פלונית נ' גולדן טוליפ קלאב ים המלח

עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה מיום 28.9.07, בעת שנפלה בבית-מלון שבבעלות הנתבעת ונחבלה בעמוד השדרה (להלן: "בית-המלון" או "התאונה" לפי העניין).

בישיבת הוכחות מיום 29.6.22 נשמעו עדויות התובעת, מר א.י., בעלה (להלן: "בעלה של התובעת"), הגב' פ.ר., אחותה (להלן: "אחותה של התובעת") וד"ר בוגוסלבסקי ליאוניד, רופא בית-המלון במועדים הרלוונטיים לתאונה (להלן: "רופא בית-המלון"); מטעם הנתבעת נשמעה עדות של מר איסמעיל עבדל רחמן, מנהל המשק האחראי על עבודות הניקיון בבית-המלון (להלן: "מנהל המשק"); גם המומחים מטעם בית-המשפט בתחום הנוירוכירורגיה והאורולוגיה נחקרו על חוות-דעתם; הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולהלן פסק-הדין.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 17.7.56, נפלה במהלך שהותה בבית-המלון, בעת שצעדה מאזור אולם האירועים שבבית-המלון לכיוון המעליות שבקומת הכניסה. בהוראת רופא בית-המלון, אשר נכח במקום התאונה, פונתה התובעת לחדרה באמצעות כיסא גלגלים וטופלה במשככי כאבים.

    

2. הצדדים אינם חלוקים בדעתם, ולמצער לא תתכן מחלוקת, באשר לעצם נפילת התובעת, אלא אך באשר לנסיבות הנפילה וממילא בשאלה האם יש להטיל בגינה אחריות, אם לאו. בעוד התובעת טוענת, כי הסיבה לנפילתה נעוצה ברטיבות ברצפה [ראו סעיפים 1-2 לסיכומים מטעמה]; הנתבעת מכחישה קיומה של רטיבות כאמור וטוענת, כי מדובר בסתם נפילה שאין להטיל בגינה כל אחריות [ראו סעיפים 1-3 לסיכומים מטעם הנתבעת].

    

    

    

   דיון והכרעה - סוגיית האחריות

3. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את העדויות מצאתי לקבוע, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, גרסתה לנסיבות התאונה. ואפרט.

    

4. בתצהיר עדותה הראשית העלתה התובעת גרסתה, לפיה הסיבה לנפילתה נעוצה ברטיבות ושמנוניות ברצפת בית-המלון. כך על-פי התצהיר, "... יצאנו בעלי ואני מאולם האירועים הנמצא בקומת הכניסה למלון, לאחר שצפינו בהופעה... בקומת הכניסה נמצאים גם חדר האוכל והקבלה של המלון. פנינו לעבר המעליות כדי לעלות לחדרנו. בהגיענו סמוך למעליות, לפתע החלקתי ונפלתי בעוצמה רבה... הרצפה הייתה רטובה ושמנונית, ככל הנראה רטיבות מאורחים שפנו לעבר המעלית כשהם אחרי רחצה בבריכת המלון או מסיבות אחרות" [ההדגשה אינה במקור].

    

5. כך גם עולה מעדות התובעת, כי "כשאני נפלתי חבר'ה רצו עם סחבות וניגבו את הרצפה אני עוד הייתי על הרצפה ... ראיתי... שהמקום היה רטוב..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 58 בשורות 26-29 ובעמוד 59 בשורות 8-9).

    

6. תימוכין לגרסת התובעת ניתן למצוא בעדות בעלה, שאומנם לא היה עד לנפילתה (עמוד 9 בשורות 17-19, עמוד 10 בשורות 3-4, 20-22 ו- 24-31), אולם עמד בסמוך בעת שאירעה התאונה והגיע למקום מיד לאחר התרחשותה. על-פי עדותו, "כשאני הייתי במקום, כל המקום היה רטוב, מים, מוצף... ראיתי את המקום רטוב, כולו רטוב... כששמעתי שאנשים רצים לכיוון הבנתי שהיא החליקה. באתי להסתכל אני רואה הכול רטוב... ואחר כך כל... הקב"טים האלה רצו מהר לנגב את המקום במהירות..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 8 בשורות 25-32 וראו גם עמוד 11 בשורות 9-11, עמוד 12 בשורות 28-29 ועמוד 14 בשורות 1-20) [ההדגשה אינה במקור].

    

7. אומנם בתיעוד הרפואי בעניינה של התובעת כל שנרשם מפיה, כי היא "נפלה בבית המלון" (העתק מהתיעוד הרפואי צורף לראיות מטעם התובעת). עם זאת, ב"אישור דיווח על אירוע התאונה" (להלן: "אישור דיווח על האירוע") כמו גם בדו"ח הפציעה (להלן: "דו"ח הפציעה"), אשר נערכו בזמן אמת על-ידי מי מטעם הנתבעת בעצמה, צוינה ברחל בתך הקטנה נפילה במנגנון של "החלקה", זאת להבדיל מסתם נפילה כפי שנטען על-ידי הנתבעת. כך, על-פי אישור דיווח על האירוע, "לטענת האורחת בזמן שהייתה בדרכה למעלית החליקה..." [ההדגשה אינה במקור] וכך גם על-פי דו"ח הפציעה, "לטענת האורחת כאשר הייתה בדרכה למעלית החליקה האורחת ונפלה על הרצפה" [ההדגשה אינה במקור] (העתק מהתיעוד צורף לראיות מטעם הנתבעת).

    

8. התיעוד האמור נערך במועד הסמוך ביותר למועד התאונה ואודות חשיבות רישום, בסמוך לאחר אירוע תאונתי, כבר נפסק לא אחת, כי הגרסה הראשונית מהווה תגובה ספונטנית מידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש, כי האמרה כוזבת, ומכאן משקלה הראייתי הגבוה של הגרסה בהיותה אותנטית ושעה שנמסרה בסמוך לאירוע ובטרם היה למוסר הגרסה ספק לשקול את השלכותיה של הגרסה על מצבו המשפטי [ראו למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ' מנורה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11/04/02)].

    

9. תימוכין נוסף לגרסת התובעת בדבר הגורם לנפילתה, ניתן למצוא בעדותו האובייקטיבית של רופא בית-המלון, אשר נכח בסמוך למקום בו אירעה התאונה בעת התרחשותה, הורה לאנשי הביטחון של בית-המלון להעלות את התובעת באמצעות כיסא גלגלים לחדרה וערך תזכיר רפואי בעניינה (להלן: "התזכיר").

    

10. אכן, הרופא העיד, כי אינו זוכר את התובעת הספציפית בענייננו (עמוד 42 בשורות 25-26), אך אישר בעדותו, כי עבד באותו בית-מלון כשלוש עד ארבע פעמים בלבד וזוכר לכל היותר שני אירועים של נפילה ליד המעלית, מתוכם זוכר בוודאות אירוע אחד בו אישה החליקה על הגב כתוצאה ממים ליד המעליות (עמוד 45 בשורות 29-31 ועמוד 46 בשורות 1-10); באותו אירוע הוא ראה "שמישהו נפל, זו הייתה אישה... ששם היה רטוב ובגלל זה נפלה... זה אנשים מהצפון ... ואני ביקשתי שינסו בבית חולים למרות שזה בשעת לילה והם אמרו אם זה יהיה כאבים אנחנו נוסעים באמצע הלילה ואם לא אנחנו מחכים בבוקר..." (עמוד 40 בשורות 19-20); "... היה רטוב ליד מעלית.. אני הייתי ממול, אני ממש יצאתי שם עם אשתי, אנחנו יושבים וראינו בן אדם נפל... אישה, אישה... היה רטוב, לא עשו ניקיון והיה רטוב ובן אדם נפל על הגב ..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 44 בשורות 18-29).

