עניינה של תביעה זו נזק גוף שנגרם לתובע בעקבות נפילתו במתחם אתר נופש שהפעילה הנתבעת 1, שבו בריכות, מדשאות ומקומות התרווחות לציבור המבקרים (להלן: "האתר" ו-"הנתבעת", בהתאמה).
המחלוקת
1.ביום 30.9.14, בעת שהותו באתר, נחבל התובע, יליד 1962, ונפצע. התובע ובת זוגו נפשו במהלך אותו יום באתר. בשעות הערב המאוחרות, לקראת הסגירה, יצאו התובע ובת זוגו מבריכת המים המינרלים, בכוונה להתארגן ולעזוב. בת הזוג הלכה להביא את התיקים, ובינתיים, לגרסתו, התיישב התובע בצד הבריכות על ערסל/כסא נדנדה שצורתו מעין בננה או חצי עיגול עם מוט ברזל בצדו (להלן: "הערסל"). כשראה התובע את בת הזוג חוזרת עם התיקים בדרכה אליו, ניסה לקום מהערסל כשהוא אוחז במוט הברזל שבצד הערסל, שלא היה מקובע לקרקע, והערסל "התמוטט" (כך בתצהירו; "התהפך עליו" בכתב התביעה); כתוצאה - נפל התובע ארצה בעוצמה ונפצע (להלן: "התאונה").
2.בבית החולים אובחן אצל התובע שבר בחלק המרוחק של עצם הרדיוס וידו קובעה בגבס למשך כחודשיים. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית שנתן מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית, לפיה הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 35.2% בידו הימנית, הדומיננטית. התובע גורס כי בגין התאונה איבד את יכולתו לעבוד כגנן, מקצוע שבו השתלם ועסק משך שנים.
3.עוד מעיד התובע, כי ביום המחרת הגיע שוב לאתר על מנת להחזיר מפתח של הלוקר כנגד קבלת הפיקדון שהשאיר, ולא מצא באתר את הערסל שהתמוטט, כאמור. מעדותו עולה שהבחין שכבר קודם להגעתו "דאגו להוציא את הערסלים ממתחם אתר הנופש". התובע טוען, כי בהיעדר "הדבר האמתי", כאמור, נאלץ להסתפק בצירוף תמונה מהאינטרנט של ערסל דומה לערסל שהתמוטט בעניינו [נספח ו' לתצהירו]; בתמונה: קונכיית נצרים מעוגלת (עמוקה, ובתוכה כרית ישיבה למילוי), שמתערסלת תלויה בשרשראות ברזל קצרות ממוט ברזל אנכי מעוקל בצורת בננה, שמרותך בבסיסו למעמד עגול מברזל המונח אופקית על הרצפה.
4.התובע טוען כי מהראיות והעדויות עולה שהנתבעת הציבה באתר מתקן ישיבה (ערסל/כיסא נדנדה) שהוא פגום או רעוע, המהווה מפגע בטיחותי. ועוד נטען מטעמו כי מדובר במתקן ישיבה, שהוא בעצם משמש ככסא, שבניגוד להוראת הדין לגבי בטיחות במקום ציבורי, לא חובר חיבור של קבע לקרקע; ומכל האמור עולה, לשיטתו, כי הנתבעת התרשלה ו/או הפרה חובה חקוקה כלפיו; מה שגרם לו נזק גוף.
5.הנתבעות מכחישות את הטענה שהערסל התמוטט ("נשבר" – כלשונן), וגורסות כי הערסלים שהיו אותה עת במתחם היו רק כאלה שמחוברים בשרשרת אל קורה שבגג המבנה. שרשרת כזאת, לשיטת הנתבעות – לא יכולה להינתק כך סתם. הנתבעות טוענות כי "אין בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהתובע נפל עקב פגם בערסל או בנדנדה", וכי, התובע לא הרים את הנטל להוכיח רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת. עוד טוענות הנתבעות כי, מכל מקום, נפילת התובע היא תוצאה של חוסר תשומת לב של התובע לנסיבות, עת ניסה לקום מהמושב בו ישב. לחילופין, טוענות הנתבעות לאשם תורם מצד התובע.
6.מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת רפואית נוגדת שנתן מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית, לפיה בגין התאונה לקה התובע בנכות צמיתה בשיעור 5% בלבד בגין שבר בידו הימנית; זאת, אף שהתובע לא העביר לעיונו את צילומי הרנטגן.
7.לנוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו, מונה כמומחה מטעם בית המשפט רופא מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע לתובע בגין התאונה: נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות שורש כף יד ימין, ונכות נוספת בשיעור 2.5% בגין פגיעה בעצב המדיאנוס (לאחר ניכוי מחצית).
8.מהעדויות עולה שהצדדים אינם חלוקים באשר לעצם נפילתו של התובע באתר, אלא באשר לאופן וסיבת הנפילה ובאשר לצורתו וטיבו של מה שהתובע מכנה "הערסל". בעוד שהתובע טוען כי נפל עקב ערסל פגום, רעוע ולא בטיחותי, ועל כן יש להטיל אחריות על כתפי הנתבעת, טוענות הנתבעות כי התובע נפל מחוסר תשומת לב וללא כל מפגע או רשלנות – מצד הנתבעת.
9.לנוכח האמור, בעצם עלי לדון ולהכריע בענייננו בין עמדות הצדדים בשאלות הבאות:
א.האם התובע נפל בגין פגם בטיחותי בערסל שעליו ישב, שגרם או שתרם
לקרות התאונה? ואם כן -
ב.האם התאונה נגרמה או לא נמנעה בשל התרשלות הנתבעת ו/או הפרה חובה חקוקה כלפי התובע? ואם כן -
ג.האם יש לייחס לתובע אשם בגין התאונה? ואם כן - האם אשם כלשהו או אשם
מכריע?
ד.מהם נזקיו של התובע בגין התאונה ומה הפיצוי שיש לקבוע לתובע בגינם בנסיבות?
ממצאים
10.מצאתי כי לא רק התובע נפל , אלא גם – הערסל; כמבפורט להלן.
11. כך תאר התובע בחקירתו הנגדית את התאונה [ש' 14-22 בעמ' 20 לפרו']:
"ש.תתאר לנו שלב אחרי שלב את הנפילה שאתה טוען לה?
ת.הסברתי את זה מספר פעמים, ישבתי על הערסל, היה מוט בצורת בננה. כשראיתי אותה מתקרבת אלי באתי לקום מאותו ערסל, הוא קצת נמוך, תפסתי את המוט בחצי בננה כזה וכשבאתי לקום, אז הרגשתי שאני עומד ליפול אז דבר ראשון שעשיתי זה להתגונן, לא ליפול חזק והיד התרסקה לי, כף היד קיבלה מכה חזקה. אני נפלתי על הפנים.
לשאלת בית משפט:
ש.הערסל עצמו נפל?
ת.כן ברור, המוט היה אצלי ביד עד הנפילה.
המשך חקירה נגידת:
ש.אז איך בלמת עם היד את הנפילה אם המוט היה ביד?
ת.תפסתי את היד ככה ונפלתי עם המוט ככה (מראה שהיד החזיקה במוט גם כשהגיע לרצפה). החבטה היתה ביחד עם המוט על הרצפה".
12. גרסה זו של התובע נתמכה בעדותה של בת זוגו בחקירתה [ש' 7-12 בעמ' 23]:
"ש.איך נפל התובע?
ת.הוא ראה אותי פונה אליו עם כל התיקים והמגבות, הוא ראה שאני באה להביא לו את כל הדברים ועמדנו להתארגן לנסוע הביתה, הוא בא להתרומם והוא נפל עם כל הערסל. הוא בא לעצור את עצמו עם היד, היד הדומיננטית שלו זה ימין, הוא בא לעצור את עצמו עם כל המשקל בלי עין הרע והוא נפל. הוא ניסה לתמוך את עצמי עם היד. (מראה עם יד ימין פשוטה תנועה של עצירה)".
13.אציין כי הגרסה לעיל משקפת את הגרסה שנמסרה בכתב התביעה, ואת הגרסה שמסר התובע לשאלות בית המשפט בקדם המשפט שהתקיים בנדון. את "טופס אירוע פנימי לחובש" [נספח ז' לתצהיר התובע (להלן: "דו"ח התאונה")] מילאה החובשת שהיתה בתפקיד באותה עת באתר, ו"בזמן אמת" הגיעה מיידית לשמע הצעקות של התובע. תחת הכותרת 'פרטי המקרה לטענת הלקוח' נכתב בדו"ח:
"הלקוח התנדנד בנדנדת הבד ונפל ממנה. בעת הנפילה נשען על יד שמאל. מציין כי
עיקם את היד כשנשען עליה. הנדנדה נפלה יחד עם הלקוח. הנדנדה שלמה" (ההדגשה
בקו –הוספה).
14.למול העדות הראשית של התובע ובת זוגו לה צורף דו"ח התאונה (כמסמך שמולא "בזמן אמת" לאחר בדיקת התובע על ידי החובשת, ושבת הזוג חתמה עליו), הנתבעות בחרו שלא להביא את החובשת למתן עדות, אף שהמנהל אישר בחקירתו שידע כי היא זו שמילאה בשטח את הדו"ח (וחתומה עליו), וגם שידעה להצביע על מקום הנפילה ועל הערסל הרלוונטי אשר אליו הובילה את המנהל (כשהגיע לאתר לאחר התאונה). ואוסיף, כי, מהנסיבות המצטיירות מעדות התובע ובת זוגו, סביר שהחובשת גם יודעת לתאר את המצב והמנח בו מצאה את התובע והערסל – מיד לאחר הנפילה. הנתבעות גם לא מצאו להביא לעדות את "מנהל הבטיחות" של המתחם, שלפי עדות מנהל האתר, הוא זה שבודק את מתקני הישיבה וקובע את נהלי הבטיחות. היחיד שהובא לעדות מטעם הנתבעות היה מנהל האתר באותה עת שבה ארעה התאונה. בענין זה של אי-הבאת עדים רלוונטיים, אין אלא להזכיר כי, קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (26.5.2011)].
15.בתצהיר עדותו, מבהיר מנהל האתר כי לא היה עד לתאונה; לעדותו, כשהוא הגיע לראות את הערסל, הערסל היה תלוי, ובכלל, לגרסתו, מדובר בערסל אחר: ערסל ללא בסיס, כזה שמחובר עם שרשרת לתקרה. עוד לעדותו, "ייתכן כי בשלב זה או אחר הערסלים כבר לא היו במקום, אך לא משיקולי בטיחות או משיקולים של תאונות שכן למעט תאונה זו , שכאמור נגרמה באשמת התובע, לא היו תאונות נוספות במתחם" [ס' 11 לתצהירו].
