פלוני ואח' נ' עירונית בני עקיבא ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה. התביעה הוגשה תחילה בבית משפט השלום בירושלים, נמחקה והוגשה שוב לבית משפט זה.

התובע והתביעה

1. התובע, יליד שנת 1969, בן כ-49 שנים כיום.

    

2. הנתבעת 1 היא ישיבה תיכונית (להלן: הנתבעת או הישיבה).

    

3. התובע עבד אצל הנתבעת כטכנאי מחשבים וכמורה למחשבים במשך כשלוש שנים. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 14.12.06, במהלך עבודתו אצל הנתבעת, הרים התובע מסך מחשב כבד וחש דקירה בגבו וכאבים עזים בגינם הוא התקשה לעמוד או ללכת (להלן: התאונה). התובע פנה למוקד אורתופדי של קופת חולים, שם טופל על ידי זריקת וולטרן והומלץ לו על טיפול נגד כאבים, מעקב אורתופדי ומנוחה בת שלושה שבועות. התובע חזר לעבודתו, אך עקב החמרה בתלונותיו על כאבים, עבר ביום 22.4.07 פרוצדורה ניתוחית של צריבת דיסק. בהמשך, ביום 1.7.07, עבר התובע ניתוח נוסף, לכריתת הדיסק. התובע טופל תרופתית וכן טופל בטיפולי פיזיותרפיה ורפואה אלטרנטיבית. לטענתו, כתוצאה מהפגיעה הוא נאלץ להפסיק לעבוד, נזקק לטיפולים רפואיים ובסופו של דבר יצא ממעגל העבודה לחלוטין.

    

4. הנתבעות מכחישות את קרות האירוע, סבורות כי לא הוכחה התרשלות של הנתבעת וחולקות אף על שיעור נזקיו של התובע.

    

5. למען שלמות התמונה יצוין כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר באירוע כתאונת עבודה. תחילה נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15%, אך בעקבות תביעה להחמרה, קבעה ועדה רפואית לעררים מיום 12.9.10 כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה וכן הפעילה את תקנה 15 במלואה. נכותו של התובע במל"ל היא, אפוא, בשיעור 30% נכות.

    

   התשתית הראייתית

    

6. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם רעייתו, גב' גלית גם זו לטובה. בנוסף, הוגשו חוות דעת של מומחה בטיחות, ד"ר בני מלנקי ושל מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר יורם פולמן. לדיון ההוכחות, זימן התובע ברשות בית משפט עדה שאינה בשליטתו, הגב' יפה רכאח, מנהלת החטיבה העליונה בישיבה (להלן: גב' רכאח).

    

   מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר משה שטרן, מנהל הישיבה (להלן: מר שטרן) ושל הגב' בלה עדני, מנהלת החשבונות של הישיבה (להלן: גב' עדני). כן הוגשו חוות דעת של מומחה הבטיחות אינג' אריק יודלא ושל מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר שמואל וייס.

    

   בפני בית משפט עמדו גם חוות דעת של שני מומחים בתחום האורתופדיה שמונו מטעם בית המשפט: פרופ' שי בן שבת ופרופ' יגאל מירובסקי.

    

   נסיבות התאונה

    

7. התובע פירט בתצהירו כי במועד הרלבנטי, היו בישיבה מחשבים ישנים אשר נתרמו על ידי גורמים שונים. במעבדת המחשבים היו כ-30 מחשבים וכן היה בה מחסן מחשבים, שמוּקם במפלס הנמוך בחצי קומה מהמעבדה עצמה, ואשר הדרך להגיע אליו הייתה רק דרך מעבדת המחשבים (סעיפים 3ב' ו-ג' לתצהיר התובע). ביום האירוע נדרש התובע להחליף במעבדת המחשבים חלק מהמחשבים שהגיעו כתרומה לנתבעת ולהעבירם למחסן. כשהרים את אחד המסכים הכבדים, הוא חש דקירה בגבו וכאבים עזים.

    

8. הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את עצם התרחשות התאונה ודי בכך כדי לדחות את תביעתו. נטען, בין השאר, כי עדותו של התובע לגבי אירוע התאונה ונסיבותיה היא עדות יחידה של בעל דין, כי מדובר בעדות שאינה מהימנה וכי לא ניתן להסתמך עליה. הנתבעות מדגישות כי בתיעוד הרפואי מיום התאונה נרשם במפורש "ללא סיפור חבלתי". עוד טוענות הן כי התובע לא זימן לעדות עובד נוסף שהיה עמו בעת התאונה ויש לזקוף את הדבר לחובתו.

    

9. לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את התשתית הראייתית שהונחה בפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שעלה בידי התובע להוכיח כי התאונה אכן התרחשה וכי הוא נפגע כתוצאה מהרמת מסך מחשב שנדרש להעבירו ממעבדת המחשבים למחסן המחשבים.

    

10. התובע מסר גרסה ברורה באשר לנסיבות פגיעתו. בתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע כי ביום התאונה:

    "נדרשתי להחליף כ-15 מחשבים כולל מסכים ישנים, באופן רצוף, מהמעבדה הראשית למחסן המחשבים, שממוקם חצי קומה מטה בתוך המעבדה. כאשר הרמתי את המסך השמיני, אם אינני טועה, חשתי דקירה בגבי וכאבים עזים בגינם התקשיתי לעמוד ו/או ללכת" (סעיף 3ו' לתצהיר התובע).

     

    בעדותו פירט התובע את השתלשלות האירועים לאחר הפגיעה. לדבריו:

    "...פיניתי את עצמי למוקד האורתופדי, הוּצאה שיחה למשה שטרן ולא ענה לי. לכן פניתי לגב' בלה עדני, כי היא אחראית על כל נושא כוח האדם והיא מנהלת החשבונות של הישיבה. עדכנתי אותה שאני בדרך למוקד האורתופדי ושהגעתי לשם קיבלתי זריקת וולטרן. התאריך שם הוא 14.12, זה תאריך התאונה" (עמוד 56 לפרוטוקול, שורות 4-1).

     

11. גרסתו של התובע זוכה לתימוכין בעדויות העדים שהובאו מטעם הנתבעות.

     

    בתצהיר עדותה הראשית של הגב' עדני, מנהלת החשבונות של הנתבעת, נרשם כי התובע פנה אליה טלפונית מספר ימים לאחר האירוע ודיווח לה כי נחבל בגבו לאחר שהרים מסך מחשב בעבודה. עוד נרשם בתצהיר: "במענה לשאלתי אם היה מישהו עד לאירוע, ציין כי טכנאי של החברה המספקת לישיבה שירותים לתיקון מחשבים נכח במקום. לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי למעשה איש לא נכח במקום בזמן התאונה" (סעיף 3 לתצהיר גב' עדני. הדגשות הוספו).

     

    ברם, בחקירתה של גב' עדני, התברר כי העדה מאשרת את עיקרי גרסתו של התובע. גב' עדני העידה כי התובע צלצל לטלפון הסלולרי שלה "באזור חנוכה, הישיבה סגורה בתאריכים אלה, הוא התקשר להגיד לי שהרים משא ויש לו כאבים בגב" (עמוד 66 לפרוטוקול). גב' עדני הוסיפה ופירטה בעדותה כי:

    "אני מנהלת חשבונות בישיבה, אני ממלאה טופס 250, לכן איציק מצא לנכון להתקשר אלי ברגע שנחבל... שהתקשר אלי שאלתי מה אתה עושה בישיבה, אמר לי אנו מתקנים את המחשבים..." (עמוד 67, שורות 5-4 ועמוד 68, שורה 21).

