|
עיקרי העובדות וגדר המחלוקת
1.בפני שתי תביעות כספיות, תביעה ותביעה שכנגד, שתיהן נוגעות לשימוש ולמכירה של משק מס' 168 במושב גילת (להלן: "המשק"; "הנחלה").
עיקרי העובדות הנדרשות הן כמפורט להלן:
2.התובעים והנתבעים שכנגד (ההתייחסות לצדדים תהיה בדרך כלל, לפי מעמדם בתביעה העיקרית, והתביעה שכנגד תוזכר כאשר התוכן יצריך זאת) הם בני זוג, דור שלישי למתיישבים במושב גילת. התובעת היא בתו של אליהו זארוק (להלן: "אליהו"). הנתבע (התובע שכנגד) הוא דודה של התובעת, אחיו של אליהו, ושניהם (בנוסף לשישה אחרים) הם ילדיה של המנוחה זווילי (ג'ולי) זארוק (להלן: "הסבתא"). הסבתא היתה בעלת הזכויות היחידה במשק, לאחר פטירתו של בעלה לפניה, והיא ירשה מבעלה מעמד בר רשות בנחלה בהתאם להסכם עם רמ"י. מאחר שהמחלוקת אינה נוגעת למהות הזכויות אלא לזכות ליהנות מהן לאחר פטירת הסבתא, אין צורך בהרחבה בנושא זה.
3.עוד בחייה של הסבתא התקשרו הצדדים בהסכמים המסדירים את הזכויות העתידיות במשק. לא אתאר כאן את כלל ההסכמים וגלגוליהם, שאינם רלוונטיים להכרעה, ואציין את העובדות הרלוונטיות לענייננו בלבד:
ביום 8.5.03 התקשרו הסבתא, התובעים והנתבע בהסכם (להלן: "ההסכם"), בו נקבע כי הנתבע הוא יורשה היחיד של הסבתא, וכי הסבתא תצהיר על התובעים כ"בנים ממשיכים" במשק, אולם העברת הזכויות אליהם תיעשה בכפוף להסדרת חוב על סך 467,000 ₪ שרבץ על המשק במנהלה להסדרים במגזר החקלאי (להלן: "המנהלת"), וכן תשלום של 50,000$ לנתבע או ליורשיו (נספח 5 לתצהיר התובעים).
ביום 27.12.05 הודיעו הנתבע והסבתא במכתב לתובעים על ביטול ההסכם כיוון שהם אינם עומדים בתנאיו ולא כיסו את החוב (נספח ג' לתצהירי הנתבע).
ביום 13.3.07 נחתם בין הסבתא, התובעים והנתבע הסכם נוסף שכונה על ידם תוספת להסכם (להלן: "התוספת"; ההסכם והתוספת יחד יכונו "ההסכמים"). בתוספת נקבעו הסדרים חדשים לתשלום התמורה מהתובעים לנתבע תמורת הנחלה, וכן נקבע כי 30 יום לאחר פטירתה של הסבתא יועברו המשק והבית לחזקת התובעים.
התובעים עברו להתגורר בנחלה בסמוך לאחר פטירת הסבתא באוקטובר 2007. בשנים שלאחר מכן התקבלו התובעים כחברים באגודה השיתופית גילת.
הנתבע נקט נגד התובעים בהליכים שונים בשל אי עמידתם בתנאי ההסכמים. בין היתר התקיימו הליכי בוררות, וכן נפתח הליך הוצאה לפועל בנוגע לשיקים שמסרו התובעים לנתבע כחלק מהתשלום עבור הנחלה, ולא כובדו.
4.הנתבע הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה נגד התובעים לביטול ההסכמים בשל הפרתם (ת"א 16647-07-14). התביעה נדחתה. בעקבות ערעור שהוגש המשיך הדיון בה. ביום 3.4.19 נדחתה התביעה בשנית בבית משפט השלום, והוגש ערעור נוסף (ע"א 5823-05-19 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע). בסופו של דבר, ביום 21.11.19 נפסק כי הנתבע ביטל את ההסכם כדין בשל הפרתו היסודית על ידי התובעים, וכי ביטול ההסכם מחייב השבה הדדית של הסכומים ששולמו. בקשת רשות לערער על פסק הדין נדחתה ביום 16.2.29, ברע"א 8477/19. בכך הפך פסק הדין שאישר את ביטול ההסכם חלוט.
5.ביום 27.2.20 מכר הנתבע את המשק לצד שלישי – בני הזוג חג'ג', תמורת סכום של 1,200,000 ₪ וחובת תשלום המיסים, כולל אלה החלים על המוכר (ההסכם צורף לתגובת הנתבעת 2 לבקשה לסילוק על הסף מיום 29.9.20).
התובעים המשיכו להתגורר במשק גם לאחר מכירתו, עד שביום 2.11.23 התקבלה תביעה לפינוי וסילוק יד שהגישו נגדם חג'ג' בת"א 27045-05-22 בבית משפט השלום בבאר שבע.
עיקרי טענות הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד
6.לטענת התובעים המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לאופן בו יש לבצע את ההשבה ההדדית, בהתאם לעקרון שנקבע בפסק הדין בערעור בו אושר ביטול החוזה.
התובעים הגישו חוות דעת מטעמים לעניין ערך הנחלה ושווי ההשקעות שהשקיעו בנחלה. מאחר שלא הוגשה חוות דעת מטעם הנתבע התובעים מבקשים לקבל את חוות דעת השמאי מטעמם במלואה, הן לעניין ערך הנחלה, הן לעניין היקף ההשקעות הפיזיות שהתובעים ביצעו בנחלה והן לעניין מרכיב היזמות הנדרש בתהליך הבניה העצמית שביצעו התובעים. לטענת התובעים, לאחר פטירת הסבתא הנחלה היתה עזובה ורבץ עליה חוב כבד עד כדי סכנה למימוש הנחלה. התובעים, לטענתם, הפכו את הנחלה לנכס שונה, משופץ ומשודרג ונקי מחובות, וההשבה צריכה להיות לפי השווי האמיתי של הנכס שקיבל הנתבע.
ב"כ התובעים הפנתה בסיכומיה לפסיקה הדנה בהצמדה ובשיערוך, תוך הדגשת הצורך בשיערוך ריאלי, בהתאם לשוויו של הנכס.
7.התובעים הוסיפו וטענו כי הם התגוררו בנחלה שנים רבות, עשו אותה למרכז חייהם והשקיעו בה מהונם על סמך מצגים של הנתבע ושל חברי האגודה, ואין לאפשר מצב בו הם וילדיהם "ייזרקו לרחוב" ללא מקורות כספיים לרכישת דיור חלופי במקום אחר. זאת בעוד מרכז חייו של הנתבע בירושלים, ולא במושב גילת, והוא נהנה מהתשלום שהתקבל ממכירת המשק, בנוסף להיותו בעליהן של דירות בירושלים.
לטענת התובעים מכירת הנחלה על ידי הנתבע בסמוך לאחר דחיית בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידם מצביעה על כך שהנתבע ניהל משא ומתן עם רוכשי הנחלה עוד קודם החלטת בית המשפט העליון, והדבר מצביע על חוסר תום לב מצידו. העדר תום הלב נלמד, לטענת התובעים, גם מכך שהנתבע לא התייצב בפני המשקם כיורש הנחלה והניח לתובעים לנהוג כבעלי הזכויות והחובות בה.
בנוגע לתשלום הסכום של 50,000 דולר טוענים התובעים כי הנתבע לא הכחיש שסכום זה שולם לו, אך טען כ"הודאה והדחה" כי לא כל השיקים ששולמו נפרעו. לטענת התובעים טענה זו עלתה רק בחקירתו הנגדית של הנתבע, ומהווה הרחבת חזית.
8.התובעים מבקשים לאמץ את חוות דעת השמאי מטעמם, לפיה ערך הנחלה בעת מתן חוות הדעת המעודכנת עומד על 3,300,000 ₪. לטענתם אין מחלוקת על כך ששילמו כ-90% מסכום התמורה שנדרשו לשלם בהסכמים בינם לבין התובע, והשבה ריאלית של התשלום ששילמו אמורה להעמיד אותם במצב בו יוכלו לרכוש נכס חלופי שווה ערך. התובעים ציינו בהקשר זה כי מכרו בעבר שתי דירות מגורים שהיו בבעלותם לצורך רכישת המשק, וכן השקיעו סכומי כסף גדולים מכיסם. התובעים הציגו, איפוא, שתי חלופות לביצוע ההשבה: האחת – "השבה נכסית ריאלית" – השבת סכום השווה לערך העדכני של הנכס, העומד על 3,300,000 ₪, בניכוי 10%, דהיינו סכום של 2,970,000 ₪. השניה – "השבה כספית ריאלית" – החזר כל ההשקעות הכספיות שהשקיעו התובעים ובני משפחתם בנכס, כמפורט בתצהיר התובעת, בצירוף מרכיב הבניה העצמית והיזמות בהשבחת מצב הנחלה, שהוערך על ידי השמאי בסך 10%, ובסך הכל סכום של 2,801,724 ₪.