     

11. אומנם כל שנרשם בתזכיר, אשר נערך בזמן אמת על-ידי רופא בית-המלון בעניינה של התובעת, כי "חולה נפלה... גב תחתון בצד שמאל.. כאבים ברגל שמאל..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 38 בשורות 10-23 ועמוד 39 בשורות 10-14) ולא נרשם דבר וחצי דבר באשר לרטיבות ברצפה או למצער נפילה במנגנון של החלקה.

     

12. עם זאת, בעת שהרופא עומת עם העובדה שהאמור בעדותו בכל הנוגע לרטיבות ברצפה אינו מפורט בתזכיר הרפואי, כפי שנערך על-ידו בזמן אמת, הוא הוסיף והבהיר, שהוא נוהג לתעד את הגורם לתאונה, בין אם היה עד לתאונה, כבענייננו, ואז רושם את שראה בעצמו ובין אם לאו, אז רושם את הגרסה מפי החולה; באירוע מהסוג דנא נוהגים למלא שני טפסים, האחד – התזכיר הרפואי, כפי שהובא לעיונו במהלך עדותו, והשני - טופס "לאבטחה", שאינו "טופס רפואי בכלל..." (להלן: "הטופס הנוסף"), כאשר הגורם לתאונה נרשם בדרך כלל בטופס הנוסף ולא בתזכיר הרפואי (עמוד 40 בשורה 25 – עמוד 41 בשורה 3, עמוד 42 בשורות 29-32, עמוד 43 בשורות 7-9 ו- 12-32, עמוד 47 בשורות 3-20).

     

13. אלא, שהגם שהטופס הנוסף אמור להיות בשליטת הנתבעת, היא נמנעה מהגשתו לבית-המשפט.

     

14. כמו כן והגם שאישור הדיווח על האירוע נערך על-ידי הקב"ט הראשי מטעמה ודו"ח הפציעה נערך הן על-ידי קב"ט "מדווח" והן על-ידי הקב"ט הראשי מטעמה, הנתבעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים אלה או למצער מי מאנשי הניקיון, אשר עבדו במלון במועדים הרלוונטיים לתאונה ואשר היה בעדותם כדי לשפוך אור בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים וכלל ידוע הוא, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ראו בעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

     

15. בהקשר זה יוער, כי אין בעדות מנהל המשק של בית-המלון, העד היחיד מטעם הנתבעת, כדי לסייע בידה, זאת בהינתן עדותו, לפיה הוא כלל אינו מכיר את אירוע התאונה (עמוד 148 בשורות 22-26); אינו מעורב מתוקף תפקידו בחקירת אירועים כגון דא (עמוד 149 בשורות 1-5) ומחלקת הניקיון, שבראשה הוא עומד, אינה אחראית לתיעוד הרישום אודות אירוע תאונה, פעולות הניקיון ופעולות תחזוקה חריגות במלון בעקבות אירוע כאמור (עמוד 148 בשורות 8-12 ועמוד 152 בשורות 1-2).

     

16. מכל מקום ובניגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית, לפיו הוא מטיל ספק רב בטענות התובעת בדבר רטיבות ברצפה, אישר העד מטעם הנתבעת בעדותו, כי לא ניתן לשלול אפשרות של רטיבות ברצפה בקומת הכניסה במקום בו אירעה התאונה (עמוד 150 בשורות 1-3 ובעמוד 151 בשורות 19-21).

     

17. בהתייחס לטענות הנתבעת בכל הנוגע להעלאת גרסאות שונות לכאורה ביחס לטיב הנוזלים [ראו סעיף 2 לסיכומים מטעמה] יוער, כי מכל מקום אין זה משנה האם התובעת החליקה על נוזל שמנוני או על מים, שהרי הרצפה ממילא אמורה להיות נקייה ופנויה מנוזלים, העשויים להוות מכשול למבקרים במקום; הימצאות האמור על רצפת בית-המלון הינה סיכון בלתי סביר אשר ראוי לנקוט אמצעי זהירות לשם מניעתו ומכאן, שאין לטיב הנוזלים כל משמעות בנסיבות הנדונות בקביעת האחריות.

     

18. מכאן, לנוכח המפורט לעיל בהרחבה שוכנעתי, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי התאונה אירעה מחמת רטיבות ברצפה וכל שנותר לקבוע, האם בנסיבות אלו, חבה הנתבעת כלפי התובעת בעוולת הרשלנות, אם לאו.

     

19. "על מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת, לפיה חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

     

20. חובת זהירות מושגית של בעלים ומחזיק במקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין הוכרה זה מכבר בפסיקה ומשקמה חובת זהירות מושגית, נדרש בית-המשפט לבחון קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר כידוע נקבעת על-פי מבחן הצפיות, קרי האם אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

     

21. כידוע, בגדר החובה כאמור, אין המזיק נדרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון, אלא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, עליו לפעול על-פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית, וכבר נפסק, כי "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק והאינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102).

22. הנה כי כן, חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון והיא מתגבשת אך בעטים של סיכונים בלתי סבירים, קרי סיכונים, אשר החברה רואה אותם במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת שיינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעם ובין יתר הגורמים אותם יש לשקול בקביעת סיווג הסיכון, אם סביר הוא אם לאו, עומד גם השיקול של עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק.

     

23. בנסיבות הנדונות אני סבורה, כי הנתבעת חבה כלפי התובעת גם בחובת הזהירות הקונקרטית, שעה ששוכנעתי, כי הסיכון של החלקה על רצפה רטובה בבית-המלון אינו סביר וכי היה בידי הנתבעת כעניין עובדתי והיה עליה כעניין נורמטיבי, לצפות את התרחשות הנזק, לאמור, כי בהינתן רטיבות ברצפה, קיימת אפשרות להחלקת העוברים ושבים במקום וכתוצאה מכך, לגרימת נזקי גוף.

     

24. בפרט נאמרים הדברים, בהינתן העובדה שמדובר בקומת הכניסה הסמוכה לחדר האוכל של בית-המלון, המשמשת המונים מידי יום וממילא בהינתן אפשרות ממשית ליצירת מפגעים כאלה ואחרים.

25. מכאן ולנוכח ההסתברות להתממשות התאונה ועלותם הנמוכה של האמצעים למניעתה ביחס לגובה הנזק הצפוי, כפי שבסופו של יום נגרם בפועל, הוטלה על הנתבעת החובה לנקוט באמצעים סבירים, על מנת למנוע את קרות התאונה.

     

26. אלא, שהנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה להוכחת נקיטתה באמצעים סבירים למניעת קרות התאונה. כך למשל, היא נמנעה מלהציג תיעוד רלוונטי בכתב בכל הנוגע לנהלי הניקיון במקום; הגם שמתצהיר העדות הראשית של העד מטעמה עולה, כי בקומת הכניסה בה אירעה התאונה הופקד באופן קבוע עובד שהיה אחראי על ניקיון הקומה ברציפות במשך כל שעות היממה, אותו עובד לא הובא לעדות וכך גם, על אף שהעד מטעמה אישר בעדותו, כי לאחר אירוע מהסוג הנדון מתבצע תחקיר אירוע והרישום אודות אירועים כאמור מתועד במחלקת ביטחון (עמוד 149 בשורות 1-3 ועמוד 152 בשורות 1-2), הנתבעת נמנעה מלהציג תיעוד בכתב או להביא לעדות עדים רלוונטיים ממחלקת הביטחון וממילא לא הוכיחה, כי פעלה לבירור נסיבות התאונה, להסקת מסקנות והפקת לקחים לאחר התרחשותה ולו על מנת למנוע הישנות המקרה.

