פלוני נ' פארן מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ ואח'

 צד שלישי: פארן מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ –נמחק

לפניי תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

1.התובע יליד 1964 (כיום בן 55), עוסק בתחום הגינון, הגיזום והנוי. בתאריך 20.1.09, הוא נפגע בתאונת דרכים בזמן עבודתו לאחר שרכב על קטנוע, איבד עליו את השליטה ונפל. כתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה"). הקטנוע היה בבעלות נתבעת 1 (להלן: "מושב פארן" או "המעסיק").

2.מאחר שהקטנוע שעליו התובע רכב לא היה מבוטח בביטוח חובה במועד התאונה, הוא עותר לפיצוי בגין נזקיו ממעסיקו וכן מנתבעת 2 (להלן: "קרנית"), תאגיד שהוקם מכוח חוק הפיצויים, שתפקידו, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים שאין בידו לתבוע פיצויים ממבטח בשל היעדרו של ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).

3.עיקר הדיון הוא בין התובע לבין קרנית, כאשר המחלוקת משתרעת הן על החבות הן על הנזק.

החבות

4. אין מחלוקת כי בעליו של הקטנוע היה מושב פארן, שנשא בכל העלויות הכרוכות בשימוש בקטנוע, לרבות רישוי וביטוח; כי התובע נהג בקטנוע בהיתר (ולמעשה הקטנוע היה צמוד לתובע, לשימושו); וכי במועד התאונה (20.1.09) הקטנוע לא היה מבוטח מאחר שתוקף תעודת הביטוח פג עוד בתאריך 31.12.08, ולא חודש (אלא לאחר התאונה – הערה שלי מ.א.ק). דברים אלו באו לידי ביטוי בתצהירו של אורי יעקבי, מי ששימש בתקופה הרלוונטית כמרכז המשק במושב פארן (להלן: "יעקובי"), שתצהירו הוגש ללא חקירה נגדית (ראו החלטה מתאריך 1.6.18).

5. על רקע זה התעוררה השאלה האם התובע ידע או היה צריך לדעת שאין לקטנוע ביטוח חובה? זאת מאחר שבמידה שידע או היה צריך לדעת פרט זה, חוק הפיצויים שולל ממנו את הזכאות לפיצוי מקרנית - סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפי החוק, ובכללם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;" (ס"ק 7(5)). הגם שכך, לכלל זה חריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים והוראתו כדלקמן:

"7א. על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או (מ)את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12 (ב)".

[הדגשה אינה במקור].

6. כאמור, התובע נהג בקטנוע בהיתר ממעסיקו. לגבי היקף ידיעתו באשר להיעדרו של ביטוח בתוקף, אזי לדברי התובע, בשנת 2007 כאשר החל לעבוד במושב פארן, הוצגה לו תעודת ביטוח חובה בתוקף של הקטנוע. כל הניירת הקשורה בקטנוע הוחזקה דרך קבע במזכירות המושב, במשרדו של מרכז המשק, יחד עם כל יתר ביטוחי הרכב במושב שהיו מצויים בטיפול המזכירות (סעיף 7 לתע"ר). בחקירתו הנגדית הוסיף כי יחד עם הקטנוע קיבל גם כלי עבודה מוטוריים מתאימים, כטרקטור ומכסחת דשא, וכן מחסן גינון (פרוטוקול מתאריך 1.5.18 בעמ' 54 שו' 11-12. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה אלא אם צוין אחרת). הדברים התנהלו באופן מסודר, המושב גם הקפיד על 'משמעת מים' בקרב חבריו ("כל טיפת מים יש לה כתובת" עמ' 55 שו' 1), כך שניכר היה כי לא היתה לתובע סיבה לפקפק בכך כי גם נושא הביטוח מסודר באופן עקבי ותקין על ידי מושב פארן. רק לאחר התאונה, כאשר פנה למרכז המשק יעקבי כדי לקבל את פרטי חברת הביטוח של הקטנוע החלה התרוצצות-רבתי במזכירות המושב עד שהתברר כי אין ביטוח.

דבריו אלו של התובע מתיישבים עם תצהירו מרכז המשק יעקובי, כי רק לאחר התאונה התברר לחרדתם (כך במקור) כי תוקפו של ביטוח החובה פג בתאריך 31.12.08 וחודש רק בעקבות התאונה, ולאחריה. מבירור שנעשה על ידם התברר כי סוכנות הביטוח לא שלחה למושב פארן הודעת חידוש עבור הקטנוע, הגם שנשלחו הודעות חידוש לשאר רכבי המושב (ראו סעיף 5-6 לתע"ר של יעקובי).

