ת"א 31902-06-13 פ.ע ואח' נ' שלבי(אסיר) ואח'

רקע

1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, קשישה ילידת 1926 המתגוררת אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לאחר שהותקפה על ידי עובד הנתבעת, הוא הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") במהלך עבודתו.

    

2. התובעת התגוררה אצל הנתבעת, מראשית שנת 2011, במחלקה סיעודית מורכבת זאת נוכח מצבה הרפואי. לתובעת מחלות שונות ובזמנים הרלוונטיים היתה מרותקת לחלוטין למיטתה ולכסא גלגלים. התובעת לא יכולה היתה לבצע פעולות פשוטות ובסיסיות ובנוסף, סבלה מדמנציה אשר פגעה ביכולתה להתמצא בזמן ובמקום.

    

3. ביום 13.10.12 בעוד התובעת שכובה במיטתה, הותקפה היא על ידי הנתבע. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לה חבלות בראשה ובעיקר בעינה השמאלית. בסמוך לאחר התקיפה, הגיעו בני משפחת התובעת לבקרה ולאחר שגילו את הפגיעה, הובהלה התובעת לבית החולים "העמק" בעפולה, שם אובחן כך: "איקימוזיס מסביב לעין ומצח שמאל, עם נפיחות ברקמות רכות של הראש באזור פאריטאלי- טימפוראלי- אוקציפיטאלי במיוחד משמאל, עם נפיחות ברקמות רכות של הראש באזור פאריטו- אוקציפיטאלי. ב- CT ראש ... המטומה בולטת בתוך רקמה רכה חיצונית של אזור פרונטו- פראיטו – אוקציפיטאלי משמאל ופחות בולטת באזור פרונטו- פריאטלי מימין". התובעת אושפזה לצורך השגחה למשך שלושה ימים.

    

    

4. בגין האירוע הוגשה תלונה במשטרה ובהמשך הוגש כתב אישום נגד הנתבע.

   בפסק הדין, במסגרת ת"פ 49541-10-12 (ניתן ביום 23.12.12) הורשע הנתבע, על פי הודאתו, בעבירה של תקיפת חסר ישע בגין האירוע מושא תיק זה ובגין אירוע נוסף וכן בעבירה של איומים במספר אירועים שונים, לפי סעיפים 368 ב (א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ו- 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 בהתאמה.

   בכתב האישום המתוקן, ביחס לאירוע מושא תיק זה, בו הודה והורשע הנתבע, נכתב כך:

   "1. החל מראשית שנת 2012 ועד 14.10.12 הועסק הנאשם כמטפל בקשישים בבית הסיעודי "בית נועם" בקיבוץ גניגר (להלן: "בית האבות"), בו מטופלים קשישים במצב סיעודי ותשושי נפש אשר אינם מסוגלים לדאוג לצרכי מחייתם, לבריאותם ולשלומם וזקוקים לטיפול ולסיוע מלא בביצוע הפעולות הבסיסיות ביותר כגון אכילה, מקלחת, התנייעות ממקום למקום ועשיית הצרכים (להלן: "הקשישים").

   2. פ.ע. הינה קשישה ילידת שנת 1926, אשר בזמן הרלוונטי לכתב אישום זה, היתה מטופלת בבית האבות, במצב סיעודי מלא. פע. סבלה ממחלות שונות והיתה מרותקת לחלוטין למיטתה ולכיסא גלגלים ללא יכולת לנוע ממקום למקום, לבצע פעולות בסיסיות כלשהן, וכמעט ללא יכולת כלשהי להזיז את אברי גופה. בנוסף, סבלה פ.ע מדמנציה (שיטיון), אשר פגעה ביכולת ההתמצאות בזמן ובמקום ובזיכרון.

   3. ביום שבת, בתאריך 13.10.12, עבד הנאשם במשמרת כפולה של בוקר וערב בבית האבות. במשמרת הערב עבדו עם הנאשם במשמרת המטפלים אשרף נג'ארה (להלן: "אשרף"), וחנאן כעבייה (להלן: "חנאן") וכן האח אלכסנדר בוחונקו.

   4. בסמוך לשעה 15:30, החלו אשרף, חנאן והנאשם, כמידי יום, לעבור בין חדרי הקשישים, אשר נחו מנוחת צהריים, להעיר את הקשישים משנתם, להחליף להם טיטולים, להורידם מן המיטות אל כסאות הגלגלים, ולהובילם לחדר האוכל של בית האבות, לקבלת שתיה, מזון ופגישה עם מבקריהם. אשרף, חנאן והנאשם החלו בהקמת הקשישים החל מחדר מס' 1, כאשר בשלב מסוים נע הנאשם קדימה לחדר הבא והחל בהכנת הקשישים שם, בעוד חנאן ואשרף מתעכבים בחדר הקודם, מוצאים את הקשישים ומסדרים את החדר.

   5. בשעה 15:37, בעוד אשרף וחנאן עסוקים בהוצאת הקשישים מחדר מס' 2, נכנס הנאשם לבדו לחדר מס' 3, בו שהתה פ.ע יחד עם שתי קשישות נוספות, אף הן סיעודיות ותשושות נפש. הנאשם שהה לבדו בחדר 3 עד לשעה 15:43 ובפרק זמן זה החליף טיטולים לשלוש הקשישות והכין אותן.

   6. בעת שעמד ליד מיטתה של פ.ע, אחז הנאשם בכוח בידו הימנית, בצווארה של פ.ע, אגרף את כף ידו השמאלית והלם בה בכוח בראשה של פ.ע שלוש מהלומות לפחות, אשר פגעו בעינה השמאלית, במצחה ובקדקודה.

   7. תוך כדי המעשה, נכנס אשרף לחדר 3, במטרה לסייע לנאשם בטיפול הקשישות. אשרף הבחין במעשי הנאשם, ושאל את הנאשם בתדהמה מה הוא עושה. בתגובה, הצמיד הנאשם אצבעו לפיו בעוד ידו מאוגרפת, וסימן לאשרף לשתוק. לאחר מכן סידר אשרף את שערה של פ.ע על מנת להסתיר את סמני החבלה במצחה. הנאשם יחד עם אשרף הורידו את פע. ממיטתה לכיסא הגלגלים והוציאו אותה מן החדר כשגבה אל הפרוזדור, משם לקחה אותה חנאן לחדר האוכל."

    

   לאחר האירוע המתואר מעלה, ביצע הנתבע גם עבירות של איומים כלפי מנהלת הנתבעת ושני עובדים נוספים ובכך עוסק האישום השני. כמו כן, נכללו בכתב האישום המתוקן אישומים בגין מעשים דומים אשר בוצעו על ידי הנתבע במקום עבודתו הקודם והדבר יידון בהמשך.

   פסק הדין, בו הורשע הנתבע על פי הודאתו בכתב האישום, מהווה בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות תשל"א - 1971, ראיה לכאורה לאמור בו. ההלכה היא כי כאשר הכרעת הדין ניתנת על פי הודאת הנאשם, העובדות המצויות בכתב האישום אשר בו הודה, הן שמהוות את הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות (ראו ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סובחי, פ"ד מא(4) 327).

