תביעה לנזקי גוף שאירעו לתובע בשל תאונה שנטען כי מהווה "תאונת דרכים" בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים ). המחלוקת בין הצדדים סבה בעיקרה סביב השאלה האם התאונה מהווה תאונת דרכים. פסק הדין עוסק בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.
נסיבות אירוע התאונה
1.אקדים ואומר שאין מחלוקת ממשית באשר לנסיבות אירוע התאונה והמחלוקת בשאלת האחריות היא בעיקרה מחלוקת משפטית המתמקדת בגבולות הגזרה של חוק הפיצויים וההלכות שניתנו בהתייחס אליו. אין מחלוקת עוד שהנתבעת ביטחה בזמן אירוע התאונה את המשאית בביטוח חובה.
על פי הנטען בכתב התביעה ביום 7/4/2015 נפגע התובע בנסיבות הבאות:
א.באותו יום בסביבות השעה 6:30 הגיע התובע כשהוא נוהג במשאית עם תא מטען אחורי לשטח מפעל "XXX" לצורך העמסת סחורה.
ב.הסחורה (חומרי ניקוי) מסודרת על גבי משטחים ומועמסים באמצעות מלגזה על הרמפה של המשאית שנמצאת באותו מפלס של ארגז המשאית. משם התובע היה מכניס את המשטחים למשאית בעזרת מלגזה ידנית.
ג.לאחר סיום ההעמסה החל התובע להוריד את הרמפה ואז הבחין כי נותרה סחורה (חבילה) על ריצפת המחסן שלא הועמסה. לכן הוא הפסיק את המשך הורדת הרמפה בכדי שתשמש לו מדרגה. התובע ירד מהרמפה, נטל את החבילה בידיו ועלה חזרה לרמפה ובזמן שהוא ניסה לעלות לארגז המשאית מהרמפה רגלו הימנית החליקה מהארגז ונכנסה לרווח בין הרמפה לארגז המשאית.
2.התובע הגיש תצהיר בו הוא חזר על אותה גרסה כמפורט לעיל. בפתח ישיבת ההוכחות הכריז בא כוח הנתבעת: "אנו ויתרנו על עדות החוקר. הגרסה היא אותה גרסה לה טוען התובע עצמו ולכן לא הייתה משמעות להבאתו". ואכן לאחר חקירה נגדית של התובע הגרסה בעיקרה נשמרה, התובע לא סתר את עצמו ולא נפלו בעדותו סתירות או פרכות ראויים לציון.
סיווג התאונה כתאונת דרכים
3.בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הפיצויים הגדרת תאונת דרכים בחוק היא כדלקמן:
"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי'
בשלב ראשון יש לבחון האם התקיימו ששת יסודותיה של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעה בחוק: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראו: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; להלן: עניין עוזר ). במידה ואחד או יותר מהיסודות הנ"ל לא התקיים לא ייסתם הגולל על התביעה אם כי יזדקק ביהמ"ש לשלב השני שבו יבחן האם עסקינן במקרה הנופל לאחת מהחזקות המרובות. היה והמקרה נופל אל גדר אחת החזקות המרבות שקבועות בחוק, הרי ענייננו בתאונת דרכים אף בהעדר התמלאות מרכיבי ההגדרה הבסיסיים. בשלב האחרון ביהמ"ש יזקק לבחון האם מדובר בחזקה "ממעטת" שכניסה לגדר תחולתה מוציא את האירוע מההגדרה של תאונת דרכים , ראו עניין עוזר לעיל.
