אוצ'רטנר ואח' נ' וילקובסקי ואח'

בפני תביעה עיקרית שבמרכזה טענה להפרת זיכרון דברים שבין הצדדים על ידי הנתבעת.

מנגד הוגשה תביעה שכנגד לחיוב הצדדים לחתום על הסכם מחייב וממצה, הכולל תוספות ותנאים שלא נכללו בזיכרון הדברים המקורי.

א.הצדדים לתביעה, הרקע וההליכים הרלבנטיים לפסק הדין

1.התובע בתביעה העיקרית, מר ניקולאי אוצ'רטנר והנתבעת בתביעה העיקרית, הגב' אינה וילקובסקי, הקימו בשנת 2001 עסק משותף המשמש כמתפרה וכסלון כלות. הנ"ל היו שותפים שאינם רשומים במלוא ההכנסות, ההוצאות וההתחייבויות.

לשם הנוחות, ולאור זהות הצדדים בתביעה העיקרית והתביעה שכנגד, יוגדר בפסק דין זה מר ניקולאי אוצ'רטנר "תובע" והגב' אינה וילקובסקי תוגדר "נתבעת".

פעילות העסק הורחבה בשנת 2006 והמתפרה הפכה לסלון כלות המתמחה בעיצוב שמלות כלה וערב, מכירה והשכרת שמלות כלה, עיצוב שיער ואיפור כלות (להלן: "העסק").

2.הנתבע 1 בתביעה שכנגד, סלון כלות אינקו, אינו חברה בע"מ, ולכן אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת. הנתבע 1 הנ"ל הינו עסק המנוהל באמצעות מספר עוסק מורשה, שמספרו זהה למספר ת"ז של הנתבע 2 בתביעה שכנגד (שהינו כאמור התובע בתביעה העיקרית). משכך, הנתבע 1 והנתבע 2 בתביעה שכנגד הינם זהים, ומהווים אישיות משפטית אחת.

אי לכך, וכבר בפתח פסק דין זה, אני מורה על מחיקת הנתבע 1 מכתב התביעה שכנגד.

3.בשנת 2014 החל סכסוך בין הצדדים ונוצר משבר אמון ביניהם. המשבר הוביל את הצדדים להחלטה כי לא ניתן להמשיך עוד בקיום השותפות העסקית.

4.התובע והנתבעת ניסו להגיע להסכמות להפסקת השותפות ביניהם ולצורך כך, פנו לעו"ד מישור דניאל, וזה האחרון קיים עימם מס' ישיבות גישור, שלא צלחו. משלא צלחו ישיבות הגישור, התובע פנה לעו"ד אמסלם על מנת שייצגו בהמשך המשא ומתן בין הצדדים ובהליך פירוק השותפות העסקית, ועו"ד מישור המשיך לייצג את הנתבעת בלבד.

5.ביום 1.9.14 התקיימה פגישה בה נכחו התובע, בא כוחו עו"ד אמסלם דוד ועו"ד נוסף ממשרדו, עו"ד אושרי לנקרי, הנתבעת ובא כוחה עו"ד מישור דניאל. (להלן: "פגישת ההתמחרות").

6.כל הפגישה הוקלטה ע"י הנתבעת, ללא ידיעת יתר הנוכחים. תמליל ההקלטה, צורף לתצהיר התובע כנספח ב2 (להלן: "תמליל פגישת ההתמחרות").

7.בפגישה זו, אשר הצדדים חלוקים באשר למשכה (האם כשעתיים כטענת הנתבעת או חמש שעות כטענת התובע), ביצעו הצדדים התחשבנות באשר לשווי העסק מתוך כוונה, כי אחד השותפים ירכוש את חלקו של השותף השני.

8.בסופה של הפגישה, נחתם זיכרון דברים על ידי התובע, הנתבעת ובאי כוחם. ברישא של זיכרון הדברים נקבע כי הצדדים מעוניינים לסיים את שיתוף הפעולה והשותפות ביניהם וכי הגיעו "להבנות בתום הליך ממושך של גישור ומו"מ אשר נוהל בין באי כוחם". (להלן: "זיכרון הדברים").

