פלונית נ' גסנוב ואח'

התובעת, ילידת 1948, הגיעה לשטוף את רכבה ביום 29.6.17 במתקן שטיפת המכוניות "דיימונד ווש" שבבעלות הנתבע 1. על פי הנטען בכתב התביעה, עובד מטעם שטיפת המכוניות הורה לתובעת לצאת מרכבה, ובעת שהתובעת יצאה, היא החליקה על הרצפה שהייתה רטובה ומלאה בסבון.

הצדדים חלוקים על השאלה אם על נסיבות התאונה חלות הגדרות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

בגין הנסיבות המתוארות הגישה התובעת תביעה בעילת רשלנות נגד הנתבע 1, בעליו של מתקן שטיפת המכוניות ונגד הנתבעת 2, מבטחת המתקן. על פי הנטען, הנתבעים 1-2 סירבו להכיר בחבותם וטענו כי מדובר בתאונת דרכים. לאור האמור לעיל הוגשה התביעה גם נגד הנתבעת 3 - מבטחת הרכב של התובעת בעילה מכוח חוק הפיצויים.

בשל המחלוקת בין הצדדים על אודות תחולת חוק הפיצויים על נסיבות המקרה שלפניי, הוריתי לתובעת להגיש תצהיר נסיבות באשר לתאונה. תצהיר ביום 16.12.21 ובמסגרתו תיארה התובעת את נסיבות התאונה באופן הבא:

"לפי הוראות המנקה יצאתי מהרכב [...] ובעת שניגשתי לידית של הדלת האחורית על מנת לקחת את התיק שלי, החלקתי על הרצפה שהייתה רטובה ועם סבון" (סעיף 3 לתצהיר הנסיבות).

ביום 25.4.22 זומנה התובעת ליתן את עדותה באשר לנסיבות התאונה.

גרסת התובעת לאופן נפילתה הובאה במהלך עדותה כמפורט להלן (עמוד 2 שורה 18 ואילך):

" בהנחה שהרכב עומד כאן והדלת פתוחה, יצאתי מדלת הנהג, הסתובבתי ככה, מדגימה, פתחתי תוך כדי, מחזיקה, זה דלת אחורית של הצד של הנהג. יצאתי מהצד של הנהג, הוצאתי את 2 הרגליים, אחת אחרי השנייה, פניי לכיוון הרכב, עמדתי, מנסה לעמוד, מחזיקה את הידית השנייה, עוזבת את הדלת של הדלת הפתוחה, מתחילה לפתוח את הרכב, היה שם מלא סבון כזה, פותחת את הדלת, לא הספקתי עדיין לפתוח אותה ואז החלקתי זה היה כמה שניות".

בסיום הדיון, הסכימו הצדדים על כי יגישו סיכומים קצרים בכתב באשר לשאלה שבמחלוקת.

התובעת והנתבעים 1-2 טוענים כי נסיבות התאונה עונות להגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. על פי הנטען בסיכומיהם התאונה אירעה במהלך ירידתה של התובעת מהרכב. התובעת טוענת כי במועד נפילתה היא עדיין לא השלימה את יציאתה מהרכב ולא ביססה את עמידתה. על פי הנטען, התובעת לא ניתקה את המגע עם הרכב, לא עזבה את הרכב לא התרחקה ממנו ולא נעלה אותו ושבה על עקבותיה. מאחר שכך לא ניתן לראות בתובעת כמי שעמדתה איתנה, אלא כמי שניסתה לעמוד, ולפיכך לא השלימה את פעולת הירידה מהרכב.

הנתבעות 1-2 ביקשו גם להדגיש כי בכתב התביעה התובעת סיפרה כי התאונה אירעה כשיצאה מהרכב ולפיכך כל תוספת מאוחרת יותר באשר לנסיבות האירוע הינה בבחינת הרחבת חזית. הנתבעות טוענות כי הליך היציאה של התובעת מהרכב לא הסתיים משלא פתחה את דלת הרכב האחורית, הייתה עם ידיה על שתי דלתות הרכב, ניסתה לעמוד ועדיין לא לקחה את התיק.

