ע' נ' י.ש אהרון חברה לבנין בע"מ ואח'

לפני תביעת נזיקין בגין פגיעתו של התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו בשירות מעסיקתו.

רקע:

1.התובע, ילדי 9.4.1958, נפגע בתאונה ביום 19.7.07 במהלך עבודתו כטפסן בשירות מעסיקתו הנתבעת 1 (להלן – המעסיקה).

2.התאונה אירעה במהלך עבודת התובע בפרויקט בניה ברמת גן ובעת שביצע עבודת טפסנות על סולם בגובה, נפל ונחבל בגופו.

3.הפרויקט נבנה מכוח התקשרות בין הנתבע 2 לבין המעסיקה, לביצוע עבודות שלד בניין ע"י האחרון.

4.התביעה הוגשה במקור נגד המעסיקה בלבד ובשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה על דרך הוספת הנתבע 2, מזמין העבודה, המבטחת שלו, הנתבעת 3, כנתבעים נוספים.

התרחשות התאונה ונסיבותיה:

5.על יסוד הראיות שהובאו בהליך וטענות הצדדים, עולה כי אין למעשה מחלוקת של ממש אודות עצם התרחשות האירוע מושא התביעה ואודות חלק מנסיבותיו.

6.אשר לעצם פגיעתו של התובע במהלך ביצוע עבודות טפסנות, המעסיקה הודתה בכך בסיכומיה (סעיף 7 לסיכומים). מכל מקום, הדבר עולה בבירור מהראיות שנשמעו, ובכלל זה עדות התובע, העד מטעמו מר סאלם ח'טיב (להלן – ח'טיב) והעד מטעם המעסיקה מר עבד ג'בארין (להלן – ג'בארין), כפי שיפורטו בהמשך.

7.אף חלק מנסיבות האירוע אינן שנויות במחלוקת.

גרסת התובע בכתב התביעה ובעדותו, הינה, כי ביום האירוע הוא נדרש לבצע עבודת טפסנות בגובה של כ- 6 מטר. לצורך כך עלה סולם שלדבריו היה רעוע ולא תקני, אשר ניצב על גבי פיגום באתר העבודה. לטענתו, הסולם החליק ונפל, הוא נפל על הפיגום ומהפיגום לקרקע. בסיכומיה ציינה המעסיקה כי היא "אינה מכחישה את עצם קרות האירוע. היינו, נפילה מסולם שעמד על פיגום" (סעיף 7 לסיכומים. ההדגשה הוספה). נוכח זאת ניתן לקבוע כי התובע נפל, כגרסתו המקובלת אף על הגורם השני בעל הנוכחות הישירה באירוע - המעסיקה, בעת שעמד על סולם שניצב על גבי פיגום.

אין אף מחלוקת כי בעת האירוע לא חבש התובע קסדת ראש ולא היה מאובטח באמצעות רתמת גוף לבלימת נפילה מגובה.

8.המחלוקות העובדתיות בין הצדדים מתמקדות במספר נקודות, שעל העיקריות בהן אעמוד להלן. אקדים ואציין כי ביחס לנקודות אלה לא עלה בידי התובע לבסס כדבעי את טענותיו. אולם אין בכך כדי להכריע את גורל התביעה, משעובדות אחרות שנטענו והוכחו, די בהן כדי להצמיח אחריות נזיקית של הנתבעים.

9.הסיבה לנפילה: התובע טוען כאמור כי סיבת הנפילה הינה החלקת הסולם עליו עמד. לטענתו, מדובר בסולם רעוע ולא תקני, שהוקם באופן מאולתר באתר על-ידי העובדים. הסולם הושען על גבי עמוד בנקודת ביצוע עבודות הטפסנות. בעת שהתובע עמד על הסולם הוא החליק ונפל והתובע איתו (סעיף 5 לתצהיר). הנתבעים מנגד טוענים כי לא הוכח פגם בסולם וכי סיבת הנפילה כלל איננה קשורה לסולם, אלא התובע איבד אחיזתו ונפל מבלי שהיתה "תרומה" כלשהי לדבר מבחינת הסולם ומצבו.

לאחר שמיעת העדויות שהובאו, סבורני כי טענה זו של התובע לא הוכחה די צרכה. עדותו של התובע בנקודה זו איננה נתמכת בראיות מספקות וקיימים לגביה ספקות ממשיים נוכח ראיות אחרות שהוצגו, כפי שיפורט להלן.

העד מטעם התובע, ח'טיב, העיד כי ראה את התובע עובד בטרם נפל, על גבי סולם כמפורט לעיל. לדבריו בעדותו, הוא לא עבד לצד התובע אלא במרחק מה ממנו בעבודה אחרת (שם). הוא שמע צעקות ואז ראה את התובע שרוע על הקרקע (עמ' 20, ש' 22-24). העד לא ידע להעיד בחקירתו האם הסולם עליו התובע נפל אף הוא (עמ' 23, ש' 20-21). עולה איפה כי אין מדובר בעד ראיה לתאונה עצמה ואין בידיעתו להעיד אודות הסיבה לנפילה.

