פלוני נ' בראשי ואח'

במסגרת תובענה זו על בית המשפט להכריע במספר סוגיות אשר ניתן לסכמן כדלקמן:

1. מהי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות תאונת הדרכים מושא כתב התביעה?

2. מהי נכותה התפקודית ומה הפגיעה בכושר הכנסתה בעקבות התאונה הנדונה?

3. מהם נזקיה של התובעת בראי התאונה האמורה.

    

   אדון בשאלות אלה כסדרן.

    

   התאונה והנכות בעקבותיה:

   1. התובעת, ילידת 1978, מנהלת חשבונות במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.5.2019. התובעת ישבה במושב האחורי ורכב צד ג' התנגש בחלקו האחורי של הרכב בו נסעה בעודם בעומס תנועה שנוצר במקום.

   2. התובעת נבדקה במרכז "ט.ר.מ" נמצאה רגישות באזור שרירי צוואר מימין.

   3. בקופת החולים התלוננה מספר ימים לאחר מכן על כאבים בצוואר "ללא חבלות אחרות". נמצאו סימנים של RCS בכתף ימין לתובעת נרשמו נוגדי כאבים ודלקת. היא נשלחה לפיזיותרפיה. ביום 2.6.2019 נרשמו תלונות על כאב גב חזק וכאב בצוואר ואובחנה "צליפת שוט". בחודש 11/2019 אותרה רגישות פאראספנלית של עמ"ש צווארי משמאל והגבלה בתנועות הצוואר. בחודש ינואר 2020 סימה התובעת את טיפולי הפיזיותרפיה שלה "לקוח הפסיק להופיע". בחודש 12/2020 נרשמו כאבים בצוואר "עדיין" ורגישות קלה במישוש מעל השרירים. ביום 16.12.2020 ביקרה התובעת בבית החולים שערי צדק ובראש סיכום הביקור נרשם כי לתובעת NECK PAIN/FIBROMYALGIA POST TRAUMATIC.

      "לפני כ 4 שנים סבלה משני אירועים של כאבים בחגורת כתף ימין. כל התקף נמשך כשבוע וחלף. לפני שנה וחצי נפגעה בתאונת דרכים כנוסעת חגורה מאחור. הרכב בו נסעה נפגע מאחור. הייתה צליפת שוט. מאז התאונה סובל כאבים חזקים מכאבים בעורף ובחגורת כתף ימין, ללא הקרנות ליד ימין. אין פגיעה בתפקוד הידיים. יציבת ההליכה טובה. הכאבים מפריעים לה מאוד לשבת מול המחשב בעבודה, קמה כל חצי שעה לשחרר את הכאבים, בהנעת הצוואר כאובה ומוגבלת. טיפולי פיזיותרפיה לא עזרו, כעת בסדרה שנייה של טיפולי פיזיותרפיה-אולי מעט פחות כאבים. במקביל פיתחה הפרעה לשינה, עייפות כרונית, חוסר ריכוז, מצבי רוח לביליים והתפרצויות. מקלחות חמות עוזרות לכאבים". הרופא מאבחן "ריבוי נקודות הדק רגישות עם קופצנות וביטויי כאב בחלקן". לדעתו התובעת פיתחה פיברומיאלגיה פוסט טראומתית "הביטוי העיקרי הינו סביב הצוואר אולם יש לה את כל המאפיינים של התסמונת". רושם לה אלטרולט חצי כדור לפני השינה וככל שלא תהא הטבה תעבור לאלטרול.

      ביום 20.6.2021 מתרשם ד"ר סוהיל, ראומטולוג, "יש מרכיבים של פיברומיאלגיה עם כאב כרוני, רגישות דיפוזית, עצבנות ומתח וגם הפרעות שינה ועייפות נילווית". מפנה להערכה פסיכיאטרית "בפרט שיש קשר בין מתח נפשי לתסמונת הכאב הכרוני וגם בין המתח לתופעות עוריות כגון אלופציה-התקרחות אזורית". ביום 22.7.2021 מבקרת במרפאת כאב ונרשם לה טיפול בליריקה ש"אם לא עוזר או סובלת מת"ל מבקש מד"ר סוהיל ניסיון טיפול בקנביס רפואי". ביום 16.3.2022 נרשם כי לתובעת החמרה בכאבים הכרוניים. ביום 4.4.2022 ביקשה התובעת העלאת הריכוז של הקנאביס עד ל-40 ג' חודשי. בקשתה נענית בחיוב. ביום 23.3.2023 מומלץ המשך הטיפול בקנאביס נוכח "איזון הכאב, ללא תופעות לוואי".

   4. ד"ר ענאן שתיווי, מומחה בכירורגיה אורתופדית, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת, חתם על חוות דעתו ביום 29.11.2022. המומחה מצא הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי בכיפוף לצדדים וכן הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה המתני בכיפוף לצדדים. המומחה אמד את נכותה של התובעת בשיעור של 3.5% בעמ"ש הצווארי וב-3.5% נוספים בעמ"ש המתני. קבע כי "לאור כאבי גב ייתכן ותהיה מגבלה קלה ביכולתה לשבת לזמן ממושך וכיו"ב".

   5. ד"ר עומר גנדלמן, מומחה בראומטולוגיה, שמונה אף הוא מטעם בית המשפט, בדק את התובעת ביום 27.10.2022, כשלוש שנים וחצי לאחר התאונה. המומחה מצא רגישות ב-12 מתוך 18 נקודות ההדק המשמעות מדד לאפיון פיברומיאלגיה. המומחה סבר כי "במקרה הנוכחי במישור התעסוקתי לא ניכרת פגיעה משמעותית וגב' א' ממשיכה לעבוד בתחום עיסוקה (הנהלת חשבונות) במשרה מלאה, כפי שהיה לפני התאונה. במישור האישי והסוציאלי ניכר כי קיימת פגיעה לאור תיאורה כי מאז התאונה היא נזקקת לסיוע של משפחתה בטיפול וניהול משק הבית, צורך שלא היה קיים לפני שחלתה בדאבת השרירים". המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 15% וזאת החל מחודש 12/2020 המועד שבו אובחנה לראשונה בלוקה בתסמונת. המליץ על המשך טיפול בקנאביס רפואי שהביא להפחתה בעוצמת כאביה ומאפשר לה תפקוד סביר. עוד המליץ על פעילות גופנית בעלות של 200-300 ₪ למפגש פרטי אם כי גם במסגרת הציבורית ניתן לקבלה.

   6. הנתבעת זימנה לחקירה את ד"ר גנדלמן. לשיטתה למומחה יש "אג'נדה" הנוגעת לאבחנת התסמונת, הקשר הסיבתי והצורך בשימוש בקנאביס. מחקירתו של המומחה עלו התובנות הבאות:

      • בעניינה של התובעת הפגיעה הפיזית בתאונה היא שהביאה להתפתחות התסמונת. לעוצמת הפגיעה אין משמעות בכל הנוגע להתפתחות התסמונת "לפעמים גם טראומה מינורית יכולה להוביל לפיברו".

      • לפי הספרות גם סטרס נפשי יכול להוביל להתפתחות התסמונת "אני פחות מצדד בדבר הזה".

      • אבחנה של תסמונת פיברומיאלגיה מתבססת על תלונות הנבדק "על האנמנזה".

      • הזמן שלוקח במדינת ישראל לאבחן את התסמונת עומד על כשלוש שנים וחצי.

      • התובעת סיפרה למומחה כי לתלונות האורתופדיות התווספו תלונות על כאבים, רגישות בגפיים, הפרעות שינה, עייפות ושינויים במצב הרוח "בצורה איטית, מתמשכת, אינדולנטית" ועם זאת תיעוד כתוב על כך נמצא רק במסמך שיצא תחת ידיו של ד"ר יאיר ברזילי מחודש דצמבר 2020. עד לאותו מועד מתועדות תלונות על כאבים, בעיקר בצוואר ובגב.

      • יש מחקרים המצביעים על קשר בין טראומה גופנית לבין התפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה ויש "כאלה שפחות".

      • יש עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. ברוב המקרים סימפטומים אלה מתעצבים בעיקר כשהמחלה היא קלה. כאשר מדובר בתסמונת קשה, יש פניות דחופות (צ"ל תכופות) מההתחלה "זה משהו שהוא אפשר להגיד נבנה בצורה איטית, אינדולנטית, מתונה, עד שבסופו של דבר המטופלות בעיקר פונות על תלונות או חלקן". גם לאבחון לוקח זמן "אבל התלונות יכולות להיות בצורה איטית יותר משנה אפילו".

