עיריית קרית גת נ' להיט בראש צעצועים קרית גת (2005) בע"מ ואח'

תביעה כספית בגין חוב ארנונה בסך 136,121.80 ₪ עבור חנות בה החזיקה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "החברה") בתחום שיפוטה של התובעת, ברחוב כיכר פז 3/104 תחת מספר משלם 513663583 (להלן:"הנכס").

התביעה כוללת מספר חשבונות ארנונה, המיוחסים לאותו נכס - חשבון מספר 9101000314000 (להלן: "נכס 4000") 9101000314001 (להלן: "נכס 4001") ו- 9101000314002 (להלן: "נכס 4002").

ביום 9.04.17 ניתן, בהסכמה, פסק דין נגד הנתבעת על מלוא סכום התביעה.

לטענת התובעת, נתבע 2 (להלן: "הנתבע") חב באופן אישי, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בחוב הארנונה, בהיותו בעל השליטה בחברה, שהפסיקה את פעילותה ופינתה את הנכס בחודש ינואר 2010, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד תקציב), תשנ"ג-1992 המפנה לסעיף 119א' לפקודת מס ההכנסה.

לטענתה, לא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה לפיה הועברו אליו נכסים של החברה, ללא תמורה או בתמורה חלקית.

לתמיכה בתביעתה, הגישה התובעת חוות דעתו של רואה חשבון מטעמה, מר משה פן.

על פי חוות דעתו של רו"ח פן ביצעה החברה בשנת 2009, מחיקה חשבונאית של יתרת ציוד והשקעות בסכום של 163,556 ₪ מבלי לתת הסבר מניח את הדעת למחיקה ולשווי הכלכלי של הציוד שנמחק. על כן, לטענת התובעת, יש לראות במחיקה ראיה לכאורה להברחת נכסים ע"י בעל השליטה.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע ביצע העדפת נושים אסורה כאשר בחר, משיקולים אישיים, לכסות רק חובות מסוימים לספקים ולנושים אחרים.

חוב הארנונה הינו חוב חלוט, לטענת התובעת, משלא הוגשו השגה או ערר לגביו.

לטענת הנתבע, המחיקה החשבונאית שביצעה החברה בדו"ח הרווח וההפסד לשנת 2009 כללה ציוד וריהוט בשווי 38,840 ₪ אשר הותאם ספציפית לצרכי החברה ועם הפסקת פעילותה בנכס נזרק או הושאר בנכס, ללא תמורה, וסכום של 124,716 ₪ שהינו שווי השיפורים וההתאמות שביצעה החברה במושכר עם תחילה פעילותה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמושכר ועם הפסקת פעילות החברה, הפכו בלתי ניתנים למימוש וחסרי ערך. לפיכך, לטענתו, אין לראות בפעולת המחיקה החשבונאית ראיה להברחת נכסים ע"י בעל השליטה.

הנתבע מכחיש את הטענה בדבר העדפת נושים, וטוען כי לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים, הזרים אביו לחשבון החברה סכום כסף, על מנת למנוע קריסתה, אך באותה עת כלל לא ידע על החוב הנטען כלפי התובעת.

הנתבע מכחיש גם את החוב עצמו. לטענתו, במהלך התקופה בה החזיקה החברה בנכס שילמה את כל חשבונות הארנונה שהתקבלו, ומעולם לא התקבלו דרישות תשלום בגין תיקון שטח החנות, או בגין השטחים המשותפים ושטח החניות.

רק עם הגשת התביעה נודע לנתבע כי התובעת דורשת תשלומי ארנונה נוספים, הכוללים בין היתר חניות שלכאורה שימשו את הנתבעת, אך בפועל שימשו את ציבור מבקרי המרכז המסחרי כולו, ובמשך השנים החברה לא נדרשה לשלם ארנונה בגינן. בנוסף, לטענתו, מדובר גם בחיובים אשר נעשו ביום 14.6.09 באופן רטרואקטיבי, בעקבות מדידה חדשה של הנכס.

לטענת הנתבע, חיובים אלו מעולם לא הגיעו לידיו או לידי החברה, ולכן לא היתה אפשרות להשיג או לערור עליהם.

עוד טוען הנתבע כי לא מתקיימים התנאים לביצוע הרמת מסך, כי מעולם לא הועברו נכסים מהחברה אליו או למי מטעמו, וכי במועד הפסקת פעילות החברה לא היו לה נכסים כלשהם מהם ניתן להיפרע. בנוסף, העלה הנתבע טענות התיישנות ושיהוי.

דיון והכרעה

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית וזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין )סעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית"- כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ו – 1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

שילוב שתי הוראות החוק הללו, מלמד כי הרשות המקומית רשאית לדרוש את תשלום חוב הארנונה שנותר לנכס בו החזיקה חברה, מבעל השליטה בחברה, בהתקיים התנאים הבאים:

מדובר בחיוב ארנונה בגין נכס שאינו למגורים, החברה המחזיקה לא הייתה דייר מוגן בנכס, החברה נותרה חייבת חוב ארנונה סופי וחלוט, החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה, הנתבע הינו בעל השליטה בחברה, ונכסי החברה הועברו לבעל השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

יתרה מכך, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 119(א)(3) לפקודת מס הכנסה, דהיינו במקרה שתאגיד מפסיק את פעילותו ולא משלם חוב מס סופי, קמה חזקה עובדתית (להלן: "חזקת ההברחה") לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד, ומכוח "חזקת ההברחה" האמורה עובר נטל הראיה אל כתפי בעל השליטה אשר נדרש לסתור את החזקה.

"...בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. "

רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון (25.10.2012).

ראו גם: עת"מ 46762-10-13, זורין נ' עיריית חיפה (09.07.2014); עת"מ (חיפה) 314-07-15 יעקב ספבק נ' עיריית חיפה (20.03.2016)).