7. משהוצגה לתובע תעודת ביטוח חובה בתוקף במועד תחילת עבודתו; משאין מחלוקת כי אכן היתה תעודה מעין זו; כשכל הניירת הרלוונטית נשמרה במזכירות המושב-המעסיק וזה כבעלים היה אמור לדאוג לקיום ביטוח (ראו גם דבריו של ב"כ מושב פארן בפרוטוקול מיום 15.6.17 בעמ' 9 שו' 9-13); וגם משהמעסיק הופתע מהמחדל – לאור כל אלה התקלה שבאי חידוש הביטוח היא לפתחו של המעסיק או סוכנות הביטוח שלו או שניהם יחדיו, ובכל מקרה אינה לפתחו של התובע. יתרה מכך, הפסיקה הכירה בכך שכאשר קיימים יחסים מיוחדים כגון יחסי עובד-מעביד, ידידות אמיצה או יחסי משפחה בין נפגע לבין בעליו של הרכב – קמה חזקה לפיה סביר שהנפגע (מי שנהג ברכב) יימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי (רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י. חברה לביטוח בע"מ (2013), בפסקה 8). אכן חזקה זו אינה חלוטה וייתכנו מקרים שבהם לא ייצא הנפגע ידי חובתו אם לא בירר על אודות הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו (אם לדוגמה היה מודע לאפשרות קונקרטית כי לרכב אין ביטוח), אולם ממילא זהו אינו המקרה שלפניי.

די היה לתובע, במסגרת אותה מערכת יחסים מיוחדת עם המעסיק, לוודא שקיים ביטוח בתוקף בתחילת עבודתו. משהוצגה לו תמונה שלפיה המעסיק אחראי על נושא הביטוחים לכלי הרכב השונים, אין זה סביר לדרוש ממנו לבדוק נושא זה שוב בהזדמנויות אחרות או בבואו לרכוב על הקטנוע ששימש אותו מדיי יום בעבודתו.

8.סיכומה של נקודה זו, קרנית אחראית לתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע שאמנם נהג בקטנוע ללא ביטוח, אך לא ידע ולא היה עליו לדעת על מחדל זה.

ומכאן לנזק.

הנזק

הנכות הרפואית

9.לבקשת התובע ובהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז – 1986, בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים לבדיקתו של התובע ולקביעת ממצאים לגבי מצבו הרפואי בעקבות התאונה. בתחום הנוירולוגיה מונה פרופ' דוד ירניצקי, ובתחום הפסיכיאטריה מונתה ד"ר אלנה ברזק.

נוירולוגיה

10.מחוות דעתו של פרופ' ירניצקי עולה כי התובע נחבל בתאונה, בין היתר, בראשו (שהיה ללא קסדה), הוא נלקח לבית החולים שם התלונן על כאב בחזה ובאגן, בראש אובחנה המטומה אך לא אובחן חסר בגפיים. בסמוך לאחר מכן פנה למרפאה בקהילה והתלונן על סחרחורת וקושי בשיווי משקל, תלונות שחזרו שוב בשנת 2013. בין לבין, בשנת 2012 אובחנה הפרעת חרדה והתנהגות אובססיבית-קומפולסיבית וניתן טיפול תרופתי פסיכיאטרי. לפני המומחה התובע התלונן על הפרעות בשיווי המשקל, אירועי 'כמעט נפילה' ואירועי נפילה ממש שבשל כך שינה את סוג עבודתו. בבדיקתו, המבחנים הנוירולוגיים היו תקינים. מעברו, המומחה ציין כי בשנת 2006 קיים תיעוד לחבלת ראש אך לאחריה עד לתאונה אין רצף של תלונות. המומחה מסכם כי מדובר במצב שלאחר חבלת ראש עם תלונה סומטית על הפרעה בשיווי המשקל, הנתמכת בצורה מינימלית ברשומה. נכותו הצמיתה של התובע הוערכה על ידי המומחה בשיעור של 3% בלבד לפי סעיף 29(11) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") שהיה אז בתוקף ("אנצפלופטיה – chronic post-traumatic brain syndrome- בהפרעות הנוירולוגיות האורגניות כגון שיתוקים, תופעות אפילפטיות, הפרעות דיבור, ירידה ברמה השכלית, שינויים באישיות וכדומה – ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם לסעיפים המתאימים") כשהוא מותאם לסעיף 34 (א-ב) לתקנות שהוא סעיף נפשי.

