מבוא וטענות הצדדים לפניי
1.במקרה דנן המדובר בתביעה לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהליכי גבייה שננקטו בידי הנתבעת כנגדם בטעות.
בין בעלי הדין אין מחלוקת עובדתית ממשית, לפיכך סיכמו טענותיהם על בסיס התצהירים והמסמכים שהוגשו, בלא שמיעת העדים. למרות היעדר מחלוקת עובדתית כאמור, התעכב ההליך זמן לא מבוטל, וזאת עקב פרישתו של כב' השופט וגנר בפניו החל ההליך, ועקב נסיבותיה האישיות של כב' השופטת וינברגר, שדנה בהליך אחריו, כאמור בהחלטתה מחודש דצמבר 2018. לבסוף הועבר התיק אליי בחודש ינואר האחרון, הושגה הסכמה דיונית כמפורט לעיל, וב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בחודש מרץ ואפריל 2019.
2.מתברר כי בחודש אוגוסט 2010 הוטל עיקול על שלושה חשבונות הבנק של התובעים בסניפי נהריה של בנק הפועלים ובבנק לאומי, וזאת כאשר החייב הנכון הוא אדם בשם משה פינטו זכרו לברכה, אשר החזיק בחייו חנות במבנה בו מתגוררים התובעים. אין מחלוקת כי החייב-המנוח אינו קשור לתובעים למעט הדמיון בשמות ובמיוחד לתובע מס' 3, בנם של התובעים מס' 1 ומס' 2, והכתובת הרשומה אצל הנתבעת.
לטענת התובעים, העיקולים גרמו להם נזקים רבים, פגעו קשות בניהול חייהם, הביאו לחסימת החשבון, גרמו לכך שהתחייבויות שנתנו לצד ג' חזרו, שללו מהם הטבות והנחות, ואף לכך שנאלצו לסגור את החשבון תוך ויתור על זכויות שנצברו. התובעים מוסיפים וטוענים כי הטלת העיקול שלא כדין מהווה פרסום לשון הרע, שכן פגעה קשות בשמם הטוב ובתדמיתם, בייחוד נוכח העובדה כי התובע מס' 1 הוא רופא ותיק ומוכר בעיר.
התובעים טוענים כי אף לאחר שעמדה על הטעות והסירה את העיקולים, המשיכה הנתבעת לשלוח להם דרישות תשלום והתראות בגין אותו חוב, שכאמור אינו שייך להם ואין להם כל קשר אליו. לטענת התובעים, הם פנו לנתבעת מספר פעמים, הן פיזית, הן בכתב והן טלפונית, אולם, כל פניותיהם לא זכו לכל מענה והנתבעת המשיכה לשלוח להם דרישות חוב והתראות, מתוך ידיעה שאין מדובר בחוב השייך להם.
כך טוענים התובעים כי אף לאחר הגשת התביעה המשיכה הנתבעת ושלחה להם דרישה לתשלום ארנונה שנתית ע"ס כ – 6,000 ש"ח לשנת 2016, בגין חוב אשר לא שייך להם.
מכאן, לשיטתם, על הנתבעת לפצות אותם בגין אותם נזקים שנגרמו להם, בעיקר מהטלת העיקולים על חשבונותיהם, דבר אשר פגע בשמם הטוב, פגע בתדמיתם ומהווה למעשה לשון הרע.
3.הנתבעת לא חלקה על כך שהחוב אינו שייך לתובעים והסבירה כי מקורו בנכס הרשום על שם המנוח באותה כתובת, בגינו נותרה יתרת חוב בספריה בסך כ – 141 אלף ₪. הנתבעת אישרה כי עיקול על חשבון הבנק של התובעים הוטל בטעות בשנת 2010, אולם לטענתה פעלה להסרתו מיד כשהתבררה הטעות. לטענת העירייה, מלבד אותה טעות, אשר תוקנה, אינה מנהלת הליכי גבייה כנגד התובעים. אמנם דברי דואר אשר מיועדים למנוח, ובהם דרישות לתשלום החוב, הגיעו לעתים בטעות לתובעים, אך אין לראות בכך כהליכי גבייה.
לטענת העירייה, התובעים הגישו תביעתם בשיהוי ניכר, בחלוף חמש שנים ממועד ביצוע העיקול. מה גם שלטענתה, שעם ביטול העיקול, בשנת 2010, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ביטול העיקול יהווה סיום המחלוקת בניהם והיא הייתה סמוכה ובטוחה כי לא תועלה טענה נוספת על ידי התובעים, קל וחומר שלא תוגש תביעה.