לצורך סתירת החזקה, נדרש בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ראויה שתיתמך בראיות ממשיות, ולא די באמירות סתמיות וכלליות (ע"א (ת"א) 23647-11-03 עירית יהוד מונסון נ' רומנו (28.08.2012).

במקרה הנדון, אין חולק כי החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים, כי החברה הפסיקה את פעילותה בנכס, וכי הנתבע הוא בעל השליטה בחברה.

עם זאת, הנתבע חולק על טענת התובעת לפיה מדובר בחוב חלוט.

מצאתי להקדים לדיון בשאלת החוב, את הדיון בשאלה האם נסתרה חזקת ההברחה.

האם עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת ההברחה?

כאמור, התובעת אינה נדרשת להגיש כל ראיה מטעמה להוכחת הטענה כי נכסי החברה עברו לידי הנתבע, בעל השליטה, שכן עומדת לה חזקה ההברחה. עם זאת, ברור כי לצורך תחולת החזקה, הכרח כי יהיו לחברה נכסים כלשהם, בעלי ערך, ביום הפסקת פעילותה.

התובעת הגישה את חוות דעתו של רו"ח פן, אשר בחן את הדו"חות הכספיים של החברה, ומצא בהם ראיות לכאורה להברחת נכסים ולהעדפת נושים.

בחוות דעתו, מציין פן, כי מביאור 4 לדו"חות הכספיים של החברה, ומדו"ח רווח והפסד לשנת 2009 (נספח א' לחוות דעתו) עולה כי בשנה זו ביצעה החברה מחיקה חשבונאית של יתרת הציוד וההשקעות במושכר, בסכום כולל של 163,556 ₪, אשר נרשמה בדו"חות החברה לשנת 2009 כהפסד הון. עוד כותב פן בחוות דעתו, כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת בדו"חות הכספיים בנוגע למחיקה החשבונאית האמורה, כמו כן לא הומצאה ראיה בדבר השווי הכלכלי של הציוד שנמחק (הערכה שמאית וכד'). על כן, בנסיבות אלה, יש לראות במחיקה ראיה לכאורה להברחת נכסים על ידי בעל השליטה, בסכום המחיקה.

עוד כתב רו"ח פן בחוות דעתו, כי בדיקת הדו"חות הכספיים לשנים 2008-2010 העלתה כי במהלך שנים אלה פרעה החברה חובות לבנקים בסכום כולל של 540,851 ₪, וכי באותן שנים פרעה חובות לספקים שבסכום כולל של 658,862 ₪ אשר מומנו על ידי בעל השליטה בחברה, שבמהלך שנת 2010 הזרים לחברה סכום של 603,835 ₪.

פרעון חובות לספקים ונותני שירותים מסוימים והעדפתם על פני התובעת מהווה, לטענתו, ראיה לכאורה לביצוע מעשה של העדפת נושים על ידי בעל השליטה.

מטעם הנתבע, הוגשה חוות דעתו של רואה החשבון של החברה, מר יעקוב ח'רעובה.

על פי חוות דעתו של רו"ח ח'רעובה, הרכוש שנמחק כלל ציוד וריהוט בשווי של 38,840 ₪ ושיפורים במושכר בסכום של 124,716 ₪. רו"ח ח'רעובה הבהיר, כי הציוד והריהוט נרכשו בשנת 2005 וכי בשנת 2009 לא ניתן היה לממשם. מדובר בדלפק וארונות מותאמים ספציפית בשווי של 13,328 ₪, שלט ניאון הנושא את שם החנות בסכום של 2,362 ₪, שלט ניאון נוסף בסכום של 1,411 ₪, אזעקה ומצלמה שנשארו בחנות בשווי 1,508 ₪ ומערכת צ'ק פוינט בשווי 3,705 ₪.

ביחס לשיפורים במושכר, כתב ח'רעובה בחוות דעתו, כי מדובר בהשקעות שנעשו בחנות על מנת להתאימה לצרכי העסק, והם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמושכר, כך שבמועד בו עזבה החברה את המושכר לא ניתן היה לממשו.

לכן, הבהיר רו"ח ח'רעובה בחוות דעתו, לא היה מנוס מביטול הרכוש, שבפועל איננו.

לדבריו, אין מדובר בהברחת נכסים, על ידי בעל השליטה, אלא בהפסד של החברה.

עוד הבהיר רו"ח ח'רעובה, בחוות דעתו, כי כפי שניתן לראות במאזן לשנת 2009, סכום של 296,849 ₪ הוזרם אל החברה על ידי אביו של הנתבע, שנפטר מאז, וזאת על מנת לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה.

ביחס לטענה לפיה החברה פרעה חובות לספקים בסכום של 658,862 ₪ תוך העדפת נושים, ציין רו"ח ח'רעובה כי סכום של 311,065 ₪ נפרע כתוצאה מהחזרת סחורה או שימוש במלאי של החברה שהיה קיים במועד הפסקת פעילותה.

בחקירתו הנגדית, נשאל רו"ח פן, מדוע הוא חושב כי פעולת המחיקה מהווה ראייה להברחת נכסים, והשיב כי מדובר בקביעה חשבונאית ולא משפטית, אותה הבהיר כך:

"...הקביעה שלי היא קביעה חשבונאית לא משפטית, כאשר אני כרואה חשבון, רואה פעולה של מחיקה חשבונאית בסכום שבו היו רשומים הנכסים בדוחות הכספיים, מבלי שניתן כל הסבר בדוחות, בין אם בביאור שצורף בדוחות או נתונים אחרים שמונחים לפניי, חזקה עליי מבחינה חשבונאית שהרכוש הזה נעלם מספרי החברה מבלי שניתן הסבר חשבונאי ראוי ולכן, ציינתי בחוות הדעת שקיימת ראיה לכאורה, עם דגש על המילה לכאורה, כי זו קביעה משפטית, להברחת נכסים."

