פלונית ואח' נ' עיריית עפולה ואח'

א.המחלוקת 

1. עניינה של תביעה זו הוא נזק גוף שנגרם לתובעת 1 (להלן: "התובעת") ביום 11.12.17, לטענתה, כתוצאה מכך שבעת שצעדה ברחוב השוק בעפולה מעדה והחליקה על כתם שמן שהיה אותה עת על המדרכה (להלן: "התאונה"); התובעת מציגה מספר תמונות 'מזמן אמת', שלעדותה צולמה בטלפון שלה על ידי עובר אורח לאחר שנפלה, כאמור. באחת התמונות נראית התובעת שכובה על המדרכה, כשסביבה כתמי שמן רבים, ובאחרת – מצולמת מי שנחזית כפקחית עירייה במדים, כשבתמונה ניתן לראות בבירור את שמה של הפקחית על התג שמוצמד לחזית חולצת המדים (להלן: "הפקחית"). לעמדת התובעת – כתם השמן שבגינו מעדה והחליקה הוא בבחינת מפגע המהווה סיכון בלתי סביר לנפילה, שהיה על העירייה לאתרו ולסלקו עוד טרם התאונה (להלן: "הכתם"). התובעת טוענת כי במהלך נפילתה נחבלה קשות בקרסולה הימני בפגיעה שהותירה בה נכות צמיתה.

2. התובעת, מעצבת פנים בהכשרתה ועצמאית בעיסוקה, מעידה שהתאונה ארעה בדרכה למכוניתה לצורך פגישה עם לקוח. המוסד לביטוח לאומי, התובע 2 (להלן גם: "המל"ל"), הכיר בתאונה כתאונת עבודה וייחס לתובעת, לאחר תקופה של נכויות זמניות - נכות צמיתה בשיעור של 24% החל מיום 1.9.19 (10% - אורתופדית, 5% - צלקתית, ו-10% נפשית; 23.05% בעיגול כלפי מעלה), ותובע מהנתבעת שיפוי מכוח הדין בגין תשלום דמי פגיעה ותקבולים שונים, לרבות - תשלומי קצבה חודשית בגין נכות מעבודה שהתובעת קיבלה, מקבלת ותקבל בעתיד מאת המל"ל. תביעת המל"ל הועמדה בכתב התביעה מטעמו על סך כולל של 247,460 ש"ח נכון למועד הגשת תביעתו (3.10.22).

3. עיריית עפולה, הנתבעת 1 (להלן: "העירייה"), מכחישה את הנסיבות הנטענות מטעם התובעת לגבי אירוע התאונה, ולחילופין - את אחריותה לתאונה; וטוענת לחילופין, כי, בכל מקרה, לתובעת אשם מכריע או, לפחות, אשם תורם בשיעור של 50% - לקרות התאונה. הנתבעת 2 היא מבטחת אחריות העירייה במועדים הרלוונטיים בגין נזק גוף שנגרם במעשה או מחדל רשלניים על ידי העירייה או מי מטעמה.

4. הצדדים חלוקים בענין המענה לשאלות הבאות: מה היו נסיבות פגיעתה של התובעת (הנתבעת איננה מביאה ראיות מטעמה לנסיבות החבלה שעברה התובעת, אך היא כופרת בגרסת התובעת לתאונה); מתי וכיצד נוצר/נגרם הכתם; האם לפי הדין, בנסיבות ענייננו, הכתם מהווה מפגע היוצר סיכון בלתי סביר לנפילה, שהיה על העירייה לאתרו ולתקנו טרם התאונה הנטענת; האם, בנסיבות של טיב האירוע ומקום האירוע - העירייה פועלת באורח סביר לפקח, לנקות, להזהיר את העוברים והשבים בכל הקשור למפגע מסוג זה; האם יש לייחס אחריות לנתבעת, אם בגין הפרת חובה חקוקה שחלה על רשות מקומית ואם בגין התרשלות - שגרמו או לא מנעו את נזק הגוף שנטען כי נגרם בענייננו; האם התובעת יכולה היתה למנוע את התאונה הנטענת, וכיצד; האם יש לייחס לתובעת אשם תורם, ומה שיעורו; מה הנכות הרפואית שיש לייחס לתובעת בגין התאונה הנטענת; מה היו הדרישות התפקודיות לצורך ביצוע עבודתה של התובעת בשנים שקדמו לתאונה הנטענת; מהי נכותה התפקודית של התובעת בגין התאונה הנטענת, ככל שקיימת ושנגרמה; מה הם נזקיה של התובעת (לעבר ולעתיד) - הממוניים והלא ממוניים, ומה שיעור הפיצוי לו היא זכאית בגין כל ראש נזק.

5. אקדים ואציין, כי לאחר שעיינתי בראיות, שמעתי את העדויות בנדון, ובחנתי את מלוא טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שבנסיבות ענייננו דינה של התביעה נגד הנתבעות להתקבל, בכפוף לקיומו של אשם תורם מצד התובעת; הכל כמפורט להלן.

   ב.סוגיית האחריות

   הממצאים בענין נסיבות התאונה

   1. העדויות הראשיות הוגשו בנדון בתצהירים. מטעם התובעת העידו לפניי בנדון: התובעת, ובעלה. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים. הצדדים הציגו בנדון תיקי מוצגים מטעמם (חלקם -כנספחים לתצהיר התובעת), וגם ניתנה להם, בעקבות שמיעת ההוכחות, אפשרות להשלים מוצגים מסוימים. העיד לפניי גם המומחה שמונה מטעם בית המשפט - בחקירה על חוות הדעת הרפואית שנתן בנדון.

   2. אקדים ואומר, כי מצאתי שהתובעת נפגעה בתאונת נפילה בגין כתם שמן על המדרכה ליד פחי האשפה הגדולים שממוקמים בסמיכות לסביח ולדוכני הפלפל ברח' השוק בעפולה, כמפורט להלן.

   3. התובעת העידה לפניי שחצתה את הכביש, ובעת העלייה למדרכה עשתה צעד וחצי קדימה ואז החליקה כשהיא מסובבת את הקרסול [עמ' 22-23 לפרו'].

   4. התובעת גורסת שבעת ההחלקה והנפילה עצמה לא בדקה ממה החליקה, וזה התברר לה רק לאחר מכן, מהריח של השמן שדבק לנעליה ונספג במכנסיה [עמ' 23 לפרו']. התובעת הציגה סיוע לעדותה בדמות תמונות מ'זמן אמת' שלפי עדותה צולמו בסלולרי של התובעת שהוצא מתוך התיק שלה על ידי עובר/ת אורח שצילם/מה אותן מיוזמתו/ה. להלן הקטע הרלוונטי בעדותה [עמ' 9-10 לפרו']:

      "עו"ד חטיבה נעים: בתמונה רואים אותך שרועה על הרצפה ורואים כתמים מסביבך. ברגע הנפילה לא ראית את הכתם?

      התובעת: אם הייתי רואה שיש שמן על המדרכה, אז הייתי נמנעת מלדרוך עליו.

      עו"ד חטיבה נעים: עליה, כן. ובזמן ששכבת על הרצפה לא ראית?

      התובעת: הייתי בכאבים כ"כ עזים.

      עו"ד חטיבה נעים: כן.

      התובעת: שלא ראיתי ולא יכולתי לראות שום דבר. הייתי פשוט שרועה על הרצפה, צרחתי זעקות שהתאספו סביבי הרבה אנשים.

      עו"ד חטיבה נעים: לא, אני מאמינה לך.

      התובעת: גם אותם לא ראיתי, אני לא יודעת להגיד לך אם מי שצילם זה היה איש או אישה. אני כן יודעת שמי שעמדה מאחוריי, עמדה מישהי בגב שלי והכניסה את כפות הרגליים שלה מתחת לגב שלי, מפני שאני שכבתי ככה עם הרגל למעלה. ניסו, רצו להרים אותי ואמרתי בשום פנים ואופן אל תגעו בי והיא ראתה שאני שוכבת וצורחת והיא באה והרגיעה אותי ואמרה לי 'אל תדאגי, אני שומרת עלייך, אני מכניסה את הרגליים שלי מתחת לגב שלך כדי שתוכלי להישען עליי' והיא ביקשה שיביאו את התיק, כי התיק שלי עף ממני. היא ביקשה שיביאו את התיק שלי, הוציאו מהתיק שלי את הטלפון שלי כדי לצלם ואז היא הניחה לי את התיק מתחת לראש כדי שאני אוכל להניח את הראש. אני הייתי בזעקות של כאב נוראי כמו שלא חוויתי גם ב4 לידות שילדתי.

      עו"ד חטיבה נעים: מאמינה לך. עכשיו השאלה, את אומרת שהוציאו לך את הטלפון וצילמו. נכון?

      התובעת: נכון.

      עו"ד חטיבה נעים: את ביקשת שיצלמו?

      התובעת: לא.

      עו"ד חטיבה נעים: לא.

      התובעת: אני ביקשתי שיתקשרו ל[בעלה של התובעת] ושיקראו ל[בעלה של התובעת] וניסו להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא היה בטיול ג'יפים ולא הייתה לו קליטה סלולרית והוא ענה רק כמה שעות אחר כך כשאני כבר הייתי בבית החולים במיון.

      עו"ד חטיבה נעים: אז את אומרת שלא ביקשת שיצלמו את המקום.

      התובעת: לא. מי שלקח את הטלפון וניסה להתקשר, אמר שצריך לצלם את האירוע והוא צילם או היא צילמה. אני לא יודעת מי זה היה.

      עו"ד חטיבה נעים: לא יודעת מי צילם את האירוע. יופי. עכשיו, מי התקשר למד"א?

      התובעת: מי שהיה שם, מי שהיה שם.

      עו"ד חטיבה נעים: מהטלפון שלך?

      התובעת: אני לא יודעת.

      עו"ד חטיבה נעים: את לא יודעת. ולעירייה מי התקשר?

      התובעת: אין לי מושג, אני לא יודעת.

      עו"ד חטיבה נעים: את אומרת שאת התקשרת לעירייה, למוקד.

      התובעת: אחרי התאונה?

      עו"ד חטיבה נעים: מתי התקשרת לעירייה?

      התובעת: אחרי שהתאוששתי, אחרי שהתאוששתי קצת והבנתי שיש שם מפגע.

      כב' הש' תדמור-ברנשטיין: גברתי, מתי התקשרת?

      עו"ד חטיבה נעים: לא, מתי התקשרת?

      עו"ד נתן: בערך.

      התובעת: אין לי, אין לי תאריך.

      עו"ד חטיבה נעים: לא תאריך.

      התובעת: אני לא יודעת להעריך אפילו את הזמן. זה היה סדר גודל של באותו חודש כנראה, לקח 10 ימים עד שעברתי ניתוח. הייתי בכאבים וסבל נוראי עד לניתוח".

       

   5. לתמיכה בגרסתה זו מציגה התובעת ארבע תמונות, שכאמור בעדותה לעיל - צולמו בסלולרי שלה 'בזמן אמת', והתובעת אף נחקרה לגבי כל אחת מהן. התמונות צורפו כבר לתצהיר העדות (הראשון) שהוגש מטעם התובעת, והוצגו שוב במצורף לתצהיר המשלים שהוגש מטעמה, כתמונות בעמודים: 6, 7, 8 ו-19 שבמוצגי התצהיר המשלים. מהתמונות עולה בבירור שהתובעת שרועה על הרצפה במה שנחזה כאב או מצוקה, כשסביבה כתמים בגוונים שונים שנחזים בצבעם ובטקסטורה שלהם על גבי המדרכה - ככתמי שמן [תמונה 6; קיומה ומועדה אושר בעדות התובעת בעמ' 12 לפרו'], הכתמים גם צולמו בתמונות תקריב [תמונות 7 ו-19; שלגביהם התובעת לא נשאלה בחקירתה]. בתמונה 8 מצולמת (ללא הפנים) מי שנחזית כפקחית עירייה במדים, כשבתמונה ניתן לראות בבירור את שמה של הפקחית ואת שיוכה למחלקת 'פיקוח עירוני' - כעולה במפורש מהתגים שמוצמדים לחזית המדים שלה [קיומה ומועדה אושר בעדות התובעת בעמ' 14 לפרו'].

   6. כחלק ממארג הראיות בנדון, אעיר כי התובעת תומכת את סבירות גרסתה שהתמונות אכן צולמו מיד בעקבות התאונה 'בזמן אמת' (11.12.17), כשהיא משלימה ומציגה אסמכתאות לגבי מועדן בקבצי מחשב שהגישה לבית המשפט לצורך השלמת עדותה - שהוא מועד התאונה, 11.12.17. האסמכתאות הללו הוגשו, בעקבות עדותה לפניי, לפיה - יום לפני מתן עדותה לפניי היא איתרה (סוף סוף) את תיק הקבצים של התמונות במחשב של בעלה, שמתברר שאליו הועברה התיקייה - מהמחשב הישן של התובעת [עמ' 72 לפרו']. זאת, באשר היא נהגה באותה תקופה להוריד את התמונות מהסלולרי למחשב שלה לצורך גיבויים [עמ' 13 לפרו'], כשהיא מבהירה בעדותה כי הצגת הקבצים תאפשר לראות מתי נשמר כל קובץ של מי מהתמונות [עמ' 20 ו-72 לפרו'].

   7. אבהיר, כי בנסיבות ענייננו אין להחזיק נגד התובעת שלא הביאה לעדות את מי שצילם את התמונות 'בזמן אמת'. מעיון בראיות והעדויות שלפניי, אני מקבל שבנסיבות הפציעה והפינוי של התובעת, היא איננה יודעת לומר מי צילם את התמונות (אפילו לא את מינו). זאת, כאשר עצם העובדה שהתמונות צולמו באותו יום, במה שנחזה - אותו קטע מדרכה שליד פחי האשפה הגדולים שברחוב השוק, והתובעת והפקחית מופיעות שתיהן בתמונות שנחזות ברקען, בגווניהן ובצבען להיות מאותו 'רצף צילומים' - מעקר מתוכן את הדרישה הראייתית הפורמלית של הבאה לעדות את 'מי שצילם' צילומים שמבקשים להגיש בתמונות; דרישה שיש לה משקל - רק מקום בו מושא התמונות או מועדן במחלוקת, ויש קושי לקשור בין כוונת המצלם לבין האירועים; אין זה המצב בענייננו, כאמור.