     

27. נוכח מכלול הראיות ולרבות אלו שלא הונחו לפניי, מצאתי לקבוע, כי הנתבעת חבה כלפי התובעת בעוולת הרשלנות.

     

    אשם תורם

28. הנתבעת טוענת, כי יש להטיל על כתפי התובעת אשם תורם בשיעור של 40% [ראו סעיף 5 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

29. מעדות התובעת עולה, כי היא לא ראתה את הרטיבות ברצפה לפני התאונה, שכן "יש אורות ויש קרמיקה... רצפה מבריקה" (עמוד 67 בשורות 13-16), ואולם, מעדות בעלה של התובעת עולה, כי בעת שהוא ניגש למקום בו אירעה התאונה מיד לאחר התרחשותה הוא מיד ראה, כי "הרצפה כולה הייתה רטובה... הרצפה הייתה מוצפת במים...מלאה במים..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 8 בשורות 25-32, עמוד 11 בשורות 9-11, עמוד 12 בשורות 28-29 ועמוד 14 בשורות 1-20), ממילא שהיה גם על התובעת להבחין במים עובר לקרות התאונה ומכל מקום, היה עליה לנקוט במשנה זהירות, בפרט לנוכח העובדה שאותה העת היא נעלה נעלי עקב בגובה של לא פחות מאשר 10 ס"מ (עמוד 60 בשורות 31-32 ועמוד 65 בשורות 65 בשורות 6-7).

     

30. בנסיבות אלו ובאיזון הראוי, מצאתי להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 30% לקרות התאונה.

     

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

31. התובעת, ילידת 17.7.56, נפגעה בתאונה בהיותה בת חמישים ואחת שנה; ממקום התאונה היא פונתה לחדרה בבית-המלון, למחרת התאונה פנתה לרופאת-המשפחה באזור מגוריה בתלונות על כאבים ותחושת רדימות בגפה ובבדיקת MRI אליה הופנתה הודגם בלט דיסק בחוליות L4-L5 משמאל עם לחץ ניכר על חוט השדרה המוביל לגפה התחתונה השמאלית.

     

32. התובעת אושפזה בבית-החולים ונותחה ביום 2.1.08 לצורך למינקטומיה חלקית (כריתת קשת החוליה) ודיסקטומיה (כריתת דיסק פרוץ) בחוליות L4-L5 משמאל; משהניתוח לא הסתייע, התובעת נותחה בשנית ביום 19.2.08 לצורך הסרת דיסק פרוץ אשר לחץ על שורש L5 משמאל (להלן: "הניתוחים"); בהמשך, אושפזה התובעת תקופת מה בבית-החולים לווינשטיין לצורך טיפול שיקומי, טופלה במרפאת כאב, בקנאביס רפואי ובטיפולי פיזיותרפיה.

     

33. כמו כן, התובעת אובחנה לאחר התאונה כלוקה בהפרעה הסתגלותית קשה עם שינויים אפקטיביים והתנהגותיים משניים למחלה ולמגבלה הפיזית הממושכת.

     

34. בתמיכה לכתב-התביעה, הגישה התובעת חוות-דעת רפואיות בתחום הנוירוכירורגיה והפסיכיאטריה והנתבעת הגישה חוות-דעת נגדיות בתחומים אלה.

     

35. אומנם, התובעת הגישה בנוסף גם חוות-דעת רפואית בתחום רפואת הכאב, אולם אין חולק בין הצדדים, כי חוות-הדעת כאמור חופפת במסקנותיה למסקנות חוות-הדעת בתחום הנוירוכירורוגיה וממילא אין בה כדי להוסיף על האמור באותה חוות-דעת [ראו סעיף 3 לסיכומים מטעם התובעת].

     

36. לנוכח הפער בין חוות-הדעת בתחום הפסיכיאטריה והנוירוכירורגיה, מונו מטעם בית-המשפט ד"ר דניאל בקר מומחה בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחה בתחום הפסיכיאטריה") וד"ר חנוך אלרון מומחה בתחום הנוירוכירורגיה (להלן: "המומחה בתחום הנוירוכירורגיה") ובנוסף, בהתאם להמלצת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה ובהעדר התנגדות מטעם הנתבעת, מונה גם ד"ר ליבוביץ אילן, כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורולוגיה (להלן: "המומחה בתחום האורולוגיה").

     

37. בחוות-דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה נקבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הפרעת הסתגלות למגבלות הגופניות הנטענות, אשר במהלך השנים הפכה לתגובה דכאונית ממושכת, לפי סעיף 34(ב)(1-2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות").

     

38. המומחה בתחום הפסיכיאטריה לא נחקר על חוות-הדעת, שממילא לא נסתרה ומכאן, שנותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה פסיכיאטרית בשיעור של 5% כתוצאה מהתאונה.

     

39. בחוות-דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה נקבע, שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 44%, הכוללת נכות בשיעור של 20% בגין הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני בצורה קשה, לפי סעיף 37(7)ג לתקנות [לאחר ניכוי נכות קודמת בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני (להלן: "המצב הקודם")] ונכות בשיעור של 30% בגין פגיעה שורשית לומבוסקרלית שנגרמה בעטים של הניתוחים שעברה התובעת בעקבות התאונה, לפי סעיף 32(1)(ב) לתקנות.

     

40. המומחה בתחום הנוירוכירורגיה נחקר בחקירה נגדית מטעם הנתבעת ובעדותו חזר על האמור בחוות-דעתו והסביר, כי אומנם לתובעת נכות רפואית בשיעור של 10% עובר לתאונה, בגינה היא טופלה תרופתית ובאמצעות זריקות, נבדקה בבדיקת CT וטופלה בפיזיותרפיה, אולם, הניתוחים בעטים נגרמה הפגיעה השורשית הלומבוסקרלית שבגינה נקבעה על-ידו נכות בשיעור של 30% בוצעו אך בעקבות מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה; ממצאי בדיקת MRI לאחר התאונה הדגימו שינוי קליני לעומת תוצאות בדיקת CT עובר לתאונה; בגין אותו שינוי קליני שהודגם בבדיקת MRI לאחר התאונה הוחלט על ביצוע הניתוח וממילא שיש לייחס את מלוא הנכות בגין הפגיעה השורשית לתאונה מושא התביעה ואין לייחסה, ולו באופן חלקי, למצבה עובר לתאונה (עמוד 119 בשורות 1-8, עמוד 123 בשורות 7-11, עמוד 124 בשורות 18-22, עמוד 125 בשורות 3-4, עמוד 127 בשורות 8-11, עמוד 128 בשורה 29 – עמוד 129 בשורה 10).

     

41. התובעת טוענת, כי לנוכח עיקרון "הגולגולת הדקה", לא היה מקום להפחית נכות בשיעור של 10% בגין מצב קודם [ראו סעיף 4 לסכומים מטעם התובעת].

     

42. אומנם, על המזיק לפצות את הניזוק על מלוא נזקו גם במצב דברים בו תוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה בהינתן אירוע נזיקי מסוים. עם זאת, כבר נפסק, כי "... הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של "גולגולת דקה" עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת במקרה של החמרת מצב קיים, סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה" [ההדגשה אינה במקור] [ת.א. (מחוזי-י-ם) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8.1.09)].

