פלונית נ' מרכז רפואי מעיני הישועה ואח'

1. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בשל רשלנות של צד ג' אשר עבד אצל הנתבע.

2. התובעת, ילידת שנת 1990, פנתה לצד ג', רופא מומחה בתחום האף אוזן וגרון העובד אצל הנתבע, בשל גודש באף וקשיי נשימה.

3. צד ג' (להלן: "הרופא") בדק את התובעת והמליץ על ניתוח יישור מחיצת האף והקטנת הקונכיות.

כעבור כחודש פנתה התובעת בשנית לרופא או אז קבע כי התובעת סובלת מסינוסיטיס כרוני וכי יש צורך בניתוח מסוג FESS.

4. הניתוח בוצע ביום 18/2/14 אצל הנתבע שהינו בית חולים.

5. התובעת שוחררה מבית החולים כעבור יומיים.

6. בחלוף למעלה משש שנים הגישה התובעת את התביעה דנא ובמסגרתה נטען כי הרופא התרשל בטיפול בתובעת ובשל כך נגרמו לה נזקים.

בין השאר טוענת התובעת לשינוי במראה אפה, כאבים, אירועים חוזרים ונשנים של דלקות בסינוסים ושינוי בקול.

7. הנתבע מצדו הגיש הודעת צד ג' לרופא.

8. לאחר הגשת התביעה הלך צד ג' לעולמו ולא הספיק להגיש תצהיר עם גרסתו ואף לא העיד.

9. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר יוסף שם טוב.

מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופסור יוסף אלידן.

שני המומחים מתייחסים לרשלנות הנטענת וכן לאחוזי הנכות מהם סובלת התובעת כעת.

10. הטענות העיקריות של התובעת לעניין רשלנות הרופא על יסוד חווה"ד הרפואית מטעמה:

א. לא בוצעה לתובעת הדמיה טרום הניתוח;

ב. לא הייתה אינדיקציה לשינוי הניתוח לניתוח FESS דבר שהעמיד את התובעת בסיכון;

ג. התובעת ממשיכה לסבול מאף סתום ונזלת כרונית;

ד. צורת אפה השתנתה ונזקקה לסיוע של קלינאית תקשורת בשל שינוי בקולה.

ה. לא הוסבר לה על הסיכונים שבניתוח כזה, והיא לא הוחתמה על הסכמה מדעת לניתוח הפלסטי.

ו. תזדקק לניתוח מתקן מורכב בעלות של כ- 30,000 ₪.

המומחה קבע כי לתובעת 20% נכות לפי תקנה 69(1)ב. עקב שינוי בצורת האף וקשיי נשימה.

11. מנגד המומחה מטעם הנתבע חיווה את דעתו לפיה:

א. נערכה בדיקת הדמיה טרם הניתוח;

ב. הניתוח בוצע ללא שום סיבוכים;

ג. התופעות מהן סובלת התובעת מוכרות בעקבות ניתוחים, וניתוחים מתקנים מקובלים בתחום ואין בכך כדי להעיד על רשלנות, במיוחד כשמעברי האוויר דרך האף טובים;

ד. מצב האף אכן מלמד על נכות בגין שינויים בצורת האף החיצונית עם הפרעה בנשימה אך הנכות לא נוצרה כתוצאה מן הניתוח.

פרופסור אלידן קובע כי הנכות עומדת על 10% לפי תקנה 69(1) בין א. ל-ב.

12. המומחים חלוקים בשאלה האם בוצע גם ניתוח פלסטי, אם לאו.

13. אשר לסוגיית הנכות הרי שאין הבדל משמעותי בין קביעות המומחים. בהתחשב בכך שעסקינן באותה תקנה עם ניואנסים קטנים התלויים בהערכת הרופא ונוכח הפער הקטן אני מוצא לנכון להעמיד את הנכות על ממוצע של 15%.

עם זאת, חלק מהנכות הינו בגין הפרעה בנשימה שהייתה קיימת עובר לניתוח והיוותה גורם לניתוח.

14. "תיקי רשלנות רפואית מציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט... במידה רבה בשל הקושי האמיתי לא אחת ולא שתיים לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים שבסיסה מחויבותם המקצועית ("שבועתם") לטיפול ראוי, והנחת היסוד היא השתדלות ראויה בעבודה הרפואית... לאחר שצלחנו משוכות תיעוד, השאלה הניצבת היא – וכך גם בענייננו – היכן קו הפדות בין גישה מקצועית סבירה כזו או אחרת ... לבין רשלנות. אין בית-משפט שיתיימר כי מצא את המפתח לכך, אך הוא מונחה על-ידי עקרונות שבדין, פסיקה ושכל ישר" (ע"א 9010/08 (מרכז רפואי רבין נ' דוד לוביאניקר [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.7.11).

עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה אדנים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה.

נקודת המוצא העקרונית היא, כי ביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות. יחד עם זאת, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמע, על בית-המשפט לבחון הסוגיה האם רופא סביר היה יכול בנסיבות המיוחדות של המקרה לצפות את התרחשותו של הנזק. אם התשובה לשאלה זו הינה בחיוב, אזי יש לבחון את הסוגיה האם רופא סביר צריך אף לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח ( (3) 45).

בהקשר זה יוזכר כי כלל יסודי בביקורת שיפוטית בתביעות שעילתן רשלנות רפואית הוא כי האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה, על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילה של מכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלוונטית (ת.א. (מחוזי מרכז) 52964-02-11 (אליק איליאדז'ייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו] ניתן ביום 30.12.14);

ודוק, לא כל החלטה אשר בדיעבד מתבררת כהחלטה מוטעית היא החלטה רשלנית. זאת כיוון שהמבחן אשר על פיו בית המשפט בוחן מעשה או מחדל כלשהו של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו רשלנות אם לאו אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה (ע"א 280/60 א. פדרו נ' חפץ פלדמן ואח' פ"ד טו 1975, 1977 ראו גם (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות פ"ד מה ( (2) 142 (1991)). החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה כי אם למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרו פ"ד נ 3) 748]. הוכר כי ; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי כי לא כל טעות מהווה רשלנות ..." ( ע"א 632/95 כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.2007) (להלן: "כדר")). עוד ראו לעניין זה, ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר זאב מור (20.3.2008).

לעניין הרשלנות הרפואית ראוי אף ציין אמות מידה חיוניות נוספות, והן הכרה בקיומן של כמה שיטות מקובלות וכן בחופש של הרופא לבחור ביניהן כאשר גישה מעשית ויחס לפרקטיקה הרפואית חייבת להתיר מרווח של שינויים או סטיות מסוימות, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כול מקרה (אמנון כרמי בריאות ומשפט 333-332 (2003) והמובאות שם).

הבסיס לקביעה בתיק זה הינו מצבה של התובעת, כפי שרופא סביר יכול היה לאבחן אותו בזמן אמת תוך התעלמות מההתפתחויות שאירעו לאחר מכן, שיכולות ללמד בדיעבד מה היה מצבה של התובעת במועד בו פנתה לקבלת טיפול רפואי.

15. ודוק; נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת, ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו.

על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על-מנת לצאת ידי חובתו (ר' ספרו של י. קדמי על הראיות חלק שלישי, (ת"א, 1991), בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם) .

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו עליו הראיה" (קדמי חלק שלישי בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (שם בעמ' 1512).

16. ולעניין התובענה שלפניי, בביקור מיום 18/11/13 אצל המנוח נכתב באנמנזה:

" סובלת מאף סתום וצצונן בבדיקתה ססטית מחיצת אף לימין כונכיות מוגדלות, המלצתי ניתוח " (הכתיב במקור)

בביקור מיום 23/12/13 נכתב באנמנזה:

"ב 23, סטית מחיצת אף לימין, סינוסיטיס כרונית, כונכיות מוגדלות לניתוח FESS ואף קוד GOOU5 "

17. במכתב השחרור מהניתוח שבוצע ביום 18/2/14 נכתב ב 'בדיקות וממצאים':

"ריקמה פוליפואידית ממלאת סינוסים אתמואידליים קדמיים ואחוריים וחוסמ פתחי סינוסים מקסילריים. סטית מחיצת אף לימין כונכיות תחתונות מוגדלות דו צדדית "

ב 'מהלך הניתוח' נרשם:

" ...פתיחת סינוסים מקסילרי אתמואידלי קדמי ואחורי דו צדדית הסרת ריקמה פוליפואידית מפתחי הסינוסים...יישור מחיצת אף...הקטנת ריריות כונכיה תחתונה דו צדדית..."

18. האם היה צורך בניתוח FESS?