...אני לא נכנס לערך הכלכלי של הציוד שנמחק, אינני יודע מה נעשה בו, אינני יודע האם המושכר הועבר לידי שוכר אחר, אני לא שמאי, אני ציינתי עובדה חשבונאית בסיסית של מחיקה מבלי שניתן לדבר הזה הסבר מניח את הדעת בדוחות הכספיים." (עמ'16, ש'1-4).

עם זאת, פן אינו שולל את האפשרות שהמחיקה בוצעה כדין, כלומר, הוא מאשר כי יתכנו מקרים בהם נכון יהיה, מבחינה חשבונאית, לבצע מחיקה:

"לשאלת בית המשפט מה היה מבחינתי הסבר מניח את הדעת ואיך היה צריך לעשות את זה, מה הייתי מצפה למצוא בדוחות על מנת שלא היית מגיע למסקנה שיש חשד להברחת נכסים אני משיב שאני כרואה חשבון לו הייתי צריך לבצע מחיקה חשבונאית או לחילופין, מתבקש לעשות מחיקה כזו על ידי בעל המניות, הייתי מבקש לקבל חוות דעת של גורם חיצוני לגבי שווי הרכוש, כי מדובר בכל זאת בפעולה חריגה ולא פעולה יום יומית של מחיקת הרכוש וייתכן שהייתי מבקש לקבל ראיה מה נעשה עם המושכר, דהיינו, האם הנכס הועבר לשימושו של שוכר אחר ואם כן, האם ניתנה תמורה כלשהי על ההשקעות בנכס ולאחר מכן הייתי שוקל האם נכון לבצע מחיקה חשבונאית במקרה הזה ומכאן, לבחון את הראיה לצורך קביעה משפטית – האם בוצעה הברחת נכסים...

 (עמ'16, בין השורות 5- 13 לפרוטוקול).

בהמשך, העיד רו"ח פן עולה, כי לו היו מובאות בפניו ראיות לכך שהנתבע לא קיבל פיצוי בגין ההתאמות והשיפוצים שהושארו בנכס, לא היה מוצא פגם במחיקה החשבונאית של שווי ההתאמות הללו בדו"חות הכספיים. כך העיד:

"אני לא נמצא בפוזיציה של רואה החשבון של החברה. אני ציינתי בחוות הדעת שלי בצורה מפורשת שמאחר שלא נכתב שום דבר בדוחות הכספיים, בין היתר, לא האם ניתנה חוות דעת של גורם חיצוני והאם היא מתבססת על כך, לכן, כתבתי שבנסיבות האלו קיימת ראיה לכאורה של מחיקה חשבונאית שהיא לכאורה, הברחת נכסים. כל מה שציינתי בתשובה שלי לעניין פעולות שרואה חשבון סביר היה עושה, היה צריך לקבל ביטוי בדוחות הכספיים, בין באמצעות ביאור ובין בדרך אחרת. לשאלת בית המשפט אם היו מובאות בפניי ראיות על כך שהנתבע במקרה הזה לא קיבל פיצוי משוכר אחר או מהבעלים על השיפוצים במושכר שהושארו במקום, אז לא הייתי רואה פגם במחיקה הזאת אני משיב שזו הייתה מחיקה חשבונאית לגיטימית, מבלי להתייחס בכלל לנושא של הברחת נכסים." (עמ'16, ש' 17- 25).

רו"ח פן מאשר, אם כן, כי מחיקה חשבונאית של נכסים אינה מהלך פסול כשלעצמו, וכי מחיקת שווי השיפוצים במושכר היתה לגיטימית בעיניו, לו היה מוכח לו, כי הנתבעת או הנתבע לא קיבלו פיצוי מהבעלים בגין השארת השיפוצים בנכס.

מדובר בנתון עובדתי שניתן להוכחה, ואם יוכח, הרי שגם לשיטתו של רו"ח פן, המומחה מטעם התובעת, אין כל פסול במחיקה החשבונאית שנעשתה בספרי החברה.

בחינת הראיות שהובאו מטעם הנתבע, מלמדת כי עלה בידיו להוכיח שהמחיקה החשבונאית נעשתה כדין, וכי לא קיבל לידיו כל תמורה בגין נכסים של החברה, בעת הפסקת פעילותה, משום שנכסי החברה, ביום הפסקת פעילותה, היו חסרי ערך ולא ניתן היה לממשם. בחקירתו הנגדית, חזר ח'רעובה והבהיר את הסיבה למחיקה החשבונאית:

"...מעיון בטופס הפחת, שמים לב שלמעשה כל הציוד והריהוט, הקבוצה הראשונה, נרכשה בשנת 2005, ככה שבשנת 2009 מטבע הדברים ובמיוחד כשבעלים נטשו את המושכר כמובן שאין לה ערך כספי, וכמובן אם נכנס לסעיפים הספציפיים כמו למשל שלט ניאון, אתה לא מעלה על דעתך שתתאר לעצמך שהבעלים יפרקו את השלט ניאון למשל, או שאם ניקח את הדלפק שלמעשה נעשה בהתאמה למושכר עצמו שננטש, כבר אין מה לעשות איתו במקום אחר.

ש. לא ענית לי על השאלה. על בסיס מה נעשתה המחיקה החשבונאית?

ת. המחיקה החשבונאית נעשתה על סמך נוהלי ביקורת מקובלים, כאשר הנכס לא קיים בחברה, יש למחוק אותו, או שהערך שלו אפס. אני לא אאשר נכס שלא נמצא."

(עמ' 15, שורה 30 ועד הסוף ועמ' 26, ש' 1-6 לפרוטוקול).