     

43. הנה כי כן, עקרון הגולגולת הדקה אינו רלוונטי מקום בו מדובר בהחמרה של מצב קיים ידוע, אלא אך מקום בו מדובר בפגם חבוי הגורם להעצמת תוצאות הפגיעה וממילא שאין מקום להחלת העיקרון בענייננו.

     

44. כמו כן ולמען הסר ספק יוער, כי המומחה אישר אומנם בעדותו, כי שיעור הנכות בגין הפגיעה השורשית הלומבסקרלית עומד על 20% בלבד ולא 30% כפי שנקבע בחוות-הדעת מחמת "טעות סופר", שכן בפועל התכוון לקבוע נכות בגין פגיעה בצורה בינונית ולא מלאה (עמוד 133 בשורה 4 – עמוד 135 בשורה 14), אולם מעיון בתקנות עולה, כי סעיף הליקוי 32(1)(ב) על-פיו נקבעה הנכות בחוות-הדעת בגין הפגיעה השורשית מתייחס לפגיעה בצורה בינונית ומקנה נכות בשיעור של 30%, בדיוק כפי שנקבע בחוות-הדעת ומשכך, לא נפלה כל "טעות סופר" בחוות-הדעת.

     

45. לנוכח המפורט לעיל, שוכנעתי, כי אין מקום לסטות ממסקנות חוות-דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה.

     

46. שונים הם פני הדברים באשר לחוות-דעת המומחה בתחום האורולוגיה. בחוות-הדעת נקבע, שככל שתלונותיה האורולוגיות הסובייקטיביות של התובעת מהימנות, הרי שנכותה בעקבות התאונה עומדת על שיעור של 70% בגין חוסר יכולת לעצור את השתן והתלות במיגון נגד דליפת השתן הלא רצונית במהלך כל שעות היממה, לפי סעיף 23(2)(א)(V) לתקנות.

     

47. דא עקא, שהמומחה בתחום האורולוגיה הוסיף והדגיש בחוות-הדעת, כי הוא מטיל ספק רב במהימנות תלונותיה של התובעת, זאת בהעדר תיעוד המלמד על תלונות, בירור או קבלת טיפול, במשך תקופה לא מבוטלת של למעלה מעשר שנים תמימות ממועד התאונה; בהינתן העובדה שהתובעת נבדקה לראשונה בבדיקה אורודינמית אובייקטיבית רק בעקבות הפנייתה על-ידו בחלוף למעלה מעשר שנים לאחר התאונה ואף זאת אך לצורך קביעת נכותה (להלן: "הבדיקה"); בשים לב לכך שממצאי הבדיקה אינם תומכים בטענותיה בדבר דליפת שתן לא רצונית, שוללים התלונות בדבר חסימה בזרימת השתן ולכל היותר מדגימים דחיפות ותכיפות קלה במתן שתן, זאת להבדיל מממצא של דליפת שתן לא רצונית, שהיווה יחד עם התלונות בדבר תלות במיגון נגד דליפת השתן, "פקטור משמעותי" בקביעת הנכות הרפואית בחוות-הדעת וכמו כן, בהעדר קבלת טיפול תרופתי גם לאחר הבדיקה על-ידי המומחה, הגם שהמליץ לתובעת על קבלת הטיפול הכלול בסל הבריאות והגם שמדובר בטיפול שעשוי היה לשפר מצבה הנטען משמעותית.

     

48. המומחה בתחום האורולוגיה נחקר בחקירה נגדית מטעם הנתבעת; בעדותו הקוהרנטית חזר על האמור בחוות-דעתו ואישר, כי למעט "תלונה קטנה" לא נמצא כל תיעוד בעניינה של התובעת, המלמד על קיומה של התחלואה הנטענת בתחום האורולוגיה ואף לא תלונה בגינה, זאת במשך תקופה לא מבוטלת של למעלה מעשר שנים מאז התאונה ועד למועד בדיקתה על-ידו לצורך קביעת נכותה (עמוד 29 בשורות 20-32, עמוד 30 בשורות 1-8, עמוד 30 בשורה 10); העדר תיעוד כאמור משך תקופה כה ממושכת אינו מתיישב עם תלונותיה בדבר התחלואה הנטענת, שהרי מדובר ב- "בעיה רצינית... מאוד משמעותית... הפוגעת באיכות החיים" ומצופה היה, כי תעשה כל שלאל ידה ומוקדם ככל הניתן למציאת פתרון שיקל על מצבה; משלא עשתה כן ולהבדיל, פעלה ללא לאות למציאת מזור בתחום רפואת הכאב, מוטל ספק רב במהימנות או בחומרת תלונותיה בתחום האורולוגיה (עמוד 31 בשורות 13-28 ובעמוד 32 בשורות 1-8).

     

49. לא זו בלבד אלא, שהמומחה אישר בעדותו, כי ממצאי הבדיקה האורודינמית האובייקטיבית שללו את תלונותיה המשמעותיות של התובעת בדבר הקושי במתן שתן, הכרוך לכאורה במאמץ ולחיצה עם היד על הבטן וכפי שהעיד, כי "בבדיקה האורודינמית שהיא בדיקה אובייקטיבית... היא השתינה בצורה יוצאת מן הכלל, כלומר בצורה הרגילה והנורמלית ביותר ללא שום אמצעי עצר, בלי לחץ בטני... אז חלק גדול מהתלונה שלה לא שלא נתמך, הוא נשלל..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 32 בשורות 10-19).

     

50. למעלה מכך ובאשר לתלונות בדבר דליפת שתן לא רצונית, אשר כפי העולה מחוות-הדעת מהווות יחד עם "התלות במיגון נגד דליפת השתן הלא רצונית במהלך כל שעות היממה", את "הפקטור העיקרי הגורם לקביעת הנכות", אישר המומחה בעדותו, כי "... בבדיקה עצמה לא הוכחה דליפת שתן... זה לא הוכח בבדיקה... בבדיקה לא הייתה דליפת שתן..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 32 בשורות 19-30).

     

51. הנה כי כן, הן מחוות-דעת המומחה בתחום האורולוגיה והן מעדותו הקוהרנטית עולה, כי לא זו בלבד שתלונות התובעת אינן סבירות בהעדר תיעוד רפואי רלוונטי בעניינה, אלא שאף אינן נתמכות בממצאי הבדיקה האורודנמית האובייקטיבית.

     

52. הדברים נאמרים ביתר שאת, בהינתן העובדה שהמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורולוגיה מונה אך לנוכח ההמלצה בחוות-דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה, אשר ניתנה ביום 21.11.18, כאחת-עשרה שנה לאחר התאונה; מבלי שהתובעת צירפה חוות-דעת מומחה בתחום האמור לכתב-התביעה, אשר הוגש על-ידה בשנת 2014, תקופה לא מבוטלת של כשבע שנים לאחר התאונה וממילא משבעצמה לא סברה, ולמצער עד אותה העת, שקיימת לה נכות באותו התחום.

