עובדות הרקע
1.1הוצג נסח רישום מרשם המקרקעין, מיום 4.8.16. מדובר באדמת מדינה. יש רישום של בית משותף מיום 11.10.88. כחוכר של תת חלקה 3 בשלמות רשום מר אביטל אהרון (להלן "המנוח אהרון "),לפי שטר שכירות מיום 16.7.91 (שטר 13785/1991). הכתובת של הנכס הרשומה בנסח הרישום היא גיורא יוספטל 18 קרית אתא.
1.2התובעים טענו כי סבם, המנוח ברון משה ז"ל ת.ז. 04119100 (להלן "המנוח ברון") ואביהם, סול אישטיין, רכשו ביחד את הנכס באוגוסט 1971 . התובעים הינם אחים, יורשי המנוחה אמם אטי אישטיין ת.ז. 067348656 שנפטרה ביום 29.5.12. המנוחה אטי אישטיין ירשה את החלק של סול אישטיין ושל המנוח ברון בנכס. (הוצגו צווי הירושה). בצו הירושה של המנוח ברון (מיום 16.11.86) מוזכרת החנות בכתובת ברחוב יוספטל 18 בקרית אתא . מכאן – התובעים לטענתם הינם היורשים של הנכס.
1.3התובעים טוענים לשרשרת הזכויות הבאה :
א.בשנת 1967 רכש המנוח אהרון את הנכס מעמידר
ב.בשנת 1970 מכר המנוח אהרון את הנכס למר שמשון סמואל אברהם ז"ל. (להלן "שמשון סמואל")
ג.בשנת 1971 מכר שמשון סמואל אברהם את הנכס למר משה ברון וסול אישטיין.
ד.משנת 1971 החנות בחזקת משפחת אישטיין לדורותיה.
1.4עזבון המנוח אהרון באמצעות יורשתו טען כי הרישום בנסח מהווה ראיה חותכת לתוכנו, בשנת 1991 חתם המנוח אהרון בעצמו על שטר חכירה ונרשם כבעל הזכויות, לא הוצג הסכם מכר בין המנוח אהרון לשמשון סמואל, נטענו טענות נוספות לגבי אי הוכחת העסקה השניה בין שמשון סמואל למנוח ברון, וכן לאי הוכחת החזקה בנכס. עוד נטען לשיהוי והתיישנות.
1.5 התביעה הוגשה גם כגד חברת עמיגור, מי ששמשה כחברה המשכנת של הנכס עד לשנת 1991. עמיגור בקשה להימחק מכתבי הטענות תוך הצהרה שתקבל כל הכרעה שבית המשפט ייתן, ואכן נמחקה בהסכמת ב"כ התובעים לאחר שאישרה כי פרטי הגוש והחלקה של הנכס המצוי ברח' יוספטל 18/3 קרית אתא היו בעבר גוש 10232 חלק מחלקות 57,58. מאחר והתיק הוגש מלכתחילה כהמרצת פתיחה (טרם העברתו לסדר דין רגיל) הוגש מטעם עמיגור תצהיר נציגת עמיגור המתייחס לתביעה. יצוין, כי נציגת עמיגור לא זומנה כעדה במהלך המשפט, אך עולה כי הן התובעים והן נתבע 1 הסתמכו על תצהיר זה ונספחיו. יורשת הנתבע 1 צירפה לתצהירה את נספחי תצהיר עמיגור.
1.6 אדגיש, כי מלכתחילה התביעה לקתה בחוסרים משמעותיים וניתנו התראות על מחיקתה על הסף. גם לאחר החלפת ב"כ התובעים בתיק, התרעתי על קיומם של חוסרים בתיק, המלצתי על מחיקת התביעה והשלמת המסמכים החסרים, אך ב"כ התובעים עמדו על ניהולה על בסיס החומר הקיים.
2. נטל ההוכחה
2.1 חזקת הרישום בטאבו - ס' 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 יוצר חזקה לפיה רישום מקרקעין מהווה ראיה לתוכנו.
"125.(א)רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969."
אין חולק על כך כי כל העת הרלוונטית מי שהינו רשום בנסח הרישום כבעל זכויות החכירה בנכס הוא המנוח אהרון.
נטל הראיה מוטל על התובע לסתור חזקה זו ולהוכיח את תביעתו. הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי איננו משקף את מצב הדברים האמיתי הוא נטל כבד. (ראו ע.א 2576/03 אהובה וינברג נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים. (21.2.07). מידת ההוכחה הדרושה הינה עודף ההסתברות. דהיינו, התובע יזכה בתביעתו אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 50%. אם לא יעמוד בכך, יפסיד את מלוא תביעתו. יש לזכור שלזכות הנתבע 1 בכף המאזניים עומדת מלכתחילה חזקת הרישום.
