לפני כ-16 שנים יזם משרד השיכון פינוי של תושבי שכונת הרכבת בלוד תמורת דיור חלופי בשכונה חדשה. אלא שהקבלן המבצע פשט את הרגל והבנייה התעכבה ב-4 שנים. מי יפצה את התושבים ובכמה?
בית משפט השלום בראשון לציון קיבל באחרונה תביעות של שתי משפחות לפיצוי על איחור במסירה וליקויי בנייה, וחייב את האחראית על הפרויקט – חברת הבנייה "לנדקו" – לשלם אותו, גם בשם המדינה. השופטת ד"ר איריס סורוקר קבעה כי איחור של 4 שנים הוא מוגזם.
בשנת 1994 התקבלה במנהל מקרקעי ישראל החלטה 624 שהורתה על פינוי שכונת הרכבת בלוד ושיכון תושביה – 13 משפחות השייכות לחמולה בדואית – בשכונה חדשה בשם נווה שלום.
משרד השיכון מינה את חברת "לנדקו" (באותה תקופה חברה ממשלתית) לשמש כקבלן האחראי על הפרויקט וב-2001 נחתמו עם המשפחות הסכמי הפינוי, שבמסגרתם החברה התחייבה לסיים את עבודות הבנייה בתוך 15 חודשים ממועד צו התחלת העבודה.
בפועל, הפרויקט הסתיים באיחור משמעותי והתושבים נכנסו לבתיהם החדשים ב-2009, כארבע שנים לאחר המועד שנקבע בהסכם. אם לא די בכך לטענתם התגלו בבתים בעיות חשמל, קירות סדוקים, נזילות ועוד.
בשנים 2011-2012 הגישו שתי משפחות תביעות לפיצוי מחברת הבנייה וממשרד השיכון – שמינה אותה.
כל אחת מהמשפחות תיארה את מסכת התלאות שעברה לאורך השנים ואת הליקויים שנמצאו בדירתה, כמו גם את הניסיונות הכושלים להביא לתיקונם.
במענה לתביעות טענה חברת הבנייה שהתובעים מתנהלים בקטנוניות ובחוסר תום לב, שכן הם היו פולשים לא חוקיים שקיבלו מהמדינה מתנה בחינם, ובמקום להודות על כך בחרו לתבוע.
לגופו של עניין נטען כי הליקויים בדירות זעירים, אך התובעים לא מאפשרים לתקנם. לגבי העיכוב, נטען כי העבודות אכן הופסקו ב-2004 מאחר שקבלן המשנה שלה פשט את הרגל, אולם גם לתובעים – שלא פינו את בתיהם בזמן – יש יד בעיכוב. על כל פנים, מאחר שהתובעים קיבלו את הבתים במתנה אין להם על מה להתלונן.
משרד השיכון טען מצידו כי אין לתובעים כל עילה נגדו משום שהאחריות על הפרויקט הוטלה על חברת הבנייה, וביוני 2016 אכן הודיעה החברה כי היא לוקחת על עצמה לשאת בכל תוצאות ההליך.
האמון אבד
בפסק דין מקיף שניתן לפני כשבועיים, קבעה השופטת ד"ר סורוקר, כי אין לגלגל לפתחם של התובעים את העיכוב שהביא לאיחור במסירה.
השופטת קבעה כי האכלוס הסופי נדחה בארבע שנים בעיקר בשל הפסקת העבודות, שהנתבעת הייתה אחראית עליהן, וכי טענותיה כנגד התובעים בהקשר זה אינן משנות עובדה זו.
משכך, השופטת קבעה כי התובעים זכאים לפיצוי על איחור במסירה בהתאם לקבוע בהסכמיהם: 600 דולר על כל חודש של איחור (כ-170 אלף שקל).
באשר לליקויי הבנייה, השופטת דחתה את הטענה כאילו התובעים לא אפשרו לחברה לבצע את התיקונים על אף רצונה הטוב. השופטת קבעה כי הסכמתה לבצעם רק בכפוף לכך שהתובעים יחתמו על רשימת הליקויים שהוגשה להם היה חסר תום לב בהתחשב בכך שבשלב זה הם כבר איבדו בה אמון. מלבד זאת השופטת דחתה את הטענה כי הבתים ניתנו לתובעים במתנה, שכן תמורתם הם ויתרו על בתיהם, ואילו טענת הפלישה לא הוכחה.
בסיכומו של דבר חויבה החברה לשלם לשתי המשפחות למעלה מ-300 אלף שקל, שכוללים גם פיצוי על ליקויי בנייה ועגמת נפש, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהפיצוי.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אלון אברהמוב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.