המעסיקה העידה כאמור מטעמה את ג'בארין, שהוא עובד טפסנות נוסף המועסק על-ידה ואשר היה נוכח בעת התאונה. ג'בארין העיד אף הוא כי לא ראה את הנפילה עצמה (עמ' 27, ש' 3-4). עם זאת העיד, כי עובר לתאונה עבד בסמוך לתובע, מרחק מטרים ספורים. לדבריו, לאחר ששמע צעקות ראה את התובע שרוע על הקרקע (עמ' 27, ש' 3-4). הוא העיד כי התובע נפל ללא הסולם שכן הסולם עליו עבד התובע נותר לדברי העד במקומו לאחר הנפילה (עמ' 26, ש' 13-17; עמ' 27, ש' 24; עמ' 30, ש' 11-12). עוד העיד, כי לאחר שהתובע פונה לבית החולים, המשיך הוא עצמו בביצוע אותה עבודה שביצע התובע, ולצורך כך עשה שימוש באותו סולם בו השתמש התובע טרם נפל (עמ' 28, ש' 1-2; ש' 18-19; ). גרסת ג'בארין, שנזכיר כי הוא עובד נוסף בשירות המעסיקה, סותרת אפוא את גרסת התובע באשר לנפילת הסולם (יחד עם התובע) עקב החלקתו.

לכך יש להוסיף כי עיון בתעודת חדר המיון בבית חולים שיבא אליו פונה התובע לאחר שנפצע (נ/2) מעלה, כי נרשם בו באשר לנסיבות הפגיעה, כך: "נפל מגובה ארבע מטר חבלת ראש. ברקע סכרת". ובהמשך נרשם: "כנראה הרגיש מסוחרר ולא טוב עוד לפני הנפילה". התובע נשאל בחקירתו האם הוא סובל ממחלת הסוכרת ובחר להכחיש זאת מכל וכל (עמ' 12, ש' 25). זאת, על-אף שמהחומר הרפואי שצורף (מסמכי בה"ח) עולה בבירור כי כך הדבר. הכחשה כללית ובלתי משכנעת זו מפיו של התובע בחקירתו בדבר מצבו הבריאותי, מכרסמת במהימנות גרסתו באשר לנסיבות הנפילה.

המסקנה היא כי סיבת הנפילה כפי שתוארה על-ידי התובע, קרי – החלקת הסולם, לא הוכחה כדבעי. משדבר זה לא הוכח, ממילא אין חשיבות בשלב זה של הדיון לשאלת תקינות הסולם (שכן אף אם לא היה תקין, אין בכך כדי לשנות לעניין חבות הנתבעות, משלא הוכח קשר בין כך לבין הנפילה). לצד זאת, סבורני כי גם הטענה הנגדית, כפי שהועלתה מטעם הנתבע 2, לפיה התובע איבד שיווי משקל לאחר שחש לא בטוב עקב מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, לא הוכחה באופן מספק. אכן, קיים רישום בעניין זה בגיליון חדר המיון כפי שצוטט לעיל, אך מבחינת הרישום לגופו הוא נכתב בלשון מסויגת ("כנראה הרגיש מסוחרר...."), דבר שמציב סימן שאלה מובנה לגבי תוכנו כמו גם באשר למקור המידע שנרשם בו. בשאלה זו של הסיבה לנפילה, נותרה לטעמי עמימות שאיננה מאפשרת קביעת ממצא ברור.

10.גובה הנפילה: גם בעניין זה גרסתו של התובע לא הוכחה. לגרסתו, הוא נפל מגובה של כ- 6 מטר. בגיליון חדר המיון צויין גובה של 4 מטר. העד מטעמו, ח'טיב, העריך כי הגובה הכולל ממנו נפל התובע הוא כ- 4.5-5 מטר (עמ' 23, ש' 1-5). העד מטעם הנתבעת, ג'אברין, העיד כי התובע עבד בגובה שבין 3-3.5 מטר, ובהמשך ציין כי מדובר בגובה של כ- 2.8 מ' (עמ' 28, ש' 29; עמ' 30, ש' 13-14). אף אחת מהעדויות שהובאו לא תומכת אפוא בטענת התובע כי נפל מגובה של 6 מטרים.

11.עם זאת, כפי שכבר צויין, אינני סבורה כי כישלונו של התובע מלהוכיח את כל פרטי גרסתו, שומט בענייננו את הבסיס תחת התביעה, כטענת הנתבעים. זאת מאחר שלנוכח העובדות כפי הוכחו, המסקנה היא כי הנתבעים חבים בנזיקין כלפי התובע (השוו לעניין זה: ת.א 297/99 (מחוזי חיפה) הריש נ' מתכנת המוביל בע"מ (2004), מפי כב' השופט עמית). על כך אעמוד להלן.

12.כאמור לעיל, הוכח כי התובע נפגע מנפילה בעת ביצוע עבודת טפסנות בגובה. אין חולק כי התובע עבד ללא אמצעי מיגון כלשהם, ובכלל זה ללא קסדה וללא רתמת קשירה. מדובר בעבודת טפסנות הדורשת מאמץ פיזי הנעשית תוך עמידה על סולם בגובה ולמשך פרק זמן ממשי (עמ' 12, ש' 4). לעניין זה אין משמעות מכרעת לשאלה באיזה גובה עבד התובע, שכן אף עבודה בגובה שנטען מצד המעסיקה, כרוכה בסיכון לנפילה ופציעה כפי שארע במקרה דנן. סיכון זה לעובד הוא סיכון בלתי סביר שניתן וצריך לצפות אותו מראש ולהיערך למניעתו. הדבר אף נלמד מתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז - 2007 האוסרות להעסיק עובד בעבודה בגובה מעל 2 מטר, מבלי שהוא מאובטח במערכת מתאימה של רתמת גוף לבלימת נפילה (תקנה 7 לתקנות; לעבודה על סולם בגובה – ראו תקנה 23 לתקנות). הוראת דין זו מהווה מקור להטלת חבות נזיקית עצמאית במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה, וכן ניתן ללמוד ממנה על סטנדרט הזהירות הראוי במאפייני הסיכון המדובר, לעניין עוולת הרשלנות.

