פלוני נ' קוסטנדי גנטוס ובניו בע"מ ואח'

התביעה ובעלי הדין

1. התובע טוען כי במועדים הרלבנטיים לתביעה עבד בעסק לתיקון והחלפת צמיגים אשר בבעלות וניהול נתבעת 1, וכי נגרמה לו במהלך עבודתו אצל נתבעת 1 מחלת מקצוע (תסמונת תעלה קרפלית דו-צדדית), ומכאן תביעתו לפיצויים הן כנגד המעסיקה (להלן: "נתבעת 1" או "קוסטנדי") והן כנגד מבטחתה בביטוח חבות מעבידים (להלן: "נתבעת 2" או "הראל").

    

   הליך משפטי קודם

2. בין הצדדים התנהל הליך משפטי קודם באותה עילה אשר הוגש ע"י התובע ביום 30.10.11 לבימ"ש השלום בנצרת (כב' השופט טאהא ערפאת, ת"א 44771-10-11). בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 28.1.14, הופסקה התביעה לבקשתו של התובע, וחידושה הותנה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד להראל בסך כולל של 7,500 ₪, אשר לא תהיה רשאית לגבותו מהתובע אלא אם יגיש תביעה חדשה נגד הנתבעות או מי מהן.

    

3. עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כי כל ההליכים שהתקיימו בתיק עד למועד מתן פסה"ד, לרבות הסכמות הצדדים לעניין גובה הנכות, יחייבו את הצדדים בכל הליך חדש שינקוט התובע נגד הנתבעות בגין הפרשה נשוא התביעה.

   טיעוני התובע

4. התובע טוען כי החל לעבוד בשרות קוסטנדי ביום 1.7.1998 (ועד היום). הוא היה מגיע מדי בוקר למקום העבודה בשעה 08:00 ומוציא את הכלים (ג'קים, צינור אוויר, ארגז כלים, פטישים וכו') מהמוסך החוצה.

    

5. עד תחילת שנת 2013 הייתה דלת פלדה כבדה מאוד אשר מדי יום היה צריך התובע להרימה למעלה ולהזיז אותה לצדדים.

    

6. הטיפול של התובע ברכבים פרטיים היה דרך הרמת הרכב באמצעות ג'ק ידני, פירוק הגלגל מהרכב ע"י שימוש בפטיש אוויר שיש לו ויברציה מאוד חזקה. התובע היה לוקח את הגלגל למכונת הפירוק ומעביר אותו אל מכונת "פריס" אשר מפרקת את הג'נט מהגלגל. לאחר מכן היה חוזר התובע על אותן פעולות ומרכיב את הגלגל בחזרה, ואילו טיפולו במשאיות היה מצריך שימוש בג'ק אוויר ופטישון גדול במשקל של כ- 5 ק"ג ואשר היה התובע מחזיק בו בשתי ידיים לאור משקלו. הדפיקות באותו פטיש היו "ברזל על ברזל" מה שייצר הד מאד חזק וכוח חוזר מאד חזק על שתי ידי התובע. התובע היה מטפל בממוצע ב- 20 רכבים פרטיים בכל יום ובמס' משתנה של משאיות מיום ליום, וזאת משעה 8:00 עד 17:00 ועד לפני 3 שנים עד השעה 18:00.

    

7. לטענת התובע כתוצאה מעבודתו אצל נתבעת 1 התפתחה אצלו מחלה המוגדרת כתמונת התעלה הקרפלית (CTS) דו- צדדית, המתבטאת בחולשה, נימול, חוסר תחושה וכאבים בידיים אשר פגעו בכושר תפקודו.

    

8. נטען כי בעטיה של אותה מחלה נותר התובע סובל ממוגבלות תפקודית קשה בשתי ידיו, שהינה בעלת השפעה מכרעת על יכולת תפקודו בחיי היומיום ומהגבלה בביצוע עבודתו.