9.התביעה שכנגד שהגיש התובע עוסקת בשני נושאים: הזכות שניתנה לתובעים, לטענתו, לקבלת מגרש בהרחבת המושב נוסף על הנחלה, וכן תביעה לדמי שימוש ראויים בתקופה בה התגוררו התובעים במשק. בנוגע למגרש בהרחבה טענו התובעים כי בעקבות קבלתם כחברי האגודה בשנת 2014 קמה להם זכות להמליץ על צד שלישי שלו יוקצה מגרש בהרחבת המושב, אולם זכות ההמלצה אינה בגדר זכות במקרקעין, ואינה מקנה זכות לקבלת תמורה כספית. התובעים ציינו כי הנתבע אף הגיש בקשה למתן צו מניעה כנגד ההמלצה, אך החליט למשוך את בקשתו, והקצאת המגרש היא בגדר מעשה עשוי. התובעים הוסיפו כי לא הוצגה כל ראיה לכך שקיבלו תמורה כספית כתוצאה ממימוש זכות ההמלצה, והנתבע אף לא הזמין את העדים שהיו עשויים להעיד על כך.
בנוגע לדמי השימוש הראויים טענו התובעים כי במשך 17 שנים, עד ביטול ההסכם, הם התגוררו כדין בנחלה. חובתם להשיב את החזקה בנחלה מותנית בביצוע השבה הדדית בינם לבין הנתבע שכנגד, וכל עוד הנתבע הכחיש את חובת ההשבה מצידו, לא קמה חובת ההשבה. לחלופין טענו כי חובת הפינוי חלה ממועד מתן החלטת בית המשפט העליון. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבע לא הציג חוות דעת שמאית ולא הוכיח את ערך השכירות של הנכס, כך שממילא תביעתו לא הוכחה ויש לדחותה.
10.הנתבע מבקש לחייב את התובעים לשלם לו את כל דמי השימוש שהיה אמור לקבל החל ממועד ההודעה על ביטול ההסכם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן את שווי זכות ההמלצה על המגרש בהרחבה אשר ערכו אינו פחות ממיליון ₪.
בהתייחס לתביעת התובעים להשבת "ערך נטו" של הנחלה בהתאם לחוות דעת השמאי ציין הנתבע כי בכתב התביעה, בתצהירים ובעדויות ביקשו התובעים להשיב להם את התשלומים שביצעו בפועל ואת ההשקעות במשק, והדיון כולו הוקדש לבחינת רכיבים אלה. לטענתו, התביעה ל"השבה נכסית ריאלית" עלתה לראשונה בסיכומי התובעים והיא בגדר הרחבת חזית. הנתבע הוסיף כי לא הובאו ראיות באשר לערכו הריאלי של המשק עובר לחתימה על ההסכם, כך שלא הוכח ההפרש בין הערך בעת הרכישה על ידי התובעים לבין ערכו היום. בנוסף לא הוכח היקף התשלומים שבוצעו בפועל. הנתבע הוסיף עוד כי גם בטענות התובעים מכח דיני התעשרות שלא כדין לא נטען להשבה נכסית ריאלית אלא להשבה של עלות ההשקעות במשק. בנסיבות אלו, טען, הראיות והחקירות מטעמו עסקו בשאלות שבמחלוקת, ולא בטענות החדשות שהועלו.
ב"כ הנתבע טען עוד כי ההסכם בין הצדדים לא היה הסכם מכר אלא הסכם מתנה ללא תמורה, כך שהתובעים עצמם לא שילמו תמורה ריאלית עבור הנכס, וממילא אינם יכולים לתבוע השבה ריאלית. לטענתו כיסוי החובות שרבצו על המשק לא היה ולא התיימרו להיות תמורה עבור המשק, במיוחד לנוכח ציפיות התובעים, שעלו בעדויותיהם, כי החוב יופחת לסכום נמוך בהרבה. לשיטת הנתבע, התובעים קיבלו את המשק במתנה בכפוף לתשלום סכום פעוט לצד ג', ולאחר שלא עמדו בתנאים הם דורשים את תשלום מלוא שוויו של המשק ואף מוסיפים ומחזיקים בו ללא זכות או סמכות לכך, ובכך הם מבקשים להתעשר שלא כדין. אציין כבר עתה כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים והיא בגדר הרחבת חזית, ולפיכך לא אדרש אליה.
11.לטענת הנתבע התובעים לא עמדו בהסכמים עליהם חתמו עמו ולא עמדו בדרישת תשלום החוב שאף הוכפל כתוצאה מכך. בעקבות פסק הדין בערעור הוא תובע השבה מלאה של דמי השימוש במשק, לרבות דמי שכירות והשבה של סכומים ששולמו למשקם מכספי המשק, כשלטענתו המועד הקובע בו חל החיוב לשלמם הוא מועד הודעת הביטול. בנוסף תובע הנתבע את שוויה של "זכות ההמלצה" למגרש אשר נוצלה על ידי התובעים. לטענת הנתבע ערכה של זכות זו אינו פוחת מ-1,000,000 ₪.
הנתבע מבקש לדחות את טענת התובעים להשבה על יסוד סעיף בהסכם משנת 2007 אשר לטענתו חל רק במקרה של מכירת המשק על ידי משקם; מצב שלא התקיים במקרה זה. עוד מבקש הנתבע לדחות את טענת התובעים כי ששילמו כ-90% מהחוב, המתבססת על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע, הן משום שמדובר בהרחבת חזית, הן מאחר שהערעור שהוגש על פסק הדין התקבל, והן מפני שאין מדובר בהכרעה שיפוטית שניתן להסתמך עליה.
בכל הנוגע לתביעת ההשבה בהתבסס על סכומים שהושקעו ושולמו תמורת המשק, טוען הנתבע כי התביעה לא הוכחה, וכי הצגת צילומי המחאות אינה ראיה לפירעונן ולתשלום בפועל. לטענת הנתבע הסכום היחיד שהתובעים הוכיחו ששילמו הוא סכום של 50,000$ ששולמו לו (188,000 ₪ משוערך ליום התביעה) - סכום שהוא בעצמו מודה בקבלתו ומהווה ראיה קבילה יחידה בהליך זה.
12.לטענת הנתבע אין לראות בתשלומים ששולמו למשקם ככספי תמורה, אך אם ייקבע אחרת, יש להבחין בין הסכום שהיה אמור להיות משולם מלכתחילה בהתאם להסכם, לבין תוספות שהתווספו לחוב בשל רשלנות התובעים וההימנעות מתשלום החוב. לטענתו, גובה התמורה ששילמו התובעים לו עצמו ולמשקם אינו עולה על כ-439,000 ₪.
בהתייחס לטענות התובעים כי שילמו 700,000 ₪ עבור שיפוצים בבית ובמשק, ואת התביעה לדמי יזמות ביקש לדחות, שכן השיפוצים נעשו על דעת התובעים. הוא טען עוד כי יש לדחות את חוות דעת השמאי שנעשתה על פי אומדן ומבלי להתבסס על ראיות.
בהתייחס לתביעה לפיצויי הסתמכות טען הנתבע כי לא ניתן לתבוע פיצויי השבה ופיצויי הסתמכות גם יחד, וכי לא הוצבה תשתית ראייתית לסכום הפיצוי הנתבע. הנתבע טען כי יש לדחות גם את התביעה בגין תשלום ששילמו התובעים עבור סיעוד לסבתא ואת התביעה להחזר התשלום לשמאי.
13.בעניין התביעה שכנגד טען הנתבע כי התובעים נהנו מהמשק במשך כמעט 20 שנים, במהלכם לא שילמו דמי שכירות או כל תשלום אחר. בנוסף, לטענתו, על התובעים להשיב לו את התשלום בגין שווי "זכות ההמלצה" בה עשו שימשו בכך שהמליצו על אחות התובעת למגרש במושב. בהתייחס לטענה שלא הגיש חוות דעת מטעמו טען הנתבע כי דמי השכירות הנתבעים על ידו הם כה נמוכים עד שקיימת לגביהם ידיעה שיפוטית.
עיקרי העדויות
14.מטעם התובעים הצהירו והעידו: השמאי, רועי פרליס (פרוטוקול מיום 16.11.22, עמ' 13-18); אליהו זארוק, אבי התובעת ואחי הנתבע (פרוטוקול מיום 16.11.22, עמ' 19-27); התובעת (פרוטוקול מיום 16.11.22, בעמ' 27-45). בנוסף העידו מבלי שהגישו תצהיר: פנחס סעדון, בן מושב גילת שכיהן כמזכיר המושב בין 8 ל-10 שנים גם בתקופת הסדר החובות למושבים (פרוטוקול מיום 8.2.23, בעמ' 47-53); עו"ד משה אבקסיס, יועץ משפטי של האגודה מהשנים 2008-2009 ועד היום (פרוטוקול מיום 8.2.23, בעמ' 54-62).
מטעם הנתבע העידו: עמירם זארוק, אחי הנתבע ואחי אבי התובעת (פרוטוקול מיום 8.2.23, בעמ' 65-70); הנתבע (פרוטוקול מיום 8.2.23, בעמ' 71-80).
15.השמאי רועי פרליס (עמ' 13-18) נחקר אודות חוות הדעת שהגיש. באשר לשווי השיפוץ אותו העריך בכ-700,000 ₪ העיד כי ההערכה התבססה על תמונות מהעבר ודברי התובעים וללא כל אסמכתא שהוצגה לו. השמאי אמד את ערכו של מגרש של כחצי דונה במושב גילת נכון לשנת 2018 בסכום של כ-800,000 ₪ ונכון לאפריל 2022 בסכום של כ- 1,050,000 ₪.