רו"ח ח'רעובה, הבהיר מדוע שוכנע כי יש לבצע מחיקה של הנכסים. ח'רעובה אמנם אישר כי אינו שמאי במקצועו, אך הדגיש כי קביעתו לעניין אי יכולת המימוש של הציוד נעשתה על סמך הצהרת בעלי המניות, ובהתאם לשיקול הדעת שלו כרואה חשבון. כך העיד:

"אני בכובע שלי רואה חשבון. אבל יש גם לרואה חשבון שיקול דעת. לרואה חשבון בכל זאת יש שיקול דעת, הוא גם מסיק מסקנות, לאור תצהירים ולאור העובדות.

ש. ההכרעה היא מאזנית, נכון? זה תפקידך?

ת. כן.

ש. אתה לא יכול להכריע שמאית אלא אם כן יש לך אסמכתאות שמשקפות, נכון?

ת. כן. אני ברגע שיש לי תצהיר של בעלי המניות בעקבות הפסקת פעילותה של החברה, שהרכוש הזה לא קיים, אני חייב למחוק אותו כי אנחנו הרבה דברים עושים על סמך הצהרות של הבעלים. ויש לי גם שיקול דעת"

(עמ' 26, שורות 15- 22 לפרוטוקול).

ח'רעובה ציין, בחקירתו הנגדית, כי החלק הארי מהסכום שנמחק היה בגין השקעות במושכר, שעם עזיבת הנכס, לא ניתן היה לממשן, והן היו חסרות כל ערך. כך העיד:

"...הסכום המשמעותי הוא למעשה ההשקעות במושכר, המשמעות שלהם זה כשעסק או חברה נכנסים לנהל עסק הם מתאימים את המושכר לצרכיהם הספציפיים, ובמקרה שכזה ברגע שהוא נוטש את המושכר הוא לא יכול לקחת אותו איתו או לממש אותו או להעביר אותו כי הוא חלק מהמושכר. מי שכן יכול ליהנות ממנו זה רק הבעלים במידה שהוא משכיר את זה לשוכר הבא. ואם אנחנו מדברים זה למעשה עיקר הסכום שהוא מורכב מ-125 א' ₪ מתוך הסכום שנמכר."

(עמ' 26, שורה 28 ואילך).

רו"ח ח'רעובה, כרואה החשבון של החברה, המכיר את נכסיה ואת ההתאמות שבוצעו במושכר, השתכנע כי מדובר בציוד וברכוש חסר כל ערך, שהנתבע לא הפיק ממנו כל תמורה, ועל כן החליט לבצע מחיקה חשבונאית.

מכל מקום, אף אם לא הוכח הדבר לרואה החשבון ח'רעובה בעת עריכת הדו"חות הכספיים של החברה, די בכך שעלה בידי הנתבע להוכיח במסגרת הגנתו כאן, כי לא קיבל תמורה בעד ההתאמות והציוד שנותר בנכס, ומשהוכיח זאת, עלה בידיו לסתור את חזקת ההברחה.

הנתבע העיד כי הציוד שנמחק מהמאזן היה חסר ערך, לא ניתן היה למכור אותו ועל כן בחלקו נזרק, ובחלקו הושאר בנכס, אך ללא יכולת להיפרע מבעל הנכס בגינו.

"זה הציוד של החנות. זה שיפורים ושדרוגים. היה למשל שלט "להיט בראש" שאין מי שיכול להשתמש בו, נכנסנו לחנות, עשינו דלפק יוקרתי שמתאים למידות, שעונים לצרכים שלנו. בנוסף, עשינו בחנות המון עבודות גבס, כמו כן, פרקט, עבר אלפי שטיפות, דרכו עליו מאות אלפי לקוחות, מה אני יכול לעשות עם זה? לפרק מהרצפה ולמכור?

ש. אתה כותב בסעיף 22, שתי שורות לפני הסוף שהדברים הפכו בלתי ניתנים למימוש, אתה שמאי?

ת. מה יש לעשות עם פרקט שדרכו עליו?" (עמ'23, ש' 6- 12 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. אני עובר לטופס הפחת שצורף מרואה החשבון מטעמך. מה עלה בגורל הציוד שמופיע שם? מה עלה בגורלה של מערכת צ'ק פוינט?

ת. היא לא הייתה תקינה, היא נשארה בחנות. הקניון אסר לפרק דברים כמו אזעקה או צ'ק פוינט. כל תכנון העזיבה שלי לא היה לאורך חודשים, הכל היה מעכשיו לעכשיו כי נגמר האוויר ולא יכולתי להישאר יותר...

ש. תסביר לי מה עלה בגורלם של דלפק וארון בשווי 25,000 ₪?

ת. הדלפק לאורך כל אורכו היה בנוי מזכוכית עליונה. הזכוכית הייתה שרוטה.

ש. האם זה נמכר לצורך סגירת חוב?

ת. לאחר מספר שנים שהציוד נמצא בחנות אף אחד לא יקנה אותו.

ש. אין לך אסמכתאות לאן הלך הציוד הזה, מה שוויו ומה ערכו.

ת. השולחן ספציפית פורק והלך לפח. אין לי מה לעשות איתו. אפילו הקניון לא רצה שאני אשאיר אותו.

ש. בטופס 1 מופיע שיפורים במוסכם ב221 א' ₪. מציג לך. יש לך איזהשהי אסמכתא מה נעשה עם השיפורים? האם זה עבר לבעל הנכס? בעל הנכס הזדכית על שכירות באמצעות השיפורים במושכר?

ת. אי אפשר היה להוציא מהחנות הזו שום דבר.

ש. יש אסמכתא שמבססת את השווי הזה?

ת. זה משהו שקנינו אותו שהוא היה חדיש. לאחר מכן אין לי מה לעשות איתו. זה נשאר בחנות כל הדברים האלו.

ש. לבית המשפט- מה לא נשאר?

ת. הדלפק פורק ונזרק, משרד שהיה בפנים פורק, קירות המשרד פורקו. הבאתי שני עובדים אריתראים והם עזרו לי לפרק את הכל לתוך הפסולת שלמטה בתוך שקית."

(עמ'23, שורה 23 ואילך).