9. מחלת התובע הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. וועדה רפואית מטעם המל"ל בדקה את התובע ביום 21.10.09 וקבעה את דרגת נכותו המשוקללת בשיעור 14.5% (10% בגין יד ימין ו- 5% בגין יד שמאל).

    

10. מומחה אורתופד מטעם התובע בדק אותו ביום 3.8.11 וקבע כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 23%.

     

11. מומחה אורתופד מטעם הנתבעת העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 14.5%.

     

    נכות רפואית מחייבת

12. בהודעתו לבית המשפט מיום 24.12.12 במסגרת ההליך הקודם, הודיע התובע על הסכמתו עם קביעת אחוזי הנכות הרפואיים אשר נקבעו ע"י ד"ר קליגמן (14.5%). שיעור נכות רפואית זה מחייב גם בתביעה זו בהתאם לפסק הדין בהליך הקודם.

     

13. התובע מוסיף וטוען כי נכותו הרפואית הצמיתה בשתי ידיו הינה בעלת השפעה תפקודית, וכי אין ספק כי פגיעה מסוג זה משפיעה ותשפיע גם בעתיד על יכולתו התפקודית גם במהלך עבודתו וגם בעבודות משק הבית, והכאבים מהם הוא סובל גורמים לו לסבל יומיומי בלתי פוסק.

     

14. לעניין האחריות הנזיקית טוען התובע כי מחלת המקצוע שנגרמה לו במהלך עבודתו אצל נתבעת 1 אירעה בשל רשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של נתבעת 1 שהתבטאה, בין היתר, במעשים ו/או המחדלים הבאים: לא סיפקה לתובע ציוד וכלי עבודה בטוחים; לא הדריכה את התובע כיצד לבצע את העבודה באופן בטוח ולא פיקחה על עבודתו; הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת ובלתי בטיחותית; לא ערכה לפני ביצוע העבודה בדיקה של סביבת העבודה כדי לוודא שטיבה מאפשר ביצוע העבודה בבטחה; לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הטמונות בביצוע העבודה, במכונות ובכלים במקום העבודה; לא רכשה כלים ומכונות מתקדמים יותר אשר השימוש בהם היה קל ובטיחותי יותר עבור התובע.

     

    חוות דעת לעניין האחריות הנזיקית והקשר הסיבתי

15. לתמיכה בטענתו בדבר רשלנות נתבעת 1 והיותה קשורה בקשר סיבתי למחלת המקצוע שהתגלתה אצלו, צירף התובע לתביעתו חוות דעת של מומחה בתחום הבטיחות, מר שאלתיאל צברי מיום 1.9.14, אשר קבע בחוות דעתו כי מחלת המקצוע של התובע נגרמה בעקבות אי אספקת כלי עבודה תואמים שיש בהם סיכון מופחת יותר, אי אספקת ציוד מגן אישי כגון כפפות הבולמות זעזועים ורטט, אי ביצוע הדרכה על הסיכונים הטמונים בביצוע עבודה מהסוג הנדון, אי פיקוח של מנהל מוסמך על דרך ביצוע העבודה ואי שימוש בציוד מגן כנדרש.

     

    הגנת הנתבעות

16. הנתבעות הכחישו את מרבית טענות התובע ועתרו לדחיית התביעה נגדן הן מחמת התיישנות והן לגופה.

     

17. הנתבעות מודות הן בקיומו של הליך קודם בין הצדדים בקשר לאותה עילה, והן באשר לנכות הצמיתה בשיעור 14.5% (אשר נקבעה על ידי מומחה מטעמן).

     

18. לעניין האחריות הנזיקית מכחישות הנתבעות את כל סעיפי הרשלנות המיוחסות לנתבעת 1 בכתב התביעה וטוענות כי לא היה מצידה ו/או מי מטעמה רשלנות כלשהי. לחלופין נטען כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 100%. הנזקים שנטענו על ידי התובע הוכחשו, לרבות ממצאי חו"ד המומחה מטעמו בסוגיית הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הרשלנות הנטענת.