13.בענייננו, אין חולק כאמור כי בעת הפגיעה לא היה התובע מאובטח באמצעות רתמת מגן מפני נפילה מגובה ולא חבש קסדת ראש. הנתבעים טוענים כי הונהגו אמצעי בטיחות באתר, אולם התובע בחר עצמאית שלא לנקוט בהם. טענה זו אינני רואה לקבל. סבורני כי המסקנה הסבירה יותר העולה מהראיות היא כי לא הונהגו באתר העבודה אמצעי בטיחות מספקים וראויים.

אשר לרתמת קשירה; עדותו של התובע כי אמצעי מסוג זה לא הועמד לרשותו וכי בפועל לא נהוג היה לעשות באתר שימוש באמצעי בטיחות זה בעבודה מהסוג שביצע (עמ' 11, ש' 3-4), לא נסתרה ואף מתיישבת הגיונית עם ראיות אחרות. עדותו של העד מטעם המעסיקה, ג'בארין, לא היתה קוהרנטית ומשכנעת בנקודה זו. בתצהירו ציין כי ראה את התובע מבצע את עבודתו ללא חגורה או אמצעי אחר שיקשור אותו בכדי שלא ייפול, ולצד זה צויין בתצהירו כי: "אנחנו תמיד חוגרים חגורות בטיחות ו/או אמצעי אחר המונע נפילה". מנגד, בחקירתו הנגדית העיד כי הוא עצמו, כשהמשיך באותו יום בביצוע אותה עבודה שביצע התובע לפני שנפגע, לא עשה שימוש בחגורת בטיחות כאמור (עמ' 28, 31-32). זאת, לדבריו, מאחר ש - "אין צורך" (שם, שם). בהמשך, משהופנה לדברים שנאמרו בתצהירו, ציין העד כי "מי שרוצה לוקח ומי שלא מבקש לא מקבל" (עמ' 29, ש' 1). תשובות אלה אינן מתיישבות עם האמור בתצהיר העד, בו נטען כאמור כי העובדים של המעסיקה "תמיד חוגרים חגורות בטיחות". ברי גם כי התיאור לעיל ממנו משתמע כי התובע לא לבש רתמת מגן מאחר שלא ביקש כזו, אין בו כדי לצאת ידי חובת המעסיקה בהקשר זה, אשר עליה מוטלת החובה לוודא קיום אמצעי בטיחות הולמים בידי כל עובד מעובדיה ולהדריכם ביחס לסיכון ולמניעתו. כפי שכבר צויין, התובע ביצע עבודה בגובה שהוא לכל הפחות, אף לגרסת המעסיקה עצמה, כ- 3 מטרים. הסיכון לפגיעת גוף מנפילה מגובה זה הוא ממשי, ניתן לצפייה ומחייב צפיה ברמה הנורמטיבית. ניתן למנוע את הסיכון באמצעות אמצעי הגנה מפני נפילה שהם אמצעים פשוטים, וכך אף מחייבות התקנות. בפועל, כפי שאף עולה מעדות ג'בארין מטעם המעסיקה, הדבר לא הונהג מצד המעסיקה. דבריו של ג'בארין בעדותו משקפים אי-הקפדה נאותה מצד המעסיקה על הוראות הדין ועל נורמת בטיחות סבירה ביחס לעבודה בגובה.

גם לעניין חבישת קסדות עולה מהראיות שבפני כי לא היתה הקפדה כנדרש. התובע העיד כי לא סופקה לו קסדה כלל (עמ' 11, ש' 6-8). ח'טיב העיד אמנם כי סופקה לו קסדה, אך סייג זאת בציינו שלא קיבל קסדה באתר בו ארעה התאונה וכי הוא לא עובד בגובה אלא ברצפה (עמ' 21, ש' 18). באופן תמוה ביותר, תצהיר העד מטעם המעסיקה, ג'בארין, שנזכיר כי הוא עבד יחד עם התובע באותו סוג ספציפי של עבודה, שותק לחלוטין בנקודה זו, אף שמדובר באחת מנקודות המחלוקת ואף שהמעסיקה טוענת בסיכומיה כי סיפקה קסדות לעובדים. זאת ועוד, בכל הנוגע לאמצעי המיגון שסופקו לעובדים, לא הובאה מטעם המעסיקה עדות מטעם הדרג המופקד על עניין זה אצלה, על מנת להעיד אודות אמצעי הבטיחות שהמעסיקה מספקת לעובדיה ובדבר ההדרכות והפיקוח שהופעל מצדה בעניין זה, דבר הפועל לחובתה במישור הראייתי.

גם את טענת התובע כי לא סופקה לו הדרכה באשר לאופן ביצוע העבודה בגובה, אני רואה לקבל. כאמור לעיל, מטעם הנתבעת, שבידיה אמורות להיות הראיות בכל הנוגע להדרכות שהיא מספקת לעובדיה, לא הובאו ראיות של ממש בעניין זה. הנתבעות מפנות לעדותו של ח'טיב אשר ציין כי הוא קיבל הדרכה לעבודתו, אולם נזכור כי הנ"ל איננו עובד בגובה. מכל מקום, את מהות ההדרכה שניתנה לו תיאר ח'טיב כך: "שימו לב לעבודה שאף אחד לא יפול, זה הכל" (עמ' 22, ש' 3). ברי כי בכך אין להוות משום הדרכה מהותית מבחינת סיכוני העבודה בפרט בגובה, ועדויות מטעם המעסיקה בעניין זה – לא הובאו.