11. לבקשת קרנית, פרופ' ירניצקי הוזמן להשיב על שאלות בקשר עם חוות דעתו. המומחה הסביר כי בתקופה שנתן את חוות דעתו (2014), טרם תוקן הפרק הנוירולוגי בתקנות (תיקון מתאריך 1.10.16). לפיכך, היה מקובל אז לקבוע נכות לפי סעיף 29(11) מותאם לסעיף 34 (סעיף נפשי). התמונה היתה אמנם תמונה נוירולוגית, אך סעיף 29(11) לא נקב בתתי סעיפים ובאחוזי נכות ספציפיים ולא היה סעיף ברור אחר המתייחס לתסמונת חבלתית (עמ' 14 שו' 19-24, עמ' 15 שו' 14-17). המומחה הדגיש כי הוא לא קבע נכות נפשית, ולכן המליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. מאותה סיבה אין חפיפה בין הנכות שהוא קבע – שהיא נכות נוירולוגית למהדרין בגין הפרעות בשיווי המשקל, לבין הנכות הנפשית שנקבעה לאחר מכן על ידי הפסיכיאטרית (ושהוא עודכן לגביה במועד החקירה) (עמ' 15 שו' 31 – עמ' 16 שו' 8). ב"כ קרנית הקשתה על המומחה ושאלה מדוע כלל קבע נכות נוירולוגית אם בבדיקה הממצאים הנוירולוגיים היו תקינים. על כך המומחה השיב כי הגם שלא היו ממצאים בבדיקה הנוירולוגית, הדבר אינו מעיד בהכרח על אי-קיומה של נכות. זאת מאחר שלא כל נכות מתבטאת בבדיקה הנוירולוגית (עמ' 15 שו' 6-14). גם תוצאה תקינה של בדיקת ENG, הגם שהיא יכולה לסייע באבחון סחרחורת אינה מספיק מדויקת ואינה מגלה הפרעה לכל מי שסובל מסחרחורת (עמ' 20 שו' 28-31, עמ' 21 שו' 6-8). יתרה מזאת, עיון בבדיקת ENG גופה (ת/1) (להבדיל מפרשנות לבדיקה של ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי כי הבדיקה תקינה [מסמך 34 לתיק מוצגי הנתבעת]), מעלה כי התוצאה אינה תקינה ויש עדות לאי-יציבות של מערכת שיווי המשקל (עמ' 25 שו' 16-23, עמ' 26 שו' 2-7), כך שיש תימוכין בבדיקה אובייקטיבית לקיומה של הפרעת סחרחורת (עמ' 26 שו' 9-10). ברי כי עדיפה פרשנותו של מומחה בית המשפט המעיין בתוצאת הבדיקה עצמה, על פני פרשנותם של רופאי הוועדה הרפואית שלצד המוסד לביטוח לאומי, שלא ניתן לחקור אותם על חוות דעתם.

המומחה שקל את הגורמים הרלוונטיים: אופן הפגיעה, תלונותיו של התובע, היעדר ממצאים נוירולוגיים בבדיקה, בדיקות אובייקטיביות שבוצעו, ומצב קודם (אשר לא נתן לו משקל [עמ' 27 שו' 29- עמ' 28 שו' 2]). שיעור הנכות שקבע משקלל את כל האמור כראוי ומבטא אלמנט מסוים של סחרחורת שמפריע במידה מסוימת ("לא יותר מדיי"; עמ' 17 שו' 23-24).

המסקנה היא כי חוות הדעת לא נסתרה, ונכותו הנוירולוגית הצמיתה של התובע עומדת על 3%.

פסיכיאטריה

12.בהתאם לחוות דעתה של ד"ר ברזק, בעקבות התאונה התובע פיתח הפרעת אימה -

(Panic Disorder). היא מפרטת שהתאונה כללה חבלת ראש ככל הנראה קלה שבעקבותיה התפתחה סחרחורת מלווה בבחילות, שהגבירה את סף החרדה הכללי. התובע תיאר לפניה ירידה בערך העצמי ובדימוי העצמי, לעיתים מצבי רוח ירודים, חשש מנפילות והימנעות מטיפוס לגובה, חוסר ריכוז וקשיי התארגנות, שלדבריו לא היו לו לפני התאונה. עוד הוא סבל מרעד, אי שקט נפשי, מצב רוח דכאוני, הסתגרות, והתקפי זעם. התובע אף פרש לפני המומחית כי לאחר התאונה לא שב להתנדב בעבודות חילוץ והצלה, כי היה מובטל 7 חודשים ופוטר לפחות מ – 6 מקומות עבודה לאחר התאונה. מסקנתה של המומחית היתה כי מאחר שהתובע לא הצליח חרף מאמץ שעשה לחזור לתפקוד קודם, ובשילוב עם סימני חרדה, כל אלו גרמו לפגיעה בביטחונו העצמי ובדימוי העצמי שלו. שיפור חלקי במצבו למשך 5 שנים חל בהשפעת טיפול תרופתי. המומחית סיכמה כי מדובר בהפרעה חרדתית, כרונית, שיכולה להחמיר בהשפעת לחץ חדש. מאחר שהתסמינים שתוארו בחוות הדעת פגעו בתפקודו הכללי (התעסוקתי והבין-אישי) של התובע ובהתאמה הסוציאלית שלו, המומחית העריכה את הנכות הצמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 34ג (כשהכוונה היא כנראה לסעיף 34(א)(3) לתקנות בנוסחן אז והיום) "באפיזודה מאנית; הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית; אפיזודה דיכאונית; הפרעה דיכאונית עם מרכיבים פסיכוטיים; הפרעה דיכאונית חוזרת; הפרעות אפקטיביות מתמידות והפרעות אפקטיביות לא מסווגות... (3) רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה") [הדגשה אינה במקור]. בשולי חוות הדעת, המומחית הוסיפה כי בבדיקה הפסיכיאטרית לא היו נתונים כדי לאבחן הפרעת קשב וריכוז, אולם תלונותיו של התובע והאנמנזה שנלקחה לאחר התאונה מצביעים על אפשרות כי קיימת הפרעה כזו המשפיעה על כל תחומי תפקודו. באבחנה מבדלת יכולה לעלות גם אפשרות להפרעה מוחית אורגנית עם פגיעה בריכוז ובקשב ועם סף גירוי נמוך. יש צורך באבחון נוירו-פסיכולוגי, ולאחריו ניתן יהיה לדון על חומרת הנכות ודרכי הטיפול (ראו חוות הדעת של ד"ר ברזק מיום 15.7.14).