     

    כן אישרה גב' עדני שבשיחתה עם התובע, היא שאלה אותו "מי עוד נוכח, אמר לי איש מחשבים שעבד איתו, הם עשו תיקונים במעבדה של המחשבים, זה איש חיצוני, לא מישהו של הישיבה" (שם, שורות 13-11). מחקירתה של גב' עדני, העדה מטעם הנתבעת, עלה כי בניגוד לאמור בתצהיר מטעמה, הרי שהתובע צלצל לדווח לה על התאונה מיד לאחר התרחשותה. עדותה מחזקת, אפוא, את גרסת התובע הן באשר לקרות התאונה, הן באשר לפעולות שביצע לאחריה.

     

12. העד הנוסף מטעם הנתבעת, מר שטרן, מנהל הישיבה, ציין בתצהירו כי "לא הייתי עד לאירוע הנטען בכתב התביעה, עליו דווח לי לאחר מספר ימים" (סעיף 3 לתצהיר שטרן). בחקירתו פירט העד כי לא נודע לו על האירוע "במיידי" וכן העיד הוא כי כשבירר מדוע נעדר התובע מהישיבה, מסרו לו "שהוא נפגע במעבדה בתיכון בזמן שהוא הרים מחשב, התעסק עם מחשב במעבדה עצמה" (עמוד 46 לפרוטוקול, שורות 13-12). הנה כי כן, מר שטרן לא הכחיש את קרות התאונה. במועד בו נודע למר שטרן על היעדרות התובע, מספר ימים לאחר התאונה, כבר נמסר לו שהתובע נפגע במהלך עבודתו וכן נמסר לו אופן הפגיעה.

     

13. על עדויות אלה, יש להוסיף את התיעוד שצירף התובע. נתתי דעתי לטענות הנתבעות, שהצביעו על קשיים העולים לכאורה מן המסמכים שהוגשו, אך מצאתי כי ההסברים שסיפק התובע מניחים את הדעת וכי התיעוד שצורף תומך בגרסתו ומשתלב בה. כך, צורף מסמך רפואי מן המוקד האורתופדי שנערך ביום האירוע (14.12.06). אכן, במסמך נרשם "ללא סיפור חבלתי", אך התובע הסביר בעדותו כי בעת שהגיע למוקד, הוא סבר שנתפס לו הגב ולא ייחס לדבר חשיבות (עמוד 58 לפרוטוקול, שורות 2-1). הסבר זה מקובל עלי.

     

    עוד הונח בפני בית משפט טופס בל-250 מיום 24.12.06, בו נרשם מפי התובע: "התכופפתי להרים מסך, הרגשתי דקירה בגבי והגב נתפס". הנתבעות הצביעו על קושי שמעורר גם טופס זה, בו נרשם כי האירוע התרחש ביום 13.12.06. אולם, אף לרישום זה ניתן הסבר מניח את הדעת. גב' עדני פירטה בעדותה כי את טופס בל-250 היא מילאה יחד עם התובע, כשחזרה לעבודה בתום חופשת החנוכה וכי התאריך שנרשם – 13.12 – נרשם בשל טעות של התובע ("הוא טעה בתאריך בתום לב" – עמוד 69 לפרוטוקול, שורה 5). לאור האמור, כך הסבירה גב' עדני, נערך מטעם הנתבעת המכתב ת/1, הממוען "לכל מאן דבעי", ובו נרשם על נייר מכתבים של הנתבעת כי "הרינו לציין את המקרה שקרה לאיציק גם זו לטובה... בתאריך 14.12.06. לאחר שהרים מסך במעבדת המחשבים, הרגיש הנ"ל דקירה בגבו והתפנה בכוחות עצמו למוקד אורתופדי". גב' עדני הבהירה כי היא שחתמה על המכתב ת/1. הסבר זה מקובל עלי, בפרט נוכח קיומו של התיעוד הרפואי – מכתב השחרור מן המוקד – מיום 14.12.06. כן הוצגה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 25.12.06, בה נרשם: "כאב גב מזה 3 שעות לאחר הרמת משא בעבודה". התעודה ניתנה מיום 13.12.06 עד ליום 2.1.07.

     

14. הנתבעות טענו גם כי יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שלא זימן את הטכנאי שעבד עמו ביום התאונה. התובע מצדו פירט, שלא מצא לנכון להזמין את טכנאי המחשבים שהיה עמו בישיבה, שכן הלה לא היה עד ראייה לאירוע עצמו והיה עובד של חברה חיצונית. לדבריו: "הוא לא היה נוכח במקום שזה קרה, הוא טיפל בשרת כי השרת במקום אחר, במעבדה בחלק העליון ומה שקרה לי במעבדה בחלק התחתון... הוא לא היה עד כי הוא לא היה במקום" (עמוד 56 לפרוטוקול, שורות 29-24). נוכח מסקנתי לפיה עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו העובדתית, אין באי הבאת הטכנאי, אשר לא היה עד ראיה לאירוע עצמו, כדי לשנות מקביעתי האמורה.

     

15. לא למותר לציין בשולי פרק זה את התרשמותם החיובית של עדי הנתבעות ושל הגב' רכאח מן התובע ומאמינותו. העדים, שלכולם הכרות ממושכת עם התובע, עמדו על הדברים בחקירתם. מר שטרן ציין כי התובע "בחורצ'יק ישר, עבד יפה... ממש לא היה מחסיר. בא בזמן הולך בזמן" (עמוד 45 לפרוטוקול, שורות 22-20); גב' רכאח העידה כי התובע "היה מורה מסור... לא נתקלתי בבעיות תפקוד או בבעיות של אמינות" (עמוד 51, שורות 2-1); גב' עדני השיבה במענה לשאלה אם התובע אמין וישר בעיניה כי הוא "בן אדם מקסים" (עמוד 67, שורות 17-16). עדויות אלה עולות בקנה אחד עם התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע וממהימנות דבריו.

     

16. מן המקובץ עולה כי התובע הוכיח את קרות האירוע במידה הדרושה בהליך אזרחי. עדותו של התובע נמצאה אמינה; התובע פנה לקבלת טיפול רפואי ודיווח על התאונה בסמוך להתרחשותה לגב' עדני, שאישרה בעדותה את עצם הפנייה ואת גרסת התובע שנמסרה לה בשיחה עמו; התיעוד שצורף תומך בקרות האירוע ולתמיהות שהעלו הנתבעות ניתנו הסברים מספקים. לאור האמור, יש להמשיך ולבחון את שאלת אחריותה של הנתבעת לפגיעתו של התובע.

     

    האחריות לתאונה

     

17. התובע טוען כי נדרש להרים מדי יום מסכי מחשב כבדים במשקל של 45-15 ק"ג. כך, פירט הוא כי החליף פעמיים באותה שנה את כל 30 המחשבים במעבדה הראשית (סעיף 3 לתצהיר התובע). בחקירתו, הבהיר התובע כי הוא מייחס את פגיעתו לאירוע נקודתי: "אני יודע שהרמתי מסך מחשב וקרה מה שקרה. אם זה תוצר של כמה פעמים, אני לא רופא" (עמוד 63, שורה 4).