9.להלן עיקרי זיכרון הדברים:

ראשית, התובע ירכוש את חלקה של הנתבעת בעסק תמורת סך של 200,000 ₪ כולל מע"מ, אשר ישולמו, תוך 14 ימים מיום חתימת זיכרון הדברים (להלן: "התמורה").

שנית, כנגד תשלום הסכום הנ"ל, יעבור כל העסק לרשות התובע, לרבות כל תכולתו. תועברנה אל התובע כל הזכויות והחובות של העסק לרבות המוניטין שלו. אשר לתביעות עובדים נקבע כי הצדדים יחויבו, ביחד ולחוד, בהתאם להחלטת ביהמ"ש או להסכם גישור או פשרה שיושגו.

שלישית, הנתבעת התחייבה בזיכרון הדברים שלא לשדל או לפנות ללקוחות העסק, אחרת תישא בפיצוי מוסכם בסך של 50,000 ₪. כן נקבע כי צד אשר יחזור בו מהצעתו, ישלם סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק וכן 20,000 ₪ נוספים לעורכי הדין המייצגים.

רביעית, סוכם כי זיכרון הדברים מגבש את עיקרי ההסכמות וכי הסכם ממצה ומקיף ייחתם תוך 5 ימים.

10.במעמד החתימה על זיכרון הדברים מסר התובע לב"כ הנתבעת בנאמנות, שיק על סך של 200,000 ₪ וזה האחרון אישר קבלתו בזיכרון הדברים.

ימים ספורים לאחר החתימה על זיכרון הדברים שלח ב"כ התובע לב"כ הנתבעת טיוטת הסכם ממצה לחתימה.

11.בשלב זה הנתבעת נמלכה בדעתה מהאמור בזיכרון הדברים, וביקשה לערוך שינויים בטיוטת ההסכם, אשר יש בהם בכדי לשנות את ההסכמות העיקריות. כך למשל, ביקשה הנתבעת כי התמורה בגין מכירת חלקה בעסק תהיה 200,000 ₪ לא כולל מע"מ (במקום 200,000 ₪ כולל מע"מ) וכמו כן ביקשה לבטל את חלקה בתביעות העובדים.

12.הנתבעת אף העלתה טענות באשר לכספים נוספים להם היא זכאית, לרבות הכנסות של חודש אוגוסט שלטענתה לא נלקחו בחשבון , וכן באשר לכספים שהתקבלו בבית העסק "בשחור" וללא הוצאת חשבונית.

13.הנתבעת נפגשה עם בא כוחה דאז, עו"ד מישור, ודרשה כי הוא יעמוד על זכותה לקבל כספים נוספים. גם פגישה זו הוקלטה על ידי הנתבעת במלואה והתמליל צורף לתצהירו של התובע (נספח ד2 לתצהיר התובע).

14.על אף שלא נחתם הסכם ממצה והצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לטענות הנתבעת, החליטה הנתבעת לקבל לידיה את התמורה שהתקבלה מהתובע, לא לבטל את זיכרון הדברים, ומאידך להמשיך ולדרוש מהתובע תשלום כספים נוספים.

15.בפועל, התובע המשיך לנהל את סלון הכלות, בעוד שהנתבעת פתחה עסק משלה בשם "אינה בריידל סטודיו". כל זאת מבלי שנחתם על ידי הצדדים מסמך כלשהו נוסף, מלבד זיכרון הדברים.

16.משלא נחתם הסכם ממצה, הגיש התובע את התביעה העיקרית נשוא תיק זה, בגין הפרת זיכרון הדברים על ידי הנתבעת. בתביעתו טען כי הנתבעת הפרה את זיכרון הדברים, עת לא חתמה על הסכם סופי, למרות שנשלחה לה טיוטה וכן לא המציאה חשבונית עבור הסכום ששולם. הפרה זו מזכה בהתאם לסעיף 10 לזיכרון הדברים, בפיצוי מוסכם של 50,000 ₪.

17.עוד טען התובע בתביעה העיקרית כי הנתבעת הפרה את סעיף 7 לזיכרון הדברים, האוסר עליה לפנות ולשדל לקוחות העסק. הפרת הסעיף הנ"ל מזכה את התובע בפיצוי מוסכם של 50,000 ₪. הנתבעת השתמשה בתמונות של שמלות וכלות שצולמו בעסק, דבר המהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות ולכן יש לפצות את התובע בפיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום משוערך של 60,552 ₪. בנוסף טען התובע כי הנתבעת נטלה שתי שמלות מלקוחת העסק, ללא רשות וכי יש לחייבה בסך כולל של 10,000 ₪ בגין שמלות אלו.