לטענת התובעת, לא סתר הנתבע את החזקה הקבועה בחוק, משום שלא הביא כל ראיה לכך שההתאמות שנעשו בחנות לא נמכרו, עם פינויה, לבעל החנות.

איני מקבלת את הטענה.

הנתבע העיד כי חלק מההתאמות שבוצעו בנכס, הושארו בו, מאחר שהקניון אסר לפרקן (כמו מערכת הצ'ק פוינט) וחלק אחר נזרק על ידיו לפח, מאחר שלא היה מה לעשות בו (כמו למשל, הדלפק, קירות הגבס, הפרקט ושלטי הנאון).

עדות היא ראיה לכל דבר ועניין, ועדותו של הנתבע, הותירה בי רושם של עדות כנה ומהימנה.

אני מקבלת את עדותו במלואה, וקובעת כי עלה בידיו להוכיח שלא קיבל לידיו מאום מנכסי החברה, וכי לא מכר את נכסיה. שוכנעתי כי הציוד ורוב ההתאמות בנכס פורקו ונזרקו, ובגין קירות הגבס, הפרקט, והמערכות שנשארו מותקנות בנכס, לא קיבל הנתבע כל תמורה מבעל הנכס.

פרט לכך, לא היו לחברה נכסים. בתצהיר התשובות לשאלון שהפנתה אליו התובעת, הצהיר הנתבע כי רכב מסוג הונדה אקורד שנת ייצור 2006 היה הנכס היחיד של החברה אשר נרכש בכספי הלוואה בנקאית ונמכר לקראת סוף פעילות החברה, כאשר תמורתו שימשה לפירעון התחייבויות החברה הנותרות לבנק (סעיף 17 לתצהיר התשובות לשאלון שצורף כמוצג ת/3).

עדות זו נתמכת בעדותו של ח'רעובה, שהעיד כי פרט לציוד שבתוך החנות היה לחברה רק רכב וכי זה נמכר בשנת 2008 על כן לא הופיע בטופס הפחת של שנת 2009 (עמ' 27, ש' 1-7 לפרוטוקול).

אין לקבל את טענת התובעת לפיה הנתבע נמנע מהבאת ראיות נוספות, או חוות דעת שמאי בדבר ערך הציוד, גם משום שהתובעת הגישה תביעתה כמעט שבע שנים לאחר שהציוד נזרק לפח האשפה, או נותר בנכס עצמו. בנסיבות אלה, השיהוי בהגשת התביעה פגע ביכולתו של הנתבע להגיש חוות דעת מקצועיות ביחס לשווי הציוד (ראו: ע"א 8496/06 עזבון המנוח איסקולסקי נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה), (4.5.2008); ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 28 (8.6.2015), ע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל ואח' (02/08/2017)).

בסיכומי התובעת, הובאו הפניות רבות לפסק הדין שניתן בת"א (י-ם) 40931-06-13 עיריית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.15) (להלן: "עניין שירותי מזון")). באותו מקרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי מתקיימים התנאים לתחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וכי חזקת ההברחה לא נסתרה. עוד מצא בית המשפט כי התקיימו התנאים לחיובם של בעלי המניות באופן אישי מכח דוקטרינת הרמת המסך, משום שעשו שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה שבשליטתם.

המקרה שלפניי אינו דומה כלל למקרה שנידון בעניין שירותי מזון. באותו מקרה, קבע בית המשפט כי התובעת הציגה אסמכתאות להפקדות כספים בהיקף של למעלה מ- 500,000 ₪ שנעשו לחשבונם הפרטי של בעלי המניות, בשלושת החודשים שקדמו להפסקת פעילותה של החברה (סעיפים 17-18 לפסק הדין), וכי הדו"חות הכספיים של החברה מלמדים על העברות כספים או תשלומים שנעשו בדרך זו או אחרת לנתבעים, בעלי המניות של החברה, שבעטיים קטן שיעור החוב של החברה כלפיהם כפי שנרשם בדוחות (סעיפים 27-28 לפסק הדין).

בית המשפט קבע כי:

"העברת כספים בהיקפים משמעותיים לנתבעים – כבעלי מניותיה של החברה – זמן קצר לפני הפסקת פעילותה מצביעה לכאורה על הברחה של כספי החברה." (סעיף 81 לפסק הדין).

במקרה הנדון, לעומת זאת, לא זו בלבד שאין כל טענה כי הנתבע העביר לחשבונו הפרטי כספים כלשהם מחשבונה של החברה, או מהכנסותיה, אלא שהוכח, כי אביו של הנתבע הזרים סכום של כ- 300,000 ₪ אל החברה, במטרה לסייע לה לעמוד בהתחייבויותיה ולמנוע את קריסתה. מעניין לציין כי בפסק הדין בעניין שירותי מזון הנ"ל, טענו הנתבעים, להגנתם, כי הזרימו כספים לחברה, על מנת להצילה, אך בית המשפט קבע כי טענתם זו לא הוכחה (סעיף 49 לפסק הדין).

הוכח כי הנתבע ניהל את החברה בתום לב, ולא זו בלבד שלא ניסה להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות, על מנת להימנע מפרעון חובות החברה, אלא אף הזרים כספים שניתנו לו במתנה מאביו, אל חשבונה של החברה, על מנת לנסות למנוע את קריסתה. הוכח כי הנתבע עשה כל שלאל ידו על מנת לפרוע את כל חובותיה של החברה, בטרם הפסיקה את פעילותה.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הסבריהם של הנתבע ורואה החשבון מטעמו ביחס לפעולת המחיקה החשבונאית, וקובעת כי לא היה פסול במחיקת שווי ההתאמות והציוד מהדו"חות הכספיים, וכי הנתבע לא קיבל לידיו תמורה כלשהי בגין אותם נכסים, שלא ניתן היה למכרם. מסקנתי היא כי עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת ההברחה.