     

19. הנתבעות מכחישות את תוכנה של חוות דעת יועץ הבטיחות מטעם התובע וכן מכחישות את כל פריטי הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בינם לבין מחלת התובע (המוכחשת).

     

20. לסיום מדגישה הראל כי ייצוג קוסטנדי הינו אך ורק בגין תקופות הביטוח שבוטחה אצלה, וכל פיצוי שמקורו בתקופה שקוסטנדי לא הייתה מבוטחת אצלה יושת על קוסטנדי בלבד ו/או מבטחתה של קוסטנדי ביחס לאותה תקופה.

     

    הגשת חוות דעת נגדית של יועץ בטיחות

21. הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת נגדית של יועץ בטיחות לפיה עולה מניתוח עיסוקו של התובע כי הכלי הרוטט הדומיננטי בעבודת התובע הינו מפתח פניאומטי המשמש לפירוק והרכבת הצמיגים, ואשר מדובר בכלי אשר מצוי ברשות בעלי מקצוע רבים בתחום עשרות שנים, ולא ידוע על נזק רבתי בשל זמן השימוש הקצר ופרקי המנוחה בין כל פירוק/הרכבה של צמיג למשנהו וזאת בשל ריבוי עבודות נוספות הנדרשות לטיפול בצמיג עד להרכבתו חזרה. עוד צוין על ידו בחוות הדעת כי בבחינת ערכי החשיפה המותרים לא נמצאה חריגה מדרישות החוק וזמן החשיפה נמוך בהרבה מהמקסימום המותר ליום עבודה.

     

22. לעניין אפשרות לשימוש בציוד וכלים מתקדמים ובטיחותיים יותר מציין המהנדס סלים בחוות דעתו כי בשנים האחרונות אכן החלו בשיווק בכלים רוטטים פחות וכן בכפפות לשיכוך הרטט, אולם אמצעים חדשים אלה אינם רלבנטיים לתקופת העסקתו של התובע, מה גם שלא היו הכרחיים לפי רמות החשיפה הנמוכות של התובע לרטט. לאור האמור, סבור המהנדס סלים כי נתבעת 1 לא התרשלה ו/או הפרה חובה חקוקה כלפי התובע.

     

    מומחה מטעם ביהמ"ש בשאלת הבטיחות

23. לאור הפער בין חוות הדעת בתחום הבטיחות בעבודה שהוגשו ע"י הצדדים, מיניתי את המהנדס אליעזר מוניץ כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הבטיחות בעבודה. על פי חוות דעתו נקבע כי מחלת המקצוע שבה חלה התובע נגרמה עקב עבודתו אצל נתבעת 1. לא נמצא על ידו שתנאי העסקת התובע אצל נתבעת 1 חריגים לרעה בצורה משמעותית (אם בכלל) ביחס לתנאי העסקה בעסקים דומים בתחום. המומחה מינץ קובע בחוות דעתו כי פעולותיה ותנאי העבודה שסיפקה נתבעת 1 לתובע תרמו להתפתחות מחלת המקצוע ולהחמרה בה. עוד צוין על ידו כי מאחר והתובע לא הודרך אודות הסיכונים במקום עבודתו ולא סופק לו ציוד מגן אישי מתאים אין הוא סבור כי יש מקום לקביעת אחריות מצד התובע למחלת המקצוע.

     

    הראיות וההסדר דיוני

24. במהלך חקירתו הנגדית של התובע הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיה תופסק חקירתו הנגדית ולא יובאו עדים נוספים. תינתן רשות לב"כ הנתבעות לחקור את המומחה מטעם ביהמ"ש. לאחר מכן, יוגשו סיכומים בכתב על סמך מלוא החומר הקיים בתיק ביהמ"ש וכן מלוא החומר שנמצא בתיק בימ"ש השלום בנצרת.