    

5. כאמור, קביעותיו של בית המשפט בהליך הפלילי, היינו הודאת הנתבע בכתב האישום המתוקן והכרעת הדין אשר במסגרתה הורשע, מהווים ראיה. עם זאת, במסגרת ראיות התובעת הוגש גם תיק החקירה המשטרתי (ת/2), זאת בלא התנגדות מצד הנתבעים.

    

   טענות הצדדים

    

6. התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבע בעוולת תקיפה ובעוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיפים 23 ו- 63 בהתאמה בפקודת הנזיקין.

   הנתבע כפר בטענות אשר נטענו נגדו וטען בין היתר כי שילם זה מכבר את חובו לתובעת ולחברה זאת בהתאם לגזר הדין בתיק הפלילי באופן שריצה 18 חודשי מאסר בפועל ושילם לתובעת סכום כספי בסך של 11,000 ₪. לטענת הנתבע, המדובר בתביעה נקמנית וטורדנית מצד משפחת התובעת.

    

7. בנוסף, עתרה התובעת, לחייב את הנתבעת בגין התרשלותה בפיקוח על הנתבע ובגין אחריותה השילוחית כמעסיקתו, שכן המעשה בוצע במסגרת עבודתו ותחת פיקוחה של הנתבעת.

   הנתבעת כפרה בטענות התובעת וטענה, בין היתר, כי הפגיעות ותחלואיה הינם תולדה של מצבה הרפואי עובר לשהותה אצל הנתבעת. בנוסף, טענה הנתבעת כי הנתבע הוא אשר גרם לחבלותיה של התובעת בזדון ומתוך כוונה וללא כל ידיעת הנתבעת על כוונתו ומעשיו.

   לטענת הנתבעת, לא יכולה היתה לצפות את מעשיו אלה של הנתבע, אשר ניתק בהתנהגותו את הקשר הסיבתי הנטען בין הנזקים הגופניים של התובעת לבין רשלנותה הנטענת והמוכחשת.

   עוד טענה הנתבעת, כי משלא פרטה והפנתה התובעת בכתב תביעתה את סעיפי החוק הרלוונטים עליהן מושתתת עוולת הפרת חובה חקוקה, זאת בניגוד לתקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, אזי יש להורות על מחיקת סעיף זה מכתב התביעה.

    

   הראיות

    

8. התובעת, לאור מצבה כמוסבר מעלה, לא העידה.

   בנה, מר א.ע., סיפר בעדותו כי העביר את אמו מבית אבות אחר לבית האבות של הנתבעת שכן הטיפול שם היה טוב יותר. לדבריו, "והיא הרגישה טוב יחסית לבית האבות הקודם" (ראו בעמ' 4 שורות 24-25). כאשר נשאל מה ראה כאשר הגיע לבקשת אחיו לבית האבות לאחר האירוע, השיב כך: "מצבה כפי שמתואר בתמונות, היא סיפרה לי ולאחי במרוקאית שמישהו הרביץ לה. הטלתי ספק כי אני יודע שיש לה בעיה של זיכרון, לא חשבתי שבמקום כזה מרביצים. כל הזמן היא תיארה את זה בבית החולים ובדרך לבית החולים וגם לרופא במיון אמרה זאת לרופא בערבית. גם שם הטלתי ספק." (ראו בעמ' 25-28). מר ע' מסר כי הנתבעת התקינה מצלמות בחדרה של התובעת רק לאחר האירוע ואילו היתה עושה כך קודם לכן, היה בכך כדי להרתיע וכדי לסייע בפיקוח על העובדים (עמ' 8 ש' 22-27).

    

9. עיון בתיק החקירה המשטרתי (ת/2) מלמד כי נחקרו עובדים רבים מבית האבות, הנתבעת, ואף עדים שעבדו עם הנתבע קודם לעבודתו אצל הנתבעת. בוצעו פעולות חקירה לרבות עימות ונאסף חומר ראיות שבעקבותיו הוגש כאמור, כתב האישום. לאור הודאתו של הנתבע בכתב האישום המתוקן והעובדה כי הדברים מהווים ראיה בתיק זה, אמנע מפירוט מלוא הראיות שנאספו בתיק החקירה המשטרתי ויובאו, להלן, רק אותם עניינים בעלי חשיבות לענייננו.

   יודגש כי תיק המשטרה כולו הוגש כראיה מבלי שהתבקש על ידי מי מן הצדדים לחקור עד כזה או אחר אשר מסר הודעות במשטרה.

   מר אנואר פראירה, אשר היה ממונה על הנתבע בעת שעבד בבית אבות בקיבוץ שדה נחום, מסר כי הנתבע היה מתחמק לעתים מן העבודה או מאריך את ההפסקה שלו, אך לא היה מעורב במקרה או אירוע חריג.

   עובדת הנתבעת, גב' עדלה זיאדאת, מסרה כי הנתבע היה נוהג לישון במהלך עבודתו ומותיר את יתר העובדים לעשות גם את עבודתו. כמו כן, נהג לנזוף בקשישות שעשו את צרכיהן בטיטול "אוף, את עם קקי". גב' זיאדאת מסרה כי לא התלוננה למנהלת הנתבעת אך ידוע לה כי עובד אחר, אשרף, התלונן.

   מר אשרף נגארה (להלן: "אשרף") מסר עדותו במשטרה במספר הזדמנויות ואף נערך עימות בינו לבין הנתבע. בעדויותיו במשטרה מסר, בין היתר, כי הנתבע עבד מהר על חשבון איכות העבודה, כאשר הוא מקלח במהירות ובאופן שטחי את הקשישים, ואף נהג "לדלג" על החלפת טיטולים. כאשר העירו לו, הגיב בתוקפנות כלפי העובדים. לדבריו, התלונן על כך למנהלת הנתבעת, אך דבר לא השתנה. אשרף מסר כי הנתבע נהג לישון במהלך העבודה. אשרף גם מסר על אירוע שבו הנתבע צחק על אחת מן הדיירות, אשר היתה בעלת הבנה מוגבלת, כי היא מוכרת חשיש. אותה קשישה התקשרה נסערת לבתה ובהמשך נערך בירור אצל מנהלת הנתבעת. לדבריו, התלונן על הנתבע בפני מנהלת הנתבעת ואמר לה כי הנתבע אינו מתאים לעבודה בבית אבות, אך היא השיבה, לדבריו, כי הנתבע ישתנה. אשרף הסביר כי הנתבע נהג לשכנע את מנהלת הנתבעת כי הוא עושה את עבודתו, כך שבפועל, חרף תלונותיו על הנתבע, לא נעשה עמו דבר. אשרף מסר כי ראה את הנתבע משליך בכח מטופלים אל כסאות הרחצה ואף סיפר כי נשברו כסאות רחצה ועל כך הוער לעובדים, אך לדבריו, לא התלונן על עניין זה בפני המנהלת.

    

   גב' שלומית עינב, מנהלת הנתבעת, מסרה עדות במשטרה בחמש הזדמנויות שונות, בתאריכים 15.10.12, 16.10.12, 17.10.12, 21.10.12 ו- 23.10.12.

