1.התובעת ילידת 1947 נפגעה לטענתה עת הלכה ברחוב ריינס בנתניה ונתקלה במרצפת בולטת וכתוצאה מכך נגרם לה נזק גוף.
הצדדים חלוקים בדבר הנסיבות, האחריות וגובה הנזק.
נסיבות התאונה
2.התובעת העידה כי ביום התאונה, יום שישי ה-11.12.22 בשעות הבוקר, ירדה מדירתה עם שקית בקבוקים על מנת לשים אותם במחזורית שברחוב ריינס בעיר, סמוך לבית מס' 22. בטרם הספיקה להניח את הבקבוקים במחזורית, נתקלה במרצפת בולטת ושבורה במדרכה, אותה לא ראתה, איבדה את שווי משקלה ונפלה ארצה. רגלה התנפחה ובנה שהגיע אליה סייע לה לקום.
התובעת הודתה כי היתה הולכת למקום הנ"ל מידי יום על מנת לזרוק 3-4 בקבוקים למחזורית, הכירה את המדרכה אך לא חשבה שיש בה מפגע, שאחרת הייתה נזהרת. לדבריה אף אדם לא הזהירה ולא הודע לה על פגם במדרכה והיא אינה נוהגת לחפש פגמים כנ"ל בעת שהיא הולכת ברחוב. בנה צילם את המקום לאחר שבוע והודיע על התאונה לנתבעת והיא זו שתיקנה את המפגע לאחר התאונה ולראיה צורפו תמונות לאחר התיקון.
בנה של התובעת העיד כי היות שלא היה גר רחוק מהוריו, היה מגיע כל יום שישי לבית אמו על מנת להביא לה את כביסתו וכך עשה ביום התאונה. לאחר שיצא מבית אמו , נכנס לרכבו ובבעת שהתכוון לבצע פרסה בכביש ראה את אמו ממול לכביש, מרחק 50 מטר, בדרכה למחזורית כשהיא נפלה. או אז חזר, חנה בחניה כפולה ורץ לסייע לאמו ולהרימה.
3.עד הנתבעת, מנהל אגף גנים ונוף בעיריה הסביר בעדותו כי המפגע המתואר ע"י התובעת נוצר כתוצאה מהתרוממות מרצפות בשל שרשי עץ סמוך, המצוי בחזית ביתה של התובעת. תזוזה כנ"ל של המרצפות היא בלתי נמנעת ולגישתו, התובעת הכירה את המקום היטב.
לאור בדיקתו, לא התקבל דיווח בעיריה על מפגע הנטען ורק כשבוע לאחר התאונה נשוא התביעה התקבל דווח למוקד העירוני והנתבעת פעלה להסדירו על פי הנוהל. למעשה הוכח כי העניין הוסדר רק ב-11 במאי 2021.
עד הנתבעת היה ער להוראות מסמך של מנהלת שכונות של עירית נתניה (שצורף ע"י הנתבעת) המעיד לדידו נכוחה על התנהלות הנתבעת. הנוהל מפרט את פעילות מחלקת אחזקת שבר במקרה של "תיקון מדרכות סביב גומות לעצים" הכוללת "סיורים יזומים של פקחי עיריה, עובדי המחלקה ועובדי אגף שפע".
4.לעומת ב"כ התובעת שביקש לתת אמון בגרסת התובעת לאור הראיות והעדויות שהוגשו, טען ב"כ הנתבעת כי התובעת לא הציגה גרסה קוהרנטית לנסיבות התאונה ואף להיקף הנזק. בהצביעו על דברים שנאמרו על ידה בחדר המיון בביה"ח לעומת עדותה, יש לטענתו לתת לדבריה משקל נמוך מאד, כפי שניתן לגרסת בעל דין יחידה, ואין בעדות בנה כדי לתמוך בה.
אני מצאתי כי לאחר עדות התובעת המהימנה, ניתן לקבע כי עלה בידה להוכיח את נסיבות התאונה במלואן ועדותה נתמכה בחלקה בעדות בנה, במסמך הרפואי המצביע על נפילה ברחוב ותמונות המקום, ועדויות אלו לא הופרכו כלל. עדות התובעת מתיישבת לא רק עם עדויות בנה אלא עם המצב העובדתי בזירת התאונה שאף נציגי הנתבעת פעלו לתקנו לאחר התאונה.
על כן, יש לקבל את גרסת התביעה באשר לאופן קרות התאונה, מיקומה ומועדה.