     

    עוד הוסכם על הגשת מסמכים רפואיים משנת 2004 (סומנו נ/5), וכן נרשמה הסכמה לפיה כל מסמך רפואי, ללא יוצא מהכלל, אשר מתייחס לתובע, יוגש כנספח לסיכומים מטעם הצדדים, לרבות הסכמה לפיה ב"כ הנתבעות יצרף לסיכומיהן, עותק מפוליסות הביטוח בגין התקופות שבהן ביטחה נתבעת 2 את נתבעת 1.

     

    התיישנות

25. כאמור התנהל הליך קודם בגין אותו עניין במסגרתו הגיש התובע נגד הנתבעות תביעה ביום 30.10.11 בבית משפט השלום בנצרת. התביעה הנ"ל הופסקה ביום 28.1.14 וחודשה עת הוגשה התביעה לבית משפט כאן ביום 21.1.15.

     

26. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תש"יח – 1958 קובע כך:

     

    "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא מניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה".

     

27. הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שעניינה הפסקת מרוץ ההתיישנות, הינה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין, במובן זה שהיא מבקשת להקל על בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה, בלא שחל עליה עקרון מעשה בית דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה, ובלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי והשיכון, נז(5) 166).

     

28. בהתאם להלכת בית משפט העליון יש לפרש את המונח "נדחתה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן רחב ביותר ממשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי, באופן הכולל את כל קשת המקרים שבהם מגיעה התובענה אל קיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון כשהתובענה הופסקה (ראו: ע"א 748/89 שלומית שפירא ואח' נגד שמחה חייט ואח', מח(2) 365).

     

29. עוד רלבנטי לעניינו סעיף 16 לחוק ההתיישנות הקובע כי לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שחלפה לפחות שנה מהיום שבו חדל העיכוב:

     

    "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו- 12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11- לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב".

     

30. הנתבעות טוענות בסיכומיהן לעניין טענת ההתיישנות כי המחלה לה טוען התובע, התגלתה אצלו, לכל המאוחר, עוד בחודש ינואר 2004. לתמיכה בטענתן מפנות הנתבעות למוצג נ/5 וכן לתיעוד רופאי נוסף שהותר להן לצרף לסיכומיהן עפ"י ההסדר הדיוני, ומאחר והתביעה בבית משפט השלום בנצרת הוגשה ביום 30.10.11, היינו לאחר שחלפו 7 שנים מיום שגילה התובע את מחלת המקצוע לה הוא טוען, על כן התביעה התיישנה.

     

31. מנגד טוען התובע בסיכומיו כי לאור ס' 15 -16 לחוק ההתיישנות יש לראות את התביעה דנן כאילו הוגשה ביום 30.10.11. עוד טוען התובע בסיכומיו כי גם אם נלך לשיטת הנתבעות כי גילוי המחלה ע"י התובע אירע בשנת 2004 וזאת בהסתמך על תוצאת בדיקת EMG שבוצעה בחודש 01/2004, גם אז נמצא כי התביעה לא התיישנה, זאת מאחר והפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים בהם הנזק ההתחלתי הינו מינורי וקל יחסית, תקופת ההתיישנות לא תחל מיד עם הגילוי הראשוני של הנזק אלא רק במועד מאוחר יותר בו הנזק התגבש לכדי נזק מהותי ומשמעותי, המצדיק הגשת תביעה מבחינתו של "האדם הסביר" (מפנה לפסק דין ע"א 165/83 בוכריס נגד דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559).

     

32. עולה מהאמור, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אין למנות במניין תקופת ההתיישנות את כל התקופה שחלפה בין מועד הגשת התביעה לבית המשפט השלום בנצרת (30.10.11) לבין מועד חידושה ע"י התובע בבית משפט השלום בעכו (21.1.15).

     

33. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין הינה מהו היום שבו נולדה עילת התביעה אשר ממנו יש להתחיל לחשב את תחילת מרוץ ההתיישנות. קרי, מתי התגלה לתובע כי נגרם לו נזק כתוצאה מעבודתו אצל נתבעת 1, שהינו נזק מהותי ש"אדם סביר" היה מגיש תביעה בגינו.