2.2 טענה כנגד עזבון - בהוכחת טענה כנגד עזבון (או יורשיו), נדרש אף נטל הוכחה מוגבר בשל חוסר יכולת של הנפטר להזים או לסתור את הראיות. ראו ע.א 5997/92 מלק נ. מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל (28.9.97 ).
"המדובר בענייננו בתביעה נגד עיזבון. בתביעה מסוג זה, "מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 323/86 לרנר נ' ניב ואח' [3]). מן התובע מעיזבון נדרשות "ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו" (דברי הנשיא שמגר בע"א 843/87 כוכב נ' עזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל ואח' [4]). הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, ש"בהעדר הבעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראָיות יריבו..." (ע"א 459/59 מ' פינקלשטיין ואח' נ' פרושטייר ואח' [5], בעמ' 2330)".
וראו דברי כב' השופט ד"ר ביין בת.א (חי) 11068/97אבו רקיה נ. חאטר-
"כשם שיש לנהוג בזהירות מיוחדת בתביעה נגד עזבון (השווה עא 525/78 סנובסקי נ. לבון פד"י לד(4) 266; עא 459/59 פינקלשטיין נ. פרושטייר פד"י יד 2327) כך הוא הדבר וביתר שאת, כשמועלית טענה בעלת אופי פלילי ברור כנגד "יורדי דומה".
2.3מצוידים בהבנת כובד נטל ההוכחה הנדרש בתביעה זו - נצא לדרך הסוקרת את הראיות שהובאו.
3.החכירה על ידי המנוח אהרון
3.1עמיגור, חברה משכנת בדיור הציבורי, נהלה רישומים לגבי משתכנים לפי חוק רישום שיכונים ציבוריים תשכ"ד 1964. לאחר הקמת עמיגור בשנות השבעים, הועברו לניהולה נכסי דיור ציבורי שניהלה עמידר, וביניהם הנכס.
3.2 צורף הסכם מכר משנת 1967, לפיו מכרה עמידר למנוח אהרון זכות חכירה במבנה 17 יחידה 3 בגוש 10232 חלקות 57-58. ס' 7 א' בהסכם קבע כי המנוח אהרון איננו מורשה להעביר זכותו לאחר ללא אישור בעלי הנכס מראש ובכתב.
3.3 הזכויות לא נרשמו בפנקס רשם המקרקעין שכן לא הושלמו הליכי הפרצלציה ורישום הבית המשותף. רק בשנת 1990, נחתם שטר שכירות( שקבל את המספר 13785/91) – חכירה לדורות בין מנהל מקרקעי ישראל למנוח אהרון, כאשר חתימת המנוח נעשתה באמצעות יפוי כוח נוטריוני שהיה מצוי בתיק. שטר שכירות זה שקף את ספריה של עמיגור כפי שהיו באותו המועד. העסקה אושרה לרישום במשרדי רשם המקרקעין ביום 16.7.91.
3.4 על המנוח אהרון למדנו מעדות בתו כי התגורר במגדל העמק, שמש כמזכיר ראשי של בית הדין הרבני בחיפה, פרש לפנסיה בגיל 1990, בגיל 1999 קבל אירוע מוחי, ובשנת 2010 נפטר.
4. הטענה למכר הנכס מהמנוח אהרון לשמשון סמואל
4.1 התובעים טענו כי בשנת 1970 מכר המנוח אהרון את זכות החכירה לאדם בשם שמשון סמואל.
4.2לא הוצג כל הסכם מכר בין המנוח אהרון לשמשון סמואל, לא בשנת 1970 ולא בכל שנה אחרת.
4.3 לא הוצג דיווח כלשהו לרשויות המס על עסקה כזו.
4.4 לא הוצגו אסמכתאות על תשלום כלשהו, משמשון סמואל למנוח אהרון, או לרשויות המס.
4.5 עובדה היא כי במשרדי עמיגור, אשר קבלו את המרשמים מעמידר, לא מופיע רישום כזה, וגם אין אסמכתא כי נתבקשה הסכמת הבעלים להעברת הזכות, כמתחייב מהסכם החכירה.