16.בחקירתו, מאשר המנהל תחילה, שמזכירתו הובילה אותו לראות איפה התובע נפל, וכי החובשת רק מילאה את הדו"ח; ולאחר מכן, הוא מאשר: "אני יודע שהביאו אותי למקום לראות את הערסל, החובשת הביאה אותו (צ"ל "אותי") לשם" (ההדגשה בקו – הוספה). אף שהתאונה ארעה לפי הדו"ח בשעה 22:20, המנהל התגורר באותם זמנים קרוב לאתר, ולגרסתו עוד "באותו יום של המקרה" הובל אל הערסל שבו התרחשה הנפילה, כאשר בפועל הגיע לאתר – עד כשעה אחרי שהארוע ארע.
17.מצאתי את עדותו של המנהל, שהיא "עדות בעל דין יחידה" שלא ראה את התאונה, שמבקשת לסתור את האמור בדו"ח התאונה - מגמתית, ולעתים תמוהה. בתחילה, לא זכר המנהל כמה ערסלים היו במועד הרלוונטי באתר, אך מתברר בהמשך חקירתו של המנהל, כי בעת התאונה היו באתר שלושה ערסלים מהסוג שאליו הובל על ידי החובשת לאחר התאונה; מה שתואם את עדות התובע בקדם המשפט: "היו עוד שניים שלושה ערסלים במקום". המנהל עמד בחקירתו על כך שהערסלים שהיו במקום היו מחוברים לקורה שבתקרה, ולא תלויים על מוט בננה, באופן שהציג התובע בתמונה שצורפה לתצהירו [נספח ו']. לשאלה ישירה, אף שהמנהל עצמו חיבר את הערסל שלשיטתו עליו ישב התובע, הוא לא זכר מי אישר בטיחותית לחבר את הערסלים לקורה בתקרה (כגרסתו); הוא גם לא זכר מתי הוצאו הערסלים מהאתר, וגם לא - את הסיבה שהתחלופה של הערסלים בוצעה, או - מי נתן את ההוראה להוציא את הערסלים.
18.המנהל חוזר בחקירתו על גרסתו בתצהירו, שראה את התובע והחליף עמו כמה מלים, אך מאשר שאין מסמך שמתעד את הפגישה שלו עם התובע; הוא מאשר בחקירתו כי את הדו"ח מילאה החובשת והוא רשם תחת 'עדות מנהל האתר', רק - ששוחח טלפונית עם מזכירתו. לא מצאתי שהוכח כי המנהל פגש את התובע לאחר התאונה, כגרסתו בתצהירו. התובע לא מסר על פגישה כזאת בעדותו הראשית, ומטעם הנתבעות לא מצאו לחקור בעניין זה בחקירתו; כמו כן, המנהל מעיד בתחילת חקירתו שהתגורר באותם זמנים 3 דקות מהמתחם, אך, כאמור, לאחר מכן הבהיר, שהגיע למתחם תוך בין חצי שעה לשעה, עד שעה. עיון בדו"ח התאונה מעלה כי השעה שנרשמה בו ביחס לתאונה היא 22:20, ועיון במסמך חדר המיון מעלה כי התובע הגיע אליו ב-23:17; היינו - בתוך פחות משעה. ועוד, לפי עדותו בחקירתו, המנהל הובל אל מקום האירוע על ידי החובשת, וכשהגיע אליו - הערסל היה במקומו; אין התייחסות למפגש עם התובע, אף לא מילה אחת.
19.ועוד שני דגשים נסיבתיים שתומכים בממצא שהמנהל לא פגש את התובע. האחד, על הדו"ח נרשם בכתב יד, בנפרד: "לידי [שמו הפרטי של המנהל]", מה שמצביע על כך שלכאורה בעת שהדו"ח נכתב על ידי החובשת בשטח, המנהל (שבחקירתו לא ידע להסביר מדוע, בנסיבות, מופנה הדו"ח אליו, "לידי...") עדיין לא היה במקום. והשני, למרות החלטתי לגבי מתן עיון במסמך ספציפי של דו"ח הנוכחות של המנהל במקום, הסתפקה הנתבעת במתן הודעה על ידי בא-כוחה בפתח חקירתו של המנהל בבית המשפט, שמסמך כזה לא קיים; זאת - בשל אופי העסקתו במקום [ולא מצאה למסור תצהיר מקדים בנושא היעדר המסמך; למרות הבהרתי בהחלטה בנדון מיום 19.10.18 לגבי זכותו של התובע לקבל גרסה בענין השעות – טרם דיון ההוכחות]. בנסיבות כאלה, הנטל על המנהל כבד יותר להוכיח במדויק את המועדים להם הוא טוען לנוכחות במקום, ולקורות אותו באותם מועדים.
20.למול תמונה שהוצגה למנהל האתר מהאינטרנט - אישר המנהל כי קיימת באתר נדנדה שאיננה מחוברת לדבר – תחת כיפת השמים [ת/1], וכן אישר כי היו ערסלים שמוקמו על גבי הדשא; עוד, למול תמונות שהוצגו מהאתר באינטרנט של האתר שבהם ערסלים שלא מחוברים לתקרה בשרשרת, גרס כי מדובר בצילומים לא מהתקופה שלו. בכל מקרה, המנהל איננו מכחיש בעדותו את גרסת התובע, לפיה התובע החזיר את המפתח ללוקר למחרת היום; ולעדותו של המנהל - גם לא היה באתר בעת שהתובע הגיע לאתר למחרת היום. מכל האמור לעיל עולה כי, המנהל איננו סותר בעדותו את גרסת התובע שנפל, או שכבר למחרת – לא ניתן היה למצוא את הערסל/הערסלים באתר. גרסתו לגבי "ערסל אחר" היא גרסה מעורפלת, שמהווה "עדות בעל דין יחידה", ללא כל תמיכה.
21.בשולי הדברים, אבהיר כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי אין אחידות לגבי הגרסה של מרחק בת הזוג מהתובע בעת אירוע התאונה; אני מאמין לבת הזוג שראתה את התאונה, ממרחק של 5-6 צעדים, שבהחלט יכולים להיות בפועל 3-4 מטר.
22.עדות התובע ובת זוגו, יכולה לכאורה להיחשב כ"עדות בעל דין" (הוא - התובע) וכעדות "עד מעוניין" (היא - בת הזוג); אך, יש לזכור, כי באשר לנסיבות התאונה לא מצאה הנתבעת להביא לעדות מטעמה עדה מאוד רלוונטית, את החובשת, שלכאורה יכולה היתה לשפוך אור על מיקום התאונה, סוג הערסל, האם נפל הערסל, כיצד מצאה את התובע וכו'.
23.דו"ח התאונה, אפילו אם הוא מצטט גרסה שמסר התובע לחובשת, מהווה גרסה ראשונית וטריה של התאונה, לפיה "הנדנדה נפלה עם הלקוח. הנדנדה שלמה". התובע משיב בחקירתו, שהחובשת "היא הראשונה שבאה, היא היתה במרחק של מספר מטרים ממני, היא ישבה שם, יש שם מעין אקווריומים עם דגים בפנים שטובלים את הרגליים והדגים אוכלים את העור. ברגע שהיא שמעה את הצרחה מהנפילה שלי, היא רצה אלי וטיפלה בי". בת הזוג מבהירה בחקירתה, שמי שבא לעזור לבד מהחובשת היו אורחים באתר שהיא לא מכירה, וכי היא היתה מרוכזת בטיפול בבן זוגה.
24.מאידך, מחקירת המנהל עולה שהוא איננו יודע להסביר כיצד כשהוא הגיע לערסל, אחרי – "עד כשעה", הערסל היה כבר תלוי (אם נפל עם הלקוח, כאמור), וגם לא - מדוע לא נרשמה בדו"ח הסתייגות של החובשת, לגבי הטענה שהערסל נפל, או לפחות – ההסתייגות, לפיה כשהיא הגיע למקום, לא ראתה שהערסל על הרצפה.
25.אם כן, מצאתי כי גרסאות התובע ואשתו הינן עקבית וחופפות, וככל שנמצאו בהן סתירות, הרי שמדובר בסתירות שאינן מהותיות. לפיכך, והגם שלכאורה אולי ניתן להסתכל על העדויות מטעם התובע, בחלקן, כ"עדות בעל דין יחידה" (למשל ביום למחרת), לא מצאתי כל סיבה שלא לקבוע שדי בהן בענייננו [ראו ע"א 62/79 יעקב פור בנימין נ' אליהו חברה לביטוח, פד"י לה' חלק 2, 547, בעמ' 550]; גרסתם האמינה של התובע ובת זוגתו לא נסתרה בעדויות עדים מטעם הנתבעת, ודו"ח התאונה משמש אך כחיזוק לה.
26.אם כן, מצאתי כי התובע נפל עם הערסל ונפגע. אעיר, כי אכן בדו"ח התאונה נכתב על פגיעה ביד שמאל, אך הפגיעה היתה בפועל כה בוטה ביד ימין (ונעדרת פגיעה - ביד שמאל), שאני מקבל את הגרסה, שמדובר בטעות אנוש שארעה בעת רישום הדו"ח בשטח, וכי לפי העדויות בכללותן - מדובר ביד ימין שבלמה (בהישען התובע עליה בעת הנפילה) ושנפגעה. אפנה עוד לכך, שבמסמך 'סיכום ביקור' במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, נרשם מועד ההגעה למיון - 23:17 באותו ערב, וכך נרשם תחת 'אנמנזה': "פנה בשל חבלה בשורש כף ימין ביום קבלתו. לדבריו אירע בחמי יואב. כעת כאבים וקושי בהנעה" (ההדגשה בקו – הוספה) [בעמ' 43-44 לנספח ח' בנספחי תצהיר התובע]. רישום זה מחזק את הגרסה, שיד ימין, היא זו שנפגעה בתאונה שארעה באתר אותו ערב.
27.מה צורה לו לערסל שנפל, כיצד אירע שנפל ומדוע נפל? בענין זה אקדים ואבהיר, כי מצאתי שהתובע הרים את הנטל להוכיח שצורתו של הערסל דומה לזו שמסר בנספח ו' לתצהירו. כאמור, התובע פעל לנסות לאתר את הערסל כבר למחרת היום (על מנת לצלמו – ר' עדותו בקדם המשפט), וגילה שכבר איננו במתחם האתר.