      • תיעוד התלונות האופייניות לתסמונת כשנה וחצי לאחר התאונה אינו מחליש את הקשר הסיבתי לתאונה. "שלוש זה מחליש, גם זה צריך לראות מה יש באמצע. שנתיים זה זמן סביר ופה זה אפילו פחות". ישנם שני מחקרים בנדון, "אחד אומר שנה ואחר אומר שנה וחצי". המומחה סבור, בראי ניסיונו הקליני, שגם עד שנתיים ניתן לקשור בין התאונה לבין התלונות. "מדובר פה על ספקטרום של תלונות, מדובר על אנשים עם אישיות שונה, נגישות לרפואה ולשירותי בריאות אבל מבחינתי זה לא מחליש...בעיקר כשהמחלה היא לא מאד קשה אז הפניה היא נעשית יותר מאוחרת, מגוון התלונות שמתעצבות לכדי אבחנה מגיעות בשלב מאוחר ולא כמו שאתה תיארת".

      • בהתעלם מן המסמך הרפואי של ד"ר ברזילי, לא ניתן היה לומר שלתובעת התפתחה התסמונת המדוברת "זה לא מספיק".

      • עצם העובדה כי התובעת לא ביקרה תכופות אצל ראומטולוג, לא משפיעה על המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התסמונת לבין התאונה.

      • הטיפול במחלה "שכמעט אין לה ריפוי", יעיל בצורה דלה אם בכלל.

      • התובעת טופלה בתרופות כמו ליריקה, אלטרול וכן בקנאביס.

      • לתובעת פיברומיאלגיה קלה. כאביה אינם בקצה העליון של הספקטרום.

      • ההפרעה העיקרית של התובעת הינה בתפקוד בבית "הפרעה קלה בתפקוד". "אין השפעה תעסוקתית למעשה. מי שעובד מבחינתי משרה מלאה קם בבוקר לעבוד, אני חושב שאין הפרעה תעסוקתית עם כל הקושי, היא לא אישה בריאה אבל מי שעובד משרה מלאה גם אם זה מהבית וגם אם זה למרוח...יש לה RISILIENCE ...כוח שמקנה לה אפשרות לעבוד.. היא מתקשה יותר מבעבר אבל אם היא עובדת משרה מלאה כוח העבודה שלה מבחינתי...".

      • המומחה העניק לתובעת נכות הנמצאת בין שני תתי הסעיף 92 לתקנות הנכות בשיעור של 15% "3 זה סימנים קליניים בחומרה קלה, ו-2 זה הפרעה קלה בתפקוד וזה הלחם של שני הסעיפים". לתובעת סימנים קליניים בחומרה קלה וכך גם בתפקוד. אין פחותים מאלה.

      • לתסמונת עלולה להיות השפעה תעסוקתית אך "יש פה ספקטרום של תפקוד של לקויות, של נכויות".

      • לא ניתן לומר שבהינתן פיטוריה של התובעת, תהא היא פגיעה יותר במציאת עבודה חדשה.

         

         

         

         

         

        קנאביס:

      • ישנם מאמרים העוסקים בקנאביס ופיברומיאלגיה.

      • טיפול בקנאביס מקובל בפיברומיאלגיה.

      • קופות החולים והמדינה מעדיפות "להעיף אנשים לקנאביס כי היא (המדינה- ש.מ.מ.) חוסכת דברים מסל הבריאות ומעבירה את הנטל על השוק הפרטי וזה מה שקורה במדינת ישראל למרבה הצער".

      • לקנאביס עלולות להיות תופעות לוואי אם כי "ברוב המקרים היעילות היא גדולה מהסיכון". לתרופות כמו ליריקה "המון תופעות לוואי, לא פלא שהמטופלות לא לוקחות אותן".

      • ספק אם שימוש בתרופות קונבנציונאליות ישווה לטיפול בקנאביס בתסמונת המדוברת.

      • ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנת לאחר מיצוי הטיפול בתרופות. מקום בו הקנאביס עזר "צריך לדבוק בו". ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנה גם על ידי רופאים נוספים קודם המלצתו של המומחה.

      • לא סביר שטיפול תרופתי היה עוזר לתובעת ומוביל לאותה תוצאה.

      • ההמלצה לטיפול בתסמונת הינה פעילות גופנית "זו המלצה משמעותית...זה נדבך עיקרי בטיפול בפיברומיאלגיה".

         

        טענות הצדדים בסיכומיהם:

        טענות התובעת:

        • הנתבעת לא הביאה כל עדים לתמיכה בטענותיה לרבות דו"חות חקירה. יש להחיל את הכלל בנוגע להימנעות מהבאת עדים.

        • הטענה לתאונת עבודה נזנחה.

        • בשל מצבה החלה להשתמש בקנאביס באופן קבוע על מנת להפיג את הכאבים. החלה במינון של 20 גר' ועברה בהמלצת הרופאים ל-30 גר'. באיזשהו שלב הייתה המלצה ל-40 גר'.

        • ד"ר שתיווי שגה ביישום התקנות, מפני שברגע שיש הגבלה בתנועות ולא משנה בכמה- צריך לפסוק 10% נכות. לפיכך הנכות האורטופדית צריכה לעמוד לפי הפרשנות הנכונה על שיעור של 19%- 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני ו-10% בגין הגבלות תנועה בעמ"ש צווארי.

        • יש לקבל את האמור בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר גנדלמן שעמד על הקשר הסיבתי בין התאונה לבין האבחנה. כמו כן, המומחה אישר שהזמן החציוני לאבחון המחלה הוא למעלה מ-3 שנים, כלומר אבחון לאחר שנה וחצי הוא יחסית מהיר. בנוסף, יש לשים לב כי לתובעת היו תלונות רציפות בסמוך לאחר התאונה ועד לאבחון פיברומיאלגיה. כמו כן, האבחון הראשוני נעשה ע"י אורטופד.

        • הנכות הרפואית של התובעת גבוהה מן האמור בחוות דעת המומחים בשל הפרשנות שיש ליתן בקביעת הנכות האורטופדית כאמור לעיל.

        • אמנם שכרה השביח במרוצת השנים אולם כושר העבודה שלה נפגע. יש לפסוק את הפסד ההשתכרות לפי הנכות הרפואית. החישוב צריך להיות אקטוארי מלא מפני שכיום היא עובדת שלוש פעמים בשבוע מהבית אם מחר היא תעזוב את מקום העבודה הזה היא לא תוכל לעבוד או שתעבוד בשכר מאוד נמוך בהיקף חלקי.

           

          טענות הנתבעת

        • המומחה בתחום האורטופדיה לא נחקר ע"י התובע כך שלא ניתן בנסיבות העניין לחלוק על קביעותיו בחוות הדעת.

        • הפנה לשני פסקי דין בהקשר של הפרשנות לתקנות לגבי מס' התנועות והתאמתן לתקנות (29255-02-15, 29587-09-17). תקנות המל"ל לא כובלות את המומחה.

        • במקרה הנדון יש למנות מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בשל גישתו של ד"ר גנדלמן (לפיה כל דבר כמעט קשור לתאונה), הקשר הסיבתי והקנאביס- זאת איננה הגישה השלטת. היום בקרב ראומטולוגים בארץ לפחות.

        • כאשר עוברים על התיעוד הרפואי ניתן להבחין שעד ה-16/12/20 מדובר בתיעוד אורטופדי מובהק צוואר וגב. ואז לאחר שנה וחצי ממועד התאונה פעם ראשונה מופיעות תלונות. מאוד בעייתי לקבוע קשר סיבתי בנסיבות אלו כאשר יש פער זמנים.

        • הספרות הרפואית והמומחים לא תומכים בכך שיש קשר סיבתי בין הטראומה הפיזית לבין התפתחות הפיברומיאלגיה.

        • גם לפי עדותו של ד"ר גנדלמן המדובר בהפרעה קלה בתפקוד ולא מעבר לכך ולכן אין ספק שהנכות היא בשיעור 10% לכל היותר. לאחר שמשקללים את פער הזמנים בקביעת הנכות אין מקום לקבוע מעבר ל-5% בתחום הראומטולוגיה.

        • פיברומיאלגיה איננה בהתוויה למתן קנאביס (הפנה לחוזר היחידה לקנאביס רפואי של משרד הבריאות מס' 106 מינואר 2022).

