רומי נ' מדינת ישראל

מבוא

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע בעקבות חיפוש אגרסיבי ברכבו וחיפוש משפיל על גופו, אשר בוצעו ע"י שוטרי בילוש לבושי אזרחי.

    

2. ביום רביעי 6.4.16 סמוך לשעה 16:00 התובע נסע עם שניים מחבריו לחופשה באילת. בכביש המוביל מחיזמה למישור אדומים, ברמזור שממנו פונים שמאלה לים המלח, עמד הרכב בפקק מספר דקות, כשלפתע זינקו לעברו מספר שוטרים לבושי אזרחי, ניפצו חלונות וביצעו חיפוש ברכב. הנוסעים הוצאו מהרכב נאזקו ובוצע חיפוש גם על גופם. באירוע השתתפו בין שמונה לעשרה שוטרים, ארבעה מילאו דוחות והתייצבו להעיד.

    

3. השוטרים חיפשו סמים בהתבסס על ידיעה מודיעינית שזו לשונה: "היום החל מהשעה 14:00 לערך מתכוונים לירן... איתמר .... ודודו רומי לנסוע לאילת למסיבה ולקחת איתם סמים מסוג קריסטל וחשיש". בידיעה מודיעינית קודמת מיום 22.3.16 נכתב לגבי איתמר ודרור כי הם סוחרים בסמים (מסמך שהוגש ביום 10.4.18 לאחר שעבר צנזורה ע"י הממונה על החסיונות וצנזורה נוספת שלי בנוגע לשמות המשפחה של השניים).

    

4. לאחר חיפוש דקדקני על ידי מספר שוטרים לא נמצאו סמים, לא ברכב ולא על גופם של מי מהנוסעים. התובע וחבריו שוחררו לדרכם.

   ככל הידוע איש מבין השלושה לא הואשם ובוודאי שלא הורשע בסחר בסמים או בהחזקת סמים שלא לשימוש עצמי.

   התובע הגיש תלונה במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), אולם היא נסגרה מחוסר ראיות.

   עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

    

   הראיות

5. לפניי העיד התובע בלבד. שני חבריו שמסרו תצהיר לא התייצבו. נטען כי הם חוששים להתייצב, התובע ויתר על התייצבותם ולא זימנם באמצעות בית המשפט, ולכן ככל שייקבע ממצא רק על סמך עדותו היחידה של התובע בלא סיוע, היא תצטרך להיות מנומקת כדבעי, בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. ב"כ הנתבעת טוענת כי הימנעות עדי התובע להתייצב צריכה לפעול לרעתו. אותו הדבר טוענת ב"כ התובע ביחס לנתבעת, נוכח העובדה שששה שוטרים לפחות שהשתתפו באירוע לא התייצבו להעיד ולכן חזקה שלו היו מעידים עדותם היתה לטובת התובע [(ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח' (1991)].

    

6. הנתבעת השיבה לטענה זו כי התייצבו להעיד השוטרים שמילאו דוחות ואין עליה חובה "להציף כל פעם את בית המשפט באינספור עדים", מה עוד שהתובע לא נקב בשמות השוטרים וכי בכל מקרה חובת ההוכחה היא על התובע ולא על הנתבעת (ס' 4 לסיכומי הנתבעת).

   על דברים אלו של פרקליטת המדינה אומר כך: סירובה של המדינה להתפשר או להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לא רק בתביעה זו ולא רק בפני מותב זה, תורמת את חלקה ב"הצפת" בית המשפט בתביעות ובדיונים, ולכן ספק אם אי הגעת עדים נוספים נבעה מהתחשבותה בזמנו היקר של בית המשפט, שהוא משאב ציבורי ולא פרטי של המותב היושב בדין או של בעלי הדין הנוכחיים.

    

7. לענין הטענה כי לא ידעה באלו שוטרים נוספים מדובר, הרי שהמידע מצוי בידי השוטרים האחרים, בדו"ח הפעולה של רס"ר אייל טרם וביומני המשטרה. שני שוטרים שזוהו בשמם (אבי מועלם ואלון קולישבסקי) לא מילאו דוחות פעולה ולא זומנו להעיד (ראו דו"ח פעולה וכן פרו' עמ' 30 ש' 8).