4.התובע טוען כי הוא ביצע פעולה של כניסה לרכב בו בעת שהוא ביצע פעולת פריקה. על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ. סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (להלן: הלכת אוסם ) כאשר השימוש נופל לפעולה של ירידה מרכב וגם לפריקה וטעינה גובר השימוש המוכר והנפגע יחשב כמשתמש ברכב. עוד טוען התובע כי עשה במשאית שימוש למטרות תחבורה תוך שהוא מפנה לפסיקה רלוונטית. לבסוף התובע דוחה את טענת הנתבעת לפיה הלכת אוסם חלה רק כאשר העלייה או הירידה לרכב הייתה בתום הפריקה והטעינה או לפניה ואינה חלה אם אלו היו תוך כדי פעולות הפריקה והטעינה.
הנתבעת מאידך טוענת שהמקרה נופל לגדר פעולת הטעינה של הרכב ולכן הוא מוחרג מגדרי השימוש המוכר על פי החוק. עוד נטען כי הלכת אוסם אינה חלה על המקרה שכן היא חלה רק לאחר סיום פעולת הטעינה ולפני תחילת הנסיעה בעוד שבענייננו התאונה אירעה תוך כדי פעולת הטעינה. עוד טוענת הנתבעת כי לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים חל צמצום בפרשנות המונח "שימוש" ונקבע כי על הנפגע להצביע על שימוש מוכר מתוך רשימה סגורה שבחוק. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאם להלכות האחרונות אין עוד שימוש לוואי לשימושים המוכרים בחוק. לאור זאת חולקת הנתבעת על הטענה שהתובע ביצע פעולה של כניסה למשאית, שכן מאחר והרמפה היא חלק מהמשאית והתובע לפני שהחליק הספיק לעלות מרצפת המחסן לרמפת המשאית ואף עמד יציב עליה הוא השלים את פעולת הכניסה לפני אירוע התאונה. לחילופין טוענת הנתבעת כי הפעולה שביצע התובע לא הייתה למטרות תחבורה.
5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לסווג את האירוע במהלכו נפגע התובע כתאונת דרכים. אני סבור שבעת שהתובע נפגע הוא ביצע פעולה של כניסה לתוך הרכב. עוד מצאתי כי פעולת הכניסה לרכב הייתה תוך כדי ביצוע פעולת טעינה של הרכב אך בהתאם להלכת אוסם הכניסה לתוך הרכב גוברת ואין נפקא מינה אם הטעינה הסתיימה אם לאו. לבסוף אני סבור כי הכניסה לרכב היא למטרות תחבורה הכל כפי שיפורט להלן.
"שימוש ברכב מנועי" על פי החוק מוגדר בין היתר כ- "כניסה לתוכו". לאחרונה נפסק כי הירידה מהרכב הסתיימה כאשר הנפגע התייצב על שני רגליו מחוץ לרכב ואף הספיק לצעוד צעד אחד בטרם אירעה התאונה (ראו: רע"א 9163/17 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו]) באותו עניין עמד בית משפט העליון על התמורות שחלו בפרשנות המושג "שימוש" הקבוע בחוק כאשר בתחילה הייתה מגמת הרחבה של הפרשנות ולאחריה והחל משנת 2007 מגמה של צמצום. בשים לב לכך עדין יש צורך לעמוד על הפרשנות של המושג כניסה לתוך הרכב שכן החוק לא נתן הגדרה מפורטת למושג זה. ברי כי הכניסה לתוך הרכב היא פעולה מורכבת שיכולה לאגד מספר פעולות. לדעתו של ריבלין בספרו "תאונות הדרכים" בעמ' 181 (להלן: ריבלין ) כי "ראוי לקבוע כי כניסה לרכב תחל רק משנוצר מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב" (ההדגשה שלי – א.כ.). כלומר המגע הפיזי הוא רק תחילת הפעולה. אך מתי מסתיימת הפעולה של הכניסה לרכב? לעניות דעתי יש לתחום את סיום והשלמת הכניסה לתוך הרכב מקום שבו המשתמש מבצע סדרה של פעולות פיזיות הנדרשות לצורך הכניסה לרכב שבסופן ניתן להתחיל בנסיעה מבלי לסכן את המשתמש שביצע את פעולת הכניסה. פרשנות זו היא פרשנות הגיונית ואף תואמת את מגמת הפסיקה בפרשנות שניתנה למושג של ירידה מרכב. כך ובהיקש סימטרי לפעולת הירידה רואים כהשלמת הירידה התייצבות המשתמש על שני רגליו מחוץ לרכב. כך גם ריבלין מביע את הדעה שהירידה והכניסה לרכב כוללות גם את פתיחת וסגירת הדלת (שם עמ' 180).