   8. אם נחזור לפקחית (שמכונה בעדויות, לעתים, גם - "המפקחת"), אפנה לכך שהתובעת מצהירה בסעיף 3 לתצהיר עדותה המשלים: "עוד אציין כי יש לי זיכרון חזק ממועד התאונה, שהמפקחת מטעם עיריית עפולה, הגיעה למקום התאונה וראתה את המפגע על כתם השמן ואמרה באופן מפורש כי האמור יטופל". בחקירתה הנגדית העידה התובעת: "הייתה שם מפקחת ואני שמעתי עם כל הכאב שלי, אני שמעתי את המפקחת, אומרים למפקחת 'תטפלי בזה' והיא אמרה 'כבר הזמנתי, באים לשפוך פה חול'" [עמ' 11 לפרו'].

   9. אומר כבר עתה, כי בנסיבות יש להחזיק כנגד הנתבעות שבחרו שלא להביא את הפקחית למתן עדות מטעמן; פקחית, שלנוכח התמונה הנושאת את שמה המלא - אני מוצא שלא היה כל קושי לעירייה לאתרה; העירייה לא טענה וגם לא הביאה ראייה לקושי בעניין זה.

   10. אפנה לכך, שממכלול הראיות והעדויות עולה כי ארבע התמונות (לרבות – זו של הפקחית) צולמו בתוך כרבע שעה. חלון הזמן בין הדקה בה ארעה התאונה לבין הדקה בה פונתה התובעת מהמקום על ידי מד"א - מאוד מצומצם; לפי העדויות מד"א הגיע למקום בתוך כ-12 דקות מנפילת התובעת, כמפורט להלן. לפי עדות התובעת התאונה ארעה בשעה 10:45 לערך [סעיף 4 לתצהירה], ומיד כשנפלה צרחה מכאב ["וזעקתי לעזרה מכאבים עזים בקרסול" - ס' 18 לתצהירה; "צרחתי זעקות שהתאספו סביבי הרבה אנשים" - עמ' 9 לפרו'], וניגשו אליה עוברי אורח לסייע לה, ובין היתר, הניחו את התיק שלה מתחת לראשה וצילמו אותה [עמ' 9 לפרו']. התובעת איננה יודעת מי התקשר למד"א [עמ' 10 לפרו'], אך אני מוצא כי, בנסיבות, יש להניח שהיה זה עובר אורח, שלנוכח צרחות התובעת, כאמור, העריך שקיימת דחיפות שיש בה כדי להצדיק זימונו של אמבולנס. לפי רישומי מד"א - המודיע, שמצוין בדו"ח מד"א כ'עובר אורח', התקשר ב-10:51 לזמן את מד"א, וניידת מד"א, שיצאה ב-10:52, הגיעה ב-10:57 אל התובעת השרועה על הרצפה במקום בו נפלה. צוות מד"א פעל להעביר את התובעת לביה"ח 'העמק', אליו הגיעו בשעה 11:09 ['דו"ח רפואי' של מד"א, בעמ' 32 למוצגי התצהיר המשלים של התובעת].

   11. מעדות התובעת עולה כי איננה יודעת לומר מי גרם לכך שהפקחית היתה במקום בסמוך לתאונה (כאמור, בתוך פחות מרבע שעה ממועד התאונה), כשהיא משיבה בחקירתה לשאלה מטעם העירייה "ולעירייה מי התקשר?", שאין לה מושג [עמ' 10 לפרו']. עם זאת, מעדותה בתצהירה עולה, שלידיעתה - הגיעה למקום "ניידת פיקוח של העירייה" [סעיף 18 לתצהירה]. למרות זאת, ולמרות תמונת הפקחית, הנתבעות בחרו בקו חקירתן - שלא לשאול את התובעת בענין עצם נוכחות הניידת או הפקחית במקום התאונה או בענין פעולותיו של צוות הפיקוח, וכאמור – בחרו גם שלא להביא את הפקחית למתן עדות.

   12. כאמור, לא הובאה עדות של מי מנציגי העירייה, לרבות לא - הפקחית שהיתה במקום, לכל המאוחר – פחות מרבע שעה לאחר קרות התאונה. העירייה בחרה להסתפק בענייננו בהגשת פלט של מחשב שכותרתו 'רשימת פרטי טיפולים', ללא תצהיר שמצהיר 'על הוצאת הפלט ממחשבי העירייה' (תצהיר שאפשרתי להשלים את הגשתו לאחר שמיעת העדויות – ולא הוגש). לשון אחר; העירייה בחרה בענייננו לנהל את הגנתה - מבלי להציג תצהיר שבו גרסה והבהרה של שגרת עבודתה, בין היתר - לגבי האופן בו דיווחים ותלונות נאספות בדו"ח שהוצג; והאם, למשל, תלונות שמגיעות ישירות לפקחית או למי מצוות ניידת הפיקוח במהלך עבודתם (למשל, טלפונית - ממפקח אחר או מבעל חנות שפונה אליה ישירות; תלונות שבגין נסיבות כלשהן הועברו למי מנציגי העירייה, אך - לא בדרך של פנייה של תושב בתלונה למוקד העירוני) - נרשמות בדוחות אחרים (כמו, למשל, ב'דו"ח פעולה', שאך סביר שצוות הפיקוח, לרבות הפקחית, מנהל - לתיעוד המידע שמועבר לה ופעולות הצוות בשטח).

   13. על רקע האמור, אציין, כי בלוח הזמנים הקצר שבו הגיעה למקום הפקחית מטעם העירייה כפי שניתחתי לעיל, יכול שמדובר בתלונה לגבי אותו מפגע עליו התלוננו קודם לתאונה לעירייה או מי מטעמה, והעירייה ידעה עליו, אך השתהתה בענין הטיפול בו או בסימונו וגידורו. בנסיבות כאלה, מתחזק משקלה של הטענה, שככל שהעירייה מבקשת לטעון שבנסיבות לא היה ביכולתה למנוע את התאונה או לא סביר לדרוש ממנה למנוע את התאונה - היה עליה להביא לפחות את הפקחית, אם לא גם – מי שאחראי לניהול הפיקוח העירוני בעיר, ההוראות שמיושמות בענין זה וסדר תיעדוף משימות הפיקוח, על מנת למסור גרסה מטעם העירייה הן לגבי נסיבות ההגעה של המפקחת למתחם התאונה והן לגבי הפיקוח בעיר בכללו, כאמור.

   14. בנסיבות אלה, אני מוצא שיש להחזיק כנגד הנתבעות את העובדה שבחרו שלא להגיש מטעמן עדות כלשהי, ובמיוחד – עדותה של הפקחית, שאני מוצא שהיא עדה מאוד רלוונטית, גם בהיותה גם 'נציגת העירייה' במקום התאונה 'בזמן אמת' (בכל מקרה – בעת שהתובעת עדיין היתה במקום), שכאמור - אני מוצא שלא היה כל קושי לעירייה לאתרה. מדובר בעדת מפתח, שתפקידה כמפקחת מקפל בתוכו גם נאמנות גם כלפי ציבור תושבי העיר וכל אדם שעושה שימוש במרחב הציבורי בעיר. ככלל, הפקחית אמורה לתעד (גם 'בזמן אמת') את התלונות המגיעות אליה, ממי הגיעו, ואת הטיפול בהן - מה פעלה, מתי פעלה, וכו'. אלו תיעודים שהיא מנהלת על מנת שניתן יהיה לבחון בדיעבד כל תובנה שהציבור מבקש להפיק מהן בעתיד. כל אלה - לא הוצגו בענייננו. ודוק; יכול בהחלט, שכמו במערך המשטרתי, בעידן החדש – עומדת לשימוש פקחי העירייה מערכת תקשורת שגם מתעדת תלונות ופעולות מדווחות; מערכת שהעירייה מעמידה לרשות צוותי הפיקוח שלה לצרכי ניהול ותיעוד עבודתם.

   15. לענין משקלה הראייתי של בחירת הנתבעות שלא להציג עדות (ואולי גם מסמכים) מטעמן, אפנה לכך שנקבע בפסיקה כי קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א(3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (פורסם; 26.5.2011)].

   16. אקדים ואומר כי, בניגוד לטענת הנתבעות, בנסיבות ענייננו - אינני מוצא כי יש להחזיק את הגרסאות לתאונה שנרשמו בדו"ח מד"א ובמסמכי בית החולים 'העמק' - כמערערים את אמינות גרסת התובעת לגבי נסיבות התאונה; הכל - כמפורט להלן.

   17. הנתבעת מבקשת להטיל ספק במהימנות גרסת התובעת בענין נסיבות ומנגנון התאונה, באשר בגרסאות הראשוניות, כפי שנרשמו על ידי מד"א ועל ידי ביה"ח - אין כדי להצביע במפורש על הסיבה לתאונה; וכן, באשר בגרסה הראשונה – זאת שנמסרה למד"א, היא גם גרסה לקונית, למול מנגנון התאונה לו טוענת התובעת מאוחר יותר; שהוא – החלקה (בגין שמן) וסיבוב הקרסול.

   18. ובכן, התובעת מצהירה בסעיף 5 לתצהירה המשלים, שהיא זוכרת שאמרה לצוות מד"א שהגיע למקום "שהחלקתי הייתי עסוקה כל כך בכאב שלי, שהיה קשה מנשוא ולא פירטתי". זאת, למול הגרסה שקיבלה ביטוי באנמנזה שנטל הצוות: "... נפלה ברחוב מתלוננת על כאבים חזקים ברגל ימין..." [עמ' 31 במוצגים שמצורפים לתצהיר המשלים מטעם התובעת].

   19. בסיכום שחרור רפואי של בית חולים 'העמק' שהוצא בעקבות הטיפול בתובעת [עמ' 17 למוצגי התובע] נרשם תחת 'תולדות המחלה', בין היתר: "לדבריה ביום קבלתה בזמן עלייה על מדרכה, סובבה את הקרסול מימין ונפלה. מאז כאבים חזקים בקרסול...".

   20. ובכן, אני מוצא שעצם אי-אזכור של כתם השמן כגורם לנפילתה בגרסאותיה הראשונות (למד"א ובקבלתה לבית החולים), תואם את גרסתה של התובעת כי הבינה שבעצם החליקה על כתם שמן רק בדיעבד [סעיף 2 לתצהיר המשלים של התובעת; עמ' 23 לפרו']. ולענין התרכזות התובעת בגרסה שמסרה לבית החולים במנגנון התאונה (ולא בדיוק הגורם לה), אציין כי נחזה שיש בכך ביטוי להגיון של התרכזות במתן המידע שרלוונטי לצורך הטיפול הרפואי בבית החולים. אגב, בניגוד לעולה מקו החקירה מטעם הנתבעות, לא מצאתי לייחס משקל לעצם הדיוק - מה קדם למה בבחינת הגילוי המאוחר של התובעת ש"הלכה למעשה" החליקה על כתם שמן (כלומר – הגילוי הפיזי העובדתי שהמכנסיים וסוליות הנעליים הינם ספוגים בשמן או אבחון סיבת הריח המסוים) [עמ' 23-24 לפרו'].

   21. מודע אני לחשיבות והמשקל שהפסיקה מייחסת לגרסה הראשונית שמתועדת במסמכים הראשונים לאחר תאונה. כך, בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 2283/05 אלכסנדר שקירוב נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם; 25.10.2007): "ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה. כל שינוי בגרסה ראשונית זו מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו".

   22. ודוק; יש לשים לב גם לכך שלפי הפסיקה - המשקל שניתן לגרסה ראשונית כפוף לכך, שהשינוי בין הגרסאות (הראשונית והמאוחרת) הוא מהותי, ושלא הובאו הסברים בענין מהות השינוי וסיבתו. בענייננו גרסאות ראשוניות שלא שונו שבגרסה המאוחרת יותר, אלא – רק הושלמו. לפי הפסיקה, גרסה ראשונית חלקית שניתנת לה השלמה בהמשך הדברים (גרסת השלמה, שאיננה סותרת את הראשונה), איננה מוחזקת כראיה נגד הנפגע. כך, למשל, במקרה בו לא צויינה במסמך רפואי ראשוני סיבת החבלה, ותועד באופן לקוני "לאחר חבלה נפילה בכתף ימין", לא הוחזקה החלקיות שבגרסה זו נגד התובע - כאשר מדובר במסמך רפואי בו לא נדרש פורמאלית לפרט את מנגנון החבלה, כאשר כחודש לאחר התאונה, נרשם במסמך רפואי אחר כגרסה משלימה שלדבריו נפל ממשאית, גרסה שהתקבלה [ת"א (שלום ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (פורסם; 17.6.2015)]. כך, למשל, בענין שבו האנמנזה הראשונית שנרשמה מפי התובעת היתה "לדבריה ביום קבלתה נפלה ונחבלה בכף רגל בתנועה סיבובית", ולאחר מכן הגרסה המשלימה שהציגה התובעת היתה שכל זה קרה במהלך הכנסת הילד לרכב; קבע בית המשפט באותו מקרה כי אין בחסר של הנסיבות בהן ארעה הנפילה – בגרסה הראשונה שנמסרה, כדי לסתור את הגרסה המלאה שניתנה מאוחר יותר, ועל כן לא יוחס משקל לפער בהיקף הגרסאות [ת"א (שלום קריות) 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 13.12.2014)]; ראו גם עב"ל 696/08 ויקטוריה ביזרמן נ. המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 10.12.2009)].

   23. בהתאם, בענייננו, מעבר לכך שלגרסת התובעת שבפועל - מסרה למד"א גם על החלקה (ולא רק - נפילה), וטענתה שמי שרשם את הדו"ח פשוט - קיצר, הרי שמעיון ב'דו"ח רפואי' של מד"א בענייננו - לא נחזה ש'נחסך' מצוות מד"א מידע חיוני לפעילותו, כשנרשם בדו"ח הרפואי: "כף רגל ימין, חבלה כהה", וברור שמדובר בחבלה שנגרמה ב"נפילה ברחוב". כשהתובעת מגיעה לבית החולים מציינת התובעת באנמנזה שהיא מוסרת שם - את המנגנון של התנועה הסיבובית, שלכאורה הוא המעניין את צוות בית החולים שנועד לטפל בה מעבר לעזרה הראשונה שקיבלה במד"א. ודוק; ניסיון החיים מלמד כי פגיעה שנגרמת בסיבוב הרגל במפרק הקרסול הוא מנגנון פגיעה שיכול לאפיין גם תאונות של החלקה.

   24. עוד אציין כי עצם העובדה שמישהו מצא לצלם 'בזמן אמת' את ארבע התמונות שהתובעת מציגה, כאמור, ובהתחשב בתוכנן - מעלה כי גם למי מהעוברים והשבים במקום אירוע התאונה, נחזה שיש קשר בין כתמי השמן הברורים שעל המדרכה לבין נפילתה של התובעת; שאחרת – מדוע לצלם?! ומדוע לצלם את הפקחית?! אציין כי גם למול תהייה זו – חסרה בענייננו עדותה של הפקחית.

