פרח נ' רשות המיסים בישראל

בפני תביעה שהגיש התובע בגין הודעת חיוב במסגרתה נדרש על ידי הנתבעת, מדינת ישראל – רשות המיסים, לשלם תוספת למסי הייבוא, בגין ייבוא אישי של רכב. התובע עותר למעשה לסעד הצהרתי המורה, כי שווי הרכב, שלגביו יפורט להלן, הינו 17,000 אירו וכי החלטת הנתבעת להעלאת שווי הרכב וחיוב התובע בגין המיסוי הנגזר מהעלאה זו – בטלה.

הצדדים 

התובע הינו תושב העיר טבריה, עו"ד במקצועו. במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, ביקש התובע לייבא ארצה רכב מסוג מרצדס דגם SLK200, שנת ייצור 2012 (להלן: הרכב) לצרכיו האישיים, במסגרת הליך ייבוא אישי. הנתבעת הינה מדינת ישראל – רשות המיסים.

טענות התובע

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע רכש את הרכב בסך של 17,000 אירו מסוחר רכב בשם יוניטריידר (להלן: יוניטריידר). התובע העביר את מלוא הנתונים והפרטים לעניין מחיר הרכב לידי הנתבעת ובהתאם לכך קיבל לידיו את רשימון מס' 317006062 בחודש יולי 2013. התובע שילם את מסי הייבוא בהתאם לשווי הרכב שהוצהר על ידו ואשר אושר על ידי הנתבעת.

לטענת התובע, מספר חודשים עובר להגשת כתב התביעה, הוא מכר את הרכב לצד ג' לאחר שעשה בו שימוש במשך כשנתיים.

כחודש עובר להגשת התביעה, הוזמן התובע לתשאול במשרדי הנתבעת בחיפה ביחס לעסקת ייבוא הרכב. במהלך התשאול הבין התובע מחוקר הנתבעת כי בידי הנתבעת מסמך מסוחר רכב בגרמניה אשר בינו לבין התובע אין ולא היה כל קשר. במסמך זה, שכלל פרטים של עשרות כלי רכב, הופיע, לטענת החוקר, מספר שלדה שנחזה להיות מספר השלדה של הרכב. לצד מספר השלדה הופיעה צבורת נסיעה ולפיה הרכב גמע 170,000 ק"מ לפני ייבואו לארץ.

בסמוך עובר להגשת התביעה, קיבל התובע מכתב דרישה מן הנתבעת, שכותרתו "הודעה בדבר חיוב" מיום 22.10.15 ולפיו מבדיקה שנערכה לאחר התרת הרשימון עולה כי מחיר העסקה בגין רכישת הרכב הינו 26,630 אירו ולא כפי שהוצהר על ידי התובע ועל כן, נוצר גרעון בתשלום מיסים, קנסות, רביות והצמדה בסך כולל של 70,802 ₪ (נספח לכתב התביעה).

התובע טוען כי לאחר שהתקבל בידיו מכתב הדרישה, הוא ניסה לפנות מספר פעמים למשרדי המכס, אך ללא הצלחה. ביום 22.11.15 עלה בידו לשוחח עם הגב' אורלי פישמן, המשמשת בתפקיד ממונה צוות מעריכים – תפ"ג (תביעות, פיקדונות, גירעונות) בית המכס חיפה ואשר חתומה על מכתב הדרישה. התובע הסביר לגב' פישמן כי לא היה מקום לבצע הערכה מחדש של שווי הרכב וממילא לא היה כל טעם לקבוע שווי רכב גבוה מהשווי ששולם על ידי התובע בפועל, כפי שהוצהר על ידו, אולם ללא הואיל. התובע הפנה את תשומת ליבה של גב' פישמן לכך כי לא צורף למכתב הדרישה כל מסמך, בניגוד מוחלט לאמור בגוף המכתב. בתשובה לכך, ענתה גב' פישמן כי מדובר במכתב היוצא באופן אוטומטי מהמחשב.

במענה לבקשת התובע למתן אורכה על מנת לבחון את חיובי המס שתשלומם נקצב עד ליום 26.11.15 ונוכח נסיעתו של התובע לארה"ב ביום 23.11.15 למשך כעשרה ימים, הבהירה הגב' פישמן לתובע כי אין בכוונתה לעכב את הליכי הגבייה. משכך, הוגשה התביעה דנן.

לטענת התובע, החלטת הנתבעת איננה סבירה ואיננה מידתית. התובע הציג בפני הנתבעת את כל המסמכים המעידים על העסקה שבוצעה לצורך רכישת וייבוא הרכב וסיפק לה את כל האישורים הנדרשים על מנת לשחרר את הרכב מהמכס. חרף זאת, למעלה משנתיים ממועד שחרור הרכב, בחרה הנתבעת לפסול את שווי העסקה כפי שהוצהר על ידי התובע ואושר ברשימון, וזאת באופן שרירותי, כלאחר יד, מבלי שהצביעה על טעמים מיוחדים העומדים בבסיס קביעתה. אמירה כללית וסתמית ולפיה על פי ממצאי בדיקה שנערכה עולה כי מחיר העסקה הינו אחר מזה שהוצהר על ידי התובע, איננה עומדת בדרישות החוק והפסיקה.

זאת ועוד, המחיר ששילם התובע עבור הרכב הוא סביר ומשקף את המחיר הריאלי של הרכב. הותרת החלטתה של הנתבעת על כנה תיצור מצב בו התובע ישלם כספים רבים ביתר, הרבה מעבר למחירו הריאלי של הרכב.

התובע מוסיף כי פעולת הנתבעת מהווה פגיעה חוקתית בזכות הקניין שלו, במיוחד לאור העובדה כי בניגוד מוחלט לחוק, לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להעלות השגותיו נגד ההחלטה החדשה וחיוב היתר.

על כן, עותר התובע לסעד הצהרתי המורה כי שווי הרכב הינו 17,000 אירו וכי החלטת הנתבעת להעלאת שווי הרכב וחיוב התובע בגין המיסוי הנגזר מהעלאה זו – בטלה.

טענות הנתבעת

בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי ביום 5.7.13, הצהיר התובע באמצעות טופס מכס 139, טופס הצהרת ייבוא טובין, כי מחיר הרכב הינו 17,000 אירו וכראיה לכך צירף חשבונית שנחזתה להיות אמיתית מספק הרכב יוניטריידר. בנוסף למחיר הרכב שהוצהר, הוספו הוצאות הובלה ימית בסך של 500 אירו לצרכי מס. לפיכך, חויב התובע בתשלום מס ואגרות בסך של 80,539 ₪.