14.סיכומם של דברים עד כה; התובע נפגע במהלך ביצוע עבודת טפסנות, עת עבד על סולם שניצב על גבי פיגום, בגובה של כ-3 מטרים לפחות, ונפל ממנו לקרקע. התובע לא היה מוגן באמצעי מיגון כלשהם. כאלה לא סופקו לו על-ידי המעסיקה, וכן לא סופקה לו הדרכה מתאימה באשר לסיכונים ואמצעי הבטיחות שיש לנקוט בעבודה בגובה.

האחריות:

15.על רקע התשתית שלעיל, מסקנתי היא כי הנתבעים חבים בנזיקין כלפי התובע.

16.אשר למעסיקה; אין חולק כי מעסיק חב חובת זהירות רחבה כלפי עובדו, והדברים הם בגדר הלכה ידועה ומושרשת ואין צורך להאריך בדבר. במסגרת חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם במאגרים) (2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין ואח' (פורסם במאגרים) (2010). במקרה דנן, לא עמדה המעסיקה בחובות אלה, נוכח מחדלה לספק אמצעי הגנה לתובע מפני הסיכון הגלום בעבודה בגובה, הוא הסיכון של נפילה שהתממש במקרה דנן. כמו-כן, לא הדריכה המעסיקה את התובע ביחס לסיכון האמור ואופן ההימנעות ממנו. סביר כי לו היו מסופקים לתובע אמצעי ההגנה הנדרשים תוך מתן הדרכה וקיום פיקוח מתאים, היתה פגיעתו נמנעת או למצער פוחתת ממשית. נוכח זאת, המעסיקה חבה כלפיו ברשלנות. כן נושאת המעסיקה בחבות בגין הפרת חובה חקוקה עקב אי-קיום הוראות תקנות הבטיחות שנכרו לעיל, אשר גרמה לנזק שארע.

כפי שכבר צויין, נטען כי התובע נפל עקב כך שחש ברע על רקע מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. ביחס לטענה זו קבעתי לעיל כי היא לא הוכחה במידה מספקת. מעבר לנדרש אציין, כי אף אם הדבר היה מוכח, אין בכך כדי לאיין חבות נזיקית מצד המעסיקה. אמצעי ההגנה מפני נפילה נועדו למנוע את הסיכון הכרוך בעבודה בגובה. תכלית זו איננה בהכרח קשורה לסיבה מסוימת לנפילה. כך, אף אם הסיבה הקונקרטית לנפילה נעוצה באשמו/חוסר זהירותו של העובד, אין בכך דבר לעניין החובה המוטלת מלכתחילה על המעסיק לספק לו אמצעי זהירות. סיכון מעין זה הוא חלק מהסיכון עמו נועדה החובה להתמודד. אף האפשרות של נפילה מגובה של עובד שלא חש בטוב במהלך עבודתו, הוא סיכון הניתן לצפייה מראש ע"י המעסיק ושיש לצפותו. נזכיר בהקשר זה אף את ההלכה הפסוקה לפיה אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802).

17.אשר לנתבע 2: הן התובע, מצד אחד, והן המעסיקה, מצד שני, לא מיקדו טענותיהם באחריות הנתבע 2. הטיעון בעניין זה מטעם שני הצדדים הנ"ל הוא דל. עם זאת, אין להתעלם מהנסיבות כפי שהן עולות מהראיות שהוגשו מטעם הצדדים, ובפרט מההסכם בין המעסיקה לבין הנתבע שצורף ע"י הנתבעים 2 ו-3. מלשונו המפורשת של הסכם זה עולה כי הנתבע התקשר עם המעסיקה להזמנת עבודות שלד בלבד (ראו: כותרת ההסכם – "הסכם עבודות שלד", הגדרת המעסיקה – "המבצע קבלן השלד", מהות ההזמנה – "שלד בנין"/"ביצוע עבודות השלד עד גמר השלד"). עולה מכך, כי המעסיקה נשכרה על-ידי הנתבע 2 לביצוע חלק מסוים בלבד מתוך עבודות הבניה, קרי, עבודות השלד. בהתאם להוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988, בסיטואציה מעין זו חלה תקנה 6(ג) לתקנות, הקובעת כי המזמין הינו בגדר "כמבצע הבניה" לפי התקנות (ראו: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (פורסם בנבו) (2009)). משכך, חלות עליו החובות המוטלות על מבצע הבניה לפי תקנות הבטיחות. אלה כוללות את החובה למנות מנהל עבודה באתר. בענייננו, עולה מהראיות כי לא מונה מנהל עבודה באתר (ראו עדות ג'בארין, עמ' 29, ש' 5). משכך, חלה תקנה 5(ג) לתקנה הקובעת כי ככל שלא מונה מנהל עבודה, "רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה", ובכלל זה - החובה למלא אחר הוראות התקנות ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו. דבר זה לא נעשה במקרה דנן. יודגש כי מדובר בהוראות דין קוגנטיות שאינן ניתנות להתניה על-ידי הצדדים בהתנהגותם. משכך, אף הנתבע 2 נושא באחריות נזיקית כלפי התובע.

18.אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים, עיקר האשם בענייננו נעוץ לפתחה של המעסיקה, אשר לא דאגה לאמצעי בטיחות ולהדרכה מתאימה לתובע, דבר שהוא באחריותה הישירה, בעוד שמחדלו של הנתבע 2 הינו במישור הפיקוחי בעקרו. בנסיבות אלה, אני רואה לקבוע כי המעסיקה נושאת ב- 70% מהנזק והנתבע ב- 30%.