4.6 בעקבות פניה לרשות המס נתקבל אישור של פקיד רשות המיסוי חיפה כי אין כל רישום אצלם על עסקה בין המנוח אהרון לבין שמשון סמואל בקשר לנכס מושא הדיון ואין אצלם תיק כזה.
4.7 בעקבות צו שניתן על ידי בית המשפט לרשויות המס נתקבלה תעודת עובד ציבור של אותו פקיד מס (ראש ענף חוליה) לפיה המסמך היחידי המצוי הוא "גיליון הערכה" שהוא רישום פנימי של המשרד מספר שדה, שנלקח מהמערכת הממוחשבת. אותו פקיד מציין כי אין בכך ללמד על תשלום מסים וכי יש לפעול פי הרישום אצל החברה המשכנת ,שם התבצע רישום הזכויות .
4.8 התובעים בקשו להסתמך על גיליון הערכה זה כראיה לעסקת מכר בין המנוח אהרון לשמשון סמואל. ראשית אציין, כי גיליון ההערכה הינו ללא תאריך, ולא ניתן לדעת מתי מולא. עיון בגיליון ההערכה מלמד כי השורה המתייחס למעבר הזכות בין המנוח אהרון לשמשון סמואל מולאה על יסוד מש"ח. המש"ח היחידי שהוצג הוא זה שמולא בשנת 1973 בעסקה שבין שמשון סמואל למשה ברון (ללא שמו של עורך דין ) ושם רשם מאן דהוא כי בעל הזכות היה המנוח אהרון , זכות שנרכשה ממנו ביום 8.3.70. העסקה המדווחת באותו מש"ח היא בין שמשון סמואל למשה ברון, זאת ותו לא. מכאן שהפרט המופיע בגיליון ההערכה צמח מתוך מש"ח מאוחר שהוגש על ידי הצדדים החדשים לעסקה, ולא בעקבות דיווח כלשהו על עסקה בין המנוח אהרון לשמשון סמואל. ממילא אין רישום כלשהו בגיליון הערכה זה מהווה אינדיקציה להעברת זכויות.
4.9 שמשון סמואל נפטר, והיורשות שלו לא הובאו לעדות על ידי התובעים על מנת להראות מכח מה קנה אביהן זכות בנכס, אם קנה.
4.10 במועד העסקה הנטענת בשנת 1970 היה חוק המקרקעין בתוקף אשר חייב עריכת הסכם בכתב לעסקה מסוג זה. לא הוצג כל הסכם. מעבר לכך, גם לא הוצג שמץ ראיה כלשהו שיש בו לאשש את הטענה כי שמשון סמואל החזיק בנכס מושא הדיון בזכות. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי חוליה זו בשרשרת המכר כלל לא הוכחה. לא במאזן ההסתברויות הדרוש, ובוודאי לא בנטל ההוכחה הדרוש כנגד חזקת רישום וכנגד עזבון.
4.11 משלא הוכח כי המנוח אהרון נפרד מזכותו בנכס, ממילא מתייתר הדיון בשאר הטענות שהעלו התובעים, אך אתייחס בהמשך לטענות הנוספות.
5. העסקה בין שמשון סמואל למשה ברון
5.1 טענת התובעים היא כי שמשון סמואל קנה זכות בנכס בשנת 1970 אך כבר בשנת 1971 מכר את הזכות למשה ברון. לכאורה, אדם שהיה זקוק לנכס שהוא דיור רכש ומכר בתוך שנה את הנכס, מבלי שהובהרו הנסיבות. כבר בעובדה זו יש להטיל צל כבד על טענת התובעים.
5.2 התובעים בקשו להציג זיכרון דברים בשפה הרומנית, שלא תורגם על ידם לעברית וכבר הבהרתי במהלך הדיון כי אין לו כל משקל ראייתי ולא יכול להיות לו, כמסמך הכתוב בשפה הרומנית שהתובעים לא טרחו לתרגמו.
5.3 התובעים בקשו להציג חוזה מכר שנערך בין שמשון סמואל ומרים אשתו, לבין משה ברון וסול אישטיין. ההסכם הוא מיום 15.8.71. להלן ההואיל הראשון בהסכם –
כבר כאן ניתן לראות כי כלל לא ברור מנוסח הסעיף האם מה שמועבר למשה ברון וסול אישטיין היא חכירה או חכירת משנה. בהחלט יתכן כי כל העסקה בין שמשון סמואל למורישי התובעים היא עסקה של חכירת משנה, דהיינו המנוח אהרון נשאר להיות החוכר הראשי. חכירת משנה מתיישבת גם עם פרקי הזמן – סביר יותר ששמשון סמואל היה במקום חוכר משנה לתקופה של שנה, וככזה הוא מעביר את זכותו הלאה.