   25. התובעת מצהירה בתצהיריה כי לאחר התאונה התקשרה לעירייה ודווחה על התאונה ועל כתם השמן על המדרכה ובקשה שיטפלו במפגע כדי שלא יפגעו עוד אנשים, לגרסתה קיבלה תשובה שהנושא יטופל [סעיף 4 לתצהירה וסעיף 4 לתצהירה המשלים]. בעדותה לפניי נחקרה התובעת בענין פנייתה זו, כלהלן [עמ' 21-22 לפרו']:

       "עו"ד חטיבה נעים: בסדר, אבל זה לא הייתה השאלה שלי. עכשיו השאלה שלי היא אחרת. את אומרת שהתקשרת למוקד העירייה חודש אחרי?

       התובעת: פחות או יותר.

       עו"ד חטיבה נעים: פחות או יותר. מה מסרת להם במוקד?

       התובעת: מסרתי להם שברחוב השוק ליד אייבורי, מול אייבורי, יש שני פחי זבל ירוקים עגולים ועל המדרכה יש שם כתמי שמן שנמצאים כל הזמן, מפני שזה התוואי של הסביח והפלאפל שנמצאים מעבר לכביש.

       עו"ד חטיבה נעים: את כל זה אמרת להם בשיחת טלפון?

       התובעת: כן, כן. מעבר לכביש, הם שופכים את השמן שלהם שם. ממש רואים את התוואי" (ההדגשה בקו - הוספה).

   26. כאמור, העירייה בחרה בענייננו להסתפק בהגשת פלט של מחשב שכותרתו 'רשימת פרטי טיפולים (55)', שהיא מכנה במוצגיה - 'דו"ח פניות למוקד העירוני'. התאונה ארעה, כאמור, ביום 11.12.17, ובראש הפלט שהוצג מצויה הבהרה שהוא מכסה פניות מיום 1.9.17 עד ליום 20.2.18. מעיון בפלט עולה כי הוא נחזה כפלט שמרכז פניות לאזור השוק בעפולה; אך, בהיעדר תצהיר, כאמור, לא ברור האם קיימות דרכי פניה אחרות לעירייה בתלונות על מפגע מסוג זה, כגון - ישירות למי מאנשי צוות הפיקוח שמסתובב בעיר בניידת פיקוח או באורח רגלי.

   27. מכל מקום, התובעת עומתה בחקירתה לפניי למול פלט זה, בטענה שלא נרשמה בעירייה כל תלונה ממנה, והיא עמדה בעדותה על כך שכן התקשרה לעירייה על מנת לדווח [כמצוטט לעיל, בעמ' 22 לפרו']; התובעת הבהירה בעדותה, שיכול להיות שאת הפניה לעירייה עשתה ממספר הטלפון של הבית, ואף הכתיבה אותו לפרוטוקול [עמ' 29 לפר']. בעקבות האמור, התרתי לתובעת להציג את פלט השיחות שלה כהשלמה למוצגיה בנדון. ובכן, בפלט השיחות של הטלפון הביתי שלה, שהציגה התובעת בעקבות חקירתה, כאמור, מצוינים רישומים של שלוש פניות טלפונית למספר המוקד של העירייה עירייה - ביום 22.2.18; שיחות בשעות: 13:47, 13:49 ו-13:57.

   28. העירייה טוענת כי לא די בכך, באשר לא רואים את משך השיחות, ואולי בכלל התובעת רק חיכתה על הקו; ובהתאם – כי במטרה לבסס את גרסתה לפיה פנתה בתלונה לעירייה היה על התובעת לפנות לעירייה בדרישה לפלט שיחות של העירייה. ובכן, בענייננו השתלשלות הנסיבות היתה מעט שונה, והתובנות שעולות ממנה – אחרות ממה שמבקשות הנתבעות להציג. אני מאמין לתובעת שבעת מתן תצהיריה ועדותה לפניי לא זכרה במדויק מתי פנתה בתלונה לעירייה (היא גם לא זכרה אם זה היה בסלולרי או בטלפון הביתי). הנתבעות היו אלה שבקשו להשתמש בפלט שהן הגישו כדי לסתור את טענת התובעת בדבר פנייה טלפונית בדיווח ותלונה לעירייה. בהחלטתי בעקבות עדות התובעת בדיון, הבהרתי כי פלט השיחות של התובעת יוגש כרשומה מוסדית מטעמה, כראיה מסייעת לגרסתה לגבי הפנייה האישית לעירייה [החלטה מיום 20.12.23].

   29. בנסיבות כאלה, מעבר לעובדה שהעירייה לא מצאה לתמוך בתצהיר את הפלט שהציגה (כפי שהתרתי לה באותה החלטה), תמוה בעיניי שלא מצאה להציג למול פלט השיחות שהציגה התובעת - פלט פניות לעירייה שיכסה גם את המועד בו התקיימו פניות התובעת לעירייה, 22.2.18 (מדובר במועד - שהוא מאוחר ביומיים לתום התקופה שבגינה הוצא הפלט של העירייה, 20.2.18). מכל מקום, הנטל עבר לנתבעות להוכיח את היעדר פניית התובעת בדיווח ותלונה למוקד, והיא לא הרימה אותו.

   30. לסיכום ביניים, ממכלול הניתוח והממצאים לעיל - אני מוצא לקבל את גרסת התובעת לתאונה ולכך שפנתה למוקד העירייה בתלונה, כאמור.

   31. אמנם בכל הקשור לתאונה עצמה נמסרה בנדון 'עדות יחידה' של התובעת, אך כפי שציינתי קיימות מספר ראיות נוספות שתומכות בעצם התרחשותה של התאונה בהתאם לגרסת התובעת ובמיקום המסוים עליו היא מצביעה. לאחר בחינה "פנימית וחיצונית" של עדות התובעת באשר לנסיבות התאונה, מצאתי שהיא נחזית מהימנה - ואין מניעה לקבלה [ת"א (שלום חיפה) 16005-05-09 פיליציה נשר נ. עירית קרית מוצקין (פורסם; 4.11.2010)].

   32. התובעת הציגה מטעמה תמונות של המקום בו ארעה התאונה - גם ממועדים מאוחרים לתאונה. מוצגות ארבע תמונות מהתקופה הסמוכה לאחר התאונה. לגרסת התובעת התמונות צולמו על ידי בעלה כחודש לאחר התאונה – עמ' 15 לפרו'; ולגרסת בעלה - מספר ימים לאחר התאונה [עמ' 36 לפרו']. בתמונה 22 [עדות התובעת בעמ' 17 לפרו'] ניתן לראות את המקום בו אירעה התאונה, כך גם בתמונה 18 [עדות התובעת בעמ' 16 לפרו']. בתמונות ניתן לראות שרידי כתמי שמן על קטע העליה למדרכה ליד הגדר שמפרידה את פחי האשפה ("הזבל") הגדולים מהמדרכה. גם בתמונה 25 [אושרה בעדות התובעת בעמ' 18 לפרו'] ניתן לראות שרידי כתמי שמן בחלק של המדרכה שמורחק מהמצלמה, ובאופן מובהק וברור – בצורה של כתמי נזילה ברורים - במעלים של המדרגות המשיקות למדרכה באיזור שקרוב למקום התאונה, והמפרידות את מפלס המדרכה מהאזור המוגבה שבו מותקנים פחי הזל הגדולים. עיון בתמונה 17 מספק תקריב ברור של מה שתיארתי שרואים בתמונה 25.

   33. כמו כן מוצגות מטעם התובעת מספר גדול יותר של תמונות מיום 13.3.23. ניתן לראות מהשוואת התמונות הללו לתמונות ממועד התאונה ומהמועד שסמוך לתאונה, שבמהלך השנים שחלפו - הותקן בסמוך למקום נפילת התובעת מיכל מיחזור כתום. על המיכל הזה נראים מושענים משטחי הרמה מעץ, שנראה שמאן דהוא ביקש להפטר מהן [בתמונות 9, 10, ו-13; עדות התובעת: "תמונה 9 זאת תמונה שאנחנו צילמנו לפני כמה חודשים", ומבהירה שהלכה עם בעלה למקום והתמונות צולמו בטלפון שלה – עמ' 14 לפרו']. בתמונות 9, 10 ו-13 ניתן לראות על גבי הכביש בצמוד למעבר החצייה וקרוב מאוד למדרכה שבה ארעה התאונה כתם שחור גדול יחסית, שנחזה ככתם שמן. בתמונות 15 ו-16 [אישור התמונה בעמ' 16 לפרו'] ניתן לראות כתמים אורכיים שחוצים את רחוב השוק, ועוד כתמי שמן גדולים במקום שנחזה להיות מול הפחים הגדולים.

   34. מעדות התובעת ומוצגיה (מהתמונות וממפות הגוגל שמציגה התובעת) עולה שמקום התאונה הוא מקום שמועד להשלכת אשפה או זבל שהוא רווי שמן. עצם קיומם של שני הפחים הענקיים מול השוק ברחוב השוק (שהוסף להם גם מיכל מיחזור, כאמור), כשמולם נמצא הסביח ולפחות שני דוכני פלפל [מעיון בגוגל-מפס שצילם את המקום לפני כתשע שנים], מלמד בעליל על מוקד שאליו מובילים גם בעלי עסקים לממכר מזון מהיר בשוק את האשפה, הזבל ושאריות הבישול והמזון שלהם; שיכול רוויים בשומן ושמן. כפי שמבהירה התובעת בעדותה לגבי תוכן תלונתה במוקד העירייה [עמ' 21 לפרו']: "מסרתי להם שברחוב השוק ליד אייבורי, מול אייבורי, יש שני פחי זבל ירוקים עגולים ועל המדרכה יש שם כתמי שמן שנמצאים כל הזמן, מפני שזה התוואי של הסביח והפלאפל שנמצאים מעבר לכביש".

   35. בנסיבות כאלה, בהן אני מוצא כי התובעת הרימה את הנטל שמדובר במקום שמועד להיווצרות מכשולים בצורה של כתמי שמן שמהווים סיכון בלתי סביר לעובדים והשבים, הנטל עובר לנתבעות להוכיח שהעירייה קיימה את הסטנדרט שהדין מטיל עליה בכל הקשור למניעת וסילוק מכשולים במרחב הציבורי, באמצעות פיקוח, ניקוי ואחזקת המקום ובהכוונת אזהרות מתאימות לעוברים והשבים. כעולה מתיאור מארג הראיות והעדויות בענייננו - נטל זה לא הורם.

   36. משקבעתי שהתובעת אכן נפלה ממפגע או מכשול שמצוי על המדרכה - שיש להסירו או לסלקו, יש לבחון האם הוכחה אחריות הנתבעת בקשר עם אי-מיגורו של מפגע מסוג זה טרם התאונה.

       אחריות העירייה

   37. התובעת טוענת כי מכוח הבעלות או החזקה והחיקוקים הרלוונטיים בעניין חובותיה של העירייה, יש לייחס לעירייה, הנתבעת, אחריות לפעול לאתר מפגעים ומכשולים במרחב הציבורי ולהסירם, כחלק מאחזקת השטחים הציבוריים, ולכך שבעצם הותרת המפגע בענייננו (כתמי השמן) על המדרכה במועד התאונה, יש משום מחדל של העירייה, שהוא משום התרשלות והפרת חובה חקוקה.

   38. הנתבעות טוענות כי, ככל שייקבע כי התובעת החליקה על כתם שמן כגרסתה, הרי שאין מדובר ב"מפגע של ממש", אלא במפגע המצוי במתחם ה'סיכון הסביר' של חיי היומיום שלא נכון להטיל על העירייה אחריות בגינו.

   39. הנתבעות מפנות כאסמכתא לתמיכה בעמדתן זו לאמירות מענין ת"א (שלום ת"א) 71108-12-20 פלונית נ' עיריית תל אביב (פורסם; 16.5.2024. כאן המקום לציין, כי לטעמי קשה לגזור לענייננו דין מאותו ענין, באשר מדובר בו במפגע נטען בצורה של בליטה באספלט, שבית המשפט קבע עובדתית כי לא הוכח שמדובר במפגע, שכן הצילום של המפגע לא ברור, ולא הוכח גובהה של הבליטה הנטענת מעל פני האספלט.

   40. הנתבעות מפנות גם לענין ע"א 371/97 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 345, בו נאמר: "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית".

   41. ובכן, כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי המפגע בענייננו שבגינו נפלה התובעת הוא "מפגע של ממש", שהסיכון בקיומו חורג ממתחם ה'סיכון הסביר'. ובהתחשב במיקומו על המדרכה העירונית, אי-מניעתו או נטרולו או אי-סילוקו של מפגע זה על ידי העירייה או מי מטעמה טרם התאונה - מהווה הפרת חובה חקוקה ו/או התרשלות שגרמו לנזק.

   42. כידוע, העירייה חייבת לעשות שימוש בסמכויותיה, וכאשר היא חדלה מכך, יכול שתקום לה אחריות. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מפרט את החובות המוטלות על רשות מקומית ביחס לרחובות שבתחום שיפוטה. בפרק שעניינו "חובותיה של עירייה", בס"ק 235(2) ו- (3) לפקודה (הם הרלוונטיים לענייננו), נקבע כדלקמן:

       "בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:

       2.תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו, וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

       3.תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב" (ההדגשות בקו – הוספו).

   43. מעבר ללשונו המפורשת של החוק, זהירותה המושגית של העירייה לאיתור וסילוק מפגעים מהשטחים הציבוריים מעוגנת גם בפסיקה הנזיקית. כך, כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה [ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (1989) (להלן: "עניין שטרנברג")].

   44. לענין סיווג הסיכון המקופל בקיומו של כתם שמן במקום שנועד למעבר בהליכה של בני אדם כ"סכנה בלתי רגילה", אפנה לאמור בענין ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) 72, 77-78 (1984), בו החליק טבח שף במהלך עבודתו במטבח בית מלון על גבי כתם שמן. וכך בית המשפט מתייחס לסיכון המקופל בעצם קיומו של כתם השמן: "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים. כאמור, לעניין קביעת חובת הזהירות יש לקחת בחשבון, מי הוא אותו אדם, שכלפיו אנו שוקלים הטלתה של חובה זו. דומני שאין לומר, כי לגבי טבח סכנת החלקה על שמן היא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותיפקודו במטבח, הגם שייתכן, כי מפגע כזה כבר נוצר בעבר במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה"".