     

    מומחה הבטיחות מטעם התובע, ד"ר מלנקי, קבע בחוות דעתו כי הנתבעת אחראית לפגיעתו של התובע. המומחה ציין כי מיקום מחסן המחשבים במפלס נמוך יותר ממעבדת המחשבים, גרם לכך שהתובע נדרש להרים משאות כבדים – במיוחד מסכי מחשב ישנים וכבדים – והיטלטל עמם בלא שקיבל הדרכה מתאימה. הנתבעת לא סיפקה לתובע אמצעי מכניים לשם נשיאת המשא במדרגות, לא הדריכה אותו בדבר הסיכונים הכרוכים בטלטול המשאות ולכן נגרמה פגיעתו של התובע. המומחה הפנה, בין השאר, לחוברת ההדרכה של המוסד לבטיחות ולגהות בנושא טלטול ידני של משאות וכן להגדרת "טלטול ידני" של ארגון הגיהותנים הממשלתי האמריקאי (ACGIH).

     

18. הנתבעת טוענת כי לא הוכחה התרשלות מצדה. נטען, בין השאר, כי המומחה מטעם התובע לא שקל את מסכי המחשב בעצמו אלא הסתמך על מידע שניתן לו על ידי התובע, כי בעבודתו השוטפת של התובע לא היה צורך בניודים רבים של מחשבים ומסכים וכי אף כאשר היה צורך בניוד, התובע קיבל סיוע של תלמידי הישיבה, ככל שביקש סיוע כזה.

     

    מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות, אינג' יודלא, קבע כי לא מצא סיכון בטיחותי בתנאי עבודתו של התובע המעיד על רשלנות הנתבעת. המומחה ציין כי פרסומי המוסד לבטיחות ולגהות בעניין טִלטול ידני מתייחסים לפעולות הרמה רבות ותכופות הרבה יותר מאלו שהתובע ביצע לטענתו. הובהר כי הרציונל העומד בבסיס ערכי הסף שנקבעו מיועד למנוע היווצרות של בעיות רפואיות לעובדים שנחשפים להרמת מטענים באופן תדיר יום אחרי יום. בתנאי העבודה של התובע, כך נקבע, לא אותרה חריגה מנתונים מקובלים וידועים למשימות ההרמה להן טען. עוד נקבע כי הרמה של צגים מיושנים בגדלים שיש להניח ששימשו בתקופת עבודתו של התובע, ואפילו של צגים גדולים וכבדים יותר (19 אינץ') עומדת בערכי הסף שהותוו על ידי ארגון הגיהותנים האמריקאי וכן בכללים שנקבעו ופורסמו על ידי המוסד לבטיחות ולגהות. לאור האמור, קבע המומחה כי לא אותר סיכון בטיחותי המעיד על רשלנות הנתבעת.

     

19. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והמומחים מטעמם, הגעתי למסקנה כי הוכחה התרשלותה של הנתבעת.

     

    כידוע, מעביד נדרש לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. בכלל זה, עליו להנהיג נהלי עבודה, לספק אמצעי הגנה ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים ובנוגע לדרכים להימנע מסיכונים אלה. עוד נדרש המעביד להקפיד על קיום נהלי העבודה שהנהיג (ראו, בין השאר: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1) 415 (1993); ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 (1996)).

     

20. בעת עריכת חוות דעת מומחי הבטיחות, הוחלפו המחשבים שהיו בישיבה במועד האירוע ועל כן לא ניתן היה לשוקלם. המומחים נחלקו ביניהם באשר לגודל צגי המחשב שהיו בישיבה במועד הרלבנטי ובאשר למשקלם. ד"ר מלנקי קבע כי מדובר היה בצגי מחשב שגודלם 19 אינץ' ומשקלם כ-40 ק"ג. בחקירתו אישר המומחה כי "המידע ל-40 ק"ג זה מהתובע" וכן הסביר כי יש במעבדה "מחשבים ישנים מסכים ישנים ששוקלים יותר מאשר החדשים. זה נכון שלא שקלתי את זה כשהיו שם וככל הנראה לא נמצא פה המסך של 40 ק"ג של IBM. אלה דברים שהיו ישנים עוד יותר" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 17-15). עוד ציין המומחה כי אין כל ערך לשקילה שביצע מומחה הנתבעות, אינג' יודלא, שכן הלה ביקר בישיבה חמש שנים לאחר האירוע ולאחר שהתובע הפסיק לעבוד במקום. לדבריו: "אי אפשר היה לשקול אותם כי הם לא היו שם... כל מה שיש היום לא לעניין ולא רלבנטי למה שהיה פעם" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 11-7 ו-30-29). מומחה הנתבעות, אינג' יודלא, ציין בחוות דעתו כי במועד בדיקתו, היו בישיבה מערכות מחשבים מיושנות ובהן צגי מחשבים בעלי נפח גדול, במידות שונות שבין 14 אינץ' ל- 19 אינץ' (סעיף 11.6 לחו"ד יודלא). אינג' יודלא קבע כי משקלם של מסכי המחשב היה כ- 19.6 ק"ג. גם מנהל הישיבה, מר שטרן, אישר בחקירתו כי מדובר היה במסכים ישנים וכבדים. במילותיו: "זה שהיו ישנים זה ברור וכבדים זה ברור" (עמוד 48 לפרוטוקול, שורה 3).

     

    הנה כי כן, הגם שלא ניתן לקבוע את משקלם המדויק של מסכי המחשב שאותם נדרש התובע לשאת בתקופת עבודתו אצל הנתבעת, הרי שהוכח כי מדובר היה במסכים כבדים, שמשקלם לכל הפחות (לפי מומחה הנתבעת) כ-19.6 ק"ג.

     

21. ממסכת הראיות שנפרשה, התברר כי במהלך עבודתו של התובע, בכובעו כטכנאי מחשבים, נדרש הוא תכופות לשאת את מסכי המחשב ולניידם, בין השאר אל מעבדת המחשבים וממעבדת המחשבים אל מחסן המחשבים. עוד הוכח כי ניודם של צגי המחשבים נעשה בתנאים אגרונומיים מורכבים, שאינם נשיאה במישור, כל זאת בלא שהועמדו לרשות התובע אמצעי עזר לנשיאת המסכים ובלא שהתובע קיבל מהנתבעת הדרכה ראויה.

     

    ד"ר מלנקי עמד על הקושי בניוד המחשבים, שנבע ממבנה הישיבה. בישיבה, כך הובהר, "אין מעלית וצריך להעלות משאות כבדים את השלוש קומות" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 23-22). המומחה פירט כי הבעיה אינה במשקל צגי המחשב, אלא בקושי "להעלות אותם במדרגות ולהרים אותם מהרצפה. לשאת אותם כשאין שם שום מעקה בטיחות שהוא יכול להישען עליו לעלות ולרדת. עצם מיקום המעבדה במקום הזה זו רשלנות... כל מה ששינע זה מהקרקע לקומה השלישית ואז עוד 10 מדרגות כלפי מטה. למעלה ולמטה... התדירות יש לה משמעות במיוחד אם לוקחים באותו פרק זמן, נגיד שעתיים עבודה, מספר מחשבים כאלה למעלה ולמטה וזה בדיוק מה שקרה. כל פעם שהיו צריכים להחליף לקחו כמות מחשבים ולא תמיד אחד או שניים. כשהיה האירוע היו שמונה מחשבים שהיה צריך להחליף ואת המסך השמיני, זה מה שהוא זוכר, קרה האירוע נשוא התביעה" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 11-9 ועמוד 16, שורות 15-12). המומחה הדגיש כי "כל עבודה שיש בה סיכונים צריכה הדרכה" וכי קיומו של הסיכון נקבע "לפי העבודה שהוא עושה. לא משקל המשא". במקרה דנן, כך קבע, הסיכון הוא אגרונומי – "הוא צריך לשאת משאות לא במישור, להרים, להוריד, לרדת במדרגות" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 32-25 ועמוד 17, שורות 2-1 ושורות 7-6).