5.4 להסכם זה צורף נספח המתאר את הדירה. בגוף הנספח רשום כי מדובר בחלקה 51/36 בגוש 10232, (נתון שאיננו זהה לאפיון הנכס בהסכם החכירה מול עמידר), אך במכונת כתיבה הוסף מעל לשורה העליונה כי מדובר ביחידה 3 במבנה 17 על חלקות 57-58. בעוד שרישום מאפייני החנות בגוף המסמך אינם מתאימים למאפיינים בחוזה החכירה המקורי של המנוח אהרון, השינוי שהוסף במכונת כתיבה חוזר על האפיון שבהסכם החכירה המקורי. התובעים לא הסבירו את מהות השינוי, ומהי חלקה 51/36 שאיננה מתאימה לתיאור החלקה 57-58.
5.5 עוד הוסף במכונת כתיבה לאותו נספח כי החנות נרכשה מהמנוח אהרון ביום 8.3.70 . לפי תאריכים אלו שמשון סמואל החזיק בנכס מהלך תקופה של כשנה וחמשה חודשים בלבד.
5.6התובעים הציגו דווח לשלטונות המס משנת 1973 על עסקה בין שמשון סמואל ומרים למשה ברון וסול, אך היא מתייחסת לגוש 10232 חלקה 51 ותת חלקה 36, ולא לנתוני גוש חלקה כפי שמופיעים בהסכם החכירה של המנוח אהרון. התובעים לא הסבירו מדוע יש לראותך בדיווח זה משום דיווח על עסקה בנכס מושא הדיון. ב"כ התובעים אומנם צירפה מכתב פניה שלה לעמידר מיום 25.2.19 להבהיר האם יש זהות בין גוש 10232 חלקה 51 תת חלקה 36 לבין גוש 10503 חלקה 77 תת חלקה 3, אך לא המציאה כל תשובה שניתנה לה. אם אכן מכתב כזה נשלח לעמידר, ולא הוצגה במהלך הבאת ראיות התגובה לו, יש לראות זאת כהימנעות מהבאת ראיה המקימה חזקה שבעובדה כי היתה פועלת לחובת הנמנע. ראו ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (26/5/10) -
הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (לא פורסם, 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649).
5.7 כאן המקום לציין כי למורישי התובעים גם נכס נוסף ברח' יוספטל 61, כפי שעלה ממכתב ששלח עורך דינם ביום 9.4.14 לחברת עולה חדש, אשר צורף כנראה בטעות לראיות בתיק זה, שם הגוש והחלקה נכון לשנת 2014 הם גוש 10256 חלקה 115 תת חלקה 12.
5.8 לא הוצגה כל הסכמה מטעם מנהל מקרקעי ישראל להעברת הזכות משמשון סמואל למשה ברון ולסול. המנהל המשיך להוציא דרישה לדמי חכירה למנוח אהרון.
5.9 ברישומי החברה המשכנת אין כל רישום על קיומו של שמשון סמואל בנכס או משה ברון וסול אישטיין בנכס.
5.10 בהסכם המכר עצמו אין כל סעיף שמתייחס לנושא העברת הזכויות או ההתחייבות לטפל ברישום הזכויות. גם לא יוחד לכך יפוי כוח כלשהו בסעיפי ההסכם.
5.11 מהנספח להסכם ניתן ללמוד שעל הנכס רובצת משכנתא לטובת "טפחות" בנק למשכנתאות בסכום של 17,000 ₪ שהרוכש כביכול מתחייב לשלמה לבנק במישרין. לא הוצג כל רישום על קיומה של משכנתא כזו, לא אסמכתא כלשהי מהבנק ולא הוצג רישום כזה בספרי החברה המשכנת. מן המפורסמות הוא כי בנק לא נותן משכנתא ללא רישומה, על מנת להבטיח את גביית ההלוואה.
5.12 התובעים איתרו כי לשמשון סמואל המנוח שתי יורשות, הגב' רבקה נוסם, והגב' לאה מידן. שתי היורשות בקשו להימחק מכתב התביעה. לא אישרתי בקשתן להימחק, אך התרתי להן שלא להתייצב לדיון, תוך שציינתי במפורש כי אין בכך למנוע מבעל דין לבקש העדתן. היורשות הגישו תצהיר זהה בנוסחו בו נרשם כי החנות הייתה בבעלות אביהם לפני הרבה שנים ושהוא מכר את החנות למנוח אהרון וסול אישטיין. שתי יורשות אלו לא נקראו לעדות על ידי התובעים ולכן תצהירם הוצא מהתיק במהלך ההוכחות (החלטה מיום 8.4.19 עמ' 9 לפרטיכל).
