אזברגה ואח' נ' לנדקו בע"מ

כללי 

1. בפני שתי תביעות כספיות שהדיון בהן אוחד. כפי שיפורט להלן, התובעים, בני משפחות אזברגה, הוגדרו כ"מתפנים" וכ"משתכנים", בהסכמים שנחתמו עמם. הנתבעת 1 היא מנהלת הפרויקט שיתואר להלן, הנתבעת 2 היא הקבלן המבצע והנתבעת 3 היא המדינה - שיזמה פרויקט לפינוי "שכונת הרכבת" בעיר לוד (בה התגוררו התובעים) ולשיכון המתפנים ביחידות דיור חדשות שנבנו לשם כך בשכונת נווה שלום. טענות התובעים בהליך זה נסבו על שני עניינים: האחד - איחור ניכר במסירתן של יחידות הדיור שהובטחו להם, והשני - ליקויי בנייה שנמצאו ביחידות הדיור.

    

   כתבי הטענות

    

   ת.א. 48869-11-11

    

2. התובעים הם סעיד וסאם אזברגה, בני-זוג נשואים, בני העדה הבדואית, שהתגוררו בעיר לוד (ס' 11 לכתב התביעה). לפי כתב התביעה, הנתבעת 1 היא חברה ממשלתית שמונתה על ידי המדינה (הנתבעת 3) כמנהלת פרויקט לפינוי "שכונת הרכבת" וליישוב הדיירים המפונים בדירות חדשות, שתיבננה על ידי חברה קבלנית – היא הנתבעת 2. ה"ה אזברגה טענו כי מערך של שלושה הסכמים שנחתמו עמם לעניין זה הופרו על ידי הנתבעות, בשניים אלה: האחד - הבית החדש המובטח נמסר להם באיחור ניכר של כחמש שנים; השני – הבית שנמסר להם סבל מליקויים משמעותיים. התובעים תבעו פיצויים בסך של 389,931 ₪ בגין האיחור במסירת הבית, עוגמת נפש, פיצוי מוסכם ותיקון ליקויים.

    

3. התובעים פרשו בכתב התביעה את השתלשלות העניינים הרלבנטית לטענותיהם. לדבריהם, הם התגוררו במשך שנים עם ילדיהם בחדר אחד רעוע בבית בן 40-50 מ"ר ב"שכונת הרכבת" בלוד. ביום 12.1.1994 התקבלה במנהל מקרקעי ישראל החלטה 624, לפיה דיירי שכונת הרכבת יהיו זכאים לקבלת דיור חלופי בשכונה חדשה שתיבנה לשם כך - נווה שלום. התובעים נמצאו זכאים לקבלת דיור חלופי. המו"מ עמם הבשיל לכלל הסכמה, ובחודש יולי 2001 נחתמו עמם הסכמי פינוי. הסכם הפינוי מורכב משלושה הסכמים המשלימים זה את זה, וכל אחד מהם הוא בבחינת חוזה אחיד שנועד להתקשרות עם כלל המפונים, מבלי שלמי מהם יש אפשרות לשנותם.

    

4. התובעים הציגו את ההסכמים הרלבנטיים: ההסכם הראשון הוא "הסכם פינוי" מיום 6.7.2001, שנחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1, חברת לנדקו (לשעבר לור"ם), בשם מדינת ישראל (נספח ב' לכתב התביעה). נטען כי בהסכם זה התחייב המפונה לפנות את המקרקעין המחוזקים על ידו ולאפשר את הריסת הבנוי עליהם, כתנאי לקבלת המקרקעין החלופיים (ס' 30 לכתב התביעה). לפי הסכם זה, בניית הדירה החדשה תמומן בכספי מענק שמקורם במדינה (ס' 31 לכתב התביעה). ההסכם השני הוא הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל "בקשר עם הבית המגיע למפונה על פי הסכם הפינוי" (ס' 33 לכתב התביעה). הסכם זה לא הוגש, בטענה שלא נמסר לתובעים (ר' למשל ס' ב'7 לסיכומי התביעה). ההסכם השלישי הוא הסכם בין המפונה לבין הקבלן שהתחייב לבנות את הבית (ס' 34 ונספח ג' לכתב התביעה).

    

5. נטען כי לפי ההסכמים, התובעים היו זכאים לקבל, עם פינוי כלל המקרקעין המוחזקים על ידי בני משפחתם, את הזכויות ביחידת דיור בגודל של 100 מ"ר, וזאת בהיותם משפחה בת 5 נפשות. ואולם, במועד מסירת הבית, ונוכח האיחור הרב במסירה, משפחת התובעים מנתה 9 נפשות, ולכן לפי הנטען היו התובעים זכאים לקבל בית ששטחו 130 מ"ר (ס' 39 לכתב התביעה).

    

6. נטען כי לפי ס' 8.2 להסכם שירותי הבנייה, התחייב הקבלן לסיים את עבודות הבנייה בתוך 15 חודשים ממועד צו התחלת העבודה (ס' 42 לכתב התביעה). לעניין מועד צו תחילת העבודה: בהליך משפטי אחר (ת.א. (ראשל"צ) 4200/04) טענה נתבעת 2 כי צו התחלת עבודה ניתן לה בחודש דצמבר 2001. לפיכך, בניית הבית הייתה אמורה להסתיים ביום 28.2.2003 (ס' 45). ואולם, הבנייה הופסקה בשל בעיות עם הקבלן (ס' 47). נטען כי במשך שנים נאלצו התובעים לגור בתת תנאים – 9 נפשות בחדר אחד, בבית מט ליפול, "כאשר לא רצו לשפץ הואיל והמתינו למעבר הצפוי לבית החדש" (ס' 51). רק במהלך אפריל 2010 הסתיימה הבנייה והיחידה נמסרה לתובעים (ס' 52).

    

7. במועד בו הושלמה הבנייה, משפחת התובעים כבר מנתה יותר נפשות כאמור. נציגי הנתבעת 1 הציעו פיצוי כספי כנגד ויתור על תוספת בנייה, ואולם הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה. נטען כי אחיהם של התובעים סירבו לחתום על מסמך ויתור בשם 11 המשפחות המהוות את "המשפחה המורחבת" (ס' 54 לכתב התביעה).

    

8. נטען כי יחידת הדיור נמסרה עם ליקויים רבים: בעיות חשמל, הבלטות לא אחידות בצבע, כיורים שבורים ומלוכלכים, ארונות מטבח שבורים, צבע וצורת דלתות לא תקינים, מסגרת דלת כניסה לא תקינה, תריסים לא תקינים, פיצוצים בקירות הבית, מקלט לא תקין, ידיות לא תקינות, נזילות, רטיבות והצפות, התקלפות צבע וסדקים בקירות (ס' 55). התובעים טענו שפנו פעמים רבות וביקשו לתקן הליקויים, אך דבר לא נעשה (ס' 57). התובעים לא הסכימו להריסה של הבתים הישנים בטרם יתוקנו הליקויים (ס' 59). הושגה הסכמה להריסת הבתים הישנים ולביצוע תיקונים (הסכם מיום 6.6.2010 – נספח ד' לכתב התביעה), ואולם הקבלן הרס את הבתים הישנים ולא תיקן את הליקויים בבית החדש (ס' 61 לכתב התביעה). בלית ברירה, ביצעו התובעים תיקונים על חשבונם בסך 41,180 ₪ (ס' 63).

    

9. התובעים טענו כי הנתבעות אחראיות לעיכוב בבניית היחידה ובמסירתה להם רק במהלך חודש אפריל 2010 ולא ביום 28.2.03, בניגוד להסכמים בין הצדדים, והם גם אחראיות לליקויים שנמצאו בה. נטען כי לנדקו הציגה בפני התובעים מצג שווא, לפיו הבנייה תסתיים בתוך זמן קצר, כאשר בפועל הבנייה הסתיימה לאחר שנים רבות, בהן נאלצו התובעים להתגורר בתנאים לא ראויים למגורים. נטען כי לנדקו הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי התובעים כאשר התרשלה בפיקוח על ביצוע עבודות הבנייה על-ידי רם דר. התובעים רואים בלנדקו, שניהלה את הפרויקט והכספים שיועדו לביצועו, כשלוחה של משרד הבינוי והשיכון, ומשכך הם רואים במשרד הבינוי והשיכון כמי שחב בשיפוי ובפיצוי עבור מעשיה ומחדליה של לנדקו.

    

10. התובעים טענו כי ההסכמים שעליהם חתמו הם חוזים אחידים, כמשמעם בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ושיש לראות בהוראות הפוטרות את הנתבעות מאחריות לנזק כתנאים מקפחים שדינם בטלות. עוד טוענים התובעים כי יום 28.2.03 הוא מועד סיום הבנייה על פי פסקה 12.5 לפסק דינו של בית משפט השלום בראשל"צ בת.א. 4200/04 והוא בבחינת השתק פלוגתא.

     

11. התובעים טענו להפרת הסכם מצד הנתבעות ו/או מי מטעמן למסירת בית ראוי למגורים ולחוסר תום בקיום הוראות ההסכמים, כמו גם להתרשלות בבניית בית בניגוד לתקנים ו/או מאיכות ירודה. יתרה מכך, לטענת התובעים הנתבעות הפרו גם את מחויבותם לביצוע תיקונים ביחידה שהתגלו כבר במעמד מסירת החזקה, ביניהם בעיות חשמל, סיוד ואינסטלציה, אשר תוקנו בסופו של דבר על ידי התובעים.

     

12. התובעים תבעו סעדים אלה:

     

    • פיצוי בגין איחור במסירת הבית - אי מסירת הבית במועד מזכה את התובעים, לטענתם, בפיצוי מוסכם בסך 600 דולר לכל חודש, קרי: סך של 280,121 ש"ח עבור 72 חודשי איחור (ממרס 2003 ועד אפריל 2010).

    • פיצוי בגין עוגמת נפש – 50,000 ₪;

    • פיצוי מוסכם בסך 18,630 ₪;

    • פיצוי בגין הוצאות תיקונים בסך 41,480 ₪.

       

13. לנדקו טענה בכתב הגנתה כי יש לסלק את התביעה על הסף בגין היותה קנטרנית, קטנונית וחסרת תום לב. לפי כתב ההגנה, התובעים הם פולשים שהשתלטו שלא כדין על מקרקעי ציבור והקימו עליהם את ביתם (ס' 8 לכתב ההגנה). נטען כי התובעים לא שילמו במשך שנים רבות עבור השימוש במקרקעין אלו. נטען כי משרד השיכון והבינו יזם פרויקט, שלפיו התובעים יקבלו במתנה קרקע ועליה בית בגודל 100 מ"ר, מבלי לשלם דבר, למעט פינוי הקרקע אליה פלשו - "במקום להודות ללנדקו ולמשרד השיכון על הטובות וההטבות שהרעיפו עליהם, בחרו התובעים להגישה תביעה זו, בבחינת רעה תחת טובה" (ס' 8). נטען כי "לנדקו לא הביאה את התובעים למצב בו הם גרים 9 נפשות בחדר אחד (אם אכן כך היה הדבר); לנדקו – כידו הארוכה של משרד השיכון – היא שהוציאה את התובעים מחושך לאור והיא שגרמה לכך שיעברו לבית חדש צמוד קרקע; כאמור, הזכויות בבית ובמגרש ניתנו לתובעים חינם אין כסף" (ס' 9).

     

14. לנדקו טענה כי התובעים היו יכולים להודיע על רצונם לוותר על המתנה שניתנה להם (ס' 10). נטען כי הנתבעות היו רשאיות לחזור מהמתנה או לעכב את נתינתה, שכן התובעים לא שינו את מצבם בהסתמך על ההסכמים (ס' 11). נטען כי אין ללנדקו יריבות עם התובעים, שכן ההסכם היחיד בינם לבין לנדקו הוא הסכם הפינוי (ס' 13). לפי הסכם הפינוי, התנאי למסירת הדירה הוא פינוי המתחם בו גרו התובעים. תנאי זה לא התמלא, שכן המתחם פונה רק בחלקו. לפנים משורת הדין, נמסרה היחידה לתובעים, חרף העובדה שלא הגיע מועד המסירה (ס' 14). הודגש כי התובעים הם מברי המזל המעטים שהמדינה החליטה להעניק להם בית צמוד קרקע במרכז הארץ (ס' 18). "נכון, התובעים המתינו לקבלת יחידת הדיור צמודת הקרקע מעבר למועד שנמסר להם, אך כל אותו זמן גרו ב"ביתם", שנבנה לאחר פלישה למקרקעי המדינה, מבלי שהתובעים משלמים דמי שכירות או כל תשלום אחר" (ס' 18). הנתבעת 1 טענה לקיזוז דמי שימוש ראויים, בסכום המוערך ב - 750,000 ₪ (ס' 21).

     

15. לנדקו טענה כי הבנייה התקדמה בקצב טוב עד נובמבר 2004, עת נטשה רם-דר את אתר הבנייה (ס' 27.3). הבנייה לא חודשה עד אפריל 2008, כתוצאה מסיבות שאינן תלויות בלנדקו: החלטת רם-דר שלא לבצע את התחייבותה החוזית וסירוב משרד השיכון להמשיך ולממן את הבנייה (ס' 27.4). לנדקו טענה כי ביום 18.6.2008, התקשרו התובעים עם שרונית חברה לבניין ופיתוח בע"מ להשלמת עבודות הבנייה. לפיכך, החל ממועד זה אין לתובעים זכות לטעון כנגד לנדקו טענה של איחור במסירה (ס' 25.6 לכתב ההגנה).

     

16. לדנקו טענה כי לפי ההסכמים, פינוי המתחם והריסתו היוו תנאים למסירת 12 יחידות הדיור לבני המשפחה, וסירוב של שני אחים לפנות מנע את מסירת היחידות שהושלמו (ס' 28.1). נטען כי לבסוף לא היה מנוס מהשגת הסכם עם משפ' אזברגה, לפיו יפנו רק חלק מהמתחם (ס' 28.3).

     

17. לעניין הליקויים, לנדקו הפנתה להסכמה שהושגה עם המשפחה ביום 6.6.2011, לפיו יבוצעו תיקונים לפי רשימה מסוכמת, בעלות של 2,500 ₪ (ס' 29.2 ונספח 2 לכתב ההגנה). נטען כי לנדקו פעלה לביצוע התיקונים, אך התובעים סיכלו זאת (ס' 29.3 ונספח 3 לכתב ההגנה). לנדקו מצידה מוכנה לסיים את תיקוני הבדק, לו התובעים יאפשרו לה זאת (ס' 29.8).

     

18. לנדקו שללה כל זכות נטענת לפיצויים: לתובעים לא נגרמה עוגמת נפש, הסכומים הנתבעים הם מופרזים, ובכל מקרה יש לקזז דמי שימוש ראויים.

     

19. מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) טענה בכתב הגנתה כי יש לסלק את התביעה כלפיה על הסף בגין היעדר עילה, שכן על התובעים להפנות כל טענותיהם ללנדקו, האחראית על ביצוע הפרויקט, ו/או לרם דר ו/או לשרונית - עמן חתמו על הסכמי הבנייה. נטען להיעדר יריבות, שכן המדינה לא הייתה צד להסכמים עם התובעים. נטען כי לא מתקיימים יחסי שליחות בין המדינה ללנדקו, שפעלה בפרויקט כקבלן עצמאי. נטען כי משרד הבינוי והשיכון פעל בפרויקט מכוח הרשאה חוקית ובסבירות, כפי שרשות שלטונית סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין, ושכל פעולותיו בהקשר לפרויקט נעשו בסמכות ובהתאם להוראות הדין.

     

20. המדינה הפנתה לזיכרון דברים מיום 28.12.1997 בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל, הרשות המקומית ולו"רם (לנדקו כיום), בו תוארו עקרונות הפרויקט (נספח א' לכתב ההגנה). בהסכם מסגרת מיום 17.3.1999 בין המדינה לבין לור"מ עוגנו חלוקת העבודה ותחומי האחריות בין הצדדים בקשר לפרויקט. בין משרד הבינוי והשיכון לבין לור"מ נחתמו שני הסכמים נוספים מיום 12.7.04: האחד, ביטל את הסכם המסגרת והשני, הקים חוזה חדש ומפורט בין הצדדים. ביום 16.4.08 נחתמה תוספת לחוזה החדש מיום 12.7.04, שקיבלה תוקף של פסק דין, ובמסגרתה התחייבה לור"מ להשלמת עבודות. לטענת המדינה, לור"מ הפרה את ההסכם עמה בעניינים שונים.

     

21. המדינה טענה כי לא הייתה צד לחוזים עם התובעים, לא בנתה את המבנה, אינה אחראית לליקויים שנתגלו בו ולא הייתה צד לחילופי הדברים בין התובעים לבין לנדקו (ס' 72 לכתב ההגנה).

     

22. המדינה טענה כי לור"מ התחייבה כלפיה, הן בהסכם המסגרת והן בהסכם החדש, כי תשפה אותה בסכום הנזק או האובדן הנובע מתביעה או דרישה כלפי המדינה, וכן לכל נזק או אובדן שייגרמו תוך כדי או עקב ביצוע ההתחייבויות של לור"מ לפי ההסכמים עם המדינה (ס' 39-38 לכתב ההגנה).

     

    ת.א. 49581-10-12

     

23. התובעים הם מוחמד ונאיפה אזברגה. נטען כי הם התגוררו ב"שכונת הרכבת" בלוד בקומפלקס משפחתי שכלל 13 משפחות (ס' 16), ואף הם היו זכאים לקבל יחידת דיור חדשה בשכונת "נווה שלום" בלוד (ס' 18). התובעים תבעו פיצויים בסך 657,494 ₪, בטענה לעיכוב במסירה, וכן להימצאות ליקויים ביחידת הדיור החדשה, באופן המנוגד למערך ההסכמים שהסדירו את הפרויקט: ההסכם הראשון הוא הסכם פינוי שנחתם בין התובעים ללנדקו (לשעבר לור"ם) ביולי 2001; ההסכם השני הוא הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל; וההסכם השלישי הוא הסכם להזמנת שירותי בנייה בין המפונה לבין הקבלן (רם-דר). התובעים הגישו דוגמאות חוזים (נספחים ב', ג', ד' לכתב ההגנה), וטענו כי אף שחתמו על הסכם פינוי והסכם בנייה ביולי 2001 - לא הושארו להם עותקים של ההסכמים (ס' 24, 37 לכתב התביעה). התובעים טענו שמדובר בהסכמים המשלימים זה את זה, ובחוזים אחידים שנועדו להתקשרות עם כלל מפוני "שכונת הרכבת", מבלי שיש להם אפשרות לשנות את התנאים (ס' 25 לכתב התביעה).

     

24. לפי כתב התביעה, התובעים מוחמד ונאיפה אזברגה הם בני הקהילה הבדואית, שהתגוררו במשך שנים בבית ששטחו כ-60 מ"ר ב"שכונת הרכבת" בעיר לוד. ביוזמת המדינה, ביום 12.1.94 התקבלה במינהל מקרקעי ישראל החלטה 624, לפיה דיירי "שכונת הרכבת" חסרי הדיור המוסדר יהיו זכאים לקבלת דיור חלופי בתנאים של זכאי פינוי. לצורך ביצוע החלטת המינהל, הוקמה שכונת נווה שלום, המורכבת מבתים צמודי קרקע, שנועדו לקלוט את המפונים. נטען כי התובעים נמצאו זכאים על-ידי ועדת הפינויים לקבלת הדיור החלופי. נטען כי הוחלט שהתובעים זכאים ליחידת דיור מדגם ב' בת 100 מ"ר, וזאת על-פי קריטריונים שנקבעו על-ידי משרד הבינוי והשיכון. לפי כתב התביעה, הואיל והבנייה הושלמה באיחור רב, בין מועד חתימת ההסכמים ועד למועד מסירת ההחזקה משפחת התובעים הורחבה משש לשמונה נפשות, והתובעים היו זכאים ליחידת דיור בת 130 מ"ר.

     

25. נטען כי הקבלן התחייב לבנות את הבית ולמסור את החזקה בו לידי התובעים תוך 15 חודשים ממועד צו התחלת העבודה. נטען כי במהלך שנת 2001 החלה רם דר בבניית יחידת הדיור. הבנייה הופסקה לאחר זמן מה עקב חילוקי דעות בין רם דר ללנדקו, ככל הנראה עקב אי תשלום שכרה של רם דר במועד, מה שהביא לכך שרם דר עזבה את השטח. התובעים טענו כי רק כעבור מספר שנים, בהם הפרויקט עמד שומם, החל קבלן אחר בביצוע הפרויקט - אשר גם איתו התעוררו בעיות שונות והבנייה הופסקה.

