פלוני ואח' נ' פז חברת נפט בע"מ ואח'

מבוא

1. עסקינן בתביעת נזיקין, שהגיש התובע 1 כנגד הנתבעות, לפיצוי בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו לטענתו, עקב אירוע נפילה, מיום 17.02.15, שארע במתחם תחנת הדלק שבבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

   רקע ועובדות שאינן במחלוקת

2. התובע יליד 1945, גמלאי של "אגד" משנת 2004, ובמועד התאונה עבד כנהג משאית בחברת "שושנים תובלה יבשתית בע"מ".

3. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 17.02.15, במסגרת עבודתו הגיע התובע לתחנת הדלק על מנת לתדלק את המשאית. אולם התברר כי כרטיס ה"דלקן" שהיה ברשותו "ריק". כך שהוא נדרש לסור למשרד התחנה כדי לטעון את הכרטיס שברשותו. לפיכך, הזיז התובע את המשאית אל מחוץ למסלול התדלוק והחנה אותה במקום שלא יפריע לתנועת הרכבים בתחנה.

4. התובע ניגש למשרד תחנת הדלק ובזמן ההמתנה לסיום הטיפול בכרטיס, עשה דרכו אל המשאית כדי להביא ניירת, אז הוא נתקל במכשול שהיה בדרך, איבד את שיווי משקלו ונפל.

5. לטענת התובע, אבני המרצפות הסמוכות לשפת המדרכה הגובלת במשרדי תחנת הדלק היו מונחות באופן רעוע, דבר שגרם למפגע בטיחותי של ממש להולכים באותו מקום (להלן: "התאונה").

6. כתוצאה מן התאונה, פנה התובע לצורך קבלת טיפול רפואי בט.ר.ם ונשלח לבית החולים הדסה "הר הצופים", שם אובחן כי נגרם לו שבר תוך מפרקי של עצם הפמור דיסטלי קרי; שבר בברך. התובע עבר ניתוח בהרדמה מלאה, אשר בו קובע השבר על ידי מתכות, ואושפז עד ליום 22.02.15.

7. לאחר שחרורו מבית החולים היה התובע מרותק למיטה ולאחר מכן נזקק לכיסא גלגלים על מנת להתנייד וכן לטיפולי פיזיותרפיה.

8. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 19% החל מיום 29.02.16.

   המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע גמלאות מל"ל בסך של 23,831 ₪ נכון ליום 14.05.19 והוא ביקש להצטרף כתובע לתביעה ובקשתו אושרה.

   טענות הצדדים

   טענות התובע בקליפת האגוז

9. לטענת התובע, התאונה ארעה כתוצאה ממפגע בטיחותי שכן נתקלה רגלו במרצפה בולטת על פני המדרכה הצמודה למשרדי תחנת הדלק אליהם נדרש להגיע על מנת לטפל בכרטיס ה"דלקן" שהיה ברשותו.

10. התובע טוען כי הוא הובהל לטיפול רפואי מתחנת הדלק וכי המשאית נלקחה מהתחנה על ידי בנו של המעסיק, מר יצחק שושני, אשר הגיע למקום.

11. לטענת התובע קיומו של מפגע בתחנת הדלק, במקום בו ישנה תנועה ערה של הולכי רגל, מהווה הפרה של חובת הזהירות, שחבים האחראים על המקום כלפי הציבור.

12. עוד טוען התובע כי קיומו של מפגע חייב את האחראים לתחנה, לנקוט באמצעים לתיקונו של המפגע, ועד אז להבטיח את שלומם של באי התחנה על ידי גידור המפגע והצבת שלטים, שיתריעו באותיות גדולות ובולטות על קיום הסכנה. המפגע שקיומו הוכח היווה הפרה של חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע ועל כן יש להשית עליה חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות.

    טענות הנתבעות בקליפת האגוז

13. הנתבעות מכחישות את קרות אירוע התאונה, שכן לטענתן התאונה אינה מוכרת לאיש מאנשי התחנה והינה בבחינת עדות יחידה וכי התביעה רצופה אי דיוקים וסתירות.

14. לטענת הנתבעות גם אם תתקבל טענת התובע כי התאונה ארעה בשטח תחנת הדלק אזי אירוע התאונה נגרם בשל אשמו הבלעדי של התובע אשר התעלם מהמתרחש סביבו וחוסר תשומת ליבו הביא לנפילתו.