28.אינני מוצא כי יש להחזיק נגד התובע את העובדה שלא הביא לעדות את בנו שהסיע אותו למחרת התאונה לאתר, כאמור. הבן לא נכח ביום התאונה, ועל כן, כל עדות שהיה נותן הבן, היתה בעצם מסתמכת על גרסה של התובע שמצביע לבן "בשטח" היכן לכאורה היה משהו, שעתה חסר (הערסל). גם אם היתה נמסרת עדות כזאת, לגבי היעדר משהו (ערסל) שאיננו יודע להעיד שהיה שם קודם לכן, הרי שמעצם הבנייתה - אין זו עדות שהיא בעלת משקל; ולכן – גם אי-הבאת העד אינו מחדל שיש לו משמעות ראייתית. ככל שהנתבעת רצתה לסתור את עצם הגעתו של התובע למחרת לאתר (ליטול את הפיקדון) או את הטענה שכבר באותה שעה לא היו הערסלים באתר, יכולה היתה להביא את פקידת הקבלה שעבדה אותו בוקר, על מנת לסתור את גרסת התייצבות התובע. היא בחרה – שלא לעשות כן.
29.שורה תחתונה, לאחר ששמעתי את עדות מנהל הנתבעת בחקירתו, ממנה עולה שאינו יודע להכחיש שכבר באותו לילה או בוקר למחרת התאונה – הועברו מהאתר הערסלים, אני מוצא ליתן אמון בגרסת התובע, שכבר למחרת התאונה לא היו הערסלים ממוקמים במקום בו היו באותו לילה של התאונה, לרבות – הערסל שבו ארעה התאונה.
30.התובע היה אורח מוזמן באתר שהוא בהחזקה פרטית, ונפגע בעת שימוש במוצר/רהיט שהיה במקום, אך לא מצוי במקום יותר. על כן, בעצם נקט בכלל הראייה הטובה ביותר, כאשר חיפש להציג לבית המשפט מוצר/רהיט דומה לזה שלעדותו כשל (התהפך או התמוטט) בעת שעשה בו שימוש באתר, מה שהוביל לתאונה. ודוק. הגרסה של התובע איננה שהערסל "נשבר" (שהיא גרסה שהנתבעות מוצאות להכחיש, אף שלא נטענה מטעם התובע), אלא "כשלפתע בעת שניסה לקום מהערסל, התהפך עליו הערסל שלא היה מחובר לקרקע והוא נפל ארצה בעוצמה" [ס' 2 לכתב התביעה] או "היה מוט בערסל, נאחזתי במוט כדי לקום והמוט התמוטט ונפלתי יחד איתו" (ההדגשות בקו – הוספו) [ש' 19-20 בעמ' 3 לפרו'; בעדות התובע בקדם המשפט].
31.כבר בקדם המשפט מצא בית המשפט לברר עם התובע מה צורת הערסל, ומדוע לשיטתו נפל, והוא השיב [ש' 4-7 בעמ' 4 לפרו']:
"לשאלות בית משפט, הערסל ישב על משהו שתופס אותו, יש עמוד וחוטים שתופסים את הערסל, זה מעין כיסא כזה עגול והוא תלוי על חוטים. החוטים האלה מתקצבים למקום אחר וזה יושב על מוט שהוא קצת מכופף. המוט הזה יושב על איזשהו בסיס וזה איבד שיווי משקל. כשבאתי לקום לא ידעתי שזה מקובע. אני מזכיר שאני שוקל וזה הפיל אותי. קיבלתי מכה חזקה ביד. בלמתי עם היד".
32.לשון אחר, התובע מציג לבית המשפט איזה סוג ערסל היה, ותיאורו אכן מתאר גם את תמונה הערסל שהתובע מציג כנספח ו' לתצהירו. לפי מכלול העדויות (התובע, בת זוגו ודו"ח התאונה; למול היעדר עדה רלוונטית מטעם הנתבעת) אני מוצא שמה שקרה הוא, שבשל המשיכה של משקל גופו של התובע בעת שניסה למשוך את עצמו בידו הימנית - באמצעות המוט שעליו תלוי הערסל – לקום ולהזדקף מישיבתו, איבד המוט הזה (שכאמור, מחובר בתחתיתו למעמד עגול אופקי המונח על הקרקע), את שיווי המשקל; ובשל משקל התובע שנטה קדימה לקום, נמשכה הקונסרוקציה של המוט כולה – קדימה והתמוטטה, ובעצם - הערסל התהפך על התובע, שמצא עצמו ביחד עם הערסל על הקרקע, מנסה לבלום את הנפילה בידו, ונחבל ונפצע.
33. בסעיף 6 להחלטתי בקדם המשפט מיום 10.10.18 [ש' 7-11 בעמ' 8 לפרו'] הבהרתי לקראת דיון ההוכחות:
"בכל הקשור לתמונות, בכפוף לכך שברור שהתמונה שהתובע צירף איננו הערסל שהיה, התמונה תתקבל כראייה שהתובע יסביר על פיה, ככל שייחקר בעניין, לגבי הדמיון שהוא טוען לערסל שהיה קיים בשטח. בשלב זה התובע טוען שלא היתה לו הזדמנות נאותה לצלם את המקום. אזכיר שמדובר בראייה שנמצאת ברשות הנתבעת ובחזקתה וככזאת, ראוי לאפשר לתובע לתאר מה היה".
34.למרות האמור, בחרה הנתבעת שלא להביא גרסה מטעמה לגבי איזה כסא/נדנדה/ערסל התובע ישב עליו/ה, למרות שהיה ידוע לחובשת באיזה ערסל מדובר, וזה - הועבר לידיעת המנהל עוד באותו ערב. הנתבעת מסתפקת בגרסה של המנהל, שלא ראה את התאונה, והובל אל מיקומה - על ידי עובדת שלא הובאה לעדות, וגורס שהערסל לא דומה לערסל שהתובע מציג כנספח ו' לתצהירו, וכי מדובר בערסל שהיה תלוי על שרשרת מהקורה, ולא תלוי על מוט ברזל. ובכן, מרגע שמצאתי כי התובע הציג את הראיה הטובה ביותר שבידיו, בנסיבות - לא די בעדות כזאת של המנהל, על מנת להרים את הנטל, שעבר לנתבעות, להוכיח מה צורה לו לערסל ולהיכן היה מחובר.
35.כאמור, התובע הרים את נטל הראייה הראשוני להראות באיזה ערסל מדובר לגרסתו, וכיצד נפל הערסל ייחד איתו בתאונה. מדובר במוצר/רהיט שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת. התובע מציג לבית המשפט את צורתו ואת מנגנון הנפילה. התובע אינו בעל המוצר/הרהיט, ועל כן – אין ביכולתו להביאו לבית המשפט. הואיל ולא נטען כי המוצר כשל בהשברו, אלא בנפילתו, בשלמותו, גם אין הכרח שהתובע יביא את המוצר עצמו לבית המשפט; די בתיאור שנתן לגביו ובתמונה שלגביה הוא מעיד כי מדובר בערסל דומה.
36. רוצה הנתבעת לחקור את התובע על מנת לקעקע את גרסתו (לרבות – לגבי סוג הערסל), בנסיבות בהן אורח מוזמן נפגע בחצריה, היה עליה להביא ראיות משמעותיות יותר לצורך זה; ראיות הרבה יותר טובות מאשר הכחשה גורפת של המנהל שבעצם משיב לגרסת התובע בלשון מתחמקת, שנשמעת בפרפרזה כך: "זה לא זה; היה אחר, היה משהו תלוי". זאת, בין היתר, באשר, אם היה משהו תלוי (מהקורה מלמעלה), ערסל אחר בצורתו. הנטל עובר לנתבעת - להבהיר כיצד המשהו הזה מצא דרכו לקרקע יחד עם התובע, באירוע שהסתיים בנזק גוף. כפי שציינתי, החובשת לא מצאה לציין שאין ממש בגרסה של התובע שהנדנדה נפלה, נפלה שלימה; נהפוך הוא, החובשת ידעה להוביל את המנהל לערסל המדובר, מבלי שהסתייגה בדו"ח שכתבה מגרסת התובע לתאונה, תאונה שסביר שגם - ראתה, ומכל מקום – הגיעה אל מקום התאונה מיידית בסמוך להתרחשותה.
37.משקבעתי מהן נסיבות התרחשות התאונה, עלי לדון בשאלה: האם חלה על הנתבעות חובה המקימה להם אחריות, והאם חובה זו הופרה על ידיהן - ככלל, באופן שגרם להתרחשות התאונה - בפרט.
בנסיבות התאונה – הפרה הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע
38.הלכה פסוקה היא, ששליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים את חובת הזהירות המושגית הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כלפי המבקרים במקרקעין [רע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל, פס' 32 לפסק-דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה וההפניות המופיעות שם (פורסם, 5.7.2010); ע"א 7436/13 מנורה נ' פלוני, (פורסם, 18.2.2016); א. ברק, "אחריות בנזיקין של מחזיק מקרקעין" מחקר משפטי לזכר אברהם רוזנטל, 104 (טדסקי, עורך, תשכ"ד)].
39.עוד נקבע, כי "ראוי במיוחד להטיל חובת זהירות" כלפי המבקרים "בנכס דוגמת חנות, שבו המחזיק או הבעלים מזמין מטעמים כלכליים מבקרים מבין הציבור הרחב לבוא ולהיכנס לתחומי הנכס" [ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם, 18.2.2016)].
40.הסיכון שאדם יפול מכסא, יחד עם הכסא עצמו - קיים. אמנם בכסא סטנדרטי, מקובל לראות את הסיכון ככזה שהוא גלוי וידוע ליושב עליו; כך, למשל, בהתנדנדות על כסא לאחור בכתת לימודים בבית הספר, יכול תלמיד לאבד שווי משקל ולגרום לכסא ליפול לאחור יחד עם היושב עליו. בעניין זה מפנה התובע לכך, שבראייה הציבורית קיימת מודעות לצורך – במקומות מרובי קהל - בייצוב הכסא במקומו, כעולה מהוראת ב-ס' 8 לתוספת לתקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות), תשמ"ט-1989, שלשונו:
"במקום אסיפות קבוע יהא השימוש במושבים שלא חוברו לרצפה חיבור של קבע, מותר אם נתקיים אחד מאלה:
(1)המושבים מחוברים בקבוצות של ארבעה לפחות ונתקבל אישור הרשות המוסמכת;
(2)המושבים נמצאים בתא המיועד ללא יותר משמונה מושבים".
41.אבהיר כבר עתה, כי גם אם הערסל היה תלוי על עמוד וגם אם הערסל היה תלוי בשרשרת מהקורה שבתקרה, אינני מוצא כי מדובר בענייננו בהפרת חובה חקוקה. זאת, בין היתר, בשל העובדה שההוראה בתקנות לעיל שמורה ל"מקום אסיפות", ולא שוכנעתי שהוכח כי האתר בענייננו נכנס לקטגוריה זו; וכן - בשל העובדה, שיכול שהורתה של ההוראה שבתקנות נעוצה בסיבות נוספות, כמו: סדר ציבורי או מניעת גניבה והשחתת רכוש הציבור או מניעת שימוש אלים בכיסאות.