     

26. לטענת התובעים, הבנייה הושלמה באיחור רב ורק באפריל 2010. במשך זמן זה, גרו התובעים לטענתם בתת-תנאים, וסבלו מנזילות בגג הבית הישן. נטען כי התובעים לא יכלו לשאת עוד את מצב הבית הישן, ובתחילת שנת 2010 שיפצו אותו בסך 70,000 ₪ ע"י קבלן פרטי שלא הותיר קבלות, ובין היתר התקינו גג חדש, ארונות מטבח חדשים והגדילו את הבית ע"י הוספת חדר לאור הרחבת המשפחה.

     

27. לטענת התובעים, בעקבות האיחור בהשלמת הבנייה, חל עיכוב במסירת יחידת הדיור, ולבסוף זו נמסרה עם ליקויים רבים, ביניהם בעיות חשמל, צבע לא אחיד, כיורים וארונות שבורים, דלתות לא תקינות, פיצוצים בקירות הבית, מקלט לא תקין, ידיות לא תקינות, נזילות והצפות (ס' 54). לטענתם, פנו פעמים רבות לנתבעות וביקשו לתקן הליקויים, אך דבר לא נעשה. עוד נטען כי טרם מסירת יחידת הדיור נפגשו התובע ושני אחיו עם מקס, מיכה וחנן מלנדקו, אשר הציעו להם לקבל 286,800 ₪ במזומן בתמורה לחתימה על מסמך, לפיו כל המשפחות מוותרות על תוספות הבנייה המגיעות להן עקב התרחבות המשפחות. התובע סירב להצעה, כיוון שלא היה מוכן לוותר על תוספות אלו בשם כל המשפחות מבלי ליידע אותן ולקבל את הסכמתן לכך.

     

28. בעניין הליקויים, התובע טען שהבהיר כי לא יסכים להרס הבתים הישנים אם הליקויים בבתים החדשים לא יטופלו. הושגה הסכמה שהקבלן יהרוס את הבתים הישנים ויבצע את תיקון כל הליקויים בבתים החדשים, אך בפועל הקבלן הרס את הבתים ולא ביצע את התיקונים. התובע פנה לשמאי, שהעריך את עלות התיקונים בסך 131,450 ₪+מע"מ (152,482 ₪). התובעים עצמם ביצעו תיקונים בבית החדש על חשבונם בסך 75,000 ₪: 20,000 ₪ לתיקון מע' הביוב, 3,000 ₪ עבור ברזים, 12,000 ₪ לסיוד הבית, ו- 40,000 ₪ להתקנת גדר סביב הבית (ס' 71).

     

29. התובעים טענו כי הנתבעות אחראיות לעיכוב בבניית היחידה ובמסירתה רק באפריל 2010 ולא ביום 28.2.03, וכן לליקויים שנמצאו בה. נטען כי לנדקו הציגה בפני התובעים מצג שווא, לפיו הבנייה תסתיים בתוך זמן קצר, כאשר בפועל הסתיימה הבנייה לאחר שנים רבות, בהן נאלצו התובעים להתגורר בתנאים לא ראויים. נטען כי לנדקו הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי התובעים, כאשר התרשלה בפיקוח על ביצוע עבודות הבנייה על-ידי רם דר. התובעים רואים בלנדקו, שניהלה את הפרויקט והכספים שיועדו לביצועו, כשלוחה של משרד הבינוי והשיכון, ומשכך הם רואים במשרד הבינוי והשיכון כמי שחב בשיפוי ובפיצוי עבור מעשיה ומחדליה של לנדקו.

     

30. התובעים דורשים פיצויים בגין איחור במסירת יחידת הדיור (291,382 ₪), עוגמת נפש (50,000 ₪), פיצוי מוסכם (18,630 ₪), פיצוי בגין הוצאות תיקונים בבית הישן (70,000 ₪), פיצוי עבור תיקון ליקויים בבית החדש לפי חוות דעת מומחה (152,482 ₪), ופיצוי עבור הוצאות לביצוע תיקונים בבית החדש בסך 75,000 ₪ (ס' 114).

     

31. לנדקו טענה בכתב הגנתה כי יש לסלק את התביעה על הסף בגין היותה קנטרנית, קטנונית וחסרת תום לב. לפי כתב ההגנה, התובעים הם פולשים שהשתלטו שלא כדין על מקרקעי ציבור. טענת התובעים לאיחור במסירת יחידות הדיור אינה נכונה, כיוון שהיחידות נמסרו לידי התובעים בטרם עמדו במחויבותם לפינוי מלא. בנוסף, לנדקו טענה כי מיום 18.6.08 אין לתובעים זכות לטעון נגדה לאיחור במסירה, שכן במועד זה התקשרו עם חב' שרונית להשלמת עבודות הבנייה.

     

32. לטענת לנדקו, אף כשניסתה לפעול לביצוע תיקוני הבדק, התובעים סיכלו עבודות אלה (ר' נספח 3 לכתב ההגנה). נטען כי מצבם של התובעים לא הורע עקב העיכוב במסירת יחידת הדיור. התובעים קיבלו את הבית החדש כמתנה מהמדינה, מבלי שנצטרכו ליתן כל תמורה בעדו, מלבד פינוי השטח בו התגוררו. "קשה לחשוב על דוגמא קיצונית יותר לכפיות טובה ולהתנהגות מחפירה מצד מקבל מתנה, מאשר התביעה שלפנינו: ... התובעים השתלטו שלא כדין על מקרקעין ציבוריים, והקימו עליהם את ביתם; המדובר אם כן, בפולשים למקרקעי המדינה אשר לא שילמו במשך שנים רבות עבר שימושם במקרקעין אלה... במקום להודות ללנדקו ולמשרד השיכון על הטובות וההטבות שהרעיפו עליהם, בחור התובעים להגיש תביעה זו..." (ס' 8). נטען כי הנתבעות היו רשאיות לחזור מהמתנה או לעכב את נתינתה, שכן הדבר היה מוצדק "לאור התנהגותם המחפירה של התובעים", כמו גם לאור ההרעה הניכרת במצבה הכלכלי של לנדקו (ס' 12 לכתב ההגנה).

     

33. לנדקו טענה להיעדר יריבות, לאור העובדה שההסכם היחיד בין הצדדים הוא הסכם הפינוי בו נקשרה עימם כשלוחה של משרד הבינוי והשיכון, בעוד התובעים טוענים לפיצוי בעבור אי עמידה בהסכם הבנייה עם רם-דר, שהיא זו שהתקשרה עימם ישירות בקשר לבינוי. לנדקו מוסיפה וטוענת כי הפיצויים המוסכמים בהסכם הבנייה נקבעו אך לשמש תמריץ לרם דר לעמוד בלוח הזמנים. כמו כן, נטען כי בניית יחידת הדיור התעכבה עקב הפסקת עבודה בלתי מוצדקת מטעם רם דר, אשר נטשה את אתר הבנייה בחודש נובמבר 2004, מבלי שהותירה תיעוד על כך, ו/או עקב הפסקת מימון המשך הפרויקט ע"י משרד הבינוי והשיכון. צוין כי הבנייה חודשה רק בחודש אפריל 2008. סיבה נוספת לעיכוב נובעת, לטענת לנדקו, מהדרישה הבלתי צפויה של עיריית לוד לחידוש היתר הבנייה והקשיים שהערימה לקבלת טופס 4 לאיכלוס היחידה.

     

34. לנדקו טענה כי סכום של 286,800 ₪ הוצע לתובע ואחיו כדי לפתור את הבעיה של סירוב שני אחים ממשפחת אזברגה לפנות את המתחם. נטען כי יש לקזז דמי שימוש ראויים בגין הקרקע שעליה העמידו התובעים את יחידת הדיור שבה התגוררו עד לקבלת יחידת הדיור נשוא התביעה, ואלה מוערכים בכ – 1,000,000 ₪. הנתבעת טענה כי רשימת הליקויים שהעלות לתקנם היא 3,000 ₪ - ואשר צורפה להסכם מיום 6.6.10 - היא מחייבת. נטען כי הקומה הנוספת שבנו התובעים והשיפוצים הנרחבים שערכו הם בבחינת שדרוגים ולא תיקון ליקויים. נטען שחוות הדעת המומחית מטעם התובעים היא מוגזמת, שלא מגיע להם פיצוי שכן לא נגרם להם נזק, שאין מקום לפסוק פיצוי מוסכם, שהפיצוי המוסכם מופרז ושנתקיימו נסיבות המצדיקות התערבות שיפוטית בגובה הפיצוי כך שיש להעמידו על שיעור אפסי, ושתקופת העיכוב במסירת הדירה קצרה ממה שנטען והיא מיום 30.10.03 (מועד צו התחלת עבודה לטענתה) ועד ליום 17.4.2008 (מועד חתימת התובעים על הסכם עם שרונית). לנדקו הוסיפה ודחתה את הדרישה לפיצויים בגין עוגמת נפש.

     

35. מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) טענה בכתב הגנתה כי יש לסלק את התביעה כלפיה על הסף בגין היעדר עילה, שכן על התובעים להפנות את טענותיהם ללנדקו האחראית לביצוע הפרויקט ו/או לרם דר ו/או לשרונית - עמן חתמו על הסכמי הבנייה. נטען להיעדר יריבות, שכן המשרד לא היה צד להסכמים עם התובעים. נטען כי לא מתקיימים יחסי שליחות בינו לבין לנדקו, שפעלה בפרויקט כקבלן עצמאי. נטען כי משרד הבינוי והשיכון פעל מכוח הרשאה חוקית ובסבירות, כפי שרשות שלטונית סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין, ושכל פעולותיו בהקשר לפרויקט נעשו בסמכות ובהתאם להוראות הדין.

     

36. המדינה הפנתה לזיכרון דברים מיום 28.12.97 עם מינהל מקרקעי ישראל, הרשות המקומית ולו"רם (לנדקו כיום), בו תוארו העקרונות הכלליים של הפרויקט (ובחלק מהעניינים אף נקבעו הסדרים מפורטים). המדינה הפנתה להסכם מסגרת מיום 17.3.99 בינה לבין לנדקו, בו עוגנו חלוקת העבודה ותחומי האחריות. נחתמו שני הסכמים נוספים ביום 12.7.04: האחד, ביטל את הסכם המסגרת והשני, הוא חוזה חדש ומפורט. ביום 16.4.08 נחתמה תוספת לחוזה החדש מיום 12.7.04, שקיבלה תוקף של פסק דין, ובמסגרתה התחייבה לנדקו להשלים את העבודות.

     

37. התובעים הגישו כתב תשובה, בו טענו כי ההסכמים בין הצדדים אינם הסכמי מתנה. לטענתם, החלטת המינהל שבה הוקצו להם מקרקעין הקימה להם זכות מוקנית לקבל את המגיע להם ע"פ הסכמי ההתקשרות. נטען כי עצם מסירת הדירות מלמדת שהם לא סירבו לפנות את המקרקעין וכי כל בני משפחת התובעים פינו את המקרקעין מיד עם דרישה. לעניין בניית הקומה הנוספת, התובעים טענו שאין קשר בין בנייתה לבין הליקויים.

     

    במישור הדיוני

     

38. לצד לנדקו ומדינת ישראל, התביעות הוגשו גם כנגד החברה הקבלנית: רם-דר חברה לבנין בע"מ (הנתבעת 2). ואולם, התביעות כנגד הקבלן המבצע נמחקו בהחלטה מיום 19.11.2014, נוכח הליכי הפירוק בהם החברה נתונה. הנתבעת 1 (לנדקו) הגישה הודעת צד ג' כנגד שרונית חברה לבנין ופיתוח בע"מ - חברה קבלנית שנקשרה בהסכם להשלמת העבודות. הודעה זו נמחקה בהסכמה בהחלטה מיום 14.4.2013.

     

39. בהודעה לבית המשפט מיום 23.6.2016, לנדקו קיבלה על עצמה את ייצוג המדינה, תוך שהתחייבה לשאת בכל ההוצאות והתוצאות כפי שתיפסקנה בשתי התביעות. הסכמה דיונית זו מייתרת את הצורך להכריע בחלוקת האחריות שבין הנתבעות 1 ו- 3 לבין עצמן.

     

40. להלן אסקור את התצהירים ואת חוות הדעת שהוגשו. בת.א. 48869-11-11 הוגש תצהירו של התובע מר אזברגה סעיד, שנחקר על תצהירו. בת.א. 49581-10-12 הוגש תצהירו של התובע מר אזברגה מוחמד, שנחקר על תצהירו, וכן הוגשה חוות דעתו של השמאי מר מאיר אייל - הנתבעות ויתרו על חקירתו.

     

41. הנתבעות הגישו תצהירים משותפים לשתי התביעות: מטעם לנדקו הצהירו מר מקס איטח – מנכ"ל חב' לנדקו, גב' גלית יונס – מהנדסת בחב' לנדקו, מר מיכה אברהם – בעל תפקידים שונים בחב' לנדקו, ומר חגי חדד – מהנדס ראשי בחברת מילומור בע"מ. מטעם המדינה הוגש תצהירה של גב' סימונה טסטה – סגנית מנהלת אגף בכיר תקצוב ובקרה במשרד הבינוי והשיכון.

     

    ראיות התביעה

     

    ת.א. 48869-11-11:

     

42. סעיד אזברגה: סעיד הצהיר כי משפחתו התגוררה בשכונת הרכבת בלוד הרבה שנים, למיטב זיכרונו משנת 1977, יחד עם משפחתו המורחבת (ס' 3). סעיד סיפר כי לו ולאשתו יש שבעה ילדים ובזמן שחתמו על ההסכמים נשוא התובענה היו להם שלושה ילדים. הוא הצהיר שגר עם משפחתו יחד עם כ-13 משפחות בנות המשפחה המורחבת בקומפלקס משפחתי במבנה בטון שנבנה על ידי המשפחה ושהם גרו בבית קטן של 40-50 מ"ר בלבד בחדר אחד (ס' 6). מצב הבית היה לא טוב וצפוף (ס' 7). למיטב ידיעתו, התקבלה החלטה במינהל לפנות אותם מהמתחם, ושהם זכאים לבית חלופי חדש שייבנה להם (ס' 8). לפי מה שהוא יודע, משרד הבינוי והשיכון מינה את לנדקו (לור"ם דאז) לצורך ניהול ההתקשרות עימם ולדאוג לבנייה של הפרויקט (ס' 10). סעיד הצהיר כי המו"מ עם לנדקו התנהל ע"י אחיו הבכור ואביו ז"ל (ס' 11). סעיד זוכר שלנדקו התחייבו לבנות ולמסור את הבתים תוך 3 שנים, ושהם יפנו את הבית שבו גרו ב"שכונת הרכבת" (ס' 12).

     

43. סעיד הצהיר כי הוא ואשתו חתמו ביולי 2001 על שלושה חוזים עם לנדקו (ס' 13-14). ההסכם הראשון עליו חתמו הוא הסכם הפינוי, בו התחייבו לפנות את הבית הישן ב"שכונת הרכבת" ולאפשר הריסתו – בתנאי שיקבלו את הבית החדש (ס' 16). עוד הצהיר כי לפי הבנתו, הם חתמו גם על הסכם פיתוח עם המינהל, אך אין לו עותק ממנו (ס' 19). סעיד הצהיר כי מי שהחתים אותם על ההסכמים היו אנשי לנדקו, הוא זוכר אחד בשם חנן, במשרדי לנדקו (ס' 21). סעיד הצהיר כי לפי ההסכמים, משפחתו הייתה זכאית לקבל בית של 100 מ"ר בשכונת "נווה שלום", כי הם היו אז משפחה בת 5 נפשות. סעיד הצהיר כי הבית נמסר להם באיחור רב, ושעד שעברו לבית החדש נולדו להם עוד ארבעה ילדים והיו זכאים לבית גדול יותר של 130 מ"ר (ס' 22). סעיד טען כי לא נתנו לו ולאשתו עותק מההסכמים עליהם חתמו ואמרו להם שההסכמים עוברים לחתימה של הקבלן והצדדים האחרים (ס' 23). הוא לא קיבל שום עותק מההסכמים (ס' 24). סעיד הצהיר כי רק אחרי שקיבל את הבית החדש הוא קיבל עותק מחלק מההסכמים, וגם זה אחרי פניות רבות ללנדקו ורק בעקבות התערבות עו"ד מטעמו (ס' 25).

     

44. סעיד הצהיר כי לפי הבנתו, הבנייה הייתה צריכה להסתיים בפברואר 2003 (ס' 26). לפי מה שסעיד זוכר, כל הזמן החליפו קבלנים, כל פעם מישהו התחיל לעבוד ואז הפסיק וככה זה נמשך שנים רבות. לפי הבנתו, היו בעיות של כסף ולא שילמו לקבלן ובגלל זה הוא הפסיק לעבוד (ס' 27). הם חיכו וציפו לקבל את הבית החדש לפי ההתחייבות של לנדקו, ובינתיים הם נאלצו להצטופף כל השנים בבית הקטן הישן (ס' 29). במשך שנים נאלצו לגור בתת תנאים – תשע נפשות בחדר אחד מט ליפול ורעוע, כאשר לא רצו לשפצו, כי חיכו למעבר הצפוי לבית החדש (ס' 30). רק בחודש אפריל 2010 קיבלו את הבית החדש, אבל לצערם גילו שהבית במצב לא טוב ושיש בו ליקויים רבים, בין היתר בעיות חשמל, סיוד ורטיבות (ס' 31-32).

     

45. סעיד טען כי לא מספיק שחיכו שנים לקבל את הבית, אלא שהתברר שרמת הבנייה הייתה נמוכה מאוד ולא ראויה (ס' 33). כשראה את מצב הבית לא רצה לקבל בו חזקה ולעזוב את הבית הישן, אפילו שבבית הישן היה צפוף מאוד (ס' 35 לתצהירו). לדבריו, הסיבה היחידה בגינה הסכימו לעבור לבית החדש ולפנות את הבית הישן היא בשל הבטחת לנדקו לאחיו שהכל יתוקן. " ... לנדקו הבטיחו להם שהכל יתוקן ורק בגלל זה הסכמנו כולנו לקבל את הבתים החדשים ולפנות את הבתים בשכונת הרכבת" (ס' 36 לתצהירו).

     

46. סעיד הצהיר כי כשראה את מצב הבית הוא עצמו פנה אל הקבלן סמי אלטורי, שעבד אז בפרויקט, בגלל שהכיר אותו. הקבלן אמר לו שיתקן את כל הבעיות (ס' 37). אח שלו פנה לנציגים של לנדקו בנוגע לבעיות הקשות בכל הפרויקט (ס' 38). למיטב זיכרונו, נציגים של לנדקו הגיעו מספר פעמים כדי לראות את הליקויים ואת המצב הקשה של הבית. הנציגה של לנדקו שהייתה אצלו בבית ערכה רשימה של כל הבעיות שהיו בבית והבטיחה שיטפלו בזה (ס' 39). ידוע לו שהתקיימה פגישה בין אח שלו, נציג לנדקו והקבלן אלטורי והם סיכמו שהקבלן יהרוס את הבתים הישנים עבור מחצית מהתמורה, ואת המחצית השנייה יקבל בתוך חודש, ובלבד שיתקן את כל הליקויים (ס' 40). למרות זאת, אצלו בבית לא תיקנו את הליקויים (ס' 41). סעיד הצהיר כי לאחר שהבין שלא יתקנו את הליקויים בביתו, הוא החליט לבצע את התיקונים בעצמו (ס' 42). במשך שנה שהתה המשפחה אצל בני הדודים שלו, ובזמן זה ערך את התיקונים בבית (ס' 43). השיפוצים שערך עלו 41,180 ₪ (ס' 44 לתצהירו).

     

47. סעיד הצהיר כי היו בבית עוד הרבה תיקונים לערוך, אך אז לא היה לו עוד כסף עבורם. הוא תיקן מה שהיה יכול להרשות לעצמו (ס' 45). מצב הבית החדש המשיך להיות לא טוב, גם לאחר התיקונים שביצע (ס' 46). בשנת 2012 בערך ערך שיפוץ נוסף, לאור המצב הגרוע (ס' 47). היה צריך לרצף מחוץ לבית, כי הקבלן השאיר אדמה חשופה, היה צריך לתקן את כל התריסים ולהחליף את מערכת החשמל שהייתה לא תקינה (ס' 48). סעיד הצהיר שהוציא סך של 100,000 ₪ לערך על המשך השיפוץ (ס' 49). לדבריו, הוציא כסף רב בגלל שמצב הבית היה כל כך גרוע והנתבעות צריכות להחזיר לו את הכסף שהוציא (ס' 50). הוא טוען שעד היום יש לו בעיות בבית ונזילות שהוא לא יודע מה מקורן (ס' 51). הוא הביא מישהו לתקן את הרטיבות, אך הבעיה חוזרת ויש סימנים על קירות הבית שגם אחרי תיקוני הצבע שביצע הם חוזרים (ס' 52).

     

48. סעיד הצהיר כי מעולם לא סירבו לפנות את הבתים הישנים, ולפי מה שהוא יודע כל בני משפחתו החתומים על הסכמי ההתקשרות פינו את המקרקעין עם דרישה (ס' 53 לתצהירו). הם קיימו באופן מלא את הוראות ההסכמים ופינו את הבית שהתחייבו לפנות (ס' 54-55).