מוסיפה וטוענת הנתבעת כי טענת התובעים לפרסום לשון הרע היא בגדר הרחבת חזית אסורה שכן ולא הועלתה במסגרת כתב התביעה , אלא רק בשלב הסיכומים. לגופו של עניין טוענת העירייה כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לשם הכרה בלשון הרע. לא הייתה לנתבעת כל כוונה לפגוע בתובעים ועצם העובדה שעם פנייתם הראשונית של התובעים, הוסרו העיקולים שהוטלו, בטעות.
הראיות שהוגשו
4.לטענת התובעים, העיקול על חשבונות הבנק של התובעים 1 ו – 2 הוטל ביום 15/08/10 והוסר ביום 21/09/10. קרי, למעלה מחודש ימים העיקול רבץ על חשבונם. כמו כן, ביום 19/09/10 הוטל עיקול על חשבונו של התובע מס' 3 ולדבריהם, הוטל עיקול נוסף ביום 24/09/12.
מנגד טענה העירייה, כי העיקול שהוטל ביום 15/08/10 הוסר כבר למחרת ואילו העיקול שהוטל ביום 15/09/10, בוטל ביום 21/09/10.
עיון במסמכים מגלה כי אלה תומכים בגרסת העירייה ואין תימוכין לטענת התובעים בדבר עיקול שרבץ על חשבונם תקופה בת יותר מחודש ימים כנטען. באופן דומה לא מצאתי תימוכין לטענה בדבר עיקול נוסף משנת 2012.
דומה כי טענה זו, בדבר עיקול נוסף בשנת 2012 נסמכת על נספח 8 לתצהירי הנתבעת, אולם עיון במסמך מגלה כי מדובר באותו עיקול מיום 15.8.2010, לגביו ניתנה הוראה הסרה כבר ביום 16.8.2010.
אף טענת התובעים כי כתוצאה מהעיקולים סורבו התחייבויותיהם כלפי צד ג' וכי נאלצו לסגור את חשבון הבנק נותרו כטענות כלליות בלא תימוכין וסימוכין מעבר לאמור בתצהירים עצמם.
התובעים המשיכו וטענו כי הנתבעת שלחה להם דרישות תשלום ארנונה אף למועדים מאוחרים יותר משנת 2010, לאחר שהוברר לה שאין הם קשורים לחוב. לתצהיר התובעים צורפה אף דרישה לתשלום חוב ארנונה לשנת 2016, אולם עיון במסמכים אלה מגלה כי הם מופנה ל"פינטו משה ז"ל" תוך ציון מספר תעודת זהות שבוודאי אינו מספר זהות של מי מהתובעים, לפיכך אין לראות בדרישה זו כמופנית כלפיהם.
התרשלות התובעת:
5.קשה לחלוק על כך שהתנהלות הנתבעת נגועה בפגם בעצם נקיטת הליכי גבייה כנגד מי שאינו החייב הנכון.
לנתבעת מוענקות סמכויות גבייה מנהלית הפוטרות אותה מפנייה לרשויות האכיפה ובסמכויות אלה עליה להשתמש בזהירות המתחייבת כדי למנוע תוצאה כמו במקרה דנן. בעניין זה כבר אמר בית המשפט העליון:
" כפי שהרשות יודעת לתבוע מן האזרח דיווח על פי חובותיו ואינה סולחת לו על איחור בקיומן, כך גם היפוכו של הדבר נכון, ואם הרשות התרשלה בקיום חובותיה כלפי האזרח, עליה לשאת באחריות ולנקוט, בנוסף לכך, צעדים ראויים לתיקון הליקויים שנתגלו".
בר"ע 669/85 מדינת ישראל נגד שומרי.
בדיקת התאמה בין הבעלות בנכס בגינו נובע החוב ובין התובעים נגדם ננקטו ההליכים היא בדיקה פשוטה ביותר אשר חובה היה על התובעת לבצעה ולא להסתפק בדמיון בשמות האזרחים וכתובת מגוריהם. קשה לחלוק כי מדובר בהתרשלות אשר אין לה הצדקה כלשהי. מחדלה של הנתבעת מלמד על אי נקיטת אמצעים סבירים על ידה למניעת ההליך השגוי, מבלי שעין בוחנת של מי מעובדיה נדרשת לטעות ולמניעת השתלשלות הדברים.