     

53. תימוכין לאמור ניתן למצוא בהערכה ראשונה של "תפקוד בפעולות יום יום – שירותים מיוחדים", אשר נערכה מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 14.12.08, כשנה לאחר התאונה, שם נרשם מפי התובעת בעצמה תחת הכותרת "הפרשות", כי היא "שולטת על הסוגרים ושומרת על היגיינה באופן אישי" [ההדגשה אינה במקור]; כך גם, באבחון רפואי בעניינה של התובעת, אשר נערך מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 15.12.08, כשנה לאחר התאונה, ממנו עולה, כי לא זו בלבד שהתובעת לא התלוננה במהלך האבחון אודות העדר שליטה על הסוגרים, אלא שאף נרשם בעניינה בנוכחותה, ש- "קיימת שליטה מלאה על הסוגרים" [ההדגשה אינה במקור] וכך גם, ברשומה רפואית המתעדת ביקור של התובעת בחדר מיון בבית-החולים ביום 28.6.19, למעלה מעשר שנים לאחר התאונה, נרשמו מפי התובעת תלונות אודות "בריחת שתן מזה כשבוע" בלבד, שאף יוחסו על-ידה "לבדיקת אורודינמיקה", אליה הופנתה על-ידי המומחה בתחום האורולוגיה כחודש טרם לכן, ועוד נרשם מפיה, כי היא מטופלת תרופתית ב- TOVIAZ לטיפול בבריחת שתן "מזה שבועיים" בלבד [ההדגשה אינה במקור] (העתק מהמסמכים צורף לראיות מטעם הנתבעת).

     

54. היינו שלא זו בלבד, שתלונות התובעת כיום בתחום האורולוגיה לא נתמכות בתיעוד הרפואי בעניינה, אלא שהן אף נשללות לנוכח הדברים שנרשמו מפיה בתיעוד הרפואי מהמועדים השונים. התובעת עומתה עם התיעוד האמור, בו נרשמה מפיה שליטה מלאה על הסוגרים והעידה, כי אותה העת היא לא סבלה מדליפת שתן, כי אם רק לאחר הניתוחים (עמוד 111 בשורות 21-26), אלא שמדובר בתיעוד מהמועדים שלאחר הניתוחים וממילא שיש בו כדי לסתור טענתה בדבר דליפת שתן לא רצונית.

     

55. ויודגש בהקשר זה, כי רשימת התרופות לשנת 2021, כפי שצירפה התובעת לראיות מטעמה, אינה כוללת תרופות לטיפול בדחיפות או דליפת שתן לא רצונית, לרבות התרופה מסוג TOVIAZ. בעדותה אישרה התובעת, כי היא לא הוסיפה ליטול את התרופה, זאת לכאורה בהעדר שיפור במצבה ומשנאמר לה שהאפשרות היחידה העומדת בפניה אינה אלא ניתוח (עמוד 113 בשורות 11-15), ואולם מעדות המומחה בתחום האורולוגיה עולה, כי התרופה אותה נטלה התובעת היא תרופה סימפטומטית מהבסיסיות ביותר שנועדה לנטילה קבועה לכל החיים ומלבדה קיים עוד מגוון רחב של טיפולים (עמוד 33 בשורה 24 – עמוד 34 בשורה 29).

     

56. כך או אחרת, מעיון בראיות מטעם התובעת עולה, כי לא צורפו על-ידה כל אסמכתאות בגין רכישת אמצעי מיגון נגד דליפת שתן, כטיטולים או פדים, בהם לטענתה היא עושה שימוש קבוע מאז התאונה ועד היום, משך תקופה לא מבוטלת של למעלה מארבע-עשרה שנים (עמוד 111 בשורות 25-32); מכאן שהתובעת לא הוכיחה תלות באמצעי המיגון נגד דליפת שתן, אשר יחד עם התלונות בדבר דליפת שתן לא רצונית היוותה את "הפקטור העיקרי" בקביעת הנכות בחוות-הדעת וממילא לא הוכיחה קיומה של הנכות הרפואית.

     

57. אומנם, המומחה בתחום האורולוגיה אישר בעדותו, כי הבדיקה האורודינמית האובייקטיבית "... נותנת תמיכה בתלונה של דחיפות ותכיפות ...", שכן הודגמו "התכווצויות לא רצוניות... זה ממצא אובייקטיבי... זה ממצא שמלווה דחיפות, כלומר זה יכול להסביר שיש לה תלונות של דחיפות שיכולות באופן פרקטי גם להוביל לחוסר יכולת התאפקות... יש ממצא בבדיקה האורודינמית, זה לא שאין שום ממצא, יש שם ממצא לא נורמלי... יש ממצא ברור... שמסביר את התלונות של דחיפות... וגם יכול להסביר דליפת שתן..." (עמוד 32 בשורה 19 – עמוד 33 בשורה 7).

     

58. עם זאת וכמפורט לעיל בהרחבה, הבדיקה לא הדגימה בפועל דליפת שתן לא רצונית, בגינה נקבעה הנכות. מכל מקום, המומחה אישר בעדותו, כי לא ניתן לשלול אפשרות שמדובר במצב "אידיופתי" או מצב שהוא "תלוי גיל" וללא קשר סיבתי למצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, שכן "יש ממצאים כאלה גם בנשים בלי שום בעיה..." וכן "יש הרבה מאוד נשים בגיל הזה שיש להן כל מיני הפרעות" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 33 בשורות 8-19 ועמוד 35 בשורות 23-24).

     

59. הנה כי כן, לא זו בלבד שלא נמצאה בתיעוד בעניינה של התובעת כל תמיכה לתלונותיה בדבר דליפת שתן לא רצונית, אלא שתלונותיה אף עומדות בסתירה לאנמנזה כפי שנרשמה מפיה בתיעוד בעניינה מהמועדים השונים; התלונות אינן נתמכות בבדיקה האובייקטיבית, אשר לא הדגימה דליפת שתן לא רצונית, הגם שתלונותיה בדבר דליפת שתן היוו "פקטור משמעותי" בקביעת הנכות ומכל מקום, לנוכח ריחוק הזמנים, גילה ומגדרה של התובעת, שעשוי להוות גורם עיקרי לתלונות בדבר דחיפות – תכיפות במתן שתן, ממילא גם לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין תלונות התובעת לבין התאונה.

     

60. מכאן, לנוכח האמור בחוות-הדעת, בעדות המומחה, בתיעוד וכמו גם בהעדר תיעוד רלוונטי בעניינה של התובעת, אני סבורה, כי לא נמצא כל תימוכין לתלונותיה הסובייקטיביות ומשכך ובהינתן עדות המומחה בתחום האורולוגיה, לפיה ככל ש"מאמין לה... אז זה 70%" וככל ש- "... לא מאמין לה, זה כלום..." (עמוד 35 בשורות 22-23), אני סבורה, כי אין מקום לקביעת כל נכות אורולוגית כתוצאה מהתאונה.

     

61. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, הרי שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 46.80%, הכוללת נכות בשיעור של 5% בתחום הפסיכיאטריה ונכות בשיעור של 44% בתחום הנוירוכירורגיה בלבד.

    הנכות התפקודית

62. התובעת טוענת, כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית ועומדת על שיעור של 100% כתוצאה מהתאונה [ראו סעיף 4 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת נופל משיעור נכותה הרפואית [ראו עמוד 8 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

63. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

     

64. ראו גם פסק-הדין ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.10.21), שניתן אך לאחרונה, שם נקבע, כי "ברירת המחדל בתביעות בגין נזקי גוף היא, כי 'אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות'... דרך הכלל היא כי אין מקום לחזקה או להנחת עבודה שלפיה שיעור הנכות התפקודית או שיעור הגריעה מן השכר זהים לשיעור הנכות הרפואית, ואשר אינה מביאה בחשבון את מכלול נתוניו של הניזוק הקונקרטי... שיעורי הנכות התפקודית והגריעה מהשכר... נקבעים בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו הפרטניות, וזאת על מנת להגשים באופן מיטבי את השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק הקונקרטי לקדמותו..." [ההדגשה אינה במקור].