     

34. עיינתי בתיעוד הרפואי שהוגש ע"י הנתבעות ואינני סבור כי תוצאות בדיקת EMG שבוצעה לתובע ביום 5.1.04 מעידות על גילוי נזק משמעותי שהתגבש אצל התובע אשר ה"אדם הסביר" היה מגיש תביעה בגינו.

    ראשית, תוצאות הבדיקה מתייחסות ליד ימין בלבד בעוד בהמשך התגלה כי התפתחה אצל התובע תסמונת תעלה קרפאלית דו צדדית (בשתי ידיו).

    שנית, צוין בנ/5 כי מדובר ב"האטה מינימאלית תחושתית בעצב מדיאנוס ימני..".

    שלישית, בנ/5 צוין כי "ייתכן תסמונת תעלה קרפאלית קלה ביותר" (ההדגשה אינה במקור ג'.נ). קרי מדובר בממצא של חשד בלבד ל- CTS וגם זו בדרגה קלה מאוד.

    רביעית, לכך יש להוסיף כי עפ"י תיעוד רפואי שצורף לסיכומים עולה כי בשלב ראשון לאחר הבדיקה הנ"ל טופל התובע באופן שמרני כולל פיזיותרפיה דבר שעשוי להתפרש אצל התובע, בהינתן ממצאי הבדיקה, כצפייה להחלמה לאחר טיפולים אלה.

    חמישית, מעיון בחוות דעת ד"ר קליגמן מרדכי שהגישו הנתבעות בהליך הקודם עולה כי הינו סבור כי בהתחשב במצאי בדיקת ה- EMG משנת 2009 (ראו: תוצאות בדיקה אלקטרופיזיולוגית מיום 7.4.09 לפיה ישנה עדות "...לתסמונת תעלה קרפאלית קלה עד בינונית מימין וקלה משמאל), וממצאי הוועדה הרפואית מטעם המל"ל, כי "מדובר בהליך שבמשך 11 שנות עבודה עד התגבשות הנזק. בהנחה שסוג עבודתו לא השתנה לאורך השנים בהן עבד בעבודות הגורמות לנזק במנגנון המיקרוטראומה הרי סביר להניח שכל שנת עבודה תרמה נכות בגובה 1.3%".

     

35. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אני קובע כי טענת התיישנות התביעה שהעלו הנתבעות לא הוכחה, ומסיבה זו דינה להידחות, ואפנה להלן לבירור התביעה לגופה.

     

    האחריות הנזיקית

36. התובע טוען כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לו הן על פי עוולת הרשלנות והן על פי עוולת הפרת חובה חקוקה. לא ניתן לומר כי נטענו טענות מהותיות בכל הקשור להפרת חובה חקוקה לרבות דיון בכל מרכיבי עוולה זו, אך מנגד, נחה דעתי לקבוע כי עוולת הרשלנות מתקיימת במקרה זה בפנינו.

     

37. אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית בין עובד למעביד. בנוסף, כמעט בחלקם הארי של המקרים, מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית. במקרה שבפנינו חובת זהירות קונקרטית קיימת הן לאור מכלול הנתונים של תנאי עבודתו של התובע והן לאור קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הבטיחות בעבודה (כפי שאפרט להלן). אני מוסיף וקובע כי חובת זהירות זו הופרה על ידי הנתבעת וכי נגרם בעטיה נזק הקשור סיבתית להפרה והמסקנה המשפטית הנגזרת מכך הינה שעוולת הרשלנות מתקיימת במקרה שבפנינו.

     

38. בטרם אכנס לממצאי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, אציין באופן כללי כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נראית בעיניי סבירה ומקצועית. לכך יש להוסיף כי חקירתו הנגדית של המומחה באולם בית המשפט היוותה ביסוס לממצאי חוות דעתו ולא ניתן לומר כי מרכיבי חוות הדעת, לרבות המסקנה הסופית של המומחה, הופרכו בין בחלקם ובין במלואם.