האם הוכיחה התובעת כי הנתבע פעל תוך העדפת נושים?

התובעת טענה עוד, כי יש מקום לחייב את הנתבע באופן אישי בחובה של החברה, מכח דוקטרינת הרמת המסך, משום שלטענתה פעל לפרעון חובותיו לחלק מהנושים, תוך העדפת נושים מסוימים על פני התובעת.

בשנת 2005 התקבל חוק החברות (תיקון מספר 3), התשס"ה – 2005, במסגרתו תוקן סעיף 6 לחוק.

עם התיקון, צומצם סעיף 6 לחוק, באופן שהרמת מסך תאפשר רק במקרים חריגים, בהם מצא בית המשפט שיהיה זה צודק ונכון לעשות כן, וכאשר נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", זאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

עוד קודם לתיקון, עמדו בתי המשפט על מטרתה של דוקטרינת הרמת והבהירו:  

"... תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק"

ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353.

הלכה היא כי הרמת מסך הינה צעד קיצוני שיש להיזהר בו ולעשות בו שימוש רק במצבים חריגים (רע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן (2013); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (2010)). טענה בדבר קיומה של עילה להרמת מסך מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך (רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ (2005)).

ד"ר חביב-סגל כינתה את כוונת המרמה, שבהתקיימה יטה בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, בשם "יסוד המרמה המרוכך". בית המשפט יטה להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות רק באותם המקרים בהם התגלתה לו "כוונת מרמה" (ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות (תל אביב 2007) עמוד 298).

רו"ח פן, ביסס את טענתו בדבר העדפת נושים אחרים על פני התובעת, על כך שבשנים 2008 – 2010 פרעה החברה חובות לבנקים בסכום כולל של 540,841 ₪. בנוסף, פרעה החברה חובות לספקים ונותני שירותים בסכום כולל של 658,862 ₪, אשר מומנו ע"י הנתבע כבעל שליטה, אשר הזרים לחברה בשנת 2010 סך של 603,835 ₪.

עם זאת, בעדותו אישר פן כי לא בדק כיצד נפרעו החובות לבנקים או לספקים (עמ'16 – 17 לפרוט').

מנגד העיד הנתבע, כי פרע חובות לבנקים באמצעות הלוואה אישית בסך של 300,000 ₪ שנטל מהבנק בשנת 2009 בנוסף לכספים שאביו המנוח העביר אליו כמתנה (עמ'24 לפרוטוקול וסעיף 23 לתצהירו). עוד העיד הנתבע כי חובות לספקים בסכום של 311,065 ₪ נפרעו כתוצאה מהחזרה או מימוש מלאי שהיה קיים בחברה במועד הפסקת פעילותה והיתרה מתוך כספים שגייס באופן אישי (סעיף 24 לתצהירו). עדותו של הנתבע נתמכת בחוות דעתו של רו"ח ח'רעובה, שאישר כי סכום של 311,065 ₪ הוחזר באמצעות החזרת סחורה לספקים.

בנוסף, כאמור, העיד הנתבע כי כלל לא היה מודע לחוב הנטען כלפי התובעת, משום שהנתבעת או הוא מעולם לא קיבלו דרישות תשלום בגין החובות, שכולם הינם חיובים בדיעבד, כלומר חיובים שנעשו רק החל מחודש יוני 2009, אף שחלקם התייחסו גם לתקופה קודמת.

כאמור, התרשמתי כי הנתבע העיד בכנות רבה, ומעדותו עלה כי עשה כל שביכולתו לפרוע את חובות החברה טרם הפסקת פעילותה.

מאחר שהנתבע לא ידע על קיומו של חוב נטען לתובעת, וודאי שלא ניתן לקבוע כי פעל תוך העדפת נושים, כאשר פרע חלק מחובות החברה. בנוסף, פרעון חלק גדול מהחובות לספקים נעשה באמצעות החזרת סחורה השייכת להם – דבר שלא ניתן היה לעשות מול התובעת גם לו היתה החברה מודעת לדרישות החוב.

לא בכל מקרה בו נפרעים חלק מחובות החברה, מדובר בהעדפת נושים פסולה, המקימה בסיס לתחולת הכלל בדבר הרמת מסך ההתאגדות. יפים לעניין זה, דברים שנאמרו בעניין דומה:

"עדותו של הנתבע לפני הייתה כנה והשתכנעתי כי הוא מדבר מדם ליבו, עת העיד כי נכנס לעסקי החניונים במטרה להמשיך ולנהל עסקים מוצלחים כפי שעשה במהלך השנים אך כשל. מעדותו של העד לפניי התרשמתי כי אכן נקלע למצוקה כלכלית ממשית, תוך שהוא מנסה "לתמרן" בין הנושים השונים כדי לשרוד. בהתנהלות כזו של אדם המנסה לשרוד, אין כדי לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרמת מסך...

כאשר בסופו של יום אי תשלום חובות הארנונה בא בעקבות התדרדרות כלכלית של העסק ולא בצורה מכוונת מתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, אין בכך כדי להצביע על קיומה של מרמה וניסיון להתחמק מפירעון חובות...

פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנושה וכן עצם קריסתו הכלכלית של התאגיד אין בהם די כדי להוביל להרמת מסך ההתאגדות. גם הפעלת שיקול דעת עסקי בתום לב, אף אם בדיעבד התברר כמוטעה, אינה מובילה באופן אוטומטי להטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד."

(ת.א (מחוזי ת"א) 2020/98 עיריית תל אביב נ' אייזיק שפירא (07/03/2013)).