16.אליהו זארוק, אביה של התובעת ואחי הנתבע, העיד (בעמ' 19-27) כי מטרת ההסכמים בהם התקשרו התובעים היתה תשלום החובות למנהלת על מנת למנוע את מימוש המשק. הוא אישר כי על סמך ניסיונו האמין וציפה שניתן יהיה להגיע להסכמות על הפחתת סכום החוב, אולם הדבר לא התאפשר, והעד תלה זאת במניעים זרים של המנהלת. הוא העיד כי בסופו של יום הוא הוציא מכיסו סכום כסף גדול, אך לא ציין מהו הסכום. האב העיד גם על "זכות ההמלצה" למגרש, והבהיר כי לתובעת לא היו ילדים בגיל המתאים לזכיה במגרש, ולפיכך הועברה ההמלצה לאחותה של התובעת. בהתייחס לשוויה של זכות זו העיד העד כי הזכות אינה בעלת ערך כספי ניתן לכימות וכי הוא לא סחר בה. הוא אישר כי האחות לא נדרשה לשלם תמורת המגרש עצמו, אלא דמי הסכמה לרמ"י והוצאות ביטוח ומס רכישה, אותם העריך בכ-450,000 ₪. אציין כי האב לא עומת בחקירתו הנגדית עם סכומים שהצהיר כי שילם עבור התובעים ולפיכך יש לקבל את הצהרתו בעניין.
17.התובעת העידה (בעמ' 27-45) כי היא ומשפחתה מתגוררים במשק משנת 2003 באישור הסבתא, ומשנת 2007 מתוקף ההסכם. היא אישרה כי משפחתה ממשיכה להתגורר בבית על אף ביטול ההסכמים, לטענתה במטרה להבטיח שיקבלו בחזרה את כספם. לדבריה, בשל החובות שנצברו היתה סכנה לפינוי הסבתא מהמשק, ולפיכך היא ומשפחתה התגייסו לסייע לסבתא, לשלם את החוב וגם להמשיך להתגורר עם הסבתא, כל זאת תוך משא ומתן ושיח עם בני המשפחה המורחבת. התובעת העידה על הסכם לתשלום סכום של 1,500 ₪ בחודש על חשבון החוב שרבץ על המשק, וטענה כי מדובר בהסדר ביניים. גם היא העידה על ציפיה להפחתת סכום החוב, שלא התממשה בסופו של דבר.
התובעת ציינה בעדותה כי התובעים מכרו שתי דירות שהיו בבעלותם, אך הסבירה כי התמורה לא שימשה לתשלום חובות המשק כיוון שנדרשו לכיסוי המשכנתא שרבצה על הדירות וחובות נוספים. היא העריכה כי בהתאם להסכם התובעים שילמו סכום של 50,000 דולר, שערכו נכון למועד הגשת התביעה, לאחר המרה לש"ח ושיערוך, עמד על 434,529 ₪. התובעת הפנתה לנספח 36 לתצהירה – רשימה בכתב יד של עשרות שיקים ששולמו לנתבע בהתאם להסכם, ואישור הנתבע על קבלת שיקים אלה. לטענת התובעת היא שילמה למנהלת סכום של 710,936 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.
עוד עלה בעדות התובעת כי התובעים שיפצו את המשק שהיה במצב ירוד ו"מפורק", והשקיעו בו סכום של כ-700,000 ₪ בהתאם להערכת השמאי. היא לא יכלה להמציא קבלות או אסמכאות כלשהן, ואף לא את שמותיהם של הקבלן ובעלי המקצוע שביצעו עבודות. התובעת הוסיפה כי לבעלה יש "ידיים טובות" ובזכות זאת המשק מתוחזק ברמה כה טובה. באשר לזכות ההמלצה העידה התובעת כי לא קיבלו תשלום עבורה, וכי מדובר במגרשים הנמסרים ללא מכרז ולא ניתן לספסר בהם.
18.פנחס סעדון הוא חבר מושב גילת שעבד במושב משנת 1987 עד 2010 ואף שימש כמזכיר המושב בין 8 ל-10 שנים, בכללן בתקופת הסדר החובות במושבים. העד סרב להגיש תצהיר כדי לא להתערב בסכסוך המשפחתי. בעדותו (בעמ' 47-53) אישר כי הזכויות במשק לא עברו לתובעים מאחר שהחוב על המשק לא הוסדר. לדברי העד לא היו מצבים בהם האגודה מכרה או אילצה את הבעלים למכור משק לצורך כיסוי חובות, וגם בהתייחס למשק נשוא התביעה לא התעורר חשש מפני מימושו. באשר לזכות ההמלצה למגרש העיד כי היו אנשים שמכרו את המגרשים. הוא העריך את עלות דמי הפיתוח בכ-115,000 ₪ ובנוסף תשלומים למיסים ולרמ"י בסך כ-100,000 ₪.
19.עו"ד משה אבקסיס העיד (עמ' 54-62) בנושא הקצאת המגרשים במושב, כי האגודה אינה מקנה זכויות בקרקע, והוצאות הפיתוח המשולמות הן עבור פיתוח הקרקע והתשתית. הוא אישר את האמור במוצג ת/2ט"ו - פרוטוקול מיום 24.5.12 בפני המשקמת, בה נדונה אי הסדרת החוב על המשק לאורך זמן, והימנעות מתשלום השלומים שנקבעו במשך 32 חודשים.
20.עמירם זארוק, אחי הנתבע ואחי אבי התובעת, העיד (בעמ' 65-70) על התנגדותו להסכמים שנחתמו בין התובעים לנתבע, וניכר כי הוא חש שנעשה עוול לאחיו הנתבע שאמור היה לרשת את המשק. לעד לא היתה ידיעה אישית לגבי פרטי העובדות שבמחלוקת, כך שעדותו לא תרמה רבות לבירור המחלוקת.
הנתבע העיד (עמ' 71-80) כי סכום של 370,000 ₪ ששילם אחיו, אבי התובעת, התקבל מאחותה של התובעת, שזכתה במגרש בעקבות ההמלצה, ולטענתו מדובר בתשלום ששילמה תמורת זכות ההמלצה. אולם הנתבע לא תמך את סברתו בראיות כלשהן, וביקש במעמד העדות שבית המשפט "יתפוס את החשבונות". הנתבע נשאל אם החזיר לתובעים את הסכומים ששילמו למנהלת והשיב כי הוא ממתין להחלטת בית המשפט. הנתבע הוסיף כי התובעים נהנים מהמשק במשך כ-10 שנים ולא שילמו דבר בתמורה. הוא אישר כי לא הציג חוות דעת מטעמו לגבי דמי השכירות המקובלים, וטען כי בית המשפט יעשה את החישוב וכי תשלום השכירות יתקזז מול תשלום החוב ששילמו התובעים. הנתבע הודה כי במסגרת ההסכם קיבל מהתובעים סכום של 188,000 ₪, מתוך 310,000 ₪ שאמור היה לקבל.
תביעת התובעים
21.התובעים מבססים את תביעתם על חובת ההשבה בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). לטענתם הם זכאים להיפרע מהנתבע בסכום כולל של 2,801,724 ₪ בהתבסס על שמונה רכיבים שונים, שלטענתם שילמו ויש להשיב להם. אעבור, איפוא, לדון בכל אחד מרכיבי התביעה.
א. תשלום יתרת החוב של הסבתא על המשק בסכום כולל של 710,936 ₪
22.התובעים טוענים כי שילמו בגין החוב הרובץ על המשק סכום של 606,471 ₪, אשר על פי חישובם מגיע, בצירוף ריבית והצמדה, לסכום של 710,936 ₪ ביום הגשת התביעה. לטענתם הם שילמו את החוב, חלקו במישרין, בהפקדה לזכות חשבונה של הסבתא במזכירות המושב, וחלקו בעקיפין, על ידי הסדרת החוב במנהלת. בסך הכל שילמו, לטענתם, את הסכומים הבאים:
111,682 ₪ משנת 2002 בהוראת קבע ישירה לחשבון הסבתא;
75,000 ₪ בשיק מיום 13.3.14 נספח 9;
9,000 ₪ - 6 שיקים על סך 1,500 ₪ כל אחד למנהלת נספחים 9-10;
370,000 ₪ - שיק מיום 2.11.14 שמסרו הורי התובעת - נספח 11;
40,789 ₪ - זיכוי בשנת 2014 שהועבר מכרטיס הנהלת החשבונות של משק 34, נחלת הורי התובעת, לכרטיס נחלת הסבתא - נספח 12 (סעיף 20 וסעיף 57(א) לתצהיר התובעת).
23.הנתבע טוען כי הסכום ששילמו התובעים לכיסוי חובות הנחלה נמוך בהרבה, וכי אם שולם הסכום הנטען, הרי שרובו נובע מחובות פיגורים שנצברו לאחר חתימת ההסכם, כך שהאחריות להיווצרותם מוטלת על התובעים. לטענתו, במועד חתימת ההסכם עמד סכום החוב על כ-467,000 ₪, מסכום זה הופחתו מספר רכיבים, והחוב שנותר לתשלום עמד על 401,951 ₪ לכל היותר. התובע הוסיף כי מתוך כרטיס המשק של הסבתא שולם סכום של כ-150,000 ₪, כך שהסכום שנותר לתשלום אינו עולה על כ-252,000 ₪. עוד טען הנתבע כי גם יתרת החוב שולמה מאמצעי המשק עצמו, ובסכום שהתקבל תמורת הזכות להמלצה על המגרש בהרחבה.
הנתבע הודה בכך שהתובעים שילמו במשך תקופה מסוימת, באופן בלתי סדיר, סכום של כ-1,500 ₪ לחודש בהוראת קבע, אולם לטענתו סכום זה אינו מבטא אפילו את שכר הדירה הראוי והמקובל, לא לדירה הקטנה בה התגוררו התובעים בשנים הראשונות, וודאי שלא לבית הגדול אליו עברו לאחר פטירת הסבתא.
אלו סכומים שולמו בפועל?