האחריות
5.אין חולק כי על הנתבעת חלה חובת זהירות מושגית גם מכח חיקוק, כמו סעיף 235 לפקודת העיריות, כלפי המשתמשים במדרכות העיר. במקרה דנן יש גם מקום למסקנה בדבר חובת זהירות קונקרטית בבחינת חובת ציפיות, לא רק פיזית כי אם נורמטיבית באשר תופעת התרוממות מרצפות בסמוך לעצים ידועה לכל רשות וגם לנתבעת, אם כי יש רלבנטיות למשך הזמן שהתופעה לא טופלה וההסתברות להתרחשותה. מכל מקום אין גם חולק כי על הרשות להצביע על האמצעים הסבירים שנקטה למניעת הסיכון של הולכי הרגל המבקשים לצעוד במדרכה ונראה כי יש להעמיד את החובה במסגרת שיקולי תוחלת הנזק.
[ראה ע"א 343/73 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 160 (1975)]
6.ב"כ התובעת מנה שורת מחדלים בהתנהלות הנתבעת באחזקת המדרכות לפני ואחרי התאונה. לטענתו, רשלנות הנתבעת הוכחה שעה שלא מנעה שימוש בטיחותי בדרך, לא הזהירה את התובעת בדבר הסכנות הכרוכות בשימוש בדרך, לא דאגה לקיום נאות של אמצעי הגישה ומעבר בטוח, ולא קיימה פיקוח מספק על הדרך בכדי לבדוק באם קיימים סיכונים למתהלכים בה. עוד נטען כי יש להעביר את הנטל לנתבעת לאור הכלל של הדבר מדבר בעדו או דבר מסוכן ועליה רובץ נטל הראיה לשכנע כי ננקטו על ידה כל האמצעים הראויים כדי למנע את התאונה.
ב"כ הנתבעת ביקש לשכנע כי לא הוכח כל מחדל מצדה של הנתבעת היות שאין המדובר במפגע שחלה על עיריה החובה לאתרו ולא מצופה ממנה לתור אחר כל שקיעה או התרוממות של ס"מ במרצפות העיר. לגישתו הפסיקה [ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה (30.12.07)] לא העמידה דרישה מהרשות לקיים פיקוח במקרה של בליטות או שקיעות קלות במדרכה.
7.אמת, בתי המשפט הרבו לאזכר את הקביעה הנושנה (ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן (21.1.98) שצוטטה בע"א 1391-08-17 הנ"ל אליו הפנה ע"י הנתבעת, ועל פיה רחובות ומדרכות העיר אינן משטח סטרילי ,אולם תמיד יש לבחון את נסיבות המקרה.
הנתבעת שביקשה להסתמך על הנוהל הנ"ל של אחזקת שבר כבישים ומדרכות לא הוכיחה כלל כי התנהלה על פיו. כך גם לא הוצגה ראיה תומכת לנטען על ידי עד ההגנה כי הנתבעת בדקה כל פניה ע"י מפקח מחלקתי ופעלה לביצוע מיידי לתיקון הנדרש. למעשה הנתבעת לא טרחה להעיד מי מנציג המוקד המוזכרים בדוח המוקד, הגם שהוסכם כי בנה של התובעת פנה והודיע על המפגע לאחר התאונה.
זאת ועוד, לא הוצגו ע"י הנתבעת רשימת סיורים שנערכו ע"י נציגיה או טיפול בתופעה שלא היה חולק, כי היא תוצאה של התרוממות שרשי עץ, שיש להניח באופן סביר כי מדובר בהליך איטי לאורך זמן.
על כן יש לקבע כי הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת, תושבת העיר שעשתה שימוש במדרכה הנ"ל ,והפרה זו גוררת הטלת אחריות לקרות התאונה על הנתבעת.
אשם תורם
8.מבלי לפגע במסקנה בדבר אחריות הנתבעת אין להתעלם מאשמה התורם של התובעת.
בענין זה נאמר כי סעיף 68לפקודת הנזיקיןמלמד כי בית המשפט יפחית את שיעור הפיצויים שנקבע, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק. אין בטענת 'אשם תורם' כדי לשלול את אחריות המזיק, אלא רק כדי להקטין את חובת הפיצוי.
הפסיקה נתנה משקל נכבד להיכרותו של ההולך תכופות בדרך המוכרת לו.