15. הנתבעות טוענות כי כלל לא מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות כלפי הנתבעות, שכן על אף שאירוע הפגיעה התרחש בעסק שבבעלות הנתבעת, חוסר זהירותו של התובע וחוסר תשומת ליבו למתרחש סביבו ול"סכנות" הטמונות לו הביאו לפגיעה הקלה בו ואין לנתבעות אחריות לכך.

16. עוד טוענות הנתבעות כי מן המפורסמות היא כי לא כל נפילה ו/או החלקה נגרמות באשמת מחזיק ו/או תופס ו/או בעל מקרקעין, וכך גם בענייננו – יש אנשים הנפצעים בתאונות שונות, בהן לא נמצא כי מאן דהוא אחראי לתאונה ולעיתים, דווקא בתאונות אלה, נמצא כי האחראי לתאונה אינו אלא האדם המעורב עצמו. המדובר במפגע בולט למדי שהיה על התובע להיזהר בהליכתו.

17. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי במידה ויקבע כי קיימת חבות, אזי יש לייחס לתובע אשם תורם של 100% שכן התאונה ארעה עקב אשמו הבלעדי ו/או המכריע של התובע, אשר בא לידי ביטוי, במחדלי התובע שכן לא שם לב במידה מספקת למתרחש סביבו, לא נקט אמצעי זהירות מספיקים, לא שם לב למדרך רגלו ולא נהג כפי שמבקר סביר במקומו היה נוהג.

18. הנתבעות טוענות כי לתובע לא נגרם נזק משמעותי בעקבות התאונה כך גם לדברי המומחה מטעם בית המשפט.

19. לטענתן התובע חזר לעבוד וממשיך לתפקד ללא כל בעיה וברור שנכותו אינה תפקודית.

    השאלות הדרושות הכרעה

20. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת עצם אירוע התאונה, האחריות לה וגובה הנזק.

21. מטעם התובע העידו שניים: התובע בעצמו; מר שמעון שושני, הבעלים של החברה בה מועסק התובע (להלן: "המעסיק"); מר יצחק שושני, בנו של המעסיק, אשר הגיע לתחנת הדלק לאחר קרות אירוע התאונה, פגש בתובע לפני פינויו לטיפול רפואי ודאג כי יאספו את המשאית משם.

22. מטעם הנתבעות העיד מר אהרון טצת, מנהל תחנת הדלק במועד התאונה.

    דיון והכרעה

    התאונה

23. כבר עתה אציין כי לאחר ששמעתי את העדויות אני קובע כי התובע הוכיח כי נפל בשטח תחנת הדלק בעת שיצא ממשרדי התחנה. אני מקבל את גרסתו כי מרצפות המדרכה היו פגומות באותה עת כפי שעולה מהתמונות שהוצגו לפניי.

24. התובע מסר בכתב התביעה כי "התאונה ארעה בעת שהתובע הלך מן המשרד של מנהל התחנה אל משאיתו, כשלפתע נתקל במכשול וגופו הוטח ארצה בעצמה רבה.

    ...

    בדיעבד התברר, כי את המכשול היוו אבני ריצוף אשר לא היו מונחות כראוי. חלקן של אבנים אלו היו שקועות, חלקן בולטות ומרווחים גדולים ביניהן (סעיף 5 -6 לכתב התביעה).

    התובע מסר תרחיש דומה בתצהירו: "מסרתי את הכרטיס לעובד האחראי ובזמן שהוא התעסק עם הכרטיס יצאתי החוצה והלכתי אל המשאית.....

    בעודי הולך נתקלה רגלי במכשול, אשר גרם לי לאבד שווי משקלי וליפול. בדיעבד התברר, כי אבני המרצפת הסמוכות לשפת המדרכה הגובלת במשרד היו מונחות באופן רעוע, דבר שגרם למפגע בטיחותי של ממש להולכים באותו מקום" סעיף 6 -7 לתצהירו).