לטענת הנתבעת, בעקבות תופעה ידועה ומוכרת של "הנמכת מחיר" בייבוא אישי של רכבי יוקרה, ערכה הנתבעת בדיקות וחקירות בסיוע רשויות המכס של מדינות המקור מהן מיובאים כלי הרכב שביחס אליהם נתעורר חשד ובכללותם גם רכבו של התובע.

במקרה דנן, ערכה הנתבעת בדיקה מול רשות המס הגרמנית, שהיא מדינת המקור, אשר העלתה כי שווי העסקה והמחיר ששולם בפועל גבוה ממה שהוצהר על ידי התובע ועמד על סך של 26,630 אירו. בנוסף, הועברה לנתבעת החשבונית המקורית כפי שדווחה לרשות המס הגרמנית.

לאור האמור, ביום 24.9.15 נחקר התובע באזהרה במשרדי החקירות של הנתבעת. התובע פירט בחקירתו את השתלשלות הרכישה וציין כי תשלום התמורה בגין הרכב בוצע בשני שלבים: בשלב הראשון, תשלום בסך של 16,000 אירו באמצעות העברה בנקאית, ובשלב השני, העברת סך של 1,500 אירו לאדם בשם אנטון שהינו נציג החברה שהגיע לארץ על מנת לגבות את הכסף במזומן, בהתאם להצהרתו ברשימון.

לטענת הנתבעת, התובע אומת בחקירתו מול החשבונית המקורית שהוצגה בפניו, בה מפורטים מועד הרכישה, פרטיו האישיים של התובע, מספר שלדת הרכב, מספר ח.פ. של החברה בגרמניה, קילומטראז' של הרכב, סכום העסקה וכו'. תשובת התובע בעניין הייתה כי "אין לו מושג". בנוסף, הוצג בפני התובע בחקירתו שטר מטען לפיו הספק השולח הוא "גו טרנס ספדישנס" ולא יוניטריידר כפי שמופיע בחשבונית הפיקטיבית שהוגשה על ידו וכן הוסב תשלומת ליבו של התובע כי כתובתן של שתי החברות זהה. תשובת התובע בעניין הייתה "אני רואה זאת לראשונה ואין לי שמץ של מושג".

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי החשבונית המקורית אשר הונפקה בגין רכישת הרכב, הונפקה ביום 21.6.13 על ידי חברת H. Maier Automobil המוכרת בגרמניה (להלן: חשבונית מאייר – נספח ד' לכתב ההגנה), בעוד שהחשבונית הפיקטיבית הוצאה מספר ימים לאחר מכן, ביום 25.6.13, על ידי חברת יוניטריידר, ללא כל מספר זיהוי לחברה (ח.פ.) וללא פירוט תשלום מס מקומי בגין העסקה, דבר המעיד עשרות מונים על אי-אמיתות החשבונית (להלן: חשבונית יוניטריידר – נספח ג' לכתב ההגנה).

משנתגלה כי מחיר העסקה האמיתי הוא 26,630 אירו ולא כפי שהוצהר על ידי התובע, קמה הזכות, ואף החובה, על הנתבעת לגבות את המס הראוי בהתאם לחוק. משכך, ביום 22.10.15, שלחה הנתבעת לתובע "הודעה בדבר חיוב" עבור גרעון בתשלום מס עקב פער בין המחיר הכוזב עליו הצהיר התובע לבין המחיר ששולם בפועל עבור רכישת הרכב, אשר בהתאם לו יש לחשב את גובה המס.

הנתבעת מדגישה כי במקרה דנן, היא לא פסלה, בתחילה, את הערך שהוצהר על ידי התובע, משום שההפרש בין המחיר שהוצהר לבין מחיר המחירונים של הרכב המיובא היה סביר, אף שהיה ברף הנמוך ביותר של מתחם הסבירות, והואיל והסתמכה על החשבונית הפיקטיבית שהוצגה על ידי התובע. על כן, לא הייתה לנתבעת סיבה לחשד.

עוד נטען, כי נטל ההוכחה כי הערך שהוצהר הינו ערך העסקה מוטל על כתפי התובע. זאת, מכוח תקנות 2(א) ו-2(ב) לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), התשס"ז-2006 (להלן: תקנות המכס), סעיפים 229 ו-239א לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: פקודת המכס), תקנות 158-159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן מכוח ההלכה הפסוקה ולפיה כל המבקש להתנגד להפעלת סמכות הנתבעת המעוגנת במקור סמכויותיה הסטטוטוריים, עליו נטל הראיה ונטל השכנוע.

על כן, מבקשת הנתבעת להורות על דחיית התביעה ולהורות לתובע לשלם את הגרעון שנוצר בתשלום המס כפי שפורט בהודעת החיוב שנשלחה לתובע, בתוספת ריבית, הצמדה וקנסות עד למועד התשלום בפועל.

הראיות מטעם הצדדים

להוכחת תביעתו, העיד התובע עצמו. כמו כן, העידה מטעמו הגב' אלה בר, מורשית חתימה בבנק מזרחי טפחות.

מטעם הנתבעת העיד מר יהודה תורג'מן, חוקר יס"מ (יחידת סמים ומכס) במכס חיפה (להלן: תורג'מן).

דיון והכרעה

ייבוא אישי 

תקנה 2 לתקנות המכס, שכותרתו "קביעת ערך טובין" קובעת כדלקמן (ההדגשה איננה במקור – ס.ח'):

"(א)ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי לצורך חישוב המסים החלים עליהם, יהיה ערך העסקה כמשמעותו בסעיף 132 לפקודה, אם הוכיח זאת מייבא הטובין להנחת דעתו של המנהל.

(ב)המנהל רשאי לדרוש מסמכים להוכחת ערך הטובין; היו הטובין רכב מנועי רשאי המנהל לדרוש, בין השאר, חשבון מכר והסכם שבו יפורטו הפרטים שלהלן:

(1)המקום שבו הוכן המסמך ותאריך החתימה עליו;

(2)השם והמען של המוכר ושל הקונה;

(3)תיאור הרכב, לרבות שם יצרן הרכב, דגם הרכב ומספר השלדה של הרכב;

(4)תיאור הנסיבות העשויות להשפיע על ערך הרכב;

(5)מחיר הרכב תוך פירוט הנחות, אם ניתנו;

(6)מד אוץ של הרכב.

(ג)בהעדר אפשרות לקבוע את ערך הטובין כאמור בתקנת משנה (א) יקבע הפקיד את ערכם, תוך שימוש באמצעים סבירים העולים בקנה אחד עם העקרונות וההוראות שנקבעו בהסכם גאט"ט משנת 1994 ובהסכם בדבר יישום סעיף VII להסכם גאט"ט משנת 1994, כפי שבאו לידי ביטוי בסעיפים 129 עד 133ט לפקודה".