הנתבעת 3 לעומת זאת טוענת כי אין מדובר בתאונת דרכים. על פי סיכומיה, התובעת החליקה במקום בשל הסבון שהיה ולא בשל תנופת הירידה, שכן הירידה הסתיימה זה מכבר. הנתבעת 3 מתייחסת לעדותה של התובעת ממנה עולה כי התובעת כבר הספיקה לסגור את הדלת הקדמית, ולהחזיק את הידית של הדלת האחורית דהיינו כי עמדה באופן יציב בעת התאונה. יתר על כן הנתבעת 3 מבקשת להפנות את בית המשפט לגרסתה של התובעת בחדר המיון לפיה החליקה במקום בו רחצה את רכבה.

הכרעה

לאחר ששמעתי את עדותה המפורטת של התובעת באשר לנסיבות התאונה הגעתי לכלל מסקנה כי אין להחיל את הוראות חוק הפיצויים על המקרה שלפניי.

התשתית הנורמטיבית לבחינת השאלה שבמחלוקת נמצאת בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, ובלשון החוק (כפי שתוקן בתיקון מס' 8): "תאונת דרכים-מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

הגדרת החוק מפנה אותנו לתיבה "שימוש ברכב" אשר זכתה אך היא להגדרה משלה בסעיף 1 לחוק הפיצויים באופן הבא:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשה אינה במקור- ע.ק)

עיון בנוסח החוק מעלה, כי הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" כוללת רשימה סגורה של שימושים כאשר הרלוונטי לענייננו הוא "ירידה" מהרכב.

על רקע האמור לעיל יש לבחון אם נסיבות התאונה עונות להגדרת הירידה מהרכב.

בפסק הדין שניתן ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (12.5.2019) בחן בית המשפט העליון את מתחם השימוש של כניסה לרכב וירידה ממנו וקבע שני מבחנים מצטברים לבחינת שימושים אלה:

"מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

"לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו." (סעיף 23 לפסק הדין).

הנה כי כן, המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם התאונה אירעה במסגרת ירידתו של הנפגע מהרכב הינו מבחן כפול:

• המבחן הראשון הוא מבחן טכני, בגדרו יש לבדוק אם בעת התאונה היה הניזוק בגדרי "מתחם השימוש ברכב", אשר ראשיתו במגע בין הניזוק ובין הרכב וסופו בירידה מהרכב ורכישת עמידה יציבה מחוצה לו.

• המבחן השני (אליו יש להידרש באם נמצא מענה חיובי למבחן הראשון) הוגדר המבחן המהותי, והוא קובע שיש לבחון אם הפעולה הנדונה חיונית במובן הפיסי לשם הכניסה אל הרכב או הירידה ממנו, ואם היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה או הירידה.

   

בראי האמור לעיל יש לבחון את נסיבות התאונה שלפנינו.

על פי גרסת התובעת, היא יצאה מדלת הנהג של הרכב על מנת לפנות את מושב הנהג לעובד המקום, ופנתה לעבר הדלת האחורית לצורך הוצאת תיק.

נראה כי שני הצדדים מסכימים כי ככל שפעולת הירידה של התובעת מן הרכב הסתיימה אין לראות בה כמי שנכנסת למתחם השימוש ברכב, וזאת הגם שבעת התאונה אחזה בידית הדלת האחורית על פי עדותה ועמדה לפתוח אותה.

למען הזהירות אציין כי בהתאם ל רע"א 8744/18 שהוזכר לעיל, כניסתו או יציאתו של אדם מהרכב לצורך הוצאת מטען אישי אינה יכולה לענות על המבחן המהותי המחייב להוכיח כי הפעולה שנעשתה מהווה חלק אינטגרלי וחיוני לשימוש הנעשה ברכב.

