בלי לשלוח דרישות תשלום, העירייה תבעה מבעל חנות צעצועים בקניון סכומי ארנונה בדיעבד, עבור הפרשי מדידות ואף ביקשה לחייב את בעליה אישית, אלא שהשופטת שוכנעה כי האיש נהג ביושר בעוד שהעירייה התנהלה באופן "חמור".
השופטת עידית וינברגר מבית משפט השלום בחיפה דחתה את תביעתה של עיריית קריית גת נגד בעל חנות "להיט בראש צעצועים" בעיר, תוך שהיא מותחת ביקורת על התנהלות העירייה, שתבעה ארנונה רטרואטקיבית ולא בחלה בטענות נגד בעל החנות לשעבר.
במשך מספר שנים הנתבע שילם ארנונה כרגיל, עד שחברת "להיט בראש צעצועים" שבבעלותו, הפסיקה את פעילותה ופינתה את הנכס בינואר 2010.
אחרי כן, העירייה באה בדרישה רטרואקטיבית לתשלום בגין הפרשי ארנונה, עבור תוספת מחסן ושטחי חנייה משותפים.
העירייה טענה באמצעות עוה"ד חיים בן יעקב, כי הנתבע, שטען כי החברה התפרקה ואין לו שום אפשרות לשלם, הבריח אליו נכסים של החברה. עמדת העירייה הסתמכה על כך שהנתבע ביצע "מחיקה חשבונאית" של יתרת ציוד והשקעות בסכום של יותר מ-160,000 שקל.
העירייה אף טענה שיש לחייב את הנתבע באופן אישי בחובה של החברה – מה שנקרא בלשון המשפטית "הרמת מסך" – משום שלטענתה הנתבע פעל לפרעון חובותיו לחלק מהנושים, תוך העדפה אסורה של נושים מסוימים על פניה.
הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד אליהו סרור, טען בין היתר כי לא ביצע כל העדפת נושים, שהרי בזמן פירוק החברה, ולמעשה עד להגשת התביעה, כלל לא ידע על החוב לעירייה. כמו כן, הנתבע הכחיש את החוב עצמו, בטענה שבמהלך כל התקופה שבה החזיקה החברה בחנות, שולמו כל חשבונות הארנונה שהתקבלו.
עוד הוא טען כי מעולם לא העביר אליו נכסים מהחברה, ובמועד הפסקת פעילותה לא היו לה נכסים כלשהם.
הסתירה מידע
לאחר שבחנה את הראיות שהביא הנתבע, כולל עדות של רואה החשבון של החברה, השופטת וינברגר קיבלה את טענת הנתבע שלפיה הוא הצליח להוכיח כי ביצע "מחיקה חשבונאית" כדין, ולא קיבל לידיו כל תמורה בגין נכסים של החברה, בזמן הפסקת פעילותה, משום שנכסי החברה באותה עת היו חסרי ערך ולא ניתן היה לממשם.
בהמשך נדחתה הטענה להרמת מסך, כאשר השופטת שוכנעה כי הנתבע ניהל את החברה בתום לב וביושר, ולא רק שלא ניסה להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות אלא אף הזרים לחברה כספים שניתנו לו במתנה מאביו, על מנת לנסות למנוע את קריסתה.
כמו כן, השופטת הבהירה כי לא ייתכן שהנתבע ביצע העדפת העדפת נושים אסורה, שהרי הוא אכן כלל לא ידע על החוב לעירייה כיוון שמעולם לא קיבל דרישות תשלום.
בתוך כך השופטת ציינה כי בעדותו של מנהל מחלקת הגביה בעירייה, התברר שרק בחודש מאי 2010 (לאחר מדידות מיוני 2009), נחתם הסכם בינה לבין הנהלת הקניון במסגרתו תוקנו כל החשבונות של השומות בעקבות מדידה חדשה של שטחי הקניון.
"העובדה שהתובעת בחרה להסתיר מידע מהותי זה מהנתבעת ומבית המשפט חמורה בעיני, ומלמדת יותר מכל, כי החוב הנטען בגין השטחים המשותפים והחניון, לא היה חוב חלוט עד חודש מאי 2010 – מועד בו הנתבעת כבר לא החזיקה בנכס", כתבה השופטת.
בכך השופטת אף קיבלה את עמדת הנתבע שטען כי לא מדובר בחוב חלוט, מאחר שלא ניתנה לו האפשרות להגיש עליו ערר או השגה כלשהי.
העירייה חויבה לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 17,550 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.