיקפו נאמנה את התנהלות העסק שניהל הנתבע לפני חתימת הסכם השותפות וכללו נתונים מטעים שאינם הולמים את ספרי העסק.

    

   בהתאם להסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט. תחילה מונה רו"ח גבי מגל, אלא שזה האחרון ביקש לבטל את המינוי בשל חוסר שיתוף פעולה של הצדדים. בקדם המשפט שהתקיים ביום 14.7.2020 בוטל מינויו של רו"ח מגל לבקשתו. בהחלטה נוספת מיום 15.7.2020 מונתה תחתיו מומחית אחרת – ד"ר אסתרי גילעז-רן.

    

   המומחית מסרה את חוות דעתה ביום 22.11.2020 (להלן: המומחית ו- חוות הדעת בהתאמה). בסיכום הממצאים מצאה המומחית כי הערכת השווי של פעילות האינטרנט של העסק למועד בו נכרת ההסכם בין הצדדים (הן ההסכם המקדים והן הסכם השותפות), נשען על מצגים שלא שיקפו נאמנה את ההכנסות והרווחים אשר נבעו מפעילות האינטרנט בלבד, אלא כללו הכנסות/רווחים מפעילות/עסקאות אשר לא חזרו על עצמן (ולכן לא ניתן יהיה לכלול אותן בחישוב שווי העסק). לדעת המומחית, ההתבססות על מצגים אלה גרמה, בין היתר, לקביעת שווי פעילות ושווי עסקה שהיו גבוהים בצורה ניכרת משווי הפעילות בפועל. לעמדת המומחית שווי העסק נאמד בלא יותר מ – 0 (אפס). בהתאם לכך, מצאה המומחית כי אין סבירות כלכלית למחיר העסקה על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, וכי התמורה הראויה לרכישת חלקו של התובע בשותפות – 49%, עשויה לנוע סביב 0.

    

   אשר לטענות התובע כי כספים שהיו מיועדים לשותפות הועברו לחשבונות הבנק של הנתבע, המומחית לא קבעה ממצא כלשהו בנדון, זאת מאחר ולא הוצג בפניה מידע מחשבונות הבנק של הנתבע למרות בקשות חוזרות ונשנות של המומחית מב"כ הנתבע (כפי שציינו מקודם סוגיה זו הפכה מיותרת לאור צמצום המחלוקות בין הצדדים).

    

10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית – התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן מטעם מר מנחם מני אברהם, שהוא והתובע מכרים והיו בעל זכויות בסוכנות ביטוח. הנתבע הגיש תצהיר מטעמו. בית המשפט שמע את הראיות בשלוש ישיבות שהתקיימו בתאריכים 19.5.2022, 12.9.2022 ו-16.11.2022. בישיבה הראשונה נחקרה המומחית. מטעם התובע העידו התובע והמצהיר מטעמו, ומטעם הנתבע העידו רו"ח הילי אדרי שטיפלה בחשבונות העסק ועוה"ד עודד דוגמא, שערך את הסכם השותפות. ביום 16.11.2022 הורה בית המשפט על הגשת סיכומים. סיכומי התובע הוגשו ביום 2.2.2023, סיכומי הנתבע הוגשו ביום 14.5.2023, וסיכומי התשובה הוגשו ביום 28.9.2023.

     

11. לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, ביום 29.1.2024 קיימתי דיון לפניי במעמד הצדדים, בו הצדדים חידדו והבהירו מספר נקודות שעלו בסיכומים. כאמור, בהסכמת הצדדים אף צומצמה המחלוקת לשאלה האחת – השבת סכום ההשקעה. כמו כן, במהלך הדיון הועלה מתווה לסיום ההליך בין הצדדים. ברם, הצדדים עמדו על מתן פסק דין.

     

12. לפני שנדון במחלוקת, נציין כי תקנה 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי "נבצר משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו" (השוו לתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התקנה חלה גם במצב בו השופט הראשון שמע את הראיות בתיק אך לא נתן פסק דין (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997)). אכן, ההחלטה באיזה אופן להמשיך את הדיון צריכה להתקבל לאחר בחינת הנסיבות שקשורות בתיק הנתון ושמיעת טענות הצדדים (דנ"א 21/89‏ כהן‎ ‎נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מה(3) 499 (1991)). בענייננו, הצדדים לא ביקשו לשמוע ראיות או חלק מהן ואף אני לא סברתי כי יש מקום לעשות כן.

     

    דיון והכרעה

     

13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים שהוגשו ובנספחים שצורפו להם, בחוות דעתה של המומחית מטעם בין המשפט, בראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, בפרוטוקולים ובכלל המסמכים בתיק – הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה.

     

14. נשוב ונזכיר כי לאור הסכמות הצדדים הפלוגתא היחידה שנותרה היא טענת התובע להשבת סכום ההשקעה. התביעה להשבה מבוססת על שתי טענות: הראשונה, עילה חוזית מכוח סעיף 6.4 להסכם השותפות; השנייה – בשל טענה למרמה ומצגי שווא שלטענת התובע הנתבע הציג בפניו.

     

    נדון אפוא בטענות אלו כסדרן.

     

    השבה מכוח סעיף 6.4 להסכם השותפות

     

15. לטענת התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבע את סכום ההשקעה לפי תנאי הסכם השותפות. טענת התובע מבוססת על סעיף 6.4 להסכם השותפות. לשיטת התובע, סעיף 6.4 נותן בידו את הזכות לפרוש מן השותפות ולקבל את סכום ההשקעה; וכי יש לראות את פרישתו מהשותפות ופירוק השותפות כאילו היה מדובר בהליך של מכירה לצורך סעיף 6.4 להסכם השותפות. התובע מוסיף וטוען כי תכלית הסעיף, להבטיח השבה במקרה של מחלוקות בין הצדדים (סעיף 84 לסיכומי התובע). מנגד, הנתבע שם את הדגש על לשון הסעיף וטוען כי הוא עוסק במצב של מכירה וכי בנסיבות שלפנינו אין המדובר במכירה.

     

16. נשוב ונזכיר את סעיף 6.4 והפעם נביאו יחד עם התניות "השכנות" לו:

     

    "6.2 הצדדים ו/או מי מטעמם יהיו רשאים לפרק את השותפות ו/או לדרוש פירוק השותפות ו/או לפרוש מהשותפות, ובלבד שנתנו הודעה בכתב לשותפות לפחות 30 יום מראש על רצונם לעשות כן.

     

    6.3 צד הרוצה לפרוש מהשותפות, ימשיך ליהנות מהרווחים על פי חלקו, אך יפצה את הצד השני בהבאת עובד באותו התפקיד עד 6 חודשים. מנכ"ל עד לשכר של 20,000 ₪. אישור מכירות עד לסך של 15,000 ₪.

     

    6.4 צד הרוצה למכור את חלקו לצד השני יקבל בשנה הראשונה והשניה לפי שווי הקנייה ביום הסכם זה. מהשנה השלישית ואילך על פי שווי של בורר מוסכם לאחר בדיקת שווי העסק לפי מאזן רווחים" (ההדגשות לא במקור – מ"ע)

     

17. עניין לנו בפרשנות הוראה בחוזה שכרתו הצדדים. אין צורך לסקור את הפסיקה ואת הניואנסים הדקים שעלו בה באשר לאופן פרשנות חוזה ובפרט בשאלת היחס בין לשון החוזה לנסיבות החיצוניות. כידוע, סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה יפורש החוזה בהתאם ללשונו". כעולה מן הסעיף וגם מן הפסיקה שניתנה בנוסחו המתוקן, הסעיף לא ביטל את הצורך להתחקות אחר אומד דעת הצדדים באמצעות נסיבות חיצוניות לחוזה, במקרים המתאימים (ראו והשוו: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פ"ד סה(2) 563, פסקה 12 (2012) (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי); ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019) (להלן: עניין ביבי כבישים)). יוער כי יש אף הסבורים כי העמדה האמורה – כלומר היחס בין לשון החוזה לבין הנסיבות החיצוניות – אף עולה בקנה אחד עם הקביעות בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), בו התווה בית המשפט העליון את הדרך שיש לנקוט כדי ללמוד על אומד דעת הצדדים (עניין המוסד לביטוח לאומי, פסקה 16)).

     

    קריאה זהירה של הפסיקה מלמדת כי התחקות אחר אומד דעת הצדדים נעה על ציר שמצדו לשון החוזה ומצדו האחר נסיבות חיצוניות, ושאלת התמהיל בין הלשון לבין הנסיבות החיצוניות תלויה בנסיבותיו של המקרה ומידת בהירות ההסכם והביטויים המצויים בו (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חואסה, פסקה 46 לפסק הדין (8.2.2018); ע"א 7087/22 ‏גורודיש נ' החברה האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ, פסקה 17 (25.1.2024); רע"א 8160/20 ‏Google LLC. (‎לשעבר ‏Google Inc.)‎‏ נ' אשל, פסקה 12 (20.2.2022); רע"א 6388/19 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הופמן, פסקה 5 (22.6.2023); ראו גם: חגי ויניצקי, "על לידתן של הלכות שיפוטיות – התלכדות מהותית או נסיבתית – האם עניין ביבי כבישים שינה את הלכת אפרופים" משפטים על אתר טז, בעמ' 40 (התש"פ)).

     

    שאלת היחס בין הלשון לנסיבות החיצוניות, קשורה גם לאפיונו של החוזה שעומד לפרשנות, שכן ככל שהמדובר בחוזה שנוסח באופן "מקצועי" הנטייה לייחס ללשון משקל מאשר חוזים שנערכו על ידי הצדדים עצמם או חוזים שנוסחו על ידי צד מסחרי "חזק" (עניין ביבי כבישים; השוו גם: עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזו דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן להגיע?" ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה 523 (2021)). גם העובדה שההסכם נערך על ידי עו"ד מחזקת את הצורך לשים את הדגש על לשון החוזה.

     

18. במקרה שלפנינו, מה שעומד לפרשנות הוא סעיף 6.4 להסכם השותפות, שאין חולק כי הוא נוסח על ידי עו"ד שאליו פנו הצדדים. אמנם קריאה של ההסכם מלמדת כי פה ושם נפלו תקלות בניסוח החוזה, אך יש לייחס משקל לעובדה כי ההסכם נוסח על יד עו"ד לאחר שנפגש עם הצדדים, עמד על רצונותיהם ושיקף רצונות אלה בהסכם שערך (השוו: ע"א 1521/21 בלוגרין ווטר טקנולוגי'ס בע"מ נ' אוריס חומרים מתקדמים בע"מ (8.3.2023)).

     

19. סעיף 6.4 נוקט בלשון ברורה וחד משמעית שלא מאפשרת עיגון לפרשנות המוצעת על ידי התובע. המונח בו בחרו הצדדים הוא פשוט וברור: מכירה – ביטוי שמעיד על ביצוע פעולה רצונית הדדית מוסכמת בין שני צדדים. אין המדובר בביטוי מקצועי או במונח עמום ולא ברור על פי טיבו. הניסוח "צד הרוצה למכור את חלקו לצד השני" נושא משמעות ברורה של פעולת מכירה רצונית של חלקו של השותף האחד לשותף השני. נזכיר כי לפי סעיף 6.4 להסכם, במידה וצד רוצה למכור את חלקו לצד האחר, המכירה תהיה לפי שווי העסק שנקבע בעת ההתקשרות בהסכם השותפות. סעיף 6.4 מוסיף ומעגן את אפשרות המכירה בשנה השלישית. במקרה זה השווי שהעריכו הצדדים במועד בו נקשרו בחוזה השותפות לא תקף עוד, וחלף זאת נקבע מנגנון של בורר מוסכם ובדיקת שווי העסק כפי שהוא בעת המכירה. הדגש בשני המקרים, הן במכירה בשנתיים הראשונות ממועד ייסוד השותפות והן לאחר מכן, על רכיב ההסכמה. זאת ועוד, בעוד שלפי עסקת השותפות, התובע השקיע בעסק קיים ששייך לנתבע, סעיף 6.4 נוסח באופן הדדי שעשוי לחול על שני הצדדים, כלומר גם על הנתבע שלא השקיע כספים אלא ויתר על חלק מעסק קיים. הדברים הללו לא מתיישבים עם טענת התובע כי הסעיף נועד לאפשר לו לחזור בו מהעסקה ולקבל את השקעתו במלואה במהלך השנתיים הראשונות של השותפות. מכאן ניתן לקבוע כי סעיף 6.4 נועד למקרים בהם הצדדים מסכימים ביניהם שתתבצע מכירה של חלקו של צד לשותפות.