25. התובע נחקר ארוכות על עצם אירוע התאונה ושב והעיד "כשהלכתי מהמשרד החוצה נתקלתי באבנים שהיו לא מונחות בסדר על המדרכה" (עמ' 2, ש' 21 -22); "במדרכה כל התקלה הייתה על המדרכה עצמה, האבנים לא עמדו בצורה הנכונה, הם בלטו, הנפילה שלי הייתה באבנים, חלק הגוף שלי היה על המדרכה, וחלק מהגוף על הכביש, התקלה הייתה לפני הירידה למדרכה, הגוף שלי היה חצי על הכביש וחצי על המדרכה" (עמ' 3, ש' 1 -3).

26. התובע חזר והדגיש כי הנפילה לא ארעה בעת ירידתו לכביש אלא על המדרכה טרם ירידתו לכביש "...במדרגה של המדרכה לכיוון הכביש. במהלך הירידה לכיוון הכביש נפלתי, נתקלתי באבנים..." (עמ' 3, ש' 12 -14).

27. לדבריו הוא לא הבחין במפגע במועד הנפילה, אלא רק לאחר מכן הבין כי הוא נפל נוכח המפגע שהיה קיים על המדרכה, "לא ראיתי את המפגע, הלכתי ישר לא הלכתי לחפש מפגעים הלכתי עם הפנים קדימה ישר לכיוון הרכב" (עמ' 3, ש' 24 -26).

28. התובע העיד כי האבנים בלטו "אחרת לא הייתי נופל" (עמ' 3, ש' 29 -32).

29. עוד העיד התובע כי מיד לאחר הנפילה אחד האנשים שהיו במקום הרים אותו והשיב אותו על כיסא משם הוא צילם תמונה המעידה על המפגע שהיה קיים במקום וגרם לנפילתו.

30. באותו היום, לאחר קרות האירוע הוא ניגש לקבלת טיפול רפואי במוקד "טרם" (עמ' 5, ש' 25 -26), משם הופנה לבית חולים הדסה "הר הצופים".

31. במסמך הרפואי מבית החולים, בו ביום, בשעה 20:08, נרשם בסיבת הפניה: "פניה עקב כאב ברגל שמאל עקב נפילה במדרכה". ובהמשך: "לדבריו ביום קבלתו מעד בזמן הליכה ונחבל ברגלו, מאז ללא יכולת לדרוך על הרגל והגבלה בתנועת הברך".

32. עדותו של מר יצחק שושני היה בה בכדי לתמוך בגרסת התובע. הוא אמנם לא ראה את הנפילה עצמה, אך הוזעק אל המקום. הוא מסר בתצהירו כי אביו שהינו מנהל החברה בה עובד התובע התקשר אליו ואמר לו כי התובע נפגע בגופו וביקש כי הוא ייסע לתחנת הדלק על מנת לעזור לו. לטענתו, הוא הגיע אל המקום יחד עם נהג נוסף שהיה עמו באותה עת, וראה את התובע יושב על כיסא ואחת מרגליו מתוחה קדימה.

    "פלוני אמר לי כי נפל בתחנה. הוא הצביע על אבני ריצוף ואמר לי כי נפל לאחר שנתקל בהן.

    פלוני לא יכול היה לדרוך על רגלו הפגועה. אני תמכתי בו והכנסתי אותו למכוניתי. הנהג שהיה עימי הסיע את המשאית שבה הגיע פלוני אל התחנה" ( סעיף 5 -6 לתצהירו).

33. העד חזר בעדותו בבית המשפט ומסר כי כאשר הוא הגיע לתחנת הדלק התובע היה יושב על כיסא קרוב לחנות "yellow" עם הרגל קדימה וסיפר לו שנפל בסמוך למקום (עמ' 13, ש' 5 -8); ובהמשך עדותו אמר כי התובע "ישב עם הרגל קדימה התלונן על כאבים הכנסתי אותו לרכב שלי לאט" (עמ' 13, ש' 17 -18).

34. בעדותו בפניי עשה עלי התובע רושם מהימן ואמין, ועל אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, אני מקבל את עדותו. בנוסף, עדותו נתמכת בעדותם המהימנה והאמינה של מנהל החברה ובנו אשר הגיע לתחנת הדלק מיד לאחר התרחשות התאונה וכן גם במסמכים הרפואיים אשר יש בהם ביטוי לכך שהתובע נפל במדרכה, באופן המשתלב עם מנגנון הפגיעה.