     

    אינג' יודלא אישר בחוות דעתו כי סמוך לכניסה למעבדת המחשבים מוקם חדר של שרתי מחשב, אליו התייחס התובע במונח "מחסן מחשבים". מפלסו של חדר זה נמצא במפלס ביניים, שאליו יורדים ממעבדת המחשבים באמצעות מהלך בן 10 מדרגות (סעיף 10.2.3 לחו"ד יודלא). גם מנהל הישיבה, מר שטרן, אישר בעדותו את מבנה הישיבה המתואר (עמוד 46 לפרוטוקול). בחקירתו, ציין מר שטרן כי התובע לא היה סבּל, אך אישר כי הלה נדרש להרים מסכי מחשב כחלק מעבודתו וציין כי הוא עצמו סייע לתובע מספר פעמים "להרים מסכים ומחשבים (למשל כאשר הגיעה תרומה של ציוד מחשוב לישיבה)" ואף שלח תלמידים נוספים מהישיבה לסייע לו (סעיף 5 לתצהיר שטרן ועמוד 47 לפרוטוקול, שורות 19-6). עוד אישר מר שטרן כי "אין ספק שגם הוא [התובע] סחב, הרים, או זרק לפח אבל זה לא היה מפעל שכל הזמן סחבו... אם במעבדה היה מחשב תקול ואי אפשר היה לתקן אותו בעמדה, אין ספק שאיציק היה לוקח אותו אליו למעבדה התחתונה ומטפל בזה..." (עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 19-11). בהמשך חקירתו, חזר מר שטרן ואישר כי "היו גם ניודים, זה נכון שיש בעיה מבחינת להוריד ולהעלות. יש מעבדות בשלוש הקומות" (עמוד 48 לפרוטוקול, שורות 29-27). העד הוסיף וציין כי כשהייתה מסה של מחשבים הוא "לא היה נותן לו לבד להרים את זה. הייתי מקבל מראש הודעה והיינו באים לעזור. לגבי מחשבים בודדים הוא לא היה מנדנד" (עמוד 49, שורות 29-27). כן ציין הוא כי הייתה בישיבה "עגלה של חדר אוכל. לא מצאנו לנכון למקם אחת במעבדה" (עמוד 49, שורה 27 ואילך) וכי היו באחזקה "עגלות דו גלגליות שסוחבים איתן גם מקררים... אם היה משקל כבד היו מבקשים ומרימים כמו שמעלים מכונת כביסה לקומה שלישית". עם זאת, מסר מר שטרן כי במהלך השנים, הוא לא נתקל "בבקשה להביא עגלה כזו כדי לסחוב מסכים או דברים אחרים" (עמוד 50, שורות 6-3). התובע מצדו התייחס בעדותו לעגלה הנזכרת ומסר כי "לא הייתה עגלה. הייתה עגלה של חדר אוכל וללכת איתה לבד זה בעיה. אם ניקח מחשבים ישנים שהם לא מסכי אל סי די, יותר ממסך אחד אי אפשר לשים אחד על השני. זה לא מוצר מרובע שיושב אחד על השני, יש לו רגלית והוא לא יציב. והוא ייפול, ישבר, יינזק. אתה יכול להרים את זה במדרגות עם עגלה? נו באמת" (עמוד 60, שורות 24-21).

     

22. אשר להדרכתו של התובע – הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי התובע קיבל הדרכה אגרונומית בכל הנוגע לנשיאת המחשבים בתנאים שתוארו. לעניין זה, אישר מומחה הנתבעת בחקירתו כי המעסיק היה צריך להדריך את התובע כיצד לשאת את צגי המחשב במדרגות:

    "ש. נתת מידות עומק 55, בהנחה שצמוד לגוף, אני מדגים את הגודל, מה המשקל? 18.2. יורד במדרגות ללא שום אמצעי שינוע ואתה כמומחה לא רואה בכך שום בעיה?

    ת. לא מדובר על נפילה.

    ש. כן מדובר על אמצעי סיכון ממשי... האם נראה לך סביר שהמעביד לא נתן הסבר והזהיר מסכנת פגיעה?

    ת. לא התייחסתי לכך בחוות דעתי.

    ש. האם המעסיק היה צריך להזהיר אותו להדריך אותו, כולל במדרגות?

    ת. למעביד יש חובת הדרכה באופן כללי לגבי עובדים. זו חובה מוכללת. כך גם לגבי כל עובד כמו התובע.

    ש. אם היית מעסיק היית בטוח מדריך אותו?

    ת. אני הייתי מדריך אותו או מזהיר אותו כי החוק מחייב אותי" (עמוד 75 לפרוטוקול, שורות 14-10).

     

23. מן המקובץ עולה כי התובע נדרש במסגרת עבודתו לשאת מסכי מחשבים כבדים. עוד עולה כי בשים לב למיקומה הפיזי של מעבדת המחשבים ולצורך בניוד המחשבים, נדרש התובע להרים את המחשבים ולהיטלטל עימם בלא שסופקו לו אמצעי עזר שיבטיחו כי ניוד המסכים לא יסב לו פגיעה, ובלא שנקבע נוהל עבודה מסודר לפיו התובע ייעזר באחר. הנתבעת אף לא הדריכה את התובע בדבר הסיכונים הכרוכים בהרמת מחשבים אלה ונשיאתם. לא למותר לציין בהקשר זה את דברי ד"ר שבת, לפיהם "אני כן בדעה שהרמת משאות כבדים היא טריגר לפריצת דיסק... הרמת משאות יכולה להוות טריגר לפריצות דיסק... ואם יש פריצת דיסק והיא מובילה לירידה בטווח התנועה, אז היא מובילה לנכות רפואית. יש הנחיות של משרד ההגנה האמריקאי שהרמת משאות של מעל 10 ק"ג היא טריגר ברור, ומשרד ההגנה האמריקאי מקבל את זה שזה טריגר ברור לפריצת דיסק" ((עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 19-16 ועמוד 31, שורות 22-18). לאור האמור, הוכיח התובע את אחריותה של הנתבעת לתאונה מושא התביעה.

     

    אשם תורם

     

24. הנתבעות סבורות כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100%, שכן לא פנה לבקש עזרה בביצוע העבודה, ככל שסבר שהוא זקוק לעזרה כזו.

     

25. כידוע, "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו. עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת העבודה" (ע"א 655/80 מחסני קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982)).

     

    בענייננו, התובע עבד כמורה למחשבים וכטכנאי מחשבים. התובע מסר כי נשיאת המחשבים הייתה חלק משגרת עבודתו. כן תיאר הוא, וכך העיד אף מנהל הישיבה, מר שטרן, כי זכה לא פעם לסיוע, כאשר נדרש לנייד מספר רב של מחשבים. התובע נשאל אם פנה למעסיקיו בבקשת עזרה והשיב:

    "לא. לא אמרו לי לא. מר שטרן עזר לי במו ידיו להרים מסכים ומחשבים. יש פה בעייתיות. אתה עובד ומקום עבודה היום, אתה לא יכול להתפנק בו ומעמיסים עליך ומעמיסים ואתה חייב לקבל ולא להגיד לא רוצה. זו העבודה ואין מה לעשות" (עמוד 60 לפרוטוקול, שורות 28-25).