     

20. זאת ועוד, עיון בהסכם השותפות מלמד כי לצד סעיף 6.4 שעסק במכירה בתקופות שונות במהלך קיום השותפות, קיימות תניות נוספות שמסדירות מצבים שאין ביסודם הסכמה הדדית של שני הצדדים. כך, סעיף 6.3 להסכם השותפות עוסק בהסדרים הקשורים במצב בו צד רוצה לפרוש מהשותפות, וסעיף 6.2 מעגן את אפשרות פירוק השותפות. כמו כן, בהסכם יוחד תת-פרק ספציפי (סעיף 11) למקרה שבו הצדדים יהיו מעוניינים לפרק את השותפות ביניהם. הסכם השותפות יצר אפוא הבחנה ברורה בין פעולה של מכירה לבין אקט של פרישה או פירוק.

     

21. בהינתן הביטויים הברורים בחוזה, יש להניח את כובד המשקל על לשון ההסכם ולא על הנסיבות החיצונית. עם זאת, גם הנסיבות החיצוניות לא יכולות לתמוך בטענת התובע. במה דברים אמורים?

     

    אין חולק כי מי שניסח את הסכם השותפות היה עו"ד עודד דוגמא. הצדדים פנו תחילה לעו"ד אלעד אסבן חברו של הנתבע, והלה הפנה אותם לעו"ד דוגמא (עמ' 105 ש' 18-15; עמ' 106 ש' 8). עו"ד דוגמא העיד מטעם התובע וכל אחד מן הצדדים ביקש להסתייע בעדות זו לתמיכה בטענותיו. לעמדתי, אין בדבריו של עו"ד דוגמא כדי לתמוך בעמדת התובע. ראשית, כעולה מעדות עו"ד דוגמא, מי שהיה מעורה בהליכי המשא ומתן בין הצדדים היה עוה"ד אסבן, אשר בתורו שיתף את עוה"ד דוגמא בדברים שנמסרו לו לקראת חתימת הסכם השותפות (עמ' 106 ש' 19-15; עמ' 110 ש' 34-32; עמ' 111 ש' 33-32). עו"ד אסבן לא הוזמן לעדות.

     

    שנית, עו"ד דוגמא ניסח את סעיף 6.4 תוך שימוש בביטוי "מכירה". דומה כי כל עו"ד ואפילו אדם הדיוט מבין כי השימוש בביטוי זה לא יכול לשקף מצב בו אחד הצדדים מבקש לפרוש באופן כפוי וחד צדדי. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה כי סעיף 6.4 כלל הדדיות, כלומר כי כל אחד מן השותפים יכול לנצל את זכותו לצאת מן השותפות ולקבל את השקעתו. כאמור, מבנה זה של הסעיף לא מתיישב עם נתוני המקרה בו היחיד שהשקיע כספים הוא התובע, ואף לא מתיישב עם הדברים שמסר עו"ד דוגמא בעדותו כי תכלית סעיף 6.4 לאפשר לתובע "לחזור בו מן השותפות" (עמ' 114 ש' 9).

     

    שלישית, גם מעדותו של עו"ד דוגמא לא ניתן ללמוד על תמיכה בגרסת התובע. בעדות ציין עוה"ד דוגמא כי סעיף 6.4 נועד למצב שבו "[אם] הם נפרדים בשנתיים הראשונות יחול המנגנון האמור...סעיף שאומר שכל אחד מקבל את הכסף שלו בחזרה" (עמ' 111 ש' 18); ובמקום אחר ציין דברים ברוח דומה (עמ' 114 ש' 10-7; ואת הבעייתיות בהדדיות הזכרנו קודם). ואולם, חלקים אחרים בעדות לא מתיישבים עם האמירות הללו. כך השתקפו הדברים בפרוטוקול (עמ' 108 ש' 17):

     

    "ש. מה היתה כוונת המשורר וכוונת הצדדים?

    ת.במקרה של פרידה במהלך השנתיים הראשונות מיום חתימה על ההסכם השווי לפי 735,000 ₪ ל- 49%.  

    ש.מה קורה במצב שאחד מהצדדים רוצה לפרוש מהשותפות ואין לו את הסכום או שאינו מעוניין לרכוש?

    ת.אני מפנה לסעיף 11 להסכם, סעיף פירוק השותפות המדבר מה יקרה אם הצדדים לא ירצו להמשיך יחד וכו', ואף אחד לא ירצה לקנות כלומר איך מפרקים השותפות נכון...".

     

    במקום אחר הבהיר עו"ד דוגמא כי סעיף 6.4 נועד למצב "אם מישהו רוצה למכור לצד השני והצד השני רוצה לקנות למשל [התובע] רואה דברים לא מסתדרים ואומר [לנתבע] טוב תחזיר לי את הכסף" (עמ' 111 ש' 27-26).

     

    ואם לא די בכך, בחקירתו החוזרת של עו"ד דוגמא הוא ציין כי דבריו לגבי הסיבה להכללת סעיף 6.4 בהסכם השותפות מתבססים על "היגיון ולא על זיכרון" (עמ' 116 ש' 18-15). זאת ועוד, לא מן הנמנע כי דבריו של עו"ד דוגמא נבעו מסברתו כי הצדדים "נכנסו לעסקה בצורה לא נכונה עוד טרם בדיקת שווי העסק" (עמ' 106 ש' 21); או משום שנראה לו כי סכום ההשקעה מוגזם (עמ' 110 ש' 20).

     

22. הנסיבות הפרטניות שהיו כרוכות בפירוק השותפות אינן ולא יכולות להיחשב פעולה של מכירה, משום שהן נעדרות אלמנטים של הסכמה או של פעולה הדדית של מכירה. זו הייתה פעולה חד צדדית של התובע שלמעשה הודיע על ביטול הסכם השותפות. אין חולק כי ההתקשרות בין השניים לא הסתיימה ברוח טובה, כי אם במכתב זועף (מיום 25.5.2018) שהיה למעשה הודעה על קץ השותפות בין הצדדים; ומנגד בדרישה של הנתבע מהתובע שלא להגיע עוד למשרדי השותפות (סעיף 47.22 לתצהיר). גם חילופי המכתבים בין הצדדים (נספחים 25-27 לתצהיר התובע) לא מלמדים על הסכמה למכירת חלקו של התובע בשותפות לידי הנתבע, כי אם על הליך של היפרדות עקב סכסוך חריף. אין לקבל גם את טענת התובע בסיכומיו לפיה השתלטות הנתבע על העסק והמשכת הפעלתו מהווה, דה פקטו, רכישת העסק (סעיף 91 לסיכומי התובע). נדמה כי כבר בטענה עצמה טמונה סתירה; השתלטות לא יכולה להיות פעולה רצונית של מכירה.

     

23. התובע מוסיף וטוען כי לאחר שהנתבע השתלט על העסק, הוא המשיך להפעילו תחת אותו שם, ולהפיק ממנו רווחים ולפיכך הנתבע עשה עושר ולא במשפט, ומטעם זה יש לחייב את הנתבע להשיב לו את סכום ההשקעה (סעיפים 96-95 לסיכומי התובע).

     

    כפי שנבהיר בהמשך, שוויה הכלכלי של השותפות היה אפסי בעת ההיפרדות (כך עולה מחוות דעת המומחית – ועל כך בהמשך). זאת ועוד, לא הונחה תשתית לגבי שיעור טובת ההנאה של התובע והנתבע במהלך קיום השותפות, אם הייתה כזו. נזכיר עוד כי הצדדים הסכימו כי היחסים נותקו ביום 25.5.2018 וכי מועד זה הוא המועד הקובע לצורך הפירוק.

     

24. הטענה שיש לראות בהיפרדות הצדדים כפעולה של מכירה במובן סעיף 6.4 אף לא עולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים שמצאה ביטוי בקדם המשפט שהתקיים ביום 8.4.2019, שם הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסכמה לפיה הסתיימו יחסי השותפות, שכן השותפות התפרקה. כלומר, הצדדים הסכימו לראות בהודעת התובע מיום 25.5.2018 כפעולה של סיום יחסי השותפות ופירוקה, הסכמה שלא מתיישבת עם הטענה למכירה. לשלמות התמונה יצוין כי הן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן התבקש סעד של פירוק השותפות (סעיף 22 לכתב התביעה המקורי; סעיף 31 לכתב התביעה המתקן).

     

25. המסקנה המתבקשת אפוא כי לתובע לא קמה זכות להשבת סכום ההשקעה מכוח סעיף 6.4 להסכם השותפות. לפיכך, הטענה להשבת סכום ההשקעה מכוח הסכם השותפות – נדחית.

     

26. בכך לא הגענו לסוף הדרך, שכן עלינו לבחון את טענתו הנוספת של התובע לפיה הוא זכאי להשבת סכום ההשבה בשל מרמה ומצגי שווא שהוצגו לו לטענתו על ידי הנתבע בשלב הטרום החוזי, עובר להתקשרות בהסכם השותפות. לסוגיה זו נפנה מיד.

     

    ביטול והשבה בשל מרמה ומצגי שווא

     

27. בפרק זה תידון טענתו של התובע כי הוא זכאי להשבת סכום ההשקעה בשל מרמה ומצגי שווה שלטענתו הוצגו לו על ידי הנתבע, אך לפני שנדון בעיצומן של הטענות, מן הראוי לעמוד על שתי מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים: האחת נוגעת לשאלה מה כללה השותפות ומה היה היקפה; והשנייה השאלה אם סכום ההשקעה שייך לשותפות או לנתבע.

     

    היקף השותפות

     

28. המחלוקת בשאלה מה כללה השותפות התעוררה במידה רבה על רקע המצע העובדתי הקשור בשתי נקודות: הראשונה, כי הנתבע ניהל פעילות עסקית במספר תחומים הקשורים לאינטרנט ולמחשוב; והשנייה – כי פעילותו העסקית של הנתבע לא בוצעה תחת ישויות משפטיות מובחנות (חברה בע"מ למשל), אלא תחת עסק פרטי. לפיכך, דוחות הנהלת החשבונות והדוחות הכספיים ששיקפו את הכנסות העסק והוצאותיו כללו את כלל הפעילויות העסקיות בכל התחומים.

     

29. נקודת המוצא היא כי השותפות לא כללה את כל הפעילות העסקית של הנתבע (דברי ב"כ התובע עמ' 120 ש' 17); והדבר אף עולה מסעיף 10.4 להסכם השותפות. בהסכם המקדים צוין כי הנתבע הוא בעל עסק שכולל: שירותי בניית אתרים, שירותי קידום אתרים בגוגל, פייסבוק ואינסטגרם, שירותי פיתוח אפליקציות (פרט לפיתוחים בדו טנט), שירותי אחסון אתרים, קורסים במסחר אלקטרוני וקידום רשתות חברתיות, ואתר המכירות "איזי טו שופ". במבוא להסכם השותפות צוין כי הצדדים מעוניינים להקים שותפות רשומה שעיקר עיסוקה הקמת אתרי אינטרנט וקידום אתרים.

     

30. בדיון שהתקיים לפניי ביום 29.1.2024 הודה ב"כ התובע כי הסכם השותפות לא כלל את ההכנסה שהנתבע זכאי לה עקב פיתוח אפליקציה עבור ארגון השוטרים (איפ"א) שהניבה לנתבע הכנסה שוטפת (עמ' 120 ש' 32-30; עמ' 121 ש' 3-1); הדבר תואם את האמור בתצהיר התובע (סעיף 28.6); וכן את עדות התובע (עמ' 62 ש' 21). עמדה זו תואמת את טענת הנתבע לפיה ההכנסה מאותה אפליקציה הוחרגה מהשותפות (עמ' 91 ש' 15-14). זאת, בניגוד לטענת התובע (עמ' 62 ש' 14-12, 22-21, 29-28).

     

31. לצד העיסוק בתחום האינטרנט לנתבע הייתה חנות מחשבים, ובין הצדדים התעוררה מחלוקת אם פעילות חנות המחשבים נכללה בשותפות, אם כי במהלך שמיעת הראיות נראה כי מחלוקת זו נמוגה. הגם שבהסכם לא צוין במפורש כי פעילות חנות המחשבים היא חלק מהשותפות, מספר ראיות מצביעות על כך כי השותפות כללה דה פקטו גם את חנות המחשבים. ראשית, העובדה כי חנות המחשבים היא חלק מהשותפות נלמדת במידה רבה מטענת הנתבע כי חנות המחשבים פעלה תקופה לא ארוכה לאחר שהתובע נכנס לשותפות, ובהמשך התובע ביקש מהנתבע לסגור את חנות המחשבים ולהתרכז בשותפות (עמ' 122 ש' 22-18). שנית, וזה החשוב – לאחר ייסוד השותפות שינתה החנות את מתכונת פעילותה ומוקמה בחדר במשרדי השותפות (עמ' 94 ש' 33-32; עמ' 122 ש' 26-25). ניתן אף לראות ריכוך בעמדת התובע שלא הכחיש עוד כי חנות המחשבים הייתה חלק מן השותפות (עמ' 122 ש' 31-29). שלישית, אין חולק כי בחנות המחשבים הועסק אביו של הנתבע ומשכורתו שולמה מהשותפות (סעיף 50 לתצהיר הנתבע; סעיף 84 לתצהיר התובע). נזכיר עוד כי חלק מהמחלוקת בין התובע לנתבע קשורה בדרישתו של התובע לפטר את אביו של הנתבע על רקע הירידה בהכנסות חנות המחשבים. רביעית, חיזוק מסוים למסקנה זו ניתן למצוא בעדותו של מנחם לפיה דובר על כניסה לשותפות בכל העסקים "כמקשה אחת" (סעיף 19 לתצהיר; עמ' 51 ש' 4), אם כי העד לא זכר אם חנות המחשבים הייתה אמורה להיות חלק מהשותפות (עמ' 51 ש' 9-8).