    

8. אי זימונם של שוטרים נוספים להעיד נובע ממחדלם למלא דו"ח פעולה, הנדרש מכל מי שהשתתף באירוע החיפוש והעיכוב. הדו"ח משמש ל"הקפאת הזכרון" ומשקלו רב יותר מעדותו של השוטר שניתנת שנים לאחר התרחשות האירוע, במיוחד אם לא מדובר באירוע חריג מנקודת מבטם של השוטרים. גם השוטרים שהעידו לפניי לא זכרו את האירוע במדויק והשיבו באופן כללי או הסתמכו על הדו"ח שמילאו. בהעדר דו"ח שמולא בזמן אמת אין טעם לזמן שוטרים ליתן עדות. האם מח"ש חקרה את כל השוטרים ששמותיהם או תיאורם החיצוני נמסר על ידי התובע, בטרם סגרה את התיק, זאת אין לדעת, היות שתיק החקירה לא הוצג. הההשלכה לכך לענייננו עשויה להיות קבלת עדותו היחידה של התובע, כשהסיוע מצוי במחדל חלק מהשוטרים שלא מילאו דוחות פעולה על חלקם.

    

9. לתצהיר התובע צורפו מסמכים רבים ביניהם חוות דעת שמאי, דיסק ובו סרטון ותמונות של הרכב הניזוק. הנזקים תוקנו באופן חלקי (צורפו חשבוניות) והרכב נמכר. אי צרוף של הסכם המכר או ראיה אחרת שתלמד על התמורה שקיבל התובע עבור רכבו, ביחס לשוויו של רכב כזה במועד מכירתו יכול להצביע על כך כי במכירת הרכב קטנו נזקיו של התובע (ולא גדלו כטענת באת כוחו בישיבת הק"מ מיום 30.10.17).

    

10. הנתבעת צרפה לתצהירי ארבעת השוטרים את הדוחות שמילאו (דוחות פעולה ודוחות עיכוב) וכן נוהל משטרתי לענין חיפוש בגוף החשוד (נוהל מס' 03.300.047 מדצמבר 2011).

     

    טענות התובע

11. התובע מתאר כיצד השוטרים ניפצו בברוטליות באמצעות פטיש שאחזו בידיהם, את חלונות הרכב, כיצד אחזו בו בכוח (השוטר נעזר בפטיש שאחז לצורך אחיזתו בתנועת חנק), כיצד נגרמו לרכב נזקים מעבר לחלונות, מכות בפח הרכב, תלישת הרדיו מתושבתו, גומיות החלונות ועוד. מדובר ברכב ב.מ.וו מסוג קופה (שתי דלתות) שנת ייצור 2007.

    משלא לבשו השוטרים מדים, חובה היה עליהם להזדהות, לטענת התובע הם לא עשו כן, ובכך הפרו חובה חקוקה – את הוראת ס' 5 א' לפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971.

     

12. התובע קובל על הפעלת כוח בלתי מרוסן בעת החיפוש ברכב, על ביצוע חיפוש על הגוף באופן שהשפיל אותו, במקום חשוף ובנוכחות שוטרים נוספים שצחקו ולגלגו עליו, כל זאת בניגוד לנהלים והוראות החוק. עוד טען התובע כי השוטרים לא ציינו לפני תחילת החיפוש מה מטרת החיפוש בניגוד להוראת ס' 28 (ה) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

     

13. התובע תיאר את האירוע כאירוע טראומטי שגרם לו לנזקים כספיים ונזקים נפשיים שנותרו עד היום. לא הוצגה חוות דעת רפואית, ולכן מדובר למעשה בתביעה בגין עוגמת נפש שהוא נזק לא ממוני אשר נפסק בהתאם לנסיבות ולאומדנו של בית המשפט. טענת הנתבעת כי נזק כזה אינו בר תביעה בהעדר חוות דעת רפואית פשוט אינה נכונה.

     

    טענות הנתבעת

14. הנתבעת טוענת כי השוטרים פעלו כדין ובהתאם לסמכותם וכי מלאו תפקידם שהוא לשמור על הסדר הציבורי, למנוע עבירות, לתפוס עבריינים ולהביאם לדין. עוד טענה כי הפעלת סמכות המשטרה כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בזכויות וחרויות הפרט ולכן גם אם נפל פגם כלשהו באופן שבו פעלו השוטרים, הרי שבמכלול הנסיבות אין כל הצדקה לפסוק פיצוי לתובע.