           

           

           

           

           

          דיון והכרעה:

   7. להלן אדון במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ובראשן, שאלת הקשר הסיבתי בין השלכות התאונה לבין הפיברומיאלגיה, שיעור הנכות ההולם את מצבה של התובעת בראי תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי ובקשת הנתבעת למינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגי. כמו כן, אדון בסוגיה האם בנסיבות העניין התובעת זכאית להחזר הוצאות בגין קנאביס, שיקולים שונים בקביעת סכום הפיצוי וכיוב'. בנוסף אדון בטענת התביעה כי האורתופד שגה ביישום התקנות וכפועל יוצא בקביעת דרגת נכותה של התובעת. לאחר מכן אדון בנכות התפקודית ולבסוף בראשי הנזק השונים.

       

      הקשר הסיבתי בין השלכות התאונה לבין הפיברומיאלגיה:

   8. לטענת הנתבעת הספרות הרפואית והמומחים לא תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין הטראומה הפיזית לבין התפתחות הפיברומיאלגיה.

   9. בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גנדלמן ועדותו בבית המשפט כמו גם על טיבה של תסמונת הפיברומיאלגיה- אינני מוצא לקבל טענה זו.

   10. המומחה הסביר בעדותו כי בעניינה של התובעת הפגיעה הפיזית בתאונה היא שהביאה להתפתחות התסמונת. הבהיר כי לעוצמת הפגיעה אין משמעות בכל הנוגע להתפתחות התסמונת "לפעמים גם טראומה מינורית יכולה להוביל לפיברו".

   11. לצד זאת ציין כי ישנם מחקרים המצביעים על קשר בין טראומה גופנית לבין התפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה ויש "כאלה שפחות".

   12. יש לציין כי גם בחוזר הפנימי של המוסד לביטוח לאומי שנוסח על מנת לקבוע קווים מנחים לעבודה על פי סעיף הליקוי החדש (דהיינו תקנה 92) בוועדות הרפואיות, צוין מפורשות כי "האטיולוגיה לתסמונת זו אינה ידועה והפתופיזיולוגיה אינה ברורה. ישנו מיעוט של מחקרים בעיקר רטרוספקטיביים ולא מבוקרים ברמה מספקת". עוד הוסף כי "אין הסכמה גורפת בין המומחים בשאלה האם תאונות דרכים, למשל, עלולות לגרום להופעת פיברומיאלגיה. אין הרבה מחקרים שתומכי בגישה הזאת. למרות זאת, הגישה היותר מקובלת היא כי פיברומיאלגיה בדומה למחלות ראומטולוגיות אחרות- יכולה להופיע כאשר אדם פגיע נחשף לטריגר סביבתי כגון זיהום, הפרעה אנדוקרינית, סטרסור נפשי או טראומה פיזית (בעיקר תאונות דרכים עם תסמונת צליפת שוט)".

   13. נוסף לאמור לעיל בתי המשפט קיבלו לא אחת טענה כי התסמונת נגרמה עקב אירוע טראומתי או עקב תאונת דרכים (ראה למשל: עא 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ ואח' נ' מרים אופנהיימר (28.2.11); תא (מחוזי חיפה) 358/03 וגנר שולמית נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ ואח' (26.6.08); תא (שלום ת"א) 38366/04 יפה אלבוכר ואח' נ' איזק רוטנברג (26.4.11)).

   14. באשר לטענת הנתבעת להעדר קש"ס בין התאונה לבין הפיברו' בראי הזמן שחלף עד לאבחנה-

       מעדותו של ד"ר גנדלמן עולה כי ישנן עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. ברוב המקרים סימפטומים אלה מתעצבים בעיקר כשהמחלה היא קלה. כאשר מדובר בתסמונת קשה, יש פניות דחופות (צ"ל תכופות) מההתחלה "זה משהו שהוא אפשר להגיד נבנה בצורה איטית, אינדולנטית, מתונה, עד שבסופו של דבר המטופלות בעיקר פונות על תלונות או חלקן". גם לאבחון לוקח זמן "אבל התלונות יכולות להיות בצורה איטית יותר משנה אפילו".

       הסביר כי תיעוד התלונות האופייניות לתסמונת כשנה וחצי לאחר התאונה אינו מחליש את הקשר הסיבתי לתאונה. "שלוש זה מחליש, גם זה צריך לראות מה יש באמצע. שנתיים זה זמן סביר ופה זה אפילו פחות". ישנם שני מחקרים בנדון, "אחד אומר שנה ואחר אומר שנה וחצי". המומחה סבור, בראי ניסיונו הקליני, שגם עד שנתיים ניתן לקשור בין התאונה לבין התלונות. "מדובר פה על ספקטרום של תלונות, מדובר על אנשים עם אישיות שונה, נגישות לרפואה ולשירותי בריאות אבל מבחינתי זה לא מחליש...בעיקר כשהמחלה היא לא מאד קשה אז הפניה היא נעשית יותר מאוחרת, מגוון התלונות שמתעצבות לכדי אבחנה מגיעות בשלב מאוחר ולא כמו שאתה תיארת".

       המומחה אישר כי התובעת אמנם סיפרה לו כי לתלונות האורתופדיות התווספו תלונות על כאבים, רגישות בגפיים, הפרעות שינה, עייפות ושינויים במצב הרוח "בצורה איטית, מתמשכת, אינדולנטית" ועם זאת תיעוד כתוב על כך נמצא רק במסמך שיצא תחת ידיו של ד"ר יאיר ברזילי מחודש דצמבר 2020. עד לאותו מועד מתועדות תלונות על כאבים, בעיקר בצוואר ובגב.

        

       חרף האמור יש לשים לב כי המומחה אישר שהזמן הסביר לתיעוד תלונות אופייניות הוא עד שנתיים. בנוסף, לתובעת היו תלונות רציפות על כאבי צוואר וגב, שרירי צוואר וכו' בסמוך לאחר התאונה ועד לאבחון פיברומיאלגיה. כמו כן, האבחון הראשוני נעשה ע"י אורתופד. כידוע פיברומיאלגיה היא הסיבה השכיחה ביותר לכאב שלד/ שריר מפושט, בנוסף מאחר ומדובר במחלה שמתפתחת לוקח זמן עד שהסימפטומים מופיעים ומתעצבים ועד לאבחנה עצמה, בייחוד כאשר המחלה היא קלה כבנדון.

        

        

        

        

       עוד יש לשים ליבנו לעובדה כי גם במכתבו של ד"ר ברזילי מחודש 12/2020 נכתב כי מאז התאונה סובל כאבים חזקים מכאבים בעורף ובחגורת כתף ימין, וכי במקביל פיתחה הפרעה לשינה, עייפות כרונית, חוסר ריכוז, מצבי רוח לביליים והתפרצויות. קרי, מדובר בתלונות שמצאו ביטויים כבר מיד וסמוך לאחר התאונה ולא בתלונות שצצו להן בסמוך לחודש 12/2020.

        

       לאחר סיום שמיעת הראיות (לרבות סיכומים בע"פ) הנתבעת הגישה בקשה לצירוף מסמך. המדובר לטענת הנתבעת בעמוד מתוך חוו"ד של ד"ר גנדלמן מתיק אחר (שלא נחשפה זהותו) בו ציין המומחה כי משך הזמן הנדרש להתפתחותה של פיברומיאלגיה בעקבות תאונת דרכים הוא מיידי או תוך מס' חודשים בודדים לכל היותר.

        

       לטעמי אין באמור מכדי לשנות מאום ממסקנותיו של המומחה לגבי התפתחות הפיברומיאלגיה במקרה הנדון והקשר הסיבתי לתאונה. ראשית המומחה ציין בעדותו כי ישנן עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. כלומר- אין באמירה זו כדי לשלול מניה וביה אפשרות שסימפטומים יופיעו גם לפני כן. בנוסף, כפי שצוין התלונות החלו בסמוך לאחר התאונה בפן האורתופדי ובמשך הזמן החלו להצטבר ולהתפתח עד אשר נעשתה האבחנה, כאמור כל מקרה ונסיבותיו- בתלות לחומרת הסימפטומים, תכיפות הפניה לרופאים והזמן שנדרש עד לאבחנה.