24.ב"כ הצדדים הגישו אסופות מסמכים מהם ביקשו ללמוד על החוב הקיים והסכומים ששולמו בגינו. כפי שיובהר להלן, קשה לחלץ את הנתונים הרלוונטיים מתוך המסמכים המרובים. ניתוח הראיות מביא למסקנות כמפורט להלן:
לעניין גובה החוב הוגשו מספר מסמכים המצביעים על החוב. ניתן להיווכח כי סכום החוב משתנה מזמן לזמן, זאת ככל הנראה בשל תוספות פיגורים שצבר, ומאידך גיסא תשלומים שונים שככל הנראה הועברו על חשבון החוב. כך, בנספח נ4א לתצהירי התובעים, מכתב הסבתא למנהלת מיום 31.7.02, ביקשה הסבתא לאשר לה תשלום סכום של 1,500 ₪ לחודש עד הכרעה סופית בעניינה, תוך ציון שגובה החוב נקבע על 430,729 ₪ נכון ליום 31.3.02. בהסכם משנת 2003 צוין בפתיח להסכם כי סכום החוב עומד על 467,000 ₪. בנספח נ/2ג לתצהיר התובעים, מכתב ברית פיקוח מיום 1.9.13, נכתב כי סכום החוב עמד על 517,976 נכון ליום 15.6.13. על פי נספח נ/10 – חישוב סכום החוב ע"י המנהלת, נכון ליום 17.9.14, עומד על 459,751 ₪ כולל ריבית בסך 19,058 ₪ והצמדה בסך 6,716 ₪.
עם זאת, הנתון הרלוונטי לענייננו אינו גובה החוב, אלא הסכומים ששולמו בפועל על חשבון החוב. שכן לאחר שהתובעים לא עמדו בתשלום החוב במלואו, הסכומים ששילמו הם אלה שלגביהם יש לבצע את ההשבה. אעבור איפוא לדון בסכומים שהתובעים טוענים כי שלמו על חשבון החוב:
תשלום סכום של 111,682 ₪ בשנת 2002 בהוראת קבע לחשבון הסבתא
25.התובעים טוענים כי שילמו סכום זה בהוראת קבע ישירות לחשבונה של הסבתא. כראיה לכך הציגו את נספח נ/8 (הזהה לנספח נ4ג) ואת נספח נ2ג.
נספח נ/8 הוא צילום מ"ספר חשבונות", על פי הנטען דף הנהלת חשבונות של הסבתא באגודה, המשקף תשלומים חודשיים לא רציפים מחודש נובמבר 2002 עד חודש יוני 2008, בסכומים שבין 1,585 ₪ לבין 1,738 ₪. הסכום הסופי המופיע שם הוא 54,783 ₪. כאמור, התשלומים אינם סדירים. כך, לדוגמא, בשנת 2004 מופיעים רק שני תשלומים, ולא מופיעים כלל תשלומים מהשנים 2005, 2006. הדף אינו כולל הסברים כלשהם לגבי מהותו, והוא נחזה כמקטע אחד מתוך רצף, שלא ברור מדוע לא צורפו אליו התחלה וסוף.
בנוסף, אין קשר בין נספח נ/8 לבין הסכום של 111,682 ₪ ואין בו כדי לתמוך בטענת התובעים כי שילמו דווקא את הסכום האמור.
26.נספח נ2ג הוא מכתב מאת רו"ח דניאלי אורן מ"ברית פיקוח" מיום 1.9.13, בו נכתב בין היתר כי קיימים חיובים וזיכויים שוטפים בכרטיס האגודה מיום 1.1.95 עד 15.6.13 מתואמים ליום 15.6.13 בסך 150,012 ₪, וכי התשלומים ששולמו לפי לוח סילוקין שנמסר ממנהלת ההסדר עומדים על 111,682 ₪. גם סכום זה מתואם ליום 15.6.13. התובעים טוענים כי הם זכאים להחזר הסכום של 111,652 ₪ ששולם למנהלת. אני סבורה כי יש לדחות את טענות התובעים גם בנושא זה. בסעיף ג' למכתב האמור נזכרים תשלומים ששולמו, אך לא צויין על ידי מי שולמו. אין בפני נתונים באשר למועד התשלומים ולמקורם, ואין כל סיבה להניח כי התובעים הם ששילמו תשלומים אלה, ולא, לדוגמא, הסבתא בעודה בחיים. האפשרות שהסבתא היא ששילמה את הסכום האמור נראית סבירה במיוחד בשים לב למכתב נ4א מיום 31.7.02, בו התחייבה הסבתא לשלם סכום חודשי של 1,500 ₪ עבור החוב. אמנם התובעים טוענים כי הם ששילמו את הסכום האמור במקום הסבתא, אולם לא שוכנעתי כי כך אכן היה, בוודאי לא באופן גורף לגבי כלל התשלומים. כמפורט לעיל בדיון בעניין נספח נ/8.
תשלום סכום של 75,000 ₪ בשיק מיום 13.3.14 וסכום של 9,000 ₪ ב-6 שיקים
27.נ/9 הוא קבלה מאת מושב גילת על תשלום עבור המשק, בסכום של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ בסך 9,000 ₪ ובסך הכל 84,000 ₪. אין במסמך זה רישום של שם המקבל, ואין בו כדי להעיד כי הסכום האמור התקבל דווקא מהתובעים.
נ/10 הוא מסמך שכותרתו חישוב ריבית והצמדה שהופק על ידי המנהלה להסדרים, מעודכן ליום 17.9.14 והופק ביום 29.10.14. במסמך מופיע סכום החוב עבור המשק בסך 517,976 ₪. מתחת לשורת החוב מופיעות שורות של הפחתות, של הסכום 75,000 ₪ ולאחר מכן 6 הפחתות של 1,500 ₪. גם במסמך זה אין התייחסות לאופן התשלום ולזהות המקבל.
אם אכן מדובר בתשלומים ששולמו על ידי התובעים, הרי שבידיהם אמורות להיות ראיות להוכחת התשלום: שוברים או צילומים של השיקים, דפי חשבון בנק רלוונטיים וכדומה. משלא הוצגו ראיות כאלה, לא ניתן לקשור בין התשלומים לבין התובעים.
28.עם זאת, מאחר שהנתבע אישר בסעיף 18 לתצהירו כי קיבל מהתובעים "במשך תקופה מסויימת" תשלום של כ-1,500 ₪ לחודש בהוראת קבע, ניתן לקשור בין ששת התשלומים של 1,500 ₪ לבין הודאה זו של הנתבע (יתכן גם שיש קשר בין הסכום של 9,000 ₪ שירשם כסכום המע"מ בקבלה נ/9). לפיכך יש להכיר בתשלום בסך 9,000 ₪ שהעבירו התובעים לנתבע. מועדי תשלום השיקים בהתאם לפירוט בנ10 הם בין 15.4.14 לבין 15.9.14, לפיכך אקבע כמועד אמצע את התאריך 1.7.14.
התובעים זכאים, איפוא, להשבת תשלום סכום של 9,000 ₪ נכון ליום 1.7.14.
תשלום סכום של 370,000 ₪ בשיק שמסרו הורי התובעת
29.נ/11 הוא שיק בסך 370,000 ₪ נושא תאריך 2.11.14, שנמשך מחשבונם של אליהו וסימי זרוק ונמסר לאגודה. נספח נ/11 כולל גם אישור של עו"ד משה אבקסיס מיום 29.10.14 על קבלת השיק (ככל הנראה נמסר כשיק דחוי). תשלום זה תואם גם את האמור בסעיף 9 לתצהירו של אליהו זרוק, אבי התובעת, ואת עדותו בעמ' 27 ש' 7, והנתבע לא חלק על כך שהתקבל.
לפיכך מתקבלת טענת התובעים בדבר תשלום סכום של 370,000 ₪ בתאריך 2.11.14, והם זכאים להשבת סכום זה.
תשלום סכום של 40,789 ₪ - זיכוי בשנת 2014 מכרטיס הנהלת החשבונות
30.לגבי סכום של 40,789.34 ₪ נטען כי הועבר כזיכוי מכרטיס הנהלת החשבונות של המשק של הורי התובעת למשק הסבתא. בכרטיס הנהלת החשבונות נ/12 אכן מופיעה "העברה בין משקים", מבלי לציין לאיזה משק הועבר הסכום. אבי התובעת הצהיר בסעיף 10(ב) לתצהירו כי מדובר בהעברה לנחלת הסבתא, והנתבע לא הכחיש זאת, לפיכך הטענה מתקבלת. לעניין מועד קבלת השיק, על פי סעיף 57(א) לתצהיר התובעת מדובר בתאריך 1.7.14, ועובדה זו לא נסתרה.
התובעים זכאים, איפוא, להשבת סכום של 40,789 ₪ נכון ליום 1.7.14.
לסיכום פרק זה, התובעים זכאים להשבת סכומים ששילמו לנתבע כמפורט להלן:
סכום של 9,000 ₪ נכון ליום 1.7.14.
סכום של 370,000 ₪ נכון ליום 2.11.14.
סכום של 40,789 ₪ נכון ליום 1.7.14.
ב. תשלום סכום של 50,000 דולר ששולם לנתבע
31.נספח נ/36 לתצהירי התובעים הוא רשימה של 95 שיקים על סך 2,000 ₪ שהועברו מהתובעים לנתבע. הנתבע אישר את קבלתם, אולם טען כי הסכומים לא נפרעו במלואם.