     

39. המומחה קבע מפורשות בפרק המסקנות של חוות דעתו כי מחלת המקצוע ממנה סבל התובע קשורה סיבתית לתנאי עבודתו בשירות הנתבעת מס' 1. כמו כן, קבע המומחה כי תנאי העסקתו של התובע תרמו באופן ישיר להתפתחות מחלת המקצוע מבלי שהנתבעת נקטה באמצעים בדרושים למנוע התפתחות מחלה זו.

     

40. המומחה קבע בסעיף 8 לחוות דעתו כי התובע לא הודרך בדבר הסיכונים במקום העבודה ובדבר שיטות עבודות בטוחות ו/או נכונות לצמצום ושליטה בסיכונים כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה.

     

41. בנוסף לכך, קבע המומחה כי בעסק של הנתבעת מופעל ציוד אשר מחויב בבדיקה תקופתית של בודק מוסמך. המומחה הדגיש כי פנה אל הנתבעת לקבל תסקירי הבדיקה מספר פעמים בטרם סיכם את חוות דעתו, אך לא נענה.

     

42. המומחה הדגיש בחוות דעתו כי נוכח העובדה שהתובע מעולם לא עבד במקום אחר, הרי ניתן להסיק מכך שאין מקום נוסף שהביא להיחשפות התובע לגורמים מזיקים שגרמו למחלת המקצוע ממנה סבל.

43. המומחה הוסיף וציין בחוות דעתו כי הנתבעת לא סיפקה לתובע מגן אישי מתאים, לא סיפקה לו כפפות עבודה סופגת הולם להפחתת מעבר הרטט מכלי העבודה לידיו של התובע, לא הדריכה את התובע בדבר שיטות העבודה הנכונות.

     

44. בנוסף לאמור לעיל הדגיש המומחה במהלך חקירתו בבית המשפט כי הוא הפנה אל ב"כ הנתבעות מספר פעמים בקשות לקבל מידע רלוונטי לדוגמת פנקסי הדרכה, אישורים של בדיקות ציוד ופניותיו לא נענו (עמו' 14 לפרוטוקול שורה 16).

     

45. ידועה הפסיקה לפיה ממצאיו של מומחה מטעם בית המשפט לא יידחו על ידי בית המשפט אלא אם נראית סיבה בולטת לעין שתצדיק זאת. נפסק לא פעם כי רק נימוקים כבדי משקל יניעו את בית המשפט לסטות מחוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט.

    לא כך הם פני הדברים במקרה שבפניי. נהפוך הוא, שוכנעתי כי חוות דעתו של המומחה מבוססת היטב מבחינה מקצועית וכי מסקנותיו ראויות לאימוץ.

     

    רכיבי הנזק

    46.התובע יליד 11/8/80, התחיל לעבוד בשירות הנתבעת ביום 1/7/98. אין מחלוקת כי הנכות הרפואית ממנה הוא סובל עומדת על שיעור 14.5% בגין מחלת המקצוע. בהקשר זה יצוין כי קיימת הסכמה לעניין זה מצדו של התובע לממצאים של חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעות.

     

    47.ב"כ התובע פירט בסיכומיו באופן פרטני ראשי נזק כדלקמן: הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הפסד שכר בעבר, פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, הפסד פנסיה ונזק לא ממוני.

     

    הסיכום הכללי של הפיצויים שהתובע עתר להם עמדו על סך כ – 932,000 ₪. יש להדגיש כי חלק הארי של ראשי הנזק הינם על דרך האומדנה, למעט חישוב הפסדי השכר שנעשו בשיטה האריתמטית לשיטתו של ב"כ התובע.