     

    בשים לב לכך שניוד המחשבים ונשיאתם היו חלק מדפוס עבודתו של התובע, היה עליו להיות ערני לסיכונים הכרוכים בפעולות אלה ולהישמר מפניהם. התובע לא ביקש עזרה וממילא לא נענה בשלילה. בנסיבות העניין, צריך היה התובע לבקש את סיועו של העובד הנוסף שהיה במקום ולא להרים את מסכי המחשב לבדו. משלא עשה כן, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%.

     

    הנכות הרפואית

     

26. ד"ר יורם פולמן, המומחה מטעם התובע, הגיש שתי חוות דעת מטעמו. בחוות הדעת הראשונה קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 37(7)(ב) מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל), בהתייחס להגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני ופחת נוירולוגי כאחד. כן המליץ המומחה להפעיל את תקנה 15 במלואה ולהעלות את אחוזי הנכות ל- 22.5%. בהמשך ולאחר עיון ב-CT עמוד שדרה מותני מיום 29.12.08, הוגשה חוות דעת עדכנית במסגרתה הוערכה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 30% לפי סעיף 37(7)(ג). בנוסף, המליץ המומחה להפעיל את תקנה 15 במלואה ולהעמיד את נכותו של התובע על 45%.

     

27. ד"ר וייס, המומחה מטעם הנתבעות, ציין בחוות דעתו כי התובע לא שיתף פעולה בבדיקתו ("בניסיון לבדוק טווח תנועה, הוא מכווץ את כל הגוף וטוען שלא יכול להזיז את הגב"), אך מצא במעקב עקיף כי קיימת תנועה בעמוד שדרה מותני. המומחה חזר על הדברים בחקירתו ("אי אפשר היה לבדוק כי הבן אדם לא שיתף פעולה. הוא כיווץ את כל הגוף וכל ניסיון לקבל כיפוף או תנועה לאחד הכיוונים הוא טען שכואב לו ולא יכול" (עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 22-13 ועמוד 39, שורות 25 ואילך). בסופו של דבר, קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל.

     

28. פרופ' שי שבת מונה כמומחה מטעם בית משפט במסגרת התביעה בירושלים. המומחה קבע בחוות דעתו כי התובע סובל ממגבלה תנועתית קלה עד בינונית במישורי התנועה וכי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 15% בגב התחתון לפי תקנה 37(7) (א-ב). המומחה מצא כי התובע לא סבל מבעיות גב תחתון עובר לתאונה מושא התביעה ועל כן קבע כי יש להשית על התאונה את כל מוגבלותו של התובע וכי אין לנכּות על היסטוריה קודמת לעניין הגב. עוד ציין המומחה כי יתכן שהתובע יצטרך בעתיד לעבור ניתוח נוסף, שיהיה, בסבירות גבוהה, קיבוע של עמוד השדרה בגובה 1S-5L. אם אכן יעבור התובע ניתוח כזה, ישנה אפשרות כי מוגבלותו התנועתית תגבר בעקבות הניתוח (בחקירתו חזר המומחה על כך שקיימת אפשרות שהניתוח לא יעזור – עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 15-11). למרות שמדובר במצב היפותטי, כך נקבע, יש להביאו בחשבון במערך השיקולים. המומחה הוסיף וחיווה את דעתו כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת, הכוללת נשיאת משאות, ומצא שיש להפעיל את תקנה 15 עד למקסימום המותר, דהיינו עד ל-19%.

     

29. במסגרת ישיבת ההוכחות שנערכה, נחקרו שלושת המומחים הרפואיים. פרופ' שבת נשאל על אודות השפעתה התפקודית של הנכות. המומחה השיב בחקירתו, בין השאר, כי "הספרות מדברת שמי שלא עובד שנתיים, אפילו שנה אבל שנתיים בוודאות, הסיכוי שלו הסטטיסטי לחזור למעגל העבודה אחרי ניתוחים אחרי פרוצדורות הוא שואף לאפס... הסיכוי שלו לחזור לעבודה שואף לאפס. יש לזה המון המון סיבות ותיאוריות, אבל פרקטית הוא לא יחזור" (עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 23-20). כן הוסיף המומחה ופירט כי "מה שהתכוונתי בין השורות ולא ציינתי את זה, שהמגבלה התנועתית היא הפקטור האולי הזניח בחזרה למעגל העבודה. אנשים שמתרגלים לא לעבוד שנתיים, אם זה כתוצאה מזה שיש להם דוד עשיר שמממן אותם או כתוצאה מזה שמל"ל מממן אותם או כתוצאה מזה שהם קמים בבוקר, שותים קפה ומעשנים סיגריה, לא יחזרו, לא קשור לכמות הפגיעה או אי הפגיעה שישנה. האורתופדית" (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 5-1).

     

30. לאחר שמיעת הראיות, הגיש התובע בקשה למינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. התובע טען כי מומחה בית המשפט חרג מסמכותו והביע דעה חריגה לטובת הנתבעות עת ציין בעדותו כי אינו בטוח שהתובע עצמו רוצה לחזור למעגל העבודה. בית המשפט מצא כי מדובר במקרה חריג המצדיק מינוי מומחה נוסף. נקבע, מבלי לפגוע בחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, כי יהא קושי להכריע בתביעה בהסתמך על חוות דעתו של המומחה בלבד. זאת, בין השאר, בשל הזמן הרב שחלף מאז נבדק התובע על ידי המומחה ונוכח טענות התובע בדבר מצבו כפי שהוצגו בדיון. לאור האמור, מונה פרופ' יגאל מירובסקי כמומחה נוסף מטעם בית המשפט. בקשת רשות לערער על החלטת המינוי נדחתה.

     

31. פרופ' יגאל מירובסקי, המומחה הנוסף שמונה, קבע בחוות דעתו כי לא ניתן על פי ממצאי בדיקתו לקבוע את טווחי התנועות בגב התחתון של התובע שכן הלה "הדגים היעדר כמעט מוחלט בתנועות". המומחה הבהיר כי אינו יכול לקבל ממצאים אלה שכן "לא סביר שאדם שלא עבר ניתוח קיבוע בעמוד-שדרה מותני יהיה עם היעדר מלא בתנועה, גם אם יש לו ארכנוהידטיס (הידבקויות של השורשים כפי שייתכן שיש לו)". המומחה ציין, אפוא, כי הוא נאלץ להסתמך בקביעת נכותו של התובע על המסמכים הרפואיים ועל ניסיונו במקרים דומים. בהתאם לכך, הוא העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 35(1)ג' לתקנות המל"ל (או לחילופין 37(7)(ב) לתקנות) ועוד 5% לפי סעיף 32(1)אI בגין הנזק התחושתי ברגל ימין. עוד נקבע כי הנכות היא לצמיתות לאור משך הזמן הרב שחלף מאז האירוע בעבודה.

     

32. הנתבעות סבורות כי לא היה מקום לקבוע לתובע נכות בשיעור שנקבע, שעה שהתובע סירב לשתף פעולה עם הבדיקה ולמעשה לא עלה בידי המומחה לבדוק את התנועתיות שלו. לשיטתן, אין מקום להעדיף את חוות דעתו של פרופ' מירובסקי, שקבע את הנכות לפי המסמכים שעמדו לפניו וניסיונו המקצועי, בעוד שפרופ' שבת בדק את התובע בפועל, התרשם ממגבלותיו הנטענות וקבע את הנכות אף על סמך בדיקה קלינית. לאור האמור, טוענות הנתבעות כי יש להעמיד את נכותו של התובע על 15% בלבד.