התובעת העידה: "שילמנו לדוד את כל מה שהיינו צריכים לשלם לפי התשלומים שהתחייבנו... ההסכם כלל כמה דברים שהתנהלו במקביל. תשלום למנהלה זה משהו אחד ותשלום לדוד זה משהו אחר. כשאנחנו ממשיכים לשלם לפי ההסכם, אני מתכוונת שאנחנו המשכנו לשלם לדוד. שילמנו גם כספים למנהלת" (עמ' 36, ש' 23,25-27). התובעת הפנתה לרשימת השיקים, והוסיפה כי הנתבע אישר שקיבל לידיו סכום של 189,000 ₪ (סעיף 21 לתצהיר הנתבע). עוד טענה התובעת כי "כל השיקים האלה נמסרו לידיו פעם אחת. פעם שניה ניהלנו הליך שלם בבית המשפט, שבו בכתב התביעה הוא ציין וצירף את כל השיקים שהוא טען שהוא לא קיבל. אם אני מפחיתה מהסכום הזה את הסכום שהוא טוען שהוא לא קיבל מגיעים ל-400,000 ₪" (עמ' 44, ש' 19-21).
32.הנתבע אישר בתצהירו קבלת סכום שלא עלה על כ-189,000 ₪. הוא הוסיף כי אילו היה מקבל את מלוא הסכום שהיה על התובעים לשלם, הרי שהתובעים היו נחשבים כמי שקיימו את ההסכם, והוא לא היה מבוטל על ידי בית המשפט. עוד טען הנתבע כי מאחר שנטען שהתשלום בוצע בשיקים, בידי התובעים האפשרות להוכיח את התשלומים שנעשו בפועל (סעיפים 21-22 לתצהיר הנתבע).
בעדותו חזר הנתבע ואישר כי נמסרו לו 95 שיקים, אך לטענתו חלק גדול מהם חוללו, ובהליכי הוצאה לפועל התקבלו סכומים קטנים מאד. הנתבע הוסיף כי בהליך בוררות נפסק לזכותו סכום של 100,000 ₪, אולם התובעים לא עמדו בכך ולא שילמו גם סכום זה (עמ' 74). לטענת הנתבע התובעים שילמו לו סכום של כ-30,000 דולר או 188,000 ₪ מתוך 310,000 ₪ (עמ' 76, ש' 12,16), ואילו 36 שיקים בסכום כולל של 122,000 ₪ הופקדו וחזרו (עמ' 77, ש' 27-31). בעקבות אי תשלום חלק ניכר מהתמורה במשך פרק זמן משמעותי בוטל ההסכם.
33.הוכחת מסירתם של השיקים אינה ראיה לכך שהתשלום הגלום בהם אכן הועבר. במקרה זה, הנתבע טוען כי חלק מהשיקים חזרו והוא לא קיבל את מלוא התשלום. העובדה שנדרשו הליכי הוצאה לפועל מחזקת את טענת הנתבע כי חלק מהשיקים אכן חוללו.
הנטל להוכחת תביעתם רובץ על התובעים. בידי התובעים מצויות גם הראיות הנדרשות – מסמכי חשבונות הבנק המצביעים על ביצוע התשלומים. התובעים לא עמדו בנטל, ולפיכך יש לראות כמשולם רק את הסכום שהנתבע הודה בקבלתו, דהיינו סכום של 189,000 ₪. הנתבע לא ציין את מועד הקבלה של סכום זה. מאחר שבשיקים שברשימה נקובים תאריכים משנת 2007 ועד 2013, אקבע כמועד קובע תאריך אמצע, 1.6.10.
34.התובעים העלו אפשרות נוספת לחישוב הסכום שעל הנתבע להשיב להם, כנגזרת מסעיף 4.3 לתוספת להסכם משנת 2007, אשר קבע מנגנון השבה במצב בו העסקה לא תצא לפועל מסיבות הקשורות בתובעים. אולם ההסדר בסעיף 4 לתוספת חל, כאמור בסעיפים 2.3.4, 3.3.4, כאשר מתקבלת הודעה מהמשקם או מצד ג' אחר על מכירת המשק. בענייננו, המשק נמכר רק לאחר הגשת הסיכומים בתיק זה, כך שהנסיבות אינן מתקיימות.
טענה חלופית נוספת שהעלו התובעים היא שניתן לקבוע את סכום ההשבה לו הם זכאים בהתבסס על הקביעות בפסק הדין שניתן בת"א 16647-07-14 בבית משפט השלום בבאר שבע, לפיו הם שילמו עבור המשק סכום הנע בין 87.5% ל- 91.75% מהחוב. אולם ערעור שהוגש על פסק דין זה (ע"א 58235-05-19) התקבל. בית המשפט המחוזי לא קיבל את קביעותיו של בית משפט השלום בעניין שיעור התשלום מתוך החוב, וקבע כי על פי שיטת חישוב אפשרית סכום ההפרה עמד על כ-30% מהתמורה הכוללת, ובכל מקרה אין מדובר בחלק זניח מהתמורה (עמ' 5 לפסק הדין בערעור). לא ניתן, איפוא, להתבסס על עובדות שנקבעו בפסק הדין שבוטל.
לסיכום פרק זה, על התובעים לשלם לנתבע סכום של 189,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.6.10.
ג. תשלום של 7,500$ עבור סיעוד לסבתא
35.התובעים מבססים חלק זה של תביעתם על נספח נ/19 לתצהירם – "אישור קבלה" מיום 7.10.07 חתום על ידי מסס יצחק. באישור נכתב כי יצחק מסס המשמש כנאמן לכספי הסבתא מאשר קבלת סכום של 30,100 ₪ נכון ליום 7.10.07 "על פי סעיפים 2 ו-4 למכתב ההסכמות מיום 19.9.07 שנערך ונשלח ע"י עו"ד אריק נצר". מכתב הסכמות כאמור אינו מופיע במקום אחר ואינו נזכר על ידי התובעים בכתב התביעה.
התובעת טענה כי "חיפשו בן משפחה שיסכים לקחת את כל החבילה הזו" (עמ' 30 ש' 24, 25), וכי ההסכמה לסעוד את הסבתא ולהתגורר בבית הסמוך אליה עמדה ברקע ההסכמה לאפשר לתובעים להתגורר במשק (עמ' 30, 31). אולם היא לא הצביעה על התחייבות חוזית קונקרטית. לגבי תשלום סכום של 7,500$ לצורך סיעוד לסבתא טענה התובעת כי "הכסף הזה שולם כחלק מההסכם בינינו. עזוב את זה שהוא היה צריך לשלם וזה אמא שלו. אני שילמתי את החלק שלי והוא לא שילם. אם ההסכם בוטל, אני אמורה לקבל אותו חזרה. אני לא מבינה מה לא ברור בזה. תשאל את הנתבע אם הוא זה שנהנה מהבית לא הסכים לשלם לסיעוד אמא שלו" (עמ' 44, ש' 25-27).
אבי התובעת הצהיר: "... השתתפנו בתשלומם נוספים על חשבון התמורה לפי ההסכם המשולש: ... סכום ע"ס 30,000 ששולם בשיק ...ביום 7.10.2007...נספח 2... היה מדובר בסיעוד לאמנו...אחי...התעקש להכניס להסכם סעיף שאם יהיה צורך בסיעוד עבור סבתא...הוא ישלם 9,500$ ואיריס ואורן ישלמו אותו סכום. כאשר נולד הצורך, אני שילמתי...למיטב ידיעתי, דוד לא שילם..." (סעיף 10(א) לתצהיר).
הנתבע הצהיר כי אינו מכיר ולא היה מודע להוצאת סכום של 30,100 ₪ עבור הוצאות סיעוד לאמו המנוחה שהיו כביכול חלק מההסכם. הוא הוסיף כי הוצאה זו אינה יכולה להיות חלק מתמורה הנטענת עבור הסכם שלגביו הצהירו התובעים כי הוא הסכם מתנה ללא תמורה. עוד טען הנתבע כי מדובר בתמורה שניתנה לאמו בעודה בחיים, ואין לדרוש ממנו השבה שלה.
36.כאמור, באישור התשלום שצירפו התובעים כבסיס לתביעת רכיב זה אוזכר מכתב הסכמות שאיננו אחד ההסכמים העומדים בבסיס התביעות שבפני, ומהאישור משתמע כי הסכום שולם מכח אותו מכתב הסכמות. מאחר שכתבי הטענות וכל יתר הראיות אינם מזכירים את אותו מכתב הסכמות, לא ניתן לקבוע דבר לגביו ואין בסיס לקבל את רכיב התביעה הנוגע למסמך זה.
אציין עוד כי בסעיף 4ב להסכם הראשון בין הצדדים קיימת הסדרה של תשלום סכום של 7,500 דולר על ידי כל אחד מהצדדים, אם הסבתא תגיע למצב של הזדקקות רפואית ותוגדר כסיעודית. אולם התובעים אינם מבססים את תביעתם על הסכם זה כי אם על הסכם אחר שתוכנו והצדדים לו אינם ידועים.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם התובעים אכן שילמו עבור עזרה סיעודית לסבתא, והנתבע לא שילם את חלקו, ספק אם יש בכך כדי להקים לתובעים זכות תביעה, שכן המשמעות המתבקשת היא שהסבתא עצמה או בני משפחה אחרים נדרשו לשאת בהוצאה זו. ככל שהדבר מקים זכות תביעה, הרי שהזכות נתונה לכלל יורשיה של הסבתא, ולאו דווקא לתובעים כאן.
לפיכך התביעה בגין רכיב זה נדחית.
ד. תשלום של 47,187 ₪ בגין מס רכישה ששולם
37.ביום 26.11.23 - הודיעו התובעים כי הם מוותרים על סעד כספי זה שכן הגישו דיווח על ביטול העסקה והכסף הושב להם.