אשם תורם:

19.הנתבעים טוענים כי יש לקבוע אשם תורם משמעותי לתובע. לעניין זה מתמקדים טיעוניהם בהיותו של התובע בעל ניסיון רב בטפסנות, היות שימוש בסולם בגדר פעולה פשוטה ושגרתית והחלטתו של התובע לעלות על הסולם ללא שימוש באמצעי מגן (יוער כי בהקשר זה של אשם תורם לא טענו הנתבעים לעניין מצבו הרפואי של התובע).

20.ככלל, לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, נטיית הפסיקה הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232).

עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי: "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק... מקום שנמצא כי שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר טבניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' יאסין ואח' (פורסם במאגרים) (2011). בבסיס גישה זו עומדים פערי הכוחות בין הצדדים והתפיסה כי המעסיק הוא בעל האוטונומיה והאמצעים המתאימים למניעת סיכונים בעבודה לעובדיו בעוד שיכולתו של העובד לחרוג ממסגרת העבודה שהציב לו מעסיקו הינה מוגבלת. משכך, אמת המידה לבחינה החובה המוטלת על המעסיק כלפי עובדו, איננה זהה לזו המוטלת על העובד כלפי עצמו. ראו לעניין זה דברי כב' השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 701/71 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג(1) 741-742:

"אמת הדבר, הן לענין חובתו של המעביד כלפי עובדו, והן לענין חובתו של העובד כלפי עצמו, אנו נזקקים לביטוי "רשלנות". אך הרשלנות – או נכון יותר, ההתרשלות – היא תמיד פונקציה של החובה, ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו, כהרי חובתו – או יותר נכון הנטל – של העובד כלפי עצמו. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא ייצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. "המעביד, חוק ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם ביישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים" (ע"א 313/56, בע' 1093). שונה לחלוטין מעמדו של העובד. אין הוא יוצר את הסיכון. הוא מקבל את מקום העבודה, על הסיכון שבו, כדבר נתון. הוא עושה את שהאחרים עושים, הוא חוזר על אותה עבודה, שעשה בעבר פעמים רבות. כל אלה עשויים להקהות את חושיו, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה האורבת לו. ממצבם השונה של המעביד ושל העובד, נובע כי אותה רמת זהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו, אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו.... "עובד מצדו אינו חייב לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים שלא נדרשו ממנו או שאינם מקובלים במקום עבודתו. הוא רשאי לקבל את הדברים בעבודתו כמו שהוא מוצאם ותוך הנחה שהם בסדר כאשר אין דבר המצביע על קיומה של סכנה מיוחדת או שיכול להעמידו על הצורך לחקור ולדרוש בדבר" (ע"א 171/58, אריה גרייף נגד "מגן צ'טווד" בע"מ, פ"ד יא(2) 1051, 1058; פ"ע כט 301, בע' 1058).

המגמה שלעיל גוברת ככל שאחריותו הנזיקית של המעסיק מושתת בין היתר על הפרת הוראות חקוקות (ע"א 665/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו ואח' פד"י לו (2) 592, 603-604, ע"א 3719/01 עבדאללה אגבריה נ' פקר פלדה בע"מ [פורסם במאגרים]). כך הדבר במקרה דנן.

21.סבורני כי ענייננו איננו בא בגדר המקרים בהם יש לקבוע אשם תורם לתובע. התובע הינו אכן בעל ניסיון בעבודתו, אולם הליקוי הבטיחותי שנמצא איננו קשור בו, אלא בשיטת העבודה הכללית שהונהגה באתר. זו כללה כאמור ביצוע עבודת טפסנות על גבי סולם שהונח על גבי פיגום, ללא אמצעי בטיחות מפני נפילה מגובה. התובע הוא עובד מן המניין ואיננו בעל סמכות ניהולית או מעמד אוטונומי מיוחד במסגרת העבודה. כפי שפורט לעיל, היעדר אמצעי הגנה ראויים אפיין את עבודתם של עובדים נוספים באתר בעבודה הספציפית אותה ביצע התובע (ראו עדות ג'בארין מטעם המעסיקה, לפיה "אין צורך" בקשירת בטיחות בביצוע עבודה מעין זו שביצע התובע ושהעד המשיך בעצמו בביצועה מיד לאחר התאונה), דבר המשקף שיטת עבודה כללית ונורמה בטיחותית לקויה שנהגה באתר ואיננה נוגעת להתנהלות פרטנית של תובע. נזכיר גם כי הנטל להוכחת היסודות העומדים בבסיס הטענה לאשם תורם, מבחינת תרומתו של העובד לאשר אירע, מוטל על הנתבעות, ובענייננו הוא לא הורם. עוד יש לציין כי עולה מהראיות שהסולם בו נעשה שימוש במקרה דנן היה סולם מאולתר שנבנה באתר עצמו על-ידי מי מהעובדים באמצעות קרשים (ראו עדות ח'טיב שתיאר הסולם כ: "שני קרשים ודופקים להם לוחות של עץ ועולים עליו", עמ' 21, ש' 24), דבר שאף בו יש להצביע, בתמונה הכוללת, על היעדר הקפדה נאותה מצד המעסיקה על אמצעי עבודה תקינים לעובדים. במכלול נסיבות אלה, אינני מוצאת כי יש להטיל על התובע אשם תורם.

הנזק:

הפגיעה והנכות הרפואית:

22.ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים שיבא. בבית החולים אובחן כי הוא סובל מחבלת ראש, שבר בגולגולת ודימום תוך גולגלתי. כן אובחן שבר בחוליה D9 ללא תזוזה.