ראשית יצוין כי טרם ביצוע הניתוח היה צורך בביצוע צילום C.T או לפחות צילום רנטגן (פרופסור אלידן מטעם הנתבע בעמוד 50 בשורות , 22-23, בעמוד 57 בשורה 20 ראה גם בעמוד 59 בשורה 31 – "לפחות אם לא יותר").

הגם ולכאורה יש התייחסות להדמיה הרי שזו לא הוצגה והדבר פועל לחבות הנתבע וצד ג'.

בהיעדר הדמיה אני קובע שלא בוצעה.

הדבר אינו תקין ואינו צריך לקרות אך ממצאי הבדיקה בחדר הניתוח: "רקמה פוליפואידית ממלאת סינוסים אתמואידליים קדמיים ואחוריים וחוסם פתחי סינוסים מקסילריים, סטית מחיצת אף לימין, כונכיות תחתונות מוגדלות דו צדדית." סבורני כי הייתה אינדיקציה לביצוע ניתוח FESS פשוט כפי שבוצע.

יתר על כן, גם אם לא הייתה אינדיקציה מושלמת לביצוע ה- FESS הרי שלא נגרם כל נזק מהניתוח.

הפרעה בנשימה הייתה לתובעת לפני הניתוח וגם בחלוף זמן לאחריו. לא נוצר סיבוך מניתוח ה FESS (פרופסור אלידן בעמוד 57 בשורה 6).

בבדיקת C.T. שבוצעה כשנה לאחר הניתוח, לבדיקה בתחום העיניים בשל תלונות אחרות, נמצאה רירית קלה בסינוס ללמדך על הצלחת הניתוח.

מן הראוי להדגיש כי אין חולק כי ניתוחים מסוג זה אינם, בכל המקרים, יעילים לעד, וכי התופעות עלולות לחזור.

זאת ועוד, מקובל לערוך ניתוחים מתקנים בתחום ועצם ביצוע ניתוח מתקן או תופעות שחוזרות על עצמן אינם מעידים בהכרח על רשלנות רפואית של המנתח. (ראה גם עדותו של ד"ר שם טוב בעמוד 24 בשורות 33-37 לפרוטוקול הדיון)

האם תוקנה סטיית המחיצה?

ביום 1/3/15 ביקרה התובעת אצל רופא מומחה בתחום האף אוזן וגרון, שעל מומחיותו אין ספק, ד"ר דנו, שכתב: "בדיקה גופנית מחיצה ישרה טורבינות בינוניות רירית גדושה נתחיל טיפול אנטי אלרגי". ד"ר שם טוב מטעם התובעת אישר שאלה היו הממצאים (בעמוד 19 לפרוטוקול הדיון). היות ומחיצת האף לא התיישרה מעצמה והטורבינות (אשר עשויות לגדול אך לא לקטון) קטנו אני מקבל את גרסת הנתבע לפיה בוצע בניתוח יישור של מחיצת האף, כפי שנרשם בדו"ח הניתוח, וכן הקטנת הכונכיות כמתוכנן.

אין אינדיקציה לרשלנות בפעולות אלה וכאמור לעיל ובחלוף הזמן ייתכנו שינויים שירעו את המצב עד כדי החזרת המצב לקדמותו.

19. נותר אם כן לבחון האם בוצע ניתוח פלסטי?

בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 נקבע:

"13.(א)לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב)לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1)האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2)תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3)הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4)סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5)עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג)המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

(ד)על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

אופן מתן הסכמה מדעת14.(א)הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות." (חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 - מאגר נבו) "

על היקף המידע שעל הרופא למסור לחולה עמד בית המשפט (מפי כב' השופט עמית כתוארו אז) בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם ב'נבו'):

"עם זאת, מתוך הפסיקה ניתן לחלץ מספר כללים לבחינת היקף חובת הגילוי לשם קבלת הסכמה מדעת כנדרש בחוק:

א.  מידע רלוונטי לעומת מידע מירבי: חובת הגילוי איננה מוחלטת ואינה משתרעת על כל פרטי המידע האפשריים בנוגע לטיפול או הסיכונים והסיכויים.

ב. המידע שעל הרופא לספק למטופל הוא זה הדרוש לו על מנת לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול.

ג. כפועל יוצא מכך, יש לערוך איזון בין מידע מספק לצורך קבלת החלטה מודעת לבין מידע אשר "יציף" את המטופל באופן שיקשה עליו לקבל החלטה.