ה. תשלום של 700,000 ₪ עבור שיפוצים של שני הבתים במשק כולל חצרות וגינות, בהתאם לחוות דעת השמאי
38.התובעת העידה כי בשנים הראשונות התגוררה המשפחה בבית קטן שהיה בנחלה, בגודל 24 מ"ר, ורק לאחר פטירת הסבתא עברה לבית הגדול, המרכזי. לדבריה, "חמש שנים גרתי עם הילדים שלי על הרצפה. אני אירחתי לה חברה והילדים..." (עמ' 31, ש' 1-8). "אנחנו משפצים את הבית. לא היה מים בבית. לא היה לנו איפה להתקלח, חוץ מצינור ברז מים קרים בכיור. אנחנו סידרנו ובשנת 2007 שנכנסו לבית, הבית היה מפורק, היינו מתקלחים ביחידה ששיפצנו למטה, עולים יורדים, עולים יורדים עם שלושה ילדים" (עמ' 40, ש' 13-15).
בהתייחס לטענה שהתובעים לא עמדו בהסכם, לא היו זכאים להתגורר בבית הגדול שבנחלה ופעלו על דעת עצמם, העידה התובעת: "אני עומדת בהסכם. זה שאחרי ששיפצתי ורואים שהנכס משופץ ויפה, וקיבלו אותי כחברה, הם מגישים את התביעה. זה היה העניין. המכתב הזה היה מופנה לרשות מקרקעי ישראל. אין לדוד שום קשר לבית הזה. הבית הזה היה ברור לכולם שאנחנו קנינו את הבית. שאנחנו משלמים על הבית. שאנחנו לקחנו על עצמנו לשלם את החוב" (עמ' 41, ש' 6-9). ועוד: "הבית שייך לנו כל זמן שאין החלטה אחרת שהוא לא שייך לנו. הבית שייך לנו. דוד אוחז בכסף שלנו. המושב אוחז בכסף שלנו ולנו אין זכות לגור שם, אז מה אנחנו עושים שם?" (עמ' 41, ש' 12-13).
39.התובעים הגישו כראיה מטעמם את חוות דעתו של השמאי רועי פרליס מיום 7.7.20 – נ/34. בחוות הדעת העריך השמאי כי שווי זכויות "בר רשות" במשק מוערכות בסכום של כ-3,250,000 ₪ בחלוקה הבאה: שווי ההשקעות של התובעים במשק נשוא חוות הדעת מוערך בסכום של כ-700,000 ₪, שווי רכיב הקרקע החקלאית במשק מוערך בסכום של כ- 600,000 ₪ ושווי חלקת המגורים במשק בשטח של כ-2.5 דונם מוערך בסכום של כ- 1,950,000 ₪; תשלום דמי רכישה לרמ"י מוערך בסכום של כ-600,000 ₪; דמי הסכמה לרמ"י בעת מכירת הנכס לצד ג' בגין רכיב הקרקע החקלאית במשק מוערכים בסכום של כ-40,000 ₪ בתוספת מע"מ. לא בוצעה הערכת מס שבח עקב העדר נתונים רלבנטיים, לרבות העובדה שאומדן זה אינו חלק ממטרות חוות הדעת (סעיף 11 לחוות הדעת נ34).
בחקירתו הנגדית של השמאי בבית המשפט עלה כי חוות הדעת אינה מתבססת על אסמכתאות לגבי עלויות השיפוץ, שכן נמסר לשמאי כי אין אסמכתאות כתובות. לדבריו הוא הסתמך על תמונות המשקפות את המצב לפני השיפוץ, ועל מצב הבית כפי שראה בעיניו לאחר השיפוץ (עמ' 13). הוא הבהיר כי מכיוון שלא היו בפניו אסמכתאות כתובות של ההוצאות, השיטה הקיימת היא הערכת השווי להיום (דהיינו למועד עריכת חוות הדעת) והפחתת פחת פיזי (עמ' 14, ש' 20-23).
40.התובעת נשאלה והשיבה כי אין לה אסמכתאות להוצאות השיפוץ ועלותו משום שעברו 10 שנים מאז השיפוץ, והיא לא חשבה שתידרש להציג אותן בבית המשפט (עמ' 42,ש' 20-25). התובעת הבהירה באשר לאפשרות להביא ראיות ועדויות בעניין זה כי השיפוץ נעשה בשנים 2012-2013, והוסיפה: "...קבלנים זה לא אנשים בדיוק הכי מסודרים... יש תיעוד, יש תמונות. הבית ערום אין כלום בבית. פירקנו את הכל, גם את הגג, גם את הרצפה. הכל עשינו מהתחלה", "הבאנו קבלן אחר. אני לא זוכרת מי. בעלי התעסק עם הקבלנים. לגגות היה מישהו מדימונה. היה לנו עסק בדימונה. היה אנשים מפה. הטייח היה איזה ערבי. בעלי יש לו ידיים טובות ולכן המשק נראה כמו שהוא נראה היום, הכל מתוחזק ומתוקתק, הוא יודע להביא את האנשים הנכונים בעבודה הכי טובה. אנחנו התכוונו לגור שם. השקענו כאילו זה הבית שלנו. עשינו הכל מהתחלה ועד הסוף" (עמ' 43, ש' 1-8). בהמשך הבהירה התובעת כי הבית הקטן שופץ בשנת 2003 והבית הגדול בשנת 2010, כשעברו להתגורר בבית הגדול בנם הבכור עבר להתגורר ביחידה הקטנה. היא העידה כי מעולם לא השכירו את המבנה (עמ' 43). התובעת אישרה כי הערכת מיסוי מקרקעין משנת 2007 לשווי המשק היתה 800,000 ₪ (עמ' 42).
41.הנתבע העיד כי השיפוצים בנחלה לא נעשו בהסכמתו או בהתייעצות איתו, וכי השיפוצים נעשו "בשבילם ולא בשבילי" (עמ' 79, ש' 16-17).
עמירם זארוק העיד כי התובעים שיפצו ונכנסו לבית הגדול בשנת 2007 על אף בקשות ותחנונים, הן מצידו והן מצד יו"ר הוועד, שלא ייכנסו. אולם התובעים, על אף שלא היו בעלי הנחלה, "מעניין אותם רק לגור ולהשקיע כאילו הם בעלי הנכס" (עמ' 69, ש' 13-19).
עדי הנתבע העידו, כאמור, כי התובעים לא תיאמו ולא קיבלו את הסכמתו של הנתבע לשפץ את הבית ולהתגורר בו. התובעים לא הציגו גרסה אחרת, ולמעשה לא טענו כי קיבלו את הסכמתו של הנתבע לכך שישפצו את הבית ויתגוררו בו, אלא שלטענתם הם היו זכאים לכך. מכאן שאין התחייבות חוזית של הנתבע לממן את עלויות השיפוץ או חלק ממנו.
42.באשר לטענת התעשרות שלא כדין, בכך שהנתבע נהנה למעשה מפירות השקעתם של התובעים, אני סבורה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את זכותם, מטעמים שאפרט להלן:
ראשית, התובעים לא עמדו בנטל הוכחת עלות השיפוץ, שכן הם לא הביאו ראיה כלשהי לעניין זה. אכן, התובעים מבקשים לבסס את תביעתם על חוות דעת השמאי פרליס, אולם גם לשמאי לא הוצגו נתונים קונקרטיים שיש בהם כדי לבסס די הצורך את חוות הדעת. מעדותו של השמאי עולה כי לא היו בפניו מסמכים המוכיחים את עלות השיפוצים, והוא ביסס את הערכתו על השוואה בין מצב הבתים לפני השיפוץ כפי שהוצג לו בתמונות, לבין המצב הקיים בעת שביקר בנכס.
כידוע, כלל הראיה הטובה ביותר מחייב הבאת הראיה הטובה ביותר האפשרית להוכחת עובדה כלשהי. במקרה של שיפוץ נרחב של בית, קיימות שלל ראיות המאפשרות הוכחת ההוצאות שהוצאו בגין השיפוץ. בעיקר כשמדובר בשיפוץ כה נרחב ובסכומים כה גדולים כפי שטוענים התובעים. לדוגמא: ניתן להציג התקשרויות ותקשורת עם קבלנים ובעלי מקצוע. גם אם לא נחתמו הסכמים פורמליים, ניתן להניח שהתובעים לא שילמו סכומים של מאות אלפי ₪ מבלי שנערכו סיכומים כתובים, ולו לאקוניים. את ההתקשרות ניתן להוכיח גם באמצעות התכתבויות בדוא"ל או במסרים עם העובדים והקבלנים שיש בהם כדי להעיד על הסיכומים או על התקדמות העבודה. את ההוצאות שהוציאו לצורך השיפוץ ניתן להוכיח במגוון דרכים, ביניהן חשבוניות וקבלות על רכישת חומרים; חשבוניות וקבלות של עובדים וקבלנים, או למצער אישורים "מאולתרים" על תשלום שאינם קבלות פורמליות; תנועות בחשבונות בנק המעידות על העברות כספיות, ועוד.
גם אם אין בידי התובעים ראיות פיזיות למלוא הסכום הנטען, ניתן לצפות מהם להשיג או לשחזר לפחות חלק מהן. ולכל הפחות היה עליהם למסור פירוט נוסף על ההוצאות: אלו עבודות נעשו, מי ביצע אותן ומה עלות כל חלק של העבודה. גם אם אין בידי התובעים מסמכים, ודאי היה באפשרותם למסור שמות של הקבלן שביצע את העבודה, בעלי מלאכה שהיו מעורבים בה, וכדומה. עוד יש להוסיף בהקשר זה כי התובעת העידה שבעלה הוא שעסק בענייני הבניה, אולם הבעל, שאף הוא תובע, נמנע מהגשת תצהיר ומתן עדות. למותר לציין כי הקבלנים ונותני השירותים עצמם לא הוזמנו להעיד.