    האחריות לתאונה

    האם מדובר במפגע

35. האם המרצפות הבולטות בשטח המדרכה סמוך למשרדי התחנה מהוות מפגע המקים אחריות נזיקית.

36. מהתצלומים אשר צורפו לכתב התביעה, ואשר הוגשו במהלך הדיון התרשמתי כי מדובר במפגע ברור של הבדלי גובה אשר בהחלט יכולים היו לגרום להיתקלות ונפילה של מי שצועד על המדרכה.

37. הפסיקה קובעת כי כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות. במקרה שכזה יהא המזיק נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע (ראו: ע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97).

38. עוד נקבע בפסיקה כי אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו.

    האם המפגע הנ"ל מקים אחריות נזיקית

    שאלת האחריות

39. ככלל על מנת להטיל אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה רכיבים: האחד, קיומה של חובת זהירות; השני; הפרה של חובת הזהירות, קרי התרשלות; השלישי, קיומו של נזק; והרביעי, זיהוי קשר סיבתו עובדתי ומשפטי – בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק (ראו: ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון (פורסם בנבו, 29.11.17).

    חובת הזהירות

40. על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעות; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין").

41. יסוד חובת הזהירות נחלק בפסיקה לשני היבטים- חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית- הנבחנים על פי מבחן הצפיות, הכולל הן צפיות טכנית (היכולת לצפות) והן צפיות נורמטיבית (הצורך לצפות) (ראו: ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (פורסם בנבו, 29.11.17).

    חובת זהירות מושגית

42. שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית מתמודדת עם שאלת היקף האחריות ברשלנות. השאלה היא אבסטרקטית. היא מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. היא באה להשיב לנו על השאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים לעניין סוג מסוים של נזקים. לאמור, היא בוחנת האם מוטלת חובה על סוג מסוים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים ביחס לסוג מסוים של נזקים ולסוג מסוים של פעילות (ראו: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784).

43. אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" המוטלת על בעל מקרקעין או על המחזיק במקרקעין ובענייננו מחזיק תחנת דלק כלפי ציבור באי המקום, לרבות לקוחות התחנה או כל מי שמבקר בתחנה, חובה אשר מטילה עליו אחריות למנוע מכשול דוגמת המכשול שגרם לנפילת התובע.

    לאמור, על הנתבעת רובצת אחריות מושגית כלפי התובע.

44. אולם, קיומה של חובת זהירות מושגית אמנם מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. יש לבחון שאלה נוספת, והיא קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

    חובת זהירות קונקרטית

45. כידוע, החובה הקונקרטית נבחנת בהתאם למקרה, למפגע ולנסיבות התאונה. מכאן, נדרשת השאלה האם במקרה הניצב בפנינו, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית. כלומר, על בית המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

    יש לבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה במדרכה.

46. שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה:

    א. מבחן כפול בעל שני פנים: הפן האחד מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע. הפן השני מתייחס למיהות הניזוק שהועמד בסכנה.

    ב. הערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72).

    לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ההדגשה שלי – נ.מ).

47. אכן סכנה יכולה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד, אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. בית המשפט העליון עמד על ההבחנה בין השניים וציין כי על מנת להשיב על השאלה איזוהי סכנה בלתי רגילה נדרש מבחן כפול: משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני אדם מסוגו אינה מן הרגילות, ועל כן אין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה, המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו. ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן. זאת מאחר ולא יכול היה לחזות את התוצאה מראש והיה רשאי להניח כי המוזמן יישמר מפניה (ראו: בע"א 358/56 דגני נ' סולל בונה בע"מ פ"ד יא 871).

    בית המשפט קבע כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" (ראו: רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345).

48. יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז בפרשת ועקנין הנ"ל "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

49. לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשף התובע, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה".

    מן הכלל אל הפרט 

50. אכן מדרכה אינה שטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומו של מכשול כלשהו. אולם, במקרה דנן, מדובר במכשול בולט וברור בדמות הפרשי גובה במרצפות המדרכה, אשר יוצרים את הסכנה.