   בעדות מיום 17.10.12 מסרה כי לא קיבלה תלונות על הנתבע, אך הזכירה מטופלת בשם קלרה אשר שלבי היה "זורק לה כל מיני מילים" והיא העירה לו על כך.

   בעדותה מיום 21.10.12, מסרה את הדברים הבאים:

   "לא פעם ולא פעמיים אשרף אמר לי ששלבי יצא מהמשמרת לפני הזמן הוא מדבר שטויות עם המטופלות ואני רוצה לציין שאשרף מאד דומיננטי בצוות שלנולי הרגשה שאשרף רוצה להעיף את שלבי ואני אמרתי לעצמי שמי שמחליט לעבוד זה אני, שלבי עבד בסדר לא היתה איתו בעיה לא היה לי משהו על שלבי שהוא לא היה בסדר משהו שיכול לגרום לנו להעיף אותו לא היה, והדברים של אשרף היו בעניין משמעותי ובגלל זה דיברתי עם שלבי על זה שיצא לפני הזמן ועל זה שהוא מדבר שטויות ואמרתי לו שלא מדברים עם מטופלים של לא שמעתי אותו מדבר שטויות עם המטופלות, אנחנו מנחים את העובדים לשבת ליד המטופלות כי זה חלק מהטיפול ואחרי שאשרף אמר לי ששלבי מדבר שטויות אמרתי לשלבי שלא ידבר שטויות כי מדובר באנשים סיעודיים דמנטי שזה אדם שלא מתמצא בזמן ובמקום הם תשושי נפש הם לא מחוברים למציאות ולא זוכרים מה קורה" (אי הבהירויות במקור – ר.ג.מ.)

   בעדותה מיום 23.10.12 מסרה כי מעולם לא קיבלה תלונה על יחסו של הנתבע למטופלים ועל כך שלא החליף טיטולים. היא לא התבקשה ליישב את הסתירה שבין אמירה זו לבין הדברים שמסרה בעצמה, בהודעותיה הקודמות, ימים ספורים קודם לכן.

   באשר לטענה כי הנתבע השליך בכוח קשישים לתוך כסאות הרחצה, דבר שאף גרם לשבירת כסאות, השיבה כי אכן נשברו כסאות, אולם לא קיבלה תלונה שכזו והניחה שהדבר יכול לקרות כתוצאה ממשקלם של חלק מהקשישים והבלאי של הכסאות.

    

10. הנתבע לא ביקש להתיר לו להביא ראיות לסתור, בהתאם לסעיף 42ג, אולם בעדותו במסגרת הליך זה, חרף הודאתו והרשעתו בהליך הפלילי, בחר להכחיש כי תקף את התובעת:

    "ת: לא נתתי לה. לא יודע עד עכשיו איך זה קרה. אני לא עשיתי שום דבר, לא כאפה ולא אגרוף ולא כלום.

    ש: אתה מדבר פה אמת

    ת: כן, מהיום הראשון שנעצרתי ועד עכשיו אני אומר שלא עשיתי זאת. אני נשפטתי ושילמתי מחיר שלא מגיע לי.

    ש: אז מי זה

    ת: לא יודע. יש עוד אח ועוד מטפל ועוד מטפלת. אבל עד עכשיו אני אומר שזה לא אני.

    ש:יש שם אנשים שיכולים לעשות זאת

    ת: לא יודע, מה יש לאנשים בראש

    ש: יכול להיות שבא מישהו מבחוץ ועשה

    ת: לא יודע" (ראו בעמ' 18 ש' 9-18)

    לעניין מהלך קבלתו לעבודה אצל הנתבעת, השיב הנתבע כי לא נתבקש להשיב על שאלון בתהליך קבלתו לעבודה וכי הגב' עינב, מנהלת הנתבעת, הסתפקה בחוות דעת ממקומות עבודה קודמים. לדבריו, עזב את עבודתו במסגרת החינוך המיוחד על רקע של קשיים ו"מקרים" כפי שהשיב: "היו כמה מקרים שם. גם המקרה עליו נחקרתי" (ראו בעמ' 16 ש' 12-21).

     

11. מנהלת הנתבעת בזמן האירוע העידה במהלך שמיעת הראיות, כי בית האבות עובד בהתאם לנהלי משרד הבריאות. כאשר נשאלה ביחס לנוהל קבלה של עובד חדש לעבודה השיבה כך:

    "שיחה ראשונית שבה אני מראיינת את העובד, בשיחה זו אני קובעת אם יש טעם להמשיך לבדוק לגביו. במקרה הזה מצאתי ששלבי מתאים, גם היה לו ניסיון ופניתי כדי לדעת כמקובל למקום עבודתו הקודם בבית אבות שדה נחום, דיברתי עם אנואר שיבלי המנהל שם, הוא גמר עליו את ההלל. במילים אחרות אמר לי עוד תנשקי לי את הידיים שקיבלת אותו. לא הסתפקתי בזה, קראתי לאחות בשם אנה שעובדת אצלנו אחות עד היום והיא גם עבדה אצל אנואר ומכירה את שלבי, שאלתי אם אנואר מנהל אמין, והיא אמרה שאני יכולה לסמוך על שניהם. וקיבלתי אותו לעבודה לניסיון, בחנתי את התנהגות שלו ואף שאלתי את הצוות הקרוב שעבד עימו איך הם מתרשמים ממנו והם רגילים שאני שואלת אותם."

    (ראו עמ' 10 שורות 14-21).

    לעניין התרשמותה מן הנתבע בעבודתו עד לאירוע, מסרה מנהלת הנתבעת:

    "שלבי התגלה כאיש נעים הליכות, נקי, מסודר אהוב על ידי בני המשפחה והדיירים, אלי לא הגיעה אף תלונה עליו על איזה חריגה בעבודתו, או התפרצות, או זלזול בעבודה והוא תמיד הגיע בזמן נקי ומסודר ומסור. התרשמתי ממנו כעובד טוב. הוא עבד שם עד המקרה כ- 10 חודשים. אני 20 שנה במקצוע הזה, זה מקרה חד פעמי וחריג שמעולם לא קרה לנו מקרה דומה. לכן זה הפתיע אותי" (ההדגשה שלי – ר.ג.מ., ראו בעמ' 10 שורות 21-25)

    מנהלת הנתבעת לא עומתה עם הדברים העולים מתיק החקירה המשטרתי, אשר כאמור, הוגש כראיה מטעם התובעת רק במהלך דיון ההוכחות ואשר סותרים את עדותה זו.

     

    עוד מסרה מנהלת הנתבעת, בעדותה בהליך זה, כי בהתאם לנוהל העבודה בהתאם להוראות משרד הבריאות, וכי במשך 20 שנות עבודתה אצל הנתבעת ניהלה באופן רציף את בית האבות על הצד הטוב ביותר, הקפידה על קיומם של נהלי העבודה וערכה ביקורות פתע בכל שעות היום ובכל ימות השבוע. היא ציינה כי המדובר בבית אבות קטן המונה 17 קשישים לכל היותר ומטבע הדברים היתה תחושה של בית משפחתי ואינטימי והיא כמנהלת בית האבות דאגה לשמר את שביעות רצונם של הקשישים ובני משפחותיהם (עמ' 11 ש' 13-15 ועמ' 15 ש' 3-7). כמו כן, מסרה כי קיים נוהל עבודה בזוגות, כך שהעובדים אמורים לבצע את העבודה ולעבור מחדר לחדר בזוגות (עמ' 9 ש' 30-32).