     

33. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש להעדיף את חוות הדעת העדכנית שערך פרופ' מירובסקי. כזכור, הטעם העיקרי למינוי המומחה הנוסף היה פרק הזמן הארוך שחלף מאז שנבדק התובע על ידי פרופ' שבת והצורך בבחינה נוספת של הטענות שהועלו בדיון על ידי מומחה מטעם בית משפט. פרופ' מירובסקי בדק את התובע וערך את חוות דעתו כחמש שנים וחצי לאחר שהתובע נבדק על ידי פרופ' שבת. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי חוות הדעת המאוחרת, שממצאיה נסמכים על מכלול התיעוד הרפואי הנוסף, משקפת נכונה את מצבו העדכני של התובע. יודגש גם כי הנתבעות לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו. לאור האמור, תועמד נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 24%.

     

    הנכות התפקודית

     

34. ככלל, הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא להערכת פגיעתו התפקודית של התובע. עם זאת, בית המשפט אינו מסתפק בקביעת הנכות הרפואית, אלא עליו להוסיף ולבחון את מכלול נתוניו של הנפגע הספציפי ולהעריך את השפעת הפגיעה על יכולתו של הנפגע לתפקד ולשוב ולהשתכר. על בית המשפט להביא בחשבון, לעניין זה, את אופי הפגיעה ומהותה; גילו של התובע; השכלתו; עיסוקו; כישוריו; השפעת הפגיעה על כושרו לעבוד בעבודתו הספציפית; השינויים בשכרו לאחר התאונה; יכולתו להשתקם וכיוצא באלה.

     

35. בענייננו, הפער בין הערכת הצדדים את הנכות התפקודית גבוה ביותר. התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית לעבר על 100% ולעתיד – על 36%. התובע פירט בתצהירו כי כתוצאה מהתאונה הוא סובל מכאבי גב, אשר מקרינים לאזור העכוז והרגל מימין. התובע ציין כי הוא מוגבל בביצוע פעולות שונות, לרבות עמידה, ישיבה והליכה לזמן ממושך, הרמת משאות כבדים, כיפוף וכיוצא באלה. הוא מהלך עם צליעה, מוגבל קשות בתנועותיו ומהלך עם קביים במשך שנתיים (סעיף 5א' לתצהיר התובע). עוד פירט התובע כי הוא אינו יכול לסייע לאשתו בעבודות הבית, נבצר ממנו ללכת לבית כנסת להתפלל הגם שהוא אדם דתי, הוא מוגבל בביצוע פעולות יום יומיות והפסיק את לימודיו האקדמיים. התובע ציין כי עשה ניסיונות לא מעטים למצוא עבודה, אולם לדאבונו הדבר לא צלח והוא נותר מחוסר עבודה (סעיף 5ד' לתצהיר התובע. אישורים על הפסקת לימודים וניסיונות להתקבל למספר מקומות עבודה צורפו כנספחים י'2-י'11 לתצהיר). עוד פירט התובע כי מאז התאונה הוא סובל מהשמנת יתר, עלה כ-20 ק"ג ובנוסף סובל הוא מלחץ דם גבוה ומטופל בכדורים (סעיף 5ה' לתצהיר). בעדותו תיאר התובע כי:

    "החיים שלי בצורה מאד פשוטה, דברים פשוטים של אנשים, נופל לי מטבע אני לא יכול להרים אותו. אם נופלות לי המפתחות אני צריך לחשוב על כל פרט 10 פעמים, אם אני רוצה לקחת את הילד הקטן שהוא בן 4, בחורף, מהגן, יורד גשם, אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול להחזיק מטריה ביד ולהחזיק את הילד ולחצות איתו כביש. את הדברים הכי טריוויאליים... ביום העצמאות הילדים על הכתפיים של האבא, אני לא יכול לעשות את זה... תחשבי מה אומרים בבית ספר על זה שהאבא שלו נכה. להחליף גלגל באוטו. דברים שהם הכי טריוויאליים לאדם הרגיל, אני רוצה לנסוע למקום מסוים, אני חושב על זה, אם יקרה לי משהו, מה אני אעשה? מה ההשלכות של זה. אלה חיים לא נורמליים..." (עמוד 67 לפרוטוקול, שורות 25 ואילך ועמוד 68, שורות 2-1).

     

    גב' פלונית מסרה בתצהירה כי מאז התאונה, התובע סובל ממוגבלות קשה בתפקוד, הפסיק לעבוד וללמוד ואינו עוזר בעבודות הבית ובטיפול בילדים הקטנים, כפי שנהג לעשות לפני התאונה (סעיף 2 לתצהיר). בעדותה תיארה היא כי:

    "יש את ההמלצה לכיסא גלגלים, המצב הולך ומחמיר, הוא סובל מבעיות בגב, יש לו השמנת יתר מחוסר מעש, יוצא בקושי לבית כנסת, אבא היה הולך עם הילד לים לשחק כדורגל, הוא לא עושה כלום, המצב שלו הולך ומחמיר... הוא לא הולך עם נעליים סגורות, הוא לא יכול לשרוך שרוכים, דברים הכי פשוטים שאדם אחר לא חושב עליהם..." (עמוד 60, שורות 13-11).

     

36. הנתבעות מצדן סבורות כי אין בנכות שנקבעה כדי למנוע מהתובע לחזור למעגל העבודה וכי התובע מנסה להאדיר את נזקיו. הנתבעות מדגישות את אי-שיתוף הפעולה בבדיקותיו על ידי המומחים, ד"ר וייס ופרופ' מירובסקי. נטען כי התובע יכול לבצע את עבודתו, הן כטכנאי מחשבים הן כמורה, אף עם ההגבלה הקיימת. הנתבעות מפנות לעניין זה לדברי מומחה בית המשפט, פרופ' שבת, לפיהם: "גם אנשים משותקים עובדים כמורים בהוראה. אני לא חושב שהוא יכול לחזור לעבודה של הרמת משאות. אם הגדרה של עבודה כטכנאי מחשבים כוללת גם הרמת משאות זה גדול עליו. אם הוא יכול לעמוד בפני כיתה וללמד? סביר מאד שכן" (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 15-12). עוד מפנות הנתבעות לדברי פרופ' שבת לפיהם נכותו של התובע אינה מונעת ממנו לשוב לעבודה, ואי חזרתו לעבודה נובעת מגורמים אחרים. לאור האמור, סבורות הנתבעות כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 5%.