        

   15. נוסף לאמור, הנתבעת מצאה לנכון לבקש צירוף עמ' אחד מחוו"ד של ד"ר גנדלמן לאחר שמיעת ראיות וסיכומים וכשהתיק למעשה כבר ממתין לפס"ד- לטענתה נתקלה במסמך בעת כתיבת תחשיבי נזק. קרי המסמך היה ברשותה בעת חקירת המומחה, אולם לא הציגה אותו בעת חקירתו ולכן לא ניתן לייחס כל משקל למסמך עלום (מתיק עלום שזהותו לא נחשפה) המנותק מכל הקשר מבחינת ביהמ"ש, כאשר למומחה לא ניתנה כל אפשרות להגיב לטענות הנתבעת באשר לפערים לכאורה העולים בין עדותו לבין האמור במסמך.

   16. אין במסמך האמור כדי לסתור את חוות דעתו של המומחה. כאמור לעיל, מבדיקתה של התובעת ע"י ד"ר ברזילי ב-12/20 עולה כי סימני הפיברומיאלגיה מלווים אותה מאז ובסמוך לתאונה, קרי אלו לא החלו ב-12/20 אלא זמן רב קודם לכן.

   17. גם מעדותה של התובעת נלמד כי סבלה מכאבים באזורים נוספים בסמוך לאחר התאונה פרט לצוואר ולגב, ואף סבלה מנדודי שינה אלא שלא ידעה להגדיר את התופעות בדיוק ולא ידעה מה עובר על הגוף שלה. לקח זמן עד שראתה רופא (לדבריה "לקבוע תורים לרופאים לוקח זמן") ולכן זמן רב חלף עד שהדברים תועדו.

   18. מכל הטעמים שפורטו לעיל, נחה דעתי לאמץ קביעתו של ד"ר גנדלמן באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנדונה להתפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה.

       שיעור הנכות:

   19. עתה אפנה לבחון את שיעור הנכות הרפואית ההולם את מצבה של התובעת בראי תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.

   20. נוסח תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 מורה כדלקמן:

       "תסמונת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) או תסמונת תשישות כרונית (Chronic Fatigue Syndrome), הכוללות כאבים או עייפות:

       (1)ברמיסה, בלא הפרעות בתפקוד0%

       (2)עם סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד10%

       (3)עם סימנים קליניים בחומרה קלה, כמו כן קיימת הפרעה בינונית בתפקוד20%

       (4)עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, כמו כן קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד30%

       (5)עם סימנים קליניים בחומרה קשה המצריכים טיפול רפואי קבוע, כמו כן קיימת הפרעה קשה בתפקוד40%

       (6)במקרים שבהם אחוז הנכות בשל אחת או יותר מהפגימות הנלוות לתסמונת גבוה מ-40%, ייקבע שיעור הנכות מכוח סעיף זה על פי אחוז הנכות הגבוה מבין הפגימות הנלוות לתסמונת ששיעורן עולה על 40% נכות.

       הערות:

       (1)לא ייקבעו אחוזי נכות בשל פרט ליקוי זה ובשל פגימות הנלוות לתסמונת, במקביל;

       (2)לעניין פרט זה, "פגימות נלוות לתסמונת" – לרבות מעי רגיז, שלפוחית רגיזה, הפרעות בשינה, פגיעה בריכוז ובזיכרון, דיכאון וכאבי גוף, לרבות כאבי ראש, כאבי גוף מפושטים ו-TMJ."

   21. סעיף הליקוי הנ"ל הוא חדש למדי ונכנס לתוקף במרץ 2022. בדומה לגישה בעבר הוא מאפשר מבט הוליסטי על מידת ההשפעה של המחלה על התפקוד כשלפניו סעיף הליקוי הנפוץ בו השתמשו היה 35. מטבע הדברים, בשל העובדה כי מדובר בסעיף שנכנס לתוקף לא מכבר, טרם התייחסה הפסיקה לפרשנות תתי סעיפי הליקוי. חרף האמור, אנסה ליצוק תוכן באמצעות חוות דעתו של המומחה, עדותו, חוזר המוסד לביטוח לאומי והגיון הדברים.

   22. כאמור המומחה העניק לתובעת נכות הנמצאת בין שני תתי הסעיף 92 לתקנות הנכות בשיעור של 15%: "3 זה סימנים קליניים בחומרה קלה, ו-2 זה הפרעה קלה בתפקוד וזה הלחם של שני הסעיפים". לתובעת סימנים קליניים בחומרה קלה וכך גם בתפקוד. אין פחותים מאלה.

   23. בעדותו המומחה הסביר כי לתובעת פיברומיאלגיה קלה. כאביה אינם בקצה העליון של הספקטרום. ההפרעה העיקרית של התובעת הינה בתפקוד בבית "הפרעה קלה בתפקוד". "אין השפעה תעסוקתית למעשה. מי שעובד מבחינתי משרה מלאה קם בבוקר לעבוד, אני חושב שאין הפרעה תעסוקתית עם כל הקושי, היא לא אישה בריאה אבל מי שעובד משרה מלאה גם אם זה מהבית וגם אם זה למרוח...יש לה RISILIENCE ...כוח שמקנה לה אפשרות לעבוד.. היא מתקשה יותר מבעבר אבל אם היא עובדת משרה מלאה כוח העבודה שלה מבחינתי...".

   24. קרי נלמד כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה קלה מכל ההיבטים הנדרשים: הן מבחינת סימנים קליניים והן מבחינה תפקודית. לדידו קביעת נכות בשיעור 15% היא התוצאה המתבקשת נוכח הלחם סעיף 2 ו-3. אלא שהתוצאה דנן איננה מתיישבת עם לשון התקנות לדידי ועם נתוני התובעת, והמסקנה המתבקשת היא כי גובה הנכות ההולם את מצבה הוא לפי ס"ק (2), מן הטעמים שיפורטו להלן.

   25. אמנם ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88) ואולם בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות בהתאם למכלול הנתונים המונחים לפניו.

   26. כאמור גובה הנכות לפי תקנה 92 דלעיל נקבע על פי מספר קריטריונים, ובין היתר באמצעות חומרת הסימנים הקליניים, הפרעה בתפקוד. בענייננו המומחה עצמו ציין מפורשות כי הן הסימנים הקליניים והן הפגיעה בתפקוד הם במידה קלה, ותו לא.

   27. כמו כן, מלשון תתי הסעיפים והגיונם נלמד כי הדרישות בסעיפים הקטנים הן מצטברות.

   28. לכן חרף העובדה כי לא צוין מפורשות בסעיף קטן (2) 'סימנים קליניים קלים' אלא רק "סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד"- שורת ההיגיון מנחה כי יש לפרשו כסימנים קלינים קלים (והרי אין זה מתיישב עם השכל הישר להפחית מסימנים קליניים קלים לסימנים קליניים שהם פחות מקלים, ואף לא נטען כך). נלמד אם כן כי המדרג המתחייב באשר לחומרת הסימנים הקליניים הוא מהקל אל הכבד- רמיסיה (ס"ק (1)), סימנים קליניים קלים (2)/(3), סימנים קליניים בחומרה בינונית (4), סימנים קליניים בחומרה קשה (6).

   29. המדרג בין סעיפים 2 ו-3 נועד לטעמי להבדיל בין הפרעה קלה בתפקוד להפרעה בינונית בתפקוד ולא ליצור מדרג בחומרת הסימנים הקליניים. משכך, לו המומחה היה עומד על כך שהתובעת לדידו סובלת מבעיות תפקוד שבין קל לבינוני- ניתן היה ליישב מסקנתו עם הצורך להלחים את הסעיפים 2 ו-3, אלא שלא כך העיד כאמור, ולכן מהראיות שהובאו בפני לגבי תפקוד התובעת וחומרת המחלה לרבות חוות דעתו של ד"ר גנדלמן ועדותו נראה כי סעיף הליקוי ההולם ביותר את מצבה של התובעת הוא 92(2) עם סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד-10%.

        

       טיפול רפואי בקנאביס

   30. הצדדים חלוקים באשר להתוויית טיפול בקנאביס לסובלים מפיברומיאלגיה ובאשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנדונה והשלכותיה על התובעת לבין התווית הקנאביס.

   31. המחלוקת הנ"ל הפכה לאבן נגף מרכזית בתיק הנדון לאור העובדה כי אין המדובר בתאונת עבודה, ולכן התובעת אינה זכאית להחזר מביטוח לאומי בגין הוצאותיה על רכישת תרופות ושאר הוצאות רפואיות לרבות קנאביס. משכך, ככל שיפסק כי קיים קש"ס בין השלכות התאונה לבין צריכת קנאביס, ובכפוף למצבה של התובעת במקרה הנדון- העלויות יגולגלו לחברה המבטחת, קרי הנתבעת.