     

32. לפיכך, אני קובע כי הסכם השותפות כלל את הפעילות הקשורה בחנות המחשבים אך לא כלל את ההכנסות מפיתוח התוכנה עבור איפ"א, אשר הצדדים מודים כי הוחרגה מהשותפות.

     

     

     

     

    סכום ההשקעה

     

33. בין הצדדים מחלוקת בשאלה למה מיועד סכום ההשקעה; האם הסכום שייך לנתבע או לשותפות. מחלוקת זו מתעוררת על רקע טענתו של התובע כי הנתבע נטל את סכום ההשקעה לכיסו חלף השקעתו בשותפות; בעוד שהנתבע טוען כי סכום ההשקעה הוא מנת חלקו. לעמדתי התשובה למחלוקת זו ברורה – סכום ההשקעה שייך לנתבע ולא לשותפות.

     

34. בסעיף 4 להסכם השותפות שכותרתו "הון השותפות, השקעות וחלוקת רווחים" הוסכם בין הצדדים כלהלן:

     

    "4.1 חלקו של אחד מהצדדים בהשקעות בשותפות ו/או ברווחיה ו/או בהפסדיה ו/או בכל דבר אחר יהיה כדלקמן: צד א' [הנתבע] 51%; צד ב' [התובע] 49% (צד א' וצד ב' להלן: 'השותפים').

    4.2 הצדדים מצהירים ומתחייבים בזאת כי ההון ההתחלתי שיושקע על ידי צד ב' בשותפות הינו סך השווה בש"ח ל-735,000 אשר מתומחר לפי 49% משווי של 1.5 מיליון ₪.

    4.3 צד ב' העביר ליום זה סך של 465,000 ₪.

    4.4 יתרה בסך של 270,000 ₪ תשולם ב 54 תשלומים של 5000 ₪ אשר יועברו בכל חודש לפני חלוקת הרווחים.

    4.5 הצדדים יערכו פעם בחודש מאזן רווחים ובהחלטה משותפת יחלקו רווחים וחלק יחסי מתוך הרווחים של צד ב' יועברו לצד א' כחלק מהקטנת יתרת החוב.

    4.6 בכל מקרה צד ב' יעביר לצד א' סך של 5000 ₪ בכל חודש ועד 54 תשלומים מיום חתימת החוזה.

    4.7 הצדדים מצהירים ומתחייבים בזאת כי כל השקעה נוספת בשותפות בעתיד על ידם תעשה אך ורק על פי הסכמה בכתב של כל הצדדים להסכם זה".

     

35. אמנם בסעיף 4.2 להסכם צוין כי "ההון ההתחלתי" יושקע בשותפות, אך אין משמעות הדברים כי סכום ההשקעה שייך לשותפות או צריך להיות מוזרם לשותפות. הדברים עולים בבירור ממבנה העסקה. בהתאם לעסקת השותפות שרקמו הצדדים, העסק, ששייך לנתבע, הוערך בסכום של 1.5 מיליון והתובע רכש חלק מן הזכויות בו מהנתבע. מכאן, ברור כי סכום ההשקעה הוא תמורת חלק מזכויותיו של הנתבע בעסק שהועברו לתובע תמורת סכום ההשקעה (השוו: ע"א 9025/17 ‏A.T.S Investments Inc‏ נ' ‏Segal Group (Dresden) GmbH and Co. KG, פסקה 18 ואילך (19.2.2020)). לא מדובר בהקצאת זכויות של השותפות לתובע, לא בהעברת זכויות של הנתבע לתובע. קביעה זו אף מתיישבת עם דבריו של כב' השופט ג'השאן ז"ל שצוינו אגב הכרעה בהתנגדות לשאלה בחקירה נגדית (עמ' 88 ש' 13-10).

     

36. מכאן, שאין כל משמעות לשאלה כיצד נהג הנתבע בכספים ששילם התובע; ואין משמעות לעובדה כי הנתבע לא מעלה גרסה סדורה לגבי השימוש שעשה בסכום ההשקעה שהועבר לו על ידי התובע.

     

37. המסקנה היא כי העובדה שסכום ההשקעה נוצל על ידי הנתבע לצרכיו האישיים ולא הושקע בשותפות לא מהווה הפרה של הסכם השותפות.

     

    מרמה ומצגי שווא

     

38. טענתו המרכזית של התובע היא כי הנתבע רימה אותו והציג בפניו מצגים מטעים באשר לפעילות העסק, דבר אשר גרם לו לטעות לגבי שווי העסק ובהתאם לכך להחלטתו להיכנס לשותפות. על כן השאלה המרכזית היא האם הנתבע רימה את התובע והציג בפניו מצגים מטעים.

     

39. נקודת המוצא לדיון היא סעיף 53 (4) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות או הפקודה) אשר יש לקרוא אותו ביחד עם סעיף 53(1) לפקודה. סעיפים אלו קובעים כלהלן:

     

    "בוטל חוזה השותפות, בשל תרמית או מצג שוא של אחד השותפים, יהא הצד הרשאי לבטל את חוזה השותפות זכאי לכל התרופות המנויות להלן בלא שתיפגע בכך כל זכות אחרת שיש לו:

    (1) להטיל עיכבון על יתרת נכסי השותפות לאחר מילוי חבויותיה או לעכבה בידו, בשל כל סכום ששילם בקניית חלק בשותפות וכל הון שהשקיע בה, ובכלל זה הריבית שעליהם, מיום התשלום או ההשקעה עד יום מתן פסק הדין, בשיעור הקבוע לענין זה לפי החוק;

    ...

    (4) לקבל צו המחייב את האשם בתרמית או במצג השוא להחזיר כל סכום כסף ששולם או שהושקע, עם הריבית שעליו, כאמור בפסקה (1)".

     

40. נעיר כי כתב התביעה המקורי כלל סעד המבוסס על סעיף 53(4) לפקודת השותפויות (סעיף 23 לכתב התביעה המקורי), ואילו בכתב התביעה המתוקן כובד המשקל הונח על השבת סכום ההשקעה מכוח 6.4 להסכם השותפות, וטענת ההשבה בעילת המרמה (לצד עילות אחרות) נטענה באופן כללי וללא פירוט (סעיף 28 לכתב התביעה המתוקן). ואולם, במהלך הדיון הצדדים התייחסו לטענת המרמה והניחו תשתית עובדתית נרחבת שמאפשרת דיון והכרעה בטענה (סעיף 50 לתצהיר התובע; חקירתו של התובע, בין היתר עמ' 65 לפרוטוקול ש' 21-20; וכן ראו בסיכומי התובע עמ' 13-10)). בנסיבות אלו אינני רואה מניעה לדון בטענה להשבת סכום ההשקעה בעילת המרמה (ראו: ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים, פסקה 20 (22.1.2007); ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145 (2003); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 333 (מהדורה 7, 1995)).

     

41. הגם שכותרת סעיף 53 היא "פירוק מחמת מרמה", ברי כי הוא עוסק בביטול הסכם השותפות. ליתר דיוק, הסעיף דן בתוצאות ביטולו של הסכם השותפות והתרופות שקיימות בידי צד הנפגע כלפי שותפו המפר וכלפי השותפות (דוד א' פרנקל וצבי פרנקל דיני השותפות בישראל 207-205 (2020) (להלן: פרנקל); זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 311-307 (1988)). בע"א 444/70 נהוראי ובניו בע"מ נ' רינגבירץ, פ"ד כה(1) 449 (1971) (להלן: עניין נהוראי), התייחס בית המשפט העליון לסעיף 49 (שסעיף 53 לפקודה החליפו בנוסח החדש) וציין את הדברים הבאים:

     

    "אמת נכון הדבר, לסעיף 49 לפקודת השותפויות הוקצב מקום בחלק ה, הנושא כותרת 'פירוק השותפות ותוצאותיו', [אולם] בסעיף 49 גופו דובר על מקרה ש'בוטל חוזה שותפות מחמת מעשה תרמית או סילוף האמת', וגם זאת נאמר בו, שכל הזכויות המפורשות בו ניתנו לצד שניזק 'בלא לפגוע על-ידי כך בכל זכות אחרת'. משמע, הזכויות האמורות בסעיף קמות לשותף שרומה עקב ביטול חוזה השותפות [...], שהוא רשאי היה לבטלו עקב התרמית, ולפחות מקצתן, כגון הזכות להשבת כסף ששולם, בהתאם לסעיף 49(ד), אינן מותנות בפירוק הפירמה. על-פי עקרונות חוזיים כלליים, משהוכח כי צד לחוזה רומה, הרשות בידו לבטל את הקשר החוזי ולהשיב את המצב לקדמתו, וחוזה שותפות אינו יוצא מכלל זה[...]. אף-על-פי-כן דין הוא באנגליה, שמשהוכיח שותף שעקב תרמית שותפו התקשר אתו בשותפות, הרשות בידו לבטל את הקשר על-פי הלכות החוזים [...]. הוא זכאי לדרוש את החזרת כספו תמורת החזרת חלק השותפות שרכש, אפילו זה חסר-ערך [...]. ואף ניתנה ברירה בידי אותו שותף, לתבוע פירוק או השבת המצב לקדמתו, והוא רשאי לתבוע שני מיני סעד אלה לחלופין[...] נמצא, העילה החוזית, הכללית, ועילת הביטול מכוח סעיף 49 לפקודה הנ"ל, חד הן".

     

42. בעוד שסעיף 53 לפקודה עוסק בתוצאת ביטול הסכם השותפות, העילות לביטול ההסכם מעוגנות בדין הכללי ובפרט בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ולענייננו עשויים להיות רלוונטיים סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים (פרנקל, בעמ' 265). התובע לא טוען במפורש כי התקשר בהסכם השותפות עקב טעות. תביעתו מתמקדת בהשבת סכום ההשקעה עקב הטעיה שהתבטאה בפעולות מרמה ומצגי שווא שהציג בפניו הנתבע לגבי העסק. הן בכתב התביעה המתוקן והן בסיכומים, לא תפר התובע באופן הולם את הלבוש המשפטי לטענת המרמה, אך מהסיכומים ניתן להבין כי טענתו מתמקדת במישור החוזי (סעיף 172 לסיכומים). במילים אחרות, טענתו של התובע היא – כי יש לבטל את הסכם השותפות בשל הטעיה במובן סעיף 15 לחוק החוזים, לאחר שהנתבע הטעהו ביחס לשווי השותפות ולנתונים הקשורים בפעילותו העסקית.

     

    מטבע הדברים דיני החוזים הם המסגרת המשפטית הנכונה לדיון, בהיות יחסי הצדדים מבוססים על חוזה. זאת ועוד, בשל דרישותיה המהותיות של עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הרי ספק אם באפיק זה של הדיון תהיה תועלת לתובע (עיינו: ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה פסקה 27 (9.10.2018); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.2012); וכן ראו: ת"א (שלום קריות) 50647-01-19 חלימי נ' צוראל, פסקה 38 ואילך (16.3.2012)). בפן הראייתי, פסיקת בית המשפט העליון הדגישה כי הנטל להוכחת יסודות עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986)).

     

43. ובחזרה לענייננו: סעיף 15 לחוק החוזים קובע כלהלן:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

     

44. הוראה זו מאפשרת ביטול חוזה על ידי מי שהתקשר בחוזה עקב הטעיה שהטעה אותו הצד השני. הטעיה היא מציאות מדומה שנוצרה עקב פער שקיים בין מצב הדברים העובדתי כפי שהמתקשר מדמה אותו לבין מצב הדברים לאשורו (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 162 (2020)). ההטעיה עלולה להתרחש בין אם בעקבות הצהרה כוזבת (אקטיבית) שנמסרה בשלב הטרום חוזי, ובין אם במחדל לגלות עובדות שחובה לגלותן לפני ההתקשרות בחוזה (ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 40 (5.7.2022)). באשר להטעיה במחדל, הטעיה מדפוס זה נוצרת כאשר למתקשר יש חובת גילוי לפי הדין, לפי הנוהג או לפי הנסיבות, והוא נמנע מלגלות לצד השני נתונים הידועים לו העשויים להשפיע על הצד השני בהחלטתו אם להתקשר בחוזה (ע"א 8227/20 קסירר נ' אמסלם, פסקה 32 (12.7.2023) (להלן: עניין קסירר)).