ד. חובת הגילוי אינה כוללת סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים. המשוואה היא שיעור הסיכון וחומרתו או שיעור הסיכוי מול התועלת הסגולית בגילוי.

ה. ידיעה כללית של מטופל בדבר סיכונים הכרוכים בטיפול אינה פוטרת את הרופא המטפל מלחזור ולהציגם בפני המטופל. עם זאת, לידיעת המטופל עשויה להיות השלכה לגבי היקף החובה.

ו. לא די להציג בפני המטופל את "השורה התחתונה" מבלי לנמק ולהסביר את השיקולים שהביאו אליה. זאת, בסייג הנזכר לעיל ולפיו אין להציף את המטופל במידע שלא יוכל להתמודד עימו.

ז. חובת הגילוי נועדה להשיג הסכמה מדעת של המטופל, ולכן המידע הנמסר צריך להיות כזה שנדרש לצורך גיבוש ההסכמה. המבחן בדיעבד הוא אם אי הגילוי אכן פגע בהסכמה מדעת של המטופל..."

"..ברי כי הכללים דלעיל אינם מהווים מצפן של ממש, שעל-פיו ניתן לתחם ולקבוע את היקף חובת הגילוי בכל מקרה ומקרה, אם בזמן אמת ואם בדיעבד, ומכאן חוסר הוודאות שהוא נחלתם של הרופאים והמטופלים, כמו גם של ציבור המשפטנים."

"...הכללים שניסח כעולים מן הפסיקה עד הנה - הגם שלדעתי הם מהוים מורה דרך ומצפן בעל חשיבות - אינם נותנים מענה ברור, ונותר חוסר ודאות בנושא היישומי".

ביצוע ניתוח פלסטי הוא ללא ספק מידע שעל הרופא למסור למטופל/ת.

אין חולק כי הן בביקורים אצל הרופא והן בדו"ח הניתוח אין התייחסות לניתוח פלסטי.

ברי כי אם התכוון הרופא לבצע ניתוח פלסטי חובה עליה היה ליידע את התובעת מראש. כמו כן, ככלל לא מבצעים ניתוחים פלסטיים בבתי החולים ובנוסף יש עלות נוספת לניתוח פלסטי וזו לא שולמה לבית החולים וגם לא הוכח ששולמה ישירות לרופא המנתח (וגם לא נטען ששולמה). לכאורה אין היגיון בביצוע ניתוח פלסטי שעלותו לא שולמה.

לא זו אף זו, התובעת לא הוחתמה על טופס לקראת הניתוח בו נרשם כי יבוצע ניתוח פלסטי וממילא לא נטען ולא הוכח שקיבלה הסברים על הסיכונים הכרוכים בניתוח שכזה.

מכאן שאם אכן בוצע הניתוח הפלסטי אזי שלא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת ונעשתה פגיעה באוטונומיה שלה.

20. לאחר שמיעת עדויות המומחים הרפואיים ועיון בראיות סבורני כי אכן בוצע ניתוח פלסטי ואנמק.

פרופסור אלידן העיד כי אינו יכול לדעת אם בוצע ניתוח פלסטי אבל אין אינדיקציה. (בעמוד 62 בשורה 4-5). כלומר הוא לא שלל לחלוטין אפשרות שבוצע ניתוח פלסטי.

לטעמי הניתוח בוצע מהטעמים הבאים:

ראשית, בעדותו טען ד"ר שם טוב שגם הוא וגם המומחה מטעם הנתבע, פרופסור אלידן, מצאו שני פגמים שיכולים להיווצר רק בניתוח פלסטי (בעמוד 25 לפרוטוקול בשורות 25-27.

שנית, ההוכחה לניתוח הפלסטי, לשיטת ד"ר שם טוב, הוא הרווח בין העצמות.

אמנם הרווח עשוי להיווצר גם מתוצאה של פגיעה ישירה באף, בתאונת דרכים למשל, אך הנתבע כשל מלהוכיח כי התרחשה פגיעה כזו (הייתה פגיעה בפנים, ככל הנראה בלסת, אך לא באף).

שלישית, בדו"ח הניתוח נרשם:

" ...יישור גב האף סוטה לימין..."

פרופסור אלידן אישר בחקירה הנגדית שמצב האף יכול לנבוע אחרי ניתוח פלסטי (בעמוד 65 בשורות 16-18) ואינו יכול לנבוע מניתוח FESS או קונכיות (בעמוד 65 בשורות 21-22). בנוסף העיד: "...אבל יש לנו רישום של ד"ר דנו שנה אחרי הניתוח, כביכול שבוצע ניתוח פלסטי, ד"ר דנו הוא מומחה ידוע שם לגבי זה..."