     

49. סעיד הצהיר כי הנתבעות מסרו את הבתים באיחור של כשבע שנים והם צריכים לשלם להם פיצוי בסך 600$ לכל חודש איחור (ס' 56). נטען שהנתבעות התרשלו בבניית בתיהם ובנו בתים מאיכות ירודה ולא לפי התקן. הבית נמסר כשאינו ראוי למגורים והנתבעות הפרו את ההתחייבות כלפיהם (ס' 57). סעיד הצהיר כי הנתבעות לא תיקנו את הליקויים שהתגלו בביתו כבר במסירת החזקה ולאחריה (ס' 58). סעיד ומשפחתו נאלצו לשלם מכיסם את הוצאות התיקונים והנתבעות צריכות להחזיר להם כסף זה (ס' 59).

     

50. סעיד הצהיר כי בהתאם לחישוב שנערך עבורו בהגשת התביעה, סך החבות בגין איחור במסירת החזקה מגיע לכדי 291,382 ₪ בעבור 72 חודשי איחור (מחודש מרץ 2003 ועד לחודש מרץ 2010), כאשר הפיצוי עבור כל חודש איחור הוא 600$, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ס' 63). בנוסף, סעיד הצהיר כי נגרמה להם עוגמת נפש בגין האיחור בבנייה. בשבע השנים של איחור במסירה, נאלצו לחיות בצפיפות רבה ובתנאים לא ראויים ושאם לא די בזה עד שכבר קיבלו את הבית, הוא לא היה ראוי למגורים והם נאלצו להתגורר כשנה אצל משפחה לצורך התיקונים ולהוציא כסף שלא היה להם כדי שהבית יהיה במצב נורמלי (ס' 64-65). סעיד דרש פיצוי בסך 50,000 ₪ על עוגמת הנפש (ס' 66).

     

51. לסיכום: סעיד טען כי לפי ההסכמים עליהם חתם מגיע לו פיצוי בסך 280,121 ₪ בגין איחור במסירת החזקה בבית החדש, סך של 50,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת הנפש, פיצוי מוסכם בסך 18,630 ₪ בהתאם להסכמים עליהם חתם עם הנתבעות, פיצוי בסך 41,180 ₪ בגין הוצאות התיקונים שביצע בבית החדש, ועוד סך של 100,000 ₪ פיצוי בעבור תיקונים נוספים שביצע מאז הגשת התביעה.

     

    ת.א. 49581-10-12 :

     

52. מוחמד אזברגה: מוחמד מצהיר כי משפחתו הגיעה ללוד בשנת 1974 לערך. הוא ומשפחתו המורחבת התיישבו ב"שכונת הרכבת" בבתים שרכשו והם גרו, 13 משפחות, במתחם אחד (ס' 3). הוא עצמו התגורר בבית קטן בשטח 60 מ"ר בעל שני חדרים (ס' 5). למיטב ידיעתו, התקבלה החלטה של המינהל לפנות אותם מהמתחם, ושהם יהיו זכאים לבית חלופי חדש שיבנה להם (ס' 6). להבנתו, גם משפחתו המורחבת הייתה זכאית על פי החלטת ועדת הפינויים (ס' 7). ידוע לו שמשרד הבינוי והשיכון מינה את לור"ם (לנדקו) לניהול ההתקשרות עימם ולדאוג לבנייה של הפרויקט (ס' 9). נציגי לנדקו פנו אל משפחתו, הסבירו על התוכנית וניהלו מו"מ לחתימה על הסכמי הפינוי (ס' 10-11). המשפחה ולנדקו הגיעו להסכמה והמשפחה שלו, לרבות הוא ואשתו, חתמו על שלושה הסכמים ביולי 2001 (ס' 12-13). מוחמד הצהיר כי כשהם חתמו על ההסכמים לא ניתנה להם האפשרות לערוך שינויים בהם ושהם ראו את ההסכמים בפעם הראשונה במועד החתימה עליהם (ס' 15).

     

53. מוחמד סיפר שדרשו ממנו לחתום על שלושה הסכמים: הסכם פינוי עם לור"ם, הסכם פיתוח עם המינהל והסכם שירותי בנייה עם הקבלן (ס' 16, ס' 19). לא נתנו להם עותק מההסכמים (ס' 22-23). לפי ההסכמים, משפחתו הייתה זכאית לקבל עם פינוי כולל של כלל המקרקעין המוחזקים על ידי משפחתו את זכויות החכירה ביחידת דיור מדגם ב' בגודל 100 מ"ר במגרש בשכונת "נווה שלום" (ס' 20). הבנייה הייתה צריכה להסתיים בפברואר 2003, אך היא נמשכה הרבה יותר, שכן כל פעם החליפו קבלנים שהפסיקו לעבוד (ס' 25-24). במועד שקיבלו את הבית, המשפחה גדלה לשמונה נפשות, ולכן לטענתו היו זכאים לבית גדול יותר של 130 מ"ר (ס' 21).

     

54. מוחמד הצהיר כי הם חיכו וציפו לקבל את הבית החדש בהתאם להתחייבות לנדקו, ושהם נאלצו להצטופף בינתיים כל השנים בבית הישן והרעוע ולגור בתת תנאים, כאשר לא רצו לשפצו כי חיכו למעבר הצפוי לבית החדש (ס' 28-29). הם סבלו גם מנזילות מהגג הלא תקין בבית הישן (ס' 30). לאורך השנים, פנה מוחמד ללנדקו ולקבלנים בשטח וביקש לבדוק מה קורה ולמה יש עיכוב כל כך גדול במסירת הבתים, וכל פעם אמרו לו שיש בעיות (ס' 31). בינתיים, שלדי הבתים עמדו נטושים וכשחזרו לעבוד עשו עבודה חלקית, לא מקצועית ולא יסודית (ס' 32). בשנת 2010 (הוא לא זוכר את המועד המדויק), אחרי שנמאס למשפחה מהבטחות לגבי הבית החדש ולאחר שלא יכלו עוד לגור בתנאים הקשים של הבית הישן, הם ערכו שיפוץ: התקינו גג חדש, ארונות מטבח והגדילו את הבית בחדר נוסף. עלויות השיפוץ עמדו על סך 70,000 ₪ ואת השיפוץ ערך קבלן פרטי בשם יוסף אלטורי, ואין להם קבלות עבור השיפוץ (ס' 33). רק בחודש אפריל 2010 קיבלו את הבית החדש (ס' 34).

     

55. מוחמד הצהיר כי בטרם קיבל את הבית החדש, הוא ושני אחיו השתתפו בפגישה במשרדי לנדקו. בפגישה הבהירו לו שבגלל שהמשפחה שלו מונה שמונה נפשות, הוא זכאי לתוספת בנייה, אבל במקום התוספת הציעו לו לקבל של 286,800 ₪ במזומן, ובתנאי שיחתום על מסמך ויתור על תוספת בנייה. לכך הוא לא הסכים, מכיוון שלנדקו רצו שהוא יחתום בשם כל המשפחה המורחבת (כל 13 המשפחות) (ס' 35 לתצהירו). לאחר שאמר שהוא לא מוכן לחתום, הוא לא קיבל את הכסף וגם לא בית גדול יותר (ס' 36).

     

56. מוחמד הצהיר כי עוד לפני שקיבל את הבית הבחין שמצבו לא טוב, אך הבין עד כמה המצב גרוע רק כשכבר נכנס לבית. הוא דיווח על כך לנציגי לנדקו, שהבטיחו לו שתוך שבוע יגיעו עובדים לתקן הכל (ס' 38). ביקשו ממנו להיכנס לבית בטרם ביצוע התיקונים, משום שאחרת צריך לשמור על הבתים, ואם הם לא יכנסו אז הבתים ייהרסו בסוף (ס' 38). כשנכנסו לבית גילו בו ליקויים רבים, ביניהם בעיות חשמל, נזילות ואביזרים שבורים (ס' 39). מוחמד הצהיר כי פנה אל הנתבעות פעמים רבות וביקש מהם לתקן את הליקויים, אך דבר לא נעשה (ס' 41). בין היתר, פנה למהנדסת גלית ולמקס מנהל הביצוע, וסיפר להם על הבעיות הקשות בדירה. נציגי לנדקו ראו את כל הבעיות, רשמו אותן ואמרו לו שידאגו שכל הבעיות יטופלו (ס' 42).

     

57. מוחמד הצהיר כי באחת הפגישות, בנוכחות הקבלן סמי אלטורי, הוא הבהיר למיכל ולמקס מלנדקו שאם לא יתקנו את הליקויים בבית שלו ובבתים של שאר המשפחה, אזי הם לא יסכימו להריסה של הבתים הישנים. מיכל ומקס אמרו לו שיש בעיות כספיות עם הקבלן ושאם הם לא ישלמו לו על ההריסה, אזי לא יהיה לו כסף לבצע את התיקונים (ס' 43). באותה פגישה, סוכם בכתב שהקבלן אלטורי יהרוס את הבתים, אך יקבל רק מחצית מהתמורה עבור ההריסה, כאשר את המחצית השנייה יקבל בתוך חודש, ובלבד שיתקן את כל הליקויים (ס' 44). הקבלן הרס את הבתים הישנים, אבל לאחר מכן נעלם ולא הגיע לבצע את התיקונים (ס' 45).

     

58. מוחמד פנה שוב למיכל ולמקס, ושמיכל הגיעה אליו לבית כמה פעמים, ערכה סיור וציינה מה הליקויים הדורשים תיקון בבית (ס' 46). גם לאחר כל הביקורים אצלו בבית, הליקויים הרבים לא תוקנו (ס' 48-47 לתצהירו). הוא העיד (פ' ע' 22 ש' 1-3): " ... היו חודשיים כל יום שאני הולך אליהם, אומרים לי " מחר, מחר". אחרי חודשיים אומרים לי קח 5,000 ₪ על כל בית ותעשה את זה לבד. אמרתי בסדר, לא נתנו כלום. אחרי תקופה חזרתי אליהם, ביקשתי את ה- 5000, אמרו לא. ככה כמה פעמים."

     

59. מוחמד הצהיר כי לאחר שהבין שלא יתקנו את הבעיות בביתו, הוא פנה לשמאי כדי לקבל חוות דעתו על הליקויים (ס' 49). המומחה ביקר בבית ונתן חוות דעת, לפיה הליקויים נובעים באופן ישיר מעבודות הבנייה ועלות התיקונים מוערכת בסך 152,482 ₪ (ס' 50). לאחר שראו כי הנתבעות לא עושות דבר על מנת לתקן את הליקויים בבית, ביום 12.1.11 שלחו מכתב דרישה ללנדקו ולמשרד הבינוי והשיכון ע"י עו"ד ששכרו לייצגם, בו דרשו תיקון הליקויים כולם באופן מיידי וצירפו את חוות דעת המומחה (ס' 52). הנתבעות לא ענו למכתב זה (ס' 53).

     

60. מוחמד הצהיר כי בשלב כלשהו פנה אליו מהנדס מטעם הנתבעות וביקש להיפגש אצלו בבית עם קבלן. המהנדס אמר שאין צורך לפנות לבית המשפט ושהם ידאגו לבצע את התיקונים בעצמם (ס' 56). לאחר מכן, הגיע לביתו איש מקצוע שדחה את טענת הליקויים, באומרו שאת זה לא ביקשו ממנו לתקן. בפועל, מוחמד מצהיר כי איש המקצוע לא עשה כמעט דבר בביתו ושגם החוטים שהחליף בחלונות לא הצליחו (ס' 57). מוחמד טען כי לאור המצב הרע של הבית לא הייתה לו ברירה והוא שכר שירותי קבלן לתיקון בעיות האינסטלציה ומערכת הביוב והחשמל בסך 160,000 ₪ (ס' 58-59).

     

61. לדברי מוחמד, מעולם לא סירבו לפנות את הבתים הישנים ולפי מה שהוא יודע כל בני משפחתו החתומים על הסכמי ההתקשרות פינו את המקרקעין עם דרישה (ס' 60 לתצהירו). לטענתו, הם קיימו באופן מלא את ההסכמים ופינו את הבית שהתחייבו לפנות (ס' 61-62). הנתבעות מסרו להם את הבתים באיחור של כשבע שנים וצריכים לשלם להם פיצוי לפי 600$ לכל חודש איחור (ס' 63). בנוסף, הנתבעות התרשלו ובנו בתים מאיכות ירודה ולא לפי התקן ונמסר להם בית שאינו ראוי למגורים (ס' 65). המשפחה נאלצה לשלם מכיסה את הוצאות התיקונים והנתבעות צריכות להחזיר להם כסף זה (ס' 66). מוחמד דרש גם פיצויים מוסכמים בסך 18,630 ₪ לפי ס' 14.1 ו-14.2 להסכם הבנייה (ס' 69). בנוסף, דרש פיצוי בגין עוגמת נפש מחמת האיחור הגדול בבנייה. בשבע השנים של האיחור, נאלצו לחיות בצפיפות רבה ובתנאים לא ראויים, ואם לא די בזה – גם כשכבר קיבלו את הבית הוא לא היה ראוי למגורים (ס' 71-72). מוחמד דרש פיצוי בסך של 50,000 ₪ על עוגמת הנפש (ס' 73).

     

62. לסיכום: מוחמד דרש פיצוי בסך 280,121 ₪ בגין איחור במסירת הבית החדש, סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, פיצוי מוסכם בסך 18,630 ₪, פיצוי בסך 70,000 ₪ בגין הוצאות לתיקונים שביצע בבית הישן, פיצוי על סך 152,482 ₪ לפי חוות דעת מומחה עבור תיקון ליקויים שנובעים מבנייה רשלנית ולא מקצועית, ופיצוי בסך 75,000 ₪ בגין הוצאות התיקונים שביצע בבית החדש.

     

63. חוות דעת השמאי מאיר אייל: ביום 22.11.2010 בדק את הליקויים בבית התובעים מוחמד ונאיפה אזברגה, ואלו ממצאיו: שכבת הטיח השחור בכל קירות הבית נעשתה באופן לא תקין (ס' 1), שכבת הטיח הלבן חסרה מים בזמן עשייתה (ס' 2), משטח שכבת הטיח השחור והלבן אינו ישר ואינו סימטרי (ס' 3), רצפת הבית אינה סימטרית (ס' 4), במשטח כל ריצוף הוחלפו אריחי טרצ'ו שאינם תואמים את שאר הבית באופן חריג (ס' 5), קיימים חסרים באריחי פנלים בקירות (ס' 6), קיימים סדקים מבניים פנימיים וחיצוניים (ס' 7), קיימים סדקים במבנה זוג אסלות חדרי השירותים (ס' 8), משקוף ודלת כניסה פלדלת הותקנו באופן לא מקצועי (ס' 9), המוזאיקה בחלון הדרומי שבורה (ס' 10), מנגנוני התריסים לסלון ובשני חדרי שינה אינם תקינים (ס' 11), תריס חדר ממ"ד אינו תקין (ס' 12), דלת חדר הממ"ד אינה תקינה (ס' 13), מערכת אינסטלציית המטבח נוזלת, חלודה וחסרים חלקים (ס' 14), ברז כיור המטבח שבור, נוזל ואינו תקין (ס' 15), ארון המטבח חסר חלקים ופנל תחתון רקוב בחלקו, כתוצאה מנזילת מים (ס' 16), כיור ארון המטבח אינו תקין, רופף וללא איטום (ס' 17), דלתות חדר האמבטיה וחדרי השינה, כולל משקופים, אינן תקינות וחסרות חומרי השלמה בין המשקוף לקירות (ס' 18), ברז ניל מכונת הכביסה רופף, חלוד, נוזל ואינו תקין (ס' 19), ולא קיימים מפתחות פנימיים לכל דלתות הפנים (ס' 20).

     

64. המומחה סבור כי כל הליקויים שפירט בחוות דעתו נובעים במישרין מעבודות הבניה. הוא העריך את תיקון הליקויים בסך 152,482 ₪, ואמד את תקופת תיקון הליקויים בחודש ימים.

     

    ראיות ההגנה

     

65. גלית יונס: גב' יונס הצהירה כי היא משמשת מהנדסת בחברת לנדקו משנת 2002 (ס' 1) ובמסגרת תפקידה ליוותה את פרויקט "נווה שלום" (ס' 4). צו התחלת עבודה ניתן לאחר קבלת היתר הבניה ביום 30.10.03 (ס' 5). הבנייה התקדמה בקצב טוב עד נובמבר 2004, עת רם-דר נטשה את אתר הבניה (ס' 6). התובעים התקשרו עם שרונית בהסכם להשלמת עבודות הבנייה ביום 18.6.2008 (ס' 7). בניית הבתים הושלמה בפברואר 2009 וטופס 4 ניתן ביום 25.2.09. התובעים לא שילמו תקופה ארוכה לחברת החשמל, נוצר עיכוב בהמשך הפרויקט הכולל ריצוף המדרכות (ס' 8). היה צורך כי כל 11 היחידות ישלמו את הנדרש לחברת החשמל, כדי שזו תחבר היחידות לרשת החשמל. רק לאחר הסדרת התשלום לחברת החשמל היה ניתן לרצף את המדרכות ולפנות בבקשה לקבלת טופס 4 לאיכלוס. סיבות נוספות לעיכוב בקבלת טופס 4 נעוצות בעובדה שעיריית לוד הקימה דרישה לא סבירה ולא צפויה לחידוש היתר הבנייה, ובעובדה שרם דר נטשו את ביצוע הבניה מבלי שהשאירו על כך כל תיעוד (ס' 9-10).

     

66. גב' יונס הצהירה כי חמולת אזברגה לא הסכימה לפנות את המתחם, למרות שבניית היחידות החדשות הושלמה, וזאת משום שדרשו לקבל שתי יחידות דיור נוספות עבור שני אחים המתגוררים איתם. הוסבר להם שלא ניתן לבנות יחידות נוספות, ללא הועיל. במשך חודשים רבים נוהלו מגעים עם חמולת אזברגה, באמצעות מייצגה מוחמד אזברגה, כדי לשכנע אותם לפנות את המתחם ולקבל את יחידות הדיור. אזברגה אמרו שהם מעדיפים להישאר במתחם הרכבת ולא לעבור ליחידות הדיור החדשות, אם משמעות הדבר היא שלא כל החמולה מקבלת יחידות (ס' 11).

     

67. לפתרון הבעיה, משרד הבינוי והשיכון הסכים ליתן לשני האחים שסירבו להתפנות סך של 286,000 ₪, אך נציג המשפחה (מוחמד) סירב לקבל את ההצעה (ס' 12 לתצהירה): " ... הזמנו את מוחמד אזברגה למשרדי לנדקו ומסרנו לו על הצעת משרד הבינוי והשיכון, אך הוא דחה אותה ללא כל הסבר. הטענה של מוחמד בסעיף 35 לתצהירו כאילו הסכום הוצע לו במקום לבנות לו בית גדול לא יכולה להיות נכונה: גודל הבתים נקבע במועד קביעת הזכאות ואף אם המשפחה הזכאית גדלה, לא נבנה עבורם בית גדול יותר."

     

68. גב' יונס סיפרה כי 11 היחידות שנבנו עמדו ריקות והיה צורך לשמור עליהן. בלית ברירה, הוסכם עם התובעים שרק הבתים של מי שיתפנה יהרסו, ושני האחים שמסרבים לפנות את המתחם יישארו בו ובתיהם לא יהרסו (ס' 13). לדבריה, התובעים בנו חומות במקום גדרות שאושרו לפי היתר הבנייה, וגרמו לחריגות בנייה בוטות. חפירת כלונסאות, לטענת גב' יונס, פגעה במערכת הביוב שאותה נאלצו התובעים לתקן על חשבונם. גב' יונס הצהירה כי טרם מסירת הדירות, הקבלן מילא פרוטוקול המפרט הליקויים בהן ולאחר ביצוע התיקונים החתים את התובעים על אישור שכך נעשה (ס' 15). לאחר מסירת היחידות, העלו התובעים טענות לגבי ליקויי הבניה והודיעו כי הם מסרבים להריסת המתחם בשכונת הרכבת אם הליקויים לא יתוקנו.

     

69. ביום 6.6.2010, גב' יונס הגיעה להסכמה עם מוחמד כנציג החמולה, לפיה ייערך פרוטוקול המפרט את הליקויים. הוסכם שלנדקו תעכב סך של 55,000 ₪ (5,000 ₪ לכל דירה) כדי להבטיח שהקבלן אלטורי יתקן את הליקויים, ואם לאחר חודש ימצא שלא תוקנו, הרי שבעלי הדירות (ולא הקבלן) יקבלו פיצוי בסך 5,000 ₪. לדבריה, הליקויים היו שוליים וזה בא לידי ביטוי גם בפרוטוקול וגם מהעובדה שעוכב סך של 5,000 ₪ בלבד לדירה (ס' 17).