13.גם ד"ר ברזק הוזמנה על ידי קרנית להשיב על שאלות בקשר עם חוות דעתה. המומחית ציינה כי כדי לאבחן אדם הסובל מהתקפי פאניקה יש צורך בלפחות חמישה קריטריונים, והיא אכן מצאה אותם אצל התובע אשר התלונן על כך כי הוא סובל מרעד, הרגשת דופק מואץ, הרגשה כי הוא נמצא בסכנת חיים, סחרחורות וחוסר שיווי משקל (עמ' 31 שו' 4, שו' 10-11, 30). המומחית אישרה כי אין סימפטומים אובייקטיביים (ונוסח התקנה במועד שבו התובע נבדק אף אינו דורש אותם – הערה שלי מ.א.ק), אלא אם כן הנבדק מקבל התקף פאניקה בזמן הבדיקה (עמ' 42 שו' 28-29). מכאן, שהמומחית גיבשה את חוות דעתה כשהיא נסמכת על התיעוד הרפואי שעמד לפניה ועל האנמנזה שנטלה מהתובע.

על אלו מספר הערות;

א. התיעוד הרפואי הנפשי. זה מועט ביותר – אמנם כזה שיכול להוות 'ראשית ראיה' לצורך מינוי מומחה (ראו החלטת בית המשפט מתאריך 10.6.14), אולם לצורך קביעת נכות ובשיעור של 20%, מתעורר ספק. כך למשל, הפניה הראשונה לפסיכיאטר היתה למעלה משלוש שנים לאחר התאונה, בתאריך 20.5.12. לא נעלם מעיניי כי בתחום הנפשי יש קושי בזיהוי אמת מידה אובייקטיבית על ידי הנפגע עצמו שלא בהכרח מודע לעצם הפגיעה או לצורך לקבל טיפול. ובכל זאת, כאשר התובע פונה לראשונה לפסיכיאטר, לפרופ' שרייבר, הלה מציין "בריא פיזית בדרך כלל, יש רגישות של העצמי self ועל רקע זה פיתח GAD, Panic Disorder יש גם תבנית OCD" וממליץ לתובע ליטול ציפרלקס וקלונקס (ראו מכתב מתאריך 20.5.12, נספח 39 לתיק מוצגי קרנית). אין אזכור של התאונה או תלונות המאפיינות התקפי פאניקה.

רק בהמשך, בתאריך 4.12.12, מתועדת פניה של התובע לרופא משפחה בקהילה שם התובע "מתאר מצב של חרדה ודיכאון שהתפתחו בשנה האחרונה עקב התאונה, אי יציבות נפשית וגם התקפים של סחרחורת" (ראו סיכום ביקור מתאריך 4.12.12, נספח 90 למוצגי קרנית) [הדגשה אינה במקור].

חודשים ספורים לאחר מכן, בתאריך 11.2.13, התובע נבדק על ידי פסיכיאטר ד"ר הדר שלו. הוא מציין כי מעברו תהליך גירושין, כשגם שנים לאחר מכן, התובע מתאר מצב קשה עם מרכיבים טראומתיים בתהליך. בהקשר של התאונה ד"ר שלו מציין החמרה של פגיעה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי. עוד הוא מוצא ממצאים היכולים להצביע על הפרעת קשב וריכוז קודמת, וקשר בין התסמינים החרדתיים להפרעה זו (ראו סיכום של ד"ר שלו מתאריך 11.2.13, נספח ו לתיק מוצגי התובע).

ואם עסקינן בהפרעת קשב וריכוז, לא הוכח כי התובע סובל ממנה, ולכן גם אם הרפואה יכולה לקשור בין הפרעה כזו להתקפי פאניקה וחרדה (הפסיכיאטרית, בעמ' 33 שו' 26-27), אין בכך כדי להועיל לנתבעת.