     

45. חובת תום הלב הכללית החלה בשלב הטרום חוזי עשויה להטיל חובה לגילוי על פי הדין (עניין קסירר, פסקה 36). חובת תום הלב מחייבת "לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות 'חשובות ורלוונטיות' 'ואפילו עובדות שהצד השני יכול היה לגלותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה" (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 393 (מהדורה רביעית, 2019)). זאת ועוד במסגרת חובות הגילוי על בית המשפט לבחון, בין היתר הדברים, את נגישותם של הצדדים למידע הרלוונטי העומד על הפרק, ואת חשיבותו של המידע (ע"א 2274/21 מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פסקה 7 (1.1.2023)).

     

46. במקרה שלפנינו, חובת הגילוי נגזרת הן מחובת תום הלב המוטלת על הצד המתקשר בחוזה, כלומר מכוח הדין, והן מכוח הנסיבות. היקף חובת הגילוי נגזר ממהותה וממאפייניה של העסקה שלגביה ניהלו הצדדים משא ומתן, שהניב בסופו של דבר הסכם שותפות. יחסי השותפות מושתתים על יחסי אמון מוחלטים בין הצדדים וחובת האמון בין הצדדים היא ביסודה של השותפות. עוד מימים ימימה קבעה הפסיקה כי "הבסיס הרעיוני והמשפטי אשר עליו בנויה שותפות הוא יחסי האמון ההדדים הנקבעים בין השותפים הבודדים לבין עצמם" (ע"א 162/52 ריימונד נ' אבוהב, פ"ד ו 940, 941 (1952); ראו גם סעיף 29 לפקודת השותפויות). נסיבות אלו מחייבות את הצדדים לא רק שלא להטעות איש את רעהו, אלא גם לגלות ביד רחבה – והייתי אומר אף רחבה מאד – את כל הנתונים במהלך המשא ומתן. לא בכדי הודגשה חובת המתקשר בחוזה שותפות לנהוג ב"יושר מירבי" (עניין נהוראי). זאת ועוד, עסקת השותפות במקרה הנוכחי, לא הייתה ייסוד שותפות יש מאין. בבעלות התובע היה עסק והנתבע השקיע בעסקו של הנתבע. במצב זה ברי כי המידע הרלוונטי לגבי העסק הוא נחלתו הבלעדית של הנתבע, אשר היה מעורה בנתונים הקשורים בעסק ובכלל זה הכנסות העסק ונתוניו הפיננסיים. בנסיבות אלו מוטלת על הנתבע חובה ואף חובה מוגברת לגילוי מרבי באשר לפעילותו העסקית אליה התובע הצטרף. החובה המוגברת מטילה על הנתבע אף לגלות כל שינוי בנתוניו של העסק ככל שהתרחשו, תוך כדי השלב הטרום חוזי. במלים אחרות, חובת הגילוי אינה חד פעמית, אלא דינמית ואקטיבית ועל הצד שבידו מידע לשתף את שותפו לעתיד במידה ובכל בשינוי שחל בו. את נסיבות העניין יש לבחון אפוא לפי חובות מוגברות אלו.

     

47. בסיכומיו טוען התובע מספר רב של טענות באשר להתנהגויות המרמתיות (עמ' 10 עד 13 לסיכומי התובע). טענות אלו כללו: התפארות הנתבע בכישוריו; הצגת דוחות כספיים שמשקפים שווי עסק בשיעור של 1.5 מיליון ₪, כן הפרדה מלאכותית של חלקי הפעילות העסקית במסמכי הנהלת החשבונות; מצגים ביחס לחוזים עם לקוחות. לצד טענות אלו מבקש התובע להיבנות מהתנהגויות שלטענתו היו בניהול העסק, כגון הטענה להברחת כספים והעלמתם מהשותפות; אי-תשלום כדין לעובדים; הפקת חשבוניות פיקטיביות כדי ליהנות מיתרונות מיסויים. נוסף לכך מפנה התובע להתנהלות הנתבע במהלך הדיונים שכוללת אי-שיתוף פעולה עם המומחית מטעם בית המשפט והתנהלותו בבית המשפט שכוללת התלהמות וצעקות שאף הצריכו הוצאתו מאולם בית המשפט.

     

    טענות התובע נחלקות לשלושה מקבצים: מצגים שהוצגו במהלך המשא ומתן הטרום חוזי; התנהלות התובע לאחר הסכם השותפות; והתנהלותו הדיונית של הנתבע במהלך ניהול ההליך. ספק אם ניתן להשליך דבר מטענותיו של התובע לגבי התנהלותו הדיונית של הנתבע במהלך ניהול ההליך על השלב הטרום חוזי, ונראה כי הקשר בין טענות אלו לבין טענת התובע להטעיה, בעטיה נכנס לשותפות, רופף. הדברים אמורים גם ביחס לטענה בדבר חוסר שיתוף הפעולה עם המומחית. אכן, מחוות דעת המומחית עולה כי שיתוף הפעולה עמה היה לקוי והדברים אמורים לגבי שני הצדדים. כך למשל התובע לא סיפק למומחית את המצגים שלטענתו התבסס עליהם (סעיפים ג' ו-ד' לחוות הדעת). אמנם המומחית ציינה כי עיקר המחדל נופל לצד הנתבע אשר לא סיפק פירוט חשבונות בנק של הנתבע, אך יודגש כי מחדלים אלו קשורים בעיקר לשאלת ההתחשבנות וטענות התובע לסכומים השייכים לשותפות שהופקדו בחשבון הנתבע, וכפי שצוין – מחלוקות אלה אינן עומדות עוד על הפרק.

     

    אשר לטענות בדבר התנהלות הנתבע לאחר יסוד השותפות – התובע ייחד טענות להתנהלותו של הנתבע תוך כדי ניהול השותפות שהקו המחבר ביניהם הוא שאם הנתבע התנהל במרמה בזמן השותפות – לא מן הנמנע שהוא הציג מצגי שווא. בהקשר זה טוען התובע שלוש טענות: הראשונה כי הנתבע דיווח דיווחים כוזבים למס הכנסה והפיק חשבוניות מס פיקטיביות כדי להתקזז בשנת מס שונה מזו שהופקה עליה החשבונית (סעיף 159 לסיכומי התובע); השנייה כי הנתבע לא שילם תשלומי פנסיה לעובדים (סעיף 159 לסיכומי התובע); השלישית, כי הנתבע העלים כספים מהשותפות (סעיף 159 לסיכומי התובע). לטענות אלו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. זאת ועוד, קיים קושי בטיעון התובע בנקודה זו, שכן המדובר בהתנהלות נטענת שהייתה לאחר ייסוד השותפות. לפיכך, גם אם טענות אלו הוכחו, אין להקיש כי עובר לשותפות הוצגו מצגים מטעים.

     

    מצגים מטעים בשלב הטרום חוזי

     

48. טענת התובע למצגים בשלב הטרום חוזי עוסקת בשני נדבכים: הראשון, מצגים בדבר כישוריו האישיים של התובע אל מול המציאות השונה לטענתו; ומצגים באשר למצבו הכלכלי של העסק ובפרט לגבי שוויו.

     

    כישורי הנתבע

     

49. התובע טוען כי הנתבע הציג בפניו מצג לפיו הוא מוביל בתחום ה"דרופשיפינג" (תיווך בין יצרני אם משווקים גדולים לבין צרכנים); כי פיתח תוכנה ייחודית; כי הוא מקיים שיתוף פעולה עם מספר מוסדות בהם מעביר קורסים בתחום האינטרנט (סעיף 14.5 לתצהיר התובע). עוד נטען כי הנתבע הציג בפניו מצג לפיו הוא פיתח אתר מוצלח בשם "איזי טו שופ" שקיימות בו מערכת מתוחכמת. לדברי הנתבע, היה זה התובע שהוליך אותו שולל שעה ששיווק עצמו כמומחה מכירות בתחום האינטרנט, וכי כניסתו כשותף בעסק תגרום להאמרת רווחי העסק באופן משמעותי (סעיפים 45 ו-87 לסיכומי הנתבע).

     

50. התובע לא הניח ראיות מספקות מהן ניתן ללמוד כי המצגים שהוצגו על ידי הנתבע לגבי כישוריו אינם אמת או כי יש בהם כדי להטעות. בהינתן מהות העסקה בין הצדדים והעולה מהדוחות הכספיים, ניתן להניח כהנחה סבירה כי לתובע הוצגו על ידי הנתבע מצגים ביחס לכישוריו האישיים של הנתבע ופעילותו בתחום התוכנה והאינטרנט. מסקנה זו נלמדת גם מן ההיגיון וההשכל הישר. ברם, התובע לא הניח ראיות שמהן ניתן ללמוד כי המצגים הקשורים בכישוריו האישיים של התובע לא נכונים או מטעים או כי יש בהם יסודות מרמתיים. בהקשר לכך ייאמר כי שאלת הכישורים האישיים היא עניין שקשה מאד למדידה ולהערכה, במיוחד כאשר המדובר בתחום פעילות, בו פעלו הצדדים, שלא תמיד נמדד על פי מדדים מקובלים של הכשרה פורמאלית.

     

    זאת ועוד, אין חולק כי עובר לייסוד השותפות, ניהל הנתבע פעילות עסקית בתחום המחשבים והאינטרנט ובמסגרתה פיתח מספר תוכנות. מן הנתונים האובייקטיבים עולה כי חלק מהפעילות נחל הצלחה והניב הכנסה לנתבע; כך למשל ניתן להזכיר את המערכת שהנתבע פיתח עבור איפ"א (שהכנסותיה הוחרגו מהשותפות); ההכנסה שהייתה לו עובר להסכם השותפות מ"סטארט אפ" שמכר, ההכנסה שהייתה לו מהעיסוק בבניית "אתר פחד" ועוד. העובדה כי השותפות לא נחלה כישלון, אין בה כדי ללמד כי המצגים שהוצגו בפני התובע לגבי כישוריו של הנתבע אינם נכונים. יתרה מכך, אינני סבור כי הממצאים בדוח שערך החוקר הפרטי, שצורף לתצהיר התובע (נספח 9) יש בהם כדי לשנות את התוצאה. מלבד ערכו הראיתי הנמוך של הדוח, העובדה כי היו מספר לקוחות מאוכזבים מהשירות שניתן על ידי הנתבע – אין בינה לבין כישוריו ולא כלום. לא מן הנמנע כי הדברים קשורים בניהול הפעילות העסקית ולא דווקא בכישורים האישיים.

     

    לבסוף, אין בידי לקבל את טענת התובע כי בעוד שהנתבע התפאר בכישוריו, בעדותו בבית המשפט תיאר עצמו כאילו אין הוא איש עסקים ולא מבין בכספים (סעיף 142 לסיכומי התובע). בהקשר דומה, אין בידי לקבל את הטענה לפיה קיימת סתירה בין דבריו של הנתבע בעדותו כי הוא מומחה בתוכנה ואינו איש עסקים, לבין טענתו כי יש לבחון את פוטנציאל העסקה ולא רק את הנתונים הכספיים (סעיף 153 לסיכומי התובע).

     

51. בהינתן העובדה כי המדובר במיזם כלכלי בו שותפים הצדדים, הרי מבלי לזלזל ב"כימיה" שנוצרת בין השותפים לפני שיתוף פעולה כזה אחר, יש לתת משקל נכבד לנתונים הכספיים הקשורים במיזם ולמצגים שהוצגו במסגרתו – וכפי שנפרטו בהמשך, על יסוד ניתוח של הדוחות הכספיים, ניתן להצביע על כך שהנתבע הטעה את התובע. אך לפני שנידרש לכך, נדון במספר טענות פרטניות שהתובע טען באשר להטעייתו.

     

    המצגים בדבר הנתונים הכספיים ושווי העסק

     

52. הקשר בין התובע לנתבע לא התחיל בהסכם השותפות. הקשר העסקי בין הצדדים החל בהסכם האתר, במסגרתו הוסכם כי התובע ישקיע סכום של 40,000 ₪ ברכישת 50% מהזכויות באתר "איזי טו שופ". לאחר הסכם זה נחתם ההסכם המקדים (בחודש אוקטובר 2017) ורק בשלב האחרון, ביום 22.2.2018, נחתם הסכם השותפות. עם זאת יש להדגיש כי בזמן עריכת הסכם השותפות, סכום ההשקעה היה כבר בידיו של הנתבע.