15. נטען כי השוטרים הזדהו כשוטרים, אולם חוסר שיתוף הפעולה של התובע וחברו, בכך שלא פתחו את דלתות הרכב, אילץ את השוטרים לשבור השמשות. ולכן אין לתובע אלא להלין על עצמו וחבריו.

     

16. למעט ניפוץ השמשות, הנתבעת מכחישה את יתר הנזקים הנתבעים וטוענת כי אלו לא נגרמו על ידי השוטרים, "לא ייתכן ששוטרים ביצעו את הנזקים האלו, כך שלכל הדעות, יש כאן ניסיון חסר תום לב לקבל כספים ללא כל הצדקה" (ס' 29 לסיכומי הנתבעת).

     

    השאלות שבמחלוקת

17. אין מחלוקת כי ידיעה מודיעינית בדבר קיומם של סמים במקום מסוים יכולה לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר לחשד המצדיק ביצוע פעולות של חיפוש, הן ברכב והן על גופם של החשודים. (ראו סעיף 28 ב(2) לפקודת הסמים המסוכנים ו-ס' 22 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט-1969. טענת ב"כ התובע כאילו התובע לא היה חשוד אינה נכונה. החשד להחזקת סמים מוחל על כל יושבי הרכב, מה עוד שבידיעה המודיעינית צוין גם שמו של התובע כמי שמתכוון לקחת איתו סמים.

     

18. לא יכולה להיות מחלוקת כי בנסיבות הענין השוטרים מוסמכים לבצע חיפוש ברכב ועל גופו של החשוד, כאמור בסעיף 5(5) לפקודת המשטרה, סעיף 29 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) וסעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

     

19. השאלות השנויות במחלוקת הן:

    האם השוטרים ביצעו תפקידם באופן ששוטר סביר ומיומן נדרש לבצע או שחדלו מכך, בין ברשלנות ובין בהפרת חובות חקוקות. האם השוטרים הפעילו כוח סביר בנסיבות הענין, האם בהיותם לובשי אזרחי הזדהו באופן ראוי בפני התובע וחבריו, האם על אף שהזדהו התובע סירב לפתוח את דלת הרכב ולשתף פעולה, האם חברו מאחור עשה תנועות שהעלו את החשד כאילו הוא מנסה להעלים ראיות, או אולי מדובר בתנועות ידיים מבוהלות שנועדו להגן על עצמו מפני הזכוכיות המתנפצות, או שכלל לא התנהג באופן חשוד ומדובר בדוחות כוזבים שנועדו להצדיק בדיעבד האלימות שננקטה בפעולת החיפוש שנכשלה.

     

20. במידה ומי מהשוטרים התרשל בתפקידו או חדל מלקיים הוראות חוק ונהלים, ייבחנו נזקיו של התובע והקשר הסיבתי שלהם לאירוע, וכן תיבחן טענת הנתבעת האם מהפיצוי יש להפחית אשם תורם של התובע, או לדחות כליל התביעה בשל אי ציות לשוטרים לפתוח דלת הרכב.

     

    דיון והכרעה

    האם השוטרים התרשלו או הפרו חובתם

21. קיומה של חובת זהירות המוטלת על המשטרה לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה כדי למנוע גרימת נזק לפרטים העלולים להינזק מפעולותיה, נקבעה בהלכה הפסוקה זה מכבר [ע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.2011); ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס (2.6.2004), בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ואח' נ' שר האוצר ואח' (19.11.09), שדן בריסון הכוח השלטוני למידה ההכרחית, בהתייחס להחלטה להפריט את בתי הסוהר].

    "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".  [ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל (1984)],

     

22. במקרה שלפניי היות שאין מחלוקת כי השוטרים השתמשו בכוח לצורך ביצוע פעולת חיפוש ברכב, על הנתבעת לשכנע כי מעשה זה היה הכרחי לצורך ביצוע פעולת החיפוש ברכב. הנתבעת טענה כי למרות שהתובע ידע שאלו שוטרים, הוא לא שיתף פעולה ולא פתח את דלת הרכב ולכן אין לו להלין אלא על עצמו ועל חבריו.