תקנה 2(א) מפנה לפקודת המכס. וכך קובע סעיף 132(א) לפקודה (ההדגשה איננה במקור – ס.ח'):

"ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן – מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133...".

על פי תקנה 2(ג) לתקנות, בנסיבות שבהן לא ניתן לקבוע את ערך הטובין על בסיס המחיר ששולם, יש לעשות כן על פי שיטות ערכה חלופיות, כקבוע בסעיפים 129 עד 133ט לפקודת המכס. כמו כן, סעיף 130 לפקודת המכס, קובע "מדרג" של שיטות לקביעת ערכם של טובין. הראשונה היא – "לפי ערך עסקה שבה נרכשו", לפי הוראות סעיף 132. הנה כי כן, בהליך של ייבוא אישי של כלי רכב ייקבע ערך הטובין, בראש ובראשונה, על בסיס "המחיר ששולם או שיש לשלמו" בעד הרכב (ת.א. (מחוזי מרכז) 37198-11-13 הרשקוביץ ו-53 אח' נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (31.10.16) (להלן: פס"ד הרשקוביץ)).

במקרה דנן, אין חולק כי ערך הרכב לצורך חישוב המס נקבע על ידי הנתבעת בהתאם למחיר הרכב שהוצהר על ידי התובע ברשימון הייבוא ובהתאם למסמכים שהוגשו על ידו לצורך שחרור הרכב מן המכס, לרבות חשבונית יוניטריידר. התובע הצהיר על "המחיר ששולם". הצהרתו נבדקה על ידי הנתבעת שמצאה, על סמך השוואה למחירי השוק של כלי הרכב, כי המחיר שהוצהר מצוי ברף התחתון של המתחם הסביר. לפיכך, אישרה הנתבעת את שחרור הרכב (ראה עדותו של תורג'מן בעמוד 18 שורות 20-31 לפרוטוקול).

אלא שלאחר מכן, הסתבר, כך לטענת הנתבעת, כי הצהרת התובע כוזבת וכי "המחיר ששולם" גבוה יותר מן המחיר שהוצהר על ידו. לפיכך, ביטלה הנתבעת את קביעתה הראשונה וקבעה את ערך הרכב לצורך מס על פי המחיר ששולם עבורו בפועל. זאת, על יסוד חשבונית שהועברה לידי הנתבעת על ידי רשויות המס בגרמניה. בנסיבות אלה, בהן אין מדובר בקביעת ערכו של הרכב על פי הערכה, אלא על פי המחיר ששולם בפועל, כאשר הנתבעת העדיפה את המחיר המצוין בחשבונית שקיבלה מן המכס הגרמני על פני המחיר המצוין בחשבונית שצירף התובע לרשימון הייבוא – אין בעובדה שהמחיר המוצהר נבחן ונמצא סביר כדי למנוע מן הנתבעת לחייב את התובע בסכום הגרעון בהתאם למחיר ששולם בפועל.

הנה כי כן, אף הנתבעת איננה חולקת על כך שהמחיר המוצהר היה בגדר סביר, אם כי ברף הנמוך, אלא שכאמור, לא שאלת סבירות המחיר היא העומדת להכרעה, אלא – מהו ערכו של הרכב שיובא על ידי התובע לשימוש עצמי לצורך חישוב המיסים החלים עליו? כלומר, מהו המחיר ששולם על ידי התובע בעד הרכב?

בטרם אדרש לשאלה זו, יש לבחון את טענות הצדדים באשר לנטל ההוכחה ובאשר לשאלת קבילותה של חשבונית מאייר עליה נסמכת הנתבעת.

נטל ההוכחה

הלכה פסוקה היא, כי על התובע נטל ההוכחה להראות כי הודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה. ראה פס"ד הרשקוביץ לעיל (פסקה 56):

"ויודגש - הנטל להוכיח את מחיר הטובין מוטל על התובעים, לא רק משום שהם בבחינת "המוציא מחברו" (ראה רע"א 1436/90 גיורא ארד בע"מ נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו(5) 101 (1992); ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נג(3) 493 (1999)), אלא שהדבר נקבע במפורש בסעיף 239א לפקודת המכס (ראה גם סעיף 29ג לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952 וכן תקנה 2(א) לתקנות המכס המצוטטת לעיל ולפיה ערך הטובין שיובאו לשימוש עצמי יהיה ערך העסקה "אם הוכיח זאת מייבא הטובין להנחת דעתו של המנהל")".

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי חיפה) 960/02 קליאופטרה בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס (2.8.2007):

"על התובעת נטל השכנוע ונטל הראיה להראות כי הודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה. ראשית, מכוח הכלל הבסיסי שחל על כל תובע "המוציא מחברו עליו הראיה". שנית, בסעיף 239א' לפקודת המכס נקבע כי "בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשימון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה".

בנוסף, ענייננו בפעולה מינהלית הנהנית מחזקת התקינות, ונטל הראיה על המבקש להתנגד או לתקוף את פעולתה של הרשות...".

לאור האמור, אף בענייננו, על התובע מוטל הנטל להוכיח את ערך הרכב.

הראיה המנהלית

כאמור לעיל, הנתבעת ביטלה את קביעתה הראשונה וקבעה את ערך הרכב לצורך מס על יסוד חשבונית שלטענתה הועברה לידיה על ידי המכס הגרמני, היא חשבונית מאייר.

בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 8.6.17, משביקשה ב"כ הנתבעת להגיש את חשבונית מאייר המקורית, התנגד ב"כ התובע לבקשתה, תוך שטען כי על פי דיני הראיות, לא ניתן להגיש מסמך שלא באמצעות עורכו וכי לא ידוע מי ערך את המסמך וחתם עליו והאם הנתונים המופיעים בו נכונים אם לאו. מנגד, טענה ב"כ הנתבעת כי הייתה באפשרות התובע לבחון את אמיתות החשבונית בשלב מוקדם ולא בשלב ההוכחות והוסיפה כי מדובר במסמך רשמי שהתקבל מהמכס הגרמני ונושא חותמת כחולה של המכס הגרמני וכן חותמת של חברת מאייר.