     

37. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית שהונחה בפני והתרשמתי מעדויות התובע ורעייתו, שוכנעתי כי הנכות האורתופדית שנקבעה לתובע היא משמעותית והשפעתה על התובע הספציפי היא גדולה. מן הראיות שהוצגו עולה כי בפועל, התובע יצא לחלוטין ממעגל העבודה (לא הובאה כל ראיה העומדת בסתירה לטענה זו). אמנם, אי חזרתו של התובע לעבוד אינה נתמכת בהוראה רפואית כלשהי. לא מצאתי גם כי יש בנכות שנקבעה כדי למנוע מן התובע לחלוטין לשוב ולעבוד. עם זאת, מן העדויות עולה כי הנכות מגבילה את התובע בכל היבטי חייו. מבחינה תעסוקתית, הנכות משפיעה על יכולתו של התובע לחזור לעבודתו כטכנאי מחשבים. יוזכר בהקשר זה כי ועדת המל"ל לעררים מצאה שיש להעלות את נכותו של התובע במחצית לאור מקצועו ואי תִפקודו מאז התאונה (קביעה שאינה מחייבת את בית המשפט). גם מומחה בית משפט, פרופ' שבת, שהתייחס להיבטיה התפקודיים של הנכות, חיווה את דעתו כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת, הכוללת נשיאת משאות, ומצא שיש להפעיל את תקנה 15 עד למקסימום המותר. על יסוד נתונים אלה, שוכנעתי כי הנכות התפקודית גבוהה מן הנכות הרפואית. בנסיבות העניין, בהתחשב בנתוניו האישיים של התובע ובהשפעת הפגיעה עליו כמפורט לעיל, מוערכת נכותו התפקודית ב-30%.

     

    נזקי התובע

     

    בסיס השכר

     

38. עובר לתאונה, השתכר התובע שכר חודשי בסך 8,179 ₪ ובערכם כיום – 9,890 ₪.

     

39. התובע טוען כי עמד בפני העלאה משמעותית בשכרו שכן צפוי היה להתקדם במקום עבודתו ואף קיבל הצעה לשמש כסגן מנהל של התיכון בו עבד. התובע סבור כי יכול היה להשתכר בתפקיד זה כ- 15,000 ₪ בחודש (סעיף 10ב' לתצהיר התובע). שקלתי היטב את טענת התובע ונתתי דעתי לעדותה של הגב' יפה רכאח, מנהלת החטיבה העליונה בישיבה שהובאה לעדות מטעמו. הגב' רכאח אישרה כי ציינה באזני התובע שתפעל לקידומו. עם זאת, מחקירתה עלה כי באותה עת, היה פער בין רצונה של גב' רכאח לקדם את התובע לבין יכולתה לעשות כן בפועל. גב' רכאח הבהירה כי:

    "בשיח בינינו אמרתי לו שהישיבה נמצאת לא כל כך טוב מבחינה כלכלית. במשך הזמן שאצטרך עזרה בהכנת מערכת או בכלל בתפעול, מן הסתם זה תהיה אתה. אני לא יכולה להגיד לך שהוא היה מן סגן מנהל, אין תקן כזה, אבל בוודאי היה מקבל קידום שהיה בו תוספת שכר, תוספת שעות תקן, מן הסתם ככה זה עובד. ראש הישיבה נחשב מנהל, אני נחשבת סגנית למרות שכולם קוראים לי מנהלת חטיבה עליונה. בתקן של העירייה אני סגנית ולכן אין עוד סגן. יש רכז מערכת, רכז פדגוגי ולשם חשבתי שהוא יוכל להגיע... רק התחלתי בתפקיד. בספטמבר נכנסתי לתפקיד ובדצמבר היה האירוע ולא הייתי סגורה על עצמי מה אני הולכת לתת לו. בשיח בינינו היו לי הבטחות אליו שאני בעזרת השם אקדם אותו והוא יהיה חבר הנהלה" (עמוד 51 לפרוטוקול, שורות 21-11).

     

    גב' רכאח הוסיפה ומסרה בחקירתה כי בשנות עבודתה הראשונות "המוסד היה במצב כלכלי מאד מאד קשה. בשלוש או ארבע שנים שלי בניהול, מילאתי את כל התפקידים. לא הייתה ברירה. לא היה מאיפה לשלם ולא הייתה שעות" (עמוד 52, שורות 2-1). העדה אישרה כי לא היה תפקיד קונקרטי שהוצע לתובע (עמוד 52, שורות 21-20); כי אם היה התובע מקבל את התפקיד, מדבר היה בתוספת של כשליש עד מחצית משרה: "משרה מלאה נטו למורה 7,000 ₪, אז חצי זה חצי מזה ושליש זה שליש מזה" (עמוד 52, שורות 32-30, עמוד 53, שורות 3-2); וכי במועד שמיעת ההוכחות, התחלק התפקיד בין שתי עובדות, ש"מקבלות בערך ששים אחוז משרה ביחד" (עמוד 53, שורה 2). עוד הבהירה גב' רכאח בחקירתה כי היקף המשרה המכסימלי בו היא יכולה להעסיק מורה או בעל תפקיד הוא 33.5 שעות (עמוד 54 לפרוטוקול, שורות 7-5), ואילו התובע מסר כי עובר לתאונה, הוא כבר עבד בהיקף של 30 שעות ובשכר של 8,179 ₪ (עמוד 59 לפרוטוקול, שורות 21-15). גב' רכאח לא שללה בחקירתה כי אם היה התובע מקבל את התפקיד, מדובר היה בתוספת זעומה לשכרו (עמוד 52 לפרוטוקול, שורות 32-29). לאור כל האמור, משמדובר לכל היותר בתוספת של שעות ספורות (3.5 שעות) ומשלא הוכח הביטוי הכספי של תוספת כזו, לא עלה בידי התובע להוכיח את פוטנציאל השתכרותו הנטען.

     

    הפסד השתכרות לעבר

     

40. לתובע נקבעו במל"ל תקופות אי כושר מלא מיום 15.12.06 ועד ליום 31.12.08 (חלק מהזמן הוכר התובע כנכה נזקק; סעיף 80 לסיכומי הנתבעות). במהלך תקופה זו, פוטר התובע (ביום 26.4.07) והפסיק לעבוד אצל הנתבעת (ביום 1.9.07).

     

    הפסדי השתכרותו של התובע בתקופה זו עומדים על סך של 9,890 * 24.5 חו' = 242,305 ₪.

     

    מסכום זה יש לנכות סכומים ששולמו לתובע בגין חודשים ינואר, מרץ, מאי ויולי 2007 בסך 3,868 ₪ (סעיף 82 לסיכומי הנתבעות), ובערכם כיום – 4,674 ₪.

     

    הפסדי השתכרותו של התובע בתקופת הנכויות הזמניות עומדים, אפוא, על סך של 237,631 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – סך של 278,354 ₪.

     

41. התובע טוען כי מאז התאונה ועד היום לא השתלב בשוק העבודה. התובע מציין כי עשה ניסיונות לא מעטים למצוא עבודה, אולם לדאבונו הדבר לא צלח והוא נותר מחוסר עבודה (סעיף 5ד' לתצהיר התובע). התובע צירף אישורים על ניסיונותיו לעבוד במקומות שונים (נספחים י'1- י'12 לתצהיר וראו גם את חקירתו בעמוד 68 לפרוטוקול, שורה 5 ואילך). עוד הצהיר הוא כי פנה למחלקת שיקום מקצועי במל"ל מאחר שרצה לחזור למעגל העבודה. התובע לא הציג תימוכין לפנייתו האמורה. בחקירתו הוא פירט כי התנאי למילוי הטופס הוא יכולת לעבוד 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע והסביר כי העובדת הסוציאלית, גב' נירית קוגלר, מסרה לו שמחלקת השיקום לא יכולה לטפל באנשים במצבו ("היא אמרה לי שאין לי טעם להגיש את הבקשה מאחר ואין לי את המסוגלות הפיזית..." – עמוד 66 לפרוטוקול, שורות 9-8). הנתבעות מצדן טוענות כי מעבר לתקופת אי הכושר שאושרה במל"ל, לא אישרו מומחי בית המשפט, פרופ' שבת ופרופ' מירובסקי, נכויות זמניות. בחירתו של התובע שלא להשתלב במעגל העבודה, כך נטען, אינה נתמכת בהוראה רפואית אלא נובעת מבחירתו האישית.

