פלוני נ' שי תובלה בע"מ ואח'

פתח דבר

1. זוהי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בעקבות תאונת עבודה שאירעה ביום 03/10/2013, בעת שהתובע ביצע עבודות שטיפה וניקיון בחצר המפעל של הנתבעת 1 (להלן:" הנתבעת"), אירע לפתע קצר חשמלי במכונת השטיפה שגרם לשריפה במפעל, כתוצאה מהשריפה נפגע התובע בצורה קשה ונכווה כוויות חמורות במרבית חלקי גופו.

    

   יריעת המחלוקת וטענות הצדדים בתמצית

    

2. התובע, יליד 22/01/1984, בן 29 במועד האירוע, עבד כשכיר בעת הרלוונטית בשירות הנתבעת 1, העוסקת בביצוע הובלות ואחסון חומרים מסוכנים, גליל גז וכיוצ"ב. בדו"ח חקירת האירוע (נספח א' לתצהיר התובע), נרשם מתחת לכותרת "רקע על החברה":

    

   "מלבד הובלת ואחסנת חומרים מסוכנים, חברת שי תובלה היא גם תחנת מעבר לפסולת מסוכנת. חלק מעיסוקי תחנת המעבר הוא שטיפה וניקוי אריזות מפלסטיק, מיכל קובייה בנפח של עד 1.2 מ"ק, חביות ואריזות בנפח קטן, שמכילים שאריות של כימיקלים.

   המתקן מטפל באריזה שמקורה העיקרי בתעשיית המוליכים למחצה (מיקרואלקטרוניקה) ומכילה שארית חומצה, בסיס, מי חמצן, ממיס וכד' (בד"כ תכשירים של כימיקלים מהולים במים) ונמנע מלטפל באריזה שמכילה שאריות של כימיקלים בעלי סיכון גבוה.

   אריזות שמכילות שאריות של כימיקלים נרכשות מהלקוחות (ה"מוכרים") ע"י חב' שי תבולה, משונעות לאתר של חב' שי תובלה בעכו ושם הן נשטפות במים, במתקן שטיפה ייעודי".

    

3. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] (להלן: "פקודת הנזיקין") הנזק נגרם על ידי אש במפעל שבבעלותה ו/או בשליטתה של הנתבעת בהיותה תופסת הנכס שמתוכו נפלטה האש, ולכן על הנתבעת הראיה שלא התרשלה. לחילופין, לטענת התובע, יש להחיל גם הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעד עצמו".

   לחילופי חילופין, לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, ו/או כתוצאה מהפרת חובות חקוקות שונות, בין היתר, פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997, תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999.

   זאת ועוד, לטענת התובע, הנתבעת התרשלה רשלנות חמורה, במיוחד ושהוא אינו הגורם לשריפה, מכאן לשיטתו יש לדחות טענת האשם התורם מצדו.

    

4. מנגד, התכחשה הנתבעת לאחריותה לתאונה הנטענת, ולכל טענות התובע בנוגע לגובה הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. עוד נטען, כי יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע, המגיע כדי 100%, ולפחות 80% להערכתה.

    

5. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות, ובשאלת גובה הנזק.

   הראיות

    

6. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו. מטעם ההגנה לא העידו עדים.

    

   דיון והכרעה:

    

   נסיבות התאונה, כפי שהוכחו

    

7. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את התובע ובחנתי את כלל הראיות שהובאו לפני, באתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה כנטען על ידו, במידה הדרושה במשפט אזרחי, כפי שיפורט בהמשך.

   עוד אציין, כי ערה אני לכך שעדותו של התובע הינה עדות יחידה. אלא, שעדות התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן וקיבלה תימוכין במסמכים אובייקטיבים מזמן אמת, בה אני נותנת אימון מלא באשר לנסיבות קרות התאונה. בפסיקה נקבע, כי בית המשפט רשאי להסתמך על עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע במידה ונתן אימון בגרסתו (ראו: ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733 (1992), ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא כז (1) 681 (27.3.1973), וכן ת"א (י-ם) 1114/85 מזרחי מיכה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ תש"מ (2) 221 (6.8.1986)).

    

8. מעיון בסיכומי הנתבעות מתברר, כי אין מחלוקת של ממש לגבי נסיבות קרות התאונה. אם-כי הנתבעות טענו, כי ככל הנראה התובע לא ברח, אלא ניסה לכבות את האש ואז נפגע בגופו. משכך לטענתה יש להטיל עליו אשם תורם של 100% ולפחות 80% (ראו סעיף 4 עד 9 לסיכומי הנתבעות).

    

9. בכתב תביעתו טען התובע, כי:

   "בתאריך 3/10/2013 בשעה 13:10 או בסמוך לכך, אירע קצר חשמלי במכונת

   השטיפה בעקבותיו עלה המפעל באש, שאחזה בתובע וגרמה לו לכוויות

   קשות בחלקים שונים בגופו ובעיקר בידיים, בראש ובצוואר" (סעיף 5 לכתב

   התביעה) (ההדגשות שלי – ר"ג').

    

10. בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על תיאור נסיבות התואנה, באומרו:

    "בתאריך 3/10/2013 בשעה 13:10 או בסמוך לכך, עבדתי בשירות הנתבעת ביחד עם עובד נוסף בשם אמיל חדקה (ג'מיל) בשטיפה בחצר, באמצעות מכשיר קיטור ברנר. מר חדקה החזיק את הקיטור ואני עזרתי לו בהזזת הקוביות. הרצפה עליה עמדנו הייתה ספוגה בחומרים דליקים. לפתע אירע קצר חשמלי בקיטור בו עבד מר ג'מיל, ואש חזקה בערה, אחזה בי ובמר חדקה וגרמה לנו לכוויות קשות בחלקים שונים בגופנו ובעיקר בידיים, בראש ובצוואר. מיד ברחנו מהר מהאש שהתקלחה" (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית).