בהחלטתי מאותו דיון, קבעתי כי אמנם צודקת ב"כ הנתבעת בטענתה כי ככל שהתכוון ב"כ התובע לבדוק את המסמך ובכלל זה את אותנטיות המסמך, היה עליו לפנות לב"כ הנתבעת בזמן אמת על מנת לקבל את המסמך המקורי לצורך בדיקתו. יחד עם זאת, נקבע, כי על פי דיני הראיות, ניתן להגיש מסמך על ידי עורכו, אלא שהעד שבאמצעותו מבקשת הנתבעת להגיש את המסמך איננו עורך המסמך ואף איננו יודע להעיד על תוכנו. עוד הוער במסגרת ההחלטה, כי בדיון מיום 25.9.16, הפנה בית המשפט את תשומת לב הצדדים לכך שביכולתו לתרגם את המסמכים מהשפה הגרמנית, ככל שתהיה מחלוקת בנוגע לתרגומם, אלא שהדברים נאמרו לעניין התרגום בלבד, נוכח הקושי באיתור מתורגמן לשפה הגרמנית.

בסופו של דבר, נקבע, כי לאור העובדה כי הנתבעת מבקשת להגיש את המסמך באמצעות עד שאיננו עורכו ושאין ביכולתו להעיד באופן ברור באשר להליך קבלת המסמך לידי הנתבעת, נדחית הבקשה להגשת המסמך. עוד הבהרתי, כי אין בהחלטה כדי להביע עמדה כלשהי באשר לאותנטיות המסמך, אלא שהגשתו נפסלה על ידי מטעמים משפטיים הנעוצים בדיני הראיות בלבד.

בסיכומיה, הפנתה הנתבעת לחשבונית מאייר (סעיף 18ח'). בתגובה, הגיש ב"כ התובע בקשה להתעלם ממסמך זה עליו מסתמכת הנתבעת בסיכומיה, וזאת נוכח ההחלטה בדבר פסילתו. מנגד, הפנתה ב"כ הנתבעת להלכה הפסוקה בעניין, אליה אדרש להלן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהלכה הפסוקה בעניין, מצאתי לנכון לשנות את החלטתי, כפי שניתנה על ידי ביום 8.6.17, ולהתיר לנתבעת את הגשת חשבונית מאייר. זאת, מן הטעמים שיפורטו להלן:

ההליך דנן עניינו בתביעה המוגשת כנגד רשות מנהלית בשל חיוב מס שהוטל על התובע ולפיכך ניתן להביא בפני בית המשפט ראיות העומדות במבחני הראיה המנהלית. מדובר במבחן של סבירות, לאמור – הרשות המנהלית רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטתה על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה (פס"ד הרשקוביץ, פסקה 48).

בת.א. (מחוזי חיפה) 634/02 כרמל תעשיות חלפים בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ (6.7.06), אליו מפנה ב"כ הנתבעת בתגובתה, נאמרו הדברים הבאים (ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):

"דיני הראיות אינם מחייבים את הרשות המנהלית בבואה להכריע בעניין מסוים. רשות מנהלית רשאית להסתמך גם על ראיה שאינה קבילה בהליך משפטי רגיל, ובכלל זה גם על עדות שמיעה. זו הראיה מנהלית: ראיה אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357). כדברי פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המנהלית, כרך ב' (1996) עמ' 753:

"(כלל הראיה המנהלית) בעיקרו אין הוא אלא מבחן של סבירות. הוא אומר כי הרשות המנהלית רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטה מסוימת על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. ראיה שאדם סביר לא היה מייחס לה שום משקל ... אף הרשות המנהלית חייבת להתעלם ממנה".

מבחן הראיה המנהלית אינו מסתיים בשאלה האם אדם סביר היה מסתמך על ראיה זו. הוא ממשיך ושואל איזה משקל היה נותן האדם הסביר לאותה ראיה, והאם משקל זה הינו מספיק לשם קבלת ההחלטה. אם הרשות נתנה לראיה משקל שאינו עומד במבחן הסבירות, הרי שבית המשפט יתערב בהחלטתה, אשר התבססה על אותה ראיה (בג"צ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים - מנהל האוכלוסין, פ"ד נד(5) 784). המשקל הנדרש מהראיות תלוי במהות הזכות שעשויה להיפגע מההחלטה המנהלית ובעוצמת הפגיעה בה (י' זמיר, שם, 755). בסופו של דבר, כלל הראיה המנהלית הינו עניין שבשיקול דעת. ואולם, שיקול הדעת אינו מוחלט והרשות חייבת להפעילו באופן סביר.

בית המשפט יתערב בהחלטה המנהלית רק במקרים בהם חוסר הסבירות הינו בולט וצורם, ובכל מקרה לא ימיר בית המשפט את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו".

נכון הדבר, כדברי התובע, כי חשבונית מאייר שנשלחה, לטענת הנתבעת, על ידי רשויות המס בגרמניה אל נציג המכס הישראלי לא הוגשה באמצעות עורכה, ומשכך, על פי דיני הראיות, על פניו, היא איננה קבילה. יחד עם זאת, משלא נסתרה טענת הנתבעת כי מדובר במסמך שהתקבל מרשויות המס בגרמניה (ראה סעיף 19.ב. לכתב ההגנה; סעיף 7 לתצהיר תורג'מן; סעיף 2 לסיכומי הנתבעת) והואיל והמסמך נחזה כמי שנחתם על ידי המכס הגרמני, עמדתי היא כי "אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת".

לטעמי, שאלת קבילותה של חשבונית מאייר איננה השאלה האמיתית הצריכה לעניין, אלא השאלה האם החלטת הנתבעת בדבר חיוב התובע בגין גירעון המס על בסיס מסמך זה, הינה החלטה סבירה המבוססת על תשתית עובדתית, אם לאו? שכן, די לנתבעת להראות שגיבשה החלטתה על פי התשתית העובדתית הנדרשת לצורך החלטה מנהלית ולשם כך, אין עליה חובה להסתמך על ראיות קבילות (ראה לעניין זה ת.א. (מחוזי חיפה) 634/02 לעיל וכן ת.א. (מחוזי חיפה) 960/02 לעיל).

לאור האמור, אין לקבל את טענת התובע כי אין להתיר לנתבעת להסתמך על ראיה מסוג זה משום שאיננה ראיה קבילה בהליך האזרחי. גם כשאין מדובר בערעור מס, אלא בתביעה אזרחית כנגד רשות מנהלית, הפועלת על פי אמות מידה מנהליות, ניתן להגיש ראיה מסוג זה, אף שעדיין, יודגש – כמו כל ראיה כשרה אחרת, יש לבחון את משקלה ולכך אדרש בהמשך (ראה פסקאות 50-51 לפס"ד הרשקוביץ).