     

23. האמנם ידעו התובע וחבריו כי מדובר בשוטרים טרם ניפוץ חלונות הרכב?

    התובע מסר עדות במשטרה לתמיכה בתלונתו, מיום 21.4.16 כך: "עמדנו בפקק משהו כמו 10 דקות ודיברנו בינננו. פתאום החלונות של הרכב נשברו ולא ידענו מה קרה, חשבתי שזה פיגוע" (נספח י'). בתצהירו מסר גרסה דומה: "רצו לכיוון הרכב כ-15 אנשים, וישר התחילו להכות ברכב עם פטישים, כשאני וחברי היינו מבועתים מהמחשבה שמדובר בפיגוע, בטח ובטח לנוכח המצב הבטחוני הקשה ששרר במדינת ישראל באותה תקופה (אינטיפדת הסכינים). רק בדיעבד הבנתי שמדובר בשוטרים". (ס' 3 לתצהיר, ראו גם בחקירתו פרו' עמ' 7 ועמ' 10).

     

24. כזכור השוטרים לא לבשו מדים. רס"מ ברנע מעיד כי לא היה לו כובע משטרה, וזאת כדי שהחשודים לא יעלימו ראיות "כאשר בענין של סמים מספיקה גם בליעה שאורכת שניה או פחות...", הוא לא רץ כשתעודת המינוי בידיו אלא צעק "מס' פעמים משטרה", הוא השיב כי אינו מחויב להזדהות כשוטר באופן מיידי "מאותה סיבה של חשש להעלמת ראיות" (פרו' עמ' 16 ש' 23-26, עמ' 21 ש' 12-14).

    ככל שיש הגיון בהסברים אלו, הרי שצריך לפסול על אתר את עדותם הכבושה של רס"ר איתי מלכא ורס"ר אייל טרם שהצהירו: יצאתי מהניידת "כאשר כובע זיהוי משטרתי לראשי וניגשתי לדלת של נהג הרכב" (ס' 6 לתצהירי שני השוטרים, פרו' בעמ' 11 ש' 1-2 בעדותו של רס"ר מלכא). אם חבשו שני השוטרים כובע משטרתי והם חלק מהצוות של רס"מ ברנע, מה ערך לחבישת כובר מצחיה רגיל על ידו, ואם כל שוטר עשה כהבנתו, היות שרס"מ ברנע הגיע ראשון ולא הזדהה לא בתעודה ולא בכובע, ולא דרש את פתיחת הדלת, אלא ניסה לפתוח בעצמו ומצא אותה נעולה, מהיכן אלמד כי התובע ידע שמדובר בשוטרים ובכל זאת סירב לשתף איתם פעולה. לטענת רס"מ ברנע "אם היה משתף פעולה היה פותח את הדלת גם בלי שנבקש". איני יודעת מאיפה הציפיה הזו וכיצד ניתן על בסיסה לבסס טענה של התנגדות לחיפוש המצדיקה שימוש בכוח.

     

25. רס"ר מלכא העיד כי שוטרים אחרים הקדימו אותו במספר שניות, הוא ניגש לחלון האחורי ולא לדלת הנהג כפי שנרשם בתצהיר (פרו' עמ' 11). משהגיע שלישי או רביעי לרכב, האם גם הוא צעק "עצור משטרה" כפי שרשם בתצהירו, אני מסופקת בכך. הוסף לכך שהחלונות של הרכב היו סגורים והשוטרים הגיחו מאחור, מה ערך לצעקה וכיצד היא מהווה זיהוי מספק כשוטר. יש לזכור, הרכב היה בכל מקרה בעצירה מוחלטת לכוד בפקק מכוניות לפניו ומאחוריו. האם הקריאה "עצור משטרה" משמעה "פתח הדלת" או שאני שובר אותה?!

    גם רס"ר סיסו לא הגיע לתובע ולדלת הנהג כי אם לדלת הנוסע שלצידו. לטענתו צעק "בקול מספר פעמים 'משטרה' וזאת לצרכי זיהוי, אולם הדלת הייתה נעולה" (ס' 7 לתצהירו), ולכן שבר את החלון.