     

70. לסיכום: גב' יונס טענה כי העיכוב בבנייה לא היה תלוי בלנדקו, אלא בגורמים חיצוניים: התובעים עצמם שעיכבו תשלום לחברת החשמל, דרישות לא צפויות ולא סבירות של עיריית לוד, נטישת האתר על ידי רם דר, והעובדה שהתובעים לא היו מוכנים להתפנות עד שלא ידאגו לדיור גם לבני משפחה נוספים בחמולה שלא נכללו בהסכמים. באשר לליקויים בבנייה, גב' יונס הצהירה שהתובעים בנו חריגות בנייה שפגעו במבנים, ואילו לנדקו עשתה כל מה שביכולתה על-מנת לתקן את הליקויים המינוריים שהיו.

     

71. מיכה אברהם: מר אברהם עובד בתפקידים שונים בלנדקו משנת 1998 (ס' 1), ובתקופה הרלוונטית שימש כרכז פרויקט "נווה שלום" (ס' 2). לנדקו שימשה בפרויקט זה כזרוע מבצעת של משרד הבינוי והשיכון (ס' 6). המגרשים בפרויקט הם בבעלות מדינת ישראל ובהתאם לחוזה בין לנדקו למשרד הבינוי והשיכון, המשרד יקצה למפונים מגרשים בכפוף להסכמי פינוי, פיתוח ובנייה (ס' 7). החוזה לבניית יחידות הדיור נחתם ישירות בין התובעים לרם-דר ומכוחו היו אמורות להיבנות יחידות הדיור ע"י רם דר (ס' 8). קביעת הזכאים בפרויקט נעשתה ע"י ועדת הפינויים, וגודל הדירה שיועדה לכל משתכן נקבע לפי קריטריונים של משרד הבינוי והשיכון ובהתאם לדגמים שתוכננו מראש (ס' 9).

     

72. כל משפחה הוחתמה על המסמכים הרלוונטיים להשתתפותה בפרויקט (כולל הסכם פינוי עם לנדקו והסכם בנייה עם רם-דר), ורק לאחר החתמת כל המשפחות שבמתחם הוצא צו עבודה (ס' 10). המשתכנים קיבלו יחידות דיור ללא תשלום, לאחר שהוגדרו כ"מחוסרי דיור", מכיוון שהקימו ביתם על קרקע שאליה פלשו, מבלי שרכשו בה בעלות (ס' 11). בהתאם למתווה הפרויקט, יחידת הדיור נמסרת למשתכן רק לאחר שפינה את מקום מגוריו בשכונת הרכבת, חפציו הועמסו על משאית וטרקטור הרס את ביתו (ס' 12). מר אברהם הדגיש כי הדרך היחידה לפנות את מתחם המגורים היא בשיתוף כל המשפחות בפרויקט (ס' 13). חמולת אזברגה מנתה 11 משפחות גרעיניות, ובהתאם לכך נקבע בוועדת הפינויים כי תיבננה 11 יחידות דיור (ס' 15). לטענת מר אברהם, משפ' סלחה אזברגה עיכבה את החתימה על מסמכי ההתקשרות כאשר חתמה עליהם רק ביום 11.5.03 (ס' 16 לתצהירו).

     

73. צו התחלת עבודה ניתן לאחר קבלת היתר הבנייה ביום 30.10.03 (ס' 18). בחודש נובמבר 2004 רם דר נטשה את הפרויקט (ס' 19). לטענת מר אברהם, הסכם הבנייה שבין רם-דר לתובעים מציין את הסכמתם המפורשת של התובעים, לפיה לנדקו או משרד הבינוי והשיכון לא יישאו בכל הוצאה/נזק/אחריות לאי ביצוע ההסכמים, וזאת לפי ס' 2.4.9, 2.4.10, ס' 7.6, ס' 7.8ב', ס' 8.2 וס' 15.2 להסכם הבנייה (ס' 20). נטען כי לנדקו היוותה אך גשר מקשר בין התובעים לרם-דר עד קשירת הסכם הבנייה ביניהם, ומעת שנכרת הסכם הבנייה - הקשר של התובעים ולנדקו הסתיים (ס' 21). נטען כי רם-דר היא זו שחייבת ישירות כלפי התובעים עבור מתן שירותי הבנייה והיא זו שתהיה מחויבת, אם בכלל, בתשלום בגין האיחור במסירה (ס' 22).

     

74. לסיכום: מר אברהם הצהיר כי תנאי הזכאות לפרויקט הוכתבו ע"י המשרד לבינוי ולשיכון ומי שהיה זכאי לדירה – קיבל אותה לפי תנאי זכאותו. העיכוב בבנייה נגרם בשל משפחות אזברגה עצמן, שכן חלק מהן חתמו על מסמכי ההתקשרות במועד מאוחר, באופן שעיכב את הבנייה עבור כלל משפחות החמולה. בנוסף, הסכם הבנייה נחתם בין רם-דר לבין התובעים, כך שכל תלונה בעניין הבנייה יש להפנות לרם-דר.

     

75. מקס איטח: מר איטח התחיל לעבוד בלנדקו בינואר 2004 ובספטמבר 2013 מונה למנכ"ל, עד לחודש ספטמבר 2015 (ס' 2). הוא סיפר כי מטרת הפרויקט הייתה להביא לפינוי והריסה של שכונת הרכבת, שנבנתה באופן בלתי חוקי על ידי ערבים-בדואים פולשים, ברובם (ס' 5). הרעיון היה להציע לתושבי השכונה פתרונות דיור חלופיים הולמים המתבססים על בנייה צמודת קרקע על מקרקעין שבבעלות המדינה בסמוך לשכונת הרכבת (ס' 6). לנדקו שימשה כ"חברה מנהלת" בלבד ולא הייתה אמורה לשאת בסיכונים הכרוכים בביצוע הפרויקט. טענות/דרישות של התובעים בקשר לבנייה, עליהם להפנות לקבלן בלבד (ס' 9). לדבריו, לנדקו ניהלה את הפרויקט בצורה מעולה ביחס לתנאי השטח (פ' ע' 35 ש' 20-21).

     

76. בפועל, התברר כי ביצוע הפרויקט מורכב פי כמה וכמה מהצפוי ולנדקו נתקלה בקשיים רבים, שלא בשליטתה, אשר גרמו להימשכות הפרויקט זמן רב מעבר למתוכנן. הדבר גרם ללנדקו הוצאות רבות נוספות לעומת העלויות ששימשו בסיס לתקציב המקורי של הפרויקט (ס' 10). מר איטח הצהיר כי צו התחלת עבודה ניתן לאחר קבלת היתר הבניה ביום 30.10.03 (ס' 11). הבנייה התקדמה בקצב טוב עד לנובמבר 2004, אז קבלני המשנה של רם דר הפסיקו לעבוד בטענה כי רם-דר לא משלמת להם. רם-דר נטשה את אתר הבניה, ובהמשך נקלעה לחדלות פירעון (ס' 12). הפסקת הביצוע ע"י רם דר פגעה פגיעה קשה בהמשך הפרויקט, וללנדקו לקח זמן ומשאבים כספיים רבים כדי להמשיך את ביצוע העבודות. אחת הסיבות לכך הייתה נעוצה בסירוב של משרד הבינוי והשיכון לממן הוצאות שנגרמו כתוצאה מנטישת רם-דר (ס' 13).

     

77. מר איטח הצהיר שקבלנים לא הסכימו להשלים את הפרויקט, בשל סירוב רם-דר לאפשר לקבלן אחר לבצע את העבודות עד שחובה ישולם (ס' 14). רם-דר השתלטה על האתר בצורה כוחנית והצהירה כי לא תיתן לאיש להתקרב (ע' 42 ש' 26-27). קושי נוסף נבע מדרישות של אבי החמולה – אבו נאיף המנוח – לקבל יחידות דיור נוספות עבור בני משפחתו ולהגדיל את היחידות שכבר אושרו, כיוון שכל דרישה כזו חייבה אישור של המשרד לבינוי ולשיכון (ס' 16). דרישות אלה אותתו שצפויות בעיות עם המשפחה בהמשך (ע' 43 ש' 14-15). התקשורת עם המשפחה, דרך נציג מסוים, סיבכה והאריכה את התהליך, מה גם שמדובר בסוג אוכלוסייה קשה (ע' 44 ש' 1-3).

     

78. מר איטח טען שלנדקו הייתה מעוניינת להשלים את הפרויקט בהקדם האפשרי ושנגרמו לה הוצאות אדירות בגין הצורך לשמור על יחידות הדיור במשך תקופה ארוכה, ולנדקו כחברה מנהלת לא הייתה אמורה לשאת בהן (ס' 16). לנדקו עשתה כמיטב יכולתה כדי לחדש את העבודות בפרויקט (ס' 17), נחתם חוזה חדש בין לנדקו למשרד הבינוי והשיכון בחודש אפריל 2008, והיה ניתן לבצע את הפרויקט באמצעות חב' שרונית - עמה התקשרו התובעים בהסכם להשלמת עבודות הבנייה ביום 18.6.08 (ס' 18). ואולם, חמולת אזברגה לא הייתה מוכנה לפנות את המתחם כשהושלמה בניית היחידות בתחילת שנת 2009, ודרשה לקבל שתי יחידות דיור נוספות עבור שני אחים המתגוררים איתם (ס' 19 לתצהירו).

     

79. מר איטח טען כי אסור היה ללנדקו לאכלס יחידות דיור חדשות עד להריסת המתחם הישן. לכן, העיכוב במסירת היחידות החדשות נבע מאשמת התובעים ומשפחתם (ס' 20). במשך חודשים רבים נוהלו מגעים עם חמולת אזברגה, באמצעות מייצגה מוחמד אזברגה, כדי לשכנע אותם לפנות את המתחם ולקבל את יחידות הדיור. אך המשפחה אמרה שהיא מעדיפה להישאר בשכונת הרכבת ולא לעבור ליחידות החדשות, אם משמעות הדבר היא שלא כל בני החמולה מקבלים יחידות (ס' 21). לשם השגת פתרון, משרד הבינוי והשיכון הסכים ליתן לשני האחים שסירבו להתפנות סך של 286,000 ₪, אך נציג המשפחה (מוחמד) סירב לקבל את ההצעה ללא הסבר (ס' 22 לתצהירו). מר איטח הוסיף כי גודלן של יחידות הדיור נקבע במועד קביעת הזכאות וגם אם המשפחה גדלה, לא ייבנה עבורה בית גדול יותר (שם).

     

80. מר איטח הצהיר כי 11 היחידות שבנייתן הסתיימה עמדו פנויות והיה צורך לשמור עליהן. בלית ברירה, לנדקו הסכימה עם חמולת אזברגה שבתיהם הישנים של שני האחים שסירבו להתפנות מהמתחם הישן - לא יהרסו (ס' 23). התוצאה הייתה שרק חלק מהמתחם בשכונת הרכבת נהרס, וזאת בניגוד לאחת המטרות העיקריות בפרויקט: פינוי קרקע פלושה (ס' 24).

     

81. לסיכום: מר איטח מצהיר כי לנדקו הייתה החברה המנהלת של הפרויקט וטען שאין לגלגל עליה סיכונים שלא נטלה במסגרת ההסכמים עליהם חתמה. לדבריו, ביצוע הפרויקט נתקל בקשיים משמעותיים עקב התנהלות עקשנית מצד חמולת אזברגה שהעלתה דרישות חדשות, הנטישה של הקבלן רם-דר, שאף נהג בבריונות והקשה על כניסת קבלנים חדשים, סירוב משרד הבינוי והשיכון לממן הוצאות נוספות, והתדרדרות במצבה הכלכלי של לנדקו במהלך הפרויקט.

     

82. חגי חדד: משמש כמהנדס ראשי בחברת מילומור בע"מ, אשר לה מספר חברות בנות, ביניהן חב' רסידו ייזום פרויקטים בע"מ וחב' לנדקו (ס' 1-2). במסגרת תפקידו ברסידו, הוא מנהל את תיקוני הבדק של הקבוצה (ס' 5). רסידו התבקשה ע"י לנדקו לעזור בביצוע תיקוני הבדק וניסתה לעשות כן, אך התובעים – בהנהגת מוחמד אזברגה - סיכלו זאת (ס' 6). לצורך בחינת הליקויים, הוא ערך סיור מקצועי ב - 9 יחידות דיור מתוך 11 (ב - 2 יחידות לא היו טענות לליקויים): ביום 1.5.11 ערך בדיקה בבית מוחמד ונאיפה וביום 7.5.11 בבית סעיד וסאם; רשימת הליקויים הועלתה על הכתב והתובעים אישרו אותה בחתימתם (ס' 7). מר חדד הצהיר כי התבצע תיאום עם קבלנים לצורך התיקונים והוזמנו חומרי בניין וריצוף (ס' 8). אף התחילו בביצוע תיקוני הבדק – אלומיניום, איטום וחשמל (ס' 9). אך באחד מהימים קיבל טלפון מקבלן חשמל שדיווח כי עובד שלו הפסיק לעבוד במקום, לאחר שמצא שם כלי נשק מכוסים בחול וברח מהמקום (ס' 10).

     

83. מר חדד טען כי נהוג בתיקוני בדק שהדיירים חותמים לקבלן המבצע שהתיקונים בוצעו, אך התובעים סירבו לכך (ס' 11). לאור הסירוב, התקיימה פגישה במשרדי החברה ביום 28.6.11 (ס' 12). נציג המשפחה התנה את חתימות הדיירים בכיסוי התשלום למהנדס שהכין דו"ח ליקויים, אך דרישתו סורבה בהיעדר קשר בין הדברים (ס' 13). ביום 3.7.11, לנדקו שלחה מכתב לכל משפחה בו הודיעה כי אם הדיירים לא יאשרו את ביצוע תיקוני הבדק בחתימתם, לנדקו תפסיק את ביצוע התיקונים (ס' 14). בלית ברירה, לנדקו הורתה לקבלני הביצוע להצהיר בכתב על ביצוע התיקונים במקום להציג את חתימות הדיירים (ס' 15). מר חדד הודה שלא הושלמו כל התיקונים בליקויים (ע' 27 ש' 27-29).

     

84. מר חדד הצהיר כי ריצוף וחומרי עזר שהוזמנו לצורך תיקון הליקויים נותרו בביתם של הדיירים (ס' 16). לדבריו, מוחמד ונאיפה בנו קומה שנייה מבלי שקיבלו היתר לכך, מה שגרם לנזקים לקומה הראשונה וברור שלנדקו אינה אחראית לכך. עקב חריגות הבנייה, הרישום בטאבו מתעכב (ס' 17). מר חדד הוסיף שאם סעיד אמנם שילם 15,000 ₪ עבור מטבח חדש, הרי שמדובר במטבח בסטנדרט גבוה וגדול יותר מזה שהיו זכאים לקבל בפרויקט, ולנדקו לא צריכה לשלם עבור שדרוג המטבח (ס' 18).

     

85. לסיכום: מר חדד הצהיר שלנדקו עשתה מאמצים על מנת לתקן את ליקויי הבדק, בעוד התובעים סיכלו מאמצים אלו. לשיטתו, לנדקו אינה צריכה לשאת בהוצאות לשיפור ולשדרוג הדירות מעל לסטנדרט שנקבע בפרויקט.

     

86. סימונה טסטה: גב' טסטה משמשת כסגן מנהל אגף בכיר תקצוב ובקרה במשרד הבינוי והשיכון (ס' 1). גב' טסטה הפנתה לזיכרון דברים מיום 28.12.1997 בין משרד הבינוי השיכון, מנהל מקרקעי ישראל, הרשות המקומית ולו"רם (לנדקו כיום), ובו תוארו העקרונות הכלליים של הפרויקט, ובחלק מהעניינים אף נקבעו הסדרים מפורטים (ס' 12). בהסכם מסגרת מיום 17.3.1999, בין משרד הבינוי והשיכון לבין לנדקו, עוגנו חלוקת העבודה ותחומי אחריות (ס' 13). לקראת הפרטת חברת לנדקו, נחתמו שני הסכמים נוספים, ביום 12.7.2004: האחד, ביטל את הסכם המסגרת והשני, הוא חוזה חדש ומפורט. בהמשך, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות, וביום 16.4.2008 נחתמה תוספת לחוזה מיום 12.7.2004, שקיבלה תוקף של פסק דין, ובמסגרתה התחייבה לנדקו להשלים את העבודות לגבי דירות שבנייתן לא הושלמה, לרבות עבודות פיתוח (ס' 15-16).

     

87. גב' טסטה טענה שלנדקו התחייבה לבצע את הפרויקט כמפורט בסעיף 4 להסכם המסגרת (ס' 17). משרד הבינוי והשיכון רואה בלנדקו כאחראית לביצוע בניית הבתים (ע' 30 ש' 12-14). כמו בכל פרויקט "בנה ביתך" בו מעורב המשרד, גם בפרויקט נשוא התובענה שימש המשרד כמפקח עליון, כאשר לנדקו הייתה אחראית לביצוע ומשרד הבינוי והשיכון אך ליווה את הפרויקט והתווה דרך בנושאים עקרוניים, דוגמת הגדרת הזכאות (ס' 18). לנדקו התחייבה כלפי המדינה, הן בהסכם המסגרת והן בחוזה החדש, כי תשפה את המדינה בסכום הנזק או האובדן הנובע מתביעה או דרישה שתוגש כלפי משרד הבינוי והשיכון (ס' 19-21).

     

88. נטען כי לנדקו הפרה את החוזה החדש בכך שלא השלימה את הפרויקט כפי שהתחייבה (ס' 29). לנדקו לא נענתה לדרישת המדינה לקיים את החוזה ולהשלים את בניית הפרויקט (ס' 30). לטענת המשרד, במסגרת המעבר לחוזה החדש קיבלה לנדקו הטבות מפליגות מהמדינה, מה ששיפר משמעותית את מצבה (ס' 35-54).

     

89. גב' טסטה טענה כי פרטי ההסכמים היו ידועים לרוכשי לור"ם (כיום לנדקו) במועד הרכישה (ס' 56), והם לא ביקשו לבטל את החוזים ולא פנו לבית המשפט (ס' 57). גב' טסטה טענה כי לא התקיימו יחסים חוזיים בין המדינה לתובעים, והמדינה אינה אחראית בגין ליקויים שנתגלו בו (ס' 69). לדבריה, התובעים כלל לא פנו למשרד הבינוי והשיכון בקשר לליקויי הבנייה הנטענים (ס' 70).

     

90. לסיכום: גב' טסטה טענה כי לנדקו אחראית לכל נזק, אבדן, הפסד או הוצאה במסגרת הפרויקט נשוא התובענה, וזאת מתוקף ההסכמים בינה לבין משרד הבינוי והשיכון. נטען כי לנדקו הפרה ההסכמים שבין הצדדים, בין השאר משום שלא השלימה את הפרויקט כפי שהתחייבה.

     

    הסיכומים (בתמצית):

     

91. סיכומי התובעים: התובעים טענו כי רובן המוחלט של טענות ההגנה בתיק זה נטענו ונדחו בעבר בת.א. (ראשל"צ) 4200/04 (כב' הש' א' אורנשטיין). נטען כי לנדקו הייתה אחראית על הוצאת הפרויקט לפועל, ולמרבה הצער התרשלה בביצועו וגרמה לתובעים הפסד כיס ועוגמת נפש. לטענת התובעים, הוכח כבר כי מדובר במערך של הסכמים שלובים, ולפיהם לנדקו וכן משרד הבינוי והשיכון אחראים כלפיהם בגין שתי עילות התביעה: האחת - האיחור האדיר בבניה ובמסירת הבתים לתובעים, והשנייה - ההתרשלות שבה בוצעה הבנייה, שהובילה לקיומם של ליקויי בניה משמעותיים.

     

92. לטענת התובעים, מערך ההתקשרות עמם מבוסס על חוזים אחידים שנכפו עליהם. לא ניתנה להם אפשרות לבחור את הקבלן, וזהותו נקבעה באופן מוחלט ע"י לנדקו. השליטה של לנדקו על המהלך החוזי הייתה מוחלטת, באשר היא זו שקיבלה את ההחלטות הביצועיות בפרויקט. סעיף 2.4 להסכם הבנייה שלל מהתובעים את הזכות לבטל את ההסכם והשאיר זכות זו בידי לנדקו בלבד. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי לנדקו והמשרד לבינוי ושיכון אחראים כלפי התובעים ביחד ולחוד, ועליהם לפצותם בגין הפרת ההסכמים שנחתמו עמם.