     

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה ובשים לב לכך שהתובע לא השתלב במקום עבודה כלשהו, סבורני כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותו של התובע מתום תקופת אי הכושר ועד היום בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה: 9,890 * 30% * 118 חו' = 350,106 ש"ח ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 369,599 ₪.

     

    סך הפסדי העבר עומדים על סך של 647,953 ₪.

     

    הפסד שכר לעתיד ופנסיה

     

42. בנסיבות העניין, יש לפצות את התובע בהתאם לחישוב אקטוארי מלא עד לגיל פרישה: 9,890* 30% * 166.74 (מקדם היוון ל- 18 שנים) = 494,718 ₪.

     

43. לסכומים שנפסקו בגין הפסדי השתכרות יש להוסיף הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה, בסך של 142,834 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

44. התובע מציין כי לפני התאונה נהג לעזור לאשתו בעבודות הבית, בקניות ובטיפול בילדים, אך לאחר התאונה נבצר ממנו לעשות כן בשל מגבלותיו. לאור האמור, הוא נאלץ להעסיק עוזרת בית החל מחודש 1.2009 ועד לחודש 1.2012, פעם בשבוע, למשך 4 שעות כל פעם, בעלות של 40 ₪ לשעה. אישור על העסקת עוזרת בית צורף כנספח ט'7 לתצהיר (3,840 ₪ לחצי שנה). עוד ציין התובע כי הוא מוגבל בביצוע פעולות יומיות ובסיסיות והוא נזקק לסיוע של אשתו בעת מקלחת, להתלבש, לגזור ציפורניים ברגליים וכיוצא באלה (סעיף 5.א לתצהיר התובע). אשת התובע, הגב' גלית גם זו לטובה, אישרה את הדברים בתצהירה (סעיף 4 לתצהיר) וחזרה על האמור בחקירתה (עמוד 60, שורות 15 ואילך). אשת התובע פירטה בתצהירה גם כי הפסידה שעות וימי עבודה לצורך הטיפול בתובע. נטען כי בעטיה של התאונה, נבצר ממנה לעשות כוננויות, עליהן קיבלה תוספת תשלום עובר לתאונה (סעיפים 6-5 לתצהיר). גב' גם זו לטובה הציגה בדיון ההוכחות מסמכים מחודש נובמבר 2013 ועד חודש יוני 2014 בדבר איחורים ויציאה מוקדמת מהעבודה. נטען כי מדי חודש הפסידה 4.44 שעות בממוצע.

     

    לעניין הפסדיה הנטענים של גב' גם זו לטובה – לבית המשפט לא הוצגה כל ראיה בדבר ההפסד הכספי הנטען כתוצאה מהיעדרויותיה של אשת התובע ואף לא הוכח קשר סיבתי בין ההפסדים הנטענים לבין פגיעתו של התובע. כך, לא הוצגו מועדי טיפול המתאימים לכאורה להיעדרויות הנטענות ולא מן הנמנע כי ההיעדרויות נגרמו מסיבות אחרות (ניהול הבית והטיפול בילדים, שנולדו בשנים שלאחר התאונה – 2006, 2010, 2011 ו- 2012), ללא קשר למצבו הרפואי של התובע. עם זאת, יש להניח כי התובע, ששהה בתקופת אי כושר ממושכת ועבר פרוצדורות רפואיות, נזקק לעזרת בני משפחתו ואף הוכח כי קיבל עזרה בתשלום פרק זמן מסוים. נוכח אופי הפגיעה, תקופות אי הכושר הממושכות שנקבעו, הזמן הרב שחלף מאז התאונה וההוצאות שהוצאו בעין, מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת לתקופת העבר סך של 60,000 ₪. אשר לעתיד – בהתחשב במכלול הנתונים, לרבות הצורך בקבלת תמיכה מבני משפחתו, נפסק פיצוי גלובלי בסכום של 60,000 ₪.

     

    הוצאות

     

45. התובע פירט בתצהירו כי עבר טיפולים שונים, לרבות טיפולי שיאצו ודיקור סיני שביצע על חשבונו בעלות כוללת של כ-3,600 ₪. צורפו קבלות על טיפולי רפואה משלימה נוספים (סעיף 4.י לתצהיר התובע, נספחים ט'6 לתצהיר). מאחר שמדובר בתאונת עבודה, התובע זכאי לכיסוי מלוא ההוצאות הרפואיות והנסיעות לטיפולים רפואיים מהמל"ל. כמו כן, זכאי התובע לטיפולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. עם זאת, בשים לב להוצאות שנגרמו לתובע ולהוצאות שיגרמו (כגון: היטלים בשל ביקורי רופאים, בדיקות פרטיות, השתתפות עצמית ברכישת תרופות, רכישת תרופות ללא מרשם וטיפולים נוגדי כאב), נפסק סכום גלובלי בגין הוצאות, לעבר ולעתיד, בסך של 5,000 ₪.

     

    ניידות

     

46. התובע הצהיר כי הוא מהלך עם קביים וכי הוא נעזר רבות בבני משפחתו להסעתו (סעיף 12.ד לתצהירו). גב' גם זו לטובה ציינה בתצהירה כי הורי התובע והיא עצמה, היו מסיעים את התובע לטיפולי פיזיותרפיה, שיאצו ודיקור סיני ברכבם הפרטי, דבר שהיה כרוך בהוצאות רבות (סעיפים 10-9 לתצהירה). בהנחה שהתובע נדרש להוצאות ניידות מוגברות בתקופות אי הכושר ויידרש להוצאות מוגברות גם בעתיד, נוכח אופי פגיעתו, יועמד הפיצוי בגין ניידות על סכום גלובלי, לעבר ולעתיד, של 20,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

47. התובע עבר שני ניתוחים בגין פגיעתו (באפריל 2007 וביולי 2007). הוא אושפז במחלקה אורתופדית בתל השומר בגין כאביו (ביום 5.6.07) למשך תשעה ימים ובהמשך, אושפז למשך ארבעה ימים בשל הניתוח שעבר (מיום 1.7.2007 ועד ליום 4.7.2007). בנוסף, פנה התובע למוקד האורתופדי ולחדר מיון פעמים רבות בשל כאבים עזים וכן עבר טיפולים שונים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, רפואה משלימה ורפואת כאב. בהתחשב בניתוחים שעבר התובע, בפגיעה הרפואית, בפגיעה התפקודית והשפעתה על מהלך חייו של התובע, נפסק סכום של 130,000 ₪.

     

    ניכויים

     

48. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעות, תגמולי המל"ל עומדים על סך של 766,380 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום עריכת חוות הדעת – סך של 798,734 ₪.

     

    סיכום נזקי התובע

     

    הפסד שכר לעבר		647,953 ₪
    הפסד שכר לעתיד		494,718 ₪
    הפסדי פנסיה		142,834 ₪
    עזרת צד ג'		120,000 ₪
    הוצאות		5,000 ₪
    ניידות		20,000 ₪
    כאב וסבל		130,000 ₪
    סך נזקי התובע		1,560,505 ₪
    סך נזקי התובע לאחר אשם תורם		1,326,429 ₪
    סך נזקי התובע לאחר ניכויים		527,695 ₪

    סוף דבר

     

    התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסך של 527,695 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4% והוצאות משפט שהוציא התובע. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחר מועד זה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.