   32. ראשית יש לבחון התקיימות תנאים מקדימים במקרה הקונקרטי לצריכת קנאביס-האם בידי התובעת מרשם רפואי שניתן ע"י רופא מוסמך ובמסגרת רישיון תקף מטעם משרד הבריאות, ובפרט הוכחת קיומו של רישיון המתחדש מעת לעת בצורה רצופה על ידי הרופא המטפל המוסמך לכך. בנוסף האם התובעת הוכיחה כי היא אכן רוכשת וצורכת בפועל את הקנאביס הרפואי ומשלמת על צריכתה מכיסה הפרטי.

   33. התובעת הציגה תיק משרד הבריאות- היחידה לקנאביס רפואי, ממנו עולה כי המרשמים ניתנו ע"י רופאים מוסמכים בראומטולוגיה וכאב, לאחר שבחנו את מצבה ולאחר שנעשו ניסיונות לטפל בתרופות שונות. כמו כן, צורפו רישיונות שהתחדשו מעת לעת (החל מיום 27.1.22 ועד 15.4.24). התובעת שילמה על הקנאביס מכיסה הפרטי בשים לב לכך שאין המדובר בת"ע.

   34. ד"ר גנדלמן בחוות דעתו המליץ כי התובעת תמשיך בצריכת הקנאביס לצורך טיפול בכאביה. מעדותו עולה כי טיפול בקנאביס מקובל בפיברומיאלגיה ואף נתמך במאמרים. עמד על כך כי ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנה לאחר מיצוי הטיפול בתרופות ולכן "צריך לדבוק" בו, מקום בו הוכח כעוזר. בנוסף, הצביע על כך שההמלצה ניתנה גם ע"י רופאים נוספים עוד קודם להמלצתו. מנגד, ניכר מעדותו כי לא ידע להסביר האם ישנה התוויה רשמית של משרד הבריאות לטיפול בקנאביס במקרה של פיברומיאלגיה.

   35. מן התיעוד הרפואי עולה כי ביום 22.7.2021 התובעת ביקרה במרפאת כאב ונרשם לה טיפול בליריקה ש"אם לא עוזר או סובלת מת"ל מבקש מד"ר סוהיל ניסיון טיפול בקנביס רפואי". ביום 16.3.2022 נרשם כי לתובעת החמרה בכאבים הכרוניים. ביום 4.4.2022 ביקשה התובעת העלאת הריכוז של הקנאביס עד ל-40 ג' חודשי. בקשתה נענית בחיוב. ביום 23.3.2023 מומלץ המשך הטיפול בקנאביס נוכח "איזון הכאב, ללא תופעות לוואי".

   36. עמדתו של ד"ר גנדלמן באשר לטיפול בתובעת נתמכת במסמכים הרפואיים. התובעת טופלה באלטרול, ליריקה, בנוסף עברה טיפולי פיזיותרפיה. הוצע לידוקאין אולם צוין כי אינה מתאימה, לבסוף ניתן מרשם לקנאביס. ניכר מן התיעוד כי לא היה מדובר בפתרון ראשוני (ר' מסמך של ד"ר קורנייבסקי מיום 22.7.21). לצד האמור לעיל, ולאור נוסח חוזר 106, שיובא להלן, ישנו ספק האם מצבה של התובעת עולה בקנה אחד עם האמור בחוזר על התוויותיו השונות.

   37. לטענת הנתבעת אין מקום להמלצה על טיפול בקנאביס לפיברומיאלגיה, שכן פיברומיאלגיה איננה בהתוויה למתן קנאביס (הפנה לחוזר היחידה לקנאביס רפואי של משרד הבריאות מס' 106 מינואר 2022).

   38. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי הנתבעת איננה רשאית להסתמך על נוהל 106 מאחר ולא צירפה אותו לתיק ולמומחה לא הייתה הזדמנות להתייחס אליו.

   39. חוזר 106 הנ"ל מתעדכן מפעם לפעם. משרד הבריאות מכיר במספר רב של התוויות רפואיות לצורך קבלת רישיון. מסקירת הרקע הכללי המובא בנוהל זה ניכר כי מעדכון לעדכון ההתוויות הרפואיות הולכות וגדלות. ניתן למצוא התוויות בתחומי רפואה שונים, כאשר התחום הקרוב ביותר לפיברו' המצוי בחוזר הוא הכאב.

   40. חוזר משרד הבריאות ממרץ 2013 (תאריך עדכון: ינואר 2022) מלמד כי קיימת התוויה לשימוש בקנאביס רפואי בתחום הכאב למטופלים הסובלים: "מכאב נוירופתי ממקור אורגני ברור, המטופלים במרפאת כאב מוכרת בתקופה של שנה לפחות לפני הגשת הבקשה, לאחר מיצוי אפשרויות טיפול מקובלות ובהמלצת מרפאת הכאב בה מטופלים ובצירוף תדפיסי המעקב במרפאה ודו"ח ניפוק מבית המרקחת המתעד את רכש התרופות" (סעיף 3.2.3 לחוזר).

   41. בעדכון מינואר 2024 דומה כי ההתוויה בתחום הכאב הורחבה לקהלי יעד נוספים ע"י הוספת סעיף 4.2.3.2- "למטופלים מעל גיל 45 הסובלים מכאב כרוני עם אבחנה ברורה ומתועדת עם המלצה מרופא מומחה המטופל במחלה שבתחום התמחותו ולאחר שטופלו כמקובל או בהמלצה מרופא מומחה ברפואת שיכוך כאב". (הדגשות שלי ש.מ.מ).

   42. אמנם נלמד מבחינת הנוהל על עדכוניו השונים כי אין התוויה מפורשת לפיברומיאלגיה אולם לא יכול להיות חולק כי התובעת קיבלה המלצות על שימוש בקנאביס ע"י מומחי כאב , קיבלה רישיון לשימוש בקנאביס, וצרכה קנאביס בהתאם למרשמים שהונפקו עבורה החל מפבר' שנת 2022 ועד ימינו (קבלות בגין רכישת קנאביס צורפו בסך מצטבר של כ-12,000 ₪).

   43. ודוק, לא נעלם מעיני כי ישנם רופאים ומחקרים שאינם ממליצים על קנאביס כטיפול בפיברומיאלגיה, אך אין בכך כדי לבטל במחי יד דעות וגישות שונות התומכות בהתוויה הטיפולית הזו ובפרט באשר לעמדתו של ד"ר גנדלמן, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט על כל המשתמע מכך.

   44. מעבר לאמור לעיל התובעת העידה כי החלה להשתמש בקנאביס לפני כשנתיים וחצי לערך, השימוש בקנאביס "שינה לה את החיים קצת" כלשונה והקל עליה. מעדותה עולה כי היא חשה תלותית בקנאביס ובפרט קשה לה לתפקד בימים בהם היא עובדת מהמשרד ולא צורכת קנאביס (אינה מעוניינת שידעו בחברה על צריכת הקנאביס, רוצה לשמור על תדמית מפני שלדבריה "אם אני לא לוקחת אותו אני לא מתפקדת").

   45. בהתחשב במלוא הנתונים דלעיל סבורני כי בפסיקת הפיצוי בגין צריכת קנאביס יש להתחשב במספר שיקולים: התובעת עומדת כאמור בכל התנאים המקדימים- המלצות מומחי כאב, טיפולים תרופתיים חלופיים קודם להמלצה על קנאביס, רישיון משרד הבריאות והקבלות. כמו כן, גם מומחה מטעם בית המשפט המליץ על המשך טיפול בקנאביס.

       כך גם יש להתחשב בכך שפגיעתה התפקודית של התובעת היא קלה יחסית. בנוסף ככל הידוע, פיברומיאלגיה אינה מופיעה בנייר העמדה ובהמלצות האיגוד הראומטולוגי וההסתדרות הרפואית בישראל וגם אינה מופיעה מפורשות ברשימת ההתוויות של משרד הבריאות. כמו כן, ישנן תופעות לוואי לא מבוטלות לשימוש בקנאביס (חרף היעילות בטיפול). בנוסף התיבה המופיעה בנוהל 106 לפיה נדרש כי "מטופלים במרפאת כאב בתקופה של שנה לפחות לפני הגשת הבקשה" איננה מתקיימת במקרה הנדון שכן ישנו פער של כחצי שנה בלבד בין הפניה למרפאת כאב (יוני/ יולי 2021) עד למועד הנפקת הרישיון לקנאביס (ינואר 2022).