     

93. לטענת התובעים, אין חולק שהנתבעות התחייבו למסור להם את יחידות הדיור בתוך 15 חודשים ממועד צו תחילת העבודה. אם לא כן, עליהם לשלם פיצוי מוסכם בסך 600$ לכל חודש איחור ועבור כל יחידת דיור. נטען כי לפי גרסת הנתבעות עצמן, צו התחלת עבודה ניתן באוקטובר 2003 והפרויקט התקדם בקצב טוב עד נובמבר 2004, אך בפועל הפרויקט נמשך למעלה מחמש וחצי שנים!. לטענת התובעים, אין שום הגנה כנגד תביעת התובעים לקבלת פיצוי בגין האיחור הניכר, ואף אין מקום להפחית את הפיצוי המוסכם, שכן ההוראה החוזית בעניין זה נוסחה על ידי הנתבעות עצמן. לטענת התובעים, יש לקבוע כי עומדת להם הזכות לקבל מלוא פיצויים מפברואר 2005 (המועד בו היה על הנתבעות למסור את היחידות החדשות) ועד סוף מרס 2010 (המועד בו נמסרו בפועל).

     

94. בעניין ליקויי הבנייה, נטען שאין חולק כי נתגלו ליקויים ביחידות הדיור, ולמצער חלקם לא תוקנו. הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית לעניין הליקויים, ולא טרחו לחקור את המומחה מטעם התובעים (שהתייצב לדיון ההוכחות). התובעים הציגו קבלות תשלום לתיקון הליקויים, בעוד שהנתבעות לא הציגו ראיה לסתור. לצד עלויות התיקונים, נדרש פיצוי עבור עוגמת הנפש, שכן התובעים נאלצו להמתין זמן ממושך, להתגורר בתת תנאים ולבצע תיקונים בעצמם.

     

95. סיכומי הנתבעות: הנתבעות טענו כי פרוייקט נווה שלום ניזום על ידי המדינה כדי לפתור בעיות חברתיות והומניטריות בשכונת הרכבת בלוד, ש"הוקמה" בשנות השישים ע"י בדויים מדרום הארץ, לפי הנטען הפולשים הקימו מתחמים חמולתיים. המגורים שם היו ירודים ומתחת לסטנדרטים של בטיחות ותשתיות ציבוריות, והמקום סבל מפשיעה מרובה. על פי מתווה הפרויקט, למתפנים הוקצה מגרש בשכונה חדשה (נווה שלום), ונבנו עבורם יחידות חדשות, בלא שהם נדרשו לשלם עבורן. בשים לב לכך ששכונת הרכבת היתה מאוכלסת באשכולות של דירות, היה צורך בפינוי המתחם כולו, ולפיכך ההתקשרות נעשתה עם כל החמולה. החמולה כולה היתה אמורה לפנות את המתחם ורק אז לקבל מפתחות לבתים החדשים.

     

96. הנתבעות טענות כי לאחת שניתן צו להתחלת עבודה, הבניה התקדמה בקצב טוב עד נובמבר 2004, עת קבלני המשנה של חב' רם דר הפסיקו לעבוד והיא נטשה את האתר. הנטישה סיכלה את המשך ביצוע הפרויקט לתקופה ממושכת. בנוסף, קבלן משנה עיקרי של רם דר הודיע שעד שלא ישולם חובו הוא לא יאפשר לקבלן אחר לבצע עבודות. ביום 18.6.2008 התקשרו התובעים עם חב' שרונית להשלמת העבודות. הבניה הושלמה בפברואר 2009. ביום 25.2.2009 ניתן טופס 4 לחיבור לחשמל. נטען שהתובעים עיכבו את התשלום לחב' החשמל ולכן המועד להוצאת טופס 4 לאכלוס נדחה. עיכוב נוסף בקבלת טופס 4 נבע מכך שרם דר נטשה את האתר. חמולת אזברגה סירבה לפנות את המתחם כולו ולעבור ליחידות החדשות, וזאת עד שלא ייבנו 3 יחידות נוספות עבור בני משפחה נוספים. נטען שהנתבעות עשו כמיטב יכולתן כדי למסור את יחידות הדיור מוקדם ככל האפשר.

     

97. הנתבעות ביקשו להכיר בכך שהעסקה עם התובעים היא עסקת מתנה, ולכן הן היו רשאיות לחזור בהן ממנה. אמנם, התובעים נדרשו לפנות את המתחם בשכונת הרכבת כדי לקבל את הנכס החדש, אך נטען שלא ניתן להשוות בין המבנה הארעי והרעוע בו התובעים התגוררו לבין הנכס המתקבל. לולא באו הרשויות והציעו לתובעים לקבל בית חדש, בשכונה חדשה עם תשתיות מסודרות, הרי שהתובעים היו ממשיכים לגור במתחמם עד היום. ההסכמים עמם היטיבו איתם מאוד, ולצידם חיוב: תאפשרו להרוס את המבנים הישנים. נטען כי בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובת הנתבעות את הקשיים בבנית בתי התובעים. אלה נבעו מכך שהקבלן רם דר החליט שאינו ממשיך בעבודה, ומדובר בקשיים שאינם בשליטת הנתבעות.

     

98. הנתבעות הודו כי המתנה נתאחרה, אך טענו כי בינתיים לתובעים לא נגרם נזק כלשהו והם המשיכו בחייהם כרגיל, ולמרות זאת הם תובעים סכומי עתק מנותן המתנה. נותן המתנה השקיע משאבים מעל ומעבר למתוכנן כדי לעמוד בהבטחתו ליתן מתנה. הנתבעות טענו כי חוק המתנה מאפשר לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה, על אחת כמה וכמה לדחות את המועד לנתינתה. נטען כי גם אם לא נראה בהתקשרות כעסקת מתנה, הרי שעדיין ברור שהתובעים הם המרוויחים העיקריים מההתקשרות. נטען כי רגש הצדק מחייב מתן הגנה פחותה יותר על האינטרס של התובעים יחסית להגנה על האינטרסים של הנתבעות. נטען כי לתובעים לא נגרם כל נזק כתוצאה מהעיכוב במסירת יחידות הדיור החדשות.

     

99. הנתבעות טענו כי בנית היחידות הסתיימה בפברואר 2009, אך חמולת אזברגה סירבה לפנות את המתחם בשכונת הרכבת, אלא אם יבנו עבורה שתי יחידות דיור נוספות. נציגי לנדקו הסבירו כי לא ניתן לבנות יחידות נוספות, וכי פינוי המתחם כולו הוא תנאי מרכזי להתקשרות. הנתבעות לא מיצו את הדין עם התובעים ולא ביטלו את ההסכם למרות הסירוב לפנות את המתחם. בסופו של יום הוסכם ללכת לקראת המשפחה: הוצע לשלם לסרבני הפינוי תשלום כספי, אך גם הצעה נדיבה זו לא התקלה. לבסוף אישר משרד השיכון למסור את יחידות הדיור החדשות ללא פינוי והריסת בתיהם של שני אחים סרבנים שנשארו לגור בשכונת הרכבת. נטען כי בכך התובעים הפרו את ההסכם. הנתבעות טענו כי לא היה איחור במסירה אלא הקדמה של המסירה, שכן הן היו יכולות לעמוד על התנית המסירה בפינוי המתחם כולו.

     

100. הנתבעות טענו שאין מקום לאפשר לתובעים לעשות שימוש בסנקצית הפיצוי המוסכם. נטען כי הפרשנות היחידה העולה מהתכלית האובייקטיבית של תנית הפיצוי המוסכם היא, שאין לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין העיכוב במסירת יחידות הדיור, שכן התברר שמדובר בפרויקט מורכב ויקר, והתובעים לא לקחו על עצמם כל סיכון בהתקשרות בהסכמים. נטען כי גם אם קמה לתובעים זכות לפיצוי מוסכם, הרי שעמידה עליה היא שימוש חסר תום לב בזכות חוזית. נטען גם שיש להפעיל את סעיף 15 לחוק התרופות ולהפחית את סכום הפיצוי המוסכם. עוד נטען כי לא ניתן לתבוע הן את הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם והן את הפיצוי המוסכם בגין כל חודש איחור.

      

101. לענין ליקויי הבניה, נטען שגרסאות התובעים נזילות מהבחינה העובדתית ואין לתת להן משקל. הנתבעות הודו שביחידות הדיור שנמסרו היו ליקויי בניה זניחים, ונערך סיור מקצועי לסימון הליקויים. נחתם הסכם גמר תיקון ליקויים (6.6.2010), המלמד כי הליקויים לא היו משמעותייים. הנתבעות טענו כי ככל הנראה הקבלן לא ביצע את התיקונים לפי ההסכם לתיקון הליקויים, ולכן כל אחד מזוגות התובעים זכאי לסך 5,000 ש"ח עבור עלויות התיקונים.

      

102. לענין סעיד וסאם אזברגה, נטען שעדותו של סעיד לא היתה אמינה, וכי גם אם ביצע עבודות תיקונים הרי שאין לחייב בכך את הנתבעות. נטען כי החשבונית שהוצגה מעוררת חשד כבד מאוד, וכי אין בסיס לפסוק את הסכום הנתבע. לגבי עבודות מאפריל 2012 נטען כי אלה לא נתבעו בכתב התביעה. הנתבעות הכירו בפיצוי בסך 2,000 ש"ח עבור המטבח, שממילא נכלל לטענתן בסכום של 5,000 ש"ח עליו הוסכם בהסכם מיום 6.6.2010.

      

103. לענין מוחמד ונאיפה נטען, כי דרישת ההחזר בסך 70,000 ש"ח היא בדיה גמורה. הנתבעות ביקשו שלא להכיר במסמך של השמאי מאיר אייל, שלא מהווה חוות דעת ומשום שלכותב אין הכשרה מקצועית מתאימה. נטען כי תביעותיהם של מוחמד ונאיפה הן מופרזות לאין שיעור. נטען להעדר אמינות עדותו של מוחמד. הנתבעות הוסיפו כי מערכת הביוב נפגעה עקב החומות שהתובעים בנו על דעת עצמם.

      

104. הנתבעות טענו כי לנדקו החלה בביצוע תיקוני בדק, וכי מי שהערים קשיים על ביצוע התיקונים הם המשתכנים עצמם. המשתכנים סרבו לאשר את ביצוע התיקונים, והודיעו שכל עוד לא יכוסה שכרו של השמא מאיר אייל, לא יחתמו על אישור לביצוע העבודות. נטען כי שעה שהתובעים מנעו את תיקוני הבדק, אין להם אלא להלין על עצמם.

      

105. לענין עוגמת הנפש, נטען כי לתובעים לא נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהעיכוב במסירת הדירות יחסית למצב בו מלכתחילה לא היה מבוצע הפרויקט.

      

     דיון והכרעה

      

     התביעה בענין איחור במסירת הבתים החדשים 

      

106. מהתשתית הראייתית עולה, כי חל עיכוב ניכר בבניית יחידות הדיור החדשות, וכי העיכוב בבנייה גרר איחור במסירתן לתובעים. ההסכם הרלבנטי לעניין זה הוא "חוזה להזמנת שירותי בניה" שנחתם בין "המשתכנים" לבין "הקבלן המבצע" (נספח ג' לתצהיר מוחמד). בסעיף 8.1א' להסכם נקבע כי חב' לור"ם, היא לנדקו דהיום, "תיתן לקבלן צו התחלת עבודה במועד שייקבע על ידה עפ"י שקול דעתה הבלעדי לאחר כניסת החוזה לתוקף, כאמור בפרק 19 לחוזה". בסעיף 8.1ב' נקבע: "הקבלן מתחייב להתחיל בביצוע העבודה תוך 7 ימים מיום הוצאת צו התחלת העבודה...". הוראת סעיף 8.2 קבעה כדלקמן:

      

     "הקבלן מתחייב להשלים את בניית היחידה (כולל עבודות הפיתוח בחצר הצמודה) ולמסור את החזקה ביחידה למשתכנים, לאחר קבלת אישור המפקח, תוך חמישה-עשר חודשים קלנדריים רצופים מיום מתן צו התחלת העבודה, כאמור".

      

107. אין חולק כי צו התחלת העבודה ניתן ביום 30.10.2003 (ר' למשל ס' 11 לתצהיר איטח; וכן עדותו של מיכה אברהם בפ' ע' 47 ש' 23-22). לפי סעיף 8.2 לחוזה הנ"ל, היה על הקבלן להשלים את הבניה ולמסור את החזקה בבית בתוך 15 חודשים, קרי: עד לפברואר 2005. ואולם, טופס 4 לצורך אכלוס הבתים התקבל רק ביום 25.2.2009 - באיחור של 4 שנים (!) (בעניין תאריכו של טופס 4, ראו למשל ס' 8 לתצהיר יונס; ועדותה בפ' ע' 45 ש' 30-29). בפועל, יחידות הדיור נמסרו לתובעים רק באפריל 2010 (ר' למשל ס' 16-15 לתצהיר יונס; וכן הודעת ב"כ הנתבעות בפ' ע' 35 ש' 26).

      

108. מה גרם לאיחור הניכר בהשלמת הבנייה?

      

109. מן העדויות שנשמעו בפני עולה, כי האיחור הניכר בהשלמת הבנייה נבע, בעיקר, משום שהקבלן המבצע, חב' רם-דר, הפסיק את עבודות הבנייה בנובמבר 2004. מנקודת זמן זו ועד ליום 18.6.2008 – עת נכרת הסכם עם קבלן חדש, חב' שרונית (ראו הסכם נספח 2 לתצהיר איטח) – עמד אתר הבנייה כשהוא נטוש מבוניו. מר איטח עמד על כך בעדותו (פ' ע' 32 ש' 22-13):

      

     "ש. תאשר לי שהבנייה הופסקה ב- 2004.

     ת. נכון. בנובמבר אם איני טועה. מה שקרה, לנדקו עברה הפרטה. היא היתה חברה ממשלתית בבעלות משרד הבינוי והשיכון והופרטה. בספטמבר 2004. חברת רם דר היתה בקשיים כנראה אז, לנדקו העבירה לרם-דר את הכספים בגין ביצוע הפרויקט והסתבר בדיעבד שרם-דר לא העבירה את הכספים לקבלני המשנה שלה. לנדקו זה חברת לור"ם, רק שינתה את השם לרחק ההפרטה. זו אותה חברה. מה שקרה בעצם שקבלני המשנה של רם-דר שביצעו עבודות והיו אמורים לקבל כסף מרם-דר, רם-דר לא שילמה להם על אף שרם-דר קיבלה את התשלום מלנדקו, שקיבלה את התשלום ממשרד הבינוי. הפסקת העבודה היתה, אם אני לא טועה הפסיקו בשנת 2004 עד שלמעשה נחתם חוזה עם חברה שרונית שנכנסה במקום חברת רם-דר והחוזה עם שרונית נחתם ביוני 2008. סדר גודל של 3.5 שנות הפסקת עבודה".

      

110. מר איטח הוסיף והעיד על האיחור בהשלמת הבנייה (פ' ע' 34 ש' 26-12):

      

     "ת. יש התחייבות של רם-דר כלפי הדייר ל- 15 חודשים מצו התחלת עבודה. הפרויקט הזה הוא פרויקט מאוד סבוך. גם מבחינת המיקום שלו, גם מבחינת מציאת בעלי המקצוע שיעבדו וכך הלאה. מהניסיון שהיה בחלק הראשון של הבנייה, וכשבאנו מול המדינה לחתום על ההסכם מיולי 2004, גם המדינה וגם החברה הבינו שלתת לוח זמנים תיאורטי שאף אחד לא יכול לעמוד בו. זה לא צעד נכון.

     לשאלת בית המשפט, צו התחלת העבודה ניתן באוקטובר 2003. אם סופרים 15 חודשים מאז, מגיעים לפברואר 2005, שאז אזברגה היו אמורים לפנות את המתחם הישן כדי לקבל את הדירה החדשה. אני רוצה משפט אחד, צריך להבין נקודה בסיסית. זה לא פרויקט של יזם שמוכר דירה לדייר, שנניח אני כיזם התחייבתי למסור דירה בזמן מסוים, אותו דבר לא עמדתי בלוח זמנים, הוא צריך לשכור דירה וכו'. פה דובר בפרויקט לאומי, שהמטרה היתה לפנות את המתחם וכל עוד האנשים לא קיבלו את הדירה, לא היו צריכים לפנות איפה שהם גרו הרבה מאוד שנים. נכון שבהתאם למע' ההתחייבויות המקורית הם היו אמורים לקבל את יח' הדיור בפברואר 2005. לקראת ההפרטה של לור"ם, כשהנושא נבחן מול המדינה שיזמה את הפרויקט, כל הצדדים הבינו שלא ניתן לעמוד בלוח הזמנים. אני מדבר על משרד הבינוי שהיה היזם, וחברת לנדקו שהיתה המנהלת".

      

111. הנתבעות טענו כי משפחות אזברגה הפרו את הסכם הפינוי שנכרת עמן, ומכיוון שלא פינו את כל מתחם המקרקעין שבהחזקתן, ועיכבו בהתנהגותן את קבלתן של יחידות הדיור החדשות. מר איטח העיד (פ' ע' 33 ש' 27-13):

      

     "ת. כל הרעיון של הפרויקט היה לפנות את כל שכונת הרכבת מהפחונים ואיפה שהם גרו, להעביר אותם למבני קבע, לפנות את שכונת הרכבת, "לגלח" אותה והיתה אמורה לקום שם תעשיית היי טק. כדי לפנות אותם, המדינה קבעה קריטריונים מי זכאי לקבל כמה יח' דיור ואיזה. תכננו להעביר סדר גודל של כ-270 משפחות לפי הסקרים הראשונים ובפועל כשהתחילו לבדוק את הקריטריונים, הסתבר שלא כל מי שנמצא ברכבת יכול לקבל יח' דיור. הפרויקט החל ב- 90 ומשהו אם אני לא טועה ולקראת ההפרטה שמשרד הבינוי כבר הבין שלור"ם לא תהיה בבעלותו, הוא צמצם את החוזה ואמר שרק אלה שעברו את הוועדות השונות ואישרנו להם יח' דיור, להם נסיים את הפרויקט, וכל היתר בשלב זה לא ניתן להם יח' דיור. אלה שלא זכאים, גם לא יפונו באותו שלב. אם נניח אחד הקריטריונים כדי לקבל גודל יח' דיור של 100 מטר צריך נשוי + 2 או 3 ילדים, ומישהו לא ענה לזה, והציעו לו יח' קטנה והוא לא הסכים, אז המדינה לא רצתה לתת לו יח' שלא מגיעה לו. אבל לגבי המשפחה הזאת שאנחנו מדברים עליה משפחת אזברגה של ה- 11 יח' דיור, היה איתה סיכום שהם מפנים כתנאי הכי חזק שיכול להיות, מפנים את המתחם כדי להעביר אותם ליח' החדשות. כל עוד הם לא מפנים, הם לא יכולים לקבל את היח' החדשות. מה שאח"כ הסתבר שהם לא פינו ולא עמדו בהסכם הפינוי שהם התחייבו אליו".

      

112. מר איטח העיד כי כאשר היחידות היו מצויות על סף השלמה, הנתבעת 1 יצרה קשר עם משפחות אזברגה, ואז התברר כי אין בכוונתן לפנות את המתחם בשכונת הרכבת. כדבריו (פ' ע' 37 ש' 12-5):

      

     "ת. ... כשיח' הדיור היו על סף השלמה יצרנו קשר והיינו בקשר מתמיד עם אבי המשפחה אבו נאיף. התחלנו לעשות את כל התיאומים כדי לעמוד בעיקר ההתחייבות של כל המשפחה לפנות את המתחם ברכבת. אז התחלנו להבין שאין בכוונת המשפחה לעמוד בהתחייבות לפנות את המתחם ומכך לא היה שום טעם והיה אסור לנו למסור את יח' הדיור כל עוד אנחנו יודעים שאין בכוונתם לפנות את המתחם. לכן, להשלים את היח' ולהשאיר אותן סגורות שאח"כ יצטרכו להשקיע בתיקונים ותיקון נזקים ומי כמוך יודע את המיקום של היח' האלה, רק לקראת זה שהבנו שיש פתרון לפינוי שהוא מקובל על משרד השיכון והוא חריג ביחס להסכם הפינוי, אישרו חריגה, רק אז נכנסנו למהלך הסופי של מסירת היח'".

      

113. מר איטח קשר בין אי פינוי מלא של המקרקעין בשכונת הרכבת, לבין העיכוב במסירת היחידות החדשות (פ' ע' 37 ש' 26-21):

      

     "ת. לא, אני מתכוון, כל אחד מאותם 11 משפחות שהיו אמורים לקבל יח' דיור חדשה חתום על הסכם פינוי שכל ההסכם הוא תנאי שכל המתחם יפונה. זאת אומרת אם אני משפחת מוחמד נמצא על שטח איקס מכל השטח, אני חותם שאני זכאי לקבל את הדירה החדשה רק אחרי שכל השטח מתפנה, לא רק האיקס שלי. כל המתחם. ההתחייבות שלי כפרט היא שכל המתחם יתפנה, וזה בדיוק מה שעיכב את המשפחה מלקבל את יח' הדיור כי הם לא עמדו בהתחייבות הזאת".