5.13בהמשך לכל האמור לעיל עולה כי הניסיון להראות מעבר למאזן ההסתברויות כי בוצעה עסקה בנכס מושא הדיון בין שמשון סמואל ומרים לבין משה ברון וסול אישטיין – נכשל.
6. החזקה בחנות.
6.1התובעים בקשו להסתמך על העובדה שלהם חזקה בחנות, כדי להוכיח את זכות החכירה שלהם. מעדותו של התובע 1 עלה כי אביו , סול אישטיין (בנו של המנוח ברון), נהל בנכס חנות עד לפטירתו בשנת 1977 (מהלך של כ-6 שנים לפי המועדים הנטענים). מיד בסמוך לכך, ולכל המאוחר כשנתיים לאחר מכן החנות הייתה מושכרת לאחרים.
6.2 התובע 1 הינו מהנדס במקצועו והיה במהלך השנים 1979 -1983 בארה"ב. התובע לא החזיק בעצמו את החנות. התובע 1 לא ידע כמה שנים הושכרה החנות ומה היו דמי השכירות. לאחר פטירת האם, בשנת 2012 החנות הושכרה למר פרץ . התובע 1 טען כי נחתם הסכם שכירות עם מר פרץ (שלא הוצג) וכי דמי השכירות החודשיים עומדים על סכום של כ-1600 ₪. לא הוצגו ראיות חיצוניות לעובדת תשלום דמי השכירות.
6.3 התובעת 2 העידה כי החנות הושכרה בסמוך לפטירת האב לגב' מלכה שניהלה במקום מכולת כשלושים שנה ויותר ושילמה דמי שכירות לחשבון האמא, אטי אישטיין. לאחר מכן הושכרה החנות לפרץ שקיים במקום שיפודיה, ולאחר מכן לאחיו כנראה או לאותו פרץ, שאפשר לדייר משנה להפעיל במקום מספרה. לא הוצגו ראיות על הסכמי השכירות, לא הוצגו ראיות על תשלומי דמי השכירות לחשבון הבנק של האם במהלך 30 השנה כפי שנטען, או אסמכתא אחרת לתשלום כלשהו.
שני התובעים טענו בתצהירם (בנוסח זהה) כי במהלך השנים בהם אמם ז"ל ניהלה את החנות "ניהלו את ענין החנות הכולל תשלום דמי חכירה למנהל, תיקונים רבים של החנות וכל הטיפול השוטף בחנות", אלא שבמהלך חקירתם הנגדית התפוגגה לחלוטין אמירה זו. אף אחד מהם לא יכול היה להראות , בוודאי לא באסמכתאות, תשלום דמי חכירה במהלך התקופה, או טיפול בתיקון כלשהו או מה היה הטיפול השוטף. הסתבר כי החנות היתה מושכרת לגב' מלכה, נטען כי שולמו דמי שכירות לחשבון האם, וגם עובדה זו לא הוכחה בראיות.
6.4 רק לאחר פטירת האם בדקו התובעים אם שולמו דמי חכירה עבור החנות, והסתבר שלא שולמו במשך שנים, לכן שילמו את החוב של דמי החכירה (סך של 2,881 ₪). ממסמך רמ"י מחודש פברואר 2014 בנושא דמי חכירה המופנה למנוח אהרון עולה כי מדובר בהקצאה ללא הסכמה החל מיום1.4.13 ומצוין כי בעל הנכס עזב. מהמסמך נלמד כי לא שולמו דמי חכירה למנהל החל מאפריל 1991 ועד לשנת 2014, מועד בו התובעים בררו מהי זכותם בנכס ושילמו דמי חכירה.
6.5 התובע 1 העיד כי איננו יודע מהו תשלום הארנונה בעבור החנות. גם התובעת 2 לא ידעה מהו תשלום הארנונה לעירייה בעבור החנות שכן השוכרים נושאים בתשלום זה.
6.6 התובעת 2 טענה כי תקנה במהלך שנים פיצוץ שהיה בצינור אך לא זכרה מתי ולא הוצגה כל אסמכתא בנושא.
6.7 גם לענין החזקה, התובעים לא הצליחו להראות ולו מעבר למאזן ההסתברויות כי החזקה אכן היתה להם בנכס מאז שנת 1971 ואילך .