   45. עקרונית, הימצאות כתם שמן על המדרכה במרחב העירוני איננה צפויה, זאת – להבדיל, במידה מסוימת, מקיומו של כתם שמן על הכביש. בכביש נוסעים ועוברים רכבים מסוגים שונים, שבידוע מחלק מהם מטפטף, או נוטף, או, לעיתים – ניגר, שמן בשל תקלות שונות בחלקים המשומנים או שבהם עוקות שמן, ועל כן, הצפיות לקיומו של כתם שמן גדולה יותר. הפסיקה לגבי כתמי שמן במרחב העירוני מתייחסת ברובה להחלקות כלי רכב על כתמי שמן שגרמו לנזק רכוש או לנזק גוף. פסיקה זו מגוונת, ועיון בה מעלה כי התפיסה שמאפיינת אותן היא שכתם שמן במרחב העירוני הוא במהותו סיכון בלתי סביר; והשאלה הנבחנת במרבית המקרים היא: האם העירייה הרימה את הנטל להוכיח שלא היתה לה שהות סבירה על מנת להזהיר מכתם השמן ו/או לטפל בכתם השמן, שמן הסתם נגרם בגין רכב/רכבים שחלפו במקום. בהתאם, הקביעה האם מדובר בכתם שמן שהיווה משום סיכון בלתי סביר גם על רקע אופי ה"שכנות" הנזיקית שבין הנהג לבין העירייה - היא הכרעה תלוית נסיבות.

   46. כך בענין תא"מ (שלום נצ') 28556-02-14 ענאן טורעאני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 15.3.2015) במקרה של החלקת רכב על כתם שמן, מבהיר בית המשפט כך: "יודגש, חובת הזהירות הקונקרטית אינה חלה בכדי למנוע כל סיכון אלא אך ביחס לסיכון בלתי סביר אשר יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו. אומנם, וכפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, ביניהם פסקי הדין אליהם הפנתה העירייה בסיכומיה, אין אפשרות שעירייה תהא אחראית לכל מפגע באשר הוא, אחריות זו אינה מוחלטת או אוטומטית, שכן אין לדרוש מהעירייה לפקח באופן רצוף על כל הכבישים המצויים בתחומה, להבדיל מחובתה לפעול מהסרת המפגע כאשר מוגשת תלונה, אלא שבמקרה שלפניי, הואיל והעירייה לא הרימה את הנטל להוכיח אימתי בדיוק הודע לה לראשונה על המפגע וכי אכן פעלה כנדרש, אין מקום להסיר מעליה את האחריות לקרות התאונה".

   47. ולענייננו, אמנם לטענת העירייה לא כל כתם שמן אקראי במרחב העירוני מהווה סיכון בלתי סביר. אך לנוכח פירוט ממצאי לעיל, מקבץ כתמי השמן על המדרכה בענייננו ו'מועדות' המיקום שלהם (בסמיכות לריכוז אשפה שמזמן זיהום מפסולת שומנית ומשומנת שניגרת גם בסביבות פחי האשפה הללו), ובהיעדר עדויות מספקות מטעם הנתבעות - אני קובע כי מדובר בסיכון בלתי סביר שהעירייה לא פעלה, ובכל מקרה – לא פעלה בנורמה שנדרשת ממנה – על מנת למנוע את היווצרו ו/או לנטרל אותו ו/או לסלקו ו/או להזהיר את העוברים והשבים מקיומו מבעוד מועד.

   48. לפי הפסיקה, לא די בכך שהעירייה מצביעה על אמצעים פסיביים לאיתור מפגעים (תלונות הציבור), ועליה להציג תכנית אקטיבית, מקפת וסבירה, שמשתמשת בכספי משלם הארנונה והמסים בשום שכל, לסריקת העיר לאיתור מפגעים.

   49. בענין ת.א. (השלום ב-ת"א) 94561/98 הוגט נ' עיריית חולון (פורסם; 16.4.2001), קובעת כבוד השופטת דניה קרת-מאיר: "נראה כי האמצעים אותם נוקטת עיריית חולון על מנת לשמור על שלמות מדרכותיה, במיוחד מדרכות הסמוכות למעברי חצייה, אין בהם כדי למנוע מפגעים. סבירותם של האמצעים הננקטים ע"י העירייה נבחנת על פי יעילותם לאיתור המפגעים והטיפול במפגעים לאחר שהתגלו. כל האמצעים אשר נמנו ע"י מר גוטפריד אותם מבצעת עיריית חולון הינם אמצעים פסיביים לחלוטין, הקשורים ברמת ערנותו של הציבור ובשאלה האם מי שרואה המפגע יטרח לדווח עליו. נושא הסיור כלל איננו מופעל בעירייה. כלומר, אין כל פעולה אקטיבית, ולו המינימלית ביותר, הנעשית ע"י עיריית חולון על מנת למנוע מפגעים. לא קיים כל נוהל בעיריית חולון על פיו נעשית פעולה יזומה של העירייה כדי לגלות את המפגעים הנמצאים בתחומה. אין העירייה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לדיווח אשר יעשה על ידי גורם חיצוני כלשהו אשר גילה את המפגע. מדובר בהתנערות מוחלטת וחסרת אחריות מטעם העירייה, אשר איננה עושה למעשה כל מאמץ של ממש על מנת לעמוד בחובותיה על פי פקודת העיריות".

   50. סטנדרט זה שימש גם את בית משפט המחוזי בענין ע"א (מחוזי ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (1999) (להלן: "ענין שי חנה"), בו הובהר כי: "ארבעת האמצעים הראשונים הינם אמצעים פסיביים הנתונים לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של המודיע. לפיכך אין הם יעילים ואין הם בגדר אמצעי סביר לאיתור המפגע. האמצעי החמישי, לאמור סיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו וסיורים יזומים, יכול שיהיה אמצעי מספק, אך יעילותו וסבירותו של האמצעי תיבדק על פי הנוהל, לפיו מבקר המפקח במקום במועדים קצובים לפי צורכי מצב המדרכות, מיקומן וכיו"ב, והנהגת שיטות טיפול ראויות לתחזוקה במדרכות ולתיקון מפגעים שנתגלו. נוהל כזה לא הוצג, ולא הוכח קיומו". [ראה גם ת"א (שלום הרצ') 728/01 לאה שרעבי נ' עיריית חולון (פורסם; 18.6.2003)].

   51. בענין היקף החובה, מבהיר בית המשפט המחוזי בענין שי חנה כי הנטל על העירייה להוכיח שבאמצעים שברשותה - הליקויים הנדונים אינם ניתנים לאיתור ותיקון בלוח זמנים שהיה מונע את התאונה. בית המשפט קובע: "מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על העירייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין".

   52. כאמור, הנתבעות בענייננו הסתפקו בהצגת פלט של מחשב העירייה שכותרתו 'רשימת פרטי טיפולים (55)', שהיא מכנה במוצגיה - 'דו"ח פניות למוקד העירוני', שהבהרתי לעיל מדוע איננו מספיק להרמת הנטל להוכחת סבירות התנהלות העירייה בענייננו, במיוחד כשהעירייה בחרה שלא להביא כעד מטעמה את מי שעיסוקה בפיקוח עצמו, שנכחה במקום בסמוך לאחר התאונה.

   53. בשוקלי את מכלול הראיות והעדויות בנדון, אני מוצא לקבוע גם שהעירייה לא הרימה את הנטל להראות שבהתעלמה מהמפגע בענייננו או באי-איתורו במועד או באי-טיפול בו או ניטרולו או סימונו במועד, עדיין, משיקולי מדיניות משפטית - יש לקבוע כי לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה בנדון [ראה ע"א 9073/09 אסותא בע"מ נ. שרף (פורסם; 14.6.2011)].

   54. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי העירייה, הנתבעת, התרשלה במעשה או מחדל והפרה חובה חקוקה באופן שגרם, או - לא מנע, נזק גוף לתובעת.

       אשם תורם

   55. הנתבעות טוענות לחילופין, כי בנסיבות ענייננו יש לייחס לתובעת אשם מכריע או, לחילופין, אשם תורם בשיעור של 50% - לאירוע שגרם לפגיעתה.

   56. מסיכומי הנתבעת עולה כי, לעמדתה, התובעת הייתה אמורה לשים לב היכן היא פוסעת, ו"בשים לב להיקף המפגע שנטען על ידי התובעת בעצמה, בתאונה שאירעה לאור יום, יכולה היתה התובעת בקלות להימנע מהאירוע לו היתה שמה לב למדרך רגלה ובנסיבות אשמה של התובעת הוא כדי דחיית תביעה".

   57. בסיכומיה לא התייחסה התובעת ישירות לטענת האשם התורם שהעלו הנתבעות בכתב ההגנה מטעמן בנדון. עם זאת, התובעת טוענת בסיכומיה כי הוכח שבעת התאונה עצמה לא ראתה ולא יכלה לראות דבר, ומפנה לכך שהצהירה, כי אם הייתה רואה שיש שמן על המדרכה, הייתה נמנעת מלדרוך שם.

   58. ובכן, לנוכח טענות התובעת בסיכומיה, אזכיר תחילה, כי השאלה: האם התובעת ראתה את המכשול איננה ממצה את הדיון בהקשר של שאלת קיומו של האשם התורם. השאלה היותר חשובה היא: האם, בנסיבות, יכולה היתה התובעת להבחין בכתמי השמן שעל המדרכה.

   59. נזכיר כי, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופא, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה האם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי תוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה בכדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1 (2003)].

   60. ולענייננו, אציין תחילה כי בשים לב למכלול הראיות, המפגע בענייננו איננו כתם שמן בודד. מצאתי שהתובעת החליקה על כתם שמן, אחד מיני רבים. מהראיות שהוצגו בנדון עולה כי מה שהיה לכאורה גלוי לעיניה של התובעת בעת שחצתה את הכביש והרימה רגלה על מנת להתקדם על המדרכה ["צעד וחצי קדימה", כעדותה בעמ' 22-23 לפרו'] היה מקבץ של כתמים רבים בגוונים שונים, שבעליל מצביעים על אפשרות של אזור שומני וחלקלק על אותה מדרכה.

   61. יתר על כן. התובעת מתארת לעירייה בשיחת הטלפון למוקד כחודשיים לאחר התאונה את מיקום התאונה והבעיה שהאזור מזוהם בכתמי שמן "כל הזמן" (לרבות הסיבות לכך), כמי שמכירה את המקום מעברה, ועקרונית יודעת על קיום המזהמים האפשריים באזור השוק והזיהום 'השמנוני'; כדבריה [עמ' 21 לפרו']: "מסרתי להם שברחוב השוק ליד אייבורי, מול אייבורי, יש שני פחי זבל ירוקים עגולים ועל המדרכה יש שם כתמי שמן שנמצאים כל הזמן, מפני שזה התוואי של הסביח והפלאפל שנמצאים מעבר לכביש" (ההדגשה בקו – הוספה).

   62. אם כן, אמנם קיימת פסיקה לפיה אין לחייב את העוברים והשבים במרחב הציבורי ללכת כשפניהם כבושים בקרקע [ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (1995) ; ת"א (שלום חיפה) 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין (פורסם; 4.11.2010)]. אך, בענייננו, בטרם התובעת עולה ופוסעת על המדרכה המוכתמת, יש לה היכולת לראות את כתמי השמן ויש לה מודעות מסוימת לפחות שהאזור הזה מועד לזיהום אשפה.

   63. אמנם, אין מדובר בענייננו במפגע בולט שיש בו משום תמרור אזהרה לעצמו, כגון - בור גדול בלב המדרכה, אך - מדובר במפגע שאיננו סמוי, שכאמור מצוי באזור שנחזה שהתובעת מודעת לכך שמועד לזיהום. אני מוצא כי לו הייתה התובעת מקדישה יתר תשומת לב לדרך ולזיהום הניכר במדרכה עליה עלתה בעת הילוכה, כפי שמצופה מכל מי שמהלך בשטח הציבורי, יכול שהייתה מונעת את הנפילה.

   64. בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם, אך לא אשם מכריע או מירבי - כטענת הנתבעת. רחובות העיר אינם מסלול מכשולים. התושב לא אמור לפלס את דרכו בין מפגעים המהווים סיכון בלתי סביר. אינני מוצא כי התובעת היא הגורם היעיל ביותר למניעת התאונה שארעה לה, אך יש לייחס לה תרומה מסוימת לאי-מניעתה.

   65. אני קובע כי בנסיבות שהתבררו בענייננו, אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 20%.

   66. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק, ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

       ג.הנכויות והפגיעה התפקודית

       החבלה והנכות הרפואית

       1. כאמור התובעת נחבלה בתאונה מיום 11.12.17, כמתואר לעיל. בעקבות נפילתה החלה התובעת לסבול מכאבים עזים בקרסול רגל ימין, ופונתה באמבולנס ממקום התאונה לבית חולים 'העמק', שם לאחר בדיקות וצילומים אובחן אצלה שבר במפרק קרסול רגל ימין. התובעת אושפזה במחלקה האורתופדית לצורך התערבות כירורגית.

       2. במהלך האשפוז בוצעה פתיחת סד גבס ולאור נפיחות יתר של הקרסול, והוחלט כי באותו שלב - לא ניתן לבצע ניתוח. התובעת שוחררה למנוחה בבית עם סד גבס חדש, והמלצה לביצוע ניתוח עם ירידת הנפיחות. לתובעת נרשמו משככי כאבים, רגל מורמת, המשך טיפול בקלקסן למשך שבועיים, ניוד ללא דריכה על רגל ימין וחופשת מחלה למשך 21 יום.

       3. בביקורת מיום 14.12.17 בבית החולים נצרת הומלץ על ניתוח שחזור פתוח של קרסול רגל ימין וקיבוע על פלטה וברגים לטרלית וברגים או KSW+TBW לצד מדיאלי. נרשמו לתובעת: רגל מורמת, משככי כאבים לפי הצורך, קומפרסים של קרח כל או 3 שעות למשך חצי שעה, ניוד ללא דריכה על רגל ימין, קלקסן מניעתי למשך 35 יום ממועד התאונה וביקורת מרפאה לאחר יומיים. כמו כן, ניתנה לתובעת המלצה לחופשת מחלה למשך 90 יום ממועד התאונה.

       4. בביקורת מיום 16.12.17 בבית חולים נצרת, לאחר פתיחת הגבס הודגמה נסיגה בנפיחות עם הופעת קמטים בעור והמטומה בת עור בשלבי נסיגה. התובעת שוחררה עם המלצה להמשך טיפול בסד גבס וקרח מקומי וביקורת קרובה יום לפני מועד הניתוח.