42.מאידך, אני מוצא שהואיל ומייצרים בענייננו מקום ישיבה שהוא "תלוי בדבר" (תרתי משמע), חלה חובה על הייצרן והייבואן, וחובה זו חלה גם על מי שמשתמש במוצר למתן שירותי נופש לציבור, לוודא שמדובר בכסא/מושב שלא "יכשל" בנשיאת היושב עליו, ולא יאכזב "ברגע האמת" של ההתיישבות עליו ושל הקימה ממנו. מדובר במושב בעל משקל מסיבי שתלוי באוויר, ועל כן, השימוש בו כרוך בסיכונים גדולים יותר מאשר כסא רגיל או מושב שניצב על ארבע רגליו על גבי הקרקע. מודע אני לכך שהנתבעת איננה היצרן או הייבואן של הערסל, שבענייננו כשל במילוי תפקידו ונפל לקרקע (הגם אם – שלם); אך אני מוצא שהיה על הנתבעת לוודא באמצעות אנשי מקצוע, למשל מנהל הבטיחות באתר, שמדובר בערסל שמתאים לשימוש כל אדם בכל משקל, ושהשימוש בו איננו מלווה בסיכונים לא ממש גלויים, כפי שהתממש בענייננו.
43.נזכיר בהקשר זה, גם את ההלכה הפסוקה לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802].
44.אכן, לפי הדין "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית" [דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) ב- ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, ס' 8 (להלן: "ענין ועקנין")]. כפי שאפרט להלן, אני מוצא כי מדובר בענייננו בסיכון בלתי סביר, שמניעתו פשוטה יחסית.
45.אין מדובר בענייננו בחשש להיווצרו של שבר מכני נסתר, שמבחינה סטטיסטית - מתממש בשברי אחוזים; מדובר בסיכון שנראה שגם התובע עצמו, שביקר באתר פעמים רבות טרם התאונה, היה מודע לו, לפחות – ברמה העקרונית, כפי שעולה מעדותו בחקירתו [ש' 12-25 בעמ' 18 לפרו']:
"ש.הכרת את הערסל הזה לפני?
ת.כן.
ש.כתבת שאתה בן בית בחמי יואב?
ת.נכון, אני הרבה בחמי יואב גם לפני התאונה וגם אחרי. היום המקום סגור לרגל שיפוצים.
ש.אתה הכרת את הערסל הזה, איך הוא נראה?
ת.אני בד"כ בחמי יואב יש שם כיסאות מפלסטיק, אני לעולם לא אשב על ערסל, זה לא לגיל שלי. בגלל שזה היה שעה מאוחרת לקראת סגירת המקום, הם אוספים את כל הכיסאות פלסטיק. כשיצאתי מהבריכות עם החברה שלי, רציתי לשבת כי קשה לי לעמוד, אני סובל מעודף משקל. מה שהיה לידי זה רק הערסל ואם היה לידי כיסא, הייתי יושב על כיסא כי זה הרבה יותר נוח מערסל. מאחר שסידרו את הכיסאות בערימות ערימות, לא היה משהו אחר אז ישבתי על הערסל.
ש.למה לא היית יושב על הערסל בגלל המשקל שלך?
ת.יכול להיות שכן, זה לא אני, אני לא יושב על דברים כאלה. בגלל שהעמיסו את כל הכיסאות בערימות ערימות זה היה מול העיניים שלי, ישבתי שם עד שבת זוגי תביא את הבגדים שלה" (ההדגשות בקו – הוספו).
46.אם כן, מדובר בערסל, שגם התובע, שנוהג לפקוד את המקום, מבין שאיננו לכל הגילאים, ושאולי איננו מתאים לכל משקל. אני מוצא כי בהתנהלות שעומדת בחובת הזהירות הנורמטיבית בנסיבות, היה על הנתבעת להמנע לעשות בו שימוש במקום בו נופשים אנשים בכל הגילאים ובכל המשקלים; או היה עליה לעגן אותו לקרקע – במקומו, כך שגם אם היה קיים קושי למי מהיושבים בו לקום, לא היה העומס המופעל על המוט יוצר מנוף שדי בו להפוך את הקונסרוציה של הערסל - על פניה; או לחילופין, היה על הנתבעת להציב שלטים המזהירים אנשים בגילאים או במשקלים מסויימים מלשבת על הערסל, או המזהירים – בכל מקרה - מאחיזה במוט שעליו הוא תלוי.
47.כך, שבעצם, נמצא כי מדובר בענייננו בהתרשלות הנתבעת במילוי חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה, במתן תשומת לב הנדרשת בכל הקשור לנושאי הבטיחות באתר, לרבות – זיהוי הסיכון שקיים בערסל ויישום פעולות פשוטות וזולות, שהיה בהן כדי למנוע את התאונה או להפחית את הסיכויים להיווצרה או את עוצמת הנזק שנגרם בהתרחשותה. ההתרשלות של הנתבעת הובילה לכך שהסיכון שבגינו קמה החובה לגלות זהירות בענייננו – התממש.
סיכום בינים
48.בהינתן כל האמור לעיל, אני קובע כי התובע הרים את הנטל להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה, כמו גם את הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפיו, שגרמה לנזק גוף.
האם יש להטיל על התובע אשם תורם
49.בהתאם להוראות הפקודה והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות, ולהציב מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)].
50.שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ראו ענין ועקנין].
51.מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09)].
52.לא הוכח משקל גופו של התובע בעת התאונה (להבדיל ממשקלו בשנת 2012), אך הוכח כי התובע סובל משך שנים מעודף משקל משמעותי של עשרות קילוגרמים. בת זוגו מדברת על משקלו בלשון: "הוא בא לעצור את עצמו עם כל המשקל בלי עין הרע והוא נפל". התובע עצמו מודע למשקלו, ובחקירתו אף משייך לו במידת מה חלק בגרימת התאונה, בלשון: "אני מזכיר שאני שוקל וזה הפיל אותי". בחקירתו מודיע התובע בענייננו שהוא מודע לכך שישיבה על הערסל "זה לא לגיל שלי", ומאשר שיכול להיות שנמנע כל השנים מלשבת על הערסל בשל משקלו.
53.לאור כל האמור, ובהתחשב בכך שהתובע מאשר הכרות של האתר ושל מגבלות הערסל, עוד טרם התאונה, דעתי היא כי בנסיבות, חרג התובע ממידת הזהירות שהכתיבו הנסיבות. זאת - באשר ידע "בזמן אמת" על סיכון מסויים, שנלווה לישיבה שלו על ערסל מהסוג שישב עליו, ופעל בחוסר תשומת לב בקומו מהערסל, באופן בו משך את משקל גופו לעמידה במוט שניצב על סטנד בר-תזוזה. בכך הפר התובע את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליו בנסיבות, ולא תרם את חלקו במניעה אפשרית של התממשות הסיכון שיצרה או לא מנעה הנתבעת, שהתממש בגרימת נזק גוף לתובע. על כן, אני קובע כי יש לייחס לתובע בענייננו אשם תורם בשיעור של 20%.
הנכות הרפואית והתפקודית
הפגיעה והנכות הרפואית:
54.התובע נפל ונחבל באתר, כאמור, לאחר השעה 22:00 ביום 30.9.14. אף שהוצע לו פינוי באמבולנס, הוא החליט להתפנות מאתר התאונה עצמאית, בסיוע בת זוגו, והתייצב - פחות משעה לאחר מכן - בחדר מיון בבית החולים. הוא נבדק גופנית ואובחן: "שורש כף יד: נפיחות, ללא דפורמציה, ללא סימני חבלה, רגישות סביב רדיוס דסטאלי. טווחי שורש כף היד מוגבל, מניע אצבעות, ללא חסר נוירווסקולארי". בהמשך לבדיקה הגופנית צולם רנטגנית, ונרשם: "שבר של הרדיוס הדסטאלי עם תזוזה מינימאלית עם מעורבות תוך מפרקית". השבר קובע בגבס והוא שוחרר באבחנה של שבר שורש יד ימין, להמשך מעקב וטיפול בקהילה.
55.כעשרה ימים לאחר מכן, ביום 10.10.14, פנה לחדר מיון בתלונה על כאבים ביד המגובסת. הוא נבדק על ידי רופא אורתופד שרשם: "ללא סימנים של לחץ בגבס, מניע אצבעות, תחושה שמורה, ללא חסר נוירווסקולארי". בפענוח צילום הרנטגן נרשם: "שבר רדיוס דסטאלי ימין (סטילואיד רדיאלי) תוך מפרקי ללא תזוזה משמעותית". שוחרר לביתו בהמלצות לטיפול בכאבים ולהפעלה של האצבעות.
56.לאחר כשלושה שבועות, ביום 23.10.14, נבדק על ידי אורתופד בקופת החולים שרשם בבדיקתו: "יד ימין מגובסת ללא חסר עצבי צילום בגבס עמדה טובה". הגבס הוסר, והומלץ על שימוש במייצב שורש כף יד. התובע קיבל הפניה להתחלת טיפול פיזיותרפיה. לדברי התובע, לאחר הסרת הגבס, נאמר לו שצריך לעבור טיפול ניתוחי, ולכן לא ביצע טיפול פיזיותרפיה. לא נמצאו בתיעוד הרפואי מסמכים המצביעים על קבלת טיפול פיזיותרפיה.
57.לאחר כחודשיים, ביום 14.12.14, נבדק על ידי רופא אורתופד, שרשם בבדיקתו: "כאבים בשורש כף יש ימין לאחר הפגיעה. בבדיקה – רגישות בשורש כף יד ימין ובבסיס מטקרפל 1 ללא חסר עצבי". הוא הופנה לביצוע בדיקת אולטרסאונד, עם המלצה חוזרת לפיזיותרפיה.
58.כעשרה ימים לאחר מכן, ביום 23.12.14, ביצע התובע בדיקת אולטרסאונד שורש כף יד ימין + אגודל. בפענוח בדיקת האולטרסאונד נרשם: "גידי EPB APL הודגמו המשכיים, שרוול הגידים מעובה ונוזל בכמות בינונית עם הירפקמיה קלה בבדיקת דופלר צבע כעדות לדה-קרביין. יתר הגידים והמבנים תקינים. עצבים מדיאנוס ואולנאריס תקינים, ללא סימני לחץ עליהם. באספקט גבי אולנארי הודגמה ציסטה גנגליון נסתרת 0.4 על 0.8 ס"מ".