     

    מנהלת הנתבעת השיבה כי לא שאלה את הנתבע מפורשות לגבי עבר פלילי, אלא שאלה "האם יש משהו שיכול להיות לא מתאים" והוא השיב בשלילה (עמ' 11 ש' 28). כאשר נשאלה אם ביקשה מהנתבע למלא שאלון, השיבה כי אין זה נהוג וכי מענה לשאלון אינו נכלל בנוהל משרד הבריאות. לדבריה במשרד הבריאות ערכו תחקיר אודות האירוע אולם לא זכור לה מה היו מסקנות התחקיר (ראו בעמ' 14 10-15).

     

12. בתיק המשטרה דו"ח המתעד עיון בקלטת המצלמה במעגל סגור המוצבת במסדרון בית האבות. עיון בדו"ח מלמד כי ביום האירוע שהה הנתבע לבדו בחדרה של התובעת, זאת בניגוד לנוהל עליו מסרה מנהלת הנתבעת.

     

     

    הראיות – דיון ומסקנות

     

13. אין מחלוקת כי הנתבע היכה את התובעת, בהתאם לנטען בכתב התביעה, וכך עולה מפורשות מהרשעתו בהליך הפלילי ומבלי שהדבר נסתר בדרך כלשהי.

    פשר התנהגותו זו של הנתבע לא הובהר – לא בהליך הפלילי ואף לא בהליך זה, שכן הנתבע, חרף הודאתו בהליך הפלילי, בחר לטעון בעדותו בפניי כי לא ביצע את המיוחס לו.

    יוצא כי הסיבה להתנהגותו הנפסדת של הנתבע נותרה שמורה עימו.

     

14. בחקירתו, מסר הנתבע כי לימד חינוך מיוחד בבית ספר בירושלים אך עזב בגלל קשיים כהגדרתו והוא אף ציין כי נחקר בעקבות אחד המקרים.

    מעדויותיהם של מנהלת הנתבעת ושל הנתבע עולה כי קודם שהנתבע התקבל לעבודתו אצל הנתבעת, הוא רואיין על ידי מנהלת הנתבעת, אשר טרחה ושוחחה עליו עם ממונה בבית אבות אחר שבו עבד בעבר, בקיבוץ שדה נחום. יצויין כי קודם לעבודתו אצל הנתבעת ולאחר עבודתו בשדה נחום, עבד הנתבע בבית ספר יסודי לחינוך מיוחד לבנים בבית חנינא (כך עולה מכתב האישום המתוקן- ת/3). במקום זה, כך עולה מן הראיות, הפסיק הנתבע לעבוד לאחר שהוגשה תלונה נגדו על הכאת תלמיד כיתה ב' בבית הספר, באמצעות מקל. הנתבע לא התבקש למלא שאלון ולהשיב בכתב לשאלות אודות עברו התעסוקתי, הוא לא נשאל מפורשות האם יש לו עבר פלילי ומנהלת הנתבעת לא טענה כי שאלה אותו אודות מקום עבודתו האחרון, בית הספר היסודי או אודות נסיבות עזיבתו את אותו מקום. היא גם לא טענה כי בדקה, באמצעי אחר כלשהו, את תפקודו של הנתבע במקום עבודתו הקודם, בבית הספר, אלא כאמור, הסתפקה בבירור טלפוני מול הממונה בבית אבות אחר מבלי שעשתה כל מעשה כדי לבדוק את נסיבות עזיבתו של הנתבע את מקום עבודתו האחרון, קודם שרואיין על ידה לצורך קבלתו לעבודה אצל הנתבעת.

     

15. עיון בראיות המפורטות מעלה מלמד כי קודם לאירוע, הועברו למנהלת הנתבעת, תלונות אודות הנתבע. במהלך עדותה בפני, מסרה אמנם, מנהלת הנתבעת כי כלל לא נתקבלה אצלה תלונה כלשהי על הנתבע, אך מעיון בהודעותיה במשטרה עולה כי אישרה בחלקן את טענתו של אשרף כי התלונן בפניה על הנתבע, גם אם לא אישרה את כל פרטי התלונות. תלונותיו של אשרף אינן נוגעות רק לאופן עבודתו של הנתבע, על זלזול ואי ביצוע המטלות הנדרשות לרווחת הקשישים, אלא גם על יחס קלוקל לחבריו לצוות ויתרה מכך – לדיירי הנתבעת הקשישים. מנהלת הנתבעת אישרה באחת מהודעותיה במשטרה כי קיבלה תלונה כי הנתבע עוזב את העבודה טרם סיום המשמרת ועל כך שדיבר בצורה לא יפה לאחת הדיירות. מעדויותיו של אשרף, כאמור, עולה כי התלונות אודות הנתבע היו משמעותיות יותר.

    אשרף לא העיד במסגרת הליך זה, אך הודעותיו במשטרה הוגשו כראיות בתיק, ללא הסתייגות כלשהי ובלא שניתנה לכך התייחסות מצד מי מן הצדדים.

     

    מן האמור עולה כי הנתבעת ביצעה בירור שטחי, שטחי מדי לאור רגישות התפקיד אליו נשכר הנתבע. מדברי הנתבע עלה כי עבודתו בבית הספר בירושלים הופסקה על רקע קשיים ו"מקרים" שהיו לו שם, בעקבות אחד מהם אף נחקר במשטרה. עניין זה כלל לא היה בידיעת הנתבעת ולא נערך כל בירור מעמיק בדבר עברו התעסוקתי של הנתבע, בירור אשר לו היה מתבצע, היה מעלה, לבטח, כי המדובר במי שעזב את מקום עבודתו האחרון על רקע של אירוע בגינו נפתחה חקירה, בין היתר, בחשד לתקיפת חסר ישע על ידי אחראי – עבירה דומה להפליא לעבירה בה הורשע בגין האירוע מושא תיק זה. מנהלת הנתבעת אף לא טענה כי שאלה את הנתבע אודות מקומות עבודתו הקודמים, אלא הסתפקה בשאלה כללית – האם יש משהו בעברו שיכול להפריע לו לבצע את העבודה ובשיחה עם ממונה קודם.

     

16. ביום האירוע, כך עולה מן הראיות, פעלו עובדי הנתבעת בניגוד לנוהל המחייבם לעבוד בזוגות, כך שהנתבע שהה בחדרה של התובעת לבדו.

     

    חבות הנתבע

     

17. התובעת כאמור הגישה תביעתה נגד הנתבע בעוולת תקיפה לפי סעיף 23 בפקודת הנזיקין ובעוולה של הפרת חובה חקוקה.

    סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע תקיפה מה היא וזו לשונו:

    " 23.(א)תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

     

18. עוולת התקיפה, בשונה מעוולת הרשלנות, הינה עוולה פרטיקולרית המתייחסת, בהתאם לנסיבות כאן, לשימוש בכוח נגד גופו של אדם. הוכחת עוולת התקיפה תיעשה דרך 4 יסודות: שימוש בכוח, במתכוון, נגד גופו של אדם, ללא הסכמה.