     

     

11. בחקירתו הנגדית חזר והעיד התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, ופירט כהאי לישנא:

    "ש. הייתם עובדים עם מכשיר קיטור וניקיתם את המיכלים?

    ת. נכון.

    ש. אתה אומר פתאום פרצה אש והיה קצר חשמלי בקיטור. את הסיבה לפריצת האש אתה לא יודע נכון?

    ת. ראיתי את זה. ראיתי שמהקיטור. הייתי לידו.

    ש. ראית את הקצר מהקיטור?

    ת. כן.

    ש. אם ראית את הקצר למה לא ברחת מהמקום?

    ת. ברחתי.

    ש. ואז?

    ת. ברחתי לחניון בחוץ

    ש. כמה זמן לקח לך לברוח מהמקום?

    ת. שניות.

    ש. ראית את הקצר ושניות ברחת מחוץ לשטח שהיית בו?

    ת. עלה האש. ברחתי.

    ש. תוך שניות?

    ת. יש לכם סרטון.

    ש. מה שאתה אומר שראית בעיניים קצר?

    ת. ראיתי בעיניים עלה האש ותוך שניות ברחתי החוצה. כל החדר היה מלא חומר דליק" (עמ' 9 ש' 7 עד ש' 25).

     

    התרשמתי, כי עדותו של התובע, ככל שהיא נוגעת לאופן התרחשות התאונה ונסיבותיה, אמינה במלואה ומהימנה בהחלט. התובע עמד בחקירה נגדית צולבת והנתבעת לא הצליחה לקעקע את מהמינות התובע או לסתור גרסתו באשר לניסיון בריחתו מהשריפה.

     

12. על נסיבות התאונה ניתן ללמוד גם מהתיעוד רפואי, ומסמכים נוספים. בסמוך לאחר התאונה, הובהל התובע לבית חולים גלילי המערבי נהריה. מתעודת סיכום אשפוז צויין כי: "התקבל מחדר מיון לטיפול בכוויות לדבריו נפצע לאחר פיצוץ בלון חמצן בעבודה" (נספח ו' לתצהיר התובע).

     

13. גם בטופס בל/250 שנערך על ידי הנתבעת (נספח ב' לתצהיר התובע), נרשם בתיאור התאונה: "קצר חשמלי שגרם לשריפה והעובד נכווה".

    ועוד, בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל (נספח ג' לתצהיר התובע), נרשם בתיאור מקרה הפגיעה: "היה קצר והרצפה בערה והאש אחזה בי". על אותו טופס חתומה גם הנתבעת ללא שום הסתייגות, שם מצהירה בעמוד האחרון לטופס דמי פגיעה, כי: "אנו החותמים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים, לפי מיטב ידיעתנו".

     

14. לא זו אף זו, מצאתי חיזוק בתחקיר אירוע השריפה מיום 6/10/2013 שנערך על ידי הנתבעת ו/או מי מטעמה, שממצאיו תמכו בגרסת התובע (ראו: נספח א' לתצהיר התובע).

     

15. אין בידי לקבל טענת הנתבעת לפיה התובע ניסה לכבות את השריפה, ואז נפגע מהאש שאחזה בו. אדרבא, תיאור הנסיבות בתעודת המיון, בטופס ההודעה על התאונה, בטופס לתשלום דמי פגיעה עליו חתומה הנתבעת, ובדו"ח חקירת האירוע, מתיישב עם עדות התובע באשר לאופן קרות התאונה. הנתבעת לא הציגה ולו מסמך אחד שיש בו לסתור גרסת התובע לגבי ניסיון הבריחה מהשריפה, ואף הנתבעת לא טרחה להזמין עדים שיש בהם להפריך גרסת התובע.

     

16. מהאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בעת שהתובע יחד עם עובד אחר בשם אמיל חדקה שטפו חצר המפעל, לפתע אירע קצר חשמלי ב"קיטור" בו עבד אמיל, אשר גרם לשריפה במפעל. אז ניסה התובע להימלט אך האש אחזה בו וגרמה לו כוויות בחלקי גופו.

     

     

     

    אחריות הנתבעת

     

     

17. כדי לבסס חבות בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והפרתה של חובה זו (התרשלות, וקיומו של נזק). כמו כן, נדרשת הוכחתו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק.

     

18. המישור המושגי עוסק בשאלה אם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות סוג הנזק. המישור הקונקרטי, בוחן שאלה דומה לזו שהוצגה לעיל, אולם ברמת הפשטה נמוכה יותר; כלומר: האם המזיק הספציפי חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין סוג הפעולה הספציפי שהביאה להתממשות סוג הנזק הספציפי (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985) (להלן: "עניין גורדון").

     

19. אולם, בחובת הזהירות הקונקרטית על מנת לייחס אשם לנתבעים במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי יכולים היו לצפות פיזית וצריכים היו לצפות נורמטיבית את אירוע הנזק. "הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

     

20. אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712 (1964)). עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (עניין גורדון לעיל).

     

21. כאמור, לצורך קביעה האם חלה חובת זהירות קונקרטית, כמו גם בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי, יש להכריע בשאלה מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות.

     

22. מן הכלל אל הפרט. אין ספק, כי הנתבעת, בהיותה המעסיקה הישירה של התובע בעת התאונה, חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. כבר נפסק, כי יחסים של עובד ומעביד מטילים על המעביד חובה מוגברת לדאוג לביטחון עובדיו. בכלל זה, נקבע כי חייב המעביד לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט סכנות שניתן לצפותן מראש כסכנות שנובעות מאופי העבודה או אופי המקום שבו מתבצעת העבודה (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76; ע"א 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271

     

23. הנני תמימת דעים עם טענת התובע באשר להחלת סעיף 39 לפקודת נזיקין, אשר קובע כי:

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

     

24. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנזק של התובע נגרם על ידי אש. כך גם אין חולק, כי התובע לא היה האחראי להבערת השריפה. מה גם, הנתבעת לא חלקה על העובדה כי מקור האש הינו ממכונת השטיפה "קיטור" אשר סופקה על ידי הנתבעת לתובע ולעובד האחר (ראו סעיפים 2 ו- 3 לסיכומי הנתבעות).