6.8 מעבר לדרוש אציין כי גם אם היו מוכיחים התובעים חזקה בנכס, לא היה בכך כדי להקנות להם את זכות החכירה. חזקה יכולה להוות ראיה נסיבתית חשובה, אך אין בכוחה הבלבדי והוכיח את הזכות במקרקעין.
7. הנתבעת הסתמכה על הרישום בטאבו
7.1המנוח אהרון התגורר במגדל העמק בדירת עמידר, שם גם גדלה בתו גב' ביטון, והתגוררה לדבריה במגדל העמק מרבית חייה , עד כה. גב' ביטון רשמה בכתב ההגנה ובתצהירה (ס' 20 לנ/2) כי ידעה כי לאביה יש נכסים בקרית אתא אך בעקבות האירוע המוחי שלקה בו, לא ידעה פרטים ספציפיים לגבי החנות. גב' ביטון הינה היום כבת 45, ועסקת המכר הנטענת בין המנוח אהרון לבין שמשון סמואל היא לפני כ-49 שנים. עוד ציינה גב' ביטון כי לאחר פטירת אביה, דודתה דברה על קיומה של "חנות", אך לא ידעה במה מדובר, שכן במהלך חייה לא שמעה על כך מהוריה, ששניהם כבר אינם בין החיים.
7.2 לטענתה אביה היה אדם מסודר, ולא היה משאיר על שמו נכס שאיננו שלו, אם לא היה שלו. עוד ציינה כי סבה וסבתה הם מקרית אתא, ואביה במקור היה מקרית אתא. יחד עם זאת, פעם ראשונה שגב' ביטון שמעה על הנכס הספציפי הזה היתה עם הגשת התביעה הנוכחית.
7.3 גב' ביטון נשאלה על ידי ב"כ רמ"י בחקירה חוזרת האם היא מכירה את חתימת אביה והיא אישרה כי היא מזהה את חתימתו על מסמך שהוצג בפניה. מסמך זה היה שטר השכירות מול שיכון ופיתוח. כמו כן הוצג בפניה מסמך נוסף, שם לא זיהתה את חתימתו, וזה היה מסמך ההסכם שבין שמשון סמואל למנוח אהרון.
7.4 למעשה עלה מהראיות כי לבד מעובדת הרישום בטאבו, אין לנתבעת ראיות נוספות משמעותיות המחזקות את עובדת זכותו של אביה בנכס.
8. התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה
8.1 הכלל הוא שאת הרישום בטאבו עצמו, יש לסתור בראיות מעבר למאזן ההסתברויות, כפי שפורט לעיל. הנטל אף כבד יותר כאשר מדובר בתביעה שמוגשת כנגד עזבון,48 שנים לאחר הסכם המכר הנטען.
8.2 התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה. לא הוכח בראיה כלשהי כי המנוח אהרון אכן מכר את זכויותיו. בהעדר החוליה הראשונה הנדרשת, לא ניתן להוכיח את המבוקש בתביעה. עוד הוספתי כי גם לגבי העסקה בין שמשון סמואל ומשה ברון עולות תהיות שלא יושבו על ידי התובעים. גם עובדת החזקה נשארה למעשה בלתי מוכחת, לבד מטענת בעל דין יחידה. העובדה שהטענה חזרה מפי התובע 1 וגם מפי אחותו, בנוסח זהה, יש לראותה כנטענת מפה אחד בשל זהות האינטרסים והקרבה ביניהם.
8.3 יש להצטער על כך שב"כ התובעים לא קבלה את המלצת בית המשפט למחוק את התביעה הנוכחית ולשקוד על הכנת החומר הדרוש להוכחת התביעה, תחת ניהול ההוכחות במצבו העכשווי של התיק.
8.4 משלא הורם הנטל, דין התביעה לדחייה.
9. שיהוי והתיישנות
הנתבעת טענה גם לשיהוי והתיישנות, שכן תביעתם של התובעים הוגשה לראשונה ביום 15.1.18, 47 שנים לאחר עסקת המכר הנטענת, ו-27 שנים לאחר הרישום בטאבו על שם המנוח אהרון. מאחר והתביעה נדחית לגופה, מתייתר הצורך בדיון בטענות השיהוי וההתיישנות.
10. לסיכום
10.1 התביעה נדחית.
10.2 התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות הנתבעת 1 בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
10.3 המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.
ניתן היום, ז' תשרי תש"פ, 06 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