    בחינת העניין שבפניי, מלמדת כי 4 היסודות מתקיימים.

    עיון בכתב האישום אשר בו הודה הנתבע מלמד כי הנתבע עשה שימוש בכח כלפי התובעת, במכוון ובלא הסכמתה והוא הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי. אף אם לא היה נגרם לתובעת כל נזק, היו ארבעת יסודות העוולה מתקיימים וחבות הנתבע ברורה. במקרה זה, לתובעת נגרם נזק, כזה הנראה בבירור בתצלומיה אשר הוגשו כראיה בתיק ועולה מן המסמכים הרפואיים.

    אשר לעוולת הפרת חובה חקוקה, עיון בכתב התביעה מלמד כי התובעת לא הפנתה לסעיפי החוק הרלוונטיים ועל כן, משלא הוכחו החובות החקוקות אשר לטענת התובעת הופרו על ידי הנתבע, אני מוצאת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח עוולה זו.

     

    חבות הנתבעת

     

19. דומה כי עיקר המחלוקת בסוגיית החבות בתיק זה, לא היתה בין התובעת לנתבע, אלא בין התובעת לנתבעת, אשר עמדה על טענתה כי אין היא חבה בגין התנהגותו העבריינית והתוקפנית של הנתבע.

    התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בפיקוח על הנתבע וכן היא חבה מתוקף אחריותה השילוחית כמעסיקתו.

    האם הנתבעת התרשלה בהפעלת המסננת של בחינת המועמדים לעבודה באופן שבסופו של יום העסיקה את הנתבע והאם התרשלה בפיקוח על הנתבע?

     

20. קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 112) ואלו הן:

    האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, בהיבט העקרוני (האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות) ובהיבט הקונקרטי (האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות). את התשובה לשאלות אלו גוזרים ממבחן הצפיות, דהיינו, האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את קיומו של הנזק.

    השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

    השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

     

    בפסיקה נקבע, זה מכבר, כי רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. עם זאת, רמת הזהירות אינה מחייבת נקיטת אמצעים כלפי כל סיכון אפשרי. רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש (ראו דנ"א 1740/91 בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5) 85).

     

21. לענין חובת הזהירות המושגית, הרי חובה זו חלה על הנתבעת, בית אבות, אשר אצלו חוסים קשישים, התלויים בעובדי בית האבות באופן מוחלט, בכל צרכיהם, ולו הבסיסיים ביותר. הנתבעת, אשר אחראית על בחירת עובדיה, המטפלים בדיירים הקשישים, חבה חובה כללית, חובה מושגית, כלפי אלו בכל הנוגע לבחירת העובדים, העסקתם והפיקוח עליהם.

     

22. האם במקרה זה קיימת חובת זהירות קונקרטית?

    חובת הזהירות של בעליו של מקום אינה מוגבלת רק למעשיו שלו, אלא גם יכול ויישא באחריות לסיכון שנוצר על ידי אחר ואפילו היה מדובר במסיג גבול (א' ברק, "אחריות למעשה הזולת", דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 465).

    בענייננו, לא מדובר במחזיק או בבעלים של מקרקעין ובמסיג גבול, אלא בבית אבות אשר השוהים בו תלויים בצוות המטפל, חלקם ואולי מרביתם, כמו התובעת, תלויים במטפלים באופן מוחלט, ובתוקף שהוא עובד בית האבות. במצב דברים זה, חובתם כלפי השוהים בבית האבות אינה ניתנת להשוואה לכל אותם בעלי מקרקעין אשר עניינם נדון בפסיקה. בית האבות חב כלפי דייריו, חובת זהירות מוגברת ומיוחדת, למיין ולבחור באופן קפדני וזהיר את עובדיו, המטפלים בדיירים, כפי שארחיב להלן.

     

    בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, מונה בית-המשפט נסיבות שונות אשר גם בהן, אין לשלול קיומה של חובת זהירות, אלא יש לדקדק ולבחון את יחסי הצדדים, כך כאשר מדובר במחדל של הנתבע, להבדיל ממעשה, וכאשר הנזק נגרם על-ידי צד שלישי, ולא באופן ישיר על-ידי הנתבע. 

    עיון מדוקדק זה ייעשה לאור המבחנים שנקבעו. כך, בין היתר, האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני, בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה; האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה (ראו ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 842 - 844).

     

    מסכימה אני עם הנתבעת כי מעשהו של הנתבע היה מעשה פתאומי וספונטני – גם בדברים העולים מתיק המשטרה אין די כדי להוות ראיה לכך שדווח לנתבעת, קודם לאירוע, על מעשי אלימות נוספים מצד הנתבע, כך שלא הובאו די ראיות הסותרות את הטענה כי מדובר במעשה פתאומי. עם זאת, התנהגות הנתבע עובר לאירוע ובמיוחד העובדה כי הועברה למנהלת הנתבעת תלונה אודותיו, קודם לאירוע, מלמדת כי דובר בהתנהגות בוטה ומבזה מצד הנתבע כלפי דיירי בית האבות. בתלונה זו צריכה היתה הנתבעת לטפל באופן מיידי ובכובד ראש. ולא כך היה – כפי שעולה מהודעותיה של מנהלת הנתבעת במשטרת ישראל. תלונה זו צריכה היתה לגרום לנתבעת להקפיד באופן מיוחד בפיקוח על הנתבע. מנהלת הנתבעת העידה, אמנם, כי לא היו אירועי אלימות דומים קודמים, אולם מטבע הדברים, כאשר מדובר באוכלוסיית חלשה ותלותית של קשישים אשר אין להם כל יכולת לדאוג לעצמם, האפשרות כי אלו יהיו חשופים למעשי אלימות מצד עובדי בית האבות קיימת ומנהלי הנתבעת צריכים היו להיות מודעים וערים לכך. אין המדובר בצד שלישי אשר נכנס אל חצרי הנתבעת וביצע מעשה עברייני, המדובר בעובד של הנתבעת בעצמה. משעה שהתקבלה תלונה על הנתבע, תלונה אשר חשפה יחס קלוקל לקשישים, היה על הנתבעת להקפיד שבעתיים ולפקח, באופן מיוחד, על הנתבע.

    הנתבעת היא בעלת השליטה במקום, היא ששכרה אותו לעבודה והיא שממונה על הפיקוח עליו. לאור כל אלה, ברי כי התובעת יכולה היתה להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבעת תנקוט באמצעי זהירות סבירים לצורך השמירה על שלומה ובריאותה, ודאי מפני עובדיה של הנתבעת.

     

    נוכח אלה, מסקנתי היא כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.

    לכך יש להוסיף גם שיקולים של מדיניות ציבורית, אשר מצדיקים אף הם הטלת החובה הקונקרטית כאמור. סבורה אני כי בחברה נאורה ומתקדמת, מן הראוי שכל אותם גורמים האמונים על שלומם ובריאותם של המבוגרים שבחברה, יקפידו שבעתיים, בפרט כשמדובר בניהול מקום שבו מתגוררים אנשים שהם תלויים וחסרי ישע. הפעלה וניהול מקום בעל אופי שכזה מטילים חובות מוגברות, פי כמה, מאלו של מחזיק מקום בלבד.