      

114. מר איטח הסביר, כי משרד הבינוי והשיכון התרצה לבסוף, והסכים לשחרר לתובעים את היחידות החדשות, אף שלא כל משפחות אזברגה פינו את המתחם הישן (פ' ע' 37 ש' 28 עד ע' 38 ש' 2):

      

     "ת. זה בדיוק מה שקרה וההיפך, בגלל הניהול של לנדקו ולחצים שהפעלנו על משרד השיכון, הם הסכימו להחריג ולא להרוס את כל המתחם ורק אחרי האישור הזה התאפשר למסור את ה- 11 יח'. תיאורטית, אם עד היום משרד השיכון היה עומד על מילוי התחייבות הפינוי, עד היום הם לא היו זכאים לקבל את הדירה החדשה. אז היית אומר שיש פיגור עד היום? מה פתאום".

      

115. לפי "הסכם פינוי" שנכרת עם התובעים ביולי 2001 (נספח ב' לתצהיר מוחמד), היה על התובעים ("המתפנים") לפנות את המקרקעין בהם החזיקו בשכונת הרכבת בלוד (ראו למשל "והואיל" שני, "והואיל" שלישי). בסעיף 3א' להסכם זה נקבע: "המתפנים מתחייבים לפנות את הנכס המפונה כולו באופן סופי ומוחלט ולמסור אותו בשלמותו למדינת ישראל, כשהוא נקי ופנוי מכל אדם וחפץ, וכן להעביר למדינת ישראל כל זכות מכל סוג שהוא שיש להם בנכס המפונה...". בהסכם נקבע כי דמי הפינוי המגיעים למתפנים לפי ההסכם ימומנו מתקציב המדינה (ס' 8ה') ויועברו במישרין לחב' לור"ם (היא לנדקו דהיום), בין השאר לצורך מימון בניית היחידות החדשות (ס' 6ב' להסכם). בסעיף 10 להסכם נקבע כי המתפנים מסכימים שהמדינה רשאית להיכנס אל הנכס המפונה ולהרוס את המבנים, להסיר כל חפץ ודבר ולבצע כל פעולה הקשורה לפינוי (ס' 10א'). בסעיף 10ב' נקבע כי המדינה רשאית לנהוג בנכס המפונה מנהג בעלים. בסעיף 20 להסכם הפינוי הובהר כי "הסכם זה נועד למצוא פתרון דיור למתפנים".

      

116. החוזה להזמנת שירותי בנייה נקשר והותנה בביצועו של הסכם הפינוי. בפרק 19 להסכם הבנייה (נספח ג' לתצהיר מוחמד), שכותרתו "תנאי מתלה", נקבע כי "חוזה זה מותלה, ייכנס לתוקף ויישאר בתוקף רק בקיומם בפועל של כל אחד מהתנאים דלהלן במצטבר להנחת דעתו של מנהל הפרוייקט ובמועדים שייקבעו על ידו... א. חתימת המשתכנים על הסכם הפינוי וכל המסמכים הנלווים לו". השילוב בין החוזים וכריכתם זה בזה נבעו מתוך השאיפה להגשים את תכליתם: היעד היה לפנות את בתי המגורים בשכונת הרכבת, ולשכן את התובעים ביחידות דיור חדשות.

      

117. בראשית שנת 2009, שעה שהבנייה עמדה לפני סיום, התובעים טענו כי עליהם לדאוג לשני אחים בני המשפחה שלא זוכו ביחידות דיור חדשות. מר איטח הצהיר: "כשהושלמה בניית היחידות בתחילת שנת 2009, פנינו לחמולת אזברגה כדי לתאם את פינוי המתחם בשכונת הרכבת ומסירת היחידות לאכלוס. אז התברר כי חמולת אזברגה איננה מוכנה לפנות את המתחם בשלמותו כפי שהתחייבו בהסכם הפינויים, אלא אם יקבלו שתי יחידות נוספות, עבור שני אחים המתגוררים איתם. לא הועילו כי הסברנו כי לא ניתן לבנות יחידות נוספות וכי נבנו יחידות רק עבור הזכאים לכך, וכי כתנאי לקבלת יחידות אלה הם התחייבו לפנות את המתחם כולו" (ס' 19 לתצהירו). סעיד אזברגה אישר טענה זו בעדותו (פ' ע' 24 ש' 24-18):

      

     "ש. כשרצו לתת לכם את המסירה, היתה בעיה עם שלושת האחים שנשארו במתחם?

     ת. כן, היתה בעיה. יש להם זכות שם. איך עכשיו אני אוציא אותך מהבית שלך בלי לקבל משהו בתמורה אתה הממשלה קבעה את זה, בסדר, עם כל הכבוד לממשלה, קבעה שהאחים יוצאים מהבית. מגיעה להם זכות. איך אתה גר פה, איך אני אוציא אותך בלי פיצוי ובלי שום דבר?

     ש. אז היתה בעיה.

     ת. כן, היה שמה, אני לא יכול להגיד לך, הבעיה שם שבן אדם רוצים להוציא אותו בלי זכות וזה לא מקובל. לא מקובל במדינת ישראל, לא עליי ולא עליך".

      

118. ואולם, מהלך מעכב זה מצד התובעים התרחש רק בשנת 2009, והוא אינו קשור לעיכוב הממושך בבנייה עצמה. מר איטח אישר כי הבנייה הושלמה רק בתחילת שנת 2009 – באיחור של כארבע שנים מהמועד המתוכנן (!) (פ' ע' 38 ש' 29). הוא הצהיר שהקבלן המבצע, רם-דר, הפסיק את הבנייה בנובמבר 2004: "לאחר מתן צו תחילת עבודה, התקדמה הבניה בקצב טוב, עד לחודש נובמבר 2004, עת קבלני המשנה של חברת רם דר הפסיקו לעבוד, בטענה כי רם דר לא משלמת להם את המגיע להם. כתוצאה מכך, נטשה חברת רם-דר את אתר הבניה ובהמשך לכך, נקלעה לחדלות פרעון ופורקה. הפסקת ביצוע הפרוייקט על ידי חברת רם דר פגע פגיעה קשה בהמשך ביצוע הפרויקט, ולקח ללנדקו זמן רב ומשאבים כספיים אדירים עד שהצליחה לגרום להמשך ביצוע עבודת הבניה בפרויקט. אחת המכשלות היתה סירוב משב"ש [משרד הבינוי והשיכון – ה"ש] לממן הוצאות נוספות שנגרמו כתוצאה מהתסלקותה של רם דר, לדוגמה, עלויות השמירה, עלויות תיקון נזקים שנגרמו לבניינים ועוד... בנוסף, התברר כי קבלן המשנה העיקרי של חברת רם-דר, "הודיע" כי עד שלא ישולם חוב רם דר אליו, הוא לא יאפשר לקבלן אחר להמשיך בביצוע העבודות. "הודעה" זו - שלוותה במסרים חד משמעיים לכל קבלן שביקש לבחון את ביצוע העבודות – גרמה לכך שלא היה קבלן שהסכים וניתן היה להתקשר עימו לשם השלמת בתי התובעים" (ס' 14-12 לתצהירו).

      

119. מר איטח חזר והעיד בחקירתו, כי "קבלן המשנה שעבד עם רם-דר, שלא קיבל את הכספים שלו, השתלט על האתר. מבחינה כוחנית, ואמר אני לא אתן לאף גורם להתקרב" (פ' ע' 42 ש' 27-26). מר איטח סיפר כי רם-דר קיבלה את כספי הפרויקט מהמדינה בהמחאת זכות, וכי לנדקו לא הייתה מודעת לכך שקבלן המשנה לא קיבל את כספו (פ' ע' 43 ש' 3-1). כך או אחרת, מר איטח אישר כי השתלשלות העניינים בקשר עם רם-דר וקבלן המשנה אינה קשורה למשפחת אזברגה (פ' ע' 43 ש' 5-4):

      

     "ש. הדבר הזה, שרם-דר לא משלמת לקבלני המשנה, זה שייך למשפחת אזברגה?

     ת. לא".

      

120. אין צורך לומר, כי לתובעים לא הייתה דריסת רגל במהלך הבנייה. התובעים לא בחרו את הקבלן המבצע, אלא הוא נבחר על ידי הנתבעת 1. מר איטח אישר (פ' ע' 32 ש' 6-4):

      

     "ש. תאשר לי שאם לצורך העניין הלקוחות שלי לא היו מרוצים מהקבלן והיו רוצים להחליפו בקבלן אחר, על פי החוזה איתכם הם מנועים מלעשות זאת.

     ת. בהסכם הפינוי איני זוכר אם יש סעיף ספציפי כזה".

      

121. ואמנם, סעיפים 2.4.1 ו- 2.4.3 לחוזה להזמנת שירותי בנייה עיגן את כוחה הבלעדי של הנתבעת 1 לנהל את הפרויקט ולפקח על ביצועו, ולהוציאו לפועל לפי שיקול דעתה הבלעדי (נספח ג' לתצהיר מוחמד):

      

     "2.4.1חברת לור"ם מונתה ע"י משהב"ש לנהל את הפרוייקט ולפקח על ביצועו על פי שקול דעתה הבלעדי והמוחלט ובכלל זה, ניהול ופקוח על ביצועו של חוזה זה – לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, ניהול ופיקוח על תכנון היחידה, בניית היחידה ומתן שירותי הבנייה על ידי הקבלן, קבלן כספי הפינוי וכל יתר הכספים המיועדים לתשלום התמורה ע"פי חוזה זה וההוצאות הנוספות החלות על המשתכנים ושאינן מיועדות לתשלום התמורה לקבלן הן ממשהב"ש הן מהבנק והן ממקורותיהם העצמיים של המשתכנים שאינם חסרי דיור והעברת הכספים הנ"ל לקבלן ולגופים שאמורים לקבלם במועדים ובאופן הקבוע והמותנה בחוזה ובמסמכים אחרים עליהם חותמים המשתכנים זה וכל דבר ועניין אחר הנזכר בחוזה זה ו/או בכל אחד ממסמכי החוזה.

     ...

     2.4.3כי חברת לור"ם תפעל ותוציא לפועל תפקידיה וסמכויותיה הנ"ל עפ"י שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט ולמי מהצדדים לא תהיה כל זכות ערעור, השגה, טענה, דרישה ו/או תביעה כלפי חברת לור"ם בקשר כך. מבלי לגרוע מכלליות האמור בס"ק זה ובכל מקום אחר בחוזה, מובהר בזאת מפורשות, כי ניהול הכספים מכל סוג שהוא המועברים לחברת לור"ם והעברתם ליעדיהם האמורים בחוזה זה, קביעת ביצוע בפועל של איזו מהתחייבויות המשתכנים ו/או הפרתן, קביעת ביצוע בפועל של איזו מהתחייבויות הקבלן עפ"י חוזה זה ו/או הפרתן, קביעת השלמת שלבי ביצוע של העבודה וקביעת זכאותו של ... לתשלומי התמורה שייעשו עפ"י חוזה זה מפעם לפעם – כולם כפופים אף הם לשקול דעתה האמור של חברת לור"ם".

      

122. הנה כי כן, העיכוב בבנייה לא נגרם באשמת התובעים, ואין לגלגלו לפתחם. משפ' אזברגה לא שלטה בהתנהלותו של הקבלן המבצע, ולא היה בכוחה למנוע את הפסקת הבנייה. מר איטח אישר, כמובן, כי המחדל של אי-תשלום לקבלן המשנה של רם-דר אינו שייך למשפ' אזברגה (פ' ע' 43 ש' 5-4). מר איטח ניסה אמנם לקשור בין סירובה של המשפחה לפנות את שכונת הרכבת לבין העיכוב בבנייה. לדבריו: "המטרה היא לפנות את שכונת הרכבת. לא המטרה לתת דירות חדשות. ברגע שהתחלנו להבין שאין בכוונת המשפחה לפנות את כל המתחם, אז החלק של הבנייה התעכב בצורה, לא רוצה להגיד מכוונת, אבל עם מתאם מתאים" (פ' ע' 43 ש' 9-7). מר איטח הוסיף ואמר, כי הוא נמנע מלהאיץ את הבנייה, שכן לא הייתה וודאות לגבי הפינוי (פ' ע' 42 ש' 24-15):

      

     "ת. נכון, הבנייה הושלמה אבל אני רוצה להסביר. הבנייה קשורה קשר חזק למשפחת אזברגה, ואני אתן דוגמה. בחלק מהדירות של ה-11 יח' דיור האלה, כשרם-דר בנתה אותן, הגיעה למצב שלחלק מהדירות כבר הותקנו מטבחים. כשרם-דר הפסיקה את הבנייה, המטבחים האלה נעלמו מהאתר. מאיזה סיבות? לא אפרט כרגע. הקבלן רצה את הכסף ופירק, אנשים פרצו והפכו את זה למאורת סמים וכו' וכו'. כשאנחנו הגענו והתחלנו להבין שהולכת להיות בעיה עם המשפחה, אני כמנהל חברה לא לחצתי את שרונית לשים ארונות מטבח, כי אם הוא היה שם ארונות מטבח ואני יודע שאני לא יכול לפנות ומשרד השיכון לא מאשר לי לתת להם את הדירות, ואח"כ יהיו נזקים שוב בדירות האלה, זה יהיה עליי. לכן, ההתקדמות וההשלמה מובנית בחלק של הפינוי. אם היינו יודעים שהפינוי הולך להתבצע בוודאות, היינו מאיצים את סיום הבנייה".

      

123. לתובעים לא היו יד או רגל בבנייה עצמה, לא בהחלטה של רם-דר לנטוש את האתר, לא בקובלנות של קבלן המשנה אודות חוב המגיע לו, וגם לא בהשתלטותו של קבלן המשנה על האתר בניסיון להרחיק קבלני ביצוע חלופיים (כפי שמר איטח העיד). כל אלה היו מצויים מחוץ לשליטת המשפחה.

      

124. אני קובעת כממצא עובדתי שהעיכוב הממושך בבנייה נבע ממחדליו של הקבלן המבצע, ומכל מקום – הוא אינו קשור למעשה או למחדל מצד התובעים.

      

125. זאת ועוד: לנדקו לא השתמשה בזכותה לבטל את הסכם הפינוי בטענה שהופר כביכול על ידי התובעים, כזכותה לפי סעיף 13ה'(1). הוראה חוזית זו זיכתה את לנדקו באפשרות "לבטל הסכם זה על אתר וללא צורך בהודעה מוקדמת", וזאת "במקרה של אי עמידה בהתחייבות כלשהי החלה על המתפנים". לו הייתה מפעילה את זכות הביטול, בטענה לאי הפינוי המתחם על ידי התובעים במועד, לכאורה היו התובעים מאבדים את זכותם לקבל את יחידות הדיור החדשות; ואולם בד בבד, הביטול היה גם משחרר את התובעים מהתחייבותם החוזית לפנות את המקרקעין שבהם החזיקו בשכונת הרכבת. ואולם לנדקו לא ביטלה את ההסכם, אלא ביקשה למצוא מוצא ראוי שיאפשר את הגשמת הפרויקט, לטובת התובעים ולטובת האינטרס של המדינה.

      

      

126. סעיף 14.3 לחוזה להזמנת שירותי בנייה עיגן את זכותם של המשתכנים לקבל פיצויים מוסכמים וקבועים מראש בסך 600$ לכל חודש של איחור במסירה. לשונו היא כדלקמן (נספח ג' לתצהיר מוחמד):

      

     "מבלי לגרוע מהאמור בסעיפים 14.1 ו-8.2 לעיל ומבלי לגרוע מכל סעד אחד המוקנה למשתכנים עפ"י חוזה זה ו/או עפ"י כל דין, הרי איחור במסירת היחידה למשתכנים מסיבות התלויות בקבלן, העולה על 180 יום, יחשב כהפרה יסודית של חוזה זה. מבלי לגרוע מכל סעד או תרופה המוקנים למשתכנים עפ"י חוזה זה (למעט הסעד הקבוע בסעיף 14.2א' לעיל) ועפ"י כל דין יהיו המשתכנים זכאים מאת החברה הקבלנית לתשלום כפיצויים מוסכמים וקבועים מראש בסכום בשקלים חדשים השווה ל- 600 $ ארה"ב (שער יציג) בין כל חודש של איחור או חלק של חודש, בהתאמה".

      

127. לפי הוראה חוזית זו, התובעים בכל אחת מהתובענות זכאים לפיצויים לפי 600$ לחודש, עבור 48 חודשים של איחור בבניה, ובסה"כ: 28,800$. סכום זה ישולם בשקלים חדשים לפי שער יציג ביום 1.2.2007 (אמצע תקופה), ובהצמדה וריבית כחוק מיום זה ועד לתשלום בפועל.

      

128. יצוין, כי הנתבעות אינן רשאיות להישמע בטענה אודות אי סבירותו של סכום הפיצוי המוסכם, משום שהן אלה שקבעו את הסכום בחוזה שעיצבו וניסחו, וזאת מבלי שהתובעים יכלו להשפיע על כך. אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעות, לפיה אין הצדקה לפסוק את הפיצוי המוסכם, משום שהפרויקט הפך לטענתן למורכב ויקר, ומשום שהתובעים לא לקחו על עצמם סיכון בהתקשרות (ס' 33 לסיכומי הנתבעות). שעה שהנתבעות נקשרו בתנית פיצוי מוסכם – עליהן לכבדה. תנית פיצוי מוסכם נהנית מתכלית כלכלית אובייקטיבית: לשמש כתמריץ כלכלי וכדרבון מעשי כלפי בעל הדין החוזי, שצריך לעמוד בהתחייבות החוזית שנטל על עצמו כלפי האחר. אף אין לאמר שהתובעים לא לקחו על עצמם שום סיכון בהתקשרות, שהרי התחייבו לפנות את הבתים בהם התגוררו כתנאי לקבלת הדירות החדשות.

      

129. יוער כי בת.א. (ראשל"צ) 4200/04 אזברגה ואח' נ' לנדקו ואח' (כב' הש' א' אורנשטיין, מיום 5.9.2006), דובר גם כן בעיכוב בבנית בתי התובעים. גם שם, מערך ההסכמים כלל התחייבות של התובעים לפנות את בתיהם הישנים ובהתחייבות של הנתבעות לאכלסם בדירות דיור חדשות. גם באותו מקרה, הבניה התעכבה שלא באשמת התובעים. הנתבעות חויבו לשלם לתובעים פיצויים מוסכמים, בהתאם לתנית הפיצוי המוסכם אותה הן עצמן קבעו בהסכמים שנכרתו עם התובעים.

      

130. יוסף עוד כי בעל הדין החוזי שנקשר עם התובעים בחוזה הנ"ל הוא הקבלן המבצע – רם-דר; ואולם, לצרכי תשלום הפיצויים המוסכמים לתובעים, יש לראות את הנתבעת 1 כמי שנכנסה לנעליו של הקבלן המבצע. הטעם לכך נעוץ במעמדה של לנדקו כשלוחה של המדינה וכמנהלת הפרויקט, אשר קיבלה לידיה את דמי הפינוי מתקציב המדינה, והיא זו שהייתה אחראית על מימון הבנייה והתשלום לקבלן המבצע (ראו סעיפים 6, 7, 8 להסכם הפינוי). יש לזכור כי החוזה להזמנת שירותי בנייה הוכן והוכתב על ידי לור"ם (היא לנדקו דהיום) – והיא אף מופיעה בו במפורש (וראו למשל בסעיף ההגדרות). זאת ועוד: החוזה להזמנת שירותי בנייה היה כרוך ושלוב בהסכם הפינוי, אשר לור"ם הייתה צד לו. מדובר בשני הסכמים שלובים, הארוגים מבחינת תוכנם והוראותיהם זה אל תוך זה, ואשר נועדו להשיג תכלית משותפת: פינויה של שכונת הרכבת (הסכם הפינוי), תוך שיכון המתפנים-המשתכנים בשכונה חדשה (החוזה להזמנת שירותי בנייה).

      

131. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בראש זה בחלקה וכמפורט לעיל.

      

     טענת הליקויים

      

132. אין מחלוקת כי הבתים שנמסרו לתובעים סבלו מליקויים שלא תוקנו. מר איטח אישר כי בבתים שנמסרו היו ליקויים (פ' ע' 39 ש' 19-18). מר חדד, שהופקד על הטיפול בתיקוני הבדק, אישר כי "לא הושלמו כל התיקונים", ושנותרו ליקויים בבתים (פ' ע' 27 ש' 29-25). המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה (העובדתית), מהו היקף הליקויים שנותרו והעלויות לתקנם, ומי אחראי לכך שהתיקונים לא הושלמו.

      

133. התובעים העידו כי אף שהנתבעת 1 שלחה פועלים לשטח, הרי שבפועל – הליקויים לא תוקנו. מוחמד אזברגה העיד (פ' ע' 15 ש' 25 עד ע' 16 ש' 8):

      

     "ש. שנה אחרי זה, באמצע 2011, לנדקו רצתה לעשות תיקוני בדק בבתים, נכון?