6.הפרשנות שמבקשת הנתבעת לצקת למונח כניסה לתוך הרכב ולפיה השלמת העליה לחלק מהרכב (הרמפה לענייננו) וניתוק רגליו מהקרקע תוביל לפרשנות אבסורדית וליצירת אבחנות דקות ודקיקות. בהתאם לשיטתה של הנתבעת למשל אדם שמבקש לעלות לתא הנהג של משאית בה יש מספר מדרגות או שלבים ברגע שיסיים לעלות על המדרגה הראשונה בשני רגליו הרי הוא סיים את הכניסה לרכב שכן המדרגה היא חלק מהמשאית. בעוד שלפי פרשנות זו אם הוא נפגע תוך כדי עליה על יתר השלבים או תוך כניסה לתא הנהג הדבר לא יחשב כניסה לרכב שכן הוא השלים א הכניסה לתוך הרכב מקודם עת ייצב שני רגליו על המדרגה הראשונה. ברי כי פרשנות כזו היא אבסורדית ואינה מגשימה את תכלית החוק והיא לפצות את ציבור המשתמשים בגין הסיכונים התעבורתיים שיוצר השימוש ברכב.
הפרשנות שהצעתי גם תואמת את החוק מהבחינה הלשונית. החוק ביקש לראות בפעולה כמושלמת עם כניסה לתוך הרכב. להבדיל מנסח החוק לא נקט בלשון של עליה על הרכב. לכן משנקט המחוק בלשון של כניסה לתוך הרכב יש לתת למושג זה את הפרשנות ההגיונית והטבעית שחובקת בתוכה את כל הפעולות הנדרשות לכניסה לתוך הרכב ולא רק חלק מאותן פעולות השרשרת לקראת הכניסה לרכב ובתחילת הכניסה לו. המגמה המצמצמת עליה הצביע בא כוח הנתבעת מובילה לכך שלא יראו בפעולות לוואי או הכנה לקראת הכניסה כנכללות בכניסה לתוך הרכב אך אינה באה לנגוס בפעולות הכרחיות וחיוניות מתחילת הכניסה לרכב ועד לסיומה שהם טבעיות ומתבקשות לצורך הכניסה. לאור זאת משלא סיים התובע בעת הפגיעה את פעולת הכניסה לתוך הרכב אלא הוא עמד על הרמפה ששימשה כמעין מדרגה וביקש להמשיך ולעולת לתא המטען כאשר גופו עדין היה מחוץ לרכב ולתא המטען הוא נמצא כמי שנמצא בעיצומה של פעולת "כניסה לרכב" בעת פגיעתו. לאור זאת התובע ביצע שימוש מוכר.
7.אין חולק כי תוך כדי הכניסה לרכב התובע ביצע פעולה של טעינה והטעינה עדין לא הסתיימה. יחד עם זאת, אני דוחה את פרשנות הנתבעת לפיה הלכת אוסם חלה רק מקום בו הירידה או הכניסה היו לאחר תום פעולת הטעינה ולא בעיצומה. אמנם בשני המקרים שנידונו בהלכת אוסם פעולת הפריקה הפיזית (להבדיל מהמשפטית) כבר הסתיימה אולם הקביעות שנקבעו באותו עניין היו רחבות יותר ומשתרעות גם על שימוש מוכר שנעשה תוך כדי פעולת הטעינה ולשם השלמתה. השאלה שהציב בית משפט העליון באותו עניין הייתה כדלקמן (עמ' 560):
"מה דינן של דרכי השימוש האלה, שאינן עצמאיות אלא כרוכות בטעינה או בפריקה, ושאינן מדגימות התרחשות המוחזקת כתאונת דרכים?"