     

23. האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, לשון אחר- האם נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

    לנתבע עבר תעסוקתי שראוי היה להיבדק להישקל ואף להוביל לכך שלא יתקבל לעבודה אצל הנתבעת. כוונתי, כמובן, לעבודתו בבית הספר, עבודה אותה הפסיק לאור "מקרים שונים", כהגדרתו, ובראשם, אותו מקרה של הכאת ילד בכיתה ב' באמצעות מקל, מקרה בגינו הוגש נגדו כתב אישום בשל תקיפת חסר ישע על ידי אחראי ומקרה נוסף בגינו הורשע, גם זאת במסגרת אותו הליך מדובר, בתקיפה סתם ואיומים. מסכימה אני עם טענת הנתבעת כי לא היה בידה לבקש מן הנתבע תעודת יושר וגם אם היתה מקבלת כזו, אזי לא היה עולה מכך דבר, שכן בשלב שבו נשכר לעבודה אצל הנתבעת, הנתבע טרם הורשע בגין אותן עבירות קודמות ולא היה לכך ביטוי במסגרת גיליון הרישום הפלילי. ואולם, סבורה אני כי על הנתבעת, מתוקף תפקידה כמוסד סיעודי המטפל בקשישים חסרי ישע, חלה חובת זהירות מוגברת. היה עליה להפעיל מערכת מיון וסינון מוקפדת יותר באופן שלא תקבל לעבודה אדם שעברו מצביע על קושי בעבודה עם חסרי ישע – דוגמת ילדים.

    מן הראיות עלה, כאמור, כי הנתבע רואיין והתקיימה שיחה עם אחד מן הממונים עליו בעבודה קודמת, לא זו בבית הספר אשר קדמה להגעתו אל הנתבעת. לא נעשה דבר מעבר לכך. הנתבע לא נשאל אודות עבודתו בבית הספר אותה נאלץ לעזוב, כאשר יודגש כי זה מקום העבודה אשר קדם לעבודתו אצל הנתבעת. הנתבע לא התבקש ליתן הסברים או תשובות ספציפיות, הוא לא נדרש להשיב בכתב לדבר, אלא נשאל באופן כללי האם יש דבר מה בעברו שיכול להפריע לו בעבודתו. מטבע הדברים, הוא השיב בשלילה.

    כאשר עסקינן בעבודה בעלת אחריות ורגישות כגון זו בבית אבות, מצופה היה מן הנתבעת כי תערוך בדיקות ותשקיע מאמץ מוגבר במיון וסינון המועמדים לעבודה אצלה, תוך קביעת סטנדרטים למיון וקבלת עובדים באופן מחמיר יותר, אשר מתאים יותר לאוכלוסייה המטופלת אצל הנתבעת, אוכלוסייה של קשישים חסרי ישע, ובשים לב למהות העבודה אשר מצריכה יכולות, תכונות ורגישות מיוחדות.

     

    כמו כן, התרשמתי מהעדויות אשר הובאו לפניי כי קיומו של נוהל עבודה בזוגות כפי שהעידה הגב' עינב לא בוצע ביום האירוע והנתבע שהה בחדרה של התובעת לבד.

    הנתבעת לא הביאה ראיה מספקת לכך שפיקחה על קיומו של נוהל העבודה בזוגות.

    ובהקשר זה, תלונתו של העובד אשרף ביחס לנתבע, תלונה מטרידה המצביעה על חוסר הבנה בסיסי ויסודי מצד הנתבע את רגישות עבודתו, לא טופלה כיאות. דובר בתלונה על יחס משפיל ומבזה כלפי קשישה. בהתנהגות המיוחסת לנתבע באותה התלונה יש כדי להצביע על בורות והעדר רגישות מינימאלית הנדרשת בעבודה זו. גם התלונה על כך שהנתבע "מדלג" ולא מחליף טיטולים לחלק מן הקשישים, או כי הוא מבצע את המקלחות במהירות הבזק, מהירות כפולה מזו שמבצעים יתר העובדים, גם היא צריכה היתה לאותת כי נתבע זה דורש, לכל הפחות, פיקוח מיוחד. מנהלת הנתבעת מסרה בעדותה פניי כי לא היו כל תלונות על עבודתו של הנתבע. עדות אשר נסתרה לא רק בהודעותיו של אשרף במשטרה, אלא גם בהודעותיה של מנהלת הנתבעת בעצמה. כפועל יוצא מאמירה זו, גם לא נמסר כי בוצע פיקוח מיוחד כלשהו ביחס לנתבע.

    האמור מעלה מביאני למסקנה כי הנתבעת, בנסיבות התיק כאן, לא פעלה בהתאם לסטנדרטים הנדרשים וחרגה מחובתה להעסיק עובדים ראויים ומתאימים לעבודה מסוג דא המצריכה רגישות ומיומנות בטיפול בקשישים סיעודיים חסרי ישע הזקוקים לעזרת הזולת בתפקוד באופן מלא. הנתבעת גם התרשלה בפיקוח על עובדיה ועל הנתבע בפרט.

     

24. השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

    בפס"ד ולעס שהוזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי "מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית." (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 845).

    אני סבורה כי מעשה התקיפה שביצע הנתבע כלפי התובעת לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזקה של התובעת ואין בו כדי להפחית מאחריות הנתבעת. 

    בענייננו, כפי שדנתי בהרחבה מעלה, כאשר מדובר באוכלוסיית חוסים בבית אבות, ועסקינן בתובעת דמנטית, מרותקת למיטתה, התלויה באופן מוחלט במטפליה, עובדי הנתבעת, על הנתבעת היה לצפות גם מעשה עברייני ומחפיר כפי שבוצע, מצד אחד מעובדיה.

    היה עליה, על כן, לבצע תהליכי מיון קפדניים יותר, לברר ולבדוק מה היה במקומות העבודה הקודמים בהם עבד הנתבע ולא להסתפק בראיון אישי ושיחה עם ממונה באחת מעבודותיו הקודמות של הנתבע, ממונה אשר אינו מוכר אישית למנהלת הנתבעת. היה עליה להקפיד שבעתיים ולטפל בכל תלונה, קלה כבחמורה, כאשר עסקינן בעבודה כה רגישה ומעל לכל, היה עליה לפקח, במיוחד על עובד דוגמת הנתבע.

    הגעתי לכלל מסקנה כי המעשה העברייני של הנתבע היה צפוי כאחת התוצאות האפשריות של ההתרשלות במיון, בסינון העובדים בכך שהנתבע התקבל לעבודתו אצל הנתבעת ובהמשך בכך שלא בוצע פיקוח כיאות. בשל התרשלותה כאמור, הותקפה ונפגעה התובעת על ידי מי שהיה אמון על שלומה ובטחונה, אך היה מחוסר כישורים לתפקיד.

    מכאן מסקנתי בדבר חבותה של הנתבעת.