54.כשבוע לאחר מכן, ביום 1.1.15, נבדק התובע על ידי רופא אורתופד, שרשם בבדיקתו: "עדיין כאבים בשורש כף יד ימין. בבדיקה – רגישות בשורש כף יד ימין מתקשה בתנועות ובאחיזת דברים כמו כן כיפוף ויישור אצבעות ללא חסר NV". הוא הופנה להתייעצות בבית החולים.
59.כשבוע לאחר מכן, ביום 9.1.15, ביצע התובע בדיקת EMG גפיים עליונות. הבדיקה פוענחה כך: "חביון מדיאנוס מוארך דו צדדי, NCV נורמאלי, גלי F נורמאלי. בסיכום תסמונת תעלת תעלה קרפאלית בחומרה בינונית דו צדדית".
60.כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 8.9.15, נבדק התובע על יד רופא אורתופד, שרשם: "כאבים והירדמות כפות ידיים דו צדדי. סובל במשך שנה. בבדיקה חוסר רגישות באצבעות אין הגבלה בטווחי תנועות האצבעות. צילום עמ"ש צווארי - שינויים ניווניים ...". התובע קיבל גם הפניה למרפאות כירורגיה של היד בבית החולים.
61.כאמור, מטעם הצדדים הוגשו בנדון מטעם הצדדים חוות דעת רפואיות נוגדות (שבהן קביעות של נכות אורתופדית בשיעור 35.2%, לעומת – 5%). ולאחר מכן, בשל הפער, מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט מומחה לכירורגיה אורתופדית, ד"ר אלון קובו (להלן: "המומחה"). ביום 30.5.16 נתן המומחה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע (להלן: "חוות הדעת").
62.המומחה בדק את התובע ומצא כי קיימת אצלו פערים בזוויות התנועה האפשרית בתנועות יד ימין (לעומת - יד שמאל) – בכיפוף, בסופינציה ובהטיות של היד לשני הכיוונים [בעמ' 4 לחוות הדעת]. בפרק 'דיון ומסקנות' שבחוות הדעת הבהיר המומחה מדוע איננו מקבל את קביעות הנכות שקבעו המומחים מטעם הצדדים בחוות הדעת שנתנו בנדון. הוא הסכים עם קביעת המומחה מטעם הנתבעת, שתסמונת התעלה הקרפאלית לא נגרמה לתובע בגין התאונה הנדונה, הואיל והיא קיימת דו-צדדית, אך הבהיר, כי ייתכן שנגרמה החמרה קלה בתסמונת זו – ביד ימין, כתוצאה מהפציעה.
63.לפי חוות הדעת, לאחר עיון ובדיקת המסמכים הרפואיים ובדיקת התובע, מצא המומחה לייחס לתובע בגין התאונה - נכות אורתופדית קבועה ונכויות זמניות, כדלקמן:
א. נכות קבועה (צמיתה) בשיעור 10% בגין הגבלה בטווחי תנועות שורש יד ימין, צד דומיננטי – לפי הוראת סעיף 41(10)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), וכן נכות אורתופדית קבועה בשיעור 2.5% בגין פגיעה בעצב מדיאנוס ביד ימין בצורה קלה, בניכוי מחצית בגין מצב קודם – לפי הוראת סעיף 31(4)(א)I (חלקי).
ב.נכות זמנית בשיעור 100%, מיום 30.9.14 עד יום 30.10.14 (חודש).
ד.נכות זמנית בשיעור 50%, מיום 31.10.14 ועד יום 15.12.14 (כשישה שבועות).
64.בתחילה, זומן המומחה מטעם בית המשפט לחקירה מטעם הנתבעות בנדון, אך בפתח דיון ההוכחות הודע לבית המשפט כי הזימון בוטל, וכל אחד מהצדדים אישר – כי אינו עומד על חקירת המומחה. אינני מקבל שיש ליתן משקל לטענות התובע בסיכומים מטעמו לגבי ניגוד עניינים שהוא מייחס למומחה מטעם בית המשפט. ראשית, אין מדובר בניגוד עניינים העולה על פניו מהנסיבות; ומדובר בטענה הדורשת הוכחה – משלא נמסרו מועדים ברורים של ההיסטוריה התעסוקתית של המומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת (בניהול שהיה מ"מ). שנית, ומכל מקום, לפי הדין טענות מסוג זה, המטילות דופי במומחה או חוסר אימון, יש להעלות מידית עם קבלת חוות הדעת שנתן המומחה מטעם בית המשפט, ובכל מקרה, לאפשר קבלת התייחסותו של המומחה מטעם בית המשפט – לטענות, בטרם הכרעה בהן. שלישית, חזקה על מומחה מטעם בית המשפט, שלא מצא שקיים ניגוד עניינים בנסיבות הממשק המקצועי הנטען, עם המומחה מטעם הנתבעת בענייננו.
65.כבר נפסק בעבר, כי משמונה מומחה מטעם בית-המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי, ויעשה מלאכתו נאמנה [רע"א 1548/06 עדי אטיאס נ' ד"ר בלכר מריאן (טרם פורסם, ניתן ביום 20.4.2006))], וכי, לפיכך, פסילתו יכול שתיעשה רק בנסיבות חריגות. כך במיוחד, מקום שזה כבר נתן את חוות-דעתו וכאשר בתוצאת חוות-הדעת יש כדי להשפיע על שיקוליו של בעל-הדין המבקש את פסילתו [רע"א 4144/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' גרינשטיין (טרם פורסם, ניתן ביום 3.7.2006); ו-רע"א 5611/07 שני פישר לינצקי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (פורסם; 21.10.07)].
66.בנסיבות בהן התובע לא מצא לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, גם אינני מקבל את טענות התובע לגופה של חוות הדעת שנתן המומחה; לא - את הטענה לגבי מה היה צריך המומחה לקבוע לגבי קיומו של נזק עצבי אצל התובע; ולא – את הטענה לגבי נכות שלפי עמדתו של התובע היה המומחה צריך לקבוע בשל קישיון נוח של האגודל. הטיעון של התובע לתמיכה בטענות שלה, מגובה בטענות של סבירות לכאורה העולה לשיטתו מסימני בדיקות שונות שעבר, וטענות נוספות - שנטענות, בעצם, על בסיס מומחיות ברפואה; כל אלה - הן "דבר שברפואה" שהיה על התובע להוכיח באמצעות עימות את המומחה מטעם בית המשפט מול הטענות, אם – בשאלות הבהרה, ואם - בזימונו לחקירה. לאחר שהתובע בחר שלא לפנות למומחה בשאלות או לזמנו לחקירה מטעמו, מוחזק המומחה כמי ששקל את הטענות שעולות בדיעבד מטעם התובע, ולא מצא שיש בהן ממש או לא מצא שיש בהן כדי לשנות מחוות דעתו.
67.לפיכך, לא מצאתי לסטות מקביעות המומחה כפי שעולות מחוות דעתו, כמפורט לעיל, ואני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה עומדת על 12.25% - אורתופדית משוקללת בגין הפגיעות בידו הימנית, כאמור; ונכויות זמניות, כאמור לעיל.
68.בענייננו הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת רפואית בקשר עם נכויות התובע שאינן קשורות לתאונה. לפי חוות הדעת שנתן מומחה רפואי בתחום רפואה פנימית וקרדיולוגיה, ד"ר רסין, ללא קשר לתאונה, התובע לוקה בנכויות הקבועות הבאות: 30% - בגין יתר לחץ דם, 10% - בגין סכרת, 20% - בגין עודף משקל, ו-30% - בגין אי-ספיקת לב. סה"כ במשוקלל – 61% נכות צמיתה, שמרביתה התגבשה כבר טרם התאונה.
69.התובע התנגד בתחילה לעצם הגשת החוות הדעת הנוספת מטעם הנתבעת, כאמור, באשר לטעמו הוגשה בשיהוי גדול ובאיחור, ולחילופין – חוות הדעת הנוספת חורגת בהיקפה ממה שהתבקש מטעם הנתבעת בבקשה המקורית, שעל פיה התיר בית המשפט לנתבעת להגיש חוות דעת; היינו – בענין התחום הלבבי בלבד. התובע הודיע עוד כי, בכל מקרה - לא יגיש חוות דעת נוגדת לחוות הדעת הנוספת מטעם הנתבעת, בשל מצב כלכלי קשה ועל מנת שלא לעכב את ההליכים (בין היתר, כי בדיקת א.ק.ג. עדכנית של הלב – תיקח חודשים). בהחלטת בית המשפט מיום 10.10.18 - הובהר:
"בכל הקשור לטענות התובע בעניין אמירות בחוות דעת וסים (צ"ל - רסין) שאינן קשורות לקרדיולוגיה פרסה, אינני מוצא לנכון להורות על מחיקת דברים באשר חוות הדעת שהתבקשה היתה לעניין קיצור תוחלת חיים והנושאים של סכרת והשמנה קרובים לעניין הקרדיולוגי אם לא קשורים. הסיכון שעליו מדברת חוות הדעת התגבש גם מהנושאים האחרים שהעלה ד"ר וסים (צ"ל – רסין). עם זאת, ככל שקיימים מסמכים שד"ר וסים (צ"ל – רסין) מסתמך עליהם שאינם קרדיולוגים, אני מורה שב"כ הנתבעות תעביר לעיון ב"כ התובע".
70.הנתבעות טוענות כי משלא מצא התובע להגיש חוות דעת נוגדת לחוות הדעת הפנימית שהוגשה מטעמן, ולא ביקש לחקור את המומחה, ד"ר רסין, הרי שיש לקבוע כי לתובע נכות רפואית שלא מהתאונה - בשיעור של 61%, וכי כפי שנאמר בחוות הדעת בשל מכלול הבעיות הרפואיות מהן סובל התובע, ללא קשר לתאונה, יש לייחס לו קיצור תוחלת חיים של כ-15 שנה.
71.בענין זה אבהיר, כי עלי לנקוט זהירות בהישענות גורפת על חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם אחד הצדדים מבלי שניתנה מולה מטעם הצד השני - חוות דעת נוגדת (מסיבות שפרט התובע, כאמור), אך מאידך, להתייחס לאמור בה בעת הדיון בשיעור הנכות התפקודית שיש לקבוע שנגרמה לתובע בגין תאונה הנדונה בענייננו, ובנזק העתידי.