43.ההימנעות המוחלטת ממסירת כל פרט בנוגע למהות העבודות שנעשו, בעלי המקצוע שביצעו אותן והתשלום עבורם מעוררת תהיות רבות ומעוררת חשש שהתובעים אינם מוסרים את המידע המלא שברשותם.
במצב זה, כאשר התובעים אינם מפרטים עובדות שלפחות חלק מהן אמורות להיות בידיעתם וברשותם, או ניתנות לשחזור באמצעים סבירים, אין מקום לחפות על המחדל באמצעות חוות דעת שמאי שגם בפניו לא הונחה התשתית העובדתית הנדרשת, והוא מבסס את חוות דעתו על הנחות והשערות בלבד.
אינני קובעת כי התובעים לא שיפצו את הבתים בנחלה, ואני מקבלת את טענתם ששיפוץ אכן בוצע. אולם התובעים לא הוכיחו את סכומי הכסף שהוציאו לצורך השיפוץ. בנוסף, גם לו היו מוכיחים את השיפוץ, הרי הם עצמם התגוררו בנחלה שנים רבות לאחר השיפוץ, כך שנהנו בעצמם מפירותיו, ואף נהנו מכך שביצעו את השיפוץ בהתאם לרצונם והעדפותיהם. התובעים התגוררו בנחלה ברווחה, כאשר לדברי התובעת כבר בשנת 2010 עברו להתגורר בבית הגדול שבנחלה, וגם אז הוסיפו ועשו שימוש בבית הקטן, אשר שימש כיחידת דיור לבנם. בנסיבות אלו, גם אילו עמדו בנטל ההוכחה, ספק אם התובעים היו זכאים להחזר ההוצאות, ודאי שלא למלוא ההחזר.
ו. תשלום עבור רכיב היזמות בגין השיפוצים, השדרוג והשבחת המשק והמחוברים עליו בסך 70,000 ₪
44.התובעים בחרו להיכנס למשק ולהתגורר בו, על אף התנגדויות שעלו לכך מטעם הנתבע ואחרים, כעולה מהעדויות הנ"ל.
התובעים לא הניחו תשתית עובדתית ומשפטית לעצם הזכאות לרכיב זה. לא הוכח כי התובעים או מי מהם אכן הוציאו הוצאות ספציפיות או השקיעו זמן חריג למטרה זו. בנוסף, האמור לעיל לגבי הוצאות השיפוצים עצמם יפה גם לעניין רכיב היזמות. ההוצאה לא הוכחה, התובעים פעלו על דעת עצמם, הם עצמם נהנו מתוצאות השיפוץ לפחות בחלק מתקופת מגוריהם בבית. לפיכך אני דוחה רכיב זה של התביעה.
ז. תשלום פיצויי הסתמכות בגין דמי טיפול ושמירה על המשק
45.התובעים התגוררו בנחלה במשך שנים ללא תשלום דמי שכירות. התביעה לתשלום פיצויי הסתמכות אינה ברורה כלל ועיקר, כאשר נקבע בפסק דין חלוט כי התובעים הם שהפרו הפרה יסודית את ההסכם בינם לבין הנתבע, כך שברור שאינם זכאים לפיצוי כאשר הם עצמם גרמו לתוצאה של פינויים מהנחלה. באשר לתביעה לדמי טיפול ושמירה, התובעים התגוררו בנחלה שהנתבע היה היורש ובעל הזכויות בה, לאחר שהם עצמם איבדו את זכותם לרכוש אותה. הם התגוררו בנחלה רחבת הידיים, בשני בתי מגורים, מבלי לשלם דבר, כאשר הנתבע התנגד למגוריהם ואף הגיש תביעה לפינויים. בנסיבות אלו תביעת התובעים לתשלום תמורת מגוריהם בנחלה היא כמעט זעקתו של הקוזאק הנגזל, התובעים אינם זכאים לתשלום כלשהו בגין רכיב זה ותביעתם נדחית.
ח. תשלום של 9,100 ₪ עבור חוות דעת השמאי רועי פרליס
46.החזר התשלום לשמאי הוא בגדר הוצאות משפט. מאחר שרובה הגדול של התביעה נדחית, התובעים אינם זכאים להחזר הוצאותיהם.
הערות נוספות
47.התובעים טוענים כי בעוד שהם מכרו שתי דירות שהיו בבעלותם לטובת ההסכמים עם הנתבע, הנתבע רכש בזמן זה שתי דירות בירושלים ובהעדר השבה נמנעת מהם היכולת לרכוש נכס חלופי (סעיפים 46-50 לתצהיר התובעים). לגבי הנתבע טוענים התובעים כי הוא בעליהן של מספר דירות. אני סבורה כי עובדות אלו אינן רלוונטיות. בין אם לתובעים או לנתבע נכסים נוספים בבעלותם ובין אם לאו, אין בכך כדי להשפיע על זכויותיהם בנחלה, הנקבעות בהתאם להסכמים ביניהם ולמצב המשפטי החל על המשק. בדומה לכך, לא ניתן לקבל את טענת התובעים כי סכום ההשבה צריך להיות גבוה מספיק כדי לאפשר להם לרכוש נכס חלופי.
התובעים הוסיפו וטענו לחוסר תום לב מצד הנתבע, בכך שהתקשר בחוזה למכירת המשק לצד ג' בחלוף שבועיים בלבד מאז החלטת בית המשפט העליון, שדחתה את בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים. לשיטתם הדבר מצביע על כך שההסכם היה ערוך ומוכן עוד לפני שניתנה ההחלטה. גם טענה זו נדחית. לא היתה מניעה לכך שהנתבע ינהל משא ומתן על המשק בעוד ההליכים מתנהלים, ואיני מוצאת פסול במעשה.
טענות התובעים בדבר קיומם של יחסי שליחות ונאמנות נטענו בעלמא ובאופן לקוני והן נדחות.
48.לסיכום תביעת התובעים להשבה, על הנתבע להשיב לתובעים סכום של 49,789 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.7.14 - 62,313.38 ₪; 370,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 2.11.14 - 461,518.49 ₪ ו- 189,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.6.10 - 270,240.96 ₪.
בסך הכל עומד הסכום שעל הנתבע להשיב לתובעים על 794,072.83 ₪ נכון להיום.
התביעה שכנגד
49.הנתבע תובע בתביעה שכנגד שהגיש סכום של 3,395,000 ₪. מהם, סכום של 1,000,000 ₪ מתוך האמור נתבע בגין השימוש בזכות ההמלצה למגרש בהרחבה, אשר ניתנה לאחותה של התובעת. סכום של 2,145,000 ₪ נתבע בגין השימוש שעשו התובעים במשק שלא כדין, וכן קבלת הנכסים והתשלומים הכספיים שצמחו מהמשק, 100,000 ₪ עבור הוצאות ההליכים המשפטיים שהתובעים אילצו אותו לנהל ו-150,000 ₪ בגין סבל ועגמת נפש.
א. "זכות ההמלצה" למגרש לאחות התובעת
50.אין מחלוקת על כך שאחותה של התובעת ובן זוגה, אילנית וניב וינשטוק, הומלצו על ידי התובעים לקבל את מגרש 492 במושב גילת, והדבר אף הוסדר בפסק החלקי של המשקם מיום 29.10.14.
הנתבע טוען כי זכות ההמלצה על המגרש היא אחת הזכויות הנובעות מהבעלות על הנחלה, ובמסגרת ההשבה לאחר ביטול ההסכמים והעברת הזכויות בנחלה, על התובעים להשיב גם את שוויה של זכות זו. לטענת הנתבע שווי הזכות עומד על לא פחות ממיליון ₪, והוא תובע להשיב לו את המגרש עצמו ולחלופין את שוויו כאמור. התובעים טוענים כי מדובר בזכות להמליץ בלבד, הם לא קיבלו עבורה כל תשלום ואין בסיס להשבה, וקבלת תשלום עבור זכות ההמלצה אסורה ואינה חוקית. הם הוסיפו וטענו כי התובע לא הוכיח שהמגרש הנוסף היה חלק מההסכמים בינם לבינו, וכי לא בכדי הנתבע משך את התנגדותו להמלצה על המגרש בשנת 2014 לאחות התובעת.
בסעיף 49 לתצהירו הצהיר הנתבע כי שווי המגרש עומד על 1,000,000 ₪. בסעיף 50 לתצהיר ציין כי השמאי מטעם התובעים העריך את עלות המגרש ב-900,000 ₪ נכון לשנת 2019. בעדותו העיד הנתבע כי הסכום של 370,000 ₪ ששילם אבי התובעת עבור החוב, מהווה למעשה תשלום מאילנית אחות התובעת עבור ההמלצה למגרש. אולם הוא לא הביא כל ראיה לכך, וביקש מבית המשפט, במעמד העדות, לתפוס חשבונות שיעידו על כך (עמ' 72-73,75-76).
51.התובעת העידה כי "ניתן להשתמש בזכות להמלצה, לא ניתן למכור מגרש בהרחבה לצורך מימוש הזכויות האלה" (עמ' 30, ש' 5-6). "למושב אסור לספסר. זה מגרשים ללא מכרז" (עמ' 39, ש' 5-6).