פרופסור אלידן העיד לעניין יישור גב האף:

"בטח, בניתוח פלסטי מיישרים," (בעמוד 67 בשורה 33) וכשנשאל: "...יישור גב האף אתה פעם ביצעת כחלק מניתוח אף בלבד, עשית דבר כזה יישור גב אף," השיב: " יישור של חלק ניתוח SMRו(אנגלית)" "עו"ד ציוני כן," העד: "לא, זה לא עובד,"

מכאן שהמשמעות היחידה ההגיונית מן הכיתוב "יישור גב האף" הינה ביצוע ניתוח פלסטי.

התובעת לא יוּדעה מראש ולא נתנה הסכמתה לביצוע הניתוח הפלסטי ובשל כך האוטונומיה שלה נפגעה.

הנזק:

21. הפסד השתכרות לעבר

מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח.

התובעת חזרה לעבודה סדירה כעבור 10-14 ימים (ח"נ בעמוד 39) אולי קצת יותר מאוחר משהייתה חוזרת אם היה מבוצע הניתוח המצומצם. התובעת לא הגישה את תלוש השכר לחודש פברואר כפי שהתבקשה.

סביר להניח כי היות והניתוח היה נרחב מזה המתוכנן הייתה הגבלה גדולה יותר.

מכל מקום בהיעדר הוכחות ברורות ועל דרך ההערכה אני עומד את הפסד השתכרותה לעבר בסך של 5,000 ₪.

22. הפסד השתכרות לעתיד

הנכות אינה תפקודית במובן הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד ועל כן איני פוסק פיצוי בראש נזק זה.

23. הוצאות רפואיות ונסיעות:

לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

לא צורפו קבלות או ראיות לטיפול עתידי למעט הניתוח המתקן שעלותו לפי המומחה מטעם התובעת 30,000 ₪. לפיכך אפסוק סך של 45,000 ₪. סכום זה כולל את ההיעדרות מן העבודה לאחר הניתוח ונסיעות והוצאות רפואיות לאחריו.

24. עזרת הזולת

הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

יחד עם זאת אין ספק כי לאחר הניתוח נזקקה התובעת לעזרה מוגברת כלשהי ואף תיזקק בעתיד.

עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר ולעתיד בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 8,000 ₪

25. כאב וסבל:

התובעת עברה ניתוח קוסמטי באפה ללא הסכמתה.

נגרמה נכות בשיעור של כ- 8%. בהתחשב בגילה של התובעת ובנסיבות העניין ובשקלול הפגיעה באוטונומיה המהווה חלק מראש הנזק של 'כאב וסבל' אני פוסק לתובעת סך של 120,000 ₪.

26. סיכום ראשי הנזק:

הפסד השתכרות בעבר – 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – 45,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 8,000 ₪.

כאב וסבל – 120,000 ₪.

סה"כ: 178,000 ₪.

צד ג' היה עובד הנתבע והניתוח בוצע בבית החולים של הנתבע.

לכן הנתבע חייב בפיצוי התובעת בנזק שנגרם.

27. ההודעה לצד ג':

הנתבע הגיש הודעה לצד ג' כלפיי הרופא המנוח.

הרופא כאמור לעיל לא הספיק להעיד במשפט.

אין חולק כי לא היו לרופא ההרשאות הרפואיות לביצוע הניתוח הפלסטי, הניתוח ככלל אסור בבית החולים ולא נרשם במסמך רפואי כלשהו ובוודאי לא בטופס ההסכמה לניתוח. לא ניתן טופס 17 המתייחס לניתוח הפלסטי.

הווה אומר שהרופא חרג מסמכותו ומגדר משרתו ופעל בניגוד לנהלי המוסד בו עבד ובשל כך עליו לשפות את המוסד בסכום הפיצוי שישלם לתובעת.

סוף דבר:

28. הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 178,000 ₪.

כמו כן יישא הנתבע באגרת בית המשפט ובהוצאות המומחים הרפואיים.

בנוסף יישא הנתבע בשכ"ט ב"כ התובעת בסכום כולל של 41,500 ₪.

צד ג' ישפה את הנתבע בכל הסכומים בהם חויב וישלם את שכ"ט ב"כ בסכום כולל של 41,500 ₪.

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסה"ד.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ה, 23 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.