       5. ביום 19.12.17 אושפזה התובעת בבית החולים נצרת לצורך ביצוע ניתוח שחזור פתוח וקיבוע פטישון חיצוני עם פלטה ייעודית אחורית ננעלת, וכן שחזור פתוח לפטישון מדיאלי וקיבוע ברגים חלולים חצי הברגה. הניתוח בוצע ביום 20.12.17. התובעת שוחררה ביום 23.12.17 עם המלצה למנוחה למשך 30 יום, אנלגטיקה לפי הצורך, החלפת חבישה יומיומית עם כלור-הקסדין אלכוהול וגזה ווזלן והחזרת סד גבס אחורי, ניוד ללא דריכה על רגל ימין למשך 6 שבועות, המשך טיפול מניעתי בקלקסן למשך 5 שבועות וביקורת במרפאה אורטופדית ליום 30.12.17.

       6. ביום 30.12.17 הגיעה התובעת לביקורת בבית חולים נצרת, שם הומלץ על טיפול באוגמנטין. הודגם פצע ניתוח לטרלי עם סימני סבל בשוליים והחלו בהחלפת חבישה עם פלמינל. התובעת קיבלה המלצות להמשך טיפול, לרבות ניוד ללא דריכה על רגל ימין בעזרת מגף פלסטי, הליכון או קביים, קלקסן מניעתי למשך 35 יום וביקורת מרפאה ליום 2.1.18.

       7. ביום 2.1.18 הודגמה נסיגה בסימני סבל בשוליים פטישון חיצוני תחת טיפול בפלמינל והתובעת שוחררה עם המלצות, לרבות: החלפת חבישה וטיפול מקומי עם פלמינל, ניוד ללא דריכה על רגל ימין בעזרת מגף פלסטי, הליכון או קביים, קלקסן מניעתי למשך 35 יום, מגף פלסטי ארוך, פיזיותרפיה לחיזוק השרירים ושיפור טווחי התנועה בקרסול רגל ימין ועדיין ללא נשיאת משקל על רגל ימין וביקורת מרפאה ליום 13.1.18.

       8. ביום 10.1.18 הוצאו התפרים, ובביקורת מיום 13.01.18 הומלץ לה על המשך טיפול מקומי עם סינטומצין ופלמינל וניוד ללא דריכה למשך 3 שבועות נוספים.

       9. בביקורת מיום 20.1.18 לנוכח כאב בקרסול, הוחלט על המשך טיפול בפלמינל הידרו ומשככי כאבים מסוג זלדיאר וטרמדקס. כמו כן, הומלץ על בירור אימולוגי של רגישות לחומרים.

       10. בביקורת מיום 29.1.18 אצל מומחה בכירורגיה אורטופדית הודגמה צלקת ניתוחית באזור הפטישון החיצוני לא מחוברת עדיין ללא החלמה עם הפרשה חלקית, כאשר לשיטתו יש להמשיך עם טיפול לא ניתוחי. בביקורת מיום 30.1.18 הומלץ לתובעת על המשך טיפול מקומי והחלפת חבישה כל 72 שעות.

       11. התובעת המשיכה להיות בביקורת בבית החולים נצרת גם ביום 3.2.18 וביום 24.2.18, תוך שהיא מתחילה בניוד של דריכה חלקית על רגל ימין, טווחי תנועה מוגבלים והמלצה להמשך טיפול שמרני של חבישות ומשככי כאבים וכן פיזיותרפיה אינטנסיבית והידרותרפיה לחזוק השרירים.

       12. בשל הרגישות שפיתחה למתכות שהושתלו ברגלה לאחר התאונה, בחלוף כעשרה חודשים ממועד התאונה, ביום 25.10.18, עברה התובעת ניתוח נוסף בבית החולים "תל השומר", בהרדמה מלאה, במהלכו הוצאו הברגים שהושתלו ברגלה - "הוצאת הקיבוע הלטיראלי והמידיאלי ושחרור העצב SPN (כריתת נוירומה בעצב ספנה) בקרסול הימני".

       13. בעקבות מצבה הרפואי בחלוף שנה מהניתוח האחרון, טופלה התובעת בבית החולים "תל השומר" במכון לרפואת שיכוך כאב, באמצעות זריקות לרגל הפגועה וכן בגלי רדיו. בנוסף מטופלת בטיפולי חמצן היפר-בארי, רפואה משלימה ופיזיותרפיה.

       14. יש לציין, שלא הוצגו בנדון מסמכים רפואיים רלוונטיים - שמועדם מאוחר לספטמבר 2019 [עדות המומחה בעמ' 64 ו-70 לפרו'].

       15. כאמור, בעקבות התאונה הגישה התובעת תביעה למל"ל תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, והתביעה התקבלה. ועדת המל"ל קבעה לתובעת נכויות זמניות; ולבסוף – קבעה לה נכות יציבה משוקללת – החל מיום 1.9.19 (אחרי תקופת אי-כושר ונכויות זמניות) - בשיעור של 24% כדלקמן:

           • 10% נכות בהתאם להוראת סעיף 48(3)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין הגבלה ניכרת של תנועת הקרסול.

           • 5% נכות בהתאם להוראת תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל''ל בגין צלקות בגוף מכערות ומכאיבות.

           • 10% נכות בהתאם להוראת סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל''ל בגין הפרעות במצב הרוח, הפרעות חרדה.

       16. הנכות המשוקללת מסעיפי הליקוי שקבעה ועדת המל"ל מסתכמת ל-23.05%, ובהתאם להוראת תקנות המל"ל עוגלה כלפי מעלה ל-24%. לא הופעלה תקנה 15. 

       17. המל"ל ייחס לתאונה גם נכויות זמניות לתקופות שונות - לאחר סיום תקופת אי-בכושר הראשונה מועד התאונה (11.12.17), ועד ליום 31.8.19.

       18. התובעת צירפה לכתב התביעה שהוגש מטעמה בנדון חוות דעת רפואית שנתן מומחה מטעמה, והנתבעת הגישה בנדון חוות דעת רפואית נוגדת שנתן מומחה מטעמה.

       19. בנסיבות, בגין פערים בהערכות המומחים מטעם הצדדים, מיניתי בנדון את ד"ר יחיאל אורן, מומחה בכירורגיה אורטופדית, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת וקביעת שיעור נכותה (להלן: "המומחה"). המומחה נתן בדיון חוות דעת רפואית ביום 1.12.21, שבה ייחס לתובעת בגין התאונה נכויות כדלקמן:

       20. נכויות זמניות:

           • 100% מיום 11.12.17 ועד ליום 10.3.18 (שלושה חודשים).

           • 50% מיום 11.4.18 ועד ליום 24.10.18 (מעל לחצי שנה; אציין, כי נראה שהמומחה 'פסח', ככל הנראה – בטעות, על חודש מרץ 2018).

           • 100% נכות מיום 25.10.18 ועד ליום 31.12.18 (ניתוח שני; כחודשיים).

           • 50% מיום 1.1.19 ועד ליום 28.2.19 (חודשיים).

           • 25% מיום 1.3.19 ועד ליום 31.5.19 (שלושה חודשים).

       21. נכות צמיתה משוקללת החל מיום 1.6.19 בשיעור של 24% , כדלקמן:

           • 10% נכות צמיתה בהתאם להוראת תקנה 35(2)(ב) לתקנות המל''ל בגין ארטיריטיס פוסט טראומתית של הקרסול, עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות.

           • 5% נכות צמיתה בהתאם להוראת תקנה 29(6) (א)-(ב) לתקנות המל''ל, מופחת, בגין נוירופטיה בקרסול וכף רגל ימין.

           • 10% נכות צמיתה בהתאם להוראת תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל''ל בגין צלקות מכאיבות ומכערות.

       22. אציין כי בחוות דעתו המומחה מבהיר כי לתובעת אין עבר רפואי רלוונטי, ולכן כל נכות שמצא מיוחסת לתאונה, ומאידך, הוא מבהיר כי עקב הזמן שחלף מהתאונה ועד למועד בדיקתו (קרוב לארבע שנים) "אין לצפות לשיפור או החמרה בעתיד" [עמ' 9 לחוות הדעת].

       23. המומחה זומן למתן עדות בחקירה על חוות הדעת שנתן בנדון לפניי. מעדות המומחה בחקירתו לפניי, עולה כי הוא עומד על ממצאי וקביעות חוות דעתו, ולבד - משיעור הנכות הזמנית לתקופות מסוימות - איננו רואה לשנות מקביעותיו בחוות הדעת שנתן.

       24. בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה, אינני מוצא כי המומחה מאשר בחקירתו כי התובעת איננה יציבה. המומחה נשאל מטעם התובעת: "האם יהיה נכון לומר כי הפגיעה הרצועתית המשולבת, גם הליטרלית וגם הסינדסמוטית, יכולה להגביר את הסיכוי לאי יציבות רצועתית ולצורך בניתוח בעתיד?", ומשיב: "כמו שאמרתי וגם כתבתי, הקרסול יציב. ז"א, כל הרצועות והגידים התאחו. לקח הרבה זמן, אבל כיום הקרסול יציב ואין צפי בעתיד לניתוח לייצב את הקרסול. הקרסול יציב" [עמ' 53 לפרו'].

       25. המומחה מבהיר שמבנית הקרסול תקין, אך מאשר את האפשרות שיכול להיות שפונקציונלית, בנסיבות חריגות מתבטא קושי ביציבות הרגל של התובעת. כך עולה מתשובתו לשאלה מטעם התובעת בה המומחה מבהיר: "בבדיקה שלי שלא הייתה בהרדמה כללית, הקרסול היה יציב"; "... יש מכני ויש פונקציונלי. מכני תקינה, פונקציונלי יכול להיות שיש נזק מסוים, כי היא לא יציבה שהיא עומדת על רגל אחת כמו שכתבתי בדו"ח. מבחן רומברג פתולוגי" [עמ' 54 לפרו'].

       26. אך המומחה לא רואה באמור לעיל בעיה שמצריכה או תצריך בעתיד ניתוח. בהמשך ישיר לאמירתו לעיל הוא נשאל מטעם התובעת: "ויכול להיות שבגלל הנושא הזה שתיארת כרגע, היא יכולה להגיע בעתיד לניתוח לתיקון הרצועה?", ומשיב: "לא נראה לי, מהסיבה שהקרסול היה יציב וגם לא היה סיפור של נקעים חוזרים" [עמ' 54 לפרו'].

       27. בחקירתו מטעם התובעת, מבהיר המומחה כי לא היה בענייננו מה שנקרא 'פגיעה סחוסית': "במקרה הזה, השברים לא חדרו לסחוס... לא חדרו לסחוס. השבר של הפיבולה היה גבוה והשבר של הפטישון המדיאלי היה בדיוק בזווית של המפרק, היכן שהסחוס שנפגע הוא לא כל כך משמעותי" [עמ' 51 לפרו'].

       28. עוד מסביר המומחה כי אמנם בעקבות התאונה הרצועה הקדמית שמחברת את שני עצמות הקרסול ומאפשרת פתיחה וסגירה קטנה של העצמות האלה בזמן תנועת הקרסול - "נקרעה, אם כי בבדיקה לא נמצא נזק ברצועה. כלומר, היא נקרעה אבל גם התאחתה... יש איחוי מלא" [עמ' 51-52 לפרו'].

       29. המומחה מבהיר כי מדובר ברצועה שהתאחתה, ואשר "אין לה תפקיד חשוב בתנועות הקרסול. ייתכן שחלק קטן מהגבלת היישור של הקרסול תלוי בנזק ברצועה הזו. זאת אומרת, היא שלמה אבל עדיין מסוגלת להגביל את התנועה... לפי הבדיקה, יש איחוי מלא... מצב הרצועה הוא סטטי, הוא לא ישתנה בעתיד" ולא יחמיר [עמ' 52 לפרו'].

       30. לענין הסיבות המשוערות שלמרות ההמלצה בתל השומר לניתוח נוסף, לא בוצע ניתוח נוסף לשחזור רצועות הקרסול, מבהיר המומחה "שתי סיבות יכול להיות. סיבה אחת שלא היה צורך לעשות את הניתוח, כי לא היה לה בעיה. הגידים אמנם נפגעו, אבל בסוף התרפו ולא הייתה אי יציבות של הקרסול. סיבה שנייה שהיא רגישה לכל חומר שמכניסים לה לגוף ולכן גם הפצעים לא התרפו הרבה חודשים בשני הניתוחים והיה לה טיפולים ממושכים של מספר חודשים בגלל פצעי ניתוח שלא התרפו בזמן" [עמ' 55 לפרו'].

       31. לשון אחר, לא הוכח שמצבה של התובעת אכן מחייב ניתוח נוסף בעתיד, ולא הוכח שביצוע ניתוח כזה בלתי אפשרי (להבדיל מקושי אובייקטיבי של החלמת פצעי הניתוח שמאפיין את התובעת).

       32. לענין עוצמת הפגיעה, אמנם המומחה מאשר שהפגיעה הראשונית בקרסול התובעת היתה קשה, אך, מאידך - מבהיר כי היא החלימה ברובה; בלשונו: "עצור פה. היה לה פגיעה קשה שהחלימה ברובה, כולל שיפור בטווחי התנועה וביציבות ולכן נתתי את ה10% במקום ה15% שהמליץ ד"ר כהן, כי היה שיפור במצב בהשוואה לבדיקה שהוא עשה שנה ו9 חודשים אחרי הפגיעה" [עמ' 55-56 לפרו'].

       33. המומחה דחה את התזה שהוצעה לו מטעם התובעת בחקירתו לגבי השפעת הפגיעה בקרסול ימין על רגל שמאל; בלשונו: "לא, לא אמפוטציה של רגל ימין. יש לה פגיעה בקרסול, היא שמה משקל על הרגל הזו והרגל השמאלית לא צפויה להיפגע, בייחוד שעברו 4 שנים מאז הפגיעה ולא נוצרו בה סימני פגיעה" [עמ' 57 לפרו']. המומחה מבהיר כי ההפרש בהיקף הקרסולים של התובעת (ס"מ אחד) - אין לו משמעות רפואית או תיפקודית זה לא הרחבה של העצם של הקרסול ו"זה לא בצקת וזה לא דלקת וזה דבר סטטי" [עמ' 58 לפרו'].

       34. המומחה מאשר שבניתוח כרתו נוירומה (צלקת רגישה) שישבה על עצב הספנה שבקרסול התובעת, אך "זהו עצב תחושתי בלבד, זאת אומרת הוא לא מפעיל שום שריר והוא רק נותן את התחושה של האזור הזה"; מה שיכול שהותיר רגישות שעליה מתלוננת התובעת, רגישות סובייקטיבית שהמומחה מעריך את עוצמתה ב-4 מ-10 [עמ' 59-60 לפרו'].