ב. אנמנזה; המומחית קיבלה מהתובע מידע לפיו הוא הפסיק את פעולות ההתנדבות שלו לאחר התאונה. אכן, התובע שימש כנהג אמבולנס של קיבוץ (בו היה חבר לפני שעזב למושב פארן) ועסק בפעילות של חילוץ והצלה, הכל בהתנדבות. אולם, הפעילות הופסקה על ידו, מבחירה, עוד בשנת 2007 כאשר עזב את הקיבוץ ועבר למושב פארן (עמ' 60 שו' 14-19, שו' 24-25). המומחית הסתמכה גם על דברי התובע כי לאחר התאונה הוא פוטר מ – 6 מקומות עבודה בשל התקפי דכאון ופאניקה, בעוד שאין תימוכין בכתובים לקשר סיבתי שכזה. ועוד, למומחית התובע סיפר כי הוא סובל מתסמינים של חרדה מאז התאונה, בעוד שמתיעוד הרפואי הוא סובל מהם משנת 2012 (ראו הפניה לעיל לרופא המשפחה מתאריך 4.12.12). התובע סיפר למומחית כי הוא נוטל ציפרלקס וקלונקס מאז שנת 2012. בעניין זה ארחיב כי סעיף 34(א)(3) לתקנות הקובע 20% נכות דורש קיומו של צורך בטיפול תרופתי. מדוח ניפוק תרופות נ/4 עולה כי התובע רכש תרופות פסיכיאטריות בשנת 2012 (6 חודשים), בשנת 2013 (7 חודשים) ובשנת 2014 (3 חודשים), לא תמיד ברציפות ובאופן סדיר. לדבריו "זה מעיד על בלבול מאד גדול אצלי וזה היה תקופה מאוד מבולבלת כל השנים האלה" (עמ' 70 שו' 13-14). לאחר מכן טען כי לא יכול היה לממן את רכישת התרופות בשל משבר כלכלי (עמ' 70 שו' 30-31). אולם הוא אישר כי בשלב מסוים הפסיק ליטול תרופות (למספר חודשים) בהתייעצות עם פסיכולוג, אך לאחר שהרגיש שההפסקה אינה טובה לו חזר ליטול אותן (עמ' 66 שו' 16-21, עמ' 67 שו' 10). דוח ניפוק תרופות (נ/4) מצביע אפוא על כך כי התובע נוטל את התרופות לתקופות מסוימות בלבד עם הפסקות ביניהן, ומכל מקום החל משנת 2015 אין אסמכתה לרכישת התרופות. המומחית לא ייחסה חשיבות לכך כי התובע אינו נוטל את התרופות באופן עקבי, ולדידה "אז לא לוקח, אז לא נורא" (עמ' 48 שו' 6) והעידה כי זו תופעה נפוצה - מטופלים שמעדיפים שלא ליטול תרופות פסיכיאטריות מחשש לסטיגמה או מפחד כי יאבדו שליטה (עמ' 47 שו' 16-19, שו' 25-27), אך לא ציינה כי הוא נמנה על מטופלים כאלה.

ג. עוד יש לציין כי במהלך חקירתה המומחית תיקנה את חוות דעתה במובן זה כי ראתה לנכות 5% מקביעת הנכות בשל 'מצב קודם'. זאת לאחר שהוצג לה כי מספר חודשים לפני שהתובע פנה לראשונה לפרופ' שרייבר, הוא עזב את הקיבוץ שבו התגורר שנים רבות (קיבוץ אליו חזר לאחר מושב פארן). המומחית ראתה באירוע זה משום אלמנט של לחץ שיש ליתן לו משקל ולפיכך תיקנה את חוות דעת והעריכה כי שיעור נכותו של התובע בעקבות התאונה עומד רק על 15%.

14.אלא ששקלול כל שנאמר עד-כה מחליש את מידת התאמתה של חוות הדעת למצבו של התובע. התיעוד הרפואי הדל; ההערכה שניתנה מלכתחילה על מסד נתונים לא מדויק או חסר (עזיבת פעילות ההתנדבות עוד לפני התאונה ולא לאחריה, העדר תימוכין לקשר בין התאונה לבין עזיבת מקומות עבודה שונים, תסמיני חרדה שהופיעו רק שלוש שנים לאחר התאונה ולא מאז התאונה, נטילת התרופות כשלוש שנים לאחר התאונה, לא באופן קבוע וכאשר משנת 2015 אין אסמכתה לניפוק תרופות פסיכיאטריות); הניכוי שבוצע בדיעבד בשל אירוע-עבר – לאור כל יש לתקן ולהעמיד את נכותו הרפואית הנפשית של התובע בגין התאונה על 10% לצמיתות.

15.סיכומה של נקודה זו, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע תהא בשיעור של 13% (במעוגל) (3% בתחום הנוירולוגיה ו – 10% פסיכיאטריה, ללא חפיפה ביניהם).

בסיס השכר

16.דוח רציפות ביטוח מצביע על כך כי משנת 1993 ועד לשלהי שנת 2007 (14 שנים) התובע היה חבר בשני קיבוצים, ולא היו לו הכנסות ממשכורת. החל מחודש נובמבר 2007, לאחר שעזב את קיבוצו בפעם הראשונה, החל לעבוד במושב פארן. בשלושת החודשים שלפני התאונה השתכר התובע סכום מצטבר של 23,440 ₪ (על פי התלושים, אין ניכוי מס) שהם 27,960 ₪ צמודים להיום (ראו תלושי שכר לחודשים אוקטובר-דצמבר 2008, נספח ז[3] לתיק מוצגי התובע). משמע, התובע השתכר לפני התאונה סכום חודשי של 9,300 ₪ (במעוגל), וזה יהא לבסיס השכר.