[ראה למשל ת.א.(חי) 18493-09-13 פלונית נ' עירית ק"ש (13.1.19),ת.א. (הרצ) 58117-01-19 פלונית נ' עירית ת"א (20.12.19) ות"א (אשד') 17321-08-21 צ' ק' נ' עיריית רמת גן (24.7.2023)]
אני סבורה כי יש לתת משקל גבוה יותר להיכרות התובעת עם מקום התאונה מזה שנטען ע"י ב"כ התובעת. התובעת אישרה בעדותה כי המסלול שבו הלכה במועד התאונה היה יומיומי ולאותו צורך של השלכת בקבוקים למחזורית. לא סביר להניח כי לא נתקלה או לא הייתה מודעת ולו פעם אחת על אודות בליטת המרצפות בשל שרשי העץ סמוכים למחזורית הנ"ל, כנשקף מת/1.
ודוק התאונה ארעה בשעת בוקר, באור יום ודבר לא יכול היה להפריע לה להיזהר מהמפגע הנטען. אמנם אין ציפיה כי תהלך ברחוב ותאתר מפגעים, אולם הכרת המקום כמעט באופן מרבי, הקימה חובת זהירות גם מצידה, ומכל מקום מביאה למסקנה בדבר זקיפת אשם תורם בשיעור של 20% לחובתה.
הפגיעה והנכות הרפואית
9.התובעת הובהלה ממקום התאונה על ידי בנה לביה"ח לניאדו שם אושפזה במחלקה האורתופדית ואובחנה כסובלת משבר בקרסול רגל ימין. משם הועברה להמשך אשפוז בביה"ח הלל יפה שם עברה ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע של השברים בקרסול ימין באמצעות פלטינות. לאחר שישה ימי אשפוז התובעת שוחררה ב-2.12.20 כשרגלה גובסה והודרכה להימנע מדריכה על הרגל וקבלת טיפולי פיזיותרפיה.
התובעת הגישה מטעמה חו"ד של ד"ר קלגנוב שקבע כי לאחר הורדת הגבס וטיפולים שקיבלה, הודגם בצילומי הביקורת סימני איחוי השברים בעמדה מתקבלת אולם לאור מצבה נותרה לה נכות של 15% בגין ארטיטיס רמטואידית ניוונית עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה ו-10% בגין צלקת רגישה ומכאיבה לאחר הניתוח.
ד"ר ביאליק מטעם הנתבעת בדק את התובעת כ-3 חדשים לאחר מכן, וקבע כי מצא את התובעת מתהלכת עם צליעה על רגל ימין. בצילומי הרנטגן השברים בקרסול מחוברים היטב ללא נזק מפרקי, אולם מצא הגבלה של התנועות בקרסול. לפי קביעתו הצלקות עדינות ואינן רגישות שאינן מקנות נכות.משכך קבע את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 10% בגין הגבלה של התנועה בקרסול ימין.
על פי הסדר דיוני בין הצדדים הנכות הרפואית המוסכמת עומדת על 12.5% וכי באשר לנכות בגין הצלקות הוסכם כי הצדדים יטענו לעניין זה בנפרד.
תפקודיות
10.התובעת העידה כי עבדה כ-28 שנים לפרנסתה ובעת התאונה, חרף גילה, עבדה כמטפלת סיעודית בקשישים. במסגרת עבודה זו הייתה מקלחת את הקשיש, דואגת לבישול, נקיון וכביסה בעבורו בנוסף לדאגה לתרופות. לדבריה בעבודה הנ"ל הייתה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 80 לולא התאונה, ונאלצה להפסיק את העבודה לאור נזקיה. למעשה לא יכלה לשוב לעבוד מאז התאונה מאחר ונאלצה לעבור הליך שיקום והתניידה מספר חדשים באמצעות כיסא גלגלים. חרף טיפולי הפיזיותרפיה נותרה התובעת סובלת מצליעה, כאבים ומגבלות תנועה.
לטענת התובעת היא סובלת מצליעה ניכרת ומתקשה בהליכה ועמידה ממושכת וכן מצלקות מכערות וכואבות ומגרדות ברגלה. מאדם עצמאי, עובד, ומנהל משק בית הפכה לסיעודית בעצמה. כשהתבקשה לפרט את המניעה להמשיך בפעילותה התעסוקתית הסבירה כי היא נדרשת לבקר את הקשישים בביתם אך היא מתקשה ללכת בשל כאבים ברגליה וגם בביתה היא סובלת מכאבים כנ"ל. לדבריה היא מקפידה שלא להסתובב רבות בביתה כי היא מתעייפת, מבשלת בישיבה בסיוע בעלה ונאלצת להרים את רגלה לאחר ישיבה וליטול תרופה משככת כאבים, ואילו את ניקיון ושטיפת הבית היא מבצעת רק עם הפסקות.