     

53. הן בהסכם המקדים והן בהסכם השותפות צוין כי הצדדים העריכו את שווי העסק בסכום של 1.5 מיליון ₪. המומחית קבעה בחוות דעתה כי הערכה זו לא הייתה נכונה משום ששווי העסק היה 0 ₪. העובדה כי הצדדים העריכו את שווי העסק כפי שהעריכו ("במשותף") היא כשלעצמה לא יכולה לשמוט את הבסיס מתחת לטענת ההטעיה שכן אין היא שוללת את האפשרות כי קבלת הערכה זו על ידי התובע כנכונה, הייתה פרי הטעיה.

     

54. בולטת העובדה כי במהלך ניהול המשא ומתן בין התובע לנתבע, התובע לא נדרש כלל לאנשי מקצוע לצורך בחינת ההשקעה וכדאיותה. מן הראיות עולה כי התובע ערך את הבדיקות לגבי העסק בעצמו מבלי להתייעץ עם איש, בדק את הנתונים הכספיים של העסק ללא סיוע של רואה חשבון או עורך דין, ובהתאם לבדיקות שהוא ערך החליט להיכנס למיזם עם הנתבע (עמ' 61 ש' 5-2). ניתן לייחס התנהלות רשלנית זו באמון שהיה לתובע בנתבע. למותר לציין כי גם דברים אלו לא שומטים את הקרקע מתחת לטענת ההטעיה.

     

55. לפני שנצלול לגופן של הטענות הפרטניות שהעלה התובע, יהיה זה למותר להציג את המסגרת הכללית: התובע שילם לנתבע סך של 465,000 ₪ תמורת 49% מהזכויות בעסק שהנתבע ניהל; לאחר שהתובע נפרד ממיטב כספו – תוך מספר חודשים השקעתו נמוגה כלא הייתה. השותפות לא הייתה שווה ולו פרוטה אחת ואף הייתה נתונה בהפסד. כמובן, המסגרת הכללית אין בה כדי להרפות את ידנו מלבחון את הנתונים בפירוט, שכן לצד האפשרות כי הנתבע הטעה את התובע, קיימת אפשרות שאין לשלול אותה כי המיזם נכשל ובעולם העסקים תוצאה זו אינה בלתי אפשרית.

     

56. בתצהירו ציין התובע כי הוצגו בפניו דוחות כספיים לגבי הפעילות העסקית של הנתבע לתקופה של ינואר-אוקטובר 2017, ופירט את הנתונים שלעמדתו עולים מהם (סעיפים 14.4, 19, 21 לתצהירו). בעדותו, התובע לא הכחיש כי הוא ביקר במשרד שטיפל בהנהלת החשבונות של העסק וכי ניתנה לו גישה לנתונים העסקיים של העסק (עמ' 55 ש' 20-8). לגרסת הנתבע כי ניתנה לתובע גישה לנתונים, ישנו אישוש בעדותה של רו"ח הילי אדרי (להלן: רו"ח אדרי), שטיפלה בחשבונות העסק במסגרת משרד הנהלת חשבונות. רו"ח אדרי ציינה בעדותה כי היו מספר פגישות במשרדה ולא רק אחת ולחלקם הגיע לבד, כי בפני התובע הוצגו תיקי הנהלת החשבונות של העסק לאחר שהנתבע ביקש לאפשר לתובע "לצפות במה שהוא רוצה"; כי התובע אף הציג שאלות וגם נפגש עם מנהלת החשבונות (עמ' 69 ש' 23 ואילך).

     

57. ודוק: על בסיס הנתונים הכספיים של העסק לתקופה של ינואר-אוקטובר 2017 העריכו הצדדים את שווי השותפות המיועדת בסכום של 1.5 מיליון ₪ ועל בסיס הערכה זו נקבע הסכום שעל התובע להשקיע בהלימה לשיעור האחזקה בשותפות. ויודגש הערכה זו עוגנה כבר בהסכם המקדים ולאחר מכן בהסכם השותפות. התובע נשאל כיצד נקבע השווי וכך השתקפו הדברים בפרוטוקול:

     

    "ש. איך קבעתם את הסכום של שווי מיליון וחצי בעסק.

    ת. בדוח רווח שהוצג לי הוצג רווח נקי בסביבות 350,000 ₪ הייתה הערכה של כ- 40,000 ש"ח לחודש כרווח נקי, וברמה השנתית זה מקביל לחצי מיליון ₪ ו[הנתבע] הסביר שמכפיל הרווח הוא שלוש ולכן קבענו מיליון וחצי"

    (עמ' 64 ש' 22-17).

     

    הנתבע נשאל אף הוא כיצד הוערך שווי החברה בסכום של 1.5 מיליון ₪, וכך השתקפו הדברים בפרוטוקול:

     

    "ש. כמה שווה העסק שלך באוקטובר איך הגעת לחישוב מיליון וחצי

    ת.הגענו. חישבנו הרבה דברים כגון פוטנציאל, לקוחות עבר, לקוחות שיכולים להיות בעתיד והגענו לסכום עליו הסכמנו.

    ש.אם העסק שלך הכניס בספטמבר 270,000 ₪ והרווח הגולמי הוא 91,000 ₪ עבור 8 חודשים, ואתה מעסיק 3 עובדים, באיזה קנה מידה העסק יכול להיות שווה מיליון וחצי

    ת.חישבנו גם פוטנציאל ובהתחשב בכך שהלקוח שלך טען שהוא איש מכירות טוב, ושהוא יזרים לעסק פעילות ענפה וכך חישבנו את הפוטנציאל העתידי.

    ש.החישוב הוא על פי פרמטרים נוספים ולא רק על דו"ח רווח והפסד.

    ת.חישוב עפ"י הרבה פרמטרים והחישוב של רווח והפסד הוא חלק מהשווי" (עמ' 93 ש' 26-15).

     

    כעולה מן הדברים, התובע טוען כי הערכת שווי העסק נעשתה על בסיס הנתונים העולים מנתונים הכספיים לחודשים ינואר-אוקטובר 2017. הנתבע לא מתכחש לכך שהצדדים העריכו את שווי העסק, אך לדבריו חושבו פרמטרים נוספים מלבד הדוחות הכספיים. עם זאת, טענת הנתבע לוקה בהעדר פירוט ראוי לגבי אותם פרמטרים שלטענתו היו חלק מן השיקולים לצורך הערכת השווי וכיצד כל פרמטר תרם לשווי. העדר פירוט ראוי של טענת הנתבע, בנושא שהוא בלב ליבתו של הסכסוך, לגבי נתונים שמצויים ברשותו, פועלת לחובתו.

     

58. הדוח אליו התייחס התובע, ואשר לטענתו היווה נדבך עיקרי של ההטעיה, לא צורף לתצהיר והומצא רק לאחר החלטת בית המשפט במהלך שמיעת הראיות (ראו החלטה בעמ' 45 לפרוטוקול וכן ההודעה מיום 31.5.2022). המסמך מתייחס לחודשים ינואר-אוקטובר 2017 ולהלן ייקרא: דוח אוקטובר 2017). לא יכולה להיות מחלוקת כי זה המסמך שעמד לנגד עיני התובע כאשר הצדדים העריכו "במשותף" את שווי העסק, הנתבע לא טוען אחרת והדבר עולה אף מסעיף 9 לתצהירו. יצוין כי המדובר בדוח שכולל נתוני הכנסה והוצאה עד חודש אוקטובר 2017.

     

    מדוח אוקטובר 2017 עולים הנתונים הבאים:

     

    מבחינת מבנה הדוח: הדוח לא כולל את כל ההכנסות כחטיבה אחת, אלא יש בו חלוקה להכנסות הנתבע מהפעילות העסקית השונה. אין בסיס לטענת התובע כי הפרדת הנתונים היא מעשה מלאכותי שנועד להטעותו (סעיפים 153-152 לסיכומים), זאת משום שרו"ח אדרי העידה כי הדבר נעשה משיקולים מקצועיים (עמ' 79 ש' 27-22). עם זאת, לצד המיון הראשוני של ההכנסות אין פילוח מדויק באשר למקורות ההכנסה בכל פריט, במיוחד הדברים אמורים ביחס להכנסות מאינטרנט.

     

    באשר לתוכן הדוח: הדוח מציג הכנסה כוללת של 700,935 ₪ לפי החלוקה הבאה: הכנסות בניית "אתר פחד" – 188,986 ₪; הכנסות אינטרנט – 353,209 ש"ח; הכנסות "דיסקלי" – 236 ₪; הכנסות מחשבים – 117,620 ₪; מכירת סטארט אפ – 128,205 ₪. הדוח מציין כי הוצאות משכורת ושכר עבודה – 188,194 ₪ והוצאות הנהלה וכלליות – 151,680 ₪.

     

    אם כן, לפי דוח אוקטובר 2017 הרווח התפעולי (כולל הוצאות מימון) של הפעילות העסקית היא בסכום של 361,061 ₪. זאת כאמור, לתקופה של 10 חודשים (עד אוקטובר 2017) בהתאמה לחישוב שנתי עולה כי הרווח מסתכם בסכום של 433,273 ₪ (361,061 ₪/10 X 12).

     

59. בהקשר לנתונים הכספיים שהוצגו בדוח אוקטובר 2017, התובע טען מספר טענות פרטניות להטעייתו, זאת בנוסף לטענות כלליות וכן טענות המתבססות על נתונים אובייקטיבים העולים ממסמכים שמצויים בתיק. כפי שאצביע מיד, לגבי הטענות הפרטניות, לא הונחה תשתית ראייתית המבססת הטענה על בסיס אותן טענות; עם זאת, ובכך אדון בהרחבה בהמשך, הנתונים העולים מן המסמכים מלמדים על הטעיה שמזכה בביטול ההסכם ומכאן בהשבת סכום ההשקעה.

     

60. אפתח אפוא בטענות הפרטניות.

     

    הכנסה בגין אתר פחד. התובע טען כי הדוח כלל הכנסה בסך של 200,000 ₪ עבור בניית אתר פחד באילת, אך לטענתו הכנסה זו לא הוצגה "כאירוע חד פעמי אלא ההיפך מכך" (סעיף 20 לתצהיר). אלא שבחקירתו הנגדית, התובע אישר כי אתר הפחד "היה פרוייקט שהסתיים ואני לא אמורים לקבל ממנו תקבולים נוספים". התובע אף נשאל מדוע הנושא של בניית אתר פחד לא צוין כאחד הענפים בהם תופעל השותפות והשיב: "מכיוון שהכנסה זו תלויה במכירה שלו זה לא בתוך החוזה, אלא נלך ונעשה קמפיינים לגיוס לקוחות בתחום זה. הוא גם אמר לי שמהיכולות שלי באתרי פחד נרוויח יותר כסף" (עמ' 58 ש' 20-9). עוד הוסיף התובע כי "[הנתבע] יודע למכור כאלה עסקאות כי עשה את זה גם בנהריה ויש לו מומחיות בנושא, וכך הוא מגייס עסקאות דומות" (עמ' 58 ש' 5-4).

     

    מכירת סטארט אפ. נתון נוסף שעולה מדוח אוקטובר 2017 הוא הכנסה ממכירת סטארט אפ בסכום של 128,205 ₪. מהדוח ברור כי פעילות זו לא עשויה להניב הכנסה שוטפת, שכן המדובר כאמור במכירת מיזם. דבריו של התובע בעדותו כי השותפות אמורה לקבל כספים מפעילות זו משום שמדובר "בפיתוח מוצר של דרופשיפינג בין אלי אקספרס לאיביי" – לא עולה בקנה אחד עם תיאור ההכנסה כמכירת סטארטאפ (עמ' 58 ש' 23-22). זאת ועוד, בעדותו ציין מנחם כי הנתבע סיפר להם שמכר פעילות סטרטאפ כמה חודשים קודם לכן (עמ' 51 ש' 13-12). מכאן, לא ניתן לקבל את טענת התובע להטעייתו לגבי פריט זה, ודבריו בסע' 28.3 לתצהירו כי "הכנסה מסטארט אפ" בסך 128,000 ₪, שהופיעה בדוח הרווח-הפסד, "נעלמה" בשנת 2018 מהרווחים, לא יכולים לבסס הטעיה.