     

25. משכך, הנני קובעת, כי נטל הראיה שלא הייתה רשלנות לגבי מקורה של אש יעבור לכתפי הנתבעת. לגבי הנטל המועבר על שכם הנתבע מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין, נפסק כי "זוהי חובת הוכחה כבדה" (ראו: ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט (1961)). וככל שידועה סיבת האש, הרי שעל הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות מצדו (ראו: ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מד(5) 333 (1993)).

     

26. אלא מאי? הנתבעת לא עמדה בנטל כבד זה ולו בקירוב. הנתבעת בחרה, אפוא, משיקוליה היא, להשליך כל יהבה על אשם תורם משמעותי מצד התובע, בהתבסס על השערה בלבד, כי התובע ניסה לכבות את האש במקום להתרחק ממקום הסכנה. טענה זו נטענה בעלמא הנתבעת לא הציגה אסמכתא כלשהי ולא טרחה להזמין עדים רלוונטיים, לרבות מנהלים ועובדים אחרים בכדי להעיד לגבי נקיטת אמצעי זהירות נאותים במקרה של שריפה במקום העבודה.

     

27. אין לשכוח, כי השריפה אירעה במקום עבודתו של התובע, בשטח המפעל השייך לנתבעת. הלכה פסוקה היא, שעל המעביד חובה כללית לדאוג למקום עבודה, משטח עבודה בטוח, ומתן ההדרכה למניעת סיכון לעובד:

     

    "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה." (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004)).

     

28. ועוד, כפי שנפסק בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז (3) 225 (1993), על מעביד קיימת חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. ככל שהסיכון חמור יותר גוברת מידת אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. ב-ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' יאסין ואח' (31/8/2011) (להלן: "עניין קלינה"):

     

    "בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה".

     

     

29. ובענייננו, מצאתי כי אירוע השריפה במפעל הנתבעת הינו סיכון שניתן לצפייה, הן עובדתית והן נורמטיבית, ואין הוא בגדר סיכון טבעי; בעוד שאמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט על-מנת למנוע את הסיכון, פשוטים יחסית, וקלים לביצוע.

    לסיכון הידוע והצפוי של שריפה, אי-נקיטת אמצעי זהירות, כגון ציוד מגן אישי, והפרת כללי בטיחות חקוקים.

     

30. מצאתי, כי הנתבעת לא דאגה לסביבת עבודה ולתנאי עבודה תקינים, ולא דאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל במפעל. לא סיפקה לתובע כלי עבודה בטוחים ומשטח עבודה בטוח, ולא דאגה לתחזק מכשירי העבודה בטרם מסירתם לעובדים, והדבר מקבל משנה תוקף, כאשר הנתבעת עוסקת בחומרים מסוכנים ומהווה תחנת מעבר לפסולת מסוכנת שמכילה שאריות של כימיקלים. הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה - לרבות שריפה. הנתבעת לא התקינה ולא קיימה ממלטים משריפה, לא דאגה לספק לתובע אמצעי מגן מתאימים, לא התקינה ולא הפעילה מערכות כדין לגילוי וכיבוי אש, ולא דאגה להימצאות מתקני בטיחות אש לכיבוי שריפות ולמניעתן במקומות שונים במפעל, ולמצער בחצר המפעל בו עבד התובע. בדו"ח החקירה לאירוע השריפה נרשם מפורשות, כי:

    " המלצות להקטנת סיכון השריפה בעתיד:

    • הזזת מכונת השטיפה מחוץ לעמדת השטיפה.

       

      שינויים ושיפורים בחברה בעקבות הארוע:

      התחלנו תהליך לפני הארוע של שינוי גודל תשתית המים של החברה מ"3 ל "6, זאת על מנת להגדיל את לחץ המים הפועל בקו לשם כיבוי אפקטיבי במידה וידרש בעתיד.

      ב. הוספת מערכת גילוי אש ומתזים לעמדת השטיפה למתן מענה מיידי בעת ארוע – תהליך שהתחיל לפני הארוע.

      ג. הוספת תותחי מים בנקודות אסטרטגיות בשטח החברה למתן מענה ראשוני לכיבוי אש על ידי צוות החרום לפני הגעת כוחות ההצלה".

       

31. מעסיק סביר ונבון יכול היה לצפות, וצריך היה לצפות, קיומה של סכנת פריצת שריפה, בהינתן כי מדובר בעבודה במפעל העוסק בחומרים מסוכנים ודליקים; משכך, חובה היה על הנתבעת לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים.

     

32. לא זו אף זו, הנתבעת הפרה חובות חקוקות, לרבות סימנים ט"ו ו- ט"ז לפרק ג' לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") שעניינם, הסדרי בטיחות לשעות דליקה ומימלטים מדליקה (ראו: סעיפים 120 עד 130 לפקודת הבטיחות בעבודה). הנתבעת לא התקינה ולא קיימה מימלטים תקינים משריפה, לא סימנה דלתות העשויות לשמש מימלט ולא הסדירה גישות למימלט, ואף לא דאגה למעבר חופשי לכל העובדים אל המימלט.

     

33. מה גם, על-פי סעיף 4 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, היה על הנתבעת לתת לתובע הדרכת בטיחות ספציפית באשר לאופן עבודתו בשטח עם חומרים דליקים ומסוכנים ובאשר לאופן הפעולה בעת פריצת שריפה במקום העבודה:

    "3.(א)מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה".

     

     

    בדו"ח החקירה לאירוע השריפה נרשם מפורשות, כי:

    " מסקנות לגבי התנהלות עובדי החברה:

    יחסית לכך שאין לעובדים נסיון רב בתרחישים מסוג זה העובדים התנהלו בצורה מקצועית, מהירה ותפעלו היטב את ציוד הכיבוי עד לרגע הגעת כוחות ההצלה..." (ההדגשות שלי-ר"ג').