     

65. התובעת בענייננו, ילידת 17.7.56, קוסמטיקאית במקצועה, נפגעה בתאונה בהיותה בת חמישים ואחת שנה ונכותה הרפואית המשוקללת כתוצאה מהתאונה, העומדת על שיעור של 46.80%, כוללת נכות בשיעור של 5% בגין תגובה דיכאונית ממושכת ונכות בשיעור של 44% בגין הגבלת תנועות קשה בעמוד השדרה המותני ופגיעה שורשית לומבוסקרלית.

     

66. על-פי תצהיר עדותה הראשית של התובעת, לאחר סיום הלימודים בתחום הקוסמטיקה, היא רכשה מוצרי קוסמטיקה הן לצורך מתן טיפולים והן לצורך מכירה ללקוחות (להלן: "המוצרים"), פתחה תיק עוסק זעיר במע"מ והחלה לטפל בלקוחות בביתה; השפעת נכותה הרפואית כתוצאה מהתאונה באה לידי ביטוי, בין היתר, בהפרעות שינה, עייפות כרונית, דיכאון וחרדה; כאבים עזים בגב, המקרינים לאורך רגל שמאל, בגינם היא טופלה במרפאת כאב, נדרשה להשתלת מערכת אפידורלית, לנטילת משככי כאבים ולקנאביס רפואי וכן דליפת שתן לא רצונית. לנוכח מצבה הרפואי כמתואר, היא מתקשה בעמידה והליכה ומתניידת באמצעות כיסא גלגלים וממילא, נבצר הימנה לשוב לעבודתה כעצמאית בתחום הקוסמטיקה או לכל עבודה אחרת.

     

67. אלא, שכמפורט לעיל בהרחבה, הטענות בדבר דליפת שתן לא רצונית אינן נתמכות בתיעוד הרפואי, כמו גם בממצאי הבדיקה האורודינמית האובייקטיבית, ולמעלה מכך, הן עומדות בסתירה לדברים שנרשמו מפי התובעת בעצמה.

     

68. כך הם פני הדברים אף באשר לטענותיה בדבר תלות בכיסא-גלגלים, שכן על אף שהתובעת העידה, כי מאז התאונה ועד היום היא מוגבלת ומתניידת בעיקר באמצעות כיסא גלגלים (עמוד 76 בשורות 9-13), היא אישרה בעדותה, כי היא מתניידת גם באמצעות קביים, הגם שלכאורה למרחקים קצרים; כך, עולה מהתמונות, אשר הוגשו מטעם הנתבעת וסומנו נ/1, כי התובעת מתניידת באמצעות קביים ואף נוהגת בעצמה ברכבה (עמוד 116 בשורות 20-31) וכך גם עולה מעדותה, כי היא לא הגישה כל תביעת ניידות במוסד לביטוח לאומי וממילא לא סברה מאז התאונה ועד היום שקיימת לה מגבלת ניידות (עמוד 75 בשורות 28-29 ועמוד 76 בשורות 15-20, עמוד 111 בשורות 11-12 ועמוד 115 בשורה 3).

     

69. טענת התובעת בדבר תלות בכיסא גלגלים גם אינה מתיישבת עם העובדה שלא נעשתה בדירתה כל התאמה לתלות הנטענת. בהקשר זה העידה התובעת, כי היא פנתה לכאורה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להתאמת דיור וועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי ביקרה בביתה ולצורך התאמה כאמור נדרשה הרחבת חדר השירותים, אשר לא ניתן היה לבצעה, שעה שלטענתה, "הקומה למעלה הייתה נופלת..." (עמוד 114 בשורות 14-25), אולם בהעדר הוכחה, עדותה של התובעת אינה אלא עדות יחידה של בעל-דין שנותרה ללא כל סיוע חיצוני ואין מקום להסתפק בה.

     

     

70. למעלה מכך, עדותה בדבר התלות בכיסא גלגלים מאז התאונה ועד היום עומדת בסתירה לדברים, כפי שנרשמו על-ידי האורתופד, ד"ר אבינעם שטרן, במסגרת אבחון רפואי מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 15.12.08, למעלה משנה לאחר התאונה, לפיהם התובעת "נכנסה במיטת אמבולנס... במהלך השיקום בתל השומר, יצאה בהליכה בעזרת הליכון ובעזרת קביים. אין הסבר מדוע זקוקה למיטת אמבולנס. מהיכרותי עם המקרה בביקורת שלאחר הניתוח בבי"ח עפולה באה בהליכה רגילה. נראה שקיים דיסוננס גדול בין התנהגותה של הנבדקת לבין הממצאים בבדיקה" [ההדגשה אינה במקור] והדברים מדברים בעד עצמם. (העתק מהאבחון צורף לראיות מטעם התובעת).

     

71. אומנם, התובעת תומכת טענותיה בדבר נכותה התפקודית בחוות-דעת מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, ממנה עולה, כי לאחר התאונה, סבלה מממצאים נוירולוגיים קשים ושתי פריצות דיסק חדשות שלא היו קיימים טרם התאונה; בהתחשב בחומרת הפגיעה הקשה בגב, תסמונת הכאב הכרוני וכן הפגיעה הנפשית, היא איבדה את כושר עבודתה החל ממועד התאונה וזאת לצמיתות; הנתבעת לא הגישה חוות-דעת נגדית מטעמה בתחום הרפואה התעסוקתית ואף לא עתרה לחקירת המומחה מטעם התובעת.

     

72. עם זאת והגם שמדו"ח תקופות דיווח והכנסות במוסד לביטוח לאומי מיום 21.11.17 עולה, כי התובעת רשומה כעצמאית החל מחודש יוני 2004, כשלוש שנים עובר לתאונה וזאת עד למועד הגשת הדו"ח, כעשר שנים לאחר התאונה (העתק דו"ח תקופות דיווח צורף לראיות מטעם הנתבעת), היא לא צירפה כל אסמכתא בדבר סגירת העסק העצמאי לאחר התאונה או לחלופין, דוחות שומה, המלמדים על העדר הכנסה בתקופה החל ממועד התאונה ועד היום וממילא לא הוכיחה, כי לא עבדה בפועל עד היום ולו במכירת מוצרים קוסמטיים.

     

73. מכל מקום, מעיון בנתוני ההכנסה של התובעת עולה, כי לא הייתה לה כל הכנסה החל משנת 2002 ועד לשנת 2004, משך תקופה לא מבוטלת של כשלוש שנים, והכנסתה כעצמאית בתחום הקוסמטיקה בתקופה שלאחר מכן ועד למועד התאונה הייתה מינורית בלבד. כך, משומת מס הכנסה לשנת 2005 הכנסתה השנתית עמדה על סך של 16,757 ₪ ובממוצע לחודש סך של 1,396 ₪; משומת מס הכנסה לשנת 2006 הכנסתה השנתית עמדה על סך של 36,484 ₪ ובממוצע לחודש על סך של 3,040 ₪ ומדו"ח רווח והפסד לשנת 2007 הרווח נקי לפני מס הכנסה עמד על סך של 34,070 ₪ עבור 9 חודשים עד לתאונה ובממוצע לחודש על סך של 3,785 ₪ (העתק מדוחות השומה ודו"ח רווח והפסד צורף לראיות מטעם התובעת והעתק מדו"ח תקופות דיווח במוסד לביטוח לאומי צורף לראיות מטעם הנתבעת).

     

74. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שלתובעת נכות נוירוכירורגית בשיעור של 10% כמו גם נכות כללית, בשיעור של 10% בגין בקע סרעפתי ובשיעור של 20% בגין עודף משקל, שאינן קשורות לתאונה.