לעניין הסמכות הנתונה בידי לדון מחדש בהחלטתי מיום 8.6.17 ולשנותה, ראה הדברים שנאמרו ברע"א 1196/14 טליע ג'רייס נ' אליאס עראף (14.3.14):

"אמנם, כל עוד לא חל שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש, דרך המלך לתקיפת החלטות אחרות של הערכאות הדיוניות בטענות ערעוריות הינה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. אף על פי כן, במקרים נדירים בהם התברר לערכאה הדיונית כי נתנה החלטה שגויה וכאשר אין בתיקון כדי לפגוע בזכויות הדיוניות והמהותיות של הצד שכנגד, רשאי בית המשפט שנתן את ההחלטה הראשונה לדון מחדש בהחלטתו ולשנותה אף כאשר לא חל שינוי נסיבות, וכל עוד לא ניתן פסק דין סופי [ראו למשל: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002); רע"א 1574/11 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן [פורסם בנבו] (14.7.2011), פסקה 13 להחלטתי; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי, 427-426 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות הנזכרות שם]".

במקרה דנן, טען התובע לאחר הגשת הסיכומים לעניין קבילותה של חשבונית מאייר, כך שזכותו לטעון בעניין לא קופחה. כמו כן, לא מצאתי כי יש בתיקון האמור כדי לפגוע בזכויות הדיוניות והמהותיות של התובע.

ולגופו של עניין:

לאחר עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר שמיעת העדויות וטענות ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובע על פני אלו של הנתבעת ומשכך, דין התביעה להתקבל, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

גרסת התובע באשר לנסיבות רכישת הרכב

התובע טען בתצהירו כי בחודש מאי 2013 או בסמוך לכך, הוא ביקש לייבא ארצה רכב מסוג מרצדס דגם SLK200 שנת יצור 2012 לצרכיו האישיים, במסגרת הליך ייבוא אישי, תוך שציין כי מאז שנת 1991 הוא ייבא מספר פעמים רכב באופן אישי ולכן מכיר את התהליך. התובע טען כי הוא רכש את הרכב מחברת יוניטריידר דרך אתר גרמני בשם "מוביל-דה" תמורת סך של 17,000 אירו, כאשר תחילה שילם סך של 16,000 אירו ולאחר מכן, על פי סיכום בינו לבין נציג יוניטריידר בשם אנטון (להלן: אנטון), שילם את תוספת התמורה (סך של 1,000 אירו) וכן את עלות הובלת הרכב לארץ (500 אירו) לאחר הגעת הרכב לארץ.

התובע הצהיר כי אותו נציג בשם אנטון, עמו שוחח טלפונית, סיפר לו כי הוא עתיד להגיע לישראל לפגישות עם מספר סוחרים מהארץ עמם יוניטריידר מקיימת קשרי מסחר. בין היתר, ציין אנטון כי הוא עתיד להגיע לעיר חיפה. במהלך אותן שיחות סיפר התובע לאנטון, כי הננו עורך דין אשר משרדו גובל בנמל חיפה. דרישת התובע לשלם את תוספת התשלום ואת עלות הובלת הרכב לארץ רק לאחר הגיעו לארץ זכתה להתנגדות בתחילה, אולם לאחר דין ודברים הסכים לכך אנטון, אשר הודיע לתובע כי הוא ימסור לתובע את המפתחות הנוספים של הרכב ואת מסמכי הרכב במעמד התשלום. במהלך השיחות, העביר התובע לאנטון את מספר הטלפון של התובע ושל משרדו וכן את כתובת המשרד.

לטענת התובע, כך היה ולאחר הגעת הרכב לארץ הוא שילם לאנטון סך של 1,500 ₪ אירו במזומן בהתאם למוסכם ביניהם. התובע מדגיש כי הוא איננו זוכר את שמו המלא של אותו אנטון וכי אין לו פרטים נוספים לגביו מלבד שמו הפרטי, תוך שמצהיר כי הוא לא העלה על דעתו כי יזדקק, ביום מן הימים, לעמוד בפני בית המשפט ולהסביר את מהלך הרכישה לאחר שהנתבעת כבר אישרה לפני למעלה משנתיים את שווי הרכב.

בנוסף, הצהיר התובע כי מספר חודשים לפני הגשת התביעה דנן הוא מכר את הרכב לצד שלישי, לאחר שעשה בו שימוש במשך כשנתיים.

התובע הכחיש מכל וכל כי היה מעורב בפעולה של "הנמכת מחיר". לדבריו, הוא איננו מכיר את החברה שהנפיקה את חשבונית מאייר, מעולם לא היה לו קשר עמה, לא רכש ממנה רכב, לא שילם או העביר לה כספים כלשהם ולא קיבל ממנה תמורה כלשהי. הוא איננו יודיע מדוע הפרטים שלו מופיעים באותו מסמך וסובר כי מדובר במסמך מזויף או בהתחשבנות בין סוחרים ויתכן אף בניסיון להלבנת כספים.

גרסה זהה מסר התובע גם בחקירתו בפני תורג'מן ביום 24.9.15. מעיון בהודעה שנגבתה מן התובע במעמד החקירה, עולה כי התובע תיאר את נסיבות רכישת הרכב כדלקמן (נספח ה' לכתב ההגנה):

"ש: כמה העברות בסך הכל ביצעת לחשבונו של הספק?

ת: אחת בלבד ע"ס 16,000 יורו ו1,500 יורו נוספים העברתי לו במזומן עם הגיעו לארץ לחיפה.

ש: איך קוראים לבחור הזה?

ת: קוראים לו אנטון.

ש: יש לך את הטלפון שלו במקרה.

ת: לא. מדובר על משהו שהיה לפני שנתיים וחצי

... ... ...

ש: אני מציג בפניך צילום של חשבונית מקורית אשר הגיעה מנציגנו בגרמניה ובו אנו רואים כי הרכב שלך נקנה במחיר של 26,630 יורו ולא כפי שהוצהר ברשימון 17,000 יורו מה יש לך לומר על כך? ...

ת: אינני יודע אם מדובר בחשבונית מס ומכל מקום אינני מכיר את בית העסק שפרטיו מופיעים במסמך ... מעולם לא היה לי קשר עסקי אתו לא שוחחתי אתו לא העברתי אליו כספים וגם לא קיבלתי ממנו שום תמורה... ...

ש: אתה אמרת שנתת ביד לאנטון כאשר הגיע לארץ 1,500 יורו. אתה בטוח?

ת: כן אני בטוח.

