תושב הרשות הפלסטינית נפגע בשנת 2007 במסגרת עבודתו בפרויקט בנייה ברמת גן ותבע את המעסיקה שלו ואת מי שהזמין את עבודות הבנייה. בית המשפט חילק את האחריות בין השניים.
שופטת בית משפט השלום בנצרת עינב גולומב פסקה לעובד בניין שנפל מגובה רב פיצוי של 183 אלף שקל, אף שהעובד לא דייק בתיאור התאונה. השופטת קבעה כי אין זה משנה שכן הוכח שהתאונה אירעה במהלך העבודה ושהנתבעים הפרו את חובות הבטיחות והפיקוח.
התאונה אירעה בפרויקט בנייה ברמת גן, כאשר התובע ביצע עבודת טפסנות בגובה, ונפל מסולם שניצב על פיגום. בבית החולים אובחנו אצלו חבלות ראש קשות.
התביעה, משנת 2011, הוגשה נגד החברה שהעסיקה את התובע ונגד האיש שהזמין ממנה את העבודות וחברת הביטוח שלו (אליהו). התובע טען כי נפל מגובה 6 מטרים וכי הסולם היה "מאולתר", רעוע ולא תקני.
למעשה, העובדה שהתובע נפל מסולם לא הייתה במחלוקת, וכך גם העובדות שלא חבש קסדה ולא היה מאובטח באמצעות רתמת גוף. אלא שהנתבעים טענו כי לא הוכח פגם בסולם.
לגרסתם, סיבת הנפילה אינה קשורה לסולם, אלא לכך שהתובע איבד את אחיזתו, כנראה משום שחש ברע על רקע מחלת סוכרת ממנה סבל.
ואכן, לאחר ששמעה עדויות עובדים אחרים, השופטת גולומב לא השתכנעה שהסולם היה רעוע. גם בנוגע לגובה הנפילה השופטת הבהירה כי העדויות והתיעוד הרפואי אינם תומכים בגרסת התובע, ונראה כי מדובר בנפילה מגובה של שלושה או ארבעה מטרים ולא שישה.
"סיכון בלתי סביר"
למרות קביעות אלה, השופטת החליטה לקבל את התביעה, תוך שהבהירה כי אין חשיבות לגובה הנפילה המדויק במצב שבו הוכח כי התובע נפגע מנפילה בזמן העבודה. נראה כי הדבר החשוב והמכריע היה העובדה שלתובע לא סופקו אמצעי מיגון כלשהם – לא קסדה ולא רתמה. "סיכון זה לעובד הוא סיכון בלתי סביר שניתן וצריך לצפות אותו מראש ולהיערך למניעתו", כתבה.
כמו כן, השופטת קיבלה את טענת התובע שלפיה לא סופקה לו הדרכה על עבודה בגובה – חובה נוספת שהמעסיקה הפרה.
יש לציין כי בנוגע לטענה שלפיה התובע נפל משום שחש ברע, השופטת ציינה כי מעבר לכך שהטענה לא הוכחה, הרי שהדבר בכל מקרה לא מבטל את חובתה של המעסיקה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. לעמדתה, גם האפשרות של נפילה מגובה של עובד שלא חש בטוב מהווה סיכון שהמעסיק צריך לצפות מראש.
מכאן השופטת ניגשה לחלוקת האחריות וקבעה כי המעסיקה נושאת ב-70% מהנזק ומזמין העבודה ב-30%. "עיקר האשם בענייננו נעוץ לפתחה של המעסיקה, אשר לא דאגה לאמצעי בטיחות ולהדרכה מתאימה לתובע, דבר שהוא באחריותה הישירה, בעוד שמחדלו של הנתבע 2 (המזמין, שם הכותב) הינו במישור הפיקוחי בעקרו", הסבירה.
בסיכומו של דבר, השופטת הורתה לנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך 183,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי, ובהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה.
יש לציין כי הנזק הוערך בסכום של 217,000 שקל, אולם השופטת קיבלה את טענת הנתבעים שביקשו לנכות מסכום זה "ניכוי רעיוני" – תגמולים שהתובע היה מקבל אילו היה מגיש תביעה לביטוח לאומי מיד אחרי התאונה, ולא מתמהמה עמה במשך מספר שנים.
עו"ד גבריאל שקרוב
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.