    רס"מ מלכא ניסה לשבור את החלון ולא הצליח, אז פתח התובע את החלון והוא נכנס דרכו. "כנראה שהוא פתח כמעט עד הסוף כי אחרת לא הייתי יכול להיכנס" (פרו' עמ' 17 ש' 8-9). הניסיון לטעון כי התובע פתח באופן חלקי את החלון רוצה לומר לא שיתף פעולה, היה מלאכותי ולא צלח ("כמעט עד הסוף זה חלקית וגם 99% זה חלקית" השיב רס"מ ברנע, פרו' עמ' 17 ש' 11, ביחס לס' 9 בתצהירו).

     

26. בהתאם לעדות התובע ועדויות השוטרים מסקנתי היא שנעשה שימוש בכוח לא מידתי, לפני החיפוש ברכב ובמהלכו. לא שוכנעתי כי התובע או מי מחבריו לא שיתפו פעולה עם השוטרים. השוטרים הסתערו על הרכב בלבוש אזרחי כשפטישים בידיהם, הם לא הזדהו לבד מצעקות "משטרה", או "עצור משטרה". אני מקבלת את עדותו של התובע כי הוא וחבריו היו ברגעים הראשונים בהלם. העובדה שהתבררה בדיעבד שלא החזיקו סמים מחזקת את עדותו להפתעה הגמורה שחשו, שהרי לא היה להם מה להסתיר הם לא ביצעו כל עבירה. לענין חברו שישב מאחור, משלא התייצב להעיד לא נסתרה גרסת השוטרים שאכן התכופף וידיו כלפי מטה. פרשנות השוטרים את מעשיו (ניסיון להשמיד ראיה) אינה משוללת יסוד, בהתחשב בחשד הראשוני שהתבסס על ידיעה מודיעינית, ולכן לו היתה נשברת רק השמשה האחורית, ניתן היה אולי לפטור הנתבעת מתשלום פיצוי, אף שלדעתי מן הראוי שמשטרת ישראל תפצה כל אזרח שנגרם לו נזק לרכוש, כאשר הופרך החשד באופן מיידי, וגם אם לא הוכחה כל רשלנות מצד השוטרים.

     

27. פעולות ניפוץ הזכוכית בחלק הקדמי שמאלי וסדיקת החלון הקדמי ימני (שלא נשבר ממכת הפטיש של רס"מ ברנע) נעשו באופן מיידי כשהבחינו השוטרים ברנע וסיסו כל אחד מצד קדמי אחר של הרכב, שדלת הרכב נעולה. לא היתה כל מניעה להציג תעודת שוטר ולהמתין מס' שניות לפתיחת הדלתות הקדמיות, תוך בחינה קפדנית של מעשיהם של החשודים.

     

28. התובע העיד כי הוא וחבריו נאזקו והוצאו מהרכב. בשלב זה ונוכח כמות השוטרים שנכחה במקום, כאשר החיפוש נעשה על ידי מספר שוטרים, הפעולה יכולה היתה להיעשות ביסודיות ובעדינות. חוסר הרגישות לגרימת נזקים באה לידי ביטוי באמרת רס"ר סיסו:

    "מי שמתעסק בפלילים שיקח בחשבון שכשיבואו לאכוף את זה יכולים לקרות דברים שאף אחד לא רוצה שיקרו למען ביצוע אכיפה ולא בכוונה" (פרו' עמ' 26 ש' 1-2).

     

29. דוחות חיפוש רבים ברכב ובבית עברו תחת ידיי במסגרת תפקידי השיפוטי, ואיני זוכרת טענות של חשודים לגרימת נזק. גם רס"מ ברנע העיד כי מדובר בנזקים חריגים, אולם ההסבר שנתן היה שאלו נזקים קודמים או שהתובע גרם להם במכוון "מטרתו של התובע היא לקחת כסף ממשטרת ישראל וממשלם המיסים נטו ותו לא" (פרו' עמ' 20 ש' 19-20).

     

30. משקבעתי כי השוטרים התרשלו באופן ביצוע סמכותם בעת שחיפוש ברכב התובע, אבחן כעת את הנזקים שנגרמו אגב החיפוש.