51. מהצילומים שהוגשו ניתן לראות כי מדובר במפגע על המדרכה של מספר מרצפות שביניהן קיימים הפרשי גובה ניכרים. מדובר במדרכה הסמוכה לחנות "yellow" והמובילה למשרדי תחנת הדלק. כלומר, מקום בו צפויים לילך הולכי רגל רבים.

52. עוד עולה מהתצלומים שמדובר בהחלט במרצפות הבולטות ו/או השקועות באורח משמעותי מעל פני המדרכה, כך שמהווה מפגע בלתי סביר.

53. אכן אין מדובר במפגע הבולט באופן קיצוני שיתכן ועשוי היה להזהיר את התובע והולכי הרגל מפניו, אולם מפגע שכזה כמשתקף מהתמונות, שאינו בולט למרחק, עלול בהחלט לשים מכשול קשה בפני באי תחנת הדלק שאינם צופים את קיומו.

54. אין מחלוקת כי הנתבעת כמחזיקה בשטח תחנת הדלק חבה חובת זהירות כלפי מבקרי התחנה ולקוחותיה. משמדובר במדרכה המשמשת את ציבור באי התחנה מוטלת על הנתבעת אחריות לאחזקתה ולתקינותה.

55. כבר נפסק כי על מחזיק, המזמין ציבור לחצריו ובענייננו ציבור לקוחותיו, לוודא את תקינות הגישה אליו.

56. בנסיבות אלה, השתכנעתי כי הנתבעת הייתה יכולה וצריכה לצפות כי מי מבאי תחנת הדלק אשר יפסע במדרכה יכול ורגלו תתקע במפגע הנ"ל ותגרום לנפילתו.

57. לפיכך, אני קובע כי התובע הוכיח שהוא נפל בשטח תחנת הדלק כתוצאה ממפגע במדרכה אשר הנתבעת לא דאגה לסילוקו, וכי הדבר מגבש את עוולת הרשלנות.

     

     

    אשם תורם

58. הנתבעות טוענות כי לתובע אשם תורם מכריע של 100% לקרות התאונה, שכן הוא לא שם לב במידה מספקת למתרחש סביבו, לא נקט אמצעי זהירות מספיקים, לא שם לב למדרך רגלו ולא נהג כפי שמבקר סביר במקומו היה נוהג.

59. מנגד, טוען התובע שאין לייחס לו אשם תורם לתאונה. לטענתו, שונה דינו של ההולך במדרכה עירונית רגילה להולך על מדרכה בתחום תחנת הדלק. הבאים בשערי תחנת הדלק רשאים לסמוך על האחראים למקום, כי דאגו להסיר כל מפגע, בעוד שעוברי אורח במדרכותיה של עיר יודעים, כי נוכח המרחבים הגדולים המצויים בתחום העירייה, אין זה סביר כי מדרכותיה תהיינה נטולות כל סכנה, ולכן עליהם לנקוט ביתר זהירות. לעומת זאת, במתחם קטן, שגבולותיו מצומצמים כתחנת דלק, מידת הזהירות הנדרשת ממי שהולך בשטח ציבורי פחותה יותר.

60. עוד טוען התובע כי קיים קשר בין טיב המקום בו אירעה התאונה ובין הטלת אשם תורם. ככל שהמקום קטן יותר, כשהוא משמש לצורך עסק, ככל שקיימים בו תנאים שיש בהם היסח הדעת מן ההליכה הרגילה, כך תקטן הדרישה מן הנפגע להשגיח על עצמו ולהיזהר מכל מפגע אפשרי.

61. לטענת התובע במקרה דנן דעתו של התובע הייתה מוסחת כתוצאה מכך שנדרש להביא ניירת מן המשאית ובנסיבות המקום לא היה צריך לצפות כי במתחם עסקי ומתוחם של תחנת דלק ימצא מפגע בטיחותי שאינו רגיל למקום כזה.

62. במקרה דנן, אמנם מדובר במפגע שהיה על המדרכה במקום שאינו סמוך למשאבות הדלק וכי פחות צפוי קיומו של מפגע. אולם, אני רואה לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20% שכן תחנת דלק אינו שטח סטרילי, ברור לכל כי בשטח תחנת דלק עלול להיות מפגע כלשהו בשטח המדרכה וכל הפוסע בה צריך לשים ליבו לדרך בה הוא הולך.