     

75. על-פי תצהיר עדותה הראשית של התובעת, הסיבה להכנסתה המינורית ערב התאונה מעבודתה בתחום הקוסמטיקה נעוצה בעובדה שבד בבד עם עבודתה בעסק היא גם השתתפה בקורסים שונים בתחום הקוסמטיקה כארבע-חמש שעות מידי יום ורק עם סיום הלימודים היא התפנתה לעבודה והרחיבה בהדרגה את חוג לקוחותיה; בשנת 2007 היא נרשמה לקורס טיפולים קוסמטיים בחולי סכרת והרחבה של טיפולי הבהרות, אולם בשל מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה נבצר הימנה לסיים את הלימודים; מכאן שהלכה למעשה היא הייתה בתחילת דרכה המקצועית כעצמאית בתחום הקוסמטיקה ואלמלא התאונה, היה בידה להרחיב היקף עבודתה בכשלוש-ארבע שעות יותר מידי יום ובכך להגדיל הכנסתה.

     

76. דא עקא, שהתובעת לא הביאה כל אסמכתא בדבר השתתפותה או למצער הרשמתה לקורס הנטען על-ידה בסמוך לפני התאונה והגישה אך תעודות סיום של קורסים בתחום הקוסמטיקה, אפילציה, פדיקור-מניקור רפואי ועיסוי שבדי הוליסטי רפואי בהם השתתפה עד ליום 20.7.04, תקופה לא מבוטלת של למעלה משלוש שנים עובר לתאונה (העתק מהתעודות צורף לראיות מטעם התובעת).

     

77. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה; משטענות התובעת בדבר דליפת שתן לא רצונית כמו גם תלות בכיסא-גלגלים עומדות בסתירה לראיות המפורטות לעיל ובכלל זה, בין היתר, לדברים שנרשמו מפי התובעת בעצמה, מצאתי, שלא לתת אמון בעדותה בכל הנוגע להשפעת מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה על כושר עבודתה; מכאן ובהתחשב בין היתר בנכויותיה שאינן קשורות לתאונה, אני סבורה, שלא ניתן לומר, כי נבצר הימנה לשוב לעבודתה, ולו במכירת מוצרי קוסמטיקה, או לכל עבודה אחרת, בעקבות מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה.

     

78. עם זאת ובשים לב לשיעור וטיב נכויותיה הרפואיות כתוצאה מהתאונה; אופי עיסוקה ערב התאונה כעצמאית בתחום הקוסמטיקה, הכרוך מטבע הדברים בעמידה או בישיבה ממושכת וממילא במאמצים גופניים; גילה ערב התאונה [חמישים ואחת שנה] וגילה כיום [שישים ושש שנה], לא ניתן לשלול אפשרות, כי הנכויות השפיעו ומשפיעות עליה עד היום ומכאן ובאיזון הראוי מצאתי לקבוע, כי נכותה הרפואית, העומדת על שיעור של 46.80%, משקפת אל נכון גם את שיעור נכותה התפקודית.

     

    הפסד שכר לעבר

79. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 1,771,008 ₪, הכולל הפסד שכר מלא החל ממועד התאונה ועד היום לפי שכר חודשי נטען בסך של 3,789 ₪ לתקופה בת שישה חודשים ממועד התאונה; שכר בסך של 6,315 ₪ מתום שישה חודשים ממועד התאונה ולמשך שישה חודשים נוספים ושכר בסך של 9,839 ₪ מתום שנה ממועד התאונה ועד היום, בעוד שהנתבעת טוענת, כי התובעת זכאית לכל היותר לפיצוי בסך של 180,000 ₪, המשקף הפסד שכר חלקי ממועד התאונה ולמשך ארבע – עשרה שנה לפי שכר חודשי נטען בסך של 2,895 ₪ ו- 37% נכות תפקודית [ראו עמודים 8-9 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

80. בשים לב לכך שהתובעת נדרשה לשני ניתוחים בעקבות התאונה; אושפזה בבית-החולים החל מיום 2.1.08 ועד ליום 8.1.08, החל מיום 12.2.08 ועד ליום 25.2.08 והחל מיום 11.6.08 ועד ליום 25.6.08 ואושפזה לצורך שיקום בבית-החולים לווינשטיין החל מיום 25.6.08 ועד ליום 24.9.08 והחל מיום 22.4.09 ועד ליום 19.6.09 וממילא שלא היה בידה לעבוד בתקופות אלו בעקבות מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה; בהינתן הצעת הנתבעת בעצמה לפיצוי בגין הפסד שכר למשך תקופה של ארבע-עשרה שנה, וממילא בהעדר מחלוקת על כך שבפועל התובעת לא עבדה במשך התקופה כאמור; המסקנה, לפיה לא ניתן לומר, כי נבצר הימנה לשוב לעבודה בעקבות מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, כמו גם המסקנה בדבר שיעור נכותה התפקודית; בסיס שכרה בשנת 2007, העומד על סך של 3,785 ₪ ומשוערך להיום על סך של 4,991 ₪; התקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום והריבית המתאימה שיש לפסוק בגינה, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 500,000 ₪.

     

     

81. בהיות התובעת עצמאית ערב התאונה ובהעדר הוכחה אחרת, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה לתקופת העבר.

     

    הפסד שכר לעתיד

82. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 930,231 ₪, המשקף הפסד שכר מלא עד הגיעה לגיל שבעים וחמש שנים לפי שכר נטען בסך של 9,839 ₪ [ראו עמוד 10 לסיכומים מטעם התובעת]. הנתבעת טוענת מנגד, כי בהינתן גילה של התובעת כיום היא זכאית לפיצוי גלובאלי בסך של 25,000 ₪ בגין שנה בלבד עד הגיעה לגיל שישים ושבע שנים [ראו סעיפים 8-9 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

83. לנוכח מסקנותיי דלעיל בכל הנוגע לנכותה התפקודית של התובעת, מצאתי לפסוק לה פיצוי בסך של 99,296 ₪, המשקף גריעה בשיעור של 46.80%, כשיעור נכותה הרפואית, משכרה ערב התאונה העומד על סך של 4,991 ₪ [לאחר שערוך להיום] ולפי מקדם היוון בשיעור של 42.5109 [לפי 3% ריבית עד לגיל 70 שנה כעצמאית].

     

84. בהיות התובעת עצמאית ערב התאונה ובהעדר הוכחה אחרת, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה לתקופת העתיד.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

85. התובעת עותרת לפיצוי גלובאלי בסך של 80,000 ₪ בראש נזק זה לעבר ולעתיד [ראו עמוד 10 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי בהעדר הוכחה, התובעת זכאית לכל היותר לפיצוי בסך של 50,000 ₪ [ראו עמודים 9-10 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

86. מתצהיר העדות הראשית של התובעת ובעלה עולה, כי אחותה של התובעת שהתה לצדה במהלך אשפוזה בבית-החולים; במשך שנה לאחר התאונה, אחיותיה הסיעו אותה לטיפולי הידרותרפיה, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בתדירות של פעמיים בשבוע ולמשך כשעתיים בכל פעם; בשל מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה היא נדרשת עד היום לעזרת בנותיה ואחיותיה או לעזרה בשכר של שכנתה; מאז התאונה בעלה הסיע אותה בעצמו לטיפולים ולבדיקות, שכן עד לפני שנתיים היא לא נהגה כלל ומזה כשנתיים היא עושה כן רק למרחקים קצרים בלבד ולנוכח מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, הם מעסיקים עוזרת בית בתדירות של פעמיים – שלוש בשבוע, זאת לעומת תדירות של פעם בשבוע בלבד עובר לתאונה.