     

    הנזק לרכב

31. התובע הציג חוות דעת שמאי רכב, אשר בדק את הרכב ביום 10.4.16, וכן הציג תמונות הרכב הניזוק כשהוא מצלם אותו עוד בזירת האירוע ביום 6.4.16.

    המומחה כותב בחוות דעתו כי נוכח "בנזקים רציניים שנגרמו באלימות מסביב למכונית".

     

32. הנתבעת הודתה שנופצו הזכוכיות, רס"מ ברנע הודה שניתן להבחין בתמונות "במקרה הטוב קרע קטן במקום זה או אחר ברכב". אף אחד מעשרת השוטרים לא סבר שכדאי לצלם את הרכב, גם לא כאשר חברו של התובע החל לצלמו. הנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי, ולא סתרה את קביעתו המקצועית כי הנזקים נגרמו כתוצאה מאלימות.

     

33. הטענה כי התובע הגדיל הנזקים או תבע נזקים שנגרמו במכוון על ידו או שנגרמו קודם לאירוע, היא למעשה טענת מרמה, שחוץ מלטעון אותה לא הובאה כל ראיה מצד הנתבעת לתמוך בה, ולפיכך היא נדחית.

    כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.13). בענייננו חוץ מאמרותיו של רס"מ ברנע, ואשר המניע להן ברור, לא הובאה כל ראיה בענין זה, מה עוד שהטענה כשלעצמה משוללת היגיון בעיני. לא סביר בעיניי שבחור צעיר המשתכר משכורת מינימום ועל אף זאת רוכש רכב יוקרתי, יחבל ברכב במכוון, רק כדי שהמשטרה תפצה אותו. לגבי הסדק בשמשה הקדמית, תיקן התובע על חשבון הביטוח המקיף שכולל נזק לשמשות, יש לציין כי הסכום מלכתחילה לא הוכנס לחוות דעת השמאי ולכן טענת הנתבעת כאילו ניסה לתבוע תיקון נזקים קודמים נדחית.

     

34. בחוות דעת השמאי הוערך הנזק בסכום כולל של 32,980 ש"ח כולל מע"מ. התובע הקטין נזקיו בכך שתיקן חלקית את הרכב ומכר אותו במצבו. היות שנכשל להוכיח בכמה מכר את הרכב ביחס למחירו בשוק טרם קרות הנזק, הוא אינו זכאי למלוא הסכום הנקוב בחוות הדעת, אלא לסכום שהוציא בפועל מכיסו, לפיכך אני מחייבת את הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 17,915 ₪, בהתאם לחשבוניות המס שצירף, לפי הפירוט הבא:

    14,328 ₪ בגין עבודות פחחות צבע וחשמל וסמלי הרכב (נספח ו')

    2,473 ₪ בגין שמשת צד אח' ימני וגומיות

    150 ₪ עבודת זגגות בדופן אח' ימני

    164 ₪ ניקל לדלת ימנית

    800 ₪ שכ"ט שמאי.

    הרדיו שניזוק לא הוחלף ולא תוקן, וכאמור משנמכר הרכב, אין ערך להערכת מחיר שצורפה הנוקבת בסך של כ-12,000 ₪.

     

    נזקים עקיפים

35. התובע דורש גם את הסכומים הבאים:

    הוצאות השכרת רכב למשך 7 ימים – 693 ₪ (מ-12.4.16 ועד 19.4.16).

    הפסד שכר בשל הפסד ימי עבודה - 2,000 ₪ (בתצהיר נטען להפסד של 13,223 ₪, אולם מה שקובע זה הסכום הנקוב בכתב התביעה).

    כמו כן נתבעו נזקים לא ממוניים בשיעור של 165,000 ₪. התביעה להחזר הלוואה על סך 15,000 ₪ שנטל מהווה כפל לתביעת הסכום ששולם בהתאם לחשבוניות, ענין זה הובהר לתובע כבר בישיבת קדם המשפט.

    בנוגע להוצאות השכרת הרכב – הצהרתו של התובע לפיה היה חייב את הרכב לצרכי עבודתו לא נסתרה, אותו הדבר לענין משך התיקון שארך זמן הן בשל הצורך בהזמנת חלפים והן בשל העדר יכולת כספית לממן התיקון, עד שנטל הלוואה מהבנק, ולכן אני מחייבת הנתבעת גם בסכום זה (693 ₪).