       35. אכן המומחה מאשר בחקירתו כי עולה מהמסמכים הרפואיים בעניינה של התובעת שנשקלה האפשרות להשתיל לה קוצב חשמלי להרגעת הכאב העצבי, וזה מצביע על חומרת הכאב [אך – לא בהכרח על נזק נוירולוגי; עמ' 65 לפרו']; וכי הקוצב לא הושתל בשל הסיבוכים שהיו לתובעת בעבר [עמ' 64 לפרו']. למרות האמור, המומחה עומד בחקירתו על כך שאין מקום להגדיל את הנכות שקבע - 5% נכות צמיתה בהתאם להוראת תקנה 29(6) (א)-(ב) לתקנות המל''ל, מופחת, בגין נוירופטיה בקרסול וכף רגל ימין [עמ' 65-67 לפרו']. המומחה מבהיר כי "הפגיעה היא בקצה העצב והוא עצב תחושתי, אז לא חשבתי שיש מקום לתת יותר אחוזי נכות על הנאוריטיס" [עמ' 66 לפרו'].

       36. המומחה מוצא כי מבחינה רפואית אורתופדית, קרסול התובעת הגיע למצב שלא בהכרח ידרוש טיפולים בעתיד (למעט אולי – בתחום הכאב). כך עולה מתשובותיו בחקירה מטעם התובעת. הוא נשאל: "תסכים איתי שלאור הפגיעה האורתופדית, הנוירולוגית ומכלול הבעיות שהיא עברה, היא תזדקק גם בהמשך לטיפולים אלטרנטיביים כאלה ואחרים, לרבות מדרסים, לרבות נעליים יותר רכות או מתאימות", ומשיב: "יש סיכוי שהיא תצטרך לקבל טיפולים מסוימים, מדרסים אני לא רואה צורך. מה עוד שאלת?", וכשמובהר לו מטעם התובעת: "נעליים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה", המומחה משלים את תשובתו: "אני חושב שהמצב שלה הוא בעצם מצב סטטי כיום. אין שינוי בצילומים ובהחמרה של מצב הקרסול, לא בהכרח צריכה לקבל טיפול" [עמ' 68 לפרו'].

       37. עם זאת, המומחה מסכים בחקירתו כי לנוכח הפגיעה העצבית והכאבים ורגישות התובעת למתכות שהותקנו ברגלה, ניתן להגדיל את הנכות הרפואית שייחס לתובעת בתקופות שלא צמודות לניתוחים שביצעה התובעת; אך בניגוד לנטען מטעם התובעת בסיכומיה, המומחה לא ציין - בכמה יותר: "כן, ייתכן שהיה צריך להוסיף אחוזי נכות לתקופה הזו" [עמ' 67-68 לפרו'].

       38. אזכיר כי לפי הדין, בית המשפט הוא הקובע בתיק נזיקי בסופו של יום גם את הנכות הרפואית של התובע ושיעורה, שכן חוות הדעת של המומחה הינה ראיה ככל הראיות המובאות לפניו [ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח' פ"ד מז(5) 174 והאסמכתאות שם; ע"א 1155/92 דורינה סגל נ' סגל ואח' תק-על 95(1) 1436]. בית המשפט אף רשאי להגיע למסקנה שונה מזו של המומחה אם ממכלול הראיות המונח לפניו עולה מסקנה שונה [ע"א 2541/02 לנגר ואח' נ' ששון יחזקאל תק-על 2004(1) 230; ראה גם בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.2005)].

       39. בהתחשב במכלול הראיות והעדויות בנדון, לאחר עיון בחוות דעת המומחה ובעדותו בחקירתו לפניי, אני מוצא לאמץ את ממצאי וקביעות המומחה בחוות הדעת שנתן בנדון, ולהעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה החל מיום 1.6.19 - על שיעור של 24% [23.05% בעיגול מעלה]. תשומת הלב לכך, שאחת הנכויות היא צלקתית (10%).

       40. לאחר התחשבות בעדות המומחה לפניי בהקשר של הנכויות הזמניות, כאמור, הנכויות הרפואיות הזמניות שאני קובע לתובעת בגין התאונה הן:

           • 100% מיום 11.12.17 ועד ליום 10.3.18 (שלושה חודשים).

           • 75% מיום 11.3.18 ועד ליום 24.10.18 (מעל שבעה חודשים).

           • 100% מיום 25.10.18 ועד ליום 31.12.18 (ניתוח שני; כחודשיים).

           • 75% מיום 1.1.19 ועד ליום 28.2.19 (חודשיים).

           • 50% מיום 1.3.19 ועד ליום 31.5.19 (שלושה חודשים).

              

             הפגיעה התפקודית

       41. התובעת טוענת כי בנסיבות, בהתחשב בנכות הרפואית שנותרה בה בגין התאונה, בקשיי התפקוד עליהם היא ובעלה מעידים, ובאופי עיסוקה - יש לייחס לה בגין התאונה נכות תפקודית בשיעור של 35% לפחות.

       42. מנגד, הנתבעות טוענות כי עולה משיעור וטיב הנכויות הרפואיות מול תחום עיסוקה של התובעת - שנכותה הפוטנציאלית התפקודית של התובעת היא לכל היותר 10% בגין הגבלת תנועה. עוד טוענות הנתבעות, כי לנוכח הראיות והעדויות בנדון, לרבות לגבי אופי עיסוקה והעובדה שסך השתכרותה השנתית עלה לאחר התאונה (לאחר תקופות הנכות הזמנית)- יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בגין התאונה, בפועל - על 5%.

       43. בזמן התאונה עסקה התובעת כעצמאית בעיצוב ותכנון פנים. לפי עדותה, התובעת, ילידת X.X.1973, היתה בעברה, מורה בבית ספר. בשנת 2011 החלה התובעת ללמוד עיצוב פנים במכללה, ובסיום לימודיה, החלה לעבוד במכללה כמרצה בשכר ממרץ 2014. לעדותה, פתחה התובעת עסק לעיצוב פנים בינואר 2014 [סעיף 6 לתצהירה המשלים של התובעת; ותעודת 'עוסק פטור' מיום 1.1.2014 – עמ' 113 למוצגי התובעת]. התובעת גורסת בתצהירה כי "עבודת המעצב מתאפיינת בעמידה והליכה ממושכת, עליה וירידה במדרגות באתרי הבניה ובחנויות הריהוט ועיצוב" [סעיף 34 לתצהירה].

       44. התובעת גורסת כי מאז התאונה היתה למעלה משנתיים באי-כושר מוחלט, ורק במרץ 2020 שבה לעבודתה, כאשר היקפי העבודה שלה תואמים למגבלותיה הרפואיות והתפקודיות בגינה של התאונה [סעיף 6 לתצהירה המשלים].

       45. התובעת מעידה כי מאז התאונה ובעטייה היא סובלת התובעת מכאבים עזים מאיזור הניתוח בעצב לגב כף הרגל וצד תחתון מדיאלי ועד למעלה לכיוון המפשעה, כאבים אשר מעירים אותה אף משינה. התובעת גורסת כי לאור החמרת הכאבים והופעת נפיחות בקרסול היא איננה מסוגלת לצעוד מעבר לעשרות מטרים בלבד, וכך גם מתקשה בנהיגה למרחקים ארוכים ולזמן ממושך.

       46. כמו כן, התובעת מעידה כי בעוד שעובר לתאונה ביצעה פעילות גופנית, הרי שבגין תוצאות התאונה - חדלה. בכל הנוגע לניקיון וסידור של ביתה, לרבות עריכת קניות ונשיאתן, התובעת מצהירה שאם טרם התאונה ניהלה את משק ביתה באופן עצמאי ללא כל תלות בזולת, הרי שמאז התאונה היא איננה מבצעת את המטלות, אלא בעלה וילדיה עושים כן.

       47. עוד מצהירה התובעת כי "כיום, כתוצאה מהפגיעה הקשה ברגל, אני סובלת מכאבים קשים ברגל, אשר מתנפחת במהלך היום. אני מתקשה בעמידה ובהליכה וכן בעליה ובירידה במדרגות. הכאבים מהרגל מקרינים לי לאגן ולגב התחתון ומנטרלים אותי מתפקוד תקין בבית ובעבודתי כמעצבת פנים, כאשר עבודתי מתאפיינת, בין היתר, בעמידה והליכה ממושכת, עליה וירידה במדרגות באתרי הבניה ובחנויות הריהוט והעיצוב" [סעיף 29 לתצהירה].

       48. התובעת טוענת כי נכותה הרפואית והתפקודית של מתפרשת על מספר מישורים ובאה לידי ביטוי במגבלות רבות כפי שפורט בתצהירה, אשר לכולן השפעה ישירה על תפקודה היומיומי ועל כושר השתכרותה, כאשר עד היום היא אינה מתפקדת כפי שתפקדה עובר לתאונה. התובעת מדגישה כי למול תיאור הפגיעות והקשיים התפקודיים של התובעת, נמנעו הנתבעות מלחקור אותה ואת בעלה, ולו - בשאלה אחת, אודות מגבלותיה הרפואיות ו/או התפקודיות; וטוענת כי גם משום כך יש לקבל את גרסתה.

       49. הנתבעות טוענות כי המומחה ייחס לתובעת מספר נכויות נמוכות, שמשמעותן התפקודית נמוכה מאוד. כך, מפנות הנתבעות שלמרות שהמומחה קבע 10% נכות בגין השפעה קלה על תנועות הקרסול, הבהיר בעדותו שהקרסול עצמו יציב, ושההשפעה התפקודית של הנכות באה לידי ביטוי רק בנסיבות שטח חריגות כגון משטח משופע. כך, למרות שהמומחה קבע 5% בגין נוירופתיה, הבהיר בעדותו כי אין מדובר בנכות תפקודית, אלא פגיעה בעצב תחושתי בלבד, עצב שאיננו מוטורי, ובנסיבות האלה - נאלץ לחפש סעיף סל ו'לתלות' עליו את הנכות הקטנה שקבע, שבעליל ניכר שהיא רפואית בלבד. כך, 10% נכות בגין הצלקת, לפי הדין מדובר בנכות שאין לה כל משמעות תפקודית.

       50. הנתבעת מפנה לכך שחלפו כשבע שנים ממועד האירוע ואין תלונות על נקעים חוזרים, ובעצם המגבלות להן טוענת התובעת הן סובייקטיביות שלפי עדותו - המומחה איננו יודע לאשר את קיומן. הנתבעת מפנה גם לכך, שהתובעת מאשרת בעדותה שאחרי התאונה היא מרוויחה דווקא יותר ממה שהרוויחה לפני התאונה [עמ' 26 לפרו'].

       51. ובכן בבואי להכריע בשאלת הנכות התפקודית בנדון, אזכיר, כי הכלל הוא שקביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פסקה 5 (פורסם; 12.6.2011)].

       52. לפי הפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבדה קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית בענין ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן – אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

       53. תחילה, אפנה לכך שבחקירתו נשאל המומחה מטעם התובעת "אז אתה יכול רק לתאר לבית המשפט על בסיס ה-10% באילו פעולות היא תתקשה לבצע בפן האורתופדי? תכף נגיע לפן הנוירולוגי. אני מבין שאתה מסתכל על הקרסול כיחידה אחת, אבל בוא נתמקד רגע בתחום האורתופדי. באיזה פעולות יום יומיות תתקשה לאור מקצועה בתור מעצבת, מסתובבת באתרי בנייה, מסתובבת עם לקוחות ועומדת הרבה על הרגליים ומה זה בא לידי ביטוי?". והוא השיב: "אז אני חושב שכתבתי. ההגבלה היא בעמידה ממושכת, הליכה ממושכת, שימוש במדרגות. אם היא צריכה לעלות על סולם, אני לא יודע אם היא צריכה, זה יהיה לה קשה. ספורט, פעילות במשק הבית, קניות" [עמ' 56 לפרו'].

       54. ולבקשתי הפנה המומחה למה שזכר שכתב בחוות דעתו, והצביע על המשפט: "לתובעת מגבלת עומס יתר בקרסול ימין, המגבילה בצורה קלה, את יכולתה בעבודה ובחיי היומיום" [עמ' 9 לחוות הדעת].

       55. בהתייחס לנכות הרפואית הצלקתית, אזכיר כי לפי הפסיקה, נכות צלקתית "איננה תפקודית במובהק" [ע"א 8930/12 הפניקס נ' סוויג (פורסם; 31.7.14). עוד אפנה לכך שלפי הפסיקה, הנטל על התובע להוכיח את 'תפקודיות' של נכות רפואית צלקתית שנקבעה לו; כך במקרה בו נקבעו לתובעת בת כ-30 בעת מתן פסה"ד - 20% נכות בגין צלקת בפניה, לא נפסקו לתובעת פיצויים בגין אובדן כושר עבודה לעתיד, באשר בנסיבותיה של התובעת בית המשפט התרשם שהנכות האסטטית שבצלקות אינה עשויה להגביל או לצמצם את אפשרויות התעסוקה של התובעת [ענין ת"א (שלום ק"ג) 1871/06 עזרא אסתר נ' גרינהולץ (פורסם; 15.10.2007)].

       56. אפנה לכך שהתובעת בענייננו איננה מתלוננת על 'תפקודיות' הצלקת הניתוחית שנותרה באזור הפטישון החיצוני שלה בעקבות הניתוחים שעברה - לא בתצהירה ולא בעדותה לפניי. לא הוצגה לי הצלקת במצבה היום או תמונה שלה, והמומחה גם לא נחקר לפניי מטעם התובעת לגבי משמעות הנכות שייחס לצלקת הזאת. אמנם מדובר בענייננו בצלקת שלפי המסמכים הרפואיים שההגלדה שלה התמשכה, אך ביום 17.9.19 נרשם במסמך של הועדה הרפואית של המל"ל [עמ' 75-76 למוצגי התובעת]: "בקרסול הימני מעל הפטישון הפנימי צלקת ניתוחית קשתית שטחה כהה, באורך 10ס"מ רוחב ממוצע של 6 מ"מ רגישות מסביב לצלקת, אך לא לצלקת עצמה. הצלקת לא מגבילה בתנועה".

       57. בנסיבות אלה, התובעת תפוצה על הצלקת במסגרת ראש הנזק של כאב וסבל, שמתייחס לנכות הרפואית שנגרמה בתאונה; אך לא מצאתי לייחס לה השפעה תפקודית שיש בה לפגוע בכושר השתכרותה של התובעת.