23.התובע היה מאושפז בבית החולים עד יום 22.7.07, למשך ארבעה ימים.

24.לאחר שחרורו מבית החולים היה התובע נתון במעקב רפואי באזור מגוריו בתחום יהודה ושומרון. כן התלונן על כאבי ראש בפני הגורמים המטפלים בבית חולים שיבא, ובדיקותיו נמצאו תקינות.

25.הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם, שלנוכח הפערים ביניהם מונו שני מומחים מטעם בית המשפט.

26.המומחה באורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר רוזן, קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור 9.75%, המורכבת בנכות בשיעור 5% בגין הגבלה בצורה קלה של תנועות בעמוד שדרה צווארי, לפי תקנה 37(5)(א) לתקנות המל"ל, ונכות בשיעור 5% בגין שבר בגוף חוליה שהתרפא ללא תזוזה ניכרת או הגבלת תנועה לפי תקנה 37(8)(א) לתקנות. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' ולר, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין תסמונת שלאחר חבלת ראש בצורה קלה.

27.הצדדים לא ביקשו לחקור מי מהמומחים ולפיכך חוות דעתם לא נסתרו ואני רואה לקבלן. הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת אפוא על 14.26%.

הנכות התפקודית:

28.לטענת התובע, מאז התאונה הוא לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת, וזאת בשל המגבלות שהוסבו לו בתאונה. בנסיבות אלה ונוכח היותו חסר הכשרה מיוחדת ועובד כפיים במקצועו, טוען הוא כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 50%. הנתבעים טוענים כי נכותו הרפואית של התובע היא קלה ואין בה כדי להגבילו כנטען. לטענת הנתבעים 2 -3, ראוי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיערו של 7.5%, כמחצית הנכות הרפואית.

29.כידוע, הנכות הרפואית הינה מדד משמעותי להערכת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, אולם אין הדברים בהכרח חופפים אלא על בית המשפט להעריך בכל מקרה את מכלול נסיבותיו של הניזוק וההשפעה של הפגיעה על תפקודו. בענייננו, התובע נפגע בהיותו בן 49 וכיום הוא בן 59. התובע עבד משך שנים ארוכות בבניין ואין לו השכלה או הכשרה אחרת. בנסיבות אלה, הנכות הפיזית שהוסבה לו יש בה כדי להגביל ולהקשות על תפקודו ובפרט בעבודתו נוכח מאפייניה. עם זאת, הפגיעה הרפואית שהוסבה לתובע כפי שהיא נלמדת מחוות הדעת האובייקטיביות בעניינו, איננה עולה בקנה אחד עם טענותיו בפני לפיהן איבד כליל את כושר עבודתו. כפי שקבעו המומחים, מדובר בנכויות קלות המצטברות לכדי הנכות המשוקללת לעיל. יצוין כי הנכות האורתופדית כוללת נכות בגין שבר שהתרפא, ללא תזוזה והגבלת תנועות, ואף שאין לומר כי היא נעדרת השפעה תפקודית כלשהי, הרי שהיא חלקית בלבד. עוד יצויין כי חלק מהמגבלות שתיאר התובע בפני, כגון מגבלה בידיים, אינן קשורות, לפי שעולה מחוות הדעת הרפואיות, לפגיעה מושא דיוננו. במכלול נסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה והנכות הרפואית, ומאידך לגילו של התובע ומקצועו, אני רואה לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 14%, בדומה לנכותו הרפואית.

בסיס השכר:

30.התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית. מעיון בתעודת עובד ציבור של מנהל שירות למעסיקים של רשות האוכלוסין, שהוגשה כראיה, עולה כי התובע עבד בישראל משך מספר שנים עובר לתאונה. בשנה שקדמה לתאונה, החל מחודש יולי 2006, עבד בשירות המעסיקה. לפני כן עבד בחברה אחרת בשם "אליטל חברה לבנין", לגביה העיד התובע כי מדובר בחברה שבעליה היה אותו בעלים של המעסיקה (עמ' 15, ש' 4-6). הנתונים בעניין זה מלמדים על יציבות יחסית של התובע בעבודה בתחום ישראל וכן במקום העבודה. מהפירוט בתעודת עובד הציבור עולה כי שכרו החודשי הממוצע של התובע אצל המעסיקה בשנה שקדמה לתאונה (לא כולל חודש התאונה עצמה בה עבד חלקית), עומד על סך 3,584 ₪, משוערך להיום (הצמדה בלבד) – 4,274 ₪.

31.התובע טוען כי בפועל שולם לו שכר גבוה מזה וכי התלושים שהוצאו על-ידי המעסיקה הינם פיקטיביים. טענה זו לא הוכחה. כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי טענה לשכר גבוה מהשכר המדווח יש להוכיח בראיות מוצקות וכי הנטל המוטל על הטוען לעניין זה הוא משמעותי. בענייננו, לא הציג התובע ראיות שיש בהן כדי להרים את הנטל הרובץ עליו להוכחת טענתו. במסגרת ההליך העידו כאמור שני עובדים שעבדו יחד עם התובע אצל המעסיקה – ח'טיב מטעם התובע וג'ובראן מטעם המעסיקה. בתצהירו של חט'יב לא נאמר דבר וחצי דבר לעניין השכר המשולם לו על-ידי המעסיקה ונוהגי התשלום אצלה, ואילו ג'ובראן לא נשאל כלל בעניין זה בחקירתו הנגדית. הינה כי כן, התובע נמנע מלנסות ולהוכיח את טענותיו בדבר תשלום שכר לא מדווח על-ידי המעסיקה, באמצעות העדים שהעידו בהליך שעדותם בנקודה זו אמורה על פניו להיות רלוונטית לסוגיה. לא ניתן להסתפק בעניין זה בטענה שנטענה בעלמא על-ידי התובע עצמו. אשר על כן אני דוחה את טענת התובע לבסיס שכר גבוה יותר מהשכר המדווח.