    בנוגע להפסד שכר, סביר בעיניי כי התובע הפסיד 3 ימים לצורך הטיפול ברכב, הגשת תלונה למשטרה וכיו"ב. אני מסופקת אם אכן לא חש בטוב כפי שטען, שכן לו אלו היו פני הדברים, מן הסתם היה פונה לקופת חולים ומקבל ימי מחלה, אך זאת לא עשה. לפי תלוש השכר שצירף סכום הפיצוי בגין הפסד שלושה ימי עבודה מגיע לכ-1,300 ₪.

     

36. בטרם אבחן את עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, עלי לבחון התנהלות השוטרים בעת החיפוש על גופו של התובע, שכן לטענתו אופן החיפוש, מקום החיפוש, הדרישה להתערטל וצחוקם של השוטרים השפילו אותו ותרמו לסבלו.

     

    האם החיפוש בוצע באופן רשלני או בניגוד לנהלים והוראות החוק?

     

37. התובע עבר חיפוש חיצוני על בגדיו ובכיסיו סמוך לרכב וחיפוש יסודי שכלל הפשטה מלאה, בתחנת הדלק הסמוכה. בתצהירו טען כי החיפוש השני היה למול העוברים ושבים, כשהוא מתחנן שהחיפוש יהיה במקום אחר (ס' 12). בעדותו במשטרה, עת הגיש תלונה ביום 21.4.16 אמר שהחיפוש בו ובחבריו נעשה "מאחורי ה"ילו", 300 מטר מהכביש. משלא הגיעו חבריו לתמוך בעדותו, לא מצאתי כי עדויות השוטרים לפיה החיפוש נעשה במקום מוצנע, לפי הנהלים, נסתר. העובדה שבוצעו שני חיפושים ולא באותו מקום מלמדת כי השוטרים הפעילו שיקול דעת וחיפשו מקום מוצנע לחיפוש בהפשטה. האם השוטרים שנכחו במקוום גיחכו למראה התובע עירום איני יודעת, האם בסופו של ההליך כששוחרר התובע ושאל את אחד הבלשים איך יסע כך לאילת השיב לו הבלש בציניות: "יותר טוב, ככה יהיה לך אויר מהחלונות", גם איני יודעת, שכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין ואיש מהשוטרים לא ניכס אמרה זו לעצמו, אני משערת שהתובע לא בדה זאת ממוחו הקודח, בדומה להערה מבודחת של חברו איתמר שמייעץ לתובע להגיד שהמשטרה שברה גם את השמשה הקדמית, הערה שתועדה על ידי השוטר רס"ר אייל טרם בדו"ח שמילא וגם היא לא נסתרה. מכל מקום, אין בהערה זו, אם נאמרה בתום האירוע כדי להוות עילה לפיצוי.

     

38. גם הטענות לפיהן החיפוש בוצע לפני שעילת החיפוש הודעה לחשוד, או שלא הוצג דו"ח חיפוש, ולא ניתן העתק מדו"ח העיכוב, אין בהם כשלעצמם כדי לגרום נזק ממוני או לא ממוני לתובע, ההתיייחסות לכך רלוונטית במשפט פלילי לענין קבילות הראיה שנמצאה תוך כדי חיפוש שלא כדין, אך לא בתביעה הנזיקית שלפניי.

     

39. אשר על כן אני דוחה את טענות התובע, בהעדר הוכחה מספקת, כי החיפוש נעשה בו שלא כדין או בדרך משפילה. החיפוש בגוף לרבות במקומות מוצנעים היה הכרחי כשעסקינן בחשד להחזקת סמים. עצם החיפוש הוא הליך משפיל אשר פוגע בפרטיות החשוד, אולם לא התרשמתי שהפגיעה במקרה זה היתה לא מידתית.