התובע ציין בתצהירו כי הוא קיבל מהמושב הטבות נוספות כדיור, שטח אדמה וחשבון מים ללא תשלום. לא הוצגו ראיות על כך (אין תצהיר של מוסמך במושב פארן, ובתלושי המשכורת אין ביטוי לגילום של הטבות מעין אלו), כך שהטענה לא הוכחה.

הפסדי שכר בעבר

17.לצורך חישוב הפיצוי בגין תקופת העבר, היא תחולק כדלקמן:

א. תקופה 1: 20.1.09-31.7.09 (מהתאונה ועד עזיבת מושב פארן)

לאחר התאונה התובע קיבל 3 ימי מחלה (ראו נספח א לראיות הנתבעת) והוא חזר לעבודתו. בין החודשים ינואר-יולי 2009, השכר המצטבר של התובע עמד על 54,256 ₪ (ראו דוח רציפות ביטוח, נספח ג לראיות הנתבעת) שהם 62,100 ₪ להיום, ובחישוב חודשי 8,870 ₪ (במעוגל). ההפסד החודשי לעומת בסיס השכר עומד על 430 ₪ (8870 ₪ - 9300 ₪), ולתקופה ההפסד הוא 3,010 ₪ (430 ₪ * 7 ח'). בצירוף ריבית מאמצע התקופה 3,400 ₪.

לטענת התובע לאחר התאונה הוא חש תחושת חוסר יציבות והדבר מנע ממנו לעבוד בגובה. כמו כן, הוא החל לסבול מהתקפי חרדה שהובילו לפאניקה ולהתפרצויות זעם, ולכן לאחר מספר חודשים הפסיק את עבודתו במושב פארן ושב להתגורר בקיבוץ. אולם מתשובותיו בחקירתו הנגדית עולה כי חזרתו לקיבוץ נבעה דווקא משיקולים אישיים-משפחתיים (עמ' 58 שו' 17-19, עמ' 61 שו' 2-3) כך שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין עזיבתו את העבודה במושב פארן וחזרתו לקיבוץ.

ב.תקופה 2: 1.8.09-30.9.11 (חזרה לקיבוץ ולאחר מכן עזיבת הקיבוץ בפעם השנייה)

התובע טוען שלאחר שעזב את פארן הוא עבד במשך חודשיים (ספטמבר-אוקטובר 2009) במדרשת בן-גוריון כמדריך גינון, אולם נאלץ לעזוב עקב חוסר יציבות רגשית ופיסית (סעיף 9 לתע"ר). לא הוצגו תלושי שכר עבור תקופה זו, בדוח רציפות הביטוח הוא מדווח כ"עצמאי", אין פירוט של השכר אותו קיבל ומכל מקום בסמוך לאחר מכן הוא שב להתגורר ולעבוד כחבר בקיבוצו. שם קיבל את התנאים וההטבות הניתנים לחברי קיבוץ, כמקובל.

לא הוכחו בתקופה זו הפסדי שכר.

לטענת התובע, כשנתיים לאחר ששב לקיבוץ הוא עזב אותו פעם נוספת בעקבות עימות עם מרכז המשק והתקף חרדה שקיבל. אולם, נראה כי לפחות חלק מהקשיים שבהם התובע נתקל בקיבוץ לאחר שחזר ממושב פארן נבעו מהעובדה כי נעדר ממנו למשך שנתיים, שאז תפקידו אויש על ידי אחר והוא צוות להיות לעוזרו ו"זה לא היה לי פשוט". בהמשך, אותו אדם עזב את התפקיד, אך התובע כבר לא רצה לתפוס את מקומו מאחר שלדבריו הרגיש כי אינו מסוגל לעשות כן מבחינה נפשית ופיזית (עמ' 61 שו' 7-20). זו עדות יחידה של התובע, בעל-דין, בעוד שמרכז המשק לא הובא ליתן עדות, ומכאן שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין עזיבת הקיבוץ פעם נוספת אינו חד-משמעי.

ג.תקופה 3: 1.10.11-31.12.13 (מהעזיבה את הקיבוץ ועד להתחלת עבודה במושב)

ב – 26 החודשים שלאחר עזיבתו של התובע את הקיבוץ, הוא עבד בחמישה מקומות עבודה; בין היתר עבד באוניברסיטת בן-גוריון כעוזר מחקר (5 חודשים במצטבר), בשתי משתלות (3 חודשים במצטבר), בקיבוץ אחר כמנהל גן-ונוי (9 חודשים), ובחווה אקולוגית (4 חודשים).

שכרו המצטבר לאורך כל התקופה עמד על 151,500 ₪ (ראו דוח רציפות ביטוח עד סוף שנת 2012 נספח ג' לתיק המוצגים של הנתבעת, הנתונים המצטברים של תלוש השכר לחודש יוני 2013 מהקיבוץ האחר נספח יב[8] לתיק המוצגים של התובע וכן ט. 106 מהחווה האקולוגית נספח יד לתיק המוצגים של התובע). סכום זה צמוד להיום עומד על 154,750 ₪, שהם 5,950 ₪ לחודש (אין מ"ה). ההפסד החודשי הוא 3,350 ₪ (5950 ₪ - 9300 ₪) ולתקופה 87,100 ₪ (3,350 ₪ * 26 ח'). בצירוף ריבית מאמצע התקופה 93,500 ₪.