     

25. התובעת טענה לחבות הנתבעת גם בגין אחריותה השילוחית למעשי הנתבע. לטענתה, המעשה בוצע במהלך עבודתו הרגילה של הנתבע אצל הנתבעת וראוי להטיל אחריות על הממונה, אשר לו היתה השליטה על מעשיו של הנתבע, בין היתר גם משיקולי "פיזור הנזק", שיקולי צדק, שיקולי הרתעה והגברת הפיקוח.

    הנתבעת טענה כי לא הרשתה או אישררה את מעשה התקיפה. מעשהו זה בוצע תוך חריגה מכל נהלי העבודה והוא נעשה, כמובן, שלא לטובת המעביד או העבודה. משכך, הוא אינו נכנס לגדר סעיף 13 לפקודת הנזיקין שעניינו חבות המעביד למעשה שביצע עובדו.

    האם נושאת הנתבעת, בהיותה מעבידתו של הנתבע, באחריות שילוחית למעשהו?

    אין חולק כי עסקינן בעובד ומעביד. סעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך:

    "(א)לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו —

    (1)אם הרשה או אישרר את המעשה;

    (2)אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

    אולם —

    (א)מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

    (ב)מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

    (ב)רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

    (ג)לענין סעיף זה, מעשה — לרבות מחדל."

     

    סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע את העקרון שהמעביד יהיה אחראי לעוולת העובד המבוצעת "תוך כדי עבודתו". הכוונה, כמובן, היא לכך שהעובד מבצע פעולה שהיא אסורה, אך הוא מבצעה "תוך כדי עבודתו". מטבע הדברים, אם העובד מבצע פעולה אסורה שהוסמך לבצעה, המדובר באחריות ישירה של המעביד.

    (א. ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין, הוצאת "קרית ספר" בע"מ, ירושלים, בעמ' 141-154).

     

    על מנת שפעולה שבוצעה על ידי העובד תיחשב לכזו המותרת, צריך להיות קשר בין העוולה לבין הפעולה המותרת. "הפעולה האסורה חייבת להיות כה "קרובה" ו"דומה" לפעולה המותרת עד כי אפשר לראותה כביצוע בלתי נאות – וכמובן אסור – של הפעולה המותרת" (ספרו של א. ברק, בעמ' 193), כלומר, יש לבחון את אופי הפעולה האסורה וגם חרף אופיה הפלילי, בדומה לפעולה כאן, האם המדובר בביצוע בלתי נאות של הפעולות המותרות והמוסמכות המוטלות על העובד, אם לאו.

    בנסיבות המקרה כאן, אמנם הנתבע ביצע את מעשה התקיפה שעה שהגיע למיטת התובעת לצורך ביצוע הפעולות שהוטלו עליו על ידי הנתבעת - החלפת טיטול לאחר שהתובעת קמה ממנוחת הצהרים והעברתה לכסא גלגלים לצורך הוצאתה מן החדר, אולם במהלך אותו פרק זמן, חרג הנתבע חריגה גסה מן המוטל עליו והיכה את התובעת.

    לא ניתן, לדעתי, לומר כי המדובר בביצוע בלתי נאות של פעולה המותרת, אלא באלימות קשה מתוך כוונה זדונית של הנתבע (לעניין גבולות ה"ביצוע הבלתי נאות" ניתן ללמוד, באבחנה המתבקשת, מע"א 800/89 ביטון נ' קרסל, פ"ד מו(2) 651 בעמ' 656-658).

    להבדיל מאחריותה של הנתבעת בשל רשלנותה בקבלת הנתבע לעבודה ובהעדר פיקוח מספיק עליו, אשר כפי שקבעתי מעלה, היה בידה למנוע את האירוע, אזי כאשר באה אני לבחון האם אחראית הנתבעת שילוחית למעשי הנתבע, דעתי היא כי אין היא נושאת באחריות שכזו. בהטלת אחריות שילוחית יש משום יצירת מעין זהות בין המעביד לנתבע ביחס לפעולה שבוצעה על ידי העובד. בענייננו, אין המדובר בפעולה מותרת שבוצעה באופן בלתי נאות, במהלך העבודה ובהתאם למשימות אשר הוטלו על הנתבע. ייתכן שהתוצאה היתה שונה לו היה מדובר בשימוש בלתי סביר בכוח במהלך ביצוע פעולה פיזית מותרת, אולם אין זה המקרה כאן. מן הראיות עולה כי מדובר בתקיפה סתם שביסודה זדון.

    על כן, כאמור, מסקנתי היא כי אין הנתבעת נושאת באחריות שילוחית למעשהו של הנתבע.

     

    טענת הנתבע כי אין לחייבו בפיצוי נוסף על הפיצוי בו חוייב במסגרת ההליך הפלילי

     

26. קודם שאדון בשאלת גובה הנזק לתובעת, אתייחס לטענת הנתבעים כי אין לחייבם בתשלום פיצוי נוסף כלשהו מעבר לסכום בו חוייב הנתבע כפיצוי לתובעת במסגרת ההליך הפלילי.

     

27. סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע כך:

    "(א)הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

    (ב)קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.

    (ג)לענין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים.

    (ד)הורה בית משפט כי פיצוי שהנאשם חויב בו לפי סעיף זה ישולם לשיעורין, והנאשם לא שילם את אחד התשלומים במועדו, תעמוד יתרת החוב לפירעון מיידי."

     

28. בית המשפט נדרש לא פעם לשאלת פרשנותו של סעיף 77, כאשר הגישה הרווחת היא כי המדובר בהוראה בעלת מאפיינים אזרחיים (דעת הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418; ע"פ 8457/06 אוחיון נ' מדינת ישראל (13.12.06) ועוד).

    גם המושגים בהם נעשה שימוש בנוסח הסעיף הינם מושגים הלקוחים מן המשפט האזרחי והתכלית היא לפצות באופן מיידי קורבן עבירה, היינו המדובר בפיצוי שבא להלום את ערך הנזק או הסבל שנגרם לקורבן ואין המדובר ב"עונש" נוסף בגין ביצוע העבירה.

    ואולם, פסיקת הפיצוי במסגרת ההליך הפלילי אין בה כדי למצות את זכות הקורבן להגיש תביעה אזרחית, שהרי הקורבן אינו נוטל חלק פעיל במסגרת ההליך הפלילי ואין הוא זוכה להוכיח, כפי שיראה לנכון, את ראשי הנזק השונים שמרכיבים את הפיצוי שיש לפסוק לו. מה גם שהפיצוי, כלשון הסעיף, בא לתת מענה לערך הנזק או לסבל ואין בכך כדי למצות את ראשי הנזק הקיימים במשפט האזרחי.

    עם זאת, מקבלת אני את עמדת הנתבע כי יש להביא בחשבון, בפסיקת הפיצוי לתובעת, את הסכום ששולם לה, כפיצוי, במסגרת ההליך הפלילי, שהרי סכום זה ניתן על דרך האומדנה, בלא שהובאו ראיות מצד התובעת ביחס לנזקה.

    על כן, מסכום הנזק שייקבע להלן, יש להפחית את הסכום ששולם על ידי הנתבע לתובעת במסגרת ההליך הפלילי.