המנגנון הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, שהינו מקרה פרטי של הרמת מסך, המוסדר בחקיקה ספציפית, נועד לתת מענה למקרה בו בעל שליטה בחברה נוטל לעצמו נכסים מנכסי החברה, במקום להשתמש באותם נכסים לפרעון חוב הארנונה של החברה. הרציונל העומד בבסיס הוראת החוק, כמו זה העומד בבסיס דוקטרינת הרמת המסך – הינו מניעת ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. במקרה הנדון, לא זו בלבד שהנתבע לא נטל לעצמו נכסים מנכסי החברה, ולא זו בלבד שלא הוכח "יסוד המרמה המרוכך" הדרוש לצורך הרמת המסך (אם כי לא לצורך תחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים), אלא שהוכח כי הנתבע ניהל את החברה ביושר ובתום לב, תוך שאיפה לסלק את כל חובותיה, כאמור לעיל.

די במסקנתי לפיה עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת ההברחה, ובמסקנה כי לא הוכחה טענת התובעת בדבר העדפת נושים אסורה, על מנת לדחות את התביעה נגד הנתבע, שכן בנסיבות אלה אין מקום לחיוב אישי של הנתבע בחובה של החברה.

למרות האמור, אדון בקצרה גם בשאלת החוב הנטען, שכן ספק רב אם התקיים התנאי לפיו מדובר בחוב ארנונה חלוט.

האם עסקינן בחוב ארנונה חלוט?

בתצהיר עדות ראשית מטעם מנהל מחלקת הגביה של התובעת, מר שי חממי (להלן: "שי") פורט סכום החוב כדלקמן:

1. סך של 122,039.30 ₪ בגין נכס 4000 המתייחס לשטח החנות בה החזיקו הנתבעים כאשר תקופת החוב החל מיום 1.1.06 ועד 31.1.10 כאשר עד חודש 6/2009 חויב הנכס לפי גודל של 174 מ"ר, אך בעקבות מדידה חדשה משנת 2008, בה הסתבר כי גודלו של הנכס הוא למעשה 244 מ"ר, חויב הנכס בהפרשי המדידה החל מחודש ינואר 2006 ועד ינואר 2010.

2. סך של 2,710.30 ₪ בגין נכס 4001 המתייחס לשטח המשותף בשטח של 59 מ"ר כאשר תקופת החיוב הינה מיום 1.1.06 ועד 31.1.2010.

3.סך של 1,372.20 ₪ בגין נכס 4002 המתייחס לחניון בשטח של 264 מ"ר כאשר תקופת החוב הינה בגין חודש ינואר 2010.

בעדותו אישר שי כי החוב בגין נכס 4000 נוצר בגין הפרשי המדידה החדשה, החל בחודש יוני 2009 (עמ' 5, ש' 11-13 וש' 24-27 ועמ'8, ש' 30 לפרוטוקול), כלומר, אלמלא תיקון השטח, שנעשה בחודש יוני 2009, כלל לא היה חוב בגין החנות בה החזיקה החברה. שי הסביר כי תיקון המדידה נבע מאי הכללת שטח המחסן שצורף לחנות (בעמ' 8 לפרוט' שורות 14-22).

הנתבע אינו מכחיש כי לחברה גם מחסן ששימש את החנות, אך טען כי למיטב ידיעתו, חשבונות הארנונה שהתקבלו ושולמו ע"י החברה במלואם, כללו את החנות והמחסן יחדיו (סע' 16 לכתב ההגנה וסע' 7-8 לתצהיר הנתבע), וכי מעולם לא קיבל כל התראה על קיומו של חוב ארנונה.

הנתבע העיד, כי רק עם הגשת התביעה, נודע לו שהתובעת מבקשת לחייב אותו בארנונה גם בגין שטח חניות, שהינן חלק מהחניון המשותף במקום, ולמיטב ידיעתו אף אחד מבעלי החנויות הסמוכות לא חויב בארנונה בגין חניות.

על פי תצהירו של שי, החיוב בשטח החניות הינו בגין חודש ינואר 2010 בלבד, בסכום של 1,372 ₪.

הנתבע הצהיר כי מעולם לא קיבל דרישה לתשלום ארנונה בגין נכסים מספר 4001 ו- 4002 – החניון והשטחים המשותפים, ולא ידע כלל על כוונת התובעת לחייבו בשטחים נוספים פרט לשטח החנות. מאחר שהוא או החברה לא קיבלו כל דרישת תשלום, לא יכול היה להגיש השגה בשם החברה.

הנתבע העיד:

"... מהיום שהגעתי לקניון הארנונה שולמה. אף פעם לא קיבלתי מכתב שלא שילמתי ארנונה או רק על שטחים ציבוריים או רק על החנות עד שעזבתי את החנות." (בעמ' 22 ש' 13-14).

עדותו של הנתבע מוצאת חיזוק בעדותו של שי, עד התובעת. כך למשל, העיד שי כי החיוב בגין שטח החניון (נכס 4002) הינו רק לחודש ינואר 2010 – מועד שבו הנתבע והחברה כבר לא החזיקו בנכס.

שי אישר עוד, כי אין כל ראיה לכך שהודעה על קיומו של חוב, בגין נכס כלשהו, נשלחה אל החברה או הנתבע לפני 14.1.10, מועד משלוח ההתראה על פי נספח ט' לתצהירו. עוד העיד שי, כי לגבי החיוב בשטחים המשותפים (נכס 4001) הוא כלל לא רואה תיעוד בגין משלוח הודעות בדבר קיומו של חוב (בעמ' 8 ש' 25-32).

התובעת טענה כי שלחה לנתבעת הודעת שומה מיום 14.6.09 בעקבות תיקון המדידה (צורפה כנספח ב' לתצהיר שי ת/1). על פי עדותו של שי הודעת החיוב נשלחה בדואר רגיל, ועל כן אין אישור מסירה או ראיה כי התקבלה (עמ'6, ש' 12- 24 לפרוטוקול).

מכתבי ההתראה שנשלחו אל הנתבעת, נשלחו רק בתאריכים 14.1.10 ו- 19.4.10, על פי עדותו של שי (עמ'6, ש' 28 עד הסוף ועמ'7, ש' 1-8 לפרוטוקול), כלומר לאחר שהנתבעת חדלה להחזיק בנכס, שכן על פי תצהירו של שי, היתה החברה רשומה כמחזיקה בנכס עד 1.2.2010, אז התקבלה הודעת בעל הנכס על שינוי המחזיק (נספח א' לתצהירו).