ד. תקופה 4: 1.12.13-31.12.15(עבודתו במושב)

החל מסוף שנת 2013 התובע החל לעבוד במושב (שאינו מושב פארן) כאחראי על השקיה. זו גם העבודה האחרונה המדווחת על ידו. מהנתונים שבתלוש דצמבר 2013, בצירוף הנתונים המצטברים של תלוש דצמבר 2014 והנתונים המצטברים של תלוש חודש פברואר 2015 (נספחים יג [1, 14, 16]) עולה כי שכרו של התובע לאורך התקופה ועד פברואר 2015 היה כ – 160,000 ₪ שהם צמוד להיום 161,750 ₪, ובחישוב חודשי 10,800 ₪ (161,750 ₪ :15 ח'). ובניכוי מ"ה - 10,140 ₪. לעומת בסיס שכר של 9,300 ₪, אין הפסדי שכר.

התובע הצהיר כי עבד במושב עד סוף שנת 2015. אמנם לא הוצגו תלושי שכר מעבר לחודש מרץ 2015, אך מאחר ששכרו האחרון הידוע היה גבוה מבסיס השכר, יש להניח כי גם לאחר מכן, ועד עזיבתו את העבודה במושב לא נגרמו לו הפסדי שכר.

ה. תקופה 5: 1.1.16 – פסק הדין (מעזיבת עבודתו במושב ועד היום).

לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו במושב. לא ברור גורלו התעסוקתי לאחר מכן. הגם שכך, התובע עוסק בפעילות פנאי כנפחות ברזל, ציור וצילום וכן עוזר לבנו המוזיקאי בענייני לוגיסטיקה (עמ' 67 שו' 27 – עמ' 68 שו' 19, אסופת צילומים נ/3 ו – נ/5). לאחרונה (מתחילת ראשית שנת 2018) הוא שותף במיזם לגינון אנכי (עמ' 72 שו' 22-27). מאחר שאין זה סביר כי התובע אינו עובד לאורך התקופה, ומאחר שגם בסיכומיו עתר לתשלום הפרשים בין שכרו האחרון במושב לבין שכר שאותו ראה כשכר פוטנציאלי, יש להניח כי הוא עובד. לתקופה זו אעריך באופן גלובאלי את הפסדיו בסכום של 25,000 ₪.

ו. סך הפסדיו של התובע בעבר עומד על 122,000 ₪.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

18.השפעת הנכות על תפקודו של התובע מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית היא נקודת מוצא אולם יש לבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. בין היתר, יש ליתן משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה וכן להתייחס להשפעתה על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו, ולשים לב לשינויים שחלו בשכרו (ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)).

19.עד לתאונה התובע עבד בקיבוצו ולאחר מכן במושב פארן כמנהל ענף הנוי, כשתחתיו צוות של 2-4 עובדים. העבודה היתה פיזית וכללה עבודות גינון ברחבי מושב פארן ועבודה בגובה לצורך גיזום עצים (ראו פירוט בסעיף 9 לתע"ר של התובע). לאחר התאונה נשאר במושב עוד כ – 6 חודשים, ולאחר מכן חזר לקיבוצו מטעמים משפחתיים, שאינם קשורים לתאונה. בקיבוץ נשאר שנתיים, כאשר עזיבתו אינה בהכרח קשורה לתאונה. בפרק הזמן שלאחר עזיבת הקיבוץ עבר בין עבודות שונות, ולטענתו בשל מצבו הנפשי הוא הפסיק את עבודתו או שפוטר על ידי מעסיקיו. זולת דברי התובע לא הוגשו אסמכתאות ממעסיקיו שלפיהן פיטוריו (ממקום עבודה כלשהוא) נעוצים בבעיותיו הרפואיות ובעובדה שהוא מתקשה בתפקודו. עדויותיהם של מ', ע' וא', מכריו, התקבלו לתיק ללא חקירה נגדית (עמ' 73 שו' 12). הם מרעיפים שבחים על עבודתו של התובע (לפני התאונה), אולם אינם מציינים ואינם מתייחסים לקשיים כלשהם שחווה לאחר התאונה או למצבו הרפואי – שהיא הסוגיה שבמחלוקת (ראו תצהיריהם מיום 25.4.17, נספח לראיות התובע). נראה כי עזיבת הקיבוץ – אשר גם המומחית אישרה כי היוותה אירוע משמעותי - השאירה את חותמה על התובע, ותרמה לאי היציבות התעסוקתית שאפיינה את השנתיים שלאחר מכן עד אשר התובע הגיע למושב (שאינו מושב פארן) ושכרו עלה אף מעבר לבסיס השכר. נסיבות פיטוריו מהמושב כעבור שנתיים - לא הוכחו.