ש: אם על פי דבריך אתה לא מכיר את הספק כפי שמופיע בחשבונית המקורית .. שקיבלנו מנציגינו בגרמניה, איך אתה יכול להסביר לי כיצד פרטיך ופרטי הרכב שייבאת לארץ מופיעים בחשבונית של ספק אחר ... ?

ת: אין לי שמץ של מושג מה בין סוחרי הרכב בגרמניה, אני שב ומדגיש שלא היה לי כל קשר עם מי שהנפיק את י.ת 8 (חשבונית מאייר, הערה שלי – ס.ח') ... ... שוב אני חוזר ואומר שאין לי מושג על מערכת היחסים העיסקית בין הסוחרים הללו, אני מכיר רק את יוניטריידר וייתכן והערכים ב י.ת 8 כוללים התחשבנויות נוספות בין סוחרים אלו שלי אין איתם ולא כלום".

גם בעדותו בפני, חזר התובע על גרסתו, באופן שהותיר רושם אמין ולא נסתר. בין היתר, העיד התובע כי אין בידו את מודעת הפרסום של הרכב באתר הגרמני, את פרטיו של אנטון ואת תכתובות הדואר האלקטרוני שנערכו בינו לבין חברת יוניטריידר בעת רכישת הרכב והוסיף כי אין בידו לאתר את המסמכים בחלוף שנים וכי לא הייתה לו סיבה לשמור את המסמכים לאחר שקיבל את הרכב (עמוד 12 שורות 12-17 לפרוטוקול, עמוד 14 שורות 1-8, 16-17 לפרוטוקול). טענת התובע בעניין אי שמירת הפרטים והמסמכים בחלוף למעלה משנתיים ממועד רכישת הרכב ובפרט כאשר מכר את הרכב לצד שלישי עוד בטרם זומן לחקירה על ידי הנתבעת, סבירה בעיניי. בעדותו, אישר תורג'מן כי בחקירה שבוצעה בחודש ספטמבר 2015, הוא לא ביקש מהתובע להציג בפניו את תכתובת הדואר האלקטרוני בין התובע לבין יוניטריידר או אסמכתא כלשהי המעידה על תשלום בגין הרכב (עמוד 24 שורות 26-29 לפרוטוקול)

מטעם התובע העידה הגב' אלה בר, אשר על פי עדותה משמשת כמורשת חתימה בבנק מזרחי טפחות. גב' בר העידה כי ביום 27.5.13 בוצעה העברה בנקאית על סך של 16,000 אירו מחשבונו של התובע, לטובת המוטב יוניטריידר, לצורך רכישת רכב פרטי, וזאת לאחר שהתובע הגיש את המסמכים הנדרשים, לרבות "מסמכים של החברה של הרכב". עוד הוסיפה, כי מבדיקה שביצעה עולה, כי בתקופה הרלבנטית לא בוצעו העברות בנקאיות נוספות מחשבונו של התובע לחו"ל (עמוד 10 שורות 9-25, עמוד 11 שורות 1-14 לפרוטוקול). מעיון בנספחים 1-3 לתצהיר התובע, עולה כי ביום 27.5.13 ניתנה הוראה לתשלום סך של 16,000 אירו מחשבונו של התובע, בגין ייבוא טובין, כאשר בפרטי הספק לעברת תשלום לחו"ל, צוינו שמה, כתובתה ופרטי חשבון הבנק של יוניטריידר, כפי שמופיעים בחשבונית יוניטריידר.

כאמור לעיל, התובע העיד כי תשלום נוסף בסך של 1,500 אירו (1,000 אירו בגין יתרת התמורה עבור הרכב ו-500 אירו בגין עלות הובלה) בוצע לאחר הגעת הרכב לארץ בגינו הונפקה, לטענתו, הקבלה, נספח 6א' לתצהיר התובע. מעיון במסמך האמור עולה כי ביום 30.7.13 הונפקה עבור התובע קבלה על סך של 1,500 אירו בגין רכישת הרכב, כאשר על המסמך נחזית חותמת של חברת יוניטריידר, חותמת זהה לזו המופיעה בחשבונית יוניטריידר.

חיזוק לגרסת התובע ניתן למצוא במסמכים שהגיש לנתבעת לצורך ייבוא הרכב. בטופס מכס 139 מיום 5.7.13 (נספח 5 לתצהיר התובע), הצהיר התובע כי ערך הרכב מסוג מרצדס SLK200, קילומטרז' 17,300, הינו סך של 17,000 אירו, כאשר צוין מפורשות כי שולם ליוניטריידר סך של 16,000 אירו באמצעות העברה בנקאית וכי סכום נוסף בסך של 1,500 אירו ישולם כ"גמר חשבון בכפוף לקבלת הרכב".

התשתית העובדתית הנדרשת להחלטה מינהלית

על הנתבעת, כרשות מנהלית, לקבל החלטה סבירה המבוססת על תשתית עובדתית. ראה ת.א. (מחוזי חיפה) 634/02 לעיל, בפסקה 43:

"הלכה היא שהחלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית. התהליך המוביל ליצירת תשתית של עובדות, כאמור בבג"צ 897/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד נ(3) 50, כולל ארבעה מבחנים: ראשית, איסוף הנתונים. בענייננו, רשות המכס אספה את הנתונים באמצעות חיקור הדין בגרמניה. שנית, השייכות לעניין – הרשות חייבת להבחין בין נתונים ששייכים לעניין ובין כאלה שאינם. המסמכים עליהם התבססה היו ענייניים וקשורים לנושא. שלישית, אמינות הנתונים – הכוונה כאן היא למבחן הראיה המנהלית. מבחן זה, כאמור, הוא גמיש, וכולל גם עדויות שמיעה, עם זאת אין להתבסס על כל שמועה פורחת. הרשות המנהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר היה סומך עליהם. ורביעית, ראיות מהותיות – התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. גם כאן מופעל מבחן של סבירות. הכוונה היא שבית המשפט יבחן האם כל הנתונים הרלוונטיים שנאספו יש בהם כדי להביא רשות סבירה לידי המסקנה שאותה קבעה הרשות המנהלית הלכה למעשה. זאת, גם בשעה שבית המשפט עצמו היה מגיע לממצא אחר על סמך אותה תשתית עובדתית.

הכללים אינם, איפא, נוקשים. הרשות המנהלית תפקידה, לאחר שכל הנתונים נאספו, הוא בעיקר להפעיל שיקול דעת".

בענייננו, הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית להחלטתה לחייב את התובע בגרעון המס. הנתבעת קבעה את מחיר העסקה, בהתאם לדין, על פי חשבונית יוניטריידר אשר הוגשה לידיה במסגרת הליך ייבוא הרכב. קביעתה המאוחרת כי המחיר ששולם עבור הרכב גבוה מזה שאושר על ידה תחילה, איננה מבוססת על ראיות מספקות.