בהלכת אוסם הוצעו שני מודלים לפתרון הבעיה הפרשנית: המודל הראשון היה שבכל מקרה הפעולה הממעטת של הפריקה והטעינה היא הדומיננטית והיא "תבלע" ותגבר על השימוש האחר המוכר. המודל השני הציע שבכל מקרה בו יש התנגשות בין שימוש מוכר לפעולה ממעטת יגבר השימוש המוכר. בית משפט העליון הכריע בעד המודל השני כמודל הראוי ליישום מכמה סיבות: ראשית, לשון החוק תומכת בו. שנית, אם מתקיים שימוש מוכר בנוסף על הפריקה והטעינה הרי הוא נושא בחובו סיכון נוסף הנפרד מהפריקה והטעינה ומן הראוי להכיר בו. שלישית, המודל במוצע קובע כלל ברור, אחיד, שוויוני ועקבי שמפחית מהצורך לעסוק בשרטוט גבולות הפריקה והטעינה. נימוקים אלו יפים לענייננו ומצביעים ללא צל של ספק שהמודל חל על התנגשות בין שימוש מוכר לפריקה וטעינה בכל שלביה ולא רק לאחר סיומה. יתרה מכך, אם הנתבעת גורסת שהפרשנות הנכונה היא החלת הלכת אוסם רק לאחר שהטעינה הסתיימה אזי לא ברור כיצד הטעינה מתנגשת עם שימוש מוכר? ברי כי במקרה כזה אין התנגשות.
אין גם ממש בטענה שהלכת אוסם מבחינה עובדתית עוסקת במקרה בו הסתיימה הפריקה. בעניינו של הנפגע סמדג'ה הוא סיים לפרוק סחורה ותוך כדי ירידה מארגז המשאית נפגע. נקבע שם שאלמלא הפגיעה הוא התכוון לסגור את דלתות המשאית והמשיך בנסיעה. מאחר וסגירת דלתות המשאית היא פעולת לוואי לפריקה הרי הטעינה במובנה המשפטית טרם הסתיימה. לכן מסכם בית משפט העליון וקובע בעמ' 563:
"המודל השני קובע כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר החוק. על-פי מודל זה, גם אם ראו בפעולת העלייה לרכב או בירידה ממנו, כפי שהתרחשה במקרים הנדונים, פעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק."
בשים לב לאמור לעיל אני קובע כי הלכת אוסם חלה לכל אורך פעולת הטעינה והפריקה בין אם בעיצומה, בין בתחילתה ובין אם בסופה.
8.לבסוף יש לקבוע כי הפעולה שביצע התובע והיא כניסה לרכב הייתה למטרות תחבורה. מטרת הכניסה לרכב היא להעמיס סחורה שנותרה מחוץ למשאית. בהתאם להלכת אוסם התעסקות בפריקה או טעינה היא כשלעצמה נחשבת למטרות תחבורה. בע"א 7841/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ''ד נו(3) 707 נפסק:
"כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות הייתה חוליה – עצמאית אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה – גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה, שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק כשהרכב חונה או עומד, מהוות הן עצמן שימוש ברכב למטרות תחבורה. '...נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי." (ההדגשה שלי – א.כ.)