הנתבעת מודעת לכך שהחייב הנכון הלך לעולמו זה מכבר וצירפה כנספח 9 לתצהירה חוזה לפיו כבר בשנת 1994 דהיינו שנים רבות לפני האירועים הרלוונטיים, הושכר הנכס בידי "יורשי משה פינטו". אפשר והנתבעת הניחה כי התובעים הם יורשי המנוח ופעלה נגדם בלא בדיקה, ואפשר ופעלה מתוך רשלנות גרידא. בין כך ובין כך מדובר בהתנהלות לקויה שיש בה משום ניצול לרעה של סמכויות הגבייה שהוענקו לה.
בהתנהלותה זו הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובעים ולפיכך קשה לחלוק כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפרה זו בהתאם לפקודת הנזיקין.
טענת התובעים ללשון הרע ושאלת הרחבת חזית:
6.מאחר ומצאתי כי הנתבעת פעלה ברשלנות ולתובעים קמה עילת פיצוי לפי פקודת הנזיקין, הרי הדיון עילת התביעה החלופית לפי חוק איסור לשון הרע הופך למיותר במידה רבה. עם זאת, אני סבור כי גם בהקשר זה הדין הוא עם התובעים.
השאלה האם נקיטת הליכי גבייה והטלת עיקולים מהווה עבירה על חוק איסור לשון הרע, נדונה רבות בערכאות השונות, והגם שדומה כי טרם נפסקה הלכה בבית המשפט העליון, קיימים פסקי דין רבים מספור בהם הוכר עיקול שלא כדין כפרסום לשון הרע, כפי שנזכר אף בסיכומי הנתבעת עצמה.
כפי שנפסק לא אחת בהטלת עיקול שלא כדין יש משום פגיעה בשמו של אדם שכן ויש בכך כדי ללמד ולהעיד על אי כיבוד התחייבויות כספיות ואי תשלום חוב על ידי "החייב". ראו לדוגמא אחת מני רבות ע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים שם נפסק:
"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול... בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו , יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק".
7.אכן, טענתם המפורשת של התובעים כי העיקול מהווה למעשה לשון הרע, הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים, אך המסכת העובדתית הרלוונטית פורטה מלכתחילה ואין מדובר בטענה חדשה. כך למשל, כבר בכתב התביעה מדברים התובעים על "נזק תדמיתי" ועל "פגיעה בשמו הטוב" של התובע מס' 1, שהוא רופא שיניים ידוע ומוכר בעיר.
לפיכך, למעשה אין מדובר בעילת תביעה חדשה, אלא במסקנה משפטית, הנגזרת מאותן עובדות שפורטו מלכתחילה, בעניין זה ידועה ההלכה הפסוקה לפיה אין פסול בהעלאת טענה משפטית חדשה, להבדיל מהעלאת עילת תביעה חדשה.
כפי שכבר נפסק:
"התשתית העובדתית הונחה במלואה כבר בשלב הגשת כתבי הטענות ולא חל בה שינוי לאורך המשפט. כלל הוא כי כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת במסגרת עילת התביעה , ונובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני ביהמ"ש, אין לקבל את טענת שינוי החזית"
רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ.
נזקי התובעים:
8.טענתם העיקרית של התובעים היא שנגרמו להם נזקים רבים כתוצאה מהעיקול שהוטל על חשבונם, אך הנזק לו הם טוענים לא הוכח. כך למשל, התובע מס' 3 טען כי כתוצאה מהעיקול נאלץ לסגור את החשבון , אך לא צירף אסמכתא כלשהי לטענתו זו.
באופן דומה כלל הטענות בדבר הנזקים שנגרמו להם, לא הוכחו. לא צורפה ראייה כלשהי בדבר אי כיבוד התחייבויות כלפי צד ג', ובוודאי שלא הוכח נזק ממשי אחר, למעט חוסר נעימות וטרחה ברורים.
יותר מכך, כפי שפורטו לעיל, חלק מטענות התובעים בדבר הליכים נסמך על דרישות לסילוק חוב שאינן מופנות כלל אליהם. כך נסמכו התובעים על מכתבו של התובע מס' 1 מיום 15.3.2012, אשר מלין על קבלת "חשבון ארנונה פינטו משה ז"ל". עם כל ההבנה לאי נעימות שבקבלת מכתב מסוג זה, מובן כי אין הוא מופנה כלפי התובעים, ואין לראות בו הליכי גבייה נגדם.