       58. מאידך, אני סבור שהפגיעה העצבית שהמומחה ייחס לה כאמור 5% נכות רפואית, מתבטאת בכאבים שמפריעים בהליכה ובטיפוס מדרגות, כך שיש לה אפקט תפקודי. המומחה מאשר בעדותו כי "בזמן הבדיקה היה לה כאבים והגבלה וכאבים נוירולוגיים, הגבלת תפקוד" [עמ' 54 לפרו']; מאשר המומחה בענין הרגישות ברגל הנובעת מכריתת הנוירומה בעצב הספנה, שיכול להיות ש"הרגישות אם הולכים או עומדים היא תהיה רגישות גבוהה", וכי "זה כאב מקומי. יכול להיות סיכות, שריפה מקומית. כל תופעה של פגיעה בעצב או גירוי של עצב", שהוא כאב שמורגש בכיוון קשת כף הרגל עד למרק הראשון [עמ' 60-61 לפרו'].

       59. בנסיבות ענייננו, בהן מדובר בפגיעה שהיא 'אורתופדית' באופייה (שמקשה על העמידה וההליכה), למי שחלק מעיסוקה הוא פיזי שדורש שימוש יומיומי בקרסולה וכף רגלה, אני מוצא כי הפסיקה מצדדת בשימוש בהנחת עבודה הנשענת על החזקה הנוהגת לגבי קטינים, "שלפיה שיעור הנכות הרפואית אצל הניזוק הקטין משקף את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה" [רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 20.10.21)]. כבוד השופטת וילנר מבהירה בפסיקה עדכנית זו: "ואמנם, הנחת העבודה האמורה ביחס לקטינים משמשת לעיתים אף כ"מקור השראה" לקביעת שיעור הנכות התפקודית והגריעה מן השכר בעניינם של בגירים (ראו דברי השופט י' עמית בעניין פלוני), אך זאת רק כאשר מדובר בניזוק אשר עיסוקו בעבודות פיזיות ונגרמו לו נכויות אורתופדיות, אשר משליכות, כך ככלל, על נזקיו התפקודיים והתעסוקתיים (כן ראו והשוו: עניין גירוגיסיאן, בעמוד 800)".

       60. אמנם בענייננו עיסוקה של התובעת איננו עיסוק שכולו עבודה פיזית קשה, וניתן להניח שחלק ניכר מזמנה הוא בעיון, תיכנון ועריכת תוכניות; אך ניסיון החיים מלמד שמתכנן בתים, גם אם הוא רק מעצב פנים, אכן מגיע לשטח, היינו – גם לדירה בקומה גבוהה או לבניין בהקמה כדי למדוד או להתרשם או לתאם; זה חלק מעיסוקו של מי שהוא מעצב פנים. שלא לדבר על כיתות רגליים למתן הצעות ללקוחות חדשים, ופיקוח עליון על ביצוע נכון של התוכניות, וסיורי בחירת אביזרים ורהיטים לבית הלקוח [ראה גם בסעיף 6 לתצהיר בעלה של התובעת].

       61. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שקלול את כל הקשיים בהערכת נזקה של התובעת, שבחלקם בלבד הם אובייקטיביים, אני קובע כי יש להעמיד את נכותה התפקודית בגין התאונה על 15%.

       62. בנוסף, בהתחשב בכך שהתובעת עברה שני ניתוחים עם תקופת החלמה ארוכה מהם ובתקופות נכויותיה הזמניות של התובעת שהן גבוהות, אני מוצא כי יש לייחס לתובעת תקופה של אי-כושר מלא (100%) זמנית ממועד התאונה (11.12.17) ועד ליום 28.2.19, ונכות תפקודית זמנית בשיעור 50% מיום 1.3.19 ועד ליום 31.5.19.

            

           ד.שיעור הנזק והפיצוי

           1. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:

              התובעת ילידת: X.X.1973.

              מועד התאונה: 11.12.2017.

              גיל התובעת בעת התאונה: 44 וארבעה חודשים.

              גיל התובעת כיום: 51 וחמישה חודשים.

              שיעור הנכות הרפואית: 24%.

              שיעור הנכות התפקודית: 15%.

              בסיס השכר לצורך קביעת הפסד שכר

           2. קביעת כושר השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה - לעבר ולעתיד - היא שאלה מורכבת. כאמור, בעברה עסקה התובעת בהוראה - כמורה בבית ספר. לא הוצגו נתוני שכרה לגבי תקופה זו. באוקטובר 2013 (בהיותה כבת 40) סיימה התובעת קורס 'מסלול עיצוב פנים' במכללה; קורס אותו החלה בשנת 2011 [תעודת גמר; עמ' 51 למוצגי התובעת]. בינואר 2014 פתחה התובעת ברשויות המס תיק 'עוסק פטור' על מנת לאפשר לה לעסוק כעצמאית במתן שירותי עיצוב פנים ולקבל תשלומים כהכנסות למטרת רווח והשתכרות. לעדותה, היא החלה ללמד במכללה בה סיימה את לימודיה, ו"המשכורת הראשונה שלי בתחום היתה במרץ 2014", מהמכללה [סעיף 6 לתצהירה המשלים]. לא הוצגו בנדון תלושי שכר כלשהם שניתנו לתובעת, כך שיש להניח ששירותים אלה ניתנו על בסיס שכר לעצמאי (פרילאנס).

           3. התובעת צירפה לתצהירה המשלים מסמכי הכנסה מסוימים שלה, שנחזים להיות חתומים על ידי רואה חשבון, וכן דוחות ריכוז מע"מ שנתי לגבי שנים מסוימות.

           4. אקדים ואומר, כי מעיון במסמכים עולה שנתוני השתכרותה של התובעת בשנים טרם התאונה - מאז הקמת העסק, אינם מלמדים על עליה הדרגתית בהכנסות העסק, ואף מציגים שנה של היעדר הכנסות, כמפורט להלן. בשנת 2014 עמד הרווח השנתי של העסק על סך של 47,219 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 55,396 ₪). בשנת 2015 עמד הרווח השנתי של העסק על סך של 39,767 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 43,617 ₪). בשנת 2016 (השנה הקלנדרית קדמה לשנה שבחודש האחרון שלה ארעה התאונה התאונה) עמד הרווח השנתי של העסק על סך של 48,220 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 54,175 ₪). בשנת 2017 (השנה שבחודש האחרון שלה ארעה התאונה) עמד 'הרווח השנתי' של העסק סך של 32,662 ₪. ודוק; נחזה שזה לא 'רווח שנתי' במובן הקלנדרי, באשר לגבי שנה זו מציגות הנתבעות בסיכומיהן מסמך הצהרת רואה חשבון שמצהיר כי מחזור העסקאות של התובעת לשנת 2017 היה 0 ₪. כך שיש להניח שה"רווח" בשנת 2017 אינו אלה כספים שנכנסו בשנת 2017 בגין שירותים שסופקו על ידי התובעת - לפני שנת 2017.

           5. השכר הרבע שנתי ('בסיס' 'כעצמאית') לפיו שילם המל"ל לתובעת את דמי הפגיעה ושילם וישלם תגמולים בגין התאונה עומד על סך של 11,760 ₪, שבהסתכלות על נתוני ההכנסה טרם התאונה נחזה שהוא נקבע על פי נגזרת מהרווח השנתי בשנת 2016 (48,220 ₪ - לחלק לארבע). התאונה ארעה ביום 11.12.17. לשון אחר, במועד התאונה היה העסק לאחר שנה 'נטולת עסקאות', כשהרווח הגבוה ביותר שניתן היה לחלץ מעברו של העסק מגלם השתכרות של 3,920 ₪ לחודש (ברוטו) נכון למועד התאונה.

           6. לאחר התאונה, בשנים 2018 ו-2019 - דווח מטעם התובעת לרשויות המס שלא היה מחזור הכנסות לעסק [עמ' 42 ו-43 למוצגי התובעת]. בשנת 2020 (שכאמור, לגביה גורסת התובעת בעדותה שהחלה לעבוד - בחודש מרץ) היה הרווח השנתי של העסק סך של 48,843 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 67,485 ₪); מחזור ורווח גבוהים יותר מבעבר (וודאי – אם מדובר בתשעה חודשי עבודה). בשנת 2021 היה הרווח השנתי של העסק סך של 67,221 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 84,034 ₪). בשנת 2022 היה הרווח השנתי של העסק סך של 85,220 ₪ (מתוך מחזור הכנסות של 101,717 ₪). היינו הרווח החודשי הממוצע של התובעת בעסק טיפס ועלה עם השנים, עד שהגיע בשנת 2022 לסך 7,102 ₪ ברוטו (85,220 לחלק ל-12).

           7. עולה מהמפורט לעיל כי, אמנם התאונה גרמה להפסקת תפעול העסק, ככל הנראה - משך מעל לשנתיים, אך בשנים שלאחר חזרתה של התובעת לעבודה - מסתמנת עלייה הדרגתית ומתמשכת בהכנסות העסק, כפי שהתובעת עצמה מאשרת בחקירתה [עמ' 26 לפרו'].

           8. התובעת בחרה שלא להציג בנדון עדויות נוספות לגבי עיסוקה; כגון: טיב לקוחותיה, סוג העסקאות שמאפיין את העסק, אופן השיווק של שירותי העסק והתוכנית העסקית של ניהול העסק – כפי שהיתה טרם התאונה וכפי שהתגבשה - כששבה התובעת לעבוד בשנת 2020. כך שלא הוכח בנדון באופן שניתן לכימות ברור - איזה פוטנציאל רווח יש לייחס לעסק אלמלא קרות התאונה – ממועד התאונה ועד היום, וגם לעתיד.

           9. ודוק; בניגוד לשכיר שהצלחתו בעבודתו קשורה קשר ישיר יותר ליכולתו והשקעתו בעבודה, הרי שבידוע הוא שלעסק של עצמאי 'חיים משלו'. גורמי ההצלחה בעסק של מתן שירותי עיצוב פנים מערבת, מעבר ליכולת המקצועית של המתכנן העצמאי בתכנון ועיצוב, ומעבר להשקעתו האישית בעבודה, גם – גורמים והשפעות שפחות תלויים במקצועיותו על בעל העסק בתחום העיצוב, כגון: מצב השוק, תזרים המזומנים שהוקצה לפיתוח העסק, בחירת תכנית עסקית נכונה וחכמה, שיווק נכון, ויעילות בהקצאת תשומות תכנון ועבודה למול היקף וטיב הדרישות שמגיעות לעסק.

           10. מהראיות והעדויות לפניי עולה, שהתא המשפחתי של משפחת התובעת בשנים טרם התאונה נסמך בעיקרו על הכנסות בעלה (הוצגו בענייננו אסמכתאות לגבי שיעורן). איננו יודעים איזה חלק מההכנסות העסק של התובעת בשנים הראשונות הם בגין הוראת המקצוע במכללה, ואלו בגין מתן שירותי תכנון פנים ללקוחות. בהתאם, אין לנו דרך לאמוד באופן מבוסס ומדויק את פוטנציאל הגידול בהכנסות ורווחי העסק - אלמלא התאונה. כאמור, מנתוני התנהלות העסק לפני התאונה, נחזה פוטנציאל הגידול של העסק להיות קטן מאוד, ומאידך - לאחר שובה של התובעת לפעילות בשנת 2020 - ניכרת בהכנסות העסק בפועל עליה סולידית משך כשלוש שנים שמצביעה על פוטנציאל מסוים לגדילה.

           11. מסיכומי התובעת עולה הטענה שיש לראות במה שהשיגה בשנים האחרונות הללו משום מה שהשיגה "במומה" ושהפגיעה התפקודית פגעה ביכולתה להתקדם ולפתח את העסק (ועל כן יש לפצותה גלובלית בסך 50,000 ₪). ובכן, אינני מוצא כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שזה אומדן נכון של הפגיעה הנטענת הזאת. מאידך, כאמור, אני מוצא כי - בנסיבות, מדובר במציאות מורכבת שהוכחתה קשה. בכל מקרה, כפי שיובהר בהמשך, אני מוצא כי אומדן פגיעה כללית זו בענייננו - נמוך הרבה יותר מהערכת התובעת.

           12. בנסיבות, אני מוצא לקבוע את בסיס השתכרותה החודשית של התובעת לעבר על סך של 4,000 ₪ (ברוטו).

           13. בכל הקשור לעתיד, הואיל ובשנים 2020 עד 2022, נחזית עליה הדרגתית מתמשכת להיקף ההכנסות לעסק, אני מוצא כי ניתן לייחס סיכוי להמשך עלייה מסוימת בשנים הקרובות, אך יש מאידך לזכור את הסיכונים (מפנה לכך שבשנת 2017 לא היו כלל הכנסות מעבודה באותה שנה).

           14. ובכן, בהתחשב בכך שהשתכרותה החודשים הממוצעת של התובעת הגיעה בשנת 2022 לסך ברוטו של מעל ל-7,000 ₪, אני מוצא לקבוע את בסיס השתכרותה החודשית של התובעת לעתיד על סך של 8,000 ₪ (ברוטו).

               הפסד שכר לעבר

           15. התובעת טוענת כי נגרמו לה בגין התאונה הפסדי שכר לעבר בסך כולל של 141,120 ₪, וכן, כאמור – נגרמה לה פגיעה כללית ביכולתה להתקדם ולפתח את עסקה העצמאי, שראוי להעמיד פיצוי גלובלי (נוסף) בגינה בסך של 50,000 ₪.

           16. הנתבעות טוענות כי בנסיבות, לרבות - העובדה שהתובעת לא עבדה בשנה שקדמה לתאונה, ושאין מקום לקבל את עמדת התובעת שהיתה מושבתת מיכולת עבודה משך שלוש שנים מאז מועד התאונה, מתן פיצוי גלובלי לגבי טענת התובעת להפסד שכר כלשהו בעבר על סך 15,000 ₪ הוא נדיב, בנסיבות.

           17. כאמור, מצאתי לייחס לתובעת בגין תוצאות התאונה – אי-כושר זמני ממועד התאונה, יום 11.12.17, ועד ליום 28.2.19; היינו - משך 14 חודש ושלושה שבועות. בהתאם, בתקופה זו נגרם לתובעת הפסד שכר בסך של 59,000 ₪ [4,000X14.75].

           18. בגין התקופה שבין 1.3.19 ועד 31.5.19, שלושה חודשים בהם מצאתי לייחס לתובעת נכות תפקודית זמנית בשיעור של 50%, נגרם לתובעת הפסד שכר בסך של 6,000 ₪ [4,000X50%X3].

           19. היינו בתקופת הנכויות הזמניות שלאחר התאונה, מדובר בהפסד שכר בסך של 65,000 ₪ [59,000 + 6,000].

           20. סכום זה (65,000 ₪) בתוספת הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה (1.8.18) עומד על סך של 82,195 ₪.