קביעה דומה קבעתי בת.א. (חיפה) 4691-05-13 מרג'ין נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] בו דנתי במקרה של נהג משאית שנפגע תוך כדי ירידה מתא מטענה לאחר סיום פעולה של סידור הסחורה. שם נקבע על ידי כי השימוש הוא ירידה מהרכב ומטרות התחבורה מוגשמות על ידי ביצוע פעולות סידור הסחורה וטעינתה מאחר ומדובר ברכב דו ייעודי שמטרתו היא לשנע סחורה ממקום למקום. לכן סידור הסחורה נועד להגשים את התכלית התעבורתית של שינוע הסחורה. ערעור שהוגש לבית משפט המחוזי בחיפה נמחק בהסכמה בע"א (מחוזי חיפה) 40783-10-15 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' מרג'ין [לא פורסם].
9.לסיכום האמור לעיל, אני קובע שהתובע נפגע תוך כדי כניסתו לתוך המשאית. למרות שהכניסה הייתה לצורך טעינת המשאית בסחורה פעולת הכניסה גוברת על הפריקה והטעינה בהתאם להלכת אוסם. לבסוף קבעתי כי כניסה לצורך העמסת סחורה היא למטרות תחבורה. אין מחלוקת בשאלת הקשר הסיבתי לכן לא אדון במרכיב זה. לאור זאת, נמצא שהתובע נפגע בתאונת דרכים כמשמעה בחוק.
פגיעתו ונכותו של התובע
10.התובע נפגע כתוצאה מהתאונה ברגלו הימנית. בעקבות התאונה ולאחר שרגלו התנפחה פנה לטיפול רפואי לבית חולים "אסף הרופא" שם נמצאה רגישות בקרסול וכף רגל ימין, הגבלה בתנועה , שפשופים בעור ונפיחות ולאחר קבלת טיפול רפואי שוחרר לביתו. בהמשך נזקק התובע לקבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים ובבדיקת CT נמצא כי הוא סובל משברי ניתוק קטנים בקרסול, ושבר בצוואר עצם הטאלוס. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. התובע נבדק על ידי ועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי ואלה קבעו לתובע את הנכויות הבאות:
100% מיום 8/4/2015 ועד ליום 30/6/2015
50% מיום 1/7/2015 ועד ליום 31/10/2015
14.5% לצמיתות החל מיום 1/11/2015
הנכות הצמיתה מורכבת מ- 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול לפי סעיף 48(3)א לתקנות המל"ל ו- 5% בגין ההגבלה בעצם הטאלוס לפי תקנה 35 (1) א – ב.
הנכות התפקודית
11.התובע יליד XXX והיה בן XXX בזמן התאונה. בזמן התאונה עבד כנהג כאשר באותו מקום עבודה החל לעבוד בפברואר 2015. התובע סובל ממגבלה בתנועות הקרסול ולעניות דעתי משעבודתו של התובע היא עבודה פיזית הנכות היא בעלת אופי תפקודי.
התובע נעדר מעבודות למשך שבועיים ולאחר מכן חזר לאותה עבודה עד לחודש אוקטובר 2015 מועד פו פוטר בשל סגירת העסק. מעבידו של התובע העיד כי התובע חזר לאותה עבודה אם כי היה צולע (עמ' 19 ש' 19 – 20). התובע טען בעדותו לפני כי לאחר שפוטר הציעו לו עבודה כנהג בחברת "XXX" אך הוא לא הסכים מאחר ומצבו הפיזי לא אפשר. עוד העיד כי לא חיפש עבודה במקום אחר עד שבתחילת שנת 2017 מעבידו הקודם הציע לו שוב עבודה הפעם כמנהל חנות. התובע העיד לפני כי הוא מסדר את הסחורה על המדפים ולפעמים הוא נעזר בבתו של מעבידו העוזרת לו לסדר את סחורה. יחד עם זאת, שכרו של התובע בעבודתו החדשה נותר אותו שכר אך אין בטחון כי התובע ימשיך בעבודה זו עד גיל פרישה ויקבל אותו שכר. בשים לב לשיקולים לכאן ולכאן יש בדעתי לפסוק את הפסדי השכר של התובע החלקיים לעבר ולעתיד סכום גלובאלי שיהיה נגזרת מחישוב אקטוארי.