הנכות התפקודית
72.התובע יליד 3.2.62, ובעת התאונה היה כבן 52. הוא אב למספר ילדים, גרוש וחיי עם בת-זוג כבר מספר שנים טרם התאונה. משך 17 שנים, עד כחודש טרם התאונה, עבד התובע כמנהל מחלקת גינון, מים, ביוב ופיקוח במועצה מקומית. הוא הציג תעודות מקצועיות, המעידות כי למד את תחום הגינון במכללת רופין, וכן כי ביצע קורסי השלמה ארוכים בתחום הגינון, המים והניהול [ס' 3 ונספח ב' לתצהירו]. לעדותו ועדות בת זוגו, טרם התאונה היה מבצע בביתו עבודות תיקונים, בנייה ואחזקה.
73.התובע מפנה לכך שעבודות הגינון הם עבודות פיזיות קשות הכוללות, בין היתר, שימוש בכוח פיזי לפרישת צינורות השקיה כבדים, סגירת צינורות מים, השקיה, נטיעת עצים, גיזום גדר חיה, ניכוש עשבים, שימוש בחרמש, משור חשמל, מעדר ועוד כלי עבודה.
74.לפי עדותו, כחודש טרם מועד התאונה עזב התובע את עבודתו עבור המועצה המקומית לצורך הקמת עסק עצמאי. הוא החל לקבל הצעות מחיר מספקים והתחיל ליצור קשרים עם לקוחות פוטנציאליים. התובע מפנה לכך שאמנם כבר שני עשורים טרם התאונה סבל התובע מפרפור לב, והותקן בליבו קוצב לב, אולם הוא מצרף תעודה רפואית מאת הרופא הקרדיולוג המטפל בו, לפיה אין המצב בליבו כרוך במגבלה תפקודית; מדובר בקוצב המותקן לגיבוי בלבד, באחוז קיצוב נמוך.
75. לגרסת התובע בעקבות הפציעה בתאונה איבד באופן מוחלט את כושרו להשתכר במקצועו. התובע מפנה לכך שבגין התאונה איבד את היכולת לאחוז בידו הימנית כלי עבודה ולהפעיל עמם כוח שנדרש בעבודתו כגנן, ומביא דוגמאות שונות לכך. התובע מפנה לכך שהמומחה מטעם בית המשפט קובע כי בשל נכותו התובע יהיה מוגבל ביד ימין – בעבודה מאומצת פיסית ועבודה הדורשת אחיזת מלקחיים ממושכת בין האגודל לאצבעות [ס' 4 בעמ' 8 לחוות הדעת]. עוד מפנה התובע לכך שהמומחה קובע: "אני צופה להחמרה במצבו בעתיד הרחוק. וזאת בשל היות השבר ברדיוס דסטאלי תוך מפרקי. שבר תוך מפרקי נוטה לפגוע בתפקוד המפרק ולהאיץ שינויים ניווניים. גם תסמונת הלחיצה על העצה המדיאני בתעלה הקרפאלית, נוטה להחמיר עם חלוף הזמן" [ס' 3 בעמ' 8 לחוות הדעת].
76.התובע מזכיר כי כל ניסיונו המקצועי מוגבל לתחום הגינון. התובע מאשר בחקירתו כי לאחר התאונה לא עסק ולא ניסה לעסוק בגינון. הוא מפנה לכך, שלאחר התאונה ניסה לעבוד כנהג, אולם, לגרסתו, לא הצליח להתמיד בעבודה, חרף ניסיונות חוזרים. הוא מביע ספק אם במגבלות ניסיונו יצליח למצוא עבודה בעתיד. התובע טוען, כי לנוכח הנסיבות, יש לקובע לו נכות תפקודית שעולה על הנכות הרפואית בגין התאונה, ומפנה לפסיקה בנושא. אעיר, כי אמנם בסיכומים מטעמו טוען התובע כי חדל לעבוד (כנהג) מאז אפריל 2018, אך בתצהירו שניתן בשלהי אפריל 2018 אין עדות כזאת (להבדיל מהצהרה על כוונה להפסיק לעבוד), ובחקירתו שנערכה בשלהי 2018 אין אמירה ברורה בענין.
77.הנתבעות מפנות לכך שבעצם בעת התאונה התובע לא עבד בכל עבודה שהיא וקיבל דמי אבטלה. הן מצביעות על כך, שלבד מאמירתו לגבי תכניות שהיו לו להפוך לעצמאי, לא הובאה כל ראיה לקיומן של: הזמנות עבודה, תכנית עסקית, פניות ללקוחות פוטנציאליים. לא הובאה כל עדות או ראיה אחרת שמראה שמאז פיטוריו ניסה להשתלב מחדש בשוק העבודה.
78.הנתבעות מפנות לכך שלתובע מכלול בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, שבגינן קבע לו מומחה מטעמן נכות רפואית בשיעור 61%; וטוענות כי מצבו הבריאותי - הוא שגרם לו לפרוש מעבודתו במועצה. הנתבעות מפנות לכך שרופא תעסוקתי קבע כבר מספר שנים טרם התאונה, כי אסור לתובע לעבוד שעות מרובות תחת השמש בשל "הבעיה שיש לי בלב ובשל הכדורים שאני שותה"; ולעומת זאת, לאחר התאונה, התובע לא מצא לפנות למומחה תעסוקתי שיקבע מה כושרו לעבוד בכלל, ובתחום הגננות - בפרט.
79.טרם דיון, אזכיר את הדין. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
80.ממכלול הראיות והעדויות עולה כי, אכן, לתובע מכלול של בעיות בריאותיות שהתגבשו עוד טרם התאונה, אך הוא הצליח לעבוד ולהשתכר "במומו" כגנן, ולאחר מכן כמנהל מחלקת גינון, במשך שנים רבות. עיון בפרשת התביעה מעלה, שלאחר התאונה התובע חדל לחלוטין לעבוד בגננות, מקצוע שעסק בו למעלה מ-17 שנים, בחלקן כמנהל מחלקה, אף שלעדותו התכוון להפוך להיות עובד עצמאי בתחום זה, ועבר לעבוד כנהג. בגין התאונה היו לתובע מספר חודשים של אי-כושר לעבוד, ובהמשך, בחלק מסוים מהזמן, השכר שבו השתכר היה נמוך משכרו טרם התאונה. אם כן, מחלוקת בסיסית בתיק זה היא בשאלה: האם בבחינת הפגיעה התפקודית בתובע בשל התאונה בענייננו ובקביעת הנכות התפקודית שנגרמה יש לייחס משמעות לבעיות בריאותיות מהן סבל טרם התאונה, ואיזו משמעות?
81.כרקע משפטי להתבוננות במחלוקת זו, אפנה לכך שלפי הפסיקה, אכן – ככלל - בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, מתייחסים ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות בעתיד; ונקבע במפורש [ר' ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח', פ"ד מז(1), 726, 734-733]:
"מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".
82.דא עקא. בחינת המצב ותוצאותיה תלויה על פי הפסיקה – בנסיבות; ובמקרים כאלה נשאלת תמיד גם השאלה: כיצד מוסיפה הנכות שנגרמה בגין התאונה על הקודמת לה, בהתחשב באופן ובשיעור שבהם השתכר התובע במומו? כך בענין ת"א (חיפה) 562/95 עברי יעקב נ' אהרון חמו ואח' (פורסם;4.11.97) (להלן: "ענין עברי"), נדון מקרה בו התובע אשר שהה בחופשת מחלה לאחר שנפגע בתאונה ונפצע ברגל ימין, נפגע קשה, שנית, בתאונה נוספת, הפעם ברגל שמאל. ביהמ"ש קבע כי הפיצוי יחושב "על פי הגריעה מכושרו ומיכולתו של התובע על פי השוואה בין מצבו לאחר התאונה כפי פגיעתו משתי התאונות, ובין מצבו לפניה, במומו כתוצאה מהתאונה הראשונה". בהתייחס למגבלותיו הקודמות של התובע, קבע בית המשפט בענין עברי כי פגיעה קודמת יכולה אף להחמיר את הנכות החדשה וציין כי אדם שרגלו הימנית היתה פגועה קשה קודם לתאונה, מצבו יושפע באופן חמור יותר מפגיעה נוספת:
"לפיכך, בעוד שאדם שרגלו הימנית בריאה לא היה מושפע קשות בגלל הפגיעה ברגל השניה תוך גרימת נכות של 10% לצמיתות, אדם שרגלו הימנית פגועה קשה, יושפע באופן חמור יחסית, מפגיעה נוספת, אפילו קלה יחסית, ברגלו השמאלית. כל עוד היתה הרגל השמאלית בריאה, היא יכלה לתמוך ברגל הימנית. כאשר גם היא נפגמת, ההשפעה השלילית על יציבות הגוף, כושר התנועה, ויכולת ההשתכרות, גדולה יותר (הדגשה שלי, ר.ל.ש.).".
83. בענין ע"א (ת"א) 3061/05 פלוני נ' הדר בע"מ - חברה לביטוח (פורסם; 26.6.08), יישם בית משפט המחוזי בתל אביב, ברוח שהותוותה בענין עברי, והתייחס לשכר שהתובע מרוויח "במומו" (מהתאונה הראשונה) טרם התאונה השנייה, כשכר שכבר בו ניכרת "הנגיסה" של הנכות מהתאונה הראשונה; שהיא בעצם מקרה פרטי של הלכת "במומו" (לגבי מצב קודם) [ר' ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חב' לביטוח בע"מ נ. פלוני (פורסם; 28.6.12)].
84.התרשמתי מעדות התובע שפגיעתו של התובע מקשה עליו משמעותית פעילות מאומצת בידו, במיוחד באחיזה איתנה וממושכת. מדובר בעובד כפיים שנפגע באיבר דומיננטי, ואיבד את כישוריו לעסוק בפועל במקצוע שרכש ועסק בו כמנהל משך שנים. התובע פעל לאחר התאונה להקטנת הנזק, ומצא עבודה שתתאים למגבלותיו.
85.אמנם התובע נושא נכות רפואית קודמת מסוימת, אך בכל הקשור לתפקודו, שוכנעתי ש"במומו" טרם התאונה בענייננו, הוא הצליח להתגבר על השפעותיה של אותה נכות, במרביתה, והתבסס בעבודתו כגנן ולאחר מכן כמנהל מחלקת גינון - על אף אותה נכות. אני מקבל את טענת התובע שהנכות שנוספה בענייננו מגבירה את קשייו, באופן משמעותי יותר מאשר קשיים מסוימים שנגרמו לו בעבודתו בשל מצבו הבריאותי טרם התאונה. טענת הנתבעת שמבקשת חד-צדדית "ליהנות" מקיומה של נכות קודמת בהערכת הנכות התפקודית בענייננו [הלכת רקוביצקי], ולהפחית על חשבון הנכות הקודמת מכושר עבודתו הבסיסי של התובע, איננה מקובלת עלי, בנסיבות; וודאי לא - ביישומה באורח גורף. כפי שעולה מהפסיקה שתיארתי, יש לראות את שכרו של התובע לאחר 17 שנה בתחום בו עבד טרם התאונה בענייננו, כאמת מידה למה שהוא מצליח להרוויח "במומו" במקצועו בתחום הגננות.