מכאן שהשאלה העיקרית שיש לדון בה הינה שאלה עובדתית המצטמצמת למבחן הראשון שהוזכר לעיל, הוא המבחן הטכני, המתייחס למתחם השימוש ברכב שראשיתו במגע בין הנפגע לבין הרכב וסופו ברכישת עמידה יציבה מחוצה לו.

בשל הקושי בחידוד המועד הספציפי בו החליקה התובעת היא התבקשה על ידי בית המשפט לתאר את מהלך ירידתה מהרכב ואת מהלך התאונה מספר פעמים. בסופו של יום, לאחר שמיעתה של התובעת שוכנעתי כי בעת התאונה עצמה הייתה התובעת כבר לאחר סיום הירידה מהרכב, לאחר שרכשה עמידה יציבה.

התובעת תיארה את סדר הפעולות שעשתה באופן הבא: הוצאתי את 2 הרגליים, אחת אחרי השנייה, פניי לכיוון הרכב, עמדתי, מנסה לעמוד, מחזיקה את הידית השנייה, עוזבת את הדלת של הדלת הפתוחה, מתחילה לפתוח את הרכב, היה שם מלא סבון כזה, פותחת את הדלת, לא הספקתי עדיין לפתוח אותה ואז החלקתי זה היה כמה שניות".

ודוקו – התובעת מציינת כי בעת החלקתה הייתה כבר עם פניה לעבר הדלת האחורית ואף אחזה בידית אותה דלת. דהיינו מרגע יציאתה מהרכב (כשפניה פונות החוצה) הספיקה התובעת להתרומם, להפנות את גופה לעבר הדלת האחורית, לעזוב את הדלת הקדמית ממנה יצאה ולאחוז בידית הדלת האחורית. רק בשלב זה מציינת התובעת כי החליקה ונפלה.

הנה כי כן- שרשרת הפעולות שהספיקה התובעת לבצע לפני החלקתה החלה ביציאה מהרכב המשיכה לפנייה לעבר הדלת האחורית, לאחיזה בידית האחורית ורק אז, בעקבות הסבון והמים שהיו על הרצפה, החליקה התובעת.

אכן, כלל פעולותיה של התובעת אינן עולות על מספר שניות כפי שהבהירה התובעת בעדותה. בנסיבות אלו ההבחנה בין נקודות הזמן השונות לצורך ההכרעה אם מדובר בתאונת דרכים עשויה להיראות כמלאכותית. אלא שהבחנה זו הינה הכרח לאור הפסיקה העדכנית ולאור המגמה המשתקפת בפסקי הדין – מגמה אשר מבקשת להגשים את תכלית חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש ליישם (ראו ע"א 7984-99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי, פ"ד נז(5), 750 (23.6.2003) באמצעות החלתו אך ורק על תאונות המשקפות את הסיכון התעבורתי הנשקף מהשימוש ברכב המנועי. גם בראי האמור לעיל אין לראות בתובעת כמי שנפגעה בתאונת דרכים. התובעת כבר הספיקה לצאת מהרכב ובכך סיימה את השימוש התחבורתי ברכבה. התובעת, לטענתה, לא נפגעה כתוצאה מסיכונים הטמונים בשימוש ברכב מנועי אלא כתוצאה ממפגע בדמות סבון ומים שכיסו את הרצפה הסמוכה לרכבה. אין בנסיבות אלו כדי להצדיק את החלת החוק על המקרה דנן.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי חוק הפיצויים אינו חל על נסיבות התאונה שלפניי ולפיכך דינה של התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות.

התובעת תישא בהוצאות ושכר טרחת הנתבעת 3 בסך 2,500 ₪.

הצדדים יבהירו עד ליום 15.1.23 כיצד ברצונם להמשיך בניהול ההליכים.

תז"פ לעיון ביום 16.1.23.

ניתנה היום, ט' טבת תשפ"ג, 02 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.