32.הנתבעים 2 ו-3 טוענים כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע לעתיד על שיעור נמוך מזה שהשתכר ערב התאונה וזאת בשים לב לכך שבשנים קודמות היה שכרו נמוך יותר וכן לעובדה כי הוא תושב שטחים, שרישיון הכניסה שלו לישראל היה זמני בלבד ואין וודאות כי היה ממשיך בעבודתו בישראל אף ללא התאונה. אינני רואה לקבל טענות אלה. כפי שצויין לעיל, התובע עבד שנה אצל המעסיקה עובר לתאונה, שנה במהלכה היה שכרו הממוצע כפי שצויין לעיל. אין מדבר בתקופה קצרה או בהעסקה נקודתית, וכאמור ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מלמדת על יציבות תעסוקתית יחסית בכל הנוגע לגורם המעסיק. אשר להיות התובע תושב השטחים, אף בכך אין בנסיבות ענייננו כדי לתמוך בטענה לעניין קביעת בסיס שכר נמוך מזה שהרוויח ערב התאונה. הטענה בדבר זמניות היתר הכניסה שהעתק ממנו צירף התובע, אין בה כדי לשכנע, שכן היתרים מסוג זה מעצם טיבם הם זמניים וניתנים לחידוש תקופתי. כפי שנלמד מהפירוט בתעודת עובד הציבור, לתובע אכן הותרה כניסה לעבודה בישראל לתקופה מצטברת ממושכת. בעניין דומה הנוגע לקביעת בסיס השכר לעתיד של עובד תושב השטחים, נפסק על-ידי בית המשפט העליון כי אין מקום להפחתת בסיס השכר בשל האפשרות שבעתיד תמנע עבודתו בישראל. ראו לעניין זה ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת ואח' נ' בשאראת ואח' (פורסם מאגרים) (2016), מפי כב' השופט עמית, כדלקמן:

"אומר בקצרה, כי מצאתי להתערב אך ורק בנושא הפסדי השכר לעבר ולעתיד. איני סבור שהיה מקום להפחית 25% מבסיס השכר על סמך תחזית-הערכה שמא אולי בעתיד יימנע מהמשיב להמשיך לעבוד בשטח ישראל. המשיב, מסגר במקצועו, היה בן 49 בעת התאונה, הוא עבד באופן רצוף בשנה שקדמה לתאונה ואין סיבה להניח כי היתר העבודה היה נשלל ממנו בעתיד, הן לאור גילו והן לאור עברו הפלילי-בטחוני הנקי (ולא נטען ולא הוכח אחרת)".

33.אשר על כן, בסיס השכר של התובע עומד על סך 4,274 ₪.

הפסד שכר לעבר:

34.הפסד שכר מלא לעבר: המוסד לביטוח לאומי (אליו פנה התובע באיחור, כפי שיפורט בהמשך) קבע לתובע (בסיומו של הליך ערר) נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים, כאשר החל מיום 19.10.07 נקבעה נכותו הצמיתה. נוכח הפגיעה שהוסבה לתובע בתאונה, אשר כללה חבלת ראש וכן שבר בחוליה, ובהיעדר תעודות מחלה לתקופה מעבר לזו בה הכיר המל"ל, אני רואה לקבוע לתובע תקופת אי-כושר מלאה מעבודה למשך שלושה חודשים. הפיצוי בגין תקופה זו בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 15,249 ₪. מסכום זה יש להפחית תשלום ששילם המעסיק לתובע לאחר התאונה (לפי העולה מפירוט התשלומים בתעודת עבוד הציבור), כך שהיתרה עומדת על סך (מעוגל) של 12,000 ₪.

35.הפסד שכר חלקי לעבר: עבור התקופה שמתום תקופת אי-הכושר עד היום, 115 חודשים, זכאי התובע לפיצוי כדלקמן: 4,274X14%X115 = 68,811 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 72,000 ₪.

36.סה"כ הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר – 84,000 ₪.

הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

37. הנתבעים טוענים כי אין להביא בחשבון אופק תעסוקתי לתובע עד גיל 67, נוכח המאפיינים הפיזיים של עבודתו. טענה זו אין לקבל. לא הונחה כל תשתית לקבוע כי גיל הפרישה של התובע צפוי להיות נמוך מגיל 67, הוא גיל הפרישה הכללי. הנטל להוכיח אחרת מוטל על הנתבעים, ובנטל זה לא עמדו.

38.על בסיס הנתונים שפורטו לעיל, הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד הוא: 4,274X14%X85.254 = 51,000 ₪. 

אובדן פנסיה:

39. ההפסד בגין אובדן פנסיה עומד על 12% מהפסדי ההכנסה לעתיד – 6,000 ₪ (לעניין פסיקת פיצוי לפי שיעור זה לתושב שטחים שעבד בישראל, ר' ע"א 3901/15 לעיל). ביחס לעבר אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי (כאשר ביחס למרבית התקופה המדוברת שיעורי הפרשת החובה לפנסיה לפי צו ההרחבה לפנסיה היו נמוכים מ- 12%) – 6,000 ₪. סה"כ הפיצוי בגין אובדן פנסיה – 12,000 ₪.