יצוין, כי התובעת לא זכרה בחקירתה את שורת תלונותיה בעבר בדבר כאבי גב אך לדבריה חרף המפורט במסמכים הרפואיים, היא עבדה בעבר באופן מטבי ללא מגבלות הן בביתה והן בעבודתה, וכיום הגם שהיא סובלת גם מכאבי גב, הרי הכאבים ברגלה לאחר התאונה מקשים עליה עוד יותר.
ב"כ התובעת ביקש לקבל את עדות התובעת בנוגע להשפעות הצלקות בהעדר הפרכת הנטען ע"י הנתבעת ולאור מגבלותיה של התובעת והעדר אפשרות לבצע עבודתה הפיזית כבעבר, לקבע כי נכותה התפקודית מגיעה ל-100%. מנגד ב"כ הנתבעת הפנה למסמך רפואי של ביה"ח, שלדידו, הרשום בו בעל רמת אוטנטיות גבוהה יותר מהמופע של התובעת בפני מומחים הרפואיים (שחוות הדעת שלהם הוגשו לתיק). במסמך הנ"ל נרשם בעת הגעת התובעת לביקורת בביה"ח ב-9.11.21, שטווח התנועות של התובעת מלא, ללא צליעה וכי היא יכולה לחוזר לתפקוד היומיומי.
בנותני דעתי לכל האמור, בהתחשב בשני השיקולים הנגדיים עליהם הצביעו ב"כ הצדדים אם כי חוו"ד מטעם ההגנה אינה מתיישבת עם הנטען ע"י ב"כ הנתבעת, לאור מצבה הכללי הרפואי של התובעת, גילה והעבודה שביצעה, יש לטעמי להכיר בהשפעה גבוהה יותר של הנכות הרפואית על שיעורה הקבוע בחווה"ד הרפואיות. התובעת בכנותה הסבירה את הקשיים עמם היא מתמודדת לו הייתה ממשיכה לבצע את עבודתה (שלא כלם נובעים בהכרח מהתאונה ), ולכן לא מגיעים לרמה הנטענת ע"י בא כוחה.
לפיכך, מצאתי לקבע כי ההשפעה התפקודית של הנכות הרפואית מגיעה לכל היותר ל-25%.
הנזק
הפסד שכר
11.התובעת השתכרה בעבודתה כמטפלת בקשישים סך בממוצע של כ-3835 ₪. לדבריה שהתה בתקופת המחלה ולאור הניתוחים שעברה נאלצה לשהות במשך למעלה מ-3 חדשים בתקופת שיקום.
לטענת ב"כ התובעת גם בהמשך לא יכלה התובעת לחזור לעבודתה ולכן יש לפסוק לה פיצוי מלא בגין כל חדשי העבר .
לעומתו ב"כ הנתבעת הצביע על הפסד שכר לעבר שהוא מצומצם של כ 13,000 ₪.
אני סבורה כי בהתחשב בקשיי התובעת בתקופת ההחלמה, תקופת אי הכושר ותקופת העבר יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי לעבר בסך של 67,000 ₪.
12.שני ב"כ הצדדים התייחסו לתקופת העיסוק של שכיר וב"כ התובעת ביקש לאבחן את ההלכה העדכנית בנוגע לגיל הפרישה לעובד שכיר (ע"א 7019/22 הפניקס נ' פלוני (9.3.23) שהועמד עד גיל 70 לאור שונות המקרה דכאן. בהפנותו לת.א.(הרצ) 73439-12-20 א.פ. -פלוני נ' הפניקס ((10.5.23 טען כי שעה שמדובר בעובד, כמו התובעת, שהמשיך לעבוד לאחר גיל 70 יש לחשב את ההפסד לעתיד על פי הפוטנציאל של התובעת המגיע לפחות עד גיל 80 ויותר. ב"כ הנתבעת הדגיש את העובדה שלאור גיל התובעת, היא עברה את מועד הפרישה ועל כן בהעדר ראיה כי הייתה למרות גילה יכולה להמשיך לעבוד, אין להכיר בהשפעה תפקודית על עיסוקה לעתיד.