     ת. לא נכון. הם החתימו אותי על הצעה של לשלם לי 5,000 שקל ואז רצו לתקן, איך הצעת שהיא תתקן? אחרי שנכנסו לבתים, אחרי שבוע באתי אליכם ואמרתי שכל העבודה שלכם לא שווה ותבואו לסדר. משכתם אותי. זה היה כמה שבועות אחרי שנכנסנו. סיפרתי לכם שהבתים לא שווים כלום, עשינו את ההסכם אחרי חודשיים שגרנו שם, שרצתי כבר 20 פעם אליכם ולא עניתם לי, ואז עשינו את ההסכם הזה של 5,000 שקל. לא ידעתי כמה עלויות התיקונים. רק אחרי שחתמנו את ההסכם הבאתי קבלנים ובשביל זה עשיתי את התביעה, שראיתי שלנדקו עבדו עליי.

     ש. ואז הבאת את השמאי, ואח"כ באמצע 2011 לנדקו רצו לעשות תיקוני בדק בבית, נכון?

     ת. אני לא הבאתי אף אחד. נכון שהם באו, הביאו פועל אחד ל- 11 בתים שזה היה נגמר אחרי שנתיים. שאלתי איפה העובדים, אמרו שיבוא צוות, ראיתי פועל אחד. הוא התחיל אצל מישהו ולקח לו חודשיים, ייקח לו שנה להגיע אליי, אז אמרתי שאני לא רוצה שיתקנו לי. בהתחלה נתנו בית, אח"כ נתנו את ההסכם שעבדו עליי, אח"כ נעלמו, אחרי שנה הביאו פועל אחד ל- 11 בתים, שבכולם יש בעיות".

      

134. מוחמד העיד שחזר ופנה לנתבעת 1, אך נדחה שוב ושוב: "20 אלף פעם היינו אצלך ולא הבאת לי מי שיתקן ועבדתם עלינו שנים, לא תיקנתם. סבלנו ממים, רטיבות, יתושים, ג'וקים מתחת לבלטות ואף אחד לא התייחס לעניין. שנים. ש. היה אצלך קבלן חשמל לעשות תיקונים? ת. לא. ש. היה קבלן איטום לעשות תיקונים? ת. לא. אצלי אישית לא. ש. זה נכון שאתה אמרת שעד שלא ישלמו את הסכום ששילמת לשמאי, אתה לא מוכן שיעשו אצלך תיקונים? ת. אחרי שכבר שלח העו"ד לכם מכתב, אתם באתם אלי. ואז אחרי שנמאס לי, כמה עבר מאז שנכנסתי לבית עד שהגשתי את התביעה?" (פ' ע' 16 ש' 27-18). לבסוף, מוחמד נאלץ, לדבריו, לתקן בעצמו: "... אני כבר התחלתי לסדר לעצמי. הרבה דברים שכבר הבאתי אנשים פרטיים וקבלן עשו את זה... בגלל זה עשיתי את התיקונים עם קבלנים" (פ' ע' 17 ש' 6-3). ובהמשך (פ' ע' 17 ש' 14-11):

      

     "לא היתה שום הסכמה. כשהתחיל העניין עם העו"ד ששלח לכם מכתב, אחרי זה באתם, אמרתי שאני כבר השקעתי, החלפתי דלתות, צינורות, הרבה דברים, הבאתי קבלן שכבר התחיל לעבוד ואתה בא להציג לי לתקן אצלי? לא רוצה, אני לא רוצה למה הבאתי כבר קבלן שעשה לי חלק גדול מהעבודה. אתה תבוא ותעשה מה? מה נשאר? אני רץ אחריך ולא עשית לי כלום, איך אני אסמוך עליך? מההתחלה אתם שיקרתם אותי".

      

135. מוחמד הוסיף כי בשלב מסוים, הנתבעת 1 הציעה לו סכום של 5,000 ₪ כנגד הליקויים, שעה שביצוע התיקונים "עלה לי מעל 160 אלף שקל" (פ' ע' 17 ש' 18-17, וש' 29). "אני שילמתי מעל 160 אלף שקל. ש. איך שילמת את ה- 160 אלף שקל? ת. מזומן. כל פעם חלק. הוצאתי כסף מזומן מהכיס. מהעבודה שלי, ספרתי, סוף כל יום נתתי לו 1,000 או 2,000 שקל. לא זוכר איך קוראים לקבלן שעבדתי איתו. זה היה לפני כמה שנים"(פ' ע' 18 ש' 1-4).

      

136. גם סעיד אזברגה העיד על ליקויים, שלטענתו, נותרו עד היום: "אתה תבוא איתי לבית, עד היום אני מראה לך דברים, כל הבית רקבון, כל הפאנלים של הבית כולם ברצפה, מתי שאני מרכיב פאנלים הכל נופל לי" (פ' ע' 25 ש' 5-3).

      

137. מנגד, מר חדד – שהוזמן על ידי לנדקו לטפל בשנת הבדק (ראו עדותו בפ' ע' 26 ש' 22-21) – העיד שביקר בבתים של מוחמד ושל סעיד, "עברתי איתם על הליקויים שהם ראו בדירה ורשמנו אותם ועל זה הם חתמו" (פ' ע' 26 ש' 28-27). מר חדד הפנה לרשימות ליקויים שצורפו כנספחי 1 לתצהירו. ברשימה מיום 1.5.2011 בעניינו של אזברגה מוחמד – מופיע פירוט ליקויים הטעונים תיקון: צבע חוץ, להחליף ריצוף בדירה עם גוונים שונים, חלון אלומיניום בכל הדירה, תיקון דבק שיש במטבח, להחליף ארון מטבח מלא חלודה ורטיבות, כיוון דלת יציאה אחורית כולל צביעת משקוף, 2 אסלות שבורות וצינור ניאגרה סדוק (2 פריטים אלה נמחקו, ונרשם: "בסיור מהתאריך 6.6.10 עם גלית לא הופיע הליקוי"), כתם רטיבות בתקרה, תיקון פנלים בדירה, כיוון דלתות פנים + דלת ממ"ד, תיקון חלון ממ"ד + צבע + חסר תריס, בדיקה חשמל כללי בבית.

      

138. ברשימה מיום 7.5.2011, בעניינו של אזברגה סעיד (נספח 2 לתצהירו של מר חדד), מופיע גם כן פירוט ליקויים: בדיקת איטום גגון כניסה לבית, תיקון 4 חלונות אלומיניום (נרשם כי התיקון בוצע 23.6.11), תיקון טיח בתקרת מטבח, רטיבות סביב פנלים בחדר שינה, צינור למכונת כביסה + סיפון, בדיקת חשמל כללי, החלפת מרצפות בדירה בגוונים שונים, השלמת הלבשות סביב דלתות + כיוון דלתות, צביעות משקוף פנים לדירה, חלון ממ"ד לצבוע + להשלים תריס, צביעת הדירה מבחוץ.

      

139. על פני הדברים, מדובר ברשימות מפורטות, ונראה כי לנדקו לא ניסתה להמעיט בהיקף התיקונים הנדרשים. מר חדד הצהיר כי הוא רשם את הליקויים, ומוחמד ונאיפה, וכן סעיד וסאם, אישרו את הרשימות בחתימותיהם (ס' 7 לתצהירו).

      

140. גב' גלית יונס, המהנדסת בחב' לנדקו, העידה על התפתחות הדברים לאחר מכן. לדבריה, ביום 6.6.2010, הגיעה עם מוחמד כ"נציג החמולה" להסכמה "לפיה אערוך בדיקה מקצועית של היחידות – בליווי מוחמד – ואערוך פרוטוקול ובו יצויינו הליקויים. מכיוון שתיקון הליקויים אמור היה להתבצע על ידי הקבלן סמי אלטורי, הוסכם לי לנדקו תעכב סך 55,000 ₪ (5,000 ₪ לדירה), כדי להבטיח תיקון הליקויים. סוכם כי לאחר חודש יבחן האם בוצעו התיקונים: ככל שלא תוקנו ליקויים בדירה מסויימת, יקבל בעל הדירה (ולא הקבלן) את הסך של 5,000 ₪, כפיצוי על הליקויים. בהתאם להסכמות דלעיל, נערך הסכם עליו חתמו לנדקו, סמי אלטורי ומוחמד" (ס' 16 לתצהירה).

      

141. ביום 6.6.2010 נחתם "הסכם לגמר תיקון ליקויים ביח"ד 126/1 עד 131/2 למעט 128/1 סה"כ 11 יח"ד" (נספח 3 לתצהיר יונס). על ההסכם מופיעות חתימות של מוחמד אזברגה (נציג במשפחה), סמי אלטורי – נציג הקבלן, וכן חתימה של לנדקו (וראו ס' 16 לתצהיר יונס). מוחמד אזברגה אישר שחתם על ההסכם (פ' ע' 22 ש' 29-21):

      

     "ש. הכוונה להסכם לגמר תיקונים, אליו צורפה הרשימה וכתוב שהיא הוכנה ב- 6.6.10 וחתום על ידי מוחמד, נציג הקבלן וגלית. איך ידעת שאלה הליקויים? האם הלכת לשם לראות עם גלית והקבלן ועשיתם רשימה?

     ת. כשחתמתי על ההסכם ראיתי את רשימת הליקויים.

     ש. איך ידעת שאלה הקלקולים? הלכת לדירה והסתכלת?

     ת. כן, הייתי גר כבר בדירה.

     ש. אז ידעת מה מקולקל?

     ת. כן, אבל עלות אני לא יודע כמה עולה לתקן. יש קבלנים, סמי אלטורי קב(ל)ן שלהם והוא צריך לעשות את העבודה. לא דאגתי, לא ידעתי כמה זה עולה, העיקר שיסדרו את הרשימה".

      

142. בהסכם הנ"ל לגמר תיקון הליקויים, סוכם כדלקמן (נספח 3 לתצהיר יונס):

      

     " 1. לאור הצהרתו של אזברגה מוחמד ת"ז 55761795 המייצג את המשפחה במתחם המפונה במגרש 44 הוסכם כלהלן:

     2. לאחר שנמסרו 11 יח"ד לבני המשפחה נותרו ליקויים שיש לתקנם.

     3. רשימת הליקויים מפורטת בפרוטוקול שהוכן ב-6.6.10 וחתום ע"י מוחמד, נציג הקבלן וגלית – מצ"ב נספח 1 הפרוטוקול יושלם לא יאוחר מיום שלישי ה-8.06.10.

     4. הריסת המתחם עפ"י סקיצה מצורפת תחל ביום שני 7.06.10 ותסתיים ביום ראשון ה- 13.06.10 עם הצבת הבולדרים ועם גמר פינוי ההריסות.

     5. נציג הקבלן מתחייב לסיים את תיקון הליקויים עפ"י הרשימות המצ"ב לא יאוחר מחודש מגמר הצבת הבולדרים ופינוי ההריסות, ככל שהמשפחה תתעכב במתן האפשרות לבצע את ההריסות הלוח זמנים הנ"ל יידחה בהתאם.

     6. הקבלן מסמיך את לנדקו לעכב סך של 55 אלף ₪ - שהם 5 אלף ₪ לכל יח"ד ע"מ להבטיח ביצוע תיקון הליקויים.

     7. לכל יחידה שתתוקן והקבלן יצרף את חתימת הדייר ו/או מוחמד ישוחררו מתוך הסכום הנ"ל 5 אלף ₪ לקבלן.

     8. בתום החודש, ככל שלא יתוקנו הליקויים בחלק מן הדירות, הסכום יועבר לכל דייר כנגד חתימה על קבלת יח"ד וגמר תיקון הליקויים. מועד התשלום יהיה במועד קבלת התשלום לחברה ממשרד הבינוי והשיכון.

     9. ככל שיעלו ויכוחים לגבי טיב תיקון הליקויים – גלית תפסוק על דעת הצדדים".

      

143. להסכם צורפה רשימה מפורטת של ליקויים, כפי שצוין בו בסעיף 3. כאמור, מוחמד אישר כי באותו שלב כבר התגורר בדירה, אך לטענתו לא ידע אז כמה עולה לתקן את הליקויים (פ' ע' 22 ש' 29-24). בהסכם הנ"ל, עלות התיקונים הוערכה ב- 5,000 ₪ לדירה.

      

144. מוחמד אישר שהוא חתם על ההסכם הנ"ל לגמר תיקונים, ואף צירף עותק ממנו לתצהירו (ס' 44 ונספח ד'1 לתצהיר). לדבריו, בפועל הקבלן אלטורי נעלם לאחר שהרס את הבתים הישנים, "ולא הגיע בכלל לבצע את התיקונים" (ס' 45 לתצהירו). "אחרי שהקבלן הרס את הבתים ולא תיקן את הבעיות בבית שלי, פניתי שוב למיכל ומקס מלנדקו. מיכל הגיעה אלינו הביתה כמה פעמים ועשתה סיור בבית וציינה מהם הליקויים ומה צריך לתקן בבית. גם אחרי כל הביקורים של מיכל אצלנו בבית, לא היתה התייחסות של לנדקו ולא תיקנו את כל הבעיות בבית. אני פניתי עוד פעם אל מיכל והיא הבטיחה לי שהדברים יטופלו, אבל לא עשו שום דבר. אני רדפתי אחרי הנציגים של לנדקו במשך הרבה מאוד זמן, קיבלתי הבטחות שהכל יטופל – ובסוף לא עשו שום דבר. בשלב מסוים התחילו גם להתחמק ממני ולא קיבלתי תשובות מאף אחד. הזמן עבר והנתבעים לא עשו את התיקונים בבית שלנו ואני הבנתי שכנראה שהם לא מתכוונים לתקן את הליקויים והבעיות ולכן פניתי למומחה שמאי ומעריך נזקים, כדי קבלת חוות דעת בנוגע לליקויים" (ס' 49-46 לתצהירו). המומחה העריך את עלות התיקונים בסך 152,482 ₪ (ס' 50 ונספח ה' לתצהיר מוחמד).

      

145. מר חדד אישר כי בסופו של יום, התיקונים אמנם לא בוצעו במלואם. "אני יכול להגיד לך שמבחינת התיקונים שבוצעו בוודאות זה של קבלני המשנה, כדוגמת איטום, אלומיניום, חשמל. לדוגמא בפרוטוקול הליקויים של מוחמד, שרשום להחליף מטבח ארון מלא וחלודה, זה לא בוצע" (פ' ע' 28 ש' 3-1). מר חדד טען שהאשם לאי השלמת התיקונים דבק בתובעים, ש"סירבו לחתום על ביצוע תיקון הליקויים" (פ' ע' 27 ש' 8). הוא הסביר (פ' ע' 27 ש' 22-13):

      

     "ש. אתם שילמתם עבור ביצוע תיקונים לקבלנים?

     ת. כן, מספר קבלנים שעבדו במתחם, לא רק בדירות של שני התובעים, מצורפות קבלות. ביצעו תיקונים שרשמנו, ולאחר מכן קיבלו קבלני המשנה את שכרם. צורפה כרטסת הנה"ח, הזמנת עבודה. הצעות המחיר כבר בנספח 3, הצעות מחיר של החומרים שסיפקנו לאתר, הצעות מחיר של קבלני משנה, של חשמל, בנספח 4 אפשר לראות הצעת מחיר של קבלן אלומיניום, חשמל, נגב קרמיקה, חומרי הריצוף שהבאנו לאתר ובסוף נותרו באתר כי הדיירים לא הסכימו לחתום ויצאנו מהאתר, וכן את כרטסות התשלומים ששילמנו. יש פה גם אישורים.

     ש. מפנה לסעיף 12, מקריא. אם כבר בוצעו התיקונים, מה יש לקדם בביצוע עבודות הבדק?

     ת. בוצעו חלק מהתיקונים וכדי שקבלנים ימשיכו לעבוד וכדי שנוכל לסיים את כל התיקונים, על כל קבלן שמבצע תיקון, צריך לחתום שהוא ביצע".

      

     ובהמשך (פ' ע' 28 ש' 8-5): "אני רק אומר שאחרי שהיתה פגישה עם ג'ומעה ומוחמד אצלנו במשרד והם לא הולכים לחתום על ביצוע התיקונים ושקבלני המשנה הולכים לעבוד שם סתם כי אף אחד לא יאשר להם את הליקויים, הוצאנו את הקבלנים משם. ביקשנו מהם לחתום לקבלני המשנה והם סירבו".

      

146. עדותו של מר חדד, לפיה התובעים סרבו לחתום לקבלני המשנה שביצעו תיקונים, נתמכת בשני מכתבים מיום 3.7.2011, שלנדקו הוציאה למוחמד ונאיפה אזברגה, וכן לסעיד וסאם אזברגה (נספחי 5 לתצהירו). במכתבים נרשם כך:

      

     "1. חברת לנדקו מנהלת את הפרויקט עבור משרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית לוד.

     2. לפני כשנה אכלסתם את הבית שלכם.

     3. לפני מספר חודשים, נציג הקבלן פנה אליכם ע"מ לתאם ביצוע סקר לבדק במטרה לתקן את הליקויים שיתגלו במסגרת תיקוני הבדק.

     4. לצערנו, לאור אי הסכמה מצדכם שנציג הקבלן יבצע את סקר הבדק, החברה לפנים משורת הדין מינתה מהנדס מטעמה ע"מ לבצע את הסקר ולבצע את התיקונים בהתאם לסקר.

     5. המהנדס מטעם החברה ריכז את הליקויים שבדירתכם ותאם לוח זמנים לביצוע התיקונים, הליקויים אושרו על ידכם בחתימתכם.

     6. יצויין כי במסגרת הבדיקות התברר כי ערכתם שינויים במבנה שנמסר לכם.

     7. לאור הליקויים שהתגלו ולמרות שאיננו אחראיים לשינויים במבנה ולמשתמע מהם, החברה לקחה על עצמה לבצע תיקונים.

     8. החברה גייסה קבלני משנה לביצוע התיקונים בתחומים הבאים: קבלן אלומיניום, קבלן חשמל, קבלן איטום, קבלן לביצוע תיקונים, חברה להספקת חומרים ועוד.

     9. נקבע לוח זמנים בתיאום איתכם ע"מ שהעבודות יבוצעו על הצד הטוב ביותר ובצורה היעילה ביותר.

     10. סוכם איתכם בשיתוף עם מר ג'ומעה שליווה את כל התהליך יחד עם המהנדס מטעם החברה כי לאחר שכל קבלן משנה יסיים את תיקון הליקויים בתחומו, תחתמו ותאשרו שהתיקון בוצע לשביעות רצונכם. יש להדגיש שזה תנאי לכך שהחברה תשלם לקבלן משנה את שכר טרחתו עפ"י ההסכם איתו.

     11. לצערנו, לאחר שקבלן האלומיניום סיים את תיקון הליקויים בדירתכם, סירבתם לחתום על אישור ביצוע התיקון; כ"כ, לא חתמתם לקבלני משנה אחרים שהיו בדירתכם לאחר שאלה סיימו לבצע את התיקונים.

     12. בתאריך 28.06.11 התקיימה פגישה במשרדי החברה בהשתתפות המהנדס מטעם החברה, מנהלת הפרוייקט, וכן מר ג'ומעה ומוחמד אזברגה שייצגו אתכם בישיבה.

     13. לצערנו, נציגיכם הודיעו למהנדס החברה כי יחתמו על ביצוע התיקונים רק לאחר שהחברה תשלם עבור הכנת דוח הנדסי לדירת מוחמד; תנאי זה הינו בניגוד לסיכום עם נציגיכם ובניגוד לתיאום שבוצע איתכם. אין קשר בין תיקון הליקויים בדירתכם לתשלום האמור, אשר קשור רק לאחד הדיירים.

     14. החברה הודיעה למוחמד כי לאחר תיקוני הבדק היא תשלם את ההוצאות כפי שסוכם איתו, אך לצערנו הנושא לא התקבל.

     15. לאור האמור לעיל, אנו מודיעים לכם שבמידה ולא תאשרו בחתימתכם (כפי שהוסכם איתכם וכפי שנהוג בביצוע תיקוני הבדק), לקבלני המשנה שביצעו את התיקונים בדירתכם עד לתאריך 5.07.11, אנו נפסיק את ביצוע הבדק ונראה את הקבלן כפטור מביצוע הבדק.

     16. ככל שהושארו בשטח דירתכם חומרים לרבות מרצפות שהוזמנו וסופקו ע"י חב' נגב קרמיקה, נבקשכם להחזיר את החומרים לנציג החברה שבשטח, אחרת החברה שומרת לעצמה את הזכות לתבוע מכם את העלויות האמורות.

     17. נא תשובתכם למהנדס – חגי או למנהלת הפרויקט – ברכה, עד לתאריך 08.07.11".

      

147. מר חדד העיד כי נוכח היעדר שיתוף פעולה מצד התובעים, "בלית ברירה הורנו לקבלני התיקונים להצהיר בכתב על ביצוע התיקונים על ידם, במקום חתימות הדיירים" (ס' 15 לתצהירו). כאמור, מר חדד אישר כי חלק מהתיקונים לא בוצעו; ואולם הנתבעות לא פירטו מה בדיוק בוצע, ומה נותר ללא תיקון. מר חדד אישר שלא רשם פירוט כזה בתצהירו (פ' ע' 28 ש' 1 וש' 5).

