שני אחים תבעו מבית המשפט להצהיר שחנות בקריות נמצאת בבעלותם, על אף שהיא רשומה על שם אדם שנפטר. התביעה נדחתה ובתו של בעל החנות, שלא ידעה על קיומה, תירש את הנכס.
השופטת ריבי למלשטריך-לטר דחתה לאחרונה תביעה שהגישו שני אחים בה ביקשו להצהיר שחנות בקרית אתא שייכת להם. החנות רשומה על שם אדם שנפטר ב-2010. בתביעה שהוגשה נגד עיזבונו טענו האחים שהיא נמכרה לסבם. השופטת קיבלה את עמדת בתו של האיש וקבעה כי לא הוכח שהוא מכר אותה אי פעם.
הנכס המדובר שייך למדינה ובעבר נוהל בידי עמידר. ב-1967 מכרה עמידר את זכות החכירה בנכס לאביה של הנתבעת. ב-1990 נחתם הסכם חכירה לדורות בין מנהל מקרקעי ישראל לבין האב, והוא נרשם בטאבו כבעל הזכויות ב-1991 לאחר שהושלמו הליכי הפרצלציה ורישום הבית המשותף.
האב נפטר ב-2010, כ-11 שנים לאחר שקיבל אירוע מוחי. כמה שנים לאחר מותו הגישו האחים את התביעה נגד עזבונו באמצעות עו״ד טל רינת.
התובעים טענו כי אביה של הנתבעת מכר את הנכס ב-1970 לאדם אחר, והאחרון מכר אותו ב-1971 לסבם ולאביהם. בנסיבות אלה לטענתם, הם זכאים להירשם כבעלים.
הם הציגו צו ירושה של הסב בו מוזכרת החנות והוסיפו כי מאז 1971 החנות מוחזקת על ידי משפחתם. עוד הם ציינו כי בתחילה אביהם ניהל בנכס חנות עד לפטירתו. לאחר מכן החנות הייתה מושכרת ואמם גבתה את דמי השכירות. הם הוסיפו שטיפלו בעל ענייני החנות ובתוך כך שילמו דמי חכירה למנהל, ביצעו תיקונים ועסקו בטיפול השוטף בנכס.
בשם העיזבון הופיעה בתו של האיש, שירשה את רכושו. היורשת, שיוצגה על ידי עו״ד אביעד סיני, טענה שהזכויות בנכס שלה.
היא הציגה נסח טאבו בו רשום אביה כבעל הנכס וכן את שטר החכירה וטענה כי התביעה חסרת בסיס שכן לא נחתם כל הסכם מכר בין אביה המנוח לקונה כלשהו או לסבם של התובעים. עוד לטענתה, השניים לא הוכיחו שהחזקה בנכס הייתה בידיהם.
היורשת ציינה שידעה כי לאביה יש נכסים בקרית אתא, אך בעקבות האירוע המוחי בו לקה היא לא ידעה פרטים ספציפיים לגבי החנות ונודע לה על קיומה בעקבות הגשת התביעה.
קשה לסתור רישום בטאבו
השופטת ריבי למלשטריך-לטר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה. היא הבהירה שחוק המקרקעין יוצר חזקה שלפיה הרישום בטאבו מהווה ראיה לתוכנו. נטל הראיה לסתור חזקה זו הוא כבד. הנטל כבד אף יותר כשהתביעה מוגשת נגד עיזבון בשל חוסר היכולת של הנפטר לסתור את הראיות.
השופטת קבעה שהתובעים לא הציגו כל ראיה לסתור את הרישום. בין היתר לא הוצג הסכם בין האב לבין האדם האחר שלטענתם קנה ממנו את הנכס. כמו כן, לא הוצגו דיווח כלשהו לרשויות המס או אסמכתאות על תשלום שהועבר לאב.
היא ציינה שגם לא הוכחה כל עסקת מכר בין הקונה לסבם ולאביהם של התובעים ואין הסבר מדוע מכר להם את הנכס שנה בלבד לאחר שלכאורה רכש אותו.
זאת ועוד, במשך השנים מנהל מקרקעי ישראל המשיך להוציא דרישה לדמי חכירה לאביה של הנתבעת. בנוסף, התובעים לא הצליחו להראות כי משפחתם החזיקה בנכס. בין היתר, הם לא ידעו כמה שנים הושכרה החנות ומה היו דמי השכירות ולא הציגו אסמכתאות לטיפול השוטף.
התובעים חויבו בהוצאות בסך 15,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.