18.הנתבעת הגישה תביעה שכנגד. בתביעתה טענה כי תפקידה בעסק היה תדמיתנית ומעצבת שמלות בלבד. התובע הוא אשר ניהל את העסק והיא האמינה בו אמונה עיוורת. לטענתה, עובדה זו עמדה לה לרועץ, עת הוחתמה על זיכרון דברים אשר לא כולל את כל ההסכמות והתמורות אשר אמורות להיות מעוגנות בהסכם הסופי. לטענת הנתבעת התמורה הכוללת אשר הייתה אמורה להיכלל בהסכם הסופי, מסתכמת בסך כולל של 1,213,050 ₪. סכום זה מורכב מכספים שהיו לכאורה בכספת, ניירות ערך, הזמנות חתומות עתידיות, בדים, שמלות, ציוד, כסף מלקוחות שלא חולק, מוניטין, שיפוץ וזכויות פנסיוניות.

19.בתביעה שכנגד בנוסחה המקורי, העלתה הנתבעת טענות כנגד התובע של הטעיה, טעות, אי גילוי עובדות, תרמית, חוסר תום לב במשא ומתן, עושק, ניצול וכפייה, ואף ביקשה לבטל את זיכרון הדברים. ברם, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 31.12.15, חזר בו ב"כ הנתבעת מדרישתו לביטול זיכרון הדברים, ותחת זאת הוא טען כי יש לאכוף את ההסכם העתידי אשר אמור להיחתם, תוך השלמת הפרטים החסרים שלא נכללו בזיכרון הדברים.

20.לאור האמור, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד מתוקן, במסגרתו נכללו אותן עובדות המבססות לכאורה את הטענות של הטעיה, עושק, טעות וכפייה, אולם העילות עצמן נמחקו וכך גם הסעד של ביטול זיכרון הדברים.

21.התובע הגיש בקשה למחיקת טענות אלו, אך הבקשה נדחתה מהטעם שהעובדות הנטענות עשויות לכאורה לבסס גם עילה של חוסר תום לב בניהול המשא ומתן, כפי שנטען על ידי הנתבעת בתביעתה.

22.במקביל להליכים נשוא תיק זה, הגיעו התובע והנתבעת להסכם פשרה בתביעה אשר הוגשה לבית הדין לעבודה על ידי שתי עובדות של העסק. בהתאם להסכם הפשרה שילם התובע סך של 60,000 ₪ ואילו הנתבעת שילמה סך של 40,000 ₪.

23.בעקבות הסכם הפשרה הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, בו הוספה דרישה לתשלום סך של 10,000 ₪, בטענה כי הנתבעת חייבת לשאת במחצית מסכום הפשרה של תביעת העובדות, היינו בסך של 50,000 ₪ ולא בסך 40,000 ₪ כפי ששילמה.

24.הנתבעת מצידה הגישה כתב תביעה שכנגד מתוקן וטענה כי על התובע לשאת בכל תביעות העובדים ולכן עליו להשיב לה סך של 40,000 ₪ ששילמה במסגרת הסכם הפשרה.

25.בישיבת קדם המשפט מיום 30.6.16 הסכימה הנתבעת למחוק את רכיב הזכויות הפנסיוניות שנתבע על ידה, בשל סמכות ייחודית של בית הדין לעבודה לדון ברכיב זה.

26.מלבד הצדדים, העיד בישיבת ההוכחות ב"כ התובע, עו"ד אמסלם, כאשר את החקירה הראשית ניהל עו"ד ממשרדו, עו"ד לנקרי. כמו כן העיד עו"ד מישור, אשר זומן ע"י הנתבעת.

27.התובע הגיש סיכומיו ולאחר אורכות רבות, בהסכמת התובע, הגישה הנתבעת סיכומיה. למרות שלתובע ניתנה זכות להגשת סיכומי תגובה, הוא בחר שלא להגישם.