13.ככלל, בעת חישוב הפיצויים הנחת המוצא מתבססת על חזקה בדבר גיל פרישה הקבוע בחוק. חזקה זו היא פרי הערכה הנסמכת בין היתר על נתונים סטטיסטיים, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה ולכן בתי המשפט מצאו בנסיבות מסוימות לחרוג מעיקרון זה במיוחד כשמדובר בעובד עצמאי או בעל מקצוע חופשי.
עם זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת כי מקום שהנפגע שעובד כשכיר, יכול להוכיח נסיבות שבהן המשיך והיה ממשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה, קם יסוד לסתירת החזקה ועריכת התחשיב על פי גיל פרישה מאוחר יותר. טענה זו ישימה בחלקה גם לגבי התובעת שעבדה עובר לתאונה כ-9 שנים לאחר תקופת העיסוק החוקית, והציגה יכולת לחרוג מהחזקה הנ"ל.
אמנם תיאור מצבו של הנפגע בפסק הדין אליו הפנה ב"כ התובע בת.א (הרצ) 73430-12-20 הנ"ל, (כבעל חזות צעירה מגילו הביולוגי ,עוסק בספורט שנים ארוכות ועובד כרופא) לא חופף באופן מלא את מצבה של התובעת ,אולם לאור עדות התובעת באשר לעיסוקה עובר לתאונה בגילה, חזותה ואופי עיסוקה, הצביעו על אפשרות סבירה כי הייתה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 80.
לפיכך בהתחשב במגבלות התובעת, והשפעת הנכות הרפואית כאמור לעיל אני מוצאת כי פיצוי בסך של 20,000 ₪ יהיה הולם לפוטנציאל העיסוקי עד הגיל האמור.
הוצאות
14.התובעת העידה כי היא נזקקת לתרופות לשיכוך כאבים כמו גם משחות לרגל בעיקר לצלקות. כמו כן היא נאלצת להוציא כספים על צרכי ניידות.
התובעת הציגה קבלות בדבר הוצאות רפואיות בסך של 900 ₪ והוצאות נסיעות של כ-450 ש"ח וכן קבלה בדבר תשלום בגין חוו"ד המומחה מטעמה בסך של 2,500 ₪.
בהתחשב בהוצאות הרפואיות לרבות הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, יש לפסוק לה פיצוי בסך של 15,000 ₪.
עזרת הזולת
15.התובעת העידה כי טרם התאונה עבדה ובביתה ביצעה את כל עבודות הבית. במהלך שלשת החדשים לאחר התאונה קיבלה עזרה ממט"ב אך בשל חיסרון כיס לא יכלה להעסיק עוזרת בשכר ולכן הנטל של העזרה הטיפול נפל על בני משפחה ובעלה מסייע לה יותר מבעבר לאור מגבלותיה. בעבר הייתה דואגת לילדיה ונכדיה ואילו עתה יכולתה לכך מוגבלת ומסתייעת בבעלה, בן 76 שעובד כמאבטח בבי"ס .
בנה של התובעת העיד כי טרם התאונה היה מביא דר"כ כביסה לבית אמו על מנת שתכבס בעבורו את הכביסה. לדבריו הגם שעזב את בית הוריו לפני שנים רבות, היה מגיע כל יום לארוחת צהריים אחרי העבודה. מאז פגיעת התובעת הוא מביא קניות מהשוק, מוריד זבל, ודואג להרים כיסאות בבית כשמתבצעות עבודות ניקיון.
לאור מגבלותיה המוכחות של התובעת ,הצורך בעזרת הזולת נראה סביר למול העזרה שהיא מקבלת מבני משפחתה שעובדים למחייתם שהולמת בחלקה את צרכיה, על כן אני פוסקת לה בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 30,000 ₪.
כאב וסבל
16.לטענת ב"כ התובעת בשל אשפוזה הממושך, הניתוח ברגלה הגבס והצורך להתנייד באמצעות כיסא גלגלים יש לפסוק לה פיצוי בסך של 84,000 ₪.
בהתחשב בהיקף הפגיעה, הניתוח שהתובעת עברה, תקופת ההחלמה והשיקום, הטיפולים הפיזיותרפיים והמגבלות שנותרו לה ועמן תאלץ להתמודד בעתיד, אני פוסקת פיצוי בסך של 45,000 ₪.
לסיכום
17.לאור כל האמור, בהתחשב באשם התורם אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום סך של 141,000 ₪.
לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.
ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ה, 12 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
חתימה