     

87. דא עקא, שהתובעת אישרה בעדותה, כי אין בידה קבלות בגין העסקת עוזרת הבית (עמוד 114 בשורות 3-4 ועמוד 114 בשורות 5-6); היא נמנעה מלהביא לעדות את עוזרת הבית, השכנה שלכאורה מסייעת בידה בשכר או בנותיה שכנטען, מסייעות בידה מאז התאונה ועד היום והימנעותה פועלת לרעתה.

     

88. למעלה מכך ובניגוד לאמור בתצהיר העדות הראשית בדבר העסקת עוזרת בית בתדירות גבוהה מהתדירות עובר לתאונה, בעלה של התובעת לא ידע להשיב בעדותו לשאלה האם מועסקת על-ידם עוזרת בית כיום, אם לאו. כך מעדותו, "עוזרת בית זה אחיות שלה עזרו לה וגם כל מיני חברות שלה... לא היום, אז יכול להיות שהיא הביאה אבל היא לא אמרה לי, היא לא סיפרה לי... בדרך כלל הבנות באות וגם מנקות... אני יודע, חברות עוזרות, נותנות כסף, אני לא יודע ממי, הן מנקות לה, אני לא עקבי אחריה בכל דבר" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 26 בשורות 13-16 ועמוד 26 בשורות 18-28).

     

89. כך גם, עדות התובעת ובעלה בכל הנוגע לעזרה שניתנה לתובעת מצד אחותה, לרבות בהסעתה לטיפולים במשך שנה שלמה בתדירות של פעמיים בשבוע נסתרה בעדות אחותה, שאישרה, כי היא אומנם שהתה לצד התובעת בתקופת אשפוזה בבית-החולים, אך בהעדר רישיון נהיגה, היא ממילא לא לקחה חלק בהסעתה לטיפולים ומתום האשפוז ועד היום היא ביקרה בביתה בתדירות של פעם בחודש – חודשיים בלבד (עמוד 51 בשורות 16-17, עמוד 51 בשורות 18-20, עמוד 51 בשורות 24-25, עמוד 52 בשורות 12-15, עמוד 52 בשורה 25 – עמוד 53 בשורה 6).

     

90. עם זאת ובהינתן שיעור וטיב נכותה הרפואית של התובעת, גילה במועד התאונה [חמישים ואחת שנה], גילה כיום [שישים ושש שנה] והעובדה שנדרשה לשני ניתוחים ואושפזה בבית-החולים, לרבות לצורך שיקום, אני נכונה להניח, כי היא נדרשה בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ולמצער בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין, יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 65,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד

91. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 282,404 ₪ הכולל הוצאות רפואיות בסך של 162,404 ₪ לתקופת העבר והעתיד ובין היתר עבור תרופות וטיפולי שיניים, הוצאות ניידות בסך של 70,000 ₪ לתקופת העבר והעתיד והוצאות בסך של 50,000 ₪ עבור התאמת דיור [ראו עמודים 10-11 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי בהעדר הוכחה ומשמכל מקום, מלוא ההוצאות מכוסות על-ידי קופת-החולים, התובעת זכאית לכל היותר לפיצוי בסך של 10,000 ₪ [ראו עמוד 9 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

92. התובעת טוענת, כי היא נדרשה לטיפולי שיניים "כתוצאה מהתפוררות השיניים בשל התרופות הרבות שקיבלה" ותומכת טענתה בחשבוניות בגין השתלת שיניים. דא עקא, שלא הוגשה כל חוות-דעת בתחום השיניים מטעמה, היא ממילא לא הוכיחה הקשר הסיבתי הנטען בין הצורך בטיפולים אלה לבין מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה ואינה זכאית להוצאות בגין אותם טיפולים.

     

93. כמו כן, בחוות-דעת המומחה בתחום הנוירוכירורגיה לא נקבעה הגבלת ניידות כתוצאה מהתאונה, התובעת אף שבה לנהוג ברכבה ולא הגישה כל תביעת ניידות במוסד לביטוח לאומי; היא לא הוכיחה, כי פנתה בתביעה להתאמת דיור וממילא לא הוכיחה הצורך בהתאמה והעלויות הכרוכות בה ולנוכח נכויותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה, גם לא ניתן לשלול, כי ההוצאות הנטענות על-ידה נובעות, ולו בחלקן, מאותן נכויות וממילא ללא קשר למצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה.

     

94. עם זאת, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין; בשים לב לשיעור וטיב הנכויות כפי שנקבעו בחוות-דעת המומחים בתחום הנוירוכירורגיה והפסיכיאטריה; לקבלות כפי שצורפו לראיות מטעמה ולהנחה הסבירה, כי היא נדרשה ותידרש בכל זאת לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסה עבור נסיעות, תרופות וטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות, מצאתי לפסוק לה פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 30,000 ₪.

     

    כאב וסבל

95. התובעת עותרת לפיצוי בסך של 500,000 ₪ [ראו עמוד 10 לסיכומים מטעם התובעת], בעוד הנתבעת טוענת, כי לכל היותר התובעת זכאית לפיצוי בסך של 150,000 ₪ [ראו 10 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

96. בנסיבות העניין ובשים לב למצבה הרפואי של התובעת; הנכות כפי שנקבעה בחוות-דעת המומחים מטעם בית-המשפט; הניתוחים והאשפוזים להם נדרשה; גילה ערב התאונה וגילה כיום, מצאתי לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה בסך של 250,000 ₪.

     

    ניכוי תגמולים

97. הצדדים אינם חלוקים בדעתם באשר לכך שיש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות-הדעת האקטואריות מיום 1.5.22, כפי שהוגשו מטעם הנתבעת [ראו עמוד 11 לסיכומים מטעם התובעת].

     

98. בהתאם לחוות-הדעת האקטואריות, שולמו לתובעת תגמולים בסך של 875,185 ₪ [כולל שערוך והיוון קצבאות בגין נכות כללית ושר"מ בתוספת הריבית על תשלומי העבר] ויש לנכות הסכום האמור מהפיצוי לו זכאית התובעת.

    סוף דבר

99. מכאן, שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 661,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן:

    • הפסד שכר לעבר - 500,000 ₪

    • הפסד שכר לעתיד - 99,296 ₪

    • עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 65,000 ₪

    • הוצאות לעבר ולעתיד -30,000 ₪

    • כאב וסבל - 250,000 ₪

      _____________________

      944,296 ₪

      _____________________

    • בניכוי אשם תורם בשיעור של 30% - 283,288 ₪ (-)

      _____________________

      661,008 ₪

100. בהינתן שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 875,185 ₪ ומשהתביעה ממילא "נבלעת", הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 165,252 ₪, המהווה רבע בלבד מנזקי התובעת [הנאמדים בסך של 661,008 ₪], בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 38,669 ₪, אגרה ויתרת האגרה השנייה.

      

101. כמו כן, תישא הנתבעת בעלות חוות-דעת המומחים מטעם התובעת בתחום הנוירוכירורגיה והפסיכיאטריה ובחלקה בעלות חוות-דעת המומחים מטעם בית-המשפט בתחומים אלה, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות וכן תישא בשכר העדים מטעם התובעת בסך של 500 ₪ לכל אחד מהם.

      

102. בהינתן המסקנה בדבר העדר נכות אורולוגית, התובעת תישא בעצמה בחלקה של הנתבעת בשכר-הטרחה וכן בשכר עדות המומחה בתחום האורולוגיה, אשר ינוכו מסכום הפיצוי לו התובעת זכאית, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

      

103. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

      

     המזכירות תעביר העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי

     ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ג, 18 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.