      

148. השמאי מאיר אייל בדק את ביתם של מוחמד ונאיפה ביום 22.11.2010, ופירט בחוות דעתו 22 תיקונים לביצוע (ע' 4-2 לחוות דעתו):

      

     "1. שכבת הטייח השחור בכל קירות הבית, נעשה באופן לא תקין, תוך אי אשפרת מים והרטבת הקירות טרם עשיית הטייח השחור, דבר שיוצר סדקים מרובים תוך מהלך שינוי טמפרטורה בין קור וחום, דבר שניתן להבחין בו בעת בדיקתי.

     2. שכבת הטייח הלבן, חסר מים בזמן עשייתו לאחר עשיית שכבת הטייח השחור, דבר שיוצר סדקים אלכסוניים פנימיים וחיצוניים וזאת במיוחד במקומות פינתיים ומקומות בהם הטייח בעל מרחב הקיר בין משקוף הדלת לפינת הקיר או בין הפינה לפינה השנייה.

     3. משטח שכבת הטייח השחור והלבן אינו ישר ואף אינו סימטרי, קיימים סדקים פנימיים וחיצוניים, ניתן להבחין כי קיימים שינויי עומק ובליטות בכל קירות הבית, יש לבצע את עבודות הטייח החדש וזאת לאחר קילוף כל שכבת הטיוח, אשפרתם של הקירות והתקרות וביצוע את עבודות הטייח מחדש – יש לשים לב לביצוע אשפרת מים מחודשת בין שכבת הטייח השחור לבין הטייח הלבן.

     4. רצפת הבית, אינו סימטרית, במקומות מסוימים, ניתן להבחין בשקיעת מרצפות, תוך נחיתת הקרקע בכ2.00 ש"מ, דבר שניכר במפגש משטח הריצוף, עם הפנלים בסיום הריצוף על להחלת הפנלים המודבקים על הקירות.

     5. במשטח כל ריצוף הבית, הוחלפו אריחי טרצ'ו שאינם תואמים את שאר הבית באופן חריג ובולט וזאת בגודל כולל של כ 40 מ"ר, יש להחליף את כל משטח הריצוף.

     6. קיימים חוסרים באריחי פנלים בקירות. באורך של 4 מטר רץ.

     7. קיימים סדקים מבניים פנימיים וחיצוניים הדורשים חיזוקים יסודיים ובסיסיים למבנה, תוך חפירת בורות ביון ובירזול לייצוב הקירות והתקרה.

     8. קיימים סדקים במבנה זוג אסלות חדרי השירותים.

     9. משקוף ודלת כניסה פלדלת, הותקנה באופן לא מקצועי תוך אי פילוסה, אינה ישרה משקופה יושר באופן חובבני, נדרשים החלפה.

     10. מוזייקת החלון הדרומי שבורה, יש לבצע מחדש.

     11. ארגזי מנגנוני התריסים לסלון ובשני חדרי שינה אינם תקינים, חסרים חלקים ולא אטומים – יש לתקנם.

     12. תריס חדר ממ"ד אינו תקין, חורק וחסרים בו חלקים.

     13. דלת חדר ממ"ד אינה תקינה.

     14. מערכת אינסטלציית המטבח, נוזלת, אינה תקינה, בעלת חלודה, חסרים חלקים ונדרשת תיקון.

     15. ברז כיור המטבח, שבור ואינו תקין, נוזל ויש להחליפו.

     16. ארון המטבח, חסר חלקים ופנל תחתון, כמו כן כתוצאה ישירה מנזילת מים כאמור, ניזוק ורקוב בחלקו במיוחד בחלקו המרכזי בארון תחתון ובאזור הנזילה וכיור המטבח.

     17. כיור ארון המטח אינו תקין, ללא איטום, רופף ויש לתקנו.

     18. דלת חדר האמבטיה וחדרי השינה, כולל משקופיהן אינן תקינים, חסרים חומרי השלמה בין המשקוף לקירות, יש לתקנם.

     19. ברז ניל מכונת הכביסה רופף, חלוד, נוזל ואינו תקין – יש להחליפו".

      

149. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כאילו אין מדובר בחוות דעת. המומחה מאיר אייל הצהיר כנדרש, כי ידוע לו שחוות דעתו מהווה עדות בבית המשפט וכי החוק הפלילי אוסר על עדות שקר (ראו בסיומת חוות דעתו).

      

150. רשימת הליקויים שבחוות הדעת דומה לרשימת הליקויים שהכין מר חדד ביום 1.5.2011. בשתי הרשימות מופיעים ליקויים הקשורים לצבע, לריצוף, לדלתות ולחלונות, כמו גם לאביזרי סניטציה. בשתי הרשימות מופיעות בעיות של רטיבות. סעיף מרכזי המופיע בחוות הדעת, ואשר לא הופיע ברשימה של מר חדד, הוא: "ביצוע עבודות חיזוק יסודות השלד כולל חפירת 20 נקודות בעומק 1 מטר, ביטונם וברזולם, כולל ציוד עזר, חומרים ועבודה: 44,000 ₪" (ע' 5 לחוות הדעת).

      

151. מוחמד צירף לתצהירו חשבונית מס' 0621, מיום 30.11.2011, של חברת "האלולים יזמות ובנייה בע"מ", "עבור עבודות שיפוץ אינסטלציה + קרמיקה לכל הבית + צבע חיצוני + פנימי + ארונות מטבח +מקלחות +אסלות +דלתות. תמיכת עמוד גג. עבודות תשתית ביוב. שולם במזומן – 160,000 ₪" (נספח ז' לתצהירו). חשבונית זו לא צורפה לכתב התביעה, אף שכתב התביעה הוגש ביום 29.10.2012 – מאוחר לתאריך החשבונית. בכתב התביעה, מוחמד פירט הוצאות לתיקונים בסך 75,000 ₪ בלבד, מבלי שהגיש קבלות: 20,000 ₪ עבור מע' הביוב, 3,000 ₪ עבור ברזים שבורים, 12,000 ₪ עבור סיוד, ו- 40,000 ₪ עבור התקנת גדר (ראו בס' 71 לכתב התביעה). העובדה שחשבונית 0621 לא צורפה לכתב התביעה, וחלף זאת פורטו בכתב התביעה סכומי הוצאות אחרים, פוגמת באמינות הטענה המבוססת על החשבונית הנ"ל. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לבסס ממצאים עובדתיים על חשבונית זו.

      

152. סעיד צרף לתצהירו חשבונית 0024 מיום 21.11.2011, לביצוע: "הקמת גדרות לבית, שיפוץ קירות בתוך הבית, כולל צבע כל הבית, החלפה מטבח חדש - הקיים הוא מגירות שבורים דלתות שבורים, שיש שבור כולו לכלוך, החלפת ברזים נוזלים מים", בסך כולל של 41,180 ₪ כולל המע"מ (נספח ד'1 לתצהירו). מוחמד נשאל בחקירתו על עניין הגדרות, והשיב: "לא היה שום גדר בין 11 הדירות שלי ושל האחים שלי. עשיתי גדרות בין כל בית לבית. אצלי עשיתי לבד. כל אחד עשה לבד...מסביב הבית צריך להיות גדר. הבית באמצע, אתה עושה גדר משני הצדדים. אתה לא יכול להיות שותף עם השכן ושלא יהיו גבולות סביב הבית ובינך לבין השכן" (פ' ע' 20 ש' 23-19). יוער כי הודאתו של מוחמד בעדות זו, לפיה הקים את גדר ביתו לבדו, סותרת את טענתו בסעיף 71ד' לכתב התביעה, ממנה עולה לכאורה כי שילם על הקמת הגדר: "התקין גדר חיונית סביב הבית (לא הותקנה כלל גדר) - 40,000 ₪".

      

153. עיינתי בטיעוני הצדדים ובראיות שהגישו לעניין היקף הליקויים והעלויות לביצוע התיקונים. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לאמץ לעניין זה את עמדת התובעים בחלקה כדלקמן:

      

     • בת.א. 49581-10-12 (עניינם של מוחמד ונופא), אני מאמצת חלקית את עלויות התיקונים לפי חוות דעתו של השמאי מאיר אייל. מדובר בחוות דעת מומחית ערוכה כדין, המפרטת את הליקויים שהמומחה מצא בבדיקתו. המומחה התייצב בבית המשפט להיחקר על חוות דעתו, אך הנתבעות ויתרו על חקירתו (פ' ע' 13-12). הנתבעות גם לא הגישו חוות דעת נגדית. זאת ועוד: חלק לא מבוטל של הליקויים שהשמאי מצא מופיעים ברשימת הליקויים שערך נציג הנתבעת 1, מר חדד, ביום 1.5.2011 (נספח 1 לתצהירו).

        

     • עם זאת, יש להפחית מאומדן שלפי חוות הדעת סך של 44,000 ₪ עבור "ביצוע עבודות חיזוק יסודות השלד כולל חפירת 20 נקודות בעומק 1 מטר, ביטונם ובירזולם, כולל ציוד עזר, חומרים ועבודה". הוצאה זו אינה נובעת מאחד מסעיפי הליקויים שהמומחה פירט בחוות דעתו. המומחה לא נימק בחוות דעתו את הצורך בביצוע עבודה זו.

        

     • גם אין מקום לחייב את הנתבעות לשלם לתובעים 75,000 ₪ עבור הוצאות לתיקונים שלפי הנטען בוצעו בבית החדש (ס' 74ו' לתצהיר מוחמד). דרישה זו עומדת בכפל לפיצוי עבור תיקון ליקויים לפי חוות הדעת, שאומצה בחלקה לעיל.

        

     • אשר על כן, הסכום לפיצוי בראש הליקויים יעמוד ע"ס 87,450 ₪ (131,450 ₪ מינוס 44,000 ₪), בתוספת הצמדה מיום 5.12.2010 (מועד חוות הדעת), ובתוספת מע"מ כחוק.

        

     • בת.א. 48869-11-11 (עניינם של סעיד וסאם), אני מאמצת חלקית את הוצאות התיקונים לפי חשבונית 0024 מיום 21.11.2011 (נספח ד'1 לתצהיר סעיד). יש לנכות את העלות להקמת גדרות (21,000 ₪). בעניין הגדר, גב' יונס הצהירה: "היחידות נמסרו לתובעים כשהן מגודרות על פי האמור בהיתר הבניה; התובעים בנו קירות/חומות במקום הגדרות. למותר לציין שהמדובר בחריגות בניה בוטות" (ס' 14 לתצהירה). תצהירה בנקודה זו – לא נסתר. התובעים לא הציגו היתר לבניית הגדר שבנו, ולא הוכח כי היו זכאים לקבל גדר כזו מכוח החוזה למתן שירותי בנייה.

        

     • החשבונית מפרטת תיקוני קירות, צבע, ארונות מטבח וברזים (14,500 ₪) – ואלה עולים בקנה אחד עם הרשימה שהכין מר חדד ביום 7.5.2011 (נספח 2 לתצהירו). עם זאת, אני מקבלת את טענתו של מר חדד, לפיה נראה כי סעיד ביצע שדרוג של מטבחו בהשוואה למה שהובטח בפרויקט: "סעיד טוען בתצהירו כי החליף את המטבח שבדירתו במטבח שבנה עבורו נגר, בעלות של 15,500 ₪. אציין כי עלות המטבח שהותקן בביתו בשלב הבניה עמדה על סך של 2,000 ₪. מדובר במטבח סטנדרטי מחומר סיבית, חלק תחתון בלבד, באורך 215 ס"מ שמופיע במפרט המכר של סעיד. אם אכן סעיד שילם סך של 15,500 ₪ עבור מטבח חדש, הרי שמדובר על סטנדרט גבוהה מאוד (נגר פרטי) וכלל הנראה על מטבח גדול יותר. לנדקו לא צריכה לשלם עבור שדרוג מטבחו של סעיד" (ס' 18 לתצהיר חדד).

        

     • על דרך של הערכה, הסכום לפיצוי בגין ליקויים יעמוד ע"ס 10,000 ₪, בתוספת מע"מ בשיעור 16% (כשיעורו לפי החשבונית), ובהצמדה וריבית מיום 21.11.2011 (מועד החשבונית) ועד לתשלום בפועל.

        

     • אין בסיס לפצות את התובעים בסך 100,000 ₪ עבור "עבודות נוספות שהייתי צריך לעשות בבית כדי לתקן את הליקויים" (ס' 67ה' לתצהיר סעיד). סעיד לא פירט מה בדיוק תיקן, ולא הגיש אסמכתאות להוכחת טיב התיקון, תאריך התיקון, וסכום התיקון. אשר על כן, התביעה בראש זה – נדחית.

        

154. למען הסדר הטוב אציין, כי הראיות שנסקרו לעיל מלמדות שהתובעים נתנו לנתבעת 1 הזדמנות לתקן את הליקויים בבתים. הצדדים אף הגיעו לכלל הסכם לגמר תיקון הליקויים ביום 6.6.2010 (נספח 3 לתצהיר יונס). בפועל, לנדקו לא השלימה את התיקונים, משום שהתעקשה כי הדיירים יחתמו לקבלני המשנה על ביצוע תיקונים (ראו למשל בס' 12-11 לתצהיר חדד).

      

155. דרישה לחתום על אישור התיקונים לא הייתה במקומה במקרה דנא. יש לזכור כי התובעים איבדו – ובצדק – את אמונם בצד שכנגד, משום העיכוב המופרז בבנייה. בתקופת ההמתנה הממושכת, האתר נחשף לפעולות ונדליסטיות, והבניינים ניזוקו. מר איטח העיד: "כשרם-דר הפסיקה את הבנייה, המטבחים האלה נעלמו מהאתר. מאיזה סיבות? לא אפרט כרגע. הקבלן רצה את הכסף ופירק, אנשים פרצו והפכו את זה למאורת סמים וכו' וכו'" (פ' ע' 42 ש' 19-17). מוחמד העיד: "... הבנייה הזאת עשר שנים לקחה. הבנייה הזאת עמדה שנים, הבנייה של הבתים שלנו, הכינו אותה כמעט עד הסיום, ופשט רגל, לא הלך קבלן, הביא עובדים, לא הביא עובדים, ועמדה. אז אנשים באים, שרפו, הרסו, לקחו דברים, ועוד פעם, אז בסוף בא אליי מקס שאמר לי קח שלא יהרסו עוד פעם, שם שומר שנים ולא הלך, גם כשהיה שומר גנבו והרסו. הבתים האלה היו גמורים. שרפו וגנבו אותם שוב" (פ' ע' 19 ש' 29 עד ע' 20 ש' 4).

      

156. בנסיבות מיוחדות אלה, ההתעקשות מצד הנתבעת 1, להתנות את ביצוע התיקונים בחתימות מצד הדיירים, הייתה שלא במקומה, ועולה כדי הפעלת זכות בחוסר תום לב. אין צורך לומר, כי סירוב של דייר לחתום לקבלני הביצוע אינו פוטר את הקבלן מחובתו החוזית לבצע תיקוני בדק בבית.

      

     עוגמת נפש

      

157. אני מקבלת את דרישת התובעים בחלקה בראש זה, ובנסיבות העניין פוסקת סך של 20,000 ₪, בכל תיק. יש לקבל כי לתובעים הוסבה עוגמת נפש בגין העיכוב הממושך בבנייה שגרר איחור במסירת בתי המגורים. אמנם, התובעים זכו לבתי דיור חדשים שנבנו עבורם, מבלי ששילמו בכסף. ואולם בד בבד, התובעים ויתרו על מגורים קודמים ופינו מקרקעין שנדרשו לצרכי המדינה. לטענת התובעים, הם הגיעו לעיר לוד בשנת 1974 והתיישבו בשכונת הרכבת בבתים שרכשו (ר' למשל ס' 3 לתצהיר מוחמד). בין אם אחזו במקרקעין כדין (כטענתם), ובין אם פלשו למקרקעין (כטענת המדינה) - אין במחלוקת זו כדי להכשיר הפרה של התחייבות חוזית מפורשת מצד הנתבעות. הנתבעת 1 נקשרה בהסכם פינוי עם התובעים, בשם המדינה, ובגדרו התחייבה לספק לתובעים יחידת דיור חדשה, כנגד פינוי המקרקעין בהם החזיקו. בד בבד, וכדי להשלים את המהלך המשולב, התובעים הונחו לחתום על חוזה להזמנת שירותי בנייה עם הקבלן המבצע, להקמת ביתם החדש. ההתחייבות החוזית שניטלה כלפי התובעים בהסכמים אלה היא מחייבת, והנתבעות הפרו אותה בעיכוב ממושך וחריג במהלך הבניה.

      

158. אני דוחה את טענת הנתבעות, כאילו העניקו לתובעים "מתנה" גרידא, שהנתבעות היו רשאיות לחזור ממנה או לעכב את נתינתה, וכי התובעים לא שינו את מצבם בהסתמך על ההסכמים (למשל, ס' 12-11 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1). ראשית, ספק אם מדובר ב"מתנה". כידוע, "מתנה" מוגדרת כ"הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968). כאן, התובעים לא שילמו בכסף עבור בתיהם החדשים, ואולם הסכימו לפנות את בתיהם הישנים בשכונת הרכבת. אף אם היו בגדר "פולשים", כטענת המדינה, הרי שהמדינה ויתרה על סילוקם כפולשים. המדינה שאפה להשיג את היעד של פינוי שכונת הרכבת, ובתוך כך – שיכון תושבים בשכונה חדשה.

      

159. שנית, בזמן אמת, הנתבעות לא חזרו בהם מן ה"מתנה". הנתבעות טענו שהתובעים התנהגו "התנהגות מחפירה" (ס' 12 לכתב ההגנה של הנתבעת 1), אך בפועל הם בחרו שלא לבטל את ההסכמים. ולהיפך: הנתבעות עמדו על ההסכמים עם התובעים, וחיפשו פתרון שיאפשר להגשים את יעד הפינוי של שכונת הרכבת. מעדויות ההגנה עולה כי יעד זה הושג, אם כי באופן חלקי, ואין חולק כי התובעים דנא פינו את בתיהם הישנים. שעה שהנתבעות לא ביטלו את ההסכמים, הרי שהם שרירים וקיימים, אף אם דובר ב"מתנה".

      

160. ולבסוף, אין לומר כי התובעים לא שינו את מצבם בהסתמך על ההסכמים. ההסכמים שנכרתו עמם יצרו אצלם ציפייה חוזית לגיטימית ומבוססת, כי המדינה תעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה. ראינו, כי העיכוב בבנייה אינו קשור למעשה או למחדל מצד התובעים. עיכוב בן ארבע שנים הוא מופרז. הוא הותיר את התובעים בחוסר וודאות נמשך בעניין שהוא מהותי לאדם: בית מגורים. מוחמד אזברגה העיד כי התובעים נמנעו מלשפץ את הבית הישן במשך זמן ממושך, חרף מצבו הרעוע, שכן לא רצו להוציא כסף על בית המיועד להריסה (ס' 29 לתצהירו). טענה זו נהנית מהגיון.

      

     ראשי נזק נוספים

      

161. אני דוחה את דרישת התובעים לפצותם בפיצוי מוסכם לפי סעיף 14.2 לחוזה להזמנת שירותי בנייה. הטעם לכך הוא שסעד זה עומד בכפל לסעד הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירת היחידה. סעיף 14.3 לחוזה להזמנת שירותי הבנייה, שבו עוגנה זכות הדייר לקבל פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת הדירה, הוציא במפורש את הפיצוי המוסכם שלפי סעיף 14.2 מכלל תחולה, מקום בו משולם פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת הדירה.

      

162. אני דוחה את דרישתם של מוחמד ונופא אזברגה לקבל פיצוי בגין הוצאות תיקונים שביצעו לטענתם בבית הישן, בשנת 2010, בסך 70,000 ₪ (ס' 74ד' לתצהיר מוחמד). ראשית, לא הוצגו קבלות תשלום להוכחות תאריך השיפוצים וסכום השיפוצים (וראו לעניין זה סעיף 33 לתצהיר מוחמד). שנית והעיקר, התובעים נהנו מהשיפוצים שביצעו, אף אם לזמן קצר. לדברי מוחמד, דובר בהתקנת גג חדש, ארונות מטבח, הוספת חדר (משום שנולדו שני ילדים והמשפחה מנתה 8 נפשות). שיפוצים אלה נעשו ביוזמת התובעים ולטובת המשפחה, ואין לגלגלם על הנתבעות דנא.

      

163. לסיכום: התביעות מתקבלות בחלקן, וכמפורט לעיל. הנתבעות 1 ו- 3, באמצעות הנתבעת 1, ישלמו לכל קבוצת תובעים את סכום הפיצויים, ובנוסף הוצאות: אגרה, שכ"ט השמאי מאיר אייל, וכמו כן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצויים.

      

      

     ניתן היום, י' ניסן תשע"ז, 06 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.