86.מאידך, אינני מקבל שהתובע הרים את הנטל להוכיח שמעשית היה בדרכו להפוך לגנן עצמאי, ולפיכך יש לשום את הפגיעה בתפקודו לפי רווח של עשרות אלפי שקלים בחודש; שאף הוא שכר שהסיכויים להשתכר בו לא הוכחו באופן שהדין דורש. אפנה לכך, שלא ברור מעדות התובע מה היה בפועל טיב עבודתו עבור המועצה המקומית כ"מנהל מחלקות הגינון, המים, הביוב והפיקוח". הובאו ראיות לגבי לימודים והשתלמויות, שהראשון בהם קורס "מנהלי מחלקות מים וביוב ברשויות מקומיות" משנת 1999, והאחרון - "גננות נוי – סוג2" משנת 2010. אך, לא הובאו ראיות לטיב והיקף פעילותו האישית של התובע "בשטח". בחקירתו העיד התובע "התפקיד שלי היה להגיש מכרזים של המועצה לעובדי גינון. אני אישית במו ידיי הייתי מחבר את כל המכרז, אני אישית הייתי מוציא את המכרז בפועל. אני בניתי את המכרז".
87.בנוסף, בחקירתו, כאמור, אישר התובע כי במהלך עבודתו עבור המועצה, פנה לרופא תעסוקתי בשל קשיים בעבודה שעות מרובות בשמש בנסיבות בהן הוא נוטל כדורים; בגרסת "עדות בעל דין יחידה" ובעדות כבושה, העיד כי לא התייחס למסמך הרופא התעסוקתי והמשיך את עבודתו במועצה "עוד הרבה אחרי הדו"ח הזה". לשון אחר, נראה כי עבודתו של התובע כמנהל כאמור היתה מורכבת הן "משעות משרד" והן משעות בהן נאלץ לבלות בשטח, חשוף לשמש. על נסיבות עזיבתו את תפקידו כמנהל מבהיר התובע בחקירתו "עזבתי את העבודה כי התחלפו ראשי רשויות והגיע מנהל רשות חדש ולא הסתדרנו אז החלטתי להיות עצמאי".
88.בנסיבות כאלה, גם אם נקבל את גרסת התובע ששקל פתיחת עסק גינון עצמאי, לא הובאו ראיות מספקות לכך, שהיתה זו תכנית שיש לה סיכוי בולט לקבל ביטוי מעשי. התובע שהיה שכיר, מנהל משך שנים רבות, היה בתקופה של אבטלה בעת שארעה התאונה; לבד מעדות בת זוגו, שמעידה על בסיס מה "סיפר" לה התובע, שהיתה לו תכנית לעבוד כעצמאי, לא הובאה עדות לתמיכה שתכניות אלה קיבלו ביטוי מעשי. לתובע היו לכאורה מספר נתיבים למציאת תעסוקה שקשורה לגינון, לרבות כאלה שלא כרוכים בעבודה של שעות מרובות בשמש, לרבות במשרת ניהול נוספת, כפי המשרה שהחזיק משך כ-17 שנים, ולעדותו עזב אותה רק בשל חילופי שלטון, או כל משרה שמנצלת את הידע שאגר בתחום הגינון.
89.שורה תחתונה; אני מוצא כסבירה את הטענה שאילולא התאונה התובע היה מנסה להמשיך לעבוד בתחום אותו הוא מכיר היטב, תחום הגינון, אך לא הוכח שהחמיץ הזדמנות לעסק עצמאי משגשג שהכנסותיו, לטענתו, פי כמה וכמה ממה שהשתכר משך 17 שנה. ראיתי את הטענה "הקשרים" שיצר במועצה היו מניבים זכייה במכרזים; מדובר בהשערה, שמולה יש להציב את העובדה שהגיע מנהל רשות "שלא ידע את יוסף"; מכל מקום, התובע לא הביא ראיות לתמיכה בייתכנות של תכניותיו, ובשיעור ההשתכרות האפשרי. לנוכח מגבלותיו הרפואיות טרם התאונה, יש גם להניח כי ממילא היה שואף לסוג עבודה כזה שאינו מחייב שהייה של שעות מרובות בשמש.
90.היקף שכרו של התובע כפי שהוא משתקף מהתקופות בהן עבד לאחר התאונה, במרביתן - עלה. עם זאת, יש לזכור, שבגין הפציעה אפשרויותיו של התובע לעסוק בתחום הגינון בכל משרה שהיא הצטמצמו, וכמי שאין לו הכשרה פורמלית, לבד מתחום זה, יכולותיו מצומצמות לעבודות שנדרשת בהן במידה כזאת או אחרת עבודת כפיים. עוד אעיר, כי כמדיניות שיפוטית אין להחזיק נגד התובע את חריצותו בהקטנת הנזק, בכך שפעל למציאת עבודה בתחום שבו יש לו כישורים, כמו נהיגת משאית.
91.יש לזכור שלנכות בגין התאונה קיימת עקרונית השפעה גם בעתיד, בייחוד לגבי הסיכון של קושי בשינוי תפקידים או עבודה. כך שגם אם כללית שכרו של התובע עלה מעט מאז התאונה, והוא מצליח למצוא עבודה משך מרבית הזמן, יש לשקלל בקביעת הנכות התפקודית את האפשרות שהתובע לא ימשיך בעבודתו זו; ועל כן, כנגד היעדר פגיעה בשכרו בהווה, יש להעמיד את הסיכון שיאלץ ביום מן הימים לחפש עבודה; עבודה בתחומים שמצריכים שימוש בידיו. קיים תמיד הסיכון המסוים שהתובע יאבד את מקום עבודתו, ואז יבוא מומו לידי ביטוי בולט יותר, הן בהגבלתו באיתור עבודה מתאימה, והן בביצוע עבודה שפחות תתאים למגבלותיו.
92.לפי הדין, במקרים בהם עתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור ואין בנמצא נתונים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. במקרים אלה, נזקק בית המשפט לחזקה שכושר זה נפגע בשיעור אחוזי הנכות הרפואית [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 729, 798 (1995)].
93.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, כמפורט לעיל, ולאור שיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע, גילו, נסיבות חייו ועיסוקו לפני ואחרי התאונה, והתחשב בנכות מסוימת שמלווה אותו שנים רבות טרם התאונה, כאמור, אני קובע כי יש לייחס לתובע בגין התאונה נכות תפקודית בשיעור 13%.
שיעור הנזק והפיצוי
94.משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:
התובע יליד:3.2.1962.
מועד התאונה: 30.9.2014.
גיל התובע בעת התאונה:52 וחצי.
גיל התובע כיום: 57 וחצי.
שיעור הנכות הרפואית: 12.25%.
שיעור הנכות התפקודית: 13%.
השתכרות התובע ובסיס השכר לצורך קביעת הפסד השתכרות
95.לפני התאונה: התובע עזב את עבודתו במועצה לאחר כ-17 שנות עבודה. שכרו טרם עזיבתו עמד על סך כ-7,300 ₪ [לפי מה שנרשם במל"ל על דו"ח האבטלה כמשכורות מרץ עד אוגוסט 2014 – סך 43,608 ₪ - במשך 6 חודשים = 7,268 ₪ בממוצע]. בעת התאונה לא עבד וקיבל דמי אבטלה [למשך 14 ימים בפועל מתוך 19 – סך כולל ברוטו של 2,740 ₪]. לגרסת התובע עסק גם באיתור לקוחות ובמתן הצעות לעבודות פרטיות, אך לא הובאו ראיות מסייעות לכך.
96.מאז התאונה: התובע העיד שמשך כחמישה חודשים לא עבד, עד יום 22.2.15. אז החל להשתכר כנהג משאית משך קצת פחות משנה. הוא עבד ברצף בשתי חברות - עד דצמבר 2015, ובאותה תקופה השתכר סך ממוצע של 6,986 ₪ לחודש [71,608 ₪ שהשתכר בשנת 2015 מ-22.2.15 ועד 31.12.15, לחלק ל-10.25 חודשים]. ואז היה מובטל משך כחודשיים - עד 1.2.16 (בפועל החל להשתכר רק במרץ 2016). מאז מרץ 2016 ועד מרץ 2018 עבד כנהג טנדר, ולטענתו בגלל שלא יכול היה להרים משאות, צורף לו עוזר, שתפקידו היה להעמיס ולפרוק את הטנדר. בשנת 2016 השתכר התובע בממוצע לחודש שכר של 8,216 ₪ [ב-11 חודשים השתכר סך כולל של 90,381 ₪ - לפי משכורת דצמבר 2016]. בשנת 2017 השתכר התובע בממוצע לחודש שכר של 9,801 ₪ [ב-12 חודשים השתכר סך כולל של 117,617 ₪ - לפי משכורת דצמבר 2017]. בחודשים הראשונים של שנת 2018 השתכר סך של כ-10,000 ₪. בתצהירו (מ-26.4.18) העיד התובע שהוא מתכוון לעזוב את עבודתו, אך לא הובהר בחקירתו בבית המשפט במפורש שאכן עזב את עבודתו.
97.אם כן, טרם התאונה השתכר התובע 7,300 ₪, שהם בהצמדה להיום סך של 7,330 ₪. על כן, כבסיס שכר חודשי לבחינת הפסד השכר בעבר אני קובע סך של 7,500 ₪.
98.כבסיס שכר חודשי לבחינת הפסד השכר בעתיד אני קובע סך של 10,000 ₪, על פי מה שעולה מתלושי השתכרותו האחרונים שהוצגו מטעם התובע.
הפסדי שכר לעבר
99.בעקבות התאונה התובע לא עבד משך 5 חודשים. בגין החודש הראשון נקבע לו נכות זמנית בשיעור 100%, ובגין 6 שבועות נוספים, נכות זמנית בשיעור 50%. אי-לכך זכאי התובע בגין חודשיים וחצי מ-30.9.14 עד 15.12.14 לפיצוי בגין הפסד שכר מלא בסך 18,750 ₪ (מחשיב נכות של 50% ככזאת שגורמת אי-כושר מלא). עוד הוא זכאי בגין חודשיים וחצי נוספים – עד תחילת עבודתו ב-22.2.15 - לפיצוי בסך 2,438 ₪ [7,500X2.5X13%]. מהסכומים הנ"ל יש להפחית בגין משיכת דמי אבטלה שקיבל בגין תוקפה שאחרי התאונה - סך 1,503 ₪ (הסכום של 2,655 ניתן בגין אבטלה בחודש אפריל – טרם התאונה). היינו, לסיכום, בגין התקופה הראשונה, היא התקופה שבין מועד התאונה לבין יום 22.2.15 - זכאי התובע לפיצוי נומינלי בסך 19,685 ₪ [18,750 + 2,438 = 21,188; 21,188 – 1,503 = 19,685 ₪], וזאת בתוספת ריבית מיום 1.1.15 – הוא סך של 20,632 ₪.