    (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802; רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 518, 524 וראו גם היישום בתא (י-ם) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואל נ' שרגא רוזנברג (15.10.2009); ת"א (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' שירה עם-דוד (29.6.10) ובע"א (ת"א) 15374-06-11 מיכאל האפרתי נ' ז'קונט אמנון (15.3.12)).

     

    הנזק

     

29. התובעת כאמור הינה קשישה סיעוד הנזקקת לעזרת הזולת בכל הפעולות באופן מלא ותמידי בכל שעות היום זאת עוד קודם לשהותה אצל הנתבעת.

    מר מרדכי ע', בנה של התובעת העיד כי מאז האירוע מצבה של אימו התדרדר והיא איבדה את מעט התקשורת שהתקיימה ביניהם והפכה אפתית (ראו בעמ' 5 שורות 1-4) אשר על כן, נאלצים בני משפחתה של התובעת לבקרה לעיתים דחופות יותר (ראו בעמ' 5 שורות 5-10) באופן שגורמים להפסד ימי עבודה נסיעות ואובדן הנאה מהחיים (ראו בעמ' 7 שורות 1-7) והוצאות מוגברות (ראו בעמ' 7 שורות 11-13) ובסה"כ, 170,000 ₪.

     

30. כאב וסבל

    התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה בסך של 100,000 ₪, זאת לאור הפגיעה שנגרמה לתובעת אשר הצריכה את אשפוזה בבית החולים והביאה להתדרדרות נוספת במצבה.

    הנתבעת טענה כי אם תחוייב בפיצוי כלשהו, אזי יש לפסוק 20,000 ₪ ומסכום זה לנכות את הפיצוי אשר שולם במסגרת ההליך הפלילי. הנתבע הצטרף לעתירה זו.

    לאחר ששקלתי את הנסיבות, את הפגיעה שנגרמה לתובעת, קשישה התלויה לחלוטין בסובבים אותה, אשר הותקפה וניזוקה על ידי מי שאמון היה על בטחונה ועל בריאותה, את הקושי והסבל שנגרם לתובעת, במצבה הדמנטי וחסר האונים, כאשר נאלצה להתנתק מן המקום המוכר לה, בית האבות, ולשהות בבית חולים, מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 50,000 ₪.

     

31. הוצאות ועזרת צד ג'

    התובעת אושפזה להשגחה למשך שלושה ימים. בהמשך, לאור האירוע הטראומטי, טרחו ילדיה של התובעת והגיעו לבקרה תכופות, הן לצורך האכלתה והן על מנת ליתן לה תחושת בטחון. בהמשך, אף חיפשו עבורה בית אבות אחר, בית בו יחושו הם והיא, בטוחים.

    התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪. הנתבע טען כי התובעת הוחזרה לבית האבות ושם שהתה כל העת מבלי שהוטל נטל כלשהו על בני משפחתה. על כן, לטענתו, אין מקום לחיוב כלשהו בהוצאות או בעזרת צד ג'.

    בגין ראשי נזק אלו, יחדיו, לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מוצאת לפסוק, על דרך האומדנה, פיצוי בסך 3,000 ₪.

     

32. פיצויים עונשיים

    התובעת עתרה לחיוב הנתבעים בפיצויים עונשיים אשר יהא בהם לבטא את הסלידה מן המעשה.

    במקרה זה נוהל הליך פלילי במסגרתו הורשע הנאשם ונידון למאסר בפועל למשך 18 חודשים וכן לפיצוי כספי. דרך המלך, כך נקבע לא פעם, היא כי כאשר הושתה סנקציה פלילית, אין מקום לפסיקת פיצויים עונשיים.

     

    ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (מיום 6.7.09) נפסק:

    "כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים "הוא עונשי והרתעתי" (עניין אטינגר, פסקה 74), הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (עניין גדיש, פסקה 14). ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' (עניין עזבון מרציאנו; ההדגשה הוספה - א"ר)" (מפי כב' השופט רובינשטיין).

     

    דברים אלו יפים גם לענייננו.

    אשר על כן, אני סבורה כי אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת ההליך שבפניי.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעים

     

33. התובעת עתרה לחיוב התובעים, ביחד ולחוד.

    הנתבעת טענה כי לו תימצא חבה, יש לחלק את הפיצוי באופן יחסי בין המעוולים, לאור השוני בין העילות – הנתבע בגין תקיפה והנתבעת בגין רשלנות.

     

34. כידוע, דיני הנזיקין מבחינים בין שלושה מצבים של ריבוי מעוולים: מעוולים במשותף; מעולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה; ומעוולים בנפרד שגרמו לנזקים ניתנים להפרדה. קיימת הלכה מבוססת ומושרשת בדין הישראלי, לפיה מזיקים נפרדים, שגרמו לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, חבים יחד ולחוד לכל הנזק בשלמותו (ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89) וראו גם ע׳׳א 7008/09 ג׳אבר עדנאן עבד אל רחים נ׳ מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.10)).

     

35. התוקף בענייננו, הנתבע, ובית האבות, הנתבעת, הם מעוולים בנפרד. חבותו של הנתבע מבוססת על פעולת התקיפה ואילו חבות הנתבעת מבוססת על מחדלים רשלניים שאירעו לפני אותו אירוע. האם ניתן להפריד במקרה זה בין תרומתו של זה ושל זו?

    להבדיל ממהות העוולה ומהמעשים והמחדלים הכלולים בה, כמו גם מידת "האשם המוסרי" שלגביה יש הבדל ברור בין הנתבעת לנתבע התוקף, הנזק שנגרם לתובעת אינו ניתן להפרדה.

    לפיכך, יש להחיל את סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע:

    "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

     

36. ואולם, ביחסים שבין הנתבעת לנתבע, תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מן המעוולים על פי סעיף 84(4) לפקודת הנזיקין. וכך בפס"ד ג'אבר עדנאן עבד אל רחים שלעיל:

    ״בעוד שסעיף 11 לפקודה עניינו ביחסים בין הניזוק-התובע לבין המעוולים-הנתבעים, חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם (ע״א 248/86 עיזבון חננשוילי נ׳ רותם, חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 539 (1991). החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי 'הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו' של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים..."

    וראו גם ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.6.14) בעמ' 34-35.

     

    לאחר שבחנתי הנסיבות, בהתחשב בגורם הישיר לנזק ובמידת האשם המוסרי של הנתבעים, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות ביחס של 70% על הנתבע ו- 30% על הנתבעת.

    אמנם, הנתבעת התרשלה בקבלת הנתבע לעבודה ובהמשך בפיקוח עליו, אולם את הפגיעה והנזק לתובעת גרם הנתבע במישרין במעשהו התוקפני והאלים.

    מובן כי בחלוקה הפנימית בין הנתבעים, יש להפחית מחלקו של הנתבע את הסכום שכבר שולם על ידו במסגרת ההליך הפלילי.

     

37. סוף דבר, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את סכום הפיצוי, 53,000 ₪ בניכוי הסכום ששולם במסגרת ההליך הפלילי, 11,000 ₪, היינו, 42,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 8,000 + מע"מ וכן אגרות בית המשפט.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

     

     

    ניתן היום, ו' טבת תשע"ה, 28 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.