63. בנסיבות אלה, אני סבור שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 20%.

    סיכום שאלת האחריות

64. הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, שיעור אחריותם עומד על 80% ואילו לתובע אשם תורם בשיעור 20% לאירוע הנזק.

65. עתה, נותר לדון בשאלת הנזק.

     

    דיון והכרעה- שאלת הנזק

    חוות דעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט

66. התובע נבדק על ידי ועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה כי נותרה לו נכות בשיעור של 19% החל מיום 29.02.16.

67. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה מטעמו - ד"ר מיכאל לבני, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1) בין (ב) ל- (ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

68. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של המומחה ד"ר שמואל וייס אשר בדק את התובע ומצא כי ברך שמאל נותרה ללא דלדול שרירים, ועם צלקת חיצונית קטנה ותקינה. המומחה ציין כי הברך יציבה, ללא פגיעה מניסקאלית, ועם הגבלה מזערית (10 מעלות), בכיפוף הברך. עוד ציין המומחה כי בצילום האחרון, שבר בקונדיל פמורלי, מחובר היטב, ובעמדה אנטומית.

    בסופו של דבר קבע המומחה מטעם הנתבעות כי מצבו של התובע סופי וכי נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

69. נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר עמרי לובובסקי כמומחה מכריע מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") לצורך קביעת נכותו של התובע.

70. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי התובע נותר עם הגבלה קלה בכיפוף וקושי בעליית מדרגות. המומחה ציין כי בבדיקתו של התובע נמצא הבדל בטווחי התנועה בין ברך ימין לשמאל, עם הגבלה בכיפוף ברך שמאל שיכולה להסביר קושי בעלית מדרגות. בנוסף ציין המומחה כי נמצא הבדל בנפח השרירים בין ירך שמאל לימין המעיד שנתיים לאחר התאונה כי יש הבדל קבוע בתבנית ההליכה ובעומס שנושאת ירך שמאל לעומת ירך ימין. המומחה ציין כי בבדיקת התובע נמצאה רגישות במשטח פרקי לטראלי המתאימה לאזור שנפגע בשבר. עוד ציין המומחה כי מאחר והשבר התחבר בעמדה טובה, כך שלא נגרם נזק משמעותי למשטח הפרקי בעקבות השבר ולפי צילום ברך עדכני שראה אין עדות לשחיקה של סחוס.

    בסופו של דבר קבע המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

     

     

    קביעת נכותו הרפואית של התובע

71. הנכות הרפואית נקבעת על פי הממצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה כשהם מתורגמים לאחוזים (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792) (להלן: "עניין גירוגיסיאן").

72. כאמור המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר עמרי לובובסקי, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%.

73. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו, ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי המצדדים, ובנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את הראיות ושמעתי את טיעוני הנתבעת לא מצאתי כל נימוק כבד משקל המצדיק סטייה מחוות הדעת (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו, 31.12.88)). המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה עליהם מבוססת מסקנתו בדבר שיעור אחוז הנכות שנותרה לתובע, והיא מקובלת עלי.

74. לאור האמור, נכותו הרפואית המשוקללת, של התובע הינה בשיעור של 10% לצמיתות.

    רכיבי הנזק

    כאב וסבל

75. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרם לו שבר ברגל שמאל והוא עבר ניתוח לקיבוע השבר בעקבותיו נאסרה עליו דריכה על הרגל למשך שלושה חודשים. עוד מציין התובע כי בעקבות התגברות כאביו הוא עבר ניתוח להוצאת הברגים.

76. התובע מציין כי אף היום הוא סובל מהגבלה בכיפוף, חש כאב לאחר הליכה, בעת עליית מדרגות, וכן כאביו מוחמרים בשינוי מזג האוויר. עוד ובנוסף, מאז התאונה הוא עבר בדיקות וטיפולים רפואיים רבים.

77. התובע טוען כי נוכח גילו יש לפסוק לו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה שכן ככל שמדובר באדם מבוגר יותר אזי הליך השיקום איטי יותר אם בכלל אפשרי.

78. בהתחשב בגילו של התובע, בן 74, שיעור נכותו הרפואית, ימי האשפוז, הטיפולים שלהם נזקק לאחר התאונה, אני פוסק לתובע פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך של 18,000 ₪.