100.בתקופה שבין 22.2.15 ועד 31.12.15, כאמור, השתכר סך ממוצע של 6,986 ₪ לחודש. היינו הפסדו החודשי למול השכר שקבעתי כבסיס עמד על סך של 514 ₪ לחודש [הפסד פחות מ-13% משכר הבסיס]. דהיינו, בגין התקופה השנייה, זאת שבין 22.2.15 ועד 31.12.15, התובע זכאי לפיצוי נומינלי בסך של 5,867 ₪ [514 ₪ X 10.25 חודשים = 5,269 ₪], וזאת בתוספת ריבית מיום 1.8.15 – הוא סך של 5,491 ₪.
101.לכך יש להוסיף בגין חודש ינואר 2016 זכאות לפיצוי בגין הפסד שכר בסך של 1,012 ₪ [7,500 ₪ X 13% = 975 ₪; ובתוספת ריבית מיום 1.1.2016]. בגין חודשים פברואר עד דצמבר 2016, וכן בשנים 2017, 2018 ו-2019 – לא הוכח הפסד שכר לעבר; באופן יחסי לשכר הבסיס שקבעתי - שכרו של התובע אף עלה, כאמור.
102.על פי הוראת צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ראו ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. החל מיום 1.1.14 חובת ההפרשה הינה ל- 12% מן השכר המבוטח (ועד לגובה השכר הממוצע במשק), כאשר שיעור ההפרשה הינו שיעור עולה בהדרגה ובהתאם לקבוע בטבלה שבסעיף 6 לצו ההרחבה. לענייננו רלוונטית גם העובדה, כי החל מיום 01.01.17, חובת ההפרשה הינה בגובה 12.5% מן השכר המבוטח. בענייננו (שתחילתו ב-30.9.14) נייחס לעבר לצורך תחשיב הפסד הפנסיה - מיצוע של 12.25%.
103. אשר על כן, הסכומים שהתובע זכאי להם כפיצוי בגין הפסד שכר לעבר, מסתכמים לסך 27,135 ש"ח [20,632+ 5,491 + 1,012 = 27,135 ₪]. על הסך הנ"ל יש להוסיף בגין הפסד פנסיה סך של 3,324 ₪ [27,135 ₪ X 12.25% = 3,324 ₪].
104.אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר (כולל הפסדי פנסיה) זכאי התובע לפיצוי בסך 31,000 ₪ [27,135 +3,324= 30,459; ובעיגול – 31,000 ₪].
הפסדי שכר לעתיד
105. בכל הקשור לפסיקת הפיצוי ברשאי הנזק השונים - לעתיד, בעצם, על מנת לבחון את הפער כהגדרתו לעיל, נדרש בית המשפט להעריך מה מסלולם של שני סיפורי חיים אפשריים של התובע - לעתיד; זה שהיה צפוי לתובע - אלמלא ארעה התאונה, וזה שצפוי לתובע - בפועל בעקבות התאונה, ורק אז - לכמת את הערך הכספי הנדרש לכיסוי הפער ביניהם - על פי ראשי נזק מקובלים (שמקובל לשקלל לתוכו אלמנט של היוון, בשל הקדמת התשלום המגולמת בקיום פסק הדין טרם אותו עתיד).
106.כיום התובע בן 57 וחצי שנים. הוא עבד כמנהל מחלקת גינון, מים, ביוב ופיקוח במועצה מקומית משך 17 שנים, כשהוא משתכר סך של כ-7,500 ₪ לחודש. כפי שהבהרתי אינני מקבל שהוכח ששכרו ללא התאונה היה מכפיל את עצמו או גדל משמעותית. אך, בנסיבות סוג הפגיעה, אני בהחלט סבור שהשכר אליו הגיע בעבודתו לאחר התאונה בעבודה כנהג, גם מתוך מאמציו להקטין את הנזק, הוא השכר שיכול לשמש בסיס לקביעת הפסד ההשתכרות לעתיד בגין גריעת השכר שנגרמת בשל אובדן כושר השתכרותו לעתיד. כפי שציינתי לעיל, אעמיד את בסיס שכרו לעתיד על סך 10,000 ₪. ההיוון יהיה על בסיס 3% [ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 8.8.19)].
107.לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. בענייננו, פנה התובע לעבודה מתאימה לכישוריו לאחר התאונה, ובשנים האחרונות - התמיד בה. אני מוצא, כי קיימת האפשרות שהתובע ישתלב באופן רציף יותר בשוק העבודה, כפי שעשה זאת במשך 17 שנה בעבר, ולפיכך, בהתחשב בגריעת השכר המסתמנת בגין התאונה, יש לייחס כחלק המפוצה – רק ב-80% מהסכום שיתקבל בתחשיב אקטוארי מלא.
108.עוד יובהר, כי בנסיבות, אינני מוצא לייחס משמעות אופרטיבית בחישוב הנזק לעתיד בטענת קיצור תוחלת חיים מטעם הנתבעת. המומחה מטעם הנתבעת אמנם מחווה דעה שלהערכתו, בשל מכלול בעיות רפואיות מהן סובל התובע, קיים אצלו קיצור צפוי של תוחלת חיים - בשיעור 15 שנה; אך המאמרים שהוא מסתמך עליהם לצורך מתן הערכתו, מדברים על קיצור של עד 10 שנים; ואין הסבר בהיר לגבי אופן ביצוע השקלול של הסיכונים השונים. תוחלת החיים הכללית של אדם בגילו של התובע כיום (לפי הטבלאות) היא כ-26 שנה, היינו עד הגיע התובע לגיל 83.5. גם אם יתממש סיכון קיצור תוחלת החיים בשיעור של 10 שנים עד 15 שנה – מדובר על שנים בהם התובע מצוי כבר בתקופת הפנסיה. בשל אופייה ההשערתי של הטענה, לא אייחס לה משמעות גם בפן של כספי הפנסיה, שאולי לא יגיעו ביום מן הימים לכדי ניצול מלא, בפועל.
109.הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו של התובע לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 9 וחצי שנים = 114 חודשים) הוא כדלקמן: 10,000 ₪ * 99.0873 (מקדם היוון לפי 3% עד הגיעו של התובע לגיל פרישה) * 13% נכות תפקודית X 80%. סך הפיצוי לעתיד בגין גריעת ההשתכרות לעתיד הוא 103,051 ₪. ובתוספת הפסד פנסיה [בשיעור 12.5%], מסתכם הפיצוי בסך 115,932 ₪.
110.אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד (כולל הפסדי פנסיה), בנסיבות, הוא 116,000 ₪ [115,932 ₪ - בעיגול].
עזרת הזולת בעבר ובעתיד
111.התובע היה מגובס משך תקופה של מספר שבועות. בתצהירו, העיד התובע, כי נזקק לעזרת בת זוגו בביצוע הפעולות היומיומיות בתקופה הסמוכה לפגיעה בתאונה, באשר היה מוגבל ולא יכול היה לטפל בעצמו. כך גם אישרה בת זוגו בתצהירה.
112.התובע ובת זוגו גם מתארים פעולות של אחזקת הבית ותיקונים שהתובע חד לעשות בגין הנכות שנגרמה בתאונה, ומעידים כי הם נאלצים לשכור אנשי מקצוע לכך.
113.יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה (רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].
114.בנסיבות אני מאמין לתובע שנזקק לעזרה וטיפול בו משך תקופה מסוימת לאחר התאונה. הטיפול והעזרה להם נזקק חרג, במידה מסוימת, מעבר למקובל אף ביחסים הקרובים שבינו לבין בת זוגו שטיפלה בו, כאמור [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984)], על כן, בשים לב למשך תקופת ההחלמה (ראה נכויות זמניות), ובהתחשב במגבלה מסוימת ביד דומיננטית משך שנים לעתיד, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 25,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד
115.בסיכומיו טוען התובע להוצאות רפואיות, לצורך קנית תרופות לשיכוך כאבים מדי פעם. התובע תמך את טענותיו במעט ראיות של ממש בצורת קבלות להוצאות בעין. מדובר על אפשרות לצורך בניתוח; אך לא נטען ולא הוכח, שאיננו כלול בסל הבריאות. בנסיבות, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 5,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.
כאב וסבל
116.פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה שהובילו לשבר ולגיבוס, כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן החלמתו והטיפולים להם נזקק התובע, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 43,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
ריכוז הפיצויים
117.סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 220,000 ש"ח, כמפורט להלן:
א. כאב וסבל -43,000 ₪.
ב. הפסד שכר לעבר - 31,000 ₪.
ג. הפסד השתכרות לעתיד -116,000 ₪.
ד. עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד -25,000 ₪.
ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 5,000 ₪.
סה"כ: 220,000 ₪.
118.מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית אשם תורם של התובע בשיעור 20%; היינו הסכום לפיצוי בפועל הוא 176,000 ₪ [220,000X80%].
ניכויים והוצאות
119.התובע קיבל דמי אבטלה באורח זמני, ובהם כבר התחשבתי בעת חישוב הפסד השכר לעבר.
120.עברתי על טענות התובע לגבי הוצאות יתרות שנגרמו לו, לטענתו, בגין התנהלות הנתבעת בתיק זה. אני מוצא כי בחלק מהדברים אכן, היה על הנתבעת לקדם דברים בקצב מהיר ממה שפעלה בפועל. אופן התנהלות הנבעת הוסיף עבודה משפטית לתובע, כגון מענה מאוחר בענין המבטחת שהוביל לצורך בתיקון כתב התביעה, והיערכות הנתבעת לחקירת המומחה מטעם בית המשפט, שההודעה על וויתור על זימונו נמסרה רק בפתח הדיון. מצאתי להתחשב באמור בעת קביעת שכר הטרחה שיש לשלם לתובע בנדון.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי –
א. התביעה מתקבלת כך שהנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 176,000 ₪.
ב.עוד יישאו הנתבעות, ביחד ולחוד, בשכר טרחת עו"ד של התובע בסכום של 50,000 ₪.
ג.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לנתבעות, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
זכות ערעור – כדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ט, 12 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.