לצד זאת, ייאמר כי לנתבעת הובהר זה מכבר שנים רבות לפני שנת 2012 כי המנוח הלך לעולמו זה מכבר וכי המכתבים הנשלחים על שמו לכתובת הנכס אינם מגיעים ליורשיו. לפיכך ראוי היה כי תחדל ממעשה זה.
9.העירייה טענה כי דין תביעת התובע מס' 1 להידחות שכן לא ננקטו הליכי גבייה נגדו. טענה זו אין בידי לקבל. החשבון עליו הוטל העיקול הוא חשבון משותף של התובע מס' 1 והתובעת מס' 2. מרגע שהוטל העיקול בטעות מובן כי נזקיו הם לשני התובעים גם יחד.
טענה נוספת בהקשר זה מצד הנתבעת היא בדבר שיהוי של התובעים בהגשת התביעה, שכן המדובר בעיקולים שהוטלו בשנת 2010 כאשר התביעה מוגשת בחלוף כחמש שנים. לתובעים זכות להגיש תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות אשר טרם חלפה, וגם אם מדובר בשיהוי בהגשתה, לא ניתן לומר כי עצם השיהוי גרם לנתבעת לנזק ראייתי או אחר. לפיכך, טענה זו יפה לכל היותר בהקשר של קביעת הנזק וכראייה מסוימת להיעדר נזק ממשי מצד התובעים.
גובה הפיצוי הראוי:
10.מהאמור לעיל עולה כי מסקנתי היא שהתובעים זכאים לפיצוי בגין התנהלות הנתבעת, אולם לא הוכיחו נזקים ספציפיים. לפיכך יהיו זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי פקודת הנזיקין או בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע. בין כך ובין כך המדובר בנזק על פי הערכת בית המשפט אשר ייפסק לפי כלל נסיבות המקרה, התנהגות בעלי הדין והפסול שנפל בה.
סקירת הפסיקה מגלה כי בנסיבות דומות נפסקו פיצויים בסכומים שאינם גבוהים ואינם מגיעים בדרך כלל לסכום אותו דורשים התובעים כאן בשיעור של 30,000 ₪ לכל אחד מהם.
מבחינת החומר שהוגש המסקנה היא לדעתי כי אין מקום לפסיקת סכום גבוה וגם אם פעלה הנתבעת ברשלנות, לא הייתה מצדה כוונה לפגוע בתובעים. העיקול, הוטל בטעות כתוצאה מרשלנות, כתוצאה מדמיון בשמו של החייב המקורי לשמות התובעים. לאחר שהנתבעת הבינה את הטעות, העיקול הוסר, מיידית (למחרת) ופעולות גבייה דומות לא חזרו על עצמן, גם אם התקבלו אצל התובעים מכתבי דרישה כמפורט לעיל. בחינת התנהלות הנתבעת בהקשר זה שוללת לדעתי אפשרות של כוונה לפגוע המצדיקה פיצוי מוגבר.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר באנשים מן היישוב, שלא צברו חובות בעבר ולא ידועים כבעלי חוב ועם היוודע דבר העיקול, הדבר הפתיע אותם, גרם להם לאי נעימות רבה, פגע בשמם הטוב, פגע ביכולתם לעשות שימוש רגיל בחשבונם והטריח אותם בפניות לנתבעת לשם הסרתו.
לא ניתן לומר כי מדובר במקרה בו לא נגרם נזק כלשהו, אולם בוודאי שלא הוכח נזק מיוחד ואין מקום לקביעת פיצויים גבוהים.
סיכומו של דבר:
11.התביעה מתקבלת. נפלה התרשלות מצד הנתבעת ועליה לפצות את התובעים בין לפי חוק איסור לשון הרע ובין לפי פקודת הנזיקין.
עם זאת, יש להתחשב בעובדה כי מדובר בתביעה ללא הוכחת נזק ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הטענות והעובדות, אני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובעים כולם יחד בסכום כולל של 15,000 ₪
בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות ההליך לטובת התובעים בסך של 5,000 ₪.
הסכומים שלעיל ישולמו לתובעים באמצעות בא-כוחם, בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים מהמצאת פסק הדין.
ניתן היום, 14 במאי 2019.