           21. כאמור, אני מוצא כי יש לייחס לתאונה הנדונה גם פגיעה כללית מסוימת ביכולתה של התובעת להתקדם ולפתח את עסקה העצמאי, ולאמוד אותה בהתחשב בנסיבות התנהלות העסק לפני ואחרי התאונה, כפי שפורטו לעיל. מדובר כמובן בהערכה של פיצויי בגין נזק שנגרם, שהוא ממשי, אך הוכחתו מורכבת.

           22. כאן המקום להזכיר, שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראה גם: ע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (1984).

           23. בנסיבות אלה אני פוסק לתובעת בגין פגיעה כללית מסוימת ביכולתה של התובעת להתקדם ולפתח את עסקה העצמאי שנגרמה בגין התאונה (בנוסף לפיצויים בגין תקופת הנכויות הזמניות שקבעתי לעיל) - פיצויי נוסף לעבר, בשיעור של 20,000 ₪.

           24. אזכיר כי בהיותה עצמאית, התובעת איננה זכאית לפיצויים בגין הפסדי הפרשות פנסיוניות.

           25. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר זכאית התובעת לפיצוי בסך 102,000 ₪ (במעוגל).

               גריעת שכר לעתיד

           26. התובעת טוענת, בנסיבות, לפיצויים לעתיד בסך של 487,966 ₪ על בסיס שכר של 9,000 ₪ לפי 35% נכות. הנתבעת טוענת כי בנסיבות, ובהתחשב בטיב הנכויות, יש להעמיד ראש נזק זה על סך גלובלי של 50,000 ₪.

           27. אפנה לכך שבשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (שלום ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19), לפיה הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו. על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה [ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281].

           28. ולענייננו, כיום התובעת בת 51 וכחמישה חודשים. לפי הדין זכאית התובעת לפרוש לפנסיה בגיל 70, שהוא הגיל שלפי הפסיקה מהווה את תום תוחלת תקופת העבודה לעצמאי. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובעת מהיום ועד הגיעה של התובעת לגיל פרישה בגיל 70 (בעוד 18 שנים ושבעה חודשים; או 223 חודשים) הוא כדלקמן: 8,000 ₪ * 170.7836 (מקדם היוון לפי 3%) * 15% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי המהוון המלא הוא 204,940 ₪.

           29. כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. בענייננו, בשל גילה של התובעת, שיעור נכותה, ונסיבותיה כעצמאית המנהלת עסק קטן שנתון גם לתנודות השוק ולשינויי העיתים, אינני רואה מקום לשנות מגריעת השכר הנובעת מעצם אובדן כושר ההשתכרות שקבעתי בתחשיב אקטוארי מלא.

           30. כאמור, לפי הדין התובעת איננה זכאית כעובדת עצמאית לפיצויים בגין אובדן ההפרשות הפנסיוניות.

           31. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרה של התובעת בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 205,000 ₪ [במעוגל].

               עזרת הזולת בעבר ובעתיד

           32. התובעת טוענת לפיצויים בגין ראש נזק זה בסך 400,000 ₪. הנתבעות טוענות כי בגין ראש נזק זה הן מציעות סך של 3,000 ₪ לעבר ו-15,000 ₪ לעתיד.

           33. התובעת מצהירה בתצהירה [עמ' 10סעיף ד]: "לאור פגיעותיי הקשות, ולאור אי יכולתי לתפקד עקב פציעתי נעזרתי רבות בבני משפחתי ובעיקר בבן זוגי וילדי, אשר סייעו לי בביצוע פעולות שגרתיות אלמנטאריות. כגון: קניות, בישול, נקיון, כביסות וכיוב'. בנוסף, [בעלה] לקח ימי חופש רבים בהם נאלץ לטפל בי לפני הניתוחים שעברתי ולאחריהם, לדאוג לכל משק הבית וכן ללוות אותי לביקורות רפואיות, טיפולים רפואיים, כגון: פיזיוטרפיה, דיקור, אוסטיופטיה, תא לחץ ועוד, כאשר הכנסתו למשל בשנת 2018 צנחה משמעותית בכמיליון ₪ לעומת הכנסתו בשנת 2017 או 2019. גם כיום, נוכח הפגיעה בקרסול לרבות המגבלות והכאבים מהם אני סובלת, מתקשה אני מאוד בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות כמפורט לעיל ואיני יכולה עוד לנהל את משק הבית בעצמי, כפי שעשיתי בעבר. כפי שצוין לעיל, עודני נעזרת בבעלי וילדיי, ונראה כי גם בעתיד ולמשך כל ימי חיי אמשיך להזדקק לעזרה מסוג זה".

           34. יש לציין שהתובעת גם טוענת לצורך בעזרה במשק הבית בשכר, אך איננה מציגה ראיות להוצאות כאלה במהלך השנים הרבות שחלפו מאז התאונה.

           35. בעלה של התובעת נתן תצהיר שתומך בגרסת אשתו, ממנו מתברר כי אמה של התובעת גם היא סייעה לתובעת בתקופות אי-הכושר שלה [סעיף 10 לתצהירו; ועמ' 49 לפרו'].

           36. מצהיר בעלה של התובעת [בסעיף 9 לתצהירו]: "מאז התאונה ובעטייה, ובמיוחד כאשר [התובעת] לא יכלה לעבוד, כלכלנו את המשפחה מעבודתי כקבלן [סוג הקבלנות] עצמאי. הייתי חייב להפחית בשעות ובימי עבודה שלי, על מנת שאוכל להתפנות לטיפול ב[תובעת] ובבית. היקף העבודה שלי ובעקבות כך ההכנסה נפגעו מאוד. מיום התאונה ועד לניתוח הראשון הייתי חייב לקחת חופש כדי לטפל ב[תובעת] שסבלה מכאבים עזים ולא תפקדה. אחרי כל ניתוח הייתי חייב לקחת שבועיים חופש כדי לטפל ב[תובעת] שהיתה במצב שאינה יכולה להתנייד. ההסעה לביקורות הרפואיות ולטיפולים דרשה בכל פעם לקחת יום חופש מלא, מכיוון שאני עובד בתל-אביב ואנחנו גרים ב[שם המקום], קיצרתי את ימי העבודה שלי על מנת להגיע הביתה בשעות הצהריים לטפל בילדים. אלו היו שנים קשות גם מבחינה כלכלית".

           37. התובעת הציגה מסמכים לאישור שיעור הכנסות בעלה. ובכן, כשאני בוחן את עדות בעלה של התובעת לעיל, אני מתרשם שהסיוע הצמוד יותר מצד הבעל נדרש לתובעת סביב מועדי שני הניתוחים ובתקופות הגיבוס וראשית ההחלמה; ולא – במשך למעלה משנתיים ברציפות, כעולה מטענותיה.

           38. ובכן, בנסיבות אני מוצא שאכן בתקופות הסמוכות לתאונה ולניתוחים ניתנה לתובעת עזרה מאת בני משפחתה, בייחוד – בעלה, תקופות בהן היתה מגובסת ו/או נדרשת לשימוש בקביים.

           39. עם זאת, אינני מוצא כי התובעת הוכיחה הפסד שכר אצל בעלה שנגרם בגין העזרה שנאלץ לתת בבית, וודאי לא - בסדרי הגודל של הסכומים שהיא טוענת להם בעדותה. מדובר בהאדרה שגם הבעל איננו שותף לה בתצהירו, כאמור. על מנת להוכיח הפסד שכר משמעותי כזה, היה על התובעת להביא ראיות מסייעות נוספות. לא הובאו ראיות לגבי ימי החופש או המחלה שנטל הבעל או להפסד של פרויקטים בגין לחץ הזמנים בו היה נתון בעלה של התובעת בגין העזרה שנתן לאשתו בשל תוצאות התאונה.

           40. מדובר בנכות בשיעור של 15%, שלאחר שהתגבשה אמנם מקשה על התובעת את ההליכה, אך לא מונעת ממנה פעילות עצמאית בכל פעולותיה האישיות או בטיפול במטלות הבית. בעבודות מסוימות יכול ונדרשת לה או תידרש לה בשוטף עזרה; "בעיקרון, יש סיכוי שהיא הייתה צריכה לעזרה" [עדות המומחה בעמ' 69 לפרו'].

           41. אזכיר כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997)].

           42. בשים לב לכל האמור לעיל, הנני פוסק לתובעת פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 50,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

               הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

           43. התובעת טוענת כי הוכיחה הוצאות רפואיות בגין דמי השתתפות לתשלומים למוסדות רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, רפואה משלימה, בדיקות, תרופות, נסיעות והוצאות נלוות שאינן מסובסדות על ידי קופת החולים. לעמדתה היא זכאית לפיצויים בגין ראש נזק זה בסך 30,000 ₪.

           44. הנתבעת מפנה לכך שמדובר בתאונת עבודה, שבה לפי הדין המל"ל מחויב לכסות את הוצאות התובעת בכל הקשור להוצאות רפואיות ונסיעות.

           45. ובכן, אכן, מדובר בענייננו בתאונת עבודה, שבה, ככלל, לא מקובל לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות. עם זאת, התרשמתי כי בשל שני הניתוחים והטיפולים שעברה התובעת בעקבות התאונה, בפועל הוציאה כספים כטענתה, בין היתר בטיפולים פרא-רפואיים ובנסיעות, שיכול שיקשה עליה לקבל בגינם שיפוי מאת המל"ל.

           46. בהתחשב באמור, על מנת לוודא שלא תחסר, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 3,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

               כאב וסבל

           47. פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, שני הניתוחים, ימי האשפוז, משך זמן החלמתה והטיפולים להם נזקקה התובעת, גיל התובעת, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף מאז מועד התאונה, פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 130,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

               ריכוז הפיצויים

           48. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 490,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

               א. הפסד שכר לעבר - 102,000 ₪

               ב. הפסד השתכרות לעתיד -205,000 ₪

               ג. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -50,000 ₪

               ד. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 3,000 ₪

               ה. כאב וסבל -130,000 ₪

                

               סה"כ: 490,000 ₪

           49. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובעת - 20%; היינו, הסכום לפיצוי התובעת (לפני ניכויי מל"ל) הוא 392,000 ₪ [490,000X 80%].

               תביעת המל"ל והניכויים

           50. כאמור, התובע 2, המל"ל, הציג בנדון ראיות מטעמו לכך ששילם וישלם לתובעת בגין פגיעותיה ונכויותיה בתאונה הנדונה כפי שהוא מצא אותם; והוא תובע שיפוי מאת הנתבעות בגינם.

           51. על פי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") זכאי המל"ל לתבוע ממזיק (שאינו המעסיק) שגרם לתאונה שממנה ניזוק מי שהתברר כזכאי לפי החוק לקבלת גמלה מאת המל"ל - שיפוי בגין גמלאות שהוא שילם וישלם לניזוק.

           52. המל"ל הציג בנדון מסמכים לפיהם שילם לנתבעת: בגין דמי פגיעה - 11,823 ₪; תקבולים בשנת 2018 - 11,443 ₪; תקבולים בשנת 2019 – 62,499 ₪; תקבולים בשנת 2020 – 9,116 ₪; תקבולים בשנת 2021 – 8,616 ₪; ותקבולים בשנת 2022 - 6,624 ₪.

           53. המל"ל הגיש את תביעתו ביום 3.10.22 שבה העמיד את תביעתו על סך כולל של 247,460 ₪, שמסתכם מהסכומים לעיל (שלכל אחד מהם צורפו הצמדה וריבית ממועד תשלומו), וכן - דו"ח אקטוארי של הגמלאות המהוונות לעתיד (נכון ל-22.9.22) על סך של 125,900 ₪.

           54. בראיות שהוגשו מטעם המל"ל בנדון (ביום 21.12.22), צירף המל"ל דו"ח אקטוארי של הגמלאות המהוונות לעתיד (נכון ל-13.12.22), גם הוא מסתכם לסך של 125,900 ₪.

           55. בסיכומים שהוגשו מטעם התובע 2, המל"ל, הוא הצטרף לכל טענות התובעת בסיכומיה, וטען כי תביעת המל"ל משוערכת ליום הגשת הסיכומים מטעמו (5.5.24) עומדת על 256,483 ₪.

           56. אם כן, בצירוף הצמדה וריבית כדין מיום 5.5.24 ועד היום לסך 256,483 ₪, עומדת תביעת המל"ל כיום על סך של 268,508 ₪.

           57. לפי הוראת סעיף 329 לחוק במקרה שהזכאי לגמלה תובע מזיק [בנזיקין] והמל"ל תובע יחד עמו [מכוח הוראת סעיף 328(א)], המל"ל לא יהיה זכאי לקבל כשיפוי מאת הנתבע, המזיק, סכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהמזיק בגין התאונה, והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה, היינו ל-25%.

           58. בענייננו המל"ל איננו זכאי ליותר מ-75% מסך הפיצויים שהתובעת זכאית להם, היינו - יותר מ- 294,000 ₪ [392,000X0.75]; שהוא סכום גבוה יותר ממה שפסקתי לו, כאמור.

           59. לשון אחר, אין בענייננו 'בליעה'. המל"ל זכאי לשיפוי מאת הנתבעות בנדון (המזיקה והמבטחת שלה) בסך כולל של 268,508 ₪, והתובעת, שקיבלה או זכאית לקבל מאת המל"ל את הסכום שבגינו הוא משופה בענייננו, תהיה זכאית לפיצויים מאת הנתבעות בהפרש (בין סך הפיצויים הכולל שפסקתי לבין השיפוי לו זכאי המל"ל) - בסך של 123,492 ₪ [ההפרש בין 392,000 ₪ לבין 268,508 ₪].

                

               סוף דבר

                

               לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

               • התביעה הנדונה מתקבלת בחלקה, כך שישולמו הסכומים שמפורטים להלן.

                 • הנתבעות ישלמו לתובעת 1, ביחד ולחוד, סך של 123,492 ₪.

                 • עוד ישלמו הנתבעות לתובעת 1 - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 29,144 ₪, וכן - החזר מהאגרה ששילמה התובעת 1 בנדון, והחזר הוצאות בגין שכר ששולם על ידה למומחים השונים (בכפוף - להצגת חשבוניות); ההחזרים - בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום ההוצאה.

                 • בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע 2, ביחד ולחוד, סך של 268,508 ₪.

                 • עוד ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע 2 - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 63,368 ₪.

                 • הסכומים לעיל ישולמו על ידי הנתבעות לתובעים, באמצעות באי-כוחם, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעות; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

                    

                   המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

                   זכות ערעור - כדין.

                    

                   ניתן היום, כ"א טבת תשפ"ה, 21 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.