79. פיצוי זה משקף בעיקרו של דבר את הכאב שסבל התובע לאחר התאונה וכן הרגישות וההגבלה בתנועותיו.

     

    הפסד השתכרות לעבר

80. התובע היה באי כושר מלא למשך כ- 9 חודשים בהתאם לקביעת המל"ל. בהנחה כי שכרו של התובע עומד על 3,332 ₪ ברוטו בממוצע לחודש יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר משוערך להיום בסך של 29,988 ₪.

    הפסד כושר השתכרות בעתיד

81. הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזוק היה משתכר אחרי התאונה אלמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242; וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

82. הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

83. הפסד כושר השתכרות נבחן על פי אובדנו של התובע הספציפי. ובכלל זה ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פחותה משיעור הנכות התפקודית וזאת בהתחשב בעיסוקו של התובע ויתר נתוניו ובכללן אופי העבודה, גילו ומצבו הרפואי בכללותו. ישנם מצבים בהם קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ראו: עניין גירוגיסיאן הנ"ל).

84. אולם, בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו וזאת מתוך הנחה ויתכן ותוצאות התאונה ישפיעו בעתיד. שכן יש לקחת בחשבון כי התובע בתחילת דרכו התעסוקתי.

85. התובע היה בן 70 במועד התאונה וכיום בן 74. התובע עבד כאמור כנהג משאית ואף לאחר סיום תקופת אי הכושר הזמני שב לעבודתו. כלומר מדובר באדם אשר ממשיך לעבוד חרף גילו המבוגר ואף לאחר שעבר את גיל הפנסיה לגבר. בנסיבות אלה יש להניח כי התובע ימשיך לעבוד עד למחצית תקופת תום תוחלת חייו של גבר יהודי בן 74.

    לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לעניין חישוב אובדן כושר השתכרותו של התובע, נוכח העובדה כי מדובר בנכות בשיעור של 10%, יש לפסוק פיצוי גלובאלי.

    שכרו המדווח של התובע בשנה שקדמה לתאונה עמד על סך של 3,332 ₪ בממוצע לחודש.

    בנסיבות אלה הפסד השתכרותו לעתיד הינו בסך של 19,000 ₪.

    לסכום הנ"ל יש להוסיף אובדן פנסיה לעתיד בסך של 2,375 ₪, ובסה"כ 21,375 ₪.

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

86. לאור טיב הנכות ושיעורה, האשפוזים שעבר התובע, השבר שנגרם לו והגבס שהושם על רגלו במשך תקופה ארוכה, וכן בשים לב לגילו יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרה לזולת בעבר ובעתיד בשיעור של 20,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד

87. התובע טוען כי לא נשמרו בידיו מלוא הקבלות עבור הוצאותיו לעבר בגין תשלומים שנדרש לשלם בעבור רכישת תרופות וטיפולים להם נזקק.

88. בהעדר נתונים לגבי הוצאותיו מחד גיסא ובשים לב שהתובע נזקק לטיפול רפואי עקב פגיעתו, בהתחשב בשיעור הנכות וחומרת הפגיעה ממנה סובל התובע, ומשלא הוגשו קבלות על כלל ההוצאות אני מעריך זאת על דרך האומדנה לעבר ולעתיד בסך כולל של 5,000 ₪.

    סוף דבר

89. בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן:

    • נזק לא ממוני ....................................................סך של 18,000 ₪.

    • הפסד השתכרות לעבר ........................................סך של29,988 ₪.

    • הפסד כושר השתכרות ואובדן פנסיה ....................סך של21,375 ₪.

    • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד .....................................סך של20,000 ₪.

    • הוצאות לעבר ולעתיד ........................................סך של5,000 ₪.

      אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 94,363 ₪ בניכוי אשם תורם של 20% ובניכוי תגמולי מל"ל. לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות ושכר טרחת עו"ד לפי שיעורו בדין. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

      בנוסף, הנני מחייב את הנתבעות בהחזר התשלומים ששולמו לתובע ע"י התובע 2 בגין גמלאות המל"ל בסך של 23,832 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.05.19. לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד לפי שיעורו בדין.

      המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

       

      ניתן היום, ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.