   46. נתונים נוספים הרלוונטיים לחישוב הפיצוי בגין רכיב זה- לתובעת רישיון למינון של 30 מ"ג עם המלצה ל-40 מ"ג. ישנם ימים שהיא מעשנת 5 סיגריות ליום, וישנם ימים יותר קלים בהם היא מעשנת פחות. בעדותו של ד"ר גנדלמן ציין כי לא היה ממליץ על מעבר ל-30 מ"ג בדרך כלל. מעדותה עולה כי עלות חודשית מסתכמת ב 800-900 ₪.

   47. סכומי הפיצוי בגין טיפול רפואי בקנאביס יפורטו בהמשך פסק-הדין תחת ראשי הנזק, בהתחשב בשיקולים שפורטו לעיל.

        

       מינוי מומחה נוסף

   48. לטענת הנתבעת במקרה הנדון יש למנות מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בשל גישתו של ד"ר גנדלמן לפיה "כל דבר כמעט קשור לתאונה", כלשון הנתבעת, הקשר הסיבתי והקנאביס- לדידה, זאת איננה הגישה השלטת היום בקרב ראומטולוגים בארץ לפחות.

   49. התובעת מתנגדת למינוי המומחה הנוסף ומבקשת לקבל את האמור בחוו"ד של ד"ר גנדלמן.

   50. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, איני סבור כי ישנו צורך במינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בנסיבות העניין.

   51. ראשית, המדובר במינוי שיעשה אך במקרים חריגים, בפרט בשים לב לשלב בו מצוי ההליך הנדון.

   52. סקירת חוות הדעת, פרוטוקול חקירתו של המומחה וטענות הצדדים מעלה כי ניתן מענה מפורט ומקצועי לשאלות הרבות שהוצגו לו. המומחה הסביר באריכות על טיב הממצאים ועל הסיבות בגינן העניק את הנכות, כמו גם על הקשר הסיבתי לתאונה.

   53. חקירתו של המומחה לא יצרה לטעמי מצב שלפיו בית משפט חש שאין בידיו כלים להגיע להכרעה. גם בטענה כי ישנו הבדל מהותי בין גישתו של ד"ר גנדלמן לבין מומחים אחרים והספרות הרפואית- אין כדי לגבש עילה למינוי מומחה נוסף.

   54. אמנם לאחר חקירתו ולאור נתוני התובעת ותקנה 92 מצאתי כאמור כי יש להפחית מאחוזי הנכות שהעניק לתובעת אולם פרט לשיעור הנכות, ממצאי המומחה מקובלים עלי בכל ההיבטים. מכיוון שהפסיקה התירה מינוי מומחה נוסף מקום שבית משפט, להבדיל מהצדדים, מצוי בקושי, הרי שאין מקום למינוי מומחה נוסף.

   55. אני ער לכך שהנתבעת אינה שבעת רצון מחוות הדעת ומעדותו של המומחה אך בכך בוודאי שאין די לצורך מינוי מומחה נוסף.

        

       הנכות האורטופדית

       בחוות דעתו תיעד אורתופד מטעם בימ"ש כי בבדיקת התובעת בהתייחס לעמ"ש צווארי מצא "הגבלה במידה קלה ב-2 מתוך 6 תנועות אפשריות של עמ"ש צווארי. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 תקנה 37(5)(א), הדנה בהגבלה בטווח תנועה של עמוד שדרה צווארי בצורה קלה, ובהתחשב במשך הזמן שחלף מאז התאונה, אני קובע לה נכות צמיתה של 3.5%".

       בהתייחס לעמוד שדרה מותני ציין המומחה כי "בבדיקתה של התובעת מצאתי הגבלה במידה קלה ב-2 מתוך 6 תנועות אפשריות של עמוד שדרה מותני. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תקנה 37(7)(א), הדנה בהגבלה בטווח תנועה של עמוד שדרה מותני בצורה קלה ובהתחשב בזמן שחלף מאז התאונה אני קובע לה נכות צמיתה של 3.5%".

       עוד ציין בחוות דעתו כי אינו צופה שיחול שינוי משמעותי במצבה של המטופלת וכי לאור כאבי הגב תתכן מגבלה קלה ביכולתה לשבת לזמן ממושך.

        

       ב"כ התביעה טען בסיכומיו כי המומחה שגה ביישום התקנות. ציין כי הגישה לפיה לוקחים את שתי התנועות ומחלקים בשיעור הנכות הייתה מקובלת בעבר הרחוק, אולם כיום אבד עליה הכלח. אין לה שום הנמקה או זכר בתקנות (הפנה לת"א 20033-06-17 פלוני נ' כלל ות"א 46480-03-15). לדידו הפרשנות הנכונה של התקנות מורה כי הנכות האורתופדית צריכה לעמוד על 19%- 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני ו-10% על הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי.

       ב"כ התובע הסביר כי התקנה לא מבדילה בין מספר התנועות. ברגע שיש הגבלה בתנועות, לא משנה בכמה, כשיש הגבלה ביותר מתנועה אחת, צריך לפסוק 10%.

        

       מנגד, ב"כ הנתבעת ציין בסיכומיו כי לא קיימת כל בעיה לבצע את ההתאמות של התקנות למצב הספציפי בייחוד כאשר התקנות לא נותנות מענה ברור למצב (הפנה לת"א 29255-02-15; 29587-09-17). בנוסף ציין כי ישנה בעיתיות לקבל טענות התביעה בהתחשב בכך שהמומחה כלל לא נחקר על חוות דעתו .

        

       לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי לאמץ את האמור בחוות דעתו של ד"ר שתייווי ככתבה וכלשונה, הכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

        

       ראשית מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מקום בו המומחה לא נחקר ואף לא נשלחו אליו שאלות הבהרה, ישנו קושי של ממש לקבל טענות התביעה, זאת בייחוד על רקע מעמדו של מומחה בימ"ש כ"זרועו הארוכה של בית המשפט" ומשום כך אין לסטות מקביעותיו אלא במקרה בו נפלה טעות ברורה בקביעותיו (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ; רע"א 271/20 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' פלוני (12.3.2022)).

        

       במקרה הנדון למקרא חוות דעתו של המומחה מצאתי כי קביעותיו מצויות במתחם הסבירות ומבוססות כדבעי על התיעוד הרפואי ועל הבדיקה הקלינית שערך לתובעת.

        

       באשר לטענות התביעה לגבי הפרשנות השגויה לכאורה שהעניק המומחה לתקנה- איני סבור כי לשון התקנה משמעה כי כל הגבלה של אלו ממישורי התנועה מקנה נכות של 10%. לו זו הייתה כוונת המחוקק סביר להניח כי הייתה מוצאת דרכה אל לשון התקנה מפורשות תוך שימוש במילים "הגבלת תנועה באחד ממישורי התנועה".

        

       לטעמי אין מקום להקביל מצב בו תנועת הצוואר או עמ"ש מותני מוגבלת בכל מישורי התנועה למצב בו התנועה מוגבלת במישור אחד או שניים בלבד. לפיכך שורת ההיגיון מחייבת כי ניתן להתאים ולקבוע את שיעור הנכות ביחס להיקף ההגבלה שמצא המומחה בבדיקה הקלינית, ובהתאם לממצאים יקבע שיעור נכות יחסי/ מלא (ת"א 4321-09-12 אגבאריה נ' אגבאריה (31.1.2016); ת"א 17000-03-14 פלונית נ' בולגץ והכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (19.2.2020)`

       יצוין כי בפסיקה קיימות שתי גישות לקביעת הנכות כאשר קיימת הגבלה קלה בחלק ממישורי עמוד השדרה - האחת אינה מתחשבת במישורי התנועה בעמוד שדרה וקובעת 10% נכות גם אם יש הגבלה רק בחלק מהתנועות, ואילו האחרת קובעת נכות רפואית מתואמת מקום שקיימת הגבלה רק בחלק ממישורי התנועה. עמדה על כך גם כב' השופטת מוראל בת"א 29255-02-15 פלוני נ' הכשרה חב' לביטוח בע"מ (ניתן ביום 19.2.2020). אולם דעתי כאמור כדעת הגישה השניה, וביתר שאת בנסיבותיו של תיק זה, עת התביעה לא עימתה את המומחה עם קביעותיו, ובשים לב לנטל המונח על כתפיה.