     

    היקף הלקוחות. גם בטענת התובע בעניין היקף הלקוחות שהנתבע לו קיים חוסר בהירות. לטענת התובע הסתבר כי הדוח שהוצג לו "מבוסס במידה מכרעת" על גביית כספים מלקוחות שלא חידשו בהמשך את הסכמי מתן השירות" (סעיף 17 לתצהיר). לתצהירו צירף התובע טבלה שכוללת רשימת לקוחות וסכומי העסקאות, כאשר ליד 6 לקוחות צוין כי העסקה בוטלה בידי הלקוח (נספח 8 לתצהיר התובע). היה על התובע להניח ראיות שמלמדות כי נתונים אלו לא הוצגו בפניו. יתרה מכך, בעדותו בבית המשפט ציין התובע כי הוא ראה חלק מהסכמי הלקוחות ואף ראה מסמך "מפואר" כהגדרתו שכולל 65 לקוחות (עמ' 61 ש' 17-16; ראו גם דברי ב"כ התובע עמ' 123 ש' 17-21). בישיבת יום 29.1.2024 הובהר כי הרשימה האמורה, היא רשימה שצורפה להסכמים עם הלקוחות, כחלק משיווק העסק. בכותרת אותה רשימה צוין "בין לקוחותינו" ולאחר שנמנו 65 לקוחות צוין בסופה "ועד המון לקוחות מרוצים". ברי אפוא כי מסמך זה לא משקף מצג של לקוחות פעילים שמניבים בהכרח הכנסה ואינו חלק ממסמכי הנהלת החשבונות, אלא סוג של עלון פרסומי שיווקי לשותפות (עדות הנתבע עמ' 95 ש' 5; דברי ב"כ התובע עמ' 123 ש' 21-19).

     

    לפיכך, לא ניתן לקבוע כי התובע הוטעה ביחס להיקף הלקוחות של העסק עובר לכניסתו לשותפות. עם זאת, לא ניתן אלא להעיר כי השלב הטרום חוזי נוהל ברשלנות, משום שניתן היה לצפות כי יוכנו רשימות של לקוחות, טווח ההתקשרות עמם, ההכנסה הצפויה מהם ונתונים נוספים. זאת בהינתן שחלק נכבד מהפעילות העסקית מבוסס על מתן שירות ללקוחות בתחום האינטרנט. לעמדתי היה על הנתבע להציג בפני התובע מיוזמתו נתונים באשר לצבר הלקוחות, אך הואיל ומבחינה עובדתית קיים חוסר בהירות בנקודה זו, לא אשתית את הכרעתי על כך.

     

61. ההכנסה מחנות המחשבים – כפי שהצבענו לעיל, חלק מהכנסות העסק היו מחנות למכירת מחשבים. התובע טען כי חנות המחשבים היא חלק מהשותפות וכפי שקבעתי מקודם – הראיות האובייקטיביות מלמדות כי כך אכן מצב הדברים (וכפי שיובהר בהמשך הנחה זו היא לטובת הנתבע משום שהדבר תורם להגדלת שווי העסק ומכאן להקטנת הפער בין השווי החשבונאי לבין מה שהצדדים העריכו). בהקשר להכנסה מחנות המחשבים טוען התובע כי התברר לו שחנות המחשבים שהניבה הכנסות "הפכה לפרט שאינו מניב הכנסה כלשהי ואף חמור מכך – מייצרת הוצאות במקום הכנסות" (סעיף 19 לתצהיר התובע).

     

    קשה לראות במה הוטעה התובע בשלב הטרום חוזי בהקשר לחנות המחשבים, מקום בו חלק מהדוח צוינה הכנסה ממכירת מחשבים בסכום של כ- 117,620 ₪. קירוב המבט לטענת התובע מלמד כי הוא מלין על כך שענף זה של השותפות לא ייצר עוד הכנסות כפי שהוצג בדוח.

     

    הטענה כי במהלך השותפות ההכנסה ממכירת המחשבים נעלמה, לא קשורה במצגים שהוצגו בשלב הטרום חוזי, אלא לשלב שלאחר ייסוד השותפות וניהולה. נדגיש כי אין טענה, שלא לומר הוכחה, לכך שהנתון שהצג בדוח לא משקף את ההכנסה לאשורה. יתרה מכך, מן הראיות קיים הסבר לירידה בהכנסות חנות המחשבים והוא נעוץ בעובדה כי החנות לא המשיכה להתקיים במתכונתה עובר לשותפות, ומוקמה בחדר במשרדי השותפות שנשכרו לאחר היווסדה. הנתבע אף טען כי מהלך זה היה יוזמה של התובע אשר ביקש לסגירת חנות המחשבים ולהתרכז בשותפות (עמ' 122 ש' 22-18). התובע לא הכחיש את העובדה כי אכן חנות המחשבים שינתה מאופייה, אך טען כי פעילות החנות מוקמה בחדר הכי גדול בעסק, והמשיכה לעבוד בתור מעבדת מחשבים (עמ' 122 ש' 26-25).

     

62. לנוכח העובדה כי סכום ההשקעה לא יועד להיות מושקע בשותפות, גם לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה "הסיבה העיקרית לכך שהעסק לא התמלא בתוכן כלל והמשיך להניב הפסדים היתה נעוצה בכך שהכספים שלי לא הושקעו בעסק אלא 'הושקעו' ע"י הנתבע בכיסו הפרטי ובהוצאותיו הפרטיות..." (סעיף 40 לתצהיר). טענה זו גם לא יכולה להיות בסיס להטעיה, כטענת התובע.

     

63. הטענות שסקרנו עד כה, לא הובילו למסקנה כי הנתבע הטעה את התובע. תוצאה זו ניתן לזקוף במידה רבה לעובדה כי התובע לא הציג את טיעוניו וראיותיו באשר לטענות הפרטניות באופן בהיר שניתן ללמוד מהן על הטעיה. לעמדתי, הראיות הנוספות המצויות בתיק מוליכות למסקנה כי התובע אכן הוטעה על ידי הנתבע. בטרם אפרט את מסקנתי אעבור לנתח את חוות הדעת המומחית, משום שממציאה עשויים להאיר את התמונה העובדתית באשר למצבו של העסק ולמצגים שהוצגו.

     

    חוות דעת המומחית

     

64. המומחית שמונתה על ידי בית המשפט הגישה חוות דעת מפורטת. המומחית בחנה את הכנסות והוצאות הפעילות העסקית של הנתבע על בסיס דוח שנתי לשנת 2017. מסקנתה של המומחית הייתה ברורה, על בסיס הדוחות שהוצגו לה, שווי העסק במועד הרלוונטי לשלב הטרום חוזי (אף בשלב ההסכם המקדים) היה אפס! לא יותר, זאת בעוד שבין הצדדים הוסכם שהתובע יקבל זכויות בשותפות על פי שווי שהוערך בסכום של 1.5 מיליון ₪ !

     

65. נדגיש, ולכך חשיבות להמשך הדיון, כי במוקד הערכת הצדדים עמדו נתוני הכנסות והוצאות עד חודש אוקטובר 2017 ואילו הניתוח שערכה המומחית התבסס על דוח הכנסות והוצאות לשנה שהסתיימה ביום 31.12.2017, כלומר דוח שנתי (להלן: הדוח השנתי).

     

66. כך ניתחה המומחית את הדברים. בחוות דעתה ציינה המומחית כי מהמסמכים שהומצאו לעיונה עולה כי הרווח הנקי שנבע לנתבע מהעסק לפני הקמת השותפות, נכון לשנת 2017, עמד על סך של 199,452 ₪.

     

    המומחית ציינה כי בשנת 2017 היו מספר הכנסות מפעילויות שונות כלהלן: הכנסה מבניית אתר פחד – 188,986 ₪ (לידה צוין כי המדובר בהכנסה חד פעמית); הכנסות אינטרנט – 388,316 ₪; הכנסות "דיסקלי" – 236 ₪; הכנסות מחשבים – 120,402 ₪ (לידה צוין שמדובר בהכנסה מפעילות שלא הועברה לשותפות); הכנסות ממכירת סטארטאפ – 128,205 ₪ (לידה צוין הכנסה חד פעמית). סך כל ההכנסות עומד על 826,145 ₪.

     

    ואולם, המומחית ערכה הבחנה בין הכנסות האינטרנט (סך של 388,316 ₪) לבין יתר ההכנסות, בסך של 437,829 ₪, וציינה כי רק הכנסות האינטרנט רלוונטיות לשותפות משום ש"רק הן עשויות להיות מועברות לשותפות אשר הוקמה על ידי הצדדים". המומחית הוסיפה וציינה כי יתר ההכנסות, מלבד הכנסות האינטרנט (סך של 437,829 ₪ מתוך 826,145 ₪) , הן הכנסות "שהיה ידוע כבר בעת חתימת הסכם השותפות כי לא היו רלוונטיות לפעילות השותפות". לפיכך, המומחית ציינה כי אין לקחת הכנסות אלו בחשבון בהערכת שווי פעילות העסק לצורך הקמת השותפות.

     

    המומחית הוסיפה וציינה כי ההכנסות מבניית אתר הפחד היו חד פעמיות, ועל כן לשיטתה "לא עשויות להישנות בשנים הבאות". דין דומה להכנסה ממכירת סטארטאפ, שהוגדרה על ידה כרווח הון, שלשיטת המומחית גם היא הכנסה חד פעמית. אשר להכנסה ממכירת מחשבים, המומחית ציינה כי פעילות זו לא עברה לשותפות, ועל כן אין להביאה בחשבון בקביעה שווי הפעילות.

     

    במילים אחרות, לצורך הערכת שווי העסק, המומחית התייחסה אך ורק לשווי פעילות האינטרנט, שלסברת המומחית רק היא נכללה בשותפות.

     

67. בהמשך, המומחית חישבה את הרווחיות (הגולמית) על ידי זקיפת העלויות לכל פעילות אלה מול ההכנסות מכל פעילות, והגיעה למסקנה כי הרווח הגולמי (הכנסות מול הוצאות הקשורות בייצור ההכנסה) מפעילות אתר הפחד עומד על סך 130,041 ₪ והרווח הגולמי מפעילות מכירת המחשבים עומד על 44,308 ₪. לפיכך, סך הרווח הנקי מפעילות בניית אתר הפחד וממכירת המחשבים עומד על 199,452 ₪.

     

    המומחית הפחיתה מהסכום האמור את רווח ההון הנובע ממכירת הסטרטאפ בסך 128,205 ₪, והגיעה למסקנה כי יתרת הרווח הנקי לכל יתר הפעילויות, כולל פעילות האינטרנט, הינה לכל היותר 71,247 ₪.

     

    המומחית פירטה עוד כי הרווח התפעולי מפעילות בניית אתר הפחד ופעילות מכירת המחשבים, עמדה על סך של 174,349 ₪. לפיכך, הסיקה המומחית, כי מפעילות האינטרנט עצמה היו לנתבע הפסדים ולא רווחים, למרות שפעילות זו הניבה מחזור של 388,316 ₪. בחוות הדעת הוסיפה המומחית והציעה הסברים לתוצאה זו.

     

    המומחית סיכמה את חוות דעתה בקביעות הבאות:

     

    "...הערכת השווי של פעילות האינטרנט למועד בו נכרת ההסכם בין הצדדים (הן ההסכם המקדים והן ההסכם המאוחר), נשען על מצגים אשר לא שיקפו נאמנה את ההכנסות והרווחים אשר נבעו מפעילות האינטרנט בלבד אלא כללו הכנסות / רווחים מפעילויות / עסקאות חד פעמיות אשר לא אמורות, ובפועל לא חזרו על עצמן. ההתבססות על מצגים אלה גרמה, בין היתר, לקביעת שווי פעילות ושווי עסקה שהיו גבוהים בצורה ניכרת משווי הפעילות בפועל, אשר נאמד על ידי הח"מ ב 0 בקירוב. לפיכך מסקנת הח"מ היא, כי אין סבירות כלכלית למחיר העסקה על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים.

     

    המומחית הוסיפה ופירטה כלהלן:

     

    "מעיון בדוח ההכנסות וההוצאות לשנת 2017 של הנתבע עולה , כי טענת התובע על פי המצגים שהוצגו לו בנוגע לרווחיות של העסק בבעלות הנתבע טרם רכישת החלק בשותפות היו מטעים, ככל הנראה נכונה... לטענת התובע הוצג לו מצג על פיו הרווח של העסק הוא 350,000 ₪ לחודשים ינואר עד אוקטובר 2017 הינו 199,452 ש"י והוצאה בסך 100,200 ₪ הוצאה במהלך דצמבר 2017 (הוצאה שיצאה ככל הנראה לאחר הצגת המצגים כאמור לתובע), הרי שהח"מ מניחה כי הרווח שהוצג לנתבע היה בקירוב הרווח לו הוא טוען...לפיכך...הרווח שהוצג לתובע ביום רכישת חלקו בשותפות לא שיקף בצורה נאמנה את הרווח האמיתי של פעילות האינטרנט".