אבי התובעת העיד כי ניתן להמליץ על הקצאת מגרש רק למי שהוא מעל גיל 18. לדבריו ילדיהם של התובעים לא היו בגיל המתאים, כך שהם לא יכלו לממש את הזכות בעצמם, והתובעים המליצו על אחותה של התובעת על מנת שלא לאבד את הזכות (עמ' 27). לדברי האב, האחות נדרשה לשלם דמי הסכמה לרמ"י ומס רכישה בסכומים שהגיעו כמעט ל – 450,000 ₪, אולם היא לא שילמה תמורת המגרש (עמ' 26, ש' 1-3). לשאלה אם זכות ההמלצה שווה כסף, השיב כי הוא לא עשה עסקאות וגם לא יעשה, והסביר כי הנכס אינו "בעל מכירה" (עמ' 27).
השמאי רועי פרליס שהגיש חוות דעת מטעם התובעים העיד כי מגרש שאינו בנוי, בשטח של כחצי דונם, מוערך בשווי של כ-800,000 ₪ נכון לשנת 2018, ובשנת 2022 שוויו עומד על 1,050,000 ₪ (עמ' 16, ש' 3-15).
פנחס סעדון, אשר שימש במשך כ-10-8 שנים כמזכיר המושב, העיד כי בתחילת השיווק לא היה ביקוש למגרשים ולכן אפשרו לחברים לרכוש 2-3 מגרשים (עמ' 51 ש' 10-13). לדבריו היו חברי אגודה שאפשרו לבניהם למכור את המגרשים והאגודה לא התנגדה לכך, "אז כנראה שכן היה מותר למכור" (עמ' 52 ש' 26, 27).
עו"ד משה אבקסיס, היועץ המשפטי של אגודת גילת, העיד כי "זכות ההמלצה", כפי שמופיעה בנספח 14, והקצאת מגרשים במושבים בכלל, נעשית בהתאם להנחיות רמ"י, כאשר האגודה אינה מקנה זכויות בקרקע אלא ממליצה בלבד, והעסקה מבוצעת מול רמ"י (עמ' 56 ש' 11-15).
52.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שיש לדחות את התביעה שכנגד בנושא זה, מטעמים אחדים.
ראשית, אין מחלוקת כי מזה שנים מתגוררים במגרש אחותה של התובעת ומשפחתה. לא ניתן לדון, ובוודאי שלא לפסוק, באופן שיש בו כדי לפגוע בדיירים, מבלי לצרפם כנתבעים ולאפשר להם להשמיע את עמדתם. זאת במיוחד לאחר שהאחות ומשפחתה הוציאו הוצאות, שילמו דמי פיתוח ובנו במקום את ביתם.
שנית, במועד ההמלצה התובעים היו חברים באגודה, והם שהיו בעלי זכות ההמלצה. ההסכמים בין התובעים לנתבע עמדו בתוקף באותו זמן, טרם ביטולם על ידי בית המשפט, כך שההמלצה ניתנה כדין. מימוש ההמלצה לא היה כרוך בתשלום, גם אם הוכח כי בדיעבד המגרש בעל ערך כספי משמעותי, הרי שתמורת ההמלצה עצמה לא נדרש ולא הועבר תשלום.
באשר לסכום של 370,000 ₪ ששילם אבי התובעת בשם התובעים לכיסוי חובות הנחלה, הנתבע טען כי סכום זה מהווה למעשה תשלום של האחות תמורת מתן ההמלצה, אולם מדובר בטענה בעלמא שלא נתמכה בראיה כלשהי, ולפיכך היא נדחית.
אני דוחה, איפוא, את תביעת הנתבע להשבת המגרש או להשבת שוויו.
ב. דמי שימוש או דמי שכירות עבור המשק
53.הנתבע תובע סכום של 2,145,000 ₪ בגין דמי שימוש במשק. בכתב התביעה שכנגד ובתצהירו של הנתבע ניתן פירוט לסכום, והוא כולל דמי שימוש בשטחים החקלאיים בשטח של 60 דונם הנכללים בנחלה, דמי שכירות חודשיים עבור מגורים בבית הראשי של הנחלה ובבית המגורים הקטן, והכל במשך 17.5 שנים, החל משנת 2003 ועד הגשת התביעה שכנגד. הנתבע פירט גם את הסכומים הנתבעים בגין כל רכיב: הנאה מהשטחים החקלאיים בשווי של כ-900 ₪ לדונם החל ממועד פטירת הסבתא בשנת 2007; שכירות עבור הבית הגדול בסך 5,000 ₪ לחודש, שכירות הבית הקטן בסך 2,000 ₪ לחודש (סעיפים 39-46 לתצהיר הנתבע). בחקירתו בבית המשפט חזר הנתבע על טענותיו, כי התובעים מתגוררים בנחלה ועליהם לשלם תמורת זאת (עמ' 73, 79). הנתבע נשאל מדוע לא הגיש חוות דעת שמאי והשיב כי "זה דברים שלא אני עושה זה המשרד" (עמ' 79, ש' 32-36). בסיכומים טען ב"כ הנתבע כי קיימת ידיעה שיפוטית בנוגע לדמי השכירות, וכי דמי השכירות הנתבעים בסכומים של 5,000 ₪ ו-2,000 ₪ לחודש הם כה נמוכים עד כי ניתן לקבוע שהם בגדר ידיעה שיפוטית (סעיף 102 לסיכומים).
מנגד, התובעים טענו כי במשך כ-17 שנים ועד לביטול ההסכם הם התגוררות בנחלה כדין, וביקשו לקבוע כי חובת התשלום קמה רק עם ביטול ההסכמים. התובעים טענו עוד כי הנתבע לא הוכיח את גובה השכירות של המשק. הוא לא הגיש חוות דעת שמאית, לא הציג חוזי שכירות אותנטיים מהזמן האחרון במושב גילת, ולמעשה לא הוכיח את הסעד הכספי המבוקש. לטענתם בית המשפט אינו בעל הידע המקצועי לקבוע את שווי המקרקעין, ולא ניתן להסתמך על אומדן בעניין זה, ולפיכך יש לדחות את התביעה שכנגד.
התובעת העידה כי היא ומשפחתה מתגוררים במשק משנת 2003 באישור הסבתא, ומשנת 2007, לאחר פטירת הסבתא, באישורו של הנתבע שאף הביא להם את מפתח הבית (עמ' 27). באשר לתקופה שלאחר ביטול ההסכם העידה התובעת כי התובעים ממשיכים להתגורר במשק "כדי לקבל את הכסף שלנו בחזרה" (עמ' 28 ש' 17).
54.אני סבורה שיש לדחות את התביעה שכנגד בנושא זה, מהטעם שלא הוכח הסכום לו זכאי הנתבע. נפסק בהקשר דומה של הערכת שווי מקרקעין ודמי שכירות נתונים כאלה אינם בגדר ידיעה שיפוטית של בית המשפט (ראו: ע"א 760/88 מדינת ישראל נ' נעמי בן דוד, פ''ד מה(2) 196, 207 (1991); ע"א 4868/90 אברהם אנגל נ' קוליה בודסקי, פ"ד מו(4) 434(1992)). על כן, משלא הוגשו ראיות בעניין זה, הרי שהתביעה לא הוכחה.
למעלה מן הצורך אציין כי אילו היתה התביעה מוכחת, הרי שהמועד שממנו ואילך היו התובעים חייבים בתשלום דמי שכירות היה מועד מסירת הודעת הביטול, בהתאם לסעיף 8 לחוק התרופות הקובע כי ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, או זמן סביר לאחר שחלפה אורכה שניתנה לקיום החוזה.
55.בענייננו, הודעת הביטול ניתנה לכל המאוחר בחודש יולי 2014, אז הגיש הנתבע נגד התובעים תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 16647-07-14), בה עתר להורות על ביטול ההסכמים בשל הפרות יסודיות. אמנם תביעה זו נדחתה בבית משפט השלום, אולם בערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 33240-09-17) נקבע כי הנתבע רשאי לתבוע את התובעים בעילה של הפרת ההסכם והתוספת, ככל שההפרה נוגעת לתקופה שלאחר מתן פסק הבורר שניתן בין הצדדים בהליכים קודמים. בעקבת פסק הדין בערעור חזר בית משפט השלום ודן בטענות, ודחה את תביעת הנתבע. אולם בערעור נוסף שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 58235-05-19) התקבל הערעור ונקבע כי התובעים הפרו את ההסכמים הפרה יסודית. כך שבסופו של דבר, התוצאה היא שהתביעה שהוגשה בשנת 2014 בגין הפרה יסודית של ההסכמים התקבלה בעקבות קבלת הערעור (ראו תיאור השתלשלות העניינים בפסק הדין בע"א 58235-05-19, עמ' 2 לפסק הדין).
ג. הוצאות כלכליות, סבל ועוגמת נפש
56.אני דוחה את תביעת הנתבע לתשלום של 250,000 ₪ בגין הוצאות כלכליות של ההליכים המשפטיים, סבל ועוגמת נפש. ניכר כי הימשכות ההליכים בין הצדדים, משך שנים רבות, גרמה לשני הצדדים הפסדים כלכליים ואחרים כאחד. בנסיבות, לא מצאתי להיעתר לתביעת הנתבע.
סיכום
57.תביעת התובעים נגד הנתבע מתקבלת בחלקה. על הנתבע לשלם לתובעים סכום של 794,072.83 ₪ בהתאם לפירוט בסעיף 48 לעיל.
התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגד התובעים נדחית.
בנסיבות העניין ולאחר שגם התביעה העיקרית נדחתה בחלקה הגדול, אין צו להוצאות.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
|