       אם כן, נכותה הרפואית של התובעת מורכב אפוא מנכות בשיעור 10% בתחום הראומטולוגי ונכות בשיעור 7% בתחום האורתופדי. סך נכות משוקללת: 16.3%.

        

       הנכות התפקודית

   56. ההלכה הפסוקה מורה כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל - שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

       ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.10.21), נקבע, כי "ברירת המחדל בתביעות בגין נזקי גוף היא, כי 'אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות'... דרך הכלל היא כי אין מקום לחזקה או להנחת עבודה שלפיה שיעור הנכות התפקודית או שיעור הגריעה מן השכר זהים לשיעור הנכות הרפואית, ואשר אינה מביאה בחשבון את מכלול נתוניו של הניזוק הקונקרטי... שיעורי הנכות התפקודית והגריעה מהשכר... נקבעים בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו הפרטניות, וזאת על מנת להגשים באופן מיטבי את השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק הקונקרטי לקדמותו..." [ההדגשה אינה במקור].

        

        

   57. התובעת בעיסוקה מנהלת חשבונות סוג 2, רכשה את המקצוע בבי"ס תיכון במגמת חשבונאות ועובדת במקצוע מעל ל-20 שנה.

   58. העידה כי במועד התאונה עבדה במלון לאונרדו בירושלים. עבדה שם משך 19 שנה. כחודשיים לאחר התאונה פוטרה בגלל שהוחלט להעביר את כל הנהלת החשבונות לאזור חיפה, כך על פי עדותה.

   59. לאחר מכן הייתה מובטלת מס' חודשים עד שהחלה לעבוד במלון המלכים- שם עבדה כ-4 חודשים. כשהחלה תקופת הקורונה פוטרה מעבודתה (בעטיה של הקורונה).

   60. לאחר מכן החלה לעבוד במפעל פיצוחים במישור אדומים, אך תנאי העבודה היו קשים עבורה ולכן כעבור כמה חודשים עברה לעבוד בחב' הייטק.

   61. התובעת סיפרה כי בתקופת הקורונה ולמשך שנתיים וחצי עבדו רק מהבית וזה מאוד הקל עליה ובשנה האחרונה החזירו אותם לעבוד פעמיים בשבוע מהמשרד ו- 3 פעמים בשבוע מהבית (לא לכולם בחברה יש את הפריבילגיה לעבוד מהבית, במחלקת הנה"ח בחברה זה מתאפשר). לדבריה אם לא הייתה עבודה מהבית זה היה כמעט בלתי אפשרי מבחינתה.

   62. לאחר שקילת הראיות לרבות עדויות התובעת והמומחה, התרשמותי היא כי הפגיעה התפקודית של התובעת היא קלה בלבד. חרף קשיים מסוימים הנובעים מהשלכות התאונה התובעת המשיכה ועודנה ממשיכה באופן עקבי לעבוד ולגייס את מלוא מרצה ויכולותיה כדי להתפרנס. בעדותה ציינה כי הבוס הממונה עליה מרוצה מאוד מתפקודה. כמו כן, ניתן להבחין כי השביחה שכרה במרוצת השנים.

   63. מן העבר השני לא נעלם מעיני כי תפקודה הרציף בעבודה מתאפשר במידה רבה הודות לצריכת הקנאביס שמקל על כאביה, כמו גם הודות לעובדה שבמסגרת עבודתה הנוכחית היא עובדת מהבית שלוש פעמים בשבוע ונאלצת להגיע פיזית לעבודה רק פעמיים בשבוע- שם אינה מעשנת קנאביס הן מפני שהעישון גורם לה לתחושת ריחוף קלה כתיאורה בעדותה והן מפני שרוצה לשמור על שמה הטוב, כלשונה ואינה מעוניינת שידעו בחברה בה היא עובדת על צריכת הקנאביס. כפועל יוצא, כשהיא עובדת מהמשרד היא מתקשה יותר לתפקד באופן רציף.

   64. מן האמור נלמד כי מידת השפעת הנכות הרפואית בפועל על כושר עבודתה היא מינימלית, ולכן טענת התובעת לקביעת נכות תפקודית בגובה הנכות הרפואית אינה יכולה להתקבל בשים לב למלוא הנתונים שהובאו בפני ולנטל המונח על שכמה.

   65. לפיכך לטעמי יש מקום להורות בנסיבות העניין על פיצוי גלובלי שישקף את הפגיעה התפקודית הקלה, כפי שנקבעה ע"י שני המומחים שמונו ואת העובדה כי שכרה השביח לאורך השנים.

        

        

       ראשי הנזק

        

       הפסד השתכרות לעבר

        

       להלן הנתונים העולים מתלושי שכרה

       לפני התאונה עבדה במלון לאונרדו בירושלים- שכר חודשי ממוצע -10,060 ₪.

       בתלוש שכר של החודש העוקב לתאונה (יוני 2019) שולמו לה פיצויי פיטורין, הבראה וכו'. מדו"ח רציפות עולה כי לא עבדה מחודש יולי 2019 עד חודש אוק' 2019.

       לאחר מכן שבה לעבוד ב"פרימה מלונות" ובחברה בשם "פיאנטס ישראלי" למשך מס' חודשים- שכר ממוצע שנתי נמוך (6,500 ₪).

       החל מאוק' 2020 החלה לעבוד ב"אופיר אופטרוניקס סולושנס".

       מדו"ח רציפות עולה כי בשנת 2021 שכר חודשי- 12,800 ₪ בממוצע.

       בשנת 2022- 12,062 ₪. בשנת 2023 (עד חודש יוני)- 13,576 ₪.

        

       במסגרת סיכומיו ב"כ התובעת דרש בראש נזק של הפסדי שכר לעבר הפסדי שכר של חודשיים וחצי אשר לדבריו מגיעים לסך של 30,000 ₪ לערך. אמנם ציין כי אינו טוען לכך שפיטורי התובעת היו על רקע התאונה מפני שהייתה קורונה אך ציין שהיו גם קשיים שנבעו מהתאונה.

       אכן, יש טעם בדבריו של ב"כ התובעת בהקשר זה. קרי, אמנם פיטוריה של התובעת לא היו על רקע התאונה אלא בעקבות הקורונה וכך גם ישנו קושי לקשר בין העובדה שלא עבדה גם לאחר מכן משך כארבעה חודשים לאחר פיטוריה לבין התאונה והשלכותיה, אולם בנסיבות העניין מצאתי כי יש להורות על פיצוי המשקלל את ההפסד היחסי הקשור להשלכות התאונה בשים לב לשיעור הנכות התפקודית ולגילה הצעיר.

       אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המתחשב בין היתר בשיעור הנכות ובמכלול הנתונים שהוכחו (השוו: ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009) ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

        

       בנסיבות העניין מצאתי לפסוק לתובעת בגין הפסדי שכר לעבר סך כולל של 10,000 ₪.

        

       אובדן שכר לעתיד

       מעיון בתלושי שכרה, שנתוניהם פורטו לעיל, ניכר כי השביחה שכרה משמעותית מאז התאונה ועד היום. לדבריה העבודה שלה דורשת שעות נוספות אך את כל השעות הנוספות יש לה אפשרות לעבוד מהבית והיא עושה אותן במוצאי שבת.

       במחלקת הנה"ח יש 9-10 אנשים, צוות של 7 בנות, 2 אחראיות עליהן ויש את הבוס הגדול, אשר לדבריה הוא מאוד מרוצה ממנה.

       ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי גובה הנכות התפקודית צריכה להיות בגובה הנכות הרפואית ויש לדידו לחשב חישוב אקטוארי מלא מפני שהתובעת עובדת כיום במקום עבודה ספציפי המאפשר לה לעבוד שלוש פעמים בשבוע מהבית. לטענתו אם חלילה תפוטר ותועסק בחברה אחרת היא לא תוכל לעבוד בה אלא אם תתאפשר עבודה מהבית ולחילופין היא תעבוד בשכר מאוד נמוך בהיקף חלקי.

       ב"כ התובעת שלל את ההנחה כי במקומות עבודה רבים (ובפרט מאז הקורונה) מתאפשרת עבודה מהבית בהיקף כזה או אחר.