ראשי הנזק
כאב וסבל
12.בגין 14.5% נכות בניכוי גילו ובתוספת ריבית מיום התאונה ועד היום 20,301 ₪.
הפסד שכר מלא לעבר
13.התובע טוען כי נעדר מעבודות למשך שבועיים. הנתבעת טוענת כי התובע במהלך חקירתו הנגדית אישר כי אי הכושר שלו נפל על חופשת הפסח ומימלא היה בחופשה וכן קיבל שכר מלא ממעבידו (עמ' 11 ש' 15 – 23). לכן לפנים משורת הדין מציעה הנתבעת פיצוי בסך של 1,000 ₪.
למרות עדות זו על פי תלושי השכר התובע קיבל שכר בחודש התאונה אפריל 2015 בסך של 1,364 ₪ כאשר צוין בתלוש שהוא ניצל ימי מחלה. גם המוסד לביטוח לאומי שילם דמי פגיעה מה שמעיד כי הוא לא קיבל שכר בעד היעדרותו. לאור זאת התובע זכאי לסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום וסה"כ 3,168 ₪
עזרה והוצאות לעבר
14.בהתחשב בטיב הפגיעה, תקופת האי כושר והיקף הטיפולים להם נדרש התובע אני פוסק בגין עזרה והוצאות לעבר ע דרך האומדנא סך של 5,000 ₪.
הפסד שכר חלקי לעבר
15.בהתחשב ששכרו של התובע לא נפגע ובהתחשב שהיה מובטל מאוקטובר 2015 ועד סוף שנת 2016 אני פוסק בגין הפסדי שכר חלקיים סך של 16,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
16.בהתחשב בנכותו של התובע שכרו בסך של 6,000 ₪ נטו אני פוסק לתובע בגין הפסד כושר השתכרו לעתיד על דרך האומדנא סך של 75,000 ₪.
הפסד תנאים סוציאליים
17.בגין הפסד תנאים סוציאליים לפי 12% מסה"כ הפסדי השכר לעבר ולעתיד סך של 11,300 ₪.
סיכום
18.לסיכום התובע זכאי לפיצוי לפי ראשי הנזק הבאים:
כאב וסבל 20,301 ₪
הפסד שכר מלא לעבר3,168 ₪
עזרה והוצאות לעבר5,000 ₪
הפסד שכר חלקי לעבר16,000 ₪
הפסד כושר השתכרות לעתיד75,000 ₪
הפסד תנאים סוציאליים11,300 ₪
סה"כ130,769 ₪
19.מסכום זה יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך של 65,731 ₪ כך שהיתרה לאחר ניכוי זה היא בסך של 65,038 ₪.
במחלוקת שעלתה בין הצדדים האם יש לנכות תשלומים ששולמו לתובע בענף נכות כללית בגין ניתוח מפרק ירך שעבר אני סבור שהדין עם התובע ואין לבצע ניכוי זה. על מנת שהנתבעת תוכל לנכות תגמולים אלו עליה היה להראות שהם קשורים בתאונה. בהקשר זה סומכת הנתבעת את ידיה על דברי הנפגע עצמו שמסר לה שהניתוח במפרק הירך קשור בתאונה. אולם התובע אינו מומחה ולא ניתן לבסס קשר סיבתי על סמך אמרות אלו. אם המצב היה כך היה צריך לפסוק לתובע בגין נכותו במפרק ירך ככל שנותרה. אולם ברי כי קשר סיבתי יש לבסס בחוות דעת אך הנתבעת נמנעה מלבקש מינוי על מנת לבחון שאלה זו. מה עוד לתובע לא הוכרה פגיעה בירך בגין התאונה על ידי הועדות הרפואיות נפגעי עבודה ולכן אין כל קשר בין הירך לנכות שנותרה.
התוצאה
20.אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 65,038 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 1,205 ₪.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ט, 31 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