בעדותו, לא ידע שי להפריד בין חוב הארנונה השוטף שהיה לנתבעת טרם המדידה החדשה לבין החוב שנוצר בגין תיקון המדידה, כך שספק אם היה חוב אלמלא הדרישה בעקבות התיקון בדיעבד. מכל מקום, ברור כי אין המדובר בחוב שנצבר לאורך כל תקופת החזקתה של החברה בנכס, אלא בחוב שנוצר, ברובו המכריע אם לא כולו, מתיקון שטח בדיעבד, שנעשה מספר חודשים לפני פינוי הנכס.

שי אמנם העיד כי שוברי תשלום ששיקפו את החוב לאחר התיקון נשלחו החל בחודש יולי 2009 עם השטח המעודכן, בדואר רגיל, וטען כי השובר מגיע עם שובר כפול, אחד תקופתי ושני של כל יתרות החוב שנצברו עד מועד השובר, אך לתצהירו לא צורפה ראיה לדרישת חוב כזו, ולא הוצגה כל ראיה לסתור את עדותו של הנתבע לפיה דרישות תשלום אלה לא התקבלו כלל אצל הנתבעת (עמ'11, ש' 19-25 לפרוטוקול).

ביחס לנכס 4001, טען שי כי החיוב החל בשנת 2005 (עמ' 5, ש' 14-15), אך, בהמשך חקירתו העיד כי החוב בגין השטחים המשותפים נוצר משנת 2006 (בעמ'8, שורות 5-8 לפרוטוקול).

שי טען כי הנתבעים ידעו על החוב החל משנת 2009, עת נשלחו מכתבי התראה והודעות תשלום (עמ'7, ש' 9-16 לפרוטוקול) אולם, משהתבקש להציג תיעוד למשלוח ההודעות, הודה כי אין בידיו תיעוד כזה:

"ש. כל השנים משנת 2005 שהנתבעת לא משלמת בגין השטחים המשותפים, פניתם אליה בנושא?

ת. אין לי פה תיעוד אבל שובר תקופתי שיוצא אצלנו תמיד זה יוצא עם חובות עבר שיש.

ש. לפי נספח ט', דו"ח היסטורית מסלולים שלכם, מכתב הדרישה הראשון בגין חוב ארנונה יצא ביום 14/1/10. חמש שנים הנתבעת ו/או הנתבע חייבים חוב ארנונה ואתם אפילו לא שולחים מכתב התראה, לא פועלים, לא מגישים תביעה, למה?

ת. עד פברואר 2009 שולם כנדרש בגין הנכס העיקרי. ביוני 2009 בוצע התיקון חיוב ובינואר 2010 נשלחה הודעה על החוב. לשאלת בית המשפט מה לגבי השטחים המשותפים אני משיב שאני לא רואה תיעוד של משלוח הודעות על כך. " (עמ'8, שורות 25- 32 לפרוטוקול).

כלומר, בסופו של דבר הודה שי, כי אף שלטענתו החיוב בגין נכס 4001, השטחים המשותפים, לא היה חיוב רטרואקטיבי אלא החל בשנת 2005, או בשנת 2006, לא ניתן למצוא כל תיעוד לכך שנשלחו דרישות תשלום בגין נכס זה, לא בשנת 2006 ולא לאחר מכן.

יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית של שי, התברר, לראשונה, כי בחודש מאי 2010, נחתם הסכם עם הנהלת המרכז המסחרי, לאחר תלונות רבות שהיו לבעלי העסקים בקניון על החיובים בגין השטחים המשותפים והחניון, ובמסגרתו תוקנו כל החשבונות והשומות שהוצאו בעקבות המדידה החדשה לרבות בגין החניון וביחס לשטחים המשותפים. ההסכם לא נזכר בתצהירו של שי, ולא הוגש כראיה מטעם התובעת (עמ'12, שורות 4-14 לפרוטוקול).

העובדה שהתובעת בחרה להסתיר מידע מהותי זה מהנתבעת ומבית המשפט חמורה בעיני, ומלמדת יותר מכל, כי החוב הנטען בגין השטחים המשותפים והחניון, לא היה חוב חלוט עד חודש מאי 2010 – מועד בו הנתבעת כבר לא החזיקה בנכס.

אין חולק על כך שהתובעת רשאית לעדכן שטחו של נכס בגינו מחויב צרכן בארנונה, ולתקן את החיוב באופן רטרואקטיבי.

עם זאת, משהוכח כי החברה והנתבע לא קיבלו דרישות תשלום בגין החוב – היינו בגין תיקון שטח הנכס על ידי הוספת המחסן, והחיוב בגין השטחים המשותפים והחניות, נמנעה ממנה האפשרות להגיש השגה או ערר, ועל כן אין מדובר בחוב חלוט.

בנוסף, כאמור, ביחס לחיוב בגין השטחים המשותפים והחניון, עולה מעדותו של עד התובעת כי החוב התגבש רק לאחר חתימת הסכם עם הקניון, בחודש מאי 2010.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה שסכום הנתבע הינו חוב ארנונה סופי וחלוט, ועל כן לא מתקיים תנאי הכרחי לתחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

בנוסף, כאמור, עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת ההברחה הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ומצאתי כי לא מתקיימים התנאים להטלת חיוב אישי על הנתבע בגין חוב הארנונה של החברה, מכח הרמת מסך ההתאגדות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום לדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, ובטענות נוספות של בעלי הדין שהדיון בהן אינו הכרחי לצורך הכרעה בתביעה.

לסיכום

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

התובעת תישא בשכר טרחת בא כח הנתבע 2 בסכום של 17,550 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.