למעשה, המסמך היחיד עליו התבססה החלטת הנתבעת בדבר חיוב גרעון המס הינה חשבונית מאייר. המדובר בחשבונית מיום 21.6.13 בגין רכישת רכב מדגם SLK 200, קילומטרז' 166,871 בסך של 26,630 אירו, בה מופיעים שמו ופרטיו של התובע. מספר שלדת הרכב זהה למספר השלדה המצוין בחשבונית יוניטריידר (WDD1724481F042875ׂׂ).

בעדותו של תורג'מן, נמצאה סתירה בעניין הנסיבות בהן אותרה חשבונית מאייר. תחילה, טען תורג'מן כי חרף העובדה שייבוא הרכב אושר על ידי הנתבעת בשנת 2013, "יצאה בקשה לחו"ל" הואיל וערך הרכב היה בטווח הנמוך (עמוד 18 שורות 24-31 לפרוטוקול). בהמשך, משנשאל האם המחיר עליו הצהיר התובע בשנת 2013 הוא סביר אם לאו, השיב תורג'מן: "אני לא יודע, אבל אם יצאה בקשה לחיקור דין אז כנראה המחיר היה נמוך" (עמוד 19 שורות 20-21 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ התובע מדוע לקח לנתבעת כשנה וחצי לפנות לרשויות המס בגרמניה לצורך בדיקת העסקה, השיב תורג'מן: "מערכות החוק עובדות לאט ויכול להיות שלקח שנה וחצי להגיש את הבקשה" (עמוד 25 שורות 25-17 לפרוטוקול). כלומר, מטענות אלה עולה כי חשבונית מאייר אותרה בעקבות בדיקה שנערכה בשל חשד שהתעורר אצל הנתבעת ביחס לעסקת הייבוא נשוא כתב התביעה.

אולם, בהמשך עדותו, שינה תורג'מן את גרסתו וטען כי הפנייה לרשויות המס בגרמניה בוצעה ללא קשר לתובע או לעסקת הייבוא דנן, אלא לצורך בדיקת חשבוניות שהונפקו על ידי חברת מאייר (עמוד 26 שורות 21-29 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):

"ש. אתה יכול להציג מסמך של רשות המיסים בישראל ששולחת לרשות המיסים בגרמניה שאומרת שיש בעיה עם החשבונית של הרכב שהתובע קנה

ת. אין לי מסמך, המכס פנה לנציגה בחו"ל, הגב' מיכל אחיטוב, הוא ביקש ממנה שתביא את כל המסמכים, כל החשבוניות שיצאו לישראל מחברת מייר, לפי זה הגיע חשבונית של אייל פרח, בגלל זה אין ספציפית שם של אייל פרח על המסמך, כי ביקשנו כל החשבוניות של חברת מייר

ש. מדוע בכלל היתה פניה למכס הגרמני ב12/14

ת. כל יבואן שני שאנו נתקלים עושה הנמכות מחיר ורוצים להגיע לחקר האמת

ש. זה לא היה משהו ספציפי בקשר לתובע

ת. ברור שלא"

הנתבעת נמנעה מלספק הסבר מדוע פנתה לרשויות המס בגרמניה לצורך בדיקת כל החשבוניות שהונפקו על ידי חברת מאייר. בעדותו, אישר תורג'מן כי לא פעם, התגלו בעיות עם חשבוניות שהונפקו על ידי מאייר (עמוד 29 שורות 16-20 לפרוטוקול):

"ש. היו מקרים מסוימים שחשבוניות של מייר הסתובבו בשוק היבוא ורשות המיסים טענה שיש בעיה עם המחירים

ת. נכון".

במהלך חקירתו הנגדית, הוצגו לתורג'מן שתי חשבוניות לכאורה, שאינן קשורות לעסקה דנן, ושלטענת ב"כ התובע הונפקו על ידי חברת מאייר עבור יבואן רכב והוגשו במסגרת הליך משפטי אחר. ב"כ הנתבעת התנגדה להגשת החשבוניות אך לא לעצם השאלה. תורג'מן נשאל כיצד ייתכן שמאייר מנפיקה שתי חשבוניות באותו המועד, עבור אותו אדם, בגין אותו רכב, אך בסכומים שונים ועל כך השיב (עמוד 30 שורות 1-4 לפרוטוקול):

"ת. כידוע יש הרבה משחק בהנמכות מחיר, יכול להיות שהיתה בקשה של היבואן שהוצאו לו שתי חשבוניות, אחת גבוהה ואחת נמוכה שיגיש אחת מהן למכס

ש. היבואן מבקש מחברת מייר

ת. הכל יכול להיות".

יש לזקוף לחובת הנתבעת מחדלי חקירה ובכלל זה העובדה כי לא נערכה בדיקה האם חשבונית יוניטריידר דווחה לרשויות המס בגרמניה או האם שולם בגינה מס (עמוד 21 שורות 2-6 לפרוטוקול). תורג'מן אישר כי אין בידי הנתבעת החלטה כלשהי של רשויות המס בגרמניה ולפיה חשבונית יוניטריידר הינה מזויפת או פיקטיבית (עמוד 21 שורות 12-15 לפרוטוקול). בהקשר זה, אציין, כי חרף טענת הנתבעת בדבר פגם צורני בחשבונית יוניטריידר בשל העובדה כי החשבונית נעדרת ח.פ., תורג'מן אישר בעדותו כי הוא איננו יודע האם הדין הגרמני מחייב לציין נתון זה בחשבונית וכי העובדה שנתון זה היה חסר, לא הפריעה לנתבעת לקבל את החשבונית תחילה בשנת 2013 (עמוד 21 שורות 25-28 לפרוטוקול).

הנתבעת לא הגישה את תיק החקירה בעניינו של התובע ובכלל זה את התכתובות עם רשויות המס בגרמניה. תורג'מן אישר כי בוצעה פנייה בכתב לרשויות המס בגרמניה ובמענה לשאלת ב"כ התובע מדוע לא צורפה הפנייה לתצהירו, השיב: "אין לי מושג" (עמוד 21 שורות 5-11, עמוד 22 שורות 1-17 לפרוטוקול).