     

    בהקשר זה נפסק, כי על הנתבעת לא רק להדריך את התובע אלא לוודא כי הבין את ההדרכה ולוודא כי הוא מכיר את נהלי הבטיחות (ת"א 300/3 (מחוזי חיפה) אטן ואח' נ' עצמון ואח' (מיום 12/10/2004).

     

34. אשר על כן, מצאתי כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקי הגוף של התובע.

    הנתבעת 2, מבטחת הנתבעת, וחייבת לשפות את התובע, בשל חבותה לתובע עקב התאונה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים (ראו: סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981).

     

    שאלת האשם התורם

     

     

35. הנתבעות טענו בסיכומיהם, כאמור לעיל, כי יש לייחס לתובע אשם תורם של 100% ולפחות 80 % שכן לטענתם התובע לא ניסה להימלט אלא הסתכן וניסה לכבות את האש.

     

36. בבחינת אשמו התורם של עובד, יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם מוטל על שכם הנתבעת/המזיקה (ראו ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט (4) 266 (1985)). בפסיקה, רווחת המגמה לפיה יש להקל עם העובד בבחינת אשמו התורם ולהקפיד עם המעביד. המבחנים לקביעת אשמו התורם של העובד הנפגע הינם: סבירות התנהגותו בנסיבות העניין (מבחן האדם הסביר), ומידת האשמה שלו אל מול מעשי הרשלנות של המעביד.

    "נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת". (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11), (פיסקה 26) (ההדגשות שלי – ר"ג').

     

    ועוד,

    "המגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה". (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592 (1982), בעמ' 603-604) (ההדגשות שלי-ר"ג').

     

37. ראו בהקשר זה גם ע"א (ירושלים) 2412/01 מאיר נקי נ' וליד יוסף אעביד, תק-מה 2001 (4) 46, עמ' 48, סימן 10 לפסק דינם של השופטים: גל, דרורי ומזרחי, שם נפסק:

    "בהקשר לכך נפסק,... ' מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, 790 מול ג'-ד').

    לבחינת האשם התורם משמשים בדרך כלל שני מבחים: הסבירות ומידת האשמה. בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני, כלומר חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 מול ד'). הכף נוטה למבחן זה, לנוכח חובתו המיוחדת של המעביד להגן על העובד, כאשר בידיו מצויים אמצעי השליטה, הייצור והיכולת לנקוט בצעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב'). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, אשם תורם ייזקף לחבותו רק "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין", (ע"א 663/98 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ,פ"ד מז (3) 225, 232, מול א'-ד').

     

38. חובת הזהירות המוטלת על המעביד, מחייבת אותו גם לצפות את האפשרות שלא תמיד מתנהלים בני אדם במלוא הזהירות של האדם הסביר (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מאוחדים, פ"ד יט(3) 205, 211 (1965)).

    מילים אחרות, האדם הסביר הוא אינו האדם הזהיר באופן מוחלט, אלא הוא האדם שעשוי, לעתים, לנהוג מתוך פיזור-דעת. עדין על המעביד לנקוט אמצעי זהירות שיהיה בהם כדי למנוע סיכונים צפויים שאינם טבעיים.

     

39. יפים לענייננו, וכמעט לכל תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת עבודה, דברים אלה:

    "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה." (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004)).

     

40. שיטת העובדה שהונהגה, ושלפיה עבד התובע, יצרה סיכון בלתי סביר;

    ומשעבד התובע ונפגע, במסגרת הסיכון אותו יצרה הנתבעת, אם בשל שיטת עבודה מסוכנת, אם בשל העדר אמצעי בטיחות, ואם בשל ציוד עבודה לקוי ומסוכן - אין בהתנהגותו כדי לחייבו באשם תורם כלל וכלל.

     

41. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (10/03/2009):

    "עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה" (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 211212, השופט – כתארו אז – לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424426). מסיבות אלה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232, השופט בך; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527528). המקרה דנא אינו בא בקהל המקרים, בהם ברורה אשמת העובד הנפגע דווקא; בסופו של יום, הסיטואציה בה הועמד המערער על ידי המשיבה 1 גילמה את הסיכון שממנו נפגע, ובדין הטיל בית המשפט קמא את האחריות לכך על המשיבות. אם יועיל פסק דיננו להביא לתשומת לבם של מעסיקים את הגישה והתוצאה שבפינו, אולי יהא בכך גם יתד ופינה לשיפור ההדרכה ולמימוש בונה של אחריותם של מעבידים".

     

    (ראו גם: ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה (23/12/2009)).

     

42. יתרה מזו, משטח עבודה בטוח נועד גם כדי למנוע ביצוע פעולות רשלניות או התנהגות בהיסח הדעת מצד הפועלים במקום. משכך, גם אם פעולה כלשהי מצדו תרמה לאירוע התאונה, אין בכך כדי לחייבו באשם תורם. ועל כך נאמר:

    "החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים, זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל" (ראו: ע"א 211/63 כתון יחזקאל נ' אברהם ושמואל קלפר ואח', (פ"ד י"ח (1) עמ' 563 (1964)).

     

43. העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עמו בדין, כאמור בע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים וערעור שכנגד פ"ד כח(1) 197(1973):

    "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק מקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה".

     

    (ראו גם: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)).

     

44. לאחר בחינת מכלול הנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. כפי שקבעתי לעיל, השריפה אירעה כתוצאה מליקוי בציוד העבודה שסופק על ידי הנתבעת (מקצר במכונת השטיפה), והתובע ניזוק עקב רשלנות הנתבעת ומהפרתה לחובות חקוקות, העדר הדרכה לעובדים והעדר קיום מימלטים תקינים כדין במפעל. לא הובאה בפני ראיה כלשהי בדבר התנהגות רשלנית של ממש מצד התובע, אשר הגבירה את הסיכון וגרמה לפגיעתו. טענת הנתבעת כי העובד ניסה לכבות את האש נטענה בעלמא וללא כל ראיה שתומכת בכך, לרבות סרטון למצלמת האבטחה שהוצבו במפעל. מה גם, הנתבעת לא טרחה לזמן העובד שנכח עם התובע בעת התאונה, אמיל חדקה בכדי לחקור אותו בעניין זה. הנתבעת לא השכילה להביא ראייה פוזיטיבית כלשהי, שיהא בה כדי להצביע על מעשה או מחדל של התובע, שגרמו או סייעו לתאונה.

     

45. התובע ביצע עבודתו בהתאם לשיטת העבודה שהוכתבה לו על ידי הממונים עליו (הנתבעת ומי מטעמה), וכל עוד עשה הוא והעובד אמיל שימוש בכלי העבודה אשר סופק להם על ידי הנתבעת (מעבידתו), ויחד עם זאת אירעה התאונה כפי שאירעה - הרי, שאין לומר כי הוא נהג בסטייה מרמת הזהירות הנדרשת מעובד סביר, ובכך תרם הוא באשמו לאירוע התאונה.

     

46. מכאן, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע נהג כעובד סביר ואחראי ולא ניתן לייחס לו כל אשם תורם.

     

    גובה הנזק

     

     

    החבלה והנכות הרפואית

     

47. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע, והובהל באמבולנס לבית חולים גליל מערבי נהריה. שם אובחן כסובל מכוויה דרגה 2 בפנים, צוואר קדמי אחורי, ובידיים (נספח ו' לתצהיר התובע).

     

48. התובע שוחרר מבית החולים ביום 15/10/2013 (לאחר 12 ימי אשפוז), עם המלצות להימנע מחשיפה לשמש, המשך נטילת תרופות משככי כאבים, ומעקב רפואי. בהמשך התובע היה במעקב וטיפול רפואי בבית חולים גליל מערבי נהריה.

     

49. ביום 11/11/2013 ביקר התובע אצל ד"ר כיאל גסאן, פסיכיאטר, ואובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית עקב האירוע של השריפה, נדודי שינה וחרדה מאש. התובע המשיך טיפוליו במסגרת "מרכז הרפואי לבריאות הנפש, מזרע" בסניף עכו.

     

50. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 20% מתאריך 1/1/2014 עד לתאריך 31/12/2015. ונכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% החל מתאריך 1/01/2016 בגין פגיעה נפשית (10%), ובגין פגיעה פלסטית (10%). לתובע שולמו ע"י המל"ל דמי פגיעה מיום 4/10/2013 ועד ליום 31/12/2013 (נספח ז' לתצהיר התובע, ו - נ/1).

     

51. התובע הוכר כנכה נזקק על ידי המל"ל ושולמה לו קצבה בשיעור 100% מיום 1/10/2015 ועד ליום 31/12/2015 (נספח ט' לתצהיר התובע).

     

52. מטעם התובע הוגשה חוות-דעת רפואית בתחום הכירורגיה פלסטית, פרופ' דן מלר, אשר קבע, כי נותרה אצלו נכות פלסטית צמיתה משוקללת בשיעור 20%. ועוד, התובע הגיש חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר טארק פאהום, אשר קבע כי נותרה אצל התובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 30%.

    מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת ד"ר סרור נאסר, מומחה פסיכיאטריה, שקבע, כי נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 0% כתוצאה מהתאונה.

     

53. בתיק דנן לא מונה מומחה מטעם בית המשפט, מאחר ובישיבה שהתקיימה ביום 20/09/2018 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה קביעת המל"ל באשר לנכות הצמיתה שנותרה לתבוע תחייב בהליך זה (עמ' 3 ש' 17, וגם ראו הצהרות ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 21/05/2019 ש' 22).

     

    בסיס השכר

     

    רקע אישי, עבודה והשתכרות עובר לתאונה

     

54. התובע היה בן 29 במועד התאונה. עובר לתאונה התובע עבד כ- 7 חודשים אצל "רג'א רזוק בע"מ", אך בחודש התאונה התובע עבד אצל הנתבעת. מאז התאונה ועד היום התובע טרם חזר לעבודה, ומאז חודש 5/2016 מקבל הבטחת הכנסה מהמל"ל (ת/1). התובע העיד בחקירתו הנגדית, בזו הלשון:

    "ש. אני רואה כי היום הוגשה הודעה לבית המשפט שמתחילת חודש מאי 2016 אתה מקבל הבטחת הכנסה?

    ת. נכון.

    ש. סמוך לתקופה זו התחלת להירשם בלשכת התעסוקה כדורש עבודה?

    ת. כן.

    ש. שילמו לך דמי אבטלה בתחילת הדרך ?

    ת. לא.

    ש. ישר הבטחת הכנסה?

    ת. הייתי בטיפולים בזמן זה. עדיין אני מקבל הבטחת הכנסה.

    ש. אתה עדיין נרשם כדורש עבודה?

    ת. נכון" (עמ' 7 ש' 16 עד 26).

     

55. לטענת התובע, עובר לתאונה השתכר בסך של 5,350 ₪ לחודש. להוכחת בסיס שכרו התובע צירף תלושי משכורת (נספח ה' לתצהירו).לטענתו, היה עתיד להתקדם ולשפר תנאי שכרו ולהגיע לשכר הממוצע במשק, עם זאת העמיד בסיס שכרו לעתיד על סך 7,500 ₪.

    מנגד לטענת הנתבעת, הכנסתו החודשית של התובע בטרם התאונה עמדה על סך 3,954 ₪. התובע היה בן 29 במועד התאונה, כך שכבר "קיבע" את מסלול התעסקותי והכנסתו החודשית. לשיטתה, יש לחשב בסיס שכרו לעבר ולעתיד לפי שכר 3,954 ₪ לחודש.

     

56. לאחר שבחנתי נתוני שכר כמופיע ברציפות הביטוח מטעם המל"ל (נ/2), בתלושי משכורת חודש 06/2013, 07/2013, 08/2013 וכן נתון השכר לפי תלוש חודש 09/203 (חודש התאונה נספח ד' לתצהירו), מצאתי, כי יש לעמיד בסיס השכר שישמש לחישוב הפסדי שכר לעבר ולעתיד על סך של 5,300 ₪ (כולל הצמדה).

     

    נכות תפקודית

     

57. הלכה פסוקה היא, שאחוזי הנכות הרפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן השתכרות או אובדן כושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הנפגע ובטיב הפגיעה בבריאותו (ראו: ע"א 646/77 לוי נ' אברהם אח' לב(3) 589, (1978)). מאידך, כלל הוא שברגיל, נקבע שיעור הנכות התפקודית כדי גובה הנכות הרפואית.

     

58. כידוע, בעוד שהנכות הרפאית מסורה, בדרך כלל, להערכתם של מומחים רפואיים, הרי שהנכות התפקודית היא בתחום החלטתו של בית המשפט, שיכול, בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו, לסטות הימנה מטה או מעלה (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)).

     

59. באשר לנכותו התפקודית, טוען התובע כי נוכח חומרת הפגיעה הפלסטית והנפשית, והנכויות הצמיתות שנותרו אצלו, נמנע ממנו לחזור לעבודה במפעל, או לעסוק בעבודה אחרת. התובע לא הצליח להשתלב ולחזור לשוק העבודה למרות ניסיונותיו השונים, ועל אף שהינו רשום בלשכת התעסוקה כדורש עבודה, ואף מקבל קיצבת הבטחת הכנסה.

     

60. מנגד, לטענת הנתבעת, הנכויות שנקבעו לתובע אין בהן לשלול ממנו את כושר השתכרותו, ואין בהם כל ביטוי תפקודי. התובע לא עשה מאמץ לחזור לעבודתו. מה גם, התובע לא הציג את התמונה התעסוקתית המלאה.

     

61. אעיר כבר כאן, כי תמוהה בעיניי טענת הנתבעת לפיה התובע עבד בחברת הבנייה "לאטי ייזום ובנייה בע"מ" וקיבל שכר בסך 9,028 ₪ בחודש, בתקופה שלאחר התאונה בניגוד לעדותו מחודש 12/2018 (סעיף 6 לסיכומי הנתבעת).

    ראשית, לטענה זו לא מצאתי אחיזה בראיות שבפניי, כך שנטענה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת, דבר המהווה הרחבת חזית אסורה. שנית, הנתבעת לא הציגה דו"ח עדכני כראיה בישיבת ההוכחות, ולא בסיכומיה על אף שנטען כי הדו"ח העדכני מצורף לסיכומיה. שלישית, לא מצאתי שהתקיימה ישיבת ההוכחות בחודש 12/2018, בה העיד התובע כפי שטענה הנתבעת.

     

62. ולענייננו, בישיבת ההוכחות מיום 21/05/2019, העיד התובע, כי ניסה לחפש עבודה במספר מקומות שונים, אך לא הצליח להשתלב בשוק העבודה עקב מצבו הבריאותי, וכלשונו:

    "ש. במשך כל התקופה מאז שסיימת את הטיפולים הרפואיים שלך ועד היום חיפשת מקום עבודה בכלל?

    ת. כן חיפשתי אבל לא מקבלים אותי בגלל שאני מספר להם מצב שלי לא מקבלים אותי.

    ש. למה לא ציינת זאת בתצהיר שלך?

    ת. ניסיתי לעבוד.

    ש. לפחות שם של מעסיק אחד שפנית אליו על מנת שיעסיק אותך? אף אחד. בתצהיר שלך אתה לא מפנה אותנו למעביד מסוים.

    ת. חיפשתי עבודה .

    ש. פנית למעסיקים?

    ת. כן.

    ש. למה לא ציינת לפחות שם אחד שפנית אליו שאתה רוצה לעבוד אצלו?

    ת. חזרתי לראזוק פניתי אליו ואמר לי שהוא חוזר אלי.

    ש. מתי זה היה?

    ת. לפני שנה בערך.

    ש. ולפני ראזוק פנית למשל בשנת 2016 למישהו שיסכים להעסיק אותך?

    ת. הייתי בטיפולים ולא מוכן לעבוד.

    ש. אחרי שסיימת את הטיפולים שלך פנית למישהו לפני ראזוק?

    ת. לא.

    ש. חשבת למשל לעבוד בשטיפת מכוניות?

    ת. לא בגלל שהתאונה שלי הייתה מהקיטור.

    ש. בתחנת דלק כמוכרן בתוך החנות?

    ת. איפה? יש משהו דליק וחשמל וזה אני בכלל לא מוכן.

    ש. פנית לחברת שמירה לעבוד כשומר?

    ת. פניתי כן.

    ש. מתי פנית ולמי? איזה חברה ומתי?

    ת. ( מעיין בטלפון הנייד) חברת A.C

    ש. מתי הייתה הפניה שלך?

    ת. לפני שנתיים" (עמ' 8 ש' 1 עד 28).

     

63. התובע סיפק תשובות מתחמקות, מעורפלות ובלתי מספקות לגבי מקומות העבודה אליהם פנה. כך שלא ניתן היה לדלות מעדותו מענה לשאלה למי פנה התובע בחיפוש אחר עבודה- עניין שהיה אמור להיות מפורט בתצהיר עדותו הראשית. מה גם, התובע לא טרח להזמין עדים מרכזיים ורלוונטיים, כגון קבלנים ו/או מעסיקים אליהם פנה בבקשה לעבוד, ואשר יש להניח כי היה בעדותם כדי לתמוך בטענותיו. הלכה פסוקה היא "שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לד(1) 736, 760 (1980); ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000)).