     

68. נחזור לנקודת המוצא של המומחית. כפי שצוין מקודם, המומחית בחנה רק את ההכנסות מפעילות האינטרנט והשמיטה את ההכנסות מפעילויות אחרות (בניית אתר פחד, דיסקלי, מחשבים וסטרטאפ) – ולכן העריכה כי הסכום ששילם התובע בעבור הכניסה לשותפות הוא גבוה בצורה ניכרת מהשווי האמיתי של העסק. מכאן הסיקה כי אין סבירות כלכלית למחיר העסקה על פי הסכם השותפות.

     

69. הדברים ידועים ואין צורך להאריך, חוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט נושאת משקל משמעותי ובית המשפט נוטה לאמצה, ורק אם קיימת סיבה בולטת שלא לאמץ את חוות דעת המומחה, בית המשפט ידחנה (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (31.12.1988) (להלן: עניין ניימן); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)). עם זאת, כלל מושרש הוא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בעניינים שבמומחיות וכי אין בחוות דעת מומחה, ובכלל זה מומחה מטעם בית המשפט כדי להגביל את שיקול דעתו (עניין ניימן; ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח אברהים חסן מסארווה, פסקה 14 (23.2.2014); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). זאת ועוד, יש להבחין בין דעתו של המומחה בנושאים מקצועיים שמצויים בליבת עיסוקו, לבין התשתית העובדתית עליה נסמכת חוות הדעת. ניתוח הראיות והקביעות העובדתיות הן בסמכותו הבלעדית של בית המשפט ובמלאכה זו אין יתרון למומחה על פני בית המשפט.

     

70. עיון בחקירת המומחית בבית המשפט וכן בנתוני הכשרתה וניסיונה הרב מלמד כי ניתן לסמוך על המהימנות המקצועית של המומחית. המומחית ערכה חוות דעת מפורטת מאד, תוך מתן הסברים נהירים לממצאיה, נחקרה ארוכות בבית המשפט והשיבה לשאלות הצדדים במקצועיות רבה, כך ניתן להתרשם. ההיגיון החשבונאי של המומחית בקביעותיה ברור ופורט היטב בחוות הדעת. לפיכך, מקובל עלי הניתוח המקצועי של המומחית בחוות הדעת. עם זאת, עיון בחוות דעת המומחית מלמד כי היא מושתתת על נקודות מוצא עובדתיות שלא עולות בקנה אחד עם הקביעות בפסק הדין (ואין לשמוע מכך ביקורת על העבודה המקצועית של המומחית). פער זה אינו מפתיע, שכן הדבר הוא תולדה של בחינת הראיות על ידי בית המשפט וקביעת ממצאים עובדתיים – וזו כאמור מלאכתו של בית המשפט. השוני בין נקודות המוצא העובדתיות עליהן התבססה חוות הדעת לבין הקביעות העובדתיות בפסק הדין עשוי להשפיע במידת מה על התוצאות "המספריות" של חוות הדעת.

     

71. המומחית יצאה מנקודת מוצא לפיה פעילות מכירת המחשבים איננה חלק מן השותפות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, קבעתי כי פעילות חנות המחשבים הייתה חלק מהשותפות. על פי דוח אוקטובר 2017 פעילות זו הניבה הכנסה ע"ס של 117,620 ₪ במשך עשרה חודשים ועל פי הדוח השנתי פעילות זו הניבה הכנסה בשיעור 120,402 ₪. העובדה כי פעילות עסקית זו שינתה מאופייה לאחר ייסוד השותפות היא חלק מההחלטות העסקיות שקיבלו הצדדים ועל כך הרחבנו מקודם. העובדה כי פעילות זו לא נלקחה בחשבון בהערכת שווי העסקת במועד הרלוונטי לשותפות עשויה להשפיע על ערך השותפות (ראו גם דברי המומחית עמ' 35 ש' 27-24).

     

72. המומחית לא כללה בהערכת שווי העסק את ההכנסה מבניית אתר פחד וממכירת סטארטאפ מהנימוק כי המדובר בהכנסות חד פעמיות שלא עשויות להישנות (עמ' 10 לחוות הדעת). אכן, מקובלת עלי עמדתה המקצועית של המומחית כי לצורך הערכת שווי העסק, בעיקר בשיטת מכפיל הרווח (ראו פירוט בעמ' 15 לחוות הדעת), אין לקחת בחשבון הכנסה חד פעמית. כך לדוגמה מוכר פלאפל שמוכר את המקרר הישן בעסק שלו ורושם הכנסה, הכנסה זו לא יכולה להוות בסיס להערכת שווי העסק. ואולם, השאלה אם המדובר בהכנסה חד פעמית אם לאו, היא שאלה שמערבת גם שאלות של עובדה שקשורות קשר בל ינותק בשאלה מהי ליבת העסקים בעסק המדובר, והאם אותן הכנסות הן חלק מפעילות עסקית שוטפת ונמשכת, או שהן תולדה של אירוע חד פעמי בלתי חוזר. מענה לשאלות אלו קשור בעיסוקו של העסק ובנתוני המקרה וכיצד תפסו הצדדים את הפעילות העסקית.

     

    לעמדתי, הראיות מלמדות כי בניית אתר פחד אינה בהכרח הכנסה חד פעמית ובוודאי שאין לומר כי היא לא עשויה להישנות בשנים הבאות. מעדות התובע עצמו עולה כי לשיטתו "[הנתבע] יודע למכור כאלה עסקאות כי עשה את זה גם בנהריה ויש לו מומחיות בנושא, וכך הוא מגייס עסקאות דומות" (עמ' 58 ש' 5-4); וכאשר התובע נשאל האם המדובר בהכנסה חד-פעמית או שמדובר בהכנסה שתחזור מדי שנה, התובע השיב כי הנתבע הבטיח שיבנה אתר אחד כזה בשנה (עמ' 58 ש' 11-10). מכאן, שגם לשיטת התובע עצמו, אין המדובר בעסקה חד פעמית שלא צפויה להישנות.

     

    אשר להכנסה ממכירת הסטארטאפ, אכן מקובלת עליי עמדת המומחית כי הכנסה זו במהותה היא חד פעמית, אם כי יוער כי בהינתן שמדובר בפעילות עסקית בתחום הטכנולוגיה, לא מן הנמנע כי הכנסה זו תחזור על עצמה בעתיד, הדבר תלוי כמובן בנתוניו של המקרה. ייתכן ובעסק היפותטי פיתוח מוצר טכנולוגי ומכירתו הוא פעילות מחזורית שעשויה להישנות. בנתוני המקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי אין המדובר בהכנסה חד פעמית, למרות עדות התובע כי המדובר בפעילות שהייתה אמורה להניב הכנסה שוטפת (ויוער כי טענה זו של התובע עשויה לכרסם בטענתו שלו כי שווי העסק היה תולדה של הטעיה; ראו עדות התובע, עמ' 58 ש' 26-21).

     

73. אם נסכם, נראה כי הנחות המוצא בחוות הדעת לפיה בניית אתר הפחד היא הכנסה פעמית ולכן לא נלקחה בחשבון בהערכת השווי, לא תואמת את מהות הפעילות העסקית של השותפות והנתונים העובדתיים שעולים מן הראיות. זאת ועוד, ההנחה כי ההכנסה ממכירת המחשבים איננה חלק מהשותפות גם היא נקודת מוצא שגויה. הדברים שונים ביחס למכירת הסטארטאפ, שכן לגבי קביעה זו הנחת המוצא של המומחית כי המדובר בהכנסה חד פעמית, היא נכונה ועולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהונחה.

     

74. כאמור, מבחינה חשבונאית, אם נוסיף את ההכנסה מחנות המחשבים ונגרע את ההכנסה ממכירת הסטארט אפ, הדבר מוליך לשינוי בשווי העסק. יובהר כי המומחית ציינה בחוות דעתה כי "רווח ההון ממכירת הסטארטאפ נרשם כרווח הון בניכוי כל העלויות שמיוחסות לו, ועל כן, אין לייחס לרווח זה עלויות הנהלה וכלליות או עלויות עקיפות נוספות מדוח רווח והפסד".

     

75. המומחית פירטה בחוות דעתה את השיטות לקביעת שווי: שיטת מכפיל הרווח ושיטת היוון תזרימי מזומנים מפעילות (FCFF) וציינה כי שיטת מכפיל הרווח היא השיטה המקובלת בנתוני המקרה. אינני מתיימר לערוך חישובים חשבונאיים מקום שאלה לא נערכו על ידי המומחית על בסיס הנתונים העובדתיים, ונראה שלכך אין צורך (ואכן שקלתי אם לבקש מהמומחית חוות דעת משלימה אך איני רואה לעשות כן). עם זאת, בהמשך אציג נתונים תוך מהלך שנועד להתחקות אחר הלך רוח הצדדים בקביעת שווי העסק בשלב הטרום החוזי.

     

76. על מנת לא להשאיר את התמונה חסרה נציין כי המומחית בחנה את מצבה הפיננסי של השותפות לאחר הסכם השותפות. בחוות הדעת צוין כי מחזורי הפעילות ירדו בצורה ניכרת לאחר הקמת השותפות, והיא זקפה זאת לעובדה כי לא ניתן היה לאכוף את החוזים עם הלקוחות שהיו בעסק טרם הקמת השותפות (עמ' 14 לחוות הדעת). המומחית הוסיפה וציינה כי בחודשי הפעילות בין פברואר 2018 לבין אוגוסט 2018 לשותפות היו הפסדים בסך כולל של 90,049 ₪, כי בין יוני לאוגוסט היו בשותפות הכנסות בלבד בסך כולל של 50,026 ₪ ולא נרשמו בה הוצאות מלבד הוצאות רכב בסך של 2,796 ₪. לפיכך, מסקנתה של המומחית הייתה כי ההפסד נבע מהפעילות בין החודשים פברואר למאי 2018 (נזכיר כי השותפות פורקה במאי 2018) (ראו עמוד 24-15 לחוות דעת המומחית; סעיף 35 ש' 30).

     

    אז – כיצד הוטעה התובע?

     

77. לעמדתי, ניתוח הנתונים האובייקטיבים והמסמכים שמצויים בתיק מוליך למסקנה כי התובע הוטעה באשר לליבת עסקת השותפות, והתקשרותו בהסכם השותפות היה תולדה של הטעיה זו.

     

78. עמדתי מבוססת על השוואה בין הנתונים העולים מדוח אוקטובר 2017 שמשקף את ההכנסות וההוצאות עד חודש אוקטובר 2017 שכאמור הוא המצג שעמד בבסיס הערכת השווי שקבעו הצדדים (1.5 מיליון ₪), לבין הדוח השנתי שמשקף את ההכנסות וההוצאות לכל שנת 2017. אציג אפוא את הנתונים העולים משני הדוחות. יוער כי הואיל ודוח אוקטובר 2017 כשמו מתייחס ל- 10 חודשים בלבד ולא לשנה שלמה, נעשו התאמות כדי להציג את הנתונים במונחים שנתיים.

     

    מדוח אוקטובר 2017 עולה כי ההכנסה הכוללת היא 700,035 ₪ (לאחר הוצאות עלות המכירות); הכנסות בניית "אתר פחד" – 188,986 ₪; הכנסות אינטרנט – 353,209 ₪; הכנסות "דיסקלי" – 236 ₪; הכנסות מחשבים – 117,620 ₪; מכירת סטארט אפ – 128,205 ₪. הדוח מציין כי הוצאות משכורת ושכר עבודה – 188,194 ₪ והוצאות הנהלה וכלליות – 151,680 ₪. מכאן, שניכוי ההוצאות מתוך ההוצאות מוביל מסקנה כי הרווח (התפעולי) מסתכם בסך של 361,061 ₪. נתון הוא ביחס לעשרה חודשים ובהתאמה לשנה – 433,273 ₪ (361,061 ₪/10 x 12).

     

    מהדוח השנתי עולה כי הרווח התפעולי מסתכם בסכום של 199,452 ₪, כלומר פחות ממחצית הרווח שהוצג בדוח אוקטובר 2017.

     

    נתונים אלו לוקחים בחשבון את כל ההכנסות גם אלו שלפי עמדת המומחית לא נכללו בשותפות. המדובר בנתונים בהם מגולמת קבלת כל הנחות המוצא העובדתיות שהן לטובת הנתבע. במילים אחרות, נתונים אלה מציגים את העסק בשווי יותר מאשר המומחית קבעה.

     

79. כאמור, גרסת התובע היא כי הצדדים התבססו על דוח אוקטובר 2017 וקבעו את השווי בהתחשב ברווח במכפיל של 3 (שלקח בחשבון את כל הכנסות העסק) וכך הגיעו לשווי של 1.5 שקלים. כפי שניתן להבחין, טענה זו עשויה להתיישב ולו בקירוב עם הנתונים הכספיים (1.5 מליון שקלים לעומת 433,273 ₪ X 3), אך לא זה העיקר. אם נתחקה אחר החישובים בדיעבד ונערוך (Re Engineering), נמצא כי מכפיל הרווח בהתבסס על דוח אוקטובר 2017 הוא 3.46 (1.5 מיליון ₪ חלקי הרווח התפעולי).