ב.תמצית הפלוגתאות: 

28.לצורך הכרעה בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד, יש לבחון ולהכריע בפלוגתאות הבאות:

ראשית, האם זיכרון הדברים מהווה הסכם מחייב או שמא מסמך שנחתם על ידי הצדדים כשלב ביניים בלבד טרם החתימה על הסכם, והינו מסמך חסר הטעון השלמה ושאינו מחייב את הצדדים?

שנית, ככל שזיכרון הדברים הינו הסכם מחייב, יש להוסיף ולבחון האם הופר ע"י הנתבעת.

שלישית, האם התובע או הנתבעת זכאים להשבה של סכום הפשרה ששולם על ידם במסגרת תביעת עובדות העסק בבי"ד האזורי לעבודה בחיפה?

רביעית, האם פעולות הנתבעת מהוות הפרה של זכות התובע לפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות?

חמישית, מהם הסעדים להם זכאי התובע בגין התנהלות הנתבעת?

ג. האם זיכרון הדברים מהווה הסכם מחייב או שמא מסמך שנחתם על ידי הצדדים כשלב ביניים בלבד טרם החתימה על הסכם והינו מסמך חסר הטעון השלמה ושאינו מחייב?

טענות התובע:

29.עסקינן בזיכרון דברים אשר לגביו קיימת גמירות דעת ומסוימות. כוונת הצדדים הייתה ליצור קשר משפטי מחייב. זיכרון הדברים נכנס לתוקפו כבר בחתימת הצדדים ועת שילם התובע עבור חלקה של הנתבעת, סך של 200,000 ₪.

30.על הנתבעת להפנות טענותיה ולפיהן לא הבינה לכאורה את ההסכם ולא חשבה שמדובר בהסכם מחייב, אל בא כוחה דאז, עו"ד מישור דניאל. ברם, הנתבעת בחרה שלא לתבוע את בא כוחה, ללא כל הסבר המניח את הדעת. טענות של אי הבנת השפה, מאזן כוחות לא שווה, אי הבנת תוקף ההסכם וההתחייבויות שלקחה על עצמה ועוד, אינן טענות שיכולות להיטען כאשר בעל הדין מיוצג על ידי עורך דין לאורך כל ההליך.

31.הנתבעת הודתה בחקירתה, כי הייתה שותפה מלאה בעסק, הייתה הרוח החיה בעסק והייתה מעורה בנעשה בעסק לפרטי פרטים. עוד הוכח כי הרווחים, ההפסדים, ניהול העובדים והעניינים הפיננסיים, חולקו באופן שווה בין הצדדים.

32.מעדויות עו"ד אמסלם ועו"ד מישור למדים כי מטרת הפגישה הייתה שצד אחד ירכוש את חלקו של הצד השני. העובדה שהנתבעת ידעה על כך עולה גם ממכתב ששיגרה ביום 1.8.14 בו היא מודיעה על כוונתה לעזוב את סלון הכלות וכי על התובע להסדיר את אופן החלוקה. למכתב זה הגיב עו"ד אמסלם ביום 20.8.14 וביקש לקבוע פגישה מסודרת להסדרת היפרדות הצדדים.

33.הפגישה של הצדדים ובאי כוחם התנהלה כ- 5 שעות, במהלכה נשטחה כלל ההתנהלות הכלכלית של העסק ונכסיו, לרבות מצב חשבונות הבנק, עלויות של מלאים, חשבונות שוטפים, הכנסות עתידיות, התחייבויות לספקים, עלויות עובדים, שמלות, בדים, מכונות תפירה, ריהוט, מסכי טלוויזיה, מחשבים, ניירות ערך, שיקים דחויים, כרטיסי אשראי ועוד.

34.במהלך הפגישה הנתבעת אף התקשרה לבנק וקיבלה מידע פיננסי עדכני אודות העסק וכמו כן הנתבעת היא זו אשר הביאה עמה לפגישה את פנקס ההזמנות העתידיות של סלון הכלות.

35.הנתבעת הודתה בחקירתה כי כלל הפרטים המצויים בסעיף 13 לכתב התביעה שכנגד, נלקחו בחשבון ונידונו במסגרת הפגישה.

36.אשר לכספים שנטען שהