עמותת קרית התורה קרית גת נ' עיריית קרית גת

המבקשת הינה עמותה שהפעילה ישיבה בתחומיה של המשיבה, עיריית קרית גת. בשלב מסוים זכו יזמים צדדי ג' במכרז להקמת פרויקט פינוי בינוי במקרקעין בהם פעלה הישיבה שהפעילה המבקשת, ולכן הגישו היזמים תביעת פינוי כנגד המבקשת, במסגרת ההליך שבכותרת (למען שלמות התמונה יצויין כי היזמים הגישו תביעת פינוי נוספת, כנגד עמותה אחרת שפעלה גם היא במקום, אולם אין לעניין זה כל קשר או השלכה על הבקשה שבפני).

ההליך בין הצדדים התנהל, התקיימו מספר ישיבות הוכחות ועדותם של כלל העדים שביקשו הצדדים להעיד, נשמעה. בתום דיון ההוכחות האחרון שהתקיים, ניתנה לצדדים שהות להגיש לביהמ"ש הסכם פשרה בתוך פרק זמן שנקצב, שאם לא כן, נקבע שיינתן פסק דין על ידי ביהמ"ש.

לאחר מספר אורכות שנתנו לבקשת הצדדים, על רקע ניהול מו"מ ביניהם, בסופו של דבר, ביום 28.6.23 הוגש לתיק ביהמ"ש הסכם פשרה בין התובעים – היזמים מצד אחד, לבין הנתבעות - המבקשת והמשיבה, מצד שני. אמנם המשיבה לא היתה נתבעת בהליך במתכונתו המקורית, אולם על פי הסכם הפשרה שהושג, צורפה להליך בהסכמתה.

הסכם הפשרה הנוגע לענייננו כולל למעשה שני הסכמי פשרה: האחד בין היזמים לבין המבקשת (ונוספים), והשני: בין המבקשת למשיבה, הוא ההסכם נשוא הבקשה שבפני (להלן: "הסכם הפשרה" או "פסק הדין").

בקצירת האומר יצויין, כי ההסכם שנחתם עם היזמים מורה על פינוי המקרקעין, ובמקביל, ההסכם שנחתם בין המבקשת למשיבה מסדיר את המשך פעילותה של המבקשת.

הסכם הפשרה אושר במועד הנ"ל, ביום 28.6.2023, וניתן לו תוקף של פסק דין. בהסכם פשרה זה התחייבה המבקשת לפנות את המקרקעין נשוא התביעה עד ליום 31.12.2023. המשיבה מצידה התחייבה לפעול תחילה על מנת להעמיד למבקשת מקום חלופי אליו תעתיק את פעילות הישיבה, ובשלב מאוחר, במידת האפשר, התחייבה המשיבה להקצות את אותה הקרקע החלופית למבקשת, הכל בהתאם וכמפורט בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין.

ההתחייבויות הרלבנטיות לעניין שבפני פורטו בסעיפים 3 ו - 5 להסכם, כדלקמן:

"3. פינוי המקרקעין יבוצע כנגד שיפוי כספי על השקעות העמותה והתורמים לה במקרקעין, אשר ישמש להקמת הישיבה מחדש בקרקע החלופית. העיריה תפעל תחילה ליתן מקום חילופי לעמותה והכל בכפוף לאמור בהסכם זה. בשלב מאוחר יותר ובמידת האפשר תפעל העיריה להקצות את אותה הקרקע לעמותה והכל בתנאים שיפורטו בהסכם זה להלן.

...

5.1 לצורך העמדת פתרון לעמותה, תפעל העיריה תחילה ליתן לעמותה, קרקע חלופית במתחם המערבי בשטח השיפוט של מ.א. שפיר גוש 3078 חלקה 131 המהווה שטח המתאים בגודלו ובמאפייניו לצורכי הישיבה במועד ההקצאה, אשר עונה על כלל צרכיה, כפי שהינם ביום חתימת הסכם זה (להלן: "הקרקע החלופית").

5.2 הליך ההקצאה של הקרקע החלופית יבוצע על פי כל דין ובהתאם לנוהל ההקצאות של העיריה ולתקופה המרבית האפשרית על פי הנוהל.

5.3 יובהר כי באחריות העמותה ומשרד הפנים לפעול להעברת הקרקע החלופית, על שם עירית קרית גת וזאת עד ליום הפינוי בפועל קרי 31.12.2023 (להלן: "התנאי המתלה").

5.4 העיריה תפעל לפיתוח תשתיות של מים ביוב וחשמל, שיאפשרו את העברת העמותה לקרקע החלופית ולהכנת תכנית העמדה לקרוואנים.

5.5 באחריות העמותה לדאוג לרכישת הקרוואנים, וכן לדאוג ולממן את כל שאר הוצאות העברת הישיבה, לקרקע החלופית.

5.6 בכפוף למילוי כל התחייבויות העמותה וכן להתקיימות התנאי המתלה, תאפשר העיריה לעמותה להעביר את פעילותה לקרקע החלופית ותעניק לה רשות שימוש זמנית במקרקעין למשך תקופה של עד 5 שנים עם אופציה לקצר את התקופה.

5.7 מוסכם ומובהר בזאת כי הקצאת הקרקע החלופית לעמותה, תהיה בהתאם לדין ו/או בהתאם לנוהל הקצאות של העיריה ובכפוף לכל אישור כל הגורמים העירונים והאחרים, ולרבות אישור משרד הפנים. לפיכך, ככל ובסופו של יום, הליך ההקצאה לא יאושר, ומכל סיבה שהיא, העמותה מוותרת בזאת על כל טענה ו/או דרישה כל שהיא מהעירייה" (ההדגשות במקור, ע.א.)

בהתאם להוראות הסכם הפשרה, המבקשת מצידה פינתה את המקרקעין על פי ההסכם, וזאת עוד ביום 31.1.2024. מועד הפינוי הוארך ונדחה בהסכמה, עד למועד הנ"ל, כפי שיורחב על כך בהמשך.

המשיבה מצידה, שילמה למבקשת את הפיצוי בגין השקעותיה במקרקעין אותם פינתה, בהתאם לאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה.

אלא שלטענת המבקשת, מעבר לביצוע התשלום, נמנעה המשיבה מלהשלים את התחייבויותיה על פי פסק הדין, לא העמידה לשימוש המבקשת את הקרקע החלופית כפי שהוסכם בסעיפים 3 ו - 5.1 להסכם הפשרה, ולא ביצעה את עבודות הפיתוח עליהן התחייבה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הסתמכה על כל תנאי פסק הדין, ורכשה בכספי השיפוי שקיבלה מן המשיבה על פי ההסכם, מבנים יבילים, בעלות של מיליוני שקלים. אולם מכיוון שהמשיבה נמנעת מלהעמיד לרשותה את הקרקע החלופית על פי ההסכם, היא אינה יכולה להניח את המבנים על הקרקע החלופית ולהפעיל את הישיבה במיקום שסוכם, ואף נאלצת לשאת בעלויות אחסנת המבנים היבילים, שהינן עלויות גבוהות מאוד.

על רקע זה, ביום 1.5.24 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני, בקשה מכח פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הבקשה"), במסגרתה עתרה לחייב את המשיבה להעמיד לה את הקרקע החלופית בהתאם לפסק הדין ולקנוס את המשיבה בקנס יומי בסך 20,000 ₪ בגין כל יום שבו נמנעת המשיבה מלקיים את הוראות פסק הדין.

המבקשת הדגישה בבקשתה כי היא מצידה מילאה אחר מלוא התחייבויותיה על פי פסק הדין, ופינתה את המקרקעין עליהם ישבה קודם לכן, עד ליום 31.1.2024. בהמשך אף הרס היזם את המבנים ששימשו את הישיבה ונותרו במקרקעין. המבקשת הדגישה כי ביצעה את הפינוי על חשבונה ובכוחות עצמה, למרות שהמשיבה התחייבה לסייע בכך. כמו כן רכשה המבקשת מבנים חדשים לטובת הפעלת הישיבה בקרקע החלופית, אותם התכוונה להניח על גבי הקרקע החלופית שהמשיבה התחייבה להעמיד לרשותה, אך המשיבה בהתנהלותה, מונעת מן המבקשת לעשות כן, באופן שגורר עלויות למבקשת הנאלצת לשאת בדמי האחסון של המבנים, וכמובן, אינה יכולה להפעיל את הישיבה.

תגובת המשיבה הוגשה ביום 27.6.2024, ונטען בה כי המשיבה פועלת במלוא המחויבות והרצינות הנדרשת ממנה, לשם מימוש פסק הדין. כך ציינה המשיבה, כי שילמה למבקשת את מלוא ההתחייבויות הכספיות על פי פסק הדין, וטענה כי כפי שצויין בפסק הדין, הקצאת הקרקע החלופית תלויה, בין היתר, באישור משרד הפנים.

המשיבה טענה בתגובתה, כי הקרקע שהתכוונה להקצות למבקשת, ואשר צוינה בפסק הדין, מצויה בשטחי מערב העיר, במקום שבו החליטה המדינה לתכנן תב"ע חדשה לטובת המגזר החרדי, כך שהמשיבה מנועה (נכון למועד הגשת התגובה) מלבצע תכנית פיתוח למגרש שהוקצה למבקשת בקרקע החלופית "מסיבות שאינן תלויות בה הואיל והשטח עודנו רשום ע"ש רמ"י" (סעיף 8 לתגובת המשיבה מיום 27.6.2024). לטענת המשיבה, סעיף 5.3 להסכם הפשרה קובע תנאי מתלה לפיו, המבקשת ומשרד הפנים צריכים לפעול להעברת הקרקע על שם עירית קריית גת, ומשעה שהתנאי המתלה טרם התקיים, פטורה המשיבה מכל התחייבויותיה על פי פסק הדין.

בהסכמה, ולאור העובדה שהצדדים הודיעו כי הם מנהלים מו"מ בניסיון למצוא פתרון מעשי לסוגיית העמדת הקרקע החלופית לשימוש המבקשת, הוארך המועד להגשת תשובת המבקשת מעת לעת, ובסופו של יום הוגשה התשובה ביום 5.12.2024.

בתשובתה פירטה המבקשת את טענותיה במענה לתגובת המשיבה, והדגישה כי בקשתה אינה מופנית לתהליך הקצאת הקרקע, אלא לשלב הראשון על פי הסכם הפשרה: העמדת קרקע חלופית לשימוש המבקשת, כפי שנקבע בפסק הדין. שלב זה מחייב את המשיבה להעמיד למבקשת מקום חלופי, ולבצע פיתוח תשתיות של מים ביוב וחשמל, כך שיתאפשר למבקשת להניח בקרקע החלופית את המבנים שרכשה מכספי השיפוי שקיבלה מן המשיבה, בהתאם לפסק הדין.

המבקשת הדגישה כי שלב זה איננו תלוי בהליך ההקצאה, אשר ידוע כי הוא מצריך אישורים של משרד הפנים, כפי שפורט היטב בפסק הדין, ובקשתה נוגעת לביצוע השלב הראשון בלבד של פסק הדין, שמטרתו היתה ליתן מענה מיידי, ראשוני וחלופי בלבד, עד להקצאת הקרקע למבקשת. התחייבות זו נקבעה בפסק הדין בסעיף 3 הנ"ל, והיא אינה תלויה בכל תנאי שהוא.

המבקשת הדגישה כאמור, שהבקשה שהגישה מכח פקודת ביזיון בית המשפט עוסקת בשלב זה בלבד: העמדת מקום חלופי למבקשת לצורך הפעלת הישיבה, ולכן כל טענות המשיבה בעניין קיומו של התנאי המתלה, תלות בגורמים אחרים וכיוצ"ב אינן רלבנטיות לשלב זה, שכן עניינן בשלב השני, שלב הקבע, שהבקשה, כאמור, כלל אינה מתייחסת אליו.

לאחר שהתקבלה תשובת המבקשת, זומנו הצדדים לדיון אשר נדחה מעת לעת, לבקשת הצדדים, שהודיעו כי הם מקיימים ביניהם מגעים בניסיון לפתור את המחלוקת.

בתגובה שהגישה המשיבה לתיק בית המשפט ביום 15.1.2025, טענה המשיבה כי היא פועלת במטרה לאתר תא שטח המתאים לפעילות המבקשת המפעילה ישיבה הכוללת פנימייה, אולם נכון למועד הנ"ל טרם אותר תא שטח שכזה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 22.1.2025 וכן בדיון שהתקיים ביום 2.2.2025 התנהל שיח ממושך בין הצדדים, בניסיון למצוא פתרון מעשי, הן בנוגע להעמדת קרקע חלופית אשר תאפשר למבקשת להפעיל את הישיבה, והן בנוגע לתשלום דמי האחסנה עבור המבנים היבילים שרכשה המבקשת ואשר מאוחסנים בשלב זה אצל צד ג' תוך חיוב בדמי אחסנה יומיים, באופן שהולך ומצטבר חוב משמעותי.

למרבה הצער, ניסיונות ההידברות לא צלחו, ומכאן באתי ליתן החלטה זו.

אכן, כפי שטוענת המבקשת, בבקשה שבפני אין עסקינן בחובתה של המשיבה לפי פסק הדין, להקצות למבקשת קרקע, בהתאם לאמור בסעיף 5 להסכם הפשרה. שכן, כבר בעת החתימה על הסכם הפשרה היה ברור לצדדים כי הליך זה הינו הליך ממושך, הכפוף לנהלי המשיבה, להוראות דין שונות ולאישורים של כלל הגורמים המעורבים בהליך הקצאת מקרקעין. זהו השלב השני של פסק הדין, ולא לשלב זה כיוונה המבקשת בבקשתה.

בקשת המבקשת עניינה, השלב הראשון של הסכם הפשרה: התחייבות המשיבה "ליתן מקום חלופי לעמותה", כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 3 להסכם הפשרה.

אין מחלוקת, כי המשיבה לא עמדה בהתחייבות זו, כך שעד כה לא הועמד לרשות המבקשת מקום חלופי, ולמעשה, נכון למועד קיום הדיון בפני, הטענה המרכזית אשר העלתה המשיבה הינה, כי היא פועלת נמרצות בניסיון לאתר תא שטח כזה, אך עד כה לא נשאו מאמציה פרי. בכל הכבוד הראוי, בשלב זה, לאחר שחלף פרק זמן ממושך ממועד מתן פסק הדין, לא ניתן לקבל טענה זו, ככזו המצדיקה את התנהלות המשיבה, הכל כפי שיפורט להלן.

הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו נוקב מועד לביצוע התחייבות המשיבה להעמיד למבקשת את המקום החלופי. בהעדר מועד כאמור, עמד לרשות המשיבה פרק זמן סביר לצורך ביצוע התחייבות זו, ומתעוררת השאלה, מהו פרק הזמן הסביר לשם העמדת השטח החלופי בהתאם לפסק הדין?

מהתנהלות המשיבה עצמה, אשר כפי שנראה להלן, למצער מעוררת תמיהות, וגם מהוראות הסכם הפשרה, ניתן להבין שהצדדים סברו שהשטח החלופי יועמד למבקשת בתוך פרק זמן קצר בהרבה, וודאי שכוונת הצדדים לא היתה להגיע למצב שבו בחלוף למעלה משנה וחצי מאז שנחתם פסק הדין, טרם מולאה התחייבות זו.

כך, מלכתחילה, בחודש דצמבר 2023, חודש לפני המועד שנקבע בפסק הדין לביצוע הפינוי מטעם המבקשת, פנה למבקשת (ולגורמים מעורבים נוספים וביניהם היזמים) מנהל החכ"ל בשם המשיבה, וטען כי עבודות הפיתוח מתארכות מעט, באופן שמצריך את הארכת המועד לביצוע ההסכם בחודש, קרי: עד ליום 31.1.2024.

המבקשת, כמו גם הגורמים האחרים הנוגעים בדבר, הסכימו לבקשת הארכה, ובהתאם נחתם נספח להסכם הפשרה, המאריך את המועד כאמור.

אלא שחרף מצג זה של המשיבה, לפיו עבודות הפיתוח עתידות להסתיים בסוף חודש ינואר 2024, בסופו של דבר, פינתה המבקשת את המקרקעין עליהם ישבה בעבר, מבלי שהועמדה לה קרקע חלופית, כך שמתעוררים סימני שאלה משמעותיים בכל הנוגע לנכונות העובדות העומדות בבסיס בקשת הארכה הנ"ל, לפיהן עבודות הפיתוח מצריכות ארכה בת חודש אחד נוסף בלבד. שהרי, בדיעבד ברור כי עבודות הפיתוח מעולם לא החלו, באופן שעד היום לא הועמדה לרשות המבקשת קרקע חלופית. אם כך, כיצד טען מנהל החכ"ל בפני המבקשת כי נדרשת ארכה קצרה לשם השלמת עבודות הפיתוח? הדברים תמוהים ומעוררים חוסר נוחות.

זה המקום לציין כי בתצהירו, הצהיר המצהיר מטעם המבקשת, הרב ליאור אנקונינה, כי במסגרת ניסיונותיה של המבקשת לסייע למשיבה לקיים את התחייבויותיה על פי פסק הדין, הכינה המבקשת על חשבונה תכנית פיתוח בעלות של כ – 300,000 ₪, אלא שסכום זה ירד לטימיון שעה שהמשיבה כלל לא החלה בביצוע עבודות הפיתוח.

ועוד. מהתכתבות שצורפה לבקשה ניתן להבין כי לכאורה, מלכתחילה, היו פניה של המשיבה להעמדת הקרקע החלופית בהתאם להסכם. בפני ביהמ"ש הוצגה תכתובת בין ב"כ המבקשת, למהנדסת העיר, הגב' חיימוביץ, מחודש ספטמבר 2023, ממנה עולה כי כוונת המשיבה היתה לאפשר למבקשת לפעול במסגרת של היתר מתכלה, בקרקע המצויה בשטחים המערביים של קרית גת, כפי שהוסכם בהסכם הפשרה. המבקשת הסתמכה על התכתבות זו, החלה בהכנת תכנית הפיתוח לשטח שצוין בהסכם הפשרה ואף רכשה מבנים יבילים בעלות ניכרת.

אם סברה המשיבה שלא התקיים התנאי המתלה, או שקיימת מניעה אחרת מלקדם את הדברים בהתאם להסכם הפשרה, מצופה היה כי לא תימסר למבקשת תשובת המהנדסת לפיה "דברתי עם היועמש, יצא היתר רגיל" (נספח ז' לתגובת המבקשת מיום 5.12.24), תוך שיובהר כי מדובר בתכתובת שהוחלפה בין ב"כ המבקשת למהנדסת העיר, ולא בתכתובת פנימית. תשובה מעין זו גרמה למבקשת להסיק כי הסכם הפשרה בעינו עומד, וכי המשיבה מתכוונת למלא את התחייבותה להעמיד למבקשת קרקע חלופית.

יתר על כן, אם סברה המשיבה כי לא מתקיים התנאי המתלה או שקיימת מניעה להעמדת קרקע חלופית שאינה תלויה במשיבה, יש להניח כי לא היתה פועלת למציאת קרקע חלופית אחרת, אחרי שהתברר כי הקרקע המצויה בשטח המערבי אינה יכולה לשמש כפתרון חלופי בשלב הראשון.

אלא שהמשיבה לא אמרה דבר בעניין זה, והציגה בפני המבקשת קרקע במקום אחר, וגם התנהלות זו גרמה למבקשת להמשיך ולהסתמך על המצג שהציגה המשיבה, ממנו ניתן היה להסיק כי המשיבה פועלת בניסיון למלא אחר הוראות הסכם הפשרה. למרבה האכזבה, לא כך היו פני הדברים בפועל. שכן, בהמשך, וחרף המצג הנ"ל שיצרה המשיבה, לפתע, במסגרת ההליך המשפטי דנן, העלתה המשיבה טענות לפיהן לא התקיים התנאי המתלה שנקבע בהסכם הפשרה וכן טענה כי עקב שינוי התב"ע באזור הרלבנטי, לא ניתן לבצע את עבודות הפיתוח עליהן התחייבה המשיבה בהסכם הפשרה. התנהלות זו כאמור, מעלה תמיהות וחוסר נוחות, וקיים קושי רב להתייחס לטענות מעין אלה שמועלות מטעם המשיבה רק עתה, ועומדות בניגוד מוחלט להתנהלותה מול המבקשת בכל פרק הזמן שקדם להגשת הבקשה.

(למען שלמות התמונה יצויין כי הטענה בעניין התנאי המתלה אינה רלבנטית לבקשה שבפני, העוסקת בשלב הביניים ולא בשלב הסופי של הקצאת המקרקעין, והטענה בעניין שינוי התב"ע אינה במקומה שעה שמתגובת המבקשת עולה כי תב"ע זו אושרה עוד קודם לחתימת הסכם הפשרה, והיתה ידועה לצדדים בעת החתימה עליו, כך שלא חל כל שינוי ממשי במצב הדברים מבחינה זו).

זו אף זו. כפי שצויין לעיל, במהלך פרק הזמן שחלף מאז שניתן פסק הדין, לאחר שהתברר שקיים קושי להעמיד לרשות המבקשת את הקרקע כפי שהתחייבה המשיבה בפסק הדין, הציעה המשיבה למבקשת קרקע חלופית אחרת לשימושה, ברחוב אהוד בן גרא.

המבקשת הסכימה להצעה זו, על מנת שתוכל להעמיד במקום את המבנים שרכשה ולהפעיל את הישיבה. אולם על פי המפורט בתגובות המבקשת מיום 5.12.24 ומיום 21.1.25, הצעה זו לא קודמה על ידי המשיבה, בין היתר, מאחר שהמשיבה חזרה בה מההצעה, בשלב שבו נדרשה לאשר את תקציב הפיתוח למיקום זה.

התנהלות זו מלמדת על כך שלכל אורך הדרך היתה המשיבה מודעת היטב להתחייבותה על פי פסק הדין, להעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית לשם הפעלת הישיבה. התחייבות זו טרם מולאה, גם בחלוף פרק זמן ממושך של למעלה משנה וחצי מאז מועד החתימה על פסק הדין, וזאת מבלי שהונח בפני כל טעם ממשי למחדל זה.

למעלה מן הצורך יצוין כי כל טענות המשיבה ביחס להתנהלות המבקשת טרם החתימה על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כגון: העובדה שהמבקשת ישבה על מקרקעין בתחומי המשיבה במשך שנים רבות ללא הקצאה כדין, וכיוצ"ב טענות, אינן רלבנטיות לדיון עתה, לאחר שבין הצדדים התנהל מו"מ ממושך, שהביא לגיבושו של הסכם פשרה מפורט ביניהם, והסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין. במאמר מוסגר יאמר, כי יכול שהעובדה שהמשיבה אפשרה למבקשת לפעול באופן כזה בתחומיה, רובצת לחובת המשיבה לא פחות מכך שהיא רובצת לחובת המבקשת. מכל מקום, כאמור, משעה שנחתם הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין, אין בידי להידרש לטענות מעין אלה.

בסיכומיו, טען ב"כ המשיבה כי חרף הסכומים שנקב נציג המבקשת בתצהירו ובבקשותיו השונות, לא הוצגה כל קבלה שיש בה כדי לתמוך בטענה לפיה נאלצת המבקשת לשאת בעלויות אחסנה משמעותיות מידי יום, והדברים אף עלו בחקירתו. אולם, גם אם אכן הדעת אינה נוחה מהעדרן של אסמכתאות לסכומים הנטענים, אין בכך כדי להושיע את המשיבה. שכן, אין המדובר בתביעה נזיקית, במסגרתה נדרשת המשיבה לפצות את המבקשת בגין נזקים שנגרמים לה כתוצאה מהתנהלות המשיבה, אלא בבקשה מכח פקודת ביזיון בית משפט, שעה שלטענת המבקשת, המשיבה איננה ממלאת אחר הוראות פסק דין חלוט שניתן בעניינם של הצדדים, לכן, משעה שעלה כי המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין בעניין העמדת קרקע חלופית למבקשת, השאלה האם המבקשת נושאת בעלויות אחסנה של המבנים היבילים שרכשה אם לאו, ומה היקף העלויות הללו, כלל אינה רלבנטית להכרעה.

מבלי שיתעורר הצורך להכריע בטענות אלה, למען לא יצא הנייר חסר, יצויין כי המבקשת סבורה, שמחדלה של המשיבה נעוץ הן בחילופי גברי אצלה, לאחר שהתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות והתחלף ראש העיר, והן בשיקולים כלכליים הנוגעים לעלויות הפיתוח הגבוהות הכרוכות בהכשרת הקרקע עליה הסכימו הצדדים בסעיף 5 להסכם הפשרה.

כך או כך, בסיכום הדברים עולה כי המשיבה לא עמדה בהתחייבותה בהתאם להוראות סעיף 3 לפסק הדין, להעמיד למבקשת קרקע חלופית לשימושה, ולא ניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת.

משכך, ואף לאחר ששקלתי את טענות נציג המשיבה במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 2.2.2025, בעניין פנייה שנעשתה לאחרונה מטעם המשיבה למשרד השיכון, באשר לביצוע עבודות הפיתוח הנדרשות, מצאתי לנכון להורות כי ככל שלא תמלא המשיבה אחר התחייבותה על פי פסק הדין, להעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית, וזאת עד ולא יאוחר מיום 1.4.2025, הרי שממועד זה (1.4.2025) תישא המשיבה בקנס יומי בסך 1,200 ₪ ליום, וזאת עד למועד שבו תעמיד לרשות המבקשת קרקע חלופית בהתאם לפסק הדין הנ"ל.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין ההליך בסך כולל של 7,000 ₪.

ניתן היום, ו' שבט תשפ"ה, 04 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.