20. מכל המקובץ, ההתרשמות היא כי חרף מגבלותיו, התובע מתמודד עימן "אני לא רץ לרופא על כל נפילה, כי אני הורגלתי לספוג את המכה, להמשיך הלאה. ממשיכים, עושים את המשימה" (עמ' 63 שו' 7-9). הגם שמאז עזיבתו את המושב אין רישום פורמאלי לגבי עבודתו, הוא נהנה מתחביבים שונים ומסייע לבנו. יש להניח כי הוא גם עובד ומתפרנס, ומשנת 2018 הוא מפתח עם שותפים מוצר של גינון אנכי. הנה כי כן, מחד גיסא התובע אינו עובד כיום בעבודה פיזית אינטנסיבית בהיקף שעבד בה בעבר. מאידך גיסא, הוא מתמודד עם מגבלות נכותו, יכול לעבוד ועבד בפועל בעבודות נוספות בתחום הגינון. לאור כל האמור, אני סבורה כי הנכות התפקודית היא כשיעור נכותו הרפואית, והיא גם תשקף את הפגיעה בכושר ההשתכרות. זו תעמוד על 13%.

21.על כן, כפיצוי לשנים עתיד לבוא, בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בבסיס שכרו של התובע, בעיסוקו, בשיעור נכותו ובתוחלת שנות עבודתו (עוד 12 שנים עד גיל 67), יש לפצותו בסכום של 146,000 ₪ (9,300 ₪ * 13% * מקדם היוון 120.8040). (במעוגל).

הפסדי פנסיה

22.הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 12.5% מהפסד השכר בעבר וההפסד הצפוי לעתיד (ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (2013); צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957) (מאחר שההבדלים הם שוליים, לא נעשתה הבחנה בין ההפסדים לתקופה שלפני שנת 2017 שאז ההפרשות היו נמוכות יותר לבין ההפסדים מאז שנת 2017 העומדים על 12.5%).

ההפסד הוא 33,500 ₪ (12.5% * [122,000 ₪ + 146,000 ₪]).

עזרת הזולת

23.לאחר התאונה התובע שהה במספר ימי מחלה, שלאחריהם שב לעבודתו. לא הוצגה ראיה התומכת בהוצאה כספית בגין עזרת הזולת אותה התובע קיבל. בהתחשב באמור וכן בגילו של התובע, בשיעור נכותו ובטיבה, וכן בכך שהוא מתגורר לבדו אני מעריכה את העזרה (לעבר ולעתיד) באופן גלובאלי בסכום של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

24.התובע לא הציג קבלות עבור הוצאותיו הרפואיות בעבר. עם זאת מהתיעוד הרפואי ומרשימת התרופות שהונפקו לו (נ/4), עולה כי רכש תרופות בתקופות מסוימות, ביקר בקופת החולים וביצע מספר טיפולי פיזיותרפיה (בשנת 2010), כשלאחר מכן ביקש להפסיקם (נספח ה לתיק המוצגים של התובע).

25.ככלל, הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994. נוסף על כך, זוהי תאונת עבודה והתובע זכאי לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזר על הוצאותיו בהתאם לסעיפים 86-88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח – 1968. פרופ' ירניצקי לא ציין דבר בעניין טיפולים רפואיים נוספים לעתיד או טיפול תרופתי שעל התובע להמשיך וליטול. ד"ר ברזק, כאמור, עשתה שימוש בסעיף נכות המגלם את הצורך בטיפול תרופתי, אולם חוות דעתה, נסתרה.

26.בשקלול כל האמור לעיל, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, בהיטלי רופאים, בנסיעות וכיוצא בזה, סכום של 5,000 ₪ (מעבר לסכומים שאותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

כאב וסבל 

27.נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 13%, ללא ימי אשפוז. לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, סכום הפיצוי (לאחר ניכוי גיל) עומד על 22,550 ₪ (במעוגל).

ניכויים

28.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובמהלך שנת 2016 לתובע שולמו תגמולים (גמלת נכות זמנית ומענק) בסכום כולל של 57,153 ₪ (ראו "אישור על תשלומים בגמלת נכות מעבודה מתחילת הזכאות" מיום 13.10.16, נספח א לראיות הנתבעת). סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מגיע לסך של 60,500 ₪ (במעוגל), אותם יש לנכות מסך הפיצויים.

סוף דבר

29.סיכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א.הפסדי השתכרות לעבר122,000 ₪

ב.אובדן כושר השתכרות 146,000 ₪

ג.הפסדי פנסיה 33,500 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד)20,000 ₪

ה.הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)5,000 ₪

ו.כאב וסבל 22,550 ₪

ז.ניכויים(60,500 ₪)

סה"כ ביניים288,550 ₪

בצירוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ)43,900 ₪

סה"כ 332,500 ₪ (במעוגל)

30.נתבעת 2 (קרנית) תשלם לתובע סכום של 332,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות), כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

התביעה נגד נתבע 1, שיסודה בחוק הפיצויים, נדחית.

הודעה לצד שלישי ששלחה קרנית לנתבעת 1 נמחקה בהסכמה בתאריך 23.7.13.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, א' כסלו תש"פ, 29 נובמבר 2019, בהיעדר הצדדים.