     

    48.ב"כ הנתבעת דחה את מרבית ראשי הנזק שהתובע טוען להם ולמעט פיצוי בגין נזק לא ממוני אותו העריך בסך 15,000 ₪ הוא סבור כי דין התביעה להידחות מחמת העדר אחריות נזיקית, לחלופין מחמת אשם תורם בשיעור מלא ולחילופי חילופין מאחר ונזקי התובע נבלעים בתגמולי המל"ל.

     

    49.לדעתי, אין הצדקה במקרה שבפניי לפנות לחישוב אריתמטי בראשי נזק כאלה ואחרים. כל ראשי הנזק שציינתי בסעיף 47 לעיל ראויים להערכה גלובלית. בתיק ניתנה הצעה לפשרה על סך 90,000 ₪ מעבר לתשלומי המל"ל. הצעה זו התקבלה על ידי ב"כ התובע וגם נראית סבירה בעיני ב"כ הנתבעות, אך המחלוקת התמקדה בשאלת החלק של הנתבעת מס' 2 (כמבטחת) בסכום הנ"ל.

     

    כאשר ערכתי חישובים כלליים לגבי הפיצוי הראוי לתובע במכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי הסכום של 90,000 ₪ מעבר למל"ל (בסך 37,000 ₪) מבטא באופן מידתי וסביר את מכלול נזקיו של התובע.

     

    חלקה של הנתבעת מס' 2 בפיצוי

    50.הנתבעת מס' 2 הדגישה כי היא ביטחה את הנתבעת מס' 1 רק בשנים 2001 וכן מ – 2006 ועד 2009, דהיינו 5 שנים מתוך מכלול השנים שבהן עבד התובע בשירות הנתבעת מס' 1. מאחר וחוות דעתו של המומחה ד"ר מרדכי קליגמן היתה מוסכמת על התובע, הרי המומחה קבע כי כל שנת עבודה תרמה 1.3% למצבו הכללי של התובע. מסיבה זו, סבורה הנתבעת מס' 2 כי חלקה היחסי הינו 31% מסך הכל הפיצוי המגיע לתובע.

     

    51.בסיכומים מטעם התובע לא מצאתי התייחסות עניינית לטענה זו שעל פניה נראית סבירה. הטענה הכללית שטען ב"כ התובע ולפיה הסכמתו לנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר קליגמן, לא מלמדת על הסכמה לקביעתו לעניין תרומת כל שנת עבודה למצבו הכללי של התובע, טענה זו אינה מקובלת עלי. מעיון במסמכים שהוגשו, עולה כי ב"כ התובע קיבל את קביעתו של המומחה, ד"ר קליגמן ללא הסתייגות.

     

    52.אני מחליט לקבל את טענת הנתבעת מס' 2 לעניין חלקה בתשלום הפיצויים לתובע. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעות טעה בחישוביו לעניין החלק היחסי, שכן הוא סבר כי מדובר ב – 4 שנות ביטוח, כאשר על פניו עולה כי מדובר ב – 5 שנות ביטוח. לאור זאת, חלקה של הנתבעת מס' 2 בפיצוי התובע הינו בשיעור 38%.

     

    סוף דבר:

    53.מכל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את התביעה ופוסק כדלקמן:

    א.הנתבעת מס' 1 תשלם לתובע באמצעות בא כוחו סך של 56,000 ₪.

    ב.הנתבעת מס' 2 תשלם לתובע באמצעות בא כוחו סך של 34,000 ₪.

    ג.המדובר בחיובים נפרדים.

    ד.אני פוסק לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. הנתבעות תשאנה בסכום זה בהתאם לחלק היחסי שנקבע לעיל. גם כאן מדובר בחיובים נפרדים.

    ה.אני פוסק לתובע שכ"ט עו"ד בסך 21,000 ₪. הנתבעות תשאנה בסכום זה בהתאם לחלק היחסי שנקבע לעיל. גם כאן מדובר בחיובים נפרדים.

    ו.הנתבעת מס' 2 תשא ביתרת אגרה שתחול בתיק זה.

    ז.כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

     

    המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים.

    ניתן היום, י' כסלו תשע"ט, 18 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.