     

    על פי הדוח השנתי הרווח התפעולי הוא 199,452 ₪. אם נחשב בדיעבד את השווי בהתאם למכפיל שחולץ לפני דוח אוקטובר 2017, נמצא כי השווי לפי מכפיל זה הוא 690,103 ₪, כלומר פחות ממחצית השווי שהצדדים העריכו.

     

    חלף חישובים אלו, ניתן להסתפק בנתון אחד – הרווח לפי דוח אוקטובר 2017 מותאם לשנה – 433,273 ₪; לעומת הרווח לפי הדוח השנתי – 199,452 ₪.

     

80. כפי שהרחבנו מקודם, עסקת השותפות התבטאה בכך שהתובע נכנס לשותפות עם הנתבע בעסק פעיל שהיה שייך לנתבע. זה האחרון שלט בו וידע את כל נתונים הכספיים והאחרים. העובדה כי הרווח של העסק נחתך ביותר ממחצית, לא נבע יש מאין ואמור להיות הסבר, שהנתבע ידע עליו. ידע ולא גילה לתובע. זאת בניגוד לחובה הכבדה המוטלת עליו לחשוף ולגלות בפני התובע את כל הנתונים הקשורים לעסק, הן מאחר והמידע בשליטתו הבלעדית והן מאחר והמדובר בכניסה לשותפות עם כל המשתמע מכך. בהינתן כך, בהסתרת מידע מהתובע חטא הנתבע בהטעיית התובע באשר למצבו האמיתי של העסק. ודוק: ההטעיה היא לגבי נתון שהוא בבחינת קודש הקודשים של העסקה – שוויו של העסק.

     

81. מהשוואה בין דוח אוקטובר 2017 לבין הדוח השנתי עולה כי קיימות תנועות של הוצאות בסכום גבוה, האחת בסך של 100,200 ₪ בגין "יעוץ מקצועי" והשנייה בסכום של 25,111 ₪ בגין "ריביות והוצ' בנק" (סעיף ג.11 לחוות דעת), שלא הופיעו בדוח אוקטובר 2017, אשר השפיעו על הרווחיות של העסק ובהתאמה עשויות היו להשפיע על שוויו. לא יכולה להיות מחלוקת כי נתונים אלו לא הוצגו בדוח אוקטובר 2017 וניתן להעריך כהערכה סבירה כי הוצאות אלו נמסרו לרואה החשבון של העסק בעת סגירת הדוח השנתי. בעדותה ציינה המומחית כי "אציין כי לפני שסוגרים דו"ח שנתי יש הרבה מאד מסמכים המובאים להנהלת חשבונות בתום התקופה..." (עמ' 32 ש' 33 ואילך). הגם שדוח שנתי מוגש בדרך כלל לאחר סיום השנה, הרי אין משמעות הדבר כי הנתבע לא ידע על ההוצאות בשעת אמת, שכן ההוצאות הגבוהות שהופיעו בדוח השנתי נזקפו לשנת 2017 כלומר הוצאו לפני תחילת שנת 2018. כאמור, נתונים אלו היה על התובע לגלות לנתבע ומשלא עשה כן הפר את חובות הגילוי המוטלות עליו והטעה את הנתבע. נדגיש כי הגילוי היה מתבקש במיוחד לנכוח העובדה כי בהסכם המקדים השווי הוערך על ידי הצדדים לפי 1.5 מיליון ₪.

     

82. נזכיר כי הסכם השותפות נחתם בין הצדדים בחודש פברואר 2018, לאחר שהנתונים הגלומים בדוח השנתי היו ידועים לנתבע (ואין הכוונה לקבוע כי הדוח השנתי היה בהכרח מוכן במועד זה, אלא שהנתונים שבבסיסו שמתייחסים לשנת 2017 היו ידועים לנתבע כבר בסוף שנת 2017). מכאן, הקשר הברור בין ההטעיה להתקשרות בחוזה. אמנם, קדם להסכם השותפות ההסכם המקדים אשר לפי תוכנו נחתם לפני סוף תחילת אוקטובר 2018, ואולם אין בכך כדי לפגום בקשר הסיבתי שבין ההטעיה להתקשרות בהסכם השותפות. העובדה כי ההסכם המקדים היה כבר בתוקף במועד בו גובש המידע הגלום בדוח השנתי, לא נותנת הכשר לנתבע להטעות את התובע על ידי הסתרת מידע מהותי, לקראת חתימת הסכם השותפות בפברואר 2018. הנתבע עצמו ציין בתצהירו כי לאחר חתימת ההסכם המקדים הוסכם כי התובע "יסיים את בדיקותיו בקצב שלו ורק אז ייחתם הסכם השותפות", כלומר היה ברור כי עם חתימת ההסכם המקדים לא הושלמה הבדיקה. יתרה מכך, בהסכם המקדים הוסכם כי הזכויות שהתובע ירכוש בעסק הנתבע הן בשיעור 30%, כאשר "בשלב הראשון יועבר סכום בגובה 15% ויתרה של 15% תחולק ל 24 תשלומים"; ואילו לפי הסכם השותפות שיעור הזכויות בשותפות עמד על 49%, זאת לאחר שהתובע מימש את האופציה שנקבעה בהסכם השותפות לרכישת 19% נוספים.

     

83. כאמור, התובע הודיע לנתבע ביום 25.5.2018 על "ביטול הרשאות והתחייבויות" והצדדים ראו בהודעה זו בדיעבד, כמועד לפירוק השותפות. עיון בהתכתבויות שבין הצדדים (בעיקר נספחים 20 ו- 21 לתצהיר התובע) מלמד כי התוצאה למחלוקת ולהודעת התובע היא מצבה הכספי העגום של השותפות. הדבר אף מצא ביטוי מפורש בדבריו של הנתבע (ראו מכתבו המפורט נספח 21). במילים אחרות, התשתית הראייתית המונחת לפניי מלמדת כי ביטול הסכם השותפות היה על רקע המצב הכספי של השותפות, שקשור באופן ישיר לרווחיות השותפות, מה שמשליך באופן ישיר גם על שווי העסק.

     

84. בשולי הדברים יצוין כי גם אם יש להתייחס לנתבע כמי שלא ידע בפועל את התמונה החשבונאית מנקודת מבט של מלוא הנתונים לשנת 2017, ולעמדתי, נסיבות העניין מלמדות שהוא כן ידע, הרי ניתן לקבוע כי הוא היה צריך לדעת על נתונים אלו. כלומר, לפנינו מצב של טעות במובן סעיף 14(א) לחוק החוזים.

     

85. הואיל והדברים נאמרים מעל הנדרש לא נאריך ונציין בתמצית כי סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". טעות במובן סעיף 14 היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שלא תואמת את המציאות (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 330 (2019) (להלן: שלו וצמח)). ברי כי ההערכה שהצדדים עיגנו בהתאם לפיה שווי העסק הוא 1.5 מיליון ₪ לא תואמת את המציאות. יתרה מכך, לא די בטעות אלא שיש צורך בדרישות היסודיות, כלומר כי לולא הטעות, הטועה לא היה מתקשר בחוזה. העובדה כי הרווח שהוצג בדוח אוקטובר 2017 נחתך בפחות ממחצית בהתאם לדוח השנתי, מוליכה למסקנה ברורה כי לולא הטעות לגבי השווי העסק התובע לא היה מתקשר בחוזה. במילים אחרות, מתקיימת דרישת היסודיות.

     

86. זאת ועוד, בניגוד לנטען על ידי הנתבע אינני סבור כי טעותו של התובע באשר לשווי העסק היא טעות שהיא רק בכדאיות העסקה, במובן סעיף 14(ד) לחוק החוזים. איני רואה לסקור את המבחנים שהוצעו בפסיקה ובספרות באשר לזיהויה של טעות בכדאיות העסקה לעומת טעות שאינה כזו (ראו: איל זמיר, "טעות בכדאיות העסקה: שווי האובייקט, התרחשויות עתידיות, נטילת סיכון ורשלנות הטועה" דין ודברים י 57 (2018) (להלן: זמיר); שלו וצמח, עמ' 350-343); אך אסתפק בניתוח קצר של נסיבות המקרה לאור מבחנים אלו.

     

    ראשית, ממבט ראשון נראה כי המדובר בטעות לגבי שווי האובייקט שהוא במקרה זה החברה. לפי אחת הגישות טעות בכדאיות העסקה היא "טעות רק ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעסקה" (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב(1) 231, 242 (1981)). לא זו בלבד שספק אם זהו המבחן שאחז בפסיקה (זמיר, עמ' 65), אלא שבמקרה שלפנינו שווי החברה קשור קשר הדוק לתכונותיו של האובייקט, כלומר החברה. אין המדובר בשווי סטטי של אובייקט אלא שווי דינמי שמשתנה בהתאם לשינוי תכונותיו ובעקר הרווחיות. הרווחיות היא פונקציה של תפקוד העסק, הכנסותיו והוצאותיו. לפיכך, אין לומר כי במקרה זה המדובר בטעות שהיא רק בכדאיות העסקה.

     

    שנית, גם לו היינו נדרשים למבחן הכרונולוגי, שתכליתו להבחין בין טעות הנוגעת להווה (או לעבר) לבין טעות הנוגעת לעתיד, אין במבחן זה כדי להוליך למסקנה כי המדובר בטעות בכדאיות העסקה (גד טדסקי, "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב 329, 332 (1982)). זאת משום, שהטעות לא נוגעת לציפייתו של התובע מהעסקה בעתיד אלא לשוויו של העסק בעת כריתת ההסכם.

     

    שלישית, לא ניתן לומר כי התובע נטל על עצמו סיכון במסגרת הסכם השותפות כי שווי העסק לא יהיה כפי שהוצהר בהסכם. ההצהרה של שווי העסק הוא 1.5 מיליון ₪ טומנת בחובה את האמירה כי הסיכון שהתובע נטל על עצמו בהשקעתו בשותפות מגודר על ידי שווי העסק שהוערך. דברים אלו מכוונים למבחן הסיכון (דניאל פרידמן, "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט י"ד 459 (1989)). לבסוף, גם אם נאמץ את המבחן המשלב בין המבחן הכרונולוגי ומבחן הסיכון, התוצאה אחת (מבחן זה הוצע על ידי השופט מזוז בע"א 7920/13 כרמל נ' טלמון, פסקה 12 לפסק דינו של השופט מזוז (29.2.2016)).

     

    רביעית, אכן התובע התרשל רשלנות חמורה בבדיקת הנתונים עובר לחתימה על הסכם השותפות, ועמדנו מקודם על העובדה כי התובע החליט להשקיע מאות אלפי שקלים מבלי לקבל ייעוץ כלשהו וכשהוא בעצמו מעיין במסמכי הנהלת החשבונות. גם המומחית עמדה על התנהלותו הרשלנית של הנתבע וציינה כי "אם [התובע] היה מביא מישהו מטעמו שיתייעץ היה מבין את המצב" (עמ' 33, ש' 6); וכי היה מצופה שהתובע יתייעץ עם רו"ח (עמ' 35 ש' 17; עמ' 38 ש' 27). בנסיבות המקרה אינני סבור כי התנהגות התובע יש בה כדי להפוך את הקערה על פיה ולקבוע כי המדובר בטעות שהיא רק בכדאיות העסקות (לדיון בסוגיה זו ראו: זמיר, עמ' 84-75).

     

    המסקנה היא אפוא כי לו היה המדובר בטעות ולא בהטעיה, לא היה מקום לסווג את הטעות ככזו שהיא רק בכדאיות העסקה. בהינתן מסקנה זו קמה לתובע הזכות להשיב את אשר שילם במסגרת השותפות.

     

    התוצאה

     

     

87. המסקנה מן האמור, שיש לקבל את התביעה. כאמור סכום ההשקעה מסתכם בסך של 465,000 ₪ נכון לחודש פברואר 2018. סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין, מסתכם בסך של 564,223 ₪.

     

88. בבואי לשקול את עניין ההוצאות, שמתי לנגד עיני את התוצאה אליה הגעתי, את הישיבות שהתקיימו וההוצאות שנשאו בהן הצדדים ובכלל זה עלויות חוות דעת המומחית. כמו כן שמתי לנגד עיני את התנהלותם הדיונית של הצדדים. מעבר לשיקולים אלו, התחשבתי ביחסי השיתוף ששררו בין הצדדים וסיומה של השותפות תוך פרק זמן קצר.

     

89. אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 564,223 ₪. כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (לרבות אגרה) בסכום של 15,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 45,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ד, 28 פברואר 2024, במעמד הצדדים.