     

64. במצב דברים זה, לא ניתן לתת אמון בעדות התובע, באשר לתפקודו ותעסוקתו מאז התאונה עד היום. והמסקנה המתבקשת היא שהתובע לא דייק בדבריו. עולה הרושם, כי התובע לא עשה די על מנת להשתקם ולשוב למעגל העבודה. הטענה כי מאז התאונה לא יכול לעבוד בעבודה כלשהיא על פניה, מוגזמת ובלתי מבוססת. מה גם שמדבור באדם צעיר יחסית, בזמן קרות התאונה, אשר יכול היה במרוצת השנים ללמוד מקצוע אחר המתאים למגבלותיו בעקבות התאונה.

     

65. הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10% זאת לפי הוראת סעיף 34(ב)(2) בתוספת שבתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956:

    "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה".

     

66. לא השתכנעתי, כי קיימת הלימה מלאה בין הנכות הרפואית שנקבעה לבין ההשפעה התפקודית על חייו של התובע. חיזוק למסקנתי ניתן לדלות מפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 6/01/2016 (נספח ז' לתצהיר התובע), נרשם בממצאי הבדיקה, כי:

     

    "בבדיקה היום: בהכרה עירני מתמצא במקום זמן וצורת דיבור ספונטני לעניין. רושם של העצמת התלונות כמו למשל גמגום מאז התאונה דבר שלא התלונן עליו בפגישה הקודמת, ולא במסמך רופא פסיכיאטרי אחרון גם אין ביטוי לכך בזמן הבדיקה. התלונות הסובייקטיביות מלוות באפקט רגוע ללא הצפה רגשית. לדבריו לא נוהג כי מפחד שהרכב יעלה באש, אך נוסע עם אנשים ללא חלונות של ... כי לדבריו יכול לברוח בקלות. מאורגן בהלך ותוכן חשיבה, אין סימנים פסיכוטיים. אין ירידה במשקל, ריכוז וזיכרון שמורים. אפקט תואם ומתגוון" (ההדגשות שלי – ר"ג').

     

     

67. מה גם, התובע לא הציג רצף טיפולים פסיכיאטרים שיש בו להעיד על פגיעה בכושר תפקודו. בחקירתו הנגדית התובע לא ספק תשובות סבירות להעדר צירוף מסמכים בעניין זה, וכך העיד:

    "ש. אם אתה מטופל אצל פסיכיאטר אתה יכול להפנות אותי למסמך כלשהו שבשנתיים אחרונות קיבלת טיפול אצל פסיכיאטר?

    ת. אביא לך אותם.

    ש. את כל המסמכים שיש לך בקשר לתאונה נתת לעורך הדין שלך?

    ת. נכון" (עמ' 7 ש' 6 עד 10) (ההדגשות שלי – ר"ג').

     

     

68. בנסיבות העניין, ובהתחשב בשיעורה הזעיר יחסית של הנכות הנפשית, והעדר אינדיקציות ברורות להמשך טיפולים נפשיים של התובע, סביר בעיניי, כי לא תהיה לה השפעה תפקודית כלשהי על התובע.

     

69. עם זאת, יש מקום להכיר בנכות תפקודית בשיעור הנכות פלסטית שנקבעה לו ע"י המל"ל, קרי, 10%. מדובר ללא ספק בצלקת מכוערת ארוכה וניכרת בזרוע ובידיים (ראו תמונות לצלקות המכערות נספח ח' לתצהיר התובע). התובע בן 35 כיום, ולא מן הנמנע כי עוד יידרש לחפש עבודה כשכיר. יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דברים אלה שנקבעו ב-ת"א (מחוזי ת"א) 2243/91 טרדש נ' תדיראן בע"מ, פס' ז' (21.1.1999)): "כל מקום עבודה מחפש עובדים אסתטיים, אפילו הם 'נחבאים' מאחורי מכונות. יתר על כן, ידיעה של אדם שמראה פיו דוחה משפיעה על התנהגותו. במקום להתרכז רק בעבודה, הוא עלול להתרכז בהסוואת הדחיה, דבר שפוגם בתפקוד." צלקת במקום חשוף עלולה לפגוע בהשתכרותו של אדם, בכך שתביא לרתיעת מעבידים פוטנציאליים (ת"א (צפת) 2045-12-07 כהן נ' כלל – חב' לביטוח בע"מ (12.8.2014)). לאור כל האמור יש מקום בעיני לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית היא כשיעור הנכות הרפואית.

     

    הפסד השתכרות לעבר

     

70. באשר להפסדי השכר לעבר, עסקינן בראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח בדרך כלל בראיות של ממש (ראו: ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809 (1981)).

     

71. נוכח האמור לעיל, ראיתי לנכון לחלק את העבר לארבע תקופות: הראשונה, אי-כושר מוחלט, מיום התאונה עד ליום 31/12/2013, תקופה של 3 חודשים. תקופה שנייה, מיום 1/01/2014 ועד ליום 30/09/2015, ייפסקו לתובע פיצויים חלקיים, כדי גובה הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה ע"י המל"ל בשיעור 20%.

    תקופה שלישית, מיום 1/10/2015 ועד ליום 31/12/2015, בהם הוכר התובע ע"י המל"ל כנכה נזקק, קרי אושרה לו נכות זמנית 100% (ראו נספח ט' לתצהיר התובע) ע"י הועדה הרפואית מטעם המל"ל, בגינה אפסוק לתובע פיצוי מלא.

    תקופה רביעית, ייפסקו לתובע פיצויים חלקיים, כדי גובה הנכות התפקודית שקבעתי 10%, קרי, מיום 1/1/2016 ועד היום.

     

    א.הפסד שכר מלא:

    5,300 ₪ X 3 חודשים = 15,900 ₪  

    בצירוף ריבית ממחצית התקופה = 16,000 ₪ (מעוגל).

    ב.הפסד שכר חלקי:

    5,300 ₪ X 20% X 21 חודשים = 22,260 ₪

    בצירוף ריבית ממחצית התקופה =22,400 ₪ (מעוגל).