     

    אשם תורם

40. הטענה כי יש לתובע אשם תורם לא הוכחה. אשם תורם היא טענה שעל הנתבעת להוכיחה כדבעי כאילו היתה היא התובעת, וכאמור לא הוכח שהתובע ידע שמדובר בשוטרים, לא הוכח שהתבקש לפתוח הדלת וסירב, נהפוך הוא, הוכח שפתח את החלון באופן שכל גופו של השוטר נכנס פנימה לתוך הרכב. לו היה השוטר מבקש ממנו לפתוח את הדלת, אין לי ספק שהיה עושה כן. התובע שיתף פעולה, פתח החלון כדי להבין במה המדובר, כפי שמקובל בהיתקלות של נהג עם שוטר בכבישי הארץ. קריאות השוטרים היו "עצור משטרה" ולא "צא מהרכב".

     

41. פיצוי בגין עוגמת נפש

    התובע תבע סכום מופרז לכל הדעות שלא היה משולם גם למי שהיה מוכיח נזק נפשי לצמיתות. יש לציין כי התובע וחבריו המשיכו בדרכם לאילת לסופ"ש המתוכנן, יחד עם חברים נוספים. אין ספק שהאירוע היווה חוויה לא נעימה כלל וכלל, יחד עם זאת, התובע לא הובל לתחנת המשטרה, אלא שוחרר במקום, כל האירוע מתחילתו ועד סופו התרחש במשך שעה. חשודים שנעצרו שלא כדין למשך מספר שעות זכו לפיצוי של אלפי שקלים בודדים. ראו לדומא ע"א 5001/10 איתמר בן גביר נ' אפרתי ואח' (25.10.2012)). עיכוב ומעצר למשך כחמש שעות שבוצעו תוך הפעלה רשלנית של שיקול הדעת של השוטרים, זיכו את התובע ב-5,000 ₪, או בע"א (מחוזי י-ם) 3006/09 פדרמן נ' מדינת ישראל (2009) שם זכה פדרמן גם לפיצוי של 5,000 ₪ בגין מעצר בן שעה על סמך צו הבאה שבוטל שבועיים קודם לכן).

     

42. סכומים גבוהים יותר נפסקו במקרים בהם בוצעה תקיפה סתם ע"י שוטר, או מעצר שלא כדין ראו למשל: תא"מ (ים) 32521-09-18 אוחיון נ' טכטנברג ואח' שם פוצה התובע בסך 10,000 ₪ בגין נגיחה בראשו ע"י שוטר, או למשל בת"א (י-ם) 8090/01 צפדי נ' רן (28.6.2006) נפסק פיצוי בסך 40,000 ₪ בשל תקיפת שוטר עיכוב ומעצר שלא כדין.

    בת"א (י-ם) 8545/09 חסן נ' משטרת ישראל (29.4.2014) נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין תקיפה וגרם חבלה של ממש וכן מעצר שווא, שבוצעו על ידי שוטר. השוטר נגח בפניו של המתלונן ושבר את אפו. ב"כ התובע הפנתה לע"א (ים) 2264/09 א.ב. נ' מדינת ישראל (4.3.10) שם נפסקו 25,000 ₪ לחיפוש שלא כדין בקטינה, אך אין הנדון דומה לראיה.

     

43. לאחר ששקלתי הנסיבות וטענות הצדדים, אני מחייבת את המדינה לפצות התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות החיפוש האגרסיבי שגרם לנזקים ברכב, הטירדה שבתיקונו ולבסוף למכירתו, בסך של 7,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים, מדובר בחריגה מסבירות ביצוע פעולה שהיתה חוקית.

     

    לסיכום

44. משמצאתי כי השוטרים הפעילו כוח בלתי סביר בעת החיפוש ברכב, ובכך התרשלו בעבודתם, אני מחייבת את הנתבעת בנזקי התובע שמסתכמים בסך של 27,000 ₪ (17,915 ש"ח תיקון הרכב ושכ"ט שמאי+ 1,300 ₪ הפסד ימי עבודה + 693 ₪ שכירת רכב חלופי+ 7,000 ₪ עוגמת נפש, בעיגול כלפי מעלה).

    הסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

45. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט חלקיות בסך 2,000 ₪. (סכום התביעה היה גבוה באופן משמעותי מסכום פסק הדין). בנוסף מחייבת את הנתבעת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. שני הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ט, 21 יולי 2019, בהעדר הצדדים.