עזרת צד ג':

40.התובע לא הציג ראיות לעזרת צד ג' שניתנה לו. בהינתן מהות הנכות בה מדובר, אף לא שוכנעתי כי התובע צפוי להיזקק לעזרת צד ג' לעתיד. עם זאת, בהינתן מאפייני הפגיעה ותקופת אי הכושר, סביר כי התובע נזקק למשך תקופה לעזרה חריגה של בני משפחה. בנסיבות העניין אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי בעניין זה בסך 6,000 ₪.

הוצאות:

41.התובע צירף קבלות מעטות של הוצאות שהוציא. כמו-כן, מדובר בתאונת עבודה, והתובע זכאי היה לתבוע הוצאותיו מהביטוח הלאומי, דבר אותו לא עשה. עם זאת משסביר כי לתובע נגרמו הוצאות עודפות עקב הפגיעה, לרבות בגין נסיעות, אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי בעניין זה בסך 4,000 ₪.

כאב וסבל:

42.בשים לב לנתוני הפגיעה, הטיפול הרפואי, הנכות שנותרה והזמן שחלף מאז התאונה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין כאב וסבל.

סה"כ הנזק:

43.סה"כ הנזק הוא כדלקמן:

בגין הפסד שכר לעבר – 84,000 ₪.

בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד – 51,000 ₪.

אובדן פנסיה – 12,000 ₪.

עזרת צד ג' – 6,000 ₪.

הוצאות – 4,000 ₪.

כאב וסבל – 60,000 ₪.

סה"כ הנזק: 217,000 ₪.

ניכויים:

44.התובע פנה לראשונה לביטוח הלאומי בתביעה בגין פגיעה בעבודה, בשנת 2011. תביעתו הוכרה עקרונית בלבד, נוכח האיחור בהגשתה. על רקע האמור טוענים הנתבעים לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל לפי חוו"ד אקטוארית שהגישו בסך 33,620 ₪ (כולל ריבית עבר).

45.התובע טוען כי המעסיקה לא שיתפה עמו פעולה עת פנה אליה בסמוך לאחר התאונה וסירבה לחתום על הטופס הנדרש לביטוח לאומי, ולפיכך אין מקום לערוך ניכוי רעיוני של התשלומים שעשויים היו להשתלם לו.

46.סבורני כי הדין בעניין זה עם הנתבעים. בתצהירו של התובע נאמר כי לאחר התאונה הוא פנה למעסיקה בבקשה שתחתום על טופס התביעה של דמי פגיעה, אך מבלי שפנייתו נענתה. אולם גרסתו בעניין זה בחקירתו הנגדית לא היתה עקבית ולא הותירה רושם משכנע. תחילה טען כי פנה למעסיקה וכי הדבר נמשך זמן רב, אולם מיד לאחר מכן משנשאל האם פנה למעסיקה בטרם הפנייה (המאוחרת) של עורך-דינו היתה תשובתו: "אם אני רוצה לדבר איתו אז הוא יגיד לפועלים שאני מקבץ נדבות ממנו. אם אני אגיד לו שאני צריף מסמכים, הוא יגיד לפועלים שאני צריך מסמכים כדי לקבל כסף" (עמ' 19, ש' 19-20). מתשובה זו ניתן להבין כי לא היתה פניה למעסיקה בעניין זה בסמוך לאחר התאונה. מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע ניתן ללמוד כי פניה בכתב בעניין זה מב"כ התובע למעסיקה נעשתה לראשונה בחודש מרץ 2009, זמן רב לאחר התאונה. בפניה זו לא נאמר דבר לעניין פניות קודמות מטעם התובע למעסיקה שלא נענו, דבר שניתן היה לצפות שייעשה ככל שכך היו פני הדברים. התביעה למל"ל הוגשה בחודש ספטמבר 2011, תחילה ללא חתימת המעסיקה, אולם חתימה זו צורפה כבר בחודש דצמבר 2011. המסקנה העולה מכל המפורט הינה כי התובע התמהמה בהגשת תביעתו למוסד לביטוח ללאומי, שלא בעטיה של המעסיקה.

47.ענייננו בתאונת עבודה, ועל התובע, כחלק מחובת הקטנת הנזק, לפנות למל"ל לקבלת התשלומים המגיעים לו כנפגע עבודה. התובע בענייננו לא עשה כן אלא בחלוף זמן רב מאז התאונה, ומשום כך לא שולמו לו מלוא התשלומים להם היה זכאי לו היה פונה במועד. בנסיבות אלה, הוא לא מיצה כמתחייב את זכויותיו במל"ל, ולפיכך בדין טוענים הנתבעים לניכוי רעיוני של הגמלאות להן היה זכאי (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח, פד"י כח(2) 497).

48.נוכח המקובץ, יש לנכות מהפיצוי לתובע את התשלומים להם היה זכאי הוא ככל שהיה מגיש את תביעתו למל"ל במועד, כטענת הנתבעים בסיכומיהם ולפי חוות הדעת האקטוארית שהגישו, שלא נסתרה לגופה.

49.הפיצוי לתובע לאחר ניכוי כאמור עומד על סך 183,000 ₪ (מעוגל).

סיכומם של דברים:

50.התביעה מתקבלת.

51.אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 183,000 ש"חף בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי שנפסק ובצירוף מע"מ, החזר האגרה משוערכת להיום והחזר עלויות חווה"ד ששילם התובע משוערכות להיום.

52.ביחסים בין הנתבעים לבין עצמם, תישא המעסיקה ב- 70% מהסכומים שלעיל, והנתבעים 2 ו-3 ב- 30% מהם.

53.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.