    ג.הפסד שכר מלא:

    5,300 ₪ X 3 חודשים = 15,900 ₪

    בצירוף ריבית ממחצית התקופה = 16,000 ₪ (מעוגל).

    ד.5,300 ₪ X 10% X 46 חודשים = 24,380 ₪ 

    בצירוף ריבית ממחצית התקופה = 25,250 ₪ (מעוגל).

     

    סה"כ הפסדי שכר לעבר = 80,000 ₪ (מעוגל).

     

    הפסד שכר לעתיד:

     

72. הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרות התובע לעתיד יהא כדלקמן:

     

    5,300 ₪ x 10% x 245.50 מקדם ההיוון של 32 שנה (עד גיל 67) = 130,000 ₪ (מעוגל).

     

    סה"כ הפסדי שכר לעתיד = 130,000 ₪

     

     

    הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים לעבר ולעתיד:

     

    84.עד סוף 2013 יחושבו לפי 10%; מ-1/1/14 עד סוף 2016 יחושבו לפי 12%; ומ-1/1/17 יחושבו לפי 12.5%.

    16,000 ₪ X 10% = 23,415 ₪

    44,760 ₪ X 12% = 5,371 ₪

    148,000 ₪ X 12.5% = 18,500 ₪

     

    סה"כ הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים =48,000 ₪ (במעוגל).

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

     

73. התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 150,000 ₪; לעומתו, הנתבעת טענה כי לא הוכחה כל עזרה מצד ג', ולא הובאה כל עדות לעזרה שניתנה מבני משפחתו.

     

74. אכן, לא הוצגה בפניי כל אסמכתא אשר תעיד על הוצאות בגין עזרת צד ג', ולא צורפו קבלות או ראיות אחרות. אך אין בכך כדי לשלול מהתובע, כליל, פיצויי בגין ראש נזק זה. כבר נפסק כי, אין צורך לשמור כל קבלה, משברור שהנפגע נזקק לעזרת בני משפחתו, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/2015), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/2005)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27/12/1973)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (26/2/1985), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/1990)).

    על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאות ממשיות ועל היקפם, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

     

75. בהתחשב בחומרת פגיעה, מהלך הטיפולים והמעקבים הרפואיים, כפי שנסקרו לעיל בהרחבה, אי-כושר מוחלט לתקופה ממושכת, והנכויות הפלסטית והפסיכיאטרית הצמיתות שנותרו לתובע, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 20,000 ₪, לעבר ולעתיד.

     

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

     

76. התובע עותר לפיצוי גלובאלי בסך 30,000 ₪; הנתבעת טוענת שאין לפסוק פיצוי כלשהו משהוצאות אלו מכוסות על ידי המל"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה.

     

77. אכן, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין הוצאות רפואיות, משאלו מכוסות, ומשלא הוצגו ראיות להוצאות כאלו; ואם היו הוצאות רפואיות בפועל, הרי שהתובע אמור היה לקבל החזר מהמל"ל. אך התובע משום מה וויתר על זכותו לפנות למל"ל ולקבל את הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות שנגרמו עקב התאונה. בחקירתו הנגדית העיד התובע לגבי הוצאות רפואיות:

    "ב"כ הנתבעת ברשות בית המשפט:

    ש. האם פנית לקופ"ח או למל"ל בבקשה להחזר ההוצאות שהיו לך מאז התאונה ועד היום?

    ת. לא".

     

78. עם זאת, ומשאין חולק כי התובע נזקק לטיפולים ומעקבים רפואיים, יהא זה נכון לפסוק לו פיצוי על דרך האומדנה ולשם "שמירה על האיזון הראוי" (ראה, לדוגמא: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654 (1978); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא -מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

     

79. באשר להוצאות נסיעה, אומנם, לא הוצגה על ידי התובע ולו בדל ראייה המעידה על הוצאות הנסיעות, על אף שהיה, לטענתו, בתקופה ארוכה מצוי באובדן כושר עבודה מוחלט. אולם, משניתן להיווכח מהתיעוד הרפואי הרב והמעקב הרפואי הממושך, כי התובע אכן נשא בהוצאות כאלו, ולו בתקופה שבסמוך לאחר התאונה, עת מצבו הרפואי עדין היה קשה, יש מקום לפסיקת פיצוי על דרך האומדנה.

    לאור האמור, הנני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר בלבד, על סך 10,000 ₪. אין מקום לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה לעתיד.

     

    כאב וסבל

     

80. התובע עותר לפיצוי בסך 200,000 ₪; הנתבעים מציעים פיצוי בסך 25,000 ₪.

    בהתחשב בחומרת הפגיעה, ימי האשפוז, תקופת אי-כושר ממושכת, ושיעור הנכויות הצמיתות שנותרו אצל התובע ואופיין, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪.

     

    ניכויים/תגמולי המל"ל

     

81. אין מחלקות בין הצדדים, כי יש לנכות סכום דמי הפגיעה ומענק נכות שקיבל התובע מהמל"ל בסך של 146,000 ₪ (ראו נ/1).

     

    סוף דבר

     

    36.הנני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע, פיצויי בגין נזקיו כדלקמן:

     

    א. הפסד שכר לעבר80,000 ₪

    ב. אובדן כושר השתכרות לעתיד130,000 ₪

    ג. הפסדי פנסיה48,000 ₪

    ד. נזק לא ממוני (כאב וסבל) 100,000 ₪

    ד. הוצאות נסיעה ורפואיות10,000 ₪

    ה. עזרת צד ג' לעבר ועתיד20,000 ₪

    סה"כ 388,000 ₪

     

    בניכוי תגמולי המל"ל: 146,000 ₪

     

    יתרת הפיצוי = 242,000 ₪

     

    אשר עכן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע 242,000 ₪.

    לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

     

    הסכומים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא לצדדים.

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ו' כסלו תש"פ, 04 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.