תורג'מן טען בעדותו כי הבדיקה מול רשויות המס בגרמניה בוצעה ביום 9.12.14 על פי מכתב מאותו מועד: "על סמך המכתב מיום 9.12.2014 שהנציגה שלנו מיכל אחיטוב היא הנציגה שלנו" (עמוד 25 שורות 10-26 לפרוטוקול). הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מדוע נמנעה מלהגיש את המכתב ומלזמן לעדות את אותה נציגה אשר על פי עדותו של תורג'מן טיפלה בעניין. בנסיבות אלה, יש להחיל את ההלכה הפסוקה לפיה הימנעות צד מהבאת עד שיכול לתמוך בגרסתו, משמשת לחיזוק ראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651).

תורג'מן אישר בעדותו כי אין בידי הנתבעת אסמכתא המעידה כי התובע או מי מטעמו שילם תשלום כלשהו לחברת מאייר (עמוד 25 שורות 2-4 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ התובע האם נמצא קשר כלשהו בין התובע לבין חברת מאייר, השיב תורג'מן: "לא זכור לי שעשיתי את הבדיקה הזאת" (עמוד 25 שורות 5-7 לפרוטוקול). הנתבעת אף לא הביאה ראיה לכך שנערכה על ידה בדיקה באשר לקיומו של קשר בין חברת מאייר לבין חברת יוניטריידר (עמוד 29 שורות 1-4 לפרוטוקול):

"ש. בדקת האם יש קשר כלשהו בין חברת מייר לחברת יוניטריידר, קשר מסחרי

ת. אני אישית לא בדקתי, כנראה שהנציג בחו"ל בדק

ש. מה הממצאים

ת. לא יכול לתת לך אותם אין לי אותם בפני".

במהלך חקירתו, תורג'מן לא ידע להשיב על שאלות שונות. כך לדוגמא, לא ידע להשיב לשאלה אילו פעולות חקירה ביצע המכס הגרמני על מנת לבחון האם התובע שילם בגין עסקת הייבוא יותר מ-17,000 ואילו ראיות נמצאו בעניין, ככל שנמצאו, למעט חשבונית מאייר (עמוד 27 שורות 14-27 לפרוטוקול). כמו כן, תורג'מן אישר כי רשויות המס בגרמניה לא פנו אל התובע על מנת לערוך בירור בעניין עסקת הייבוא (עמוד 27 שורות 3-5 לפרוטוקול).

באשר לטענת הנתבעת ולפיה מעיון בשטר מטען עולה כי הספק השולח של הרכב הינו "גו טרנס ספדישנס" ולא יוניטריידר – תורג'מן אישר בעדותו כי אין בידי הנתבעת מסמך כלשהו המעיד על כך שהתובע קיבל דבר כלשהו מחברת מאייר ולשאלה האם יש בידו אסמכתא לכך שחברת מאייר היא זו ששלחה את הרכב, השיב: "לא חברת מייר, חברה אחרת שלחה" (עמוד 27 שורות 25-31 לפרוטוקול). בהמשך, אישר תורג'מן כי הרכב נשלח מפרנקפורט, מקום מושבן של יוניטריידר ושל החברה המשלחת, ולא ממקום מושבה של מאייר, העיר אוּלְם (עמוד 28 שורות 15-22 לפרוטוקול).

תורג'מן אישר בחקירתו, כי למעשה, למעט חשבונית מאייר, אין בידי הנתבעת כל אסמכתא לביסוס החלטתה המאוחרת (עמוד 27 שורות 12-13 לפרוטוקול):

"ש. חוץ מהמסמך הזה כביכול חשבונית של מייר האם המכס הגרמני שלח לך משהו אחר

ת. לא"

ובעמוד 20 שורות 27-29 ועמוד 21 שורה 1 לפרוטוקול:

ש. על סמך היום אתה קובע שהחשבונית פקטיבית (הכוונה לחשבונית יוניטריידר, הערה שלי – ס.ח'), על סמך כך שמישהו שלח לכם חשבונית אחרת?

ת. בדיוק.

ש. אין סיבה אחרת?

ת. כן."

הנה כי כן, מעדותו של העד היחיד מטעם הנתבעת, עולה כי החלטת הנתבעת בדבר חיוב התובע בגין גרעון המס התבססה על מסמך יחיד, חשבונית שהונפקה לכאורה על ידי חברת מאייר, חברה שלא פעם, מצאה הנתבעת עצמה "בעיה עם המחירים" בחשבוניות שהונפקו על ידה. לא מן הנמנע, כי בשל כך, אף פנתה הנתבעת לרשויות המס בגרמניה בבקשה לקבל את כל החשבוניות של חברת מאייר. בנוסף, הגם שבסופו של יום החשבונית התקבלה כראייה מטעם הנתבעת כמפורט לעיל, עדיין יש לתת משקל ראייתי לעובדה, כי החשבונית, אשר לא הוגשה באמצעות עורכה, אף לא הוגשה באמצעות נציגת הנתבעת בחו"ל אשר על פי עדותו של תורג'מן, איתרה את החשבונית. לאור האמור, מדובר במסמך משהימנותו ומשקלו הינם נמוכים ביותר.

נשאלת השאלה – מדוע דווקא הצהרתו של התובע כוזבת? מדוע החשבונית שהגיש, חשבונית יוניטריידר, הינה פיקטיבית? אולי דווקא חשבונית מאייר היא המזויפת? אולי למאייר היה אינטרס לדווח על העסקה ולהעלות את מחירה? הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה כי הנתבעת עצמה איתרה בעיות בחשבוניות שהונפקו על ידי חברת מאייר וכן נוכח העובדה כי החלטתה המאוחרת של הנתבעת מייחסת לתובע, מעשה בעל גוון פלילי. אין די בהצגת חשבונית מאייר, שמשקלה נמוך מאוד, כאמור לעיל, כדי לבסס את החלטת הנתבעת ולהוות משקל נגד אל מול טענות התובע.

בשורה התחתונה, החלטת הנתבעת לבטל את קביעתה הראשונה ולקבוע ערך רכב גבוה יותר על סמך ראיה יחידה שמהימנותה ומשקלה נמוכים מאוד – איננה סבירה, באופן בולט וצורם. הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטתה ומנגד, התובע הצליח להטות את מאזן ההסתברויות ולהוכיח את גרסתו באשר לנסיבות רכישת הרכב.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה וקובע, כי ערך הרכב לצרכי מס הוא כפי שקבעה הנתבעת קודם לשחרורו לידי התובע בחודש יולי 2013, על בסיס חשבונית יוניטרייד בסך של 17,000 אירו (בצירוף עלות הובלה בסך של 500 אירו) ואילו דרישת התשלום המאוחרת שהוצאה על ידי הנתבעת ביום 22.10.15, בטלה.

הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הפיקדון שהופקד במסגרת הבקשה למתן סעד זמני יוחזר לתובע.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ח, 20 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.