       לדידי לא ניתן להתעלם מהעובדה הידועה כי חברות רבות (ובייחוד חברות הייטק) הן גמישות מבחינת סביבת העבודה והתנאים. כמו כן, יש לשים לב כי טיב הכשרתה של התובעת כמנהלת חשבונות אינו דורש בהכרח הגעה פיזית לעבודה, ולכן גם אם התובעת תועסק במקום עבודה אחר, סביר להניח ברמה גבוהה של ודאות כי תינתן לה האפשרות לבחור לעבוד מהבית בהיקף כזה או אחר, כפי המקובל, כאשר הדגש הוא על טיב העבודה והתפוקה של העובד ופחות על המקום ממנו הוא מבצע עבודתו.

       ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן את אופי העבודה וסוגיית החזרה לעבודה.

       בענייננו, סקירת שכרה מאז התאונה ועד היום וכן חוו"ד המומחים (כמו גם עדותו של ד"ר גנדלמן) ועדותה של התובעת מורות כי הפגיעה התפקודית היא קלה, ואין כל צפי להרעה (גם בשים לב לכך שחלפו 5 שנים מאז התאונה).

       משכך ראיתי לפצות התובעת בגין אובדן שכר לעתיד בסך גלובלי של 190,000 ₪.

       הפסדי תנאים סוציאליים בעתיד (12.5%)- 23,750 ₪

        

        

       עזרת צד ג'

       התובעת סיפרה בעדותה הראשית כי סובלת מקשיים בתפקוד ביום יום. לא ישנה טוב, לא מתפקדת טוב בבית, לוקח לה הרבה זמן עד שקמה מהמיטה ומתחילה לנוע. לרוב נזקקת לעזרה של בעלה מפני שמתקשה מאוד לעשות דברים, כגון קיפול כביסות. לדבריה רוב התפקוד בבית הוא של בעלה. עד לפני המלחמה העסיקו עוזרת שהגיעה בערך פעם בשבוע. בנוסף גם הוריה עוזרים המון ורוב הנטל הוא על בעלה.

       לדבריה שולם לעוזרת בית סך של 300 ₪ (לעבודה של 4-5 שעות) אין בידיה קבלות מפני שהיא מאיזור יריחו. בגלל המלחמה אין להם אפשרות להעסיק מנקה בכלל ולכן רוב הנטל הוא על בעלה. עדותו של בעלה בהקשר זה הייתה זהה. לפני התאונה לדבריו לא העסיקו עוזרת בית. רק לפני חג הפסח העסיקו עוזרת.

        

       מעדות בעלה של התובעת עולה כי מאז התאונה התובעת השתנתה לגמרי מבחינת התפקוד שלה בבית ובכלל בזוגיות ובחיי המשפחה: הפכה לחסרת סבלנות, סובלת מהתפרצויות, בוכה הרבה. מרגישה חסרת תועלת. מה שמחזיק אותה זה פרנסה, העבודה שלה. היא כל הזמן חושבת איך היא מסיימת את היום, מבחינת שעות העבודה. חיי הזוגיות נפגעו מאוד. לפני התאונה היא בישלה הרבה, עשתה את כל המטלות והבית היה נקי ומסודר, הוא עזר לה אבל לא כמו היום.

       לדבריו היום הוא הפך לעקרת בית כלשונו, והוא עושה את כל המטלות בבית. הוא לא מבשל כ"כ טוב ולכן הם מזמינים הרבה אוכל מבחוץ, מה שהפך לנטל ולמעמסה כלכלית לא פשוטה.

        

       לזוג יש 3 ילדים- תאומים חיילים ובן נוסף בן 10.

       בסיכומי התביעה נטען כי התובעת נעזרה בעוזרת פעם בשבוע בהיקף של 5 שעות בעלות של 300 ₪. 1,300 ₪ לחודש. סה"כ 60 חודשים= 80,000 ₪ לערך. צויין כי יש להתחשב בכך שהתובעת לא נחקרה על נושא העזרה בשכר, לטענת התביעה המסקנה היא שהנתבעת מסכימה לכך. לגבי העתיד נטען כי יש לחשב לפי 1300 ₪ בחודש.

        

       ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בסך של כ-10,000 ₪- 15,000 ₪.

        

       יש לציין כי ד"ר גנדלמן סבור כי עיקר הקושי התפקודי של התובעת מתבטא בבית ולא בעבודה.

        

       בשים לב לנתונים לרבות, גילה של התובעת, גובה נכותה, מועד התאונה ולזמן שחלף מאז התרחשותה, לעובדה שאין אסמכתאות על הוצאות לעזרה, ובהתחשב בעמדתו של ד"ר גנדלמן מצאתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה: 50,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

        

       טיפול רפואי בקנאביס

       בהתאם למגוון השיקולים שפורטו לעיל באריכות, להלן סכומי הפיצוי שמצאתי לפסוק לתובעת בנסיבות העניין.

       לעבר- על סמך הקבלות שצורפו, מצאתי לפסוק בגין רכישת קנאביס לעבר סך כולל של 12,000 ₪.

        

       לעתיד-

       בנסיבות העניין איני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין רכישת קנאביס עד תום תוחלת חיי התובעת, אלא לכל היותר עד גיל פרישתה לפנסיה. התרשמותי מן העדויות והראיות היא כי עיקר הקושי נעוץ בריבוי המשימות המוטלות עליה ביום יום, בשים לב להיותה אישה עובדת ואם ל-3 ילדים, ששניים מהם חיילים והצעיר כבן 10. בנוסף לכך, חשה קושי לתפקד כאשר מגיעה למקום עבודתה פיזית- שם אינה מעשנת לדבריה. לפיכך, סביר להניח כי ברבות השנים, כאשר הילדים יתבגרו ויעזבו את בית הוריהם והיא לא תידרש עוד לעבוד בהגיעה לגיל פנסיה- אזי כמות המשימות התובעניות תפחת בשל האטה טבעית בקצב חייה וכך גם הזקקותה לצריכת קנאביס. בשים לב למלוא השיקולים עליהם עמדתי כאמור לעיל הפיצוי לעתיד בגין רכישת קנאביס יועמד ע"ס של 180,000 ₪.

        

        

        

        

        

        

        

       הוצאות רפואיות (מעבר לקנאביס)-

       ד"ר גנדלמן קבע בחוות דעתו כי התובעת תזדקק לפעילות אירובית מתונה ולשילוב של רפואה משלימה.

       בסיכומיה התובעת טענה כי משלמת עבור פילאטיס 199 ₪ מדי חודש. הטיפול ברפואה משלימה במסגרת קופ"ח- 151 ₪ לפחות לטיפול.

       לטענת הנתבעת הטיפולים מכוסים בסל הבריאות.

       איני סבור כי התובעת זכאית להחזר בגין שיעורי הפילאטיס. המומחה ציין בחוות דעתו כי ניתן לבצע פעילות גופנית במסגרת פרטית או במסגרת ציבורית. בעדותו ציין כי ההמלצה לטיפול בתסמונת הינה פעילות גופנית "זו המלצה משמעותית...זה נדבך עיקרי בטיפול בפיברומיאלגיה". הווה אומר, פעילות גופנית משמעה גם פעילות שאינה כרוכה בהכרח בתשלום חודשי גבוה ויכולה להתבצע במרחבים הציבוריים ובאופן עצמאי, כגון: הליכה, רכיבה על אופניים וכיוב'.

        

       בהתחשב בנתוני התובעת, לרבות העובדה כי לא צורפו קבלות לעניין הוצאות רפואיות (פרט לקנאביס) מחד גיסא ונוכח העובדה כי ישנם טיפולים שאינם כלולים באופן מלא בסל הבריאות וכרוכים בהשתתפות עצמית מאידך גיסא, מצאתי לקבוע את סכום הפיצוי בגין ההוצ' הרפואיות כדלקמן: לעבר ע"ס- 10,000 ₪, לעתיד- 15,000 ₪.

        

       נזק לא ממוני

       בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), הפיצוי בראש נזק זה הוא ע"ס 30,747 ₪.

        

        

       סיכום:

       כאב וסבל:30,747 ₪.

       הפסדי הכנסה לעבר:10,000 ₪.

       הפסדי הכנסה לעתיד:213,750 ₪.

       הוצאות עבר ועתיד:217,000 ₪.

       עזרת צד ג' עבר ועתיד:50,000 ₪.

       סה"כ:521,497 ₪.

       שכ"ט עו"ד:79,319 ₪.

       אגרה:726 ₪.

       סה"כ לתשלום:601,542 ₪.

        

       סוף דבר

       הנתבעת תישא בפיצוי התובעת בסך כולל של 601,542 ש"ח.

        

       הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

        

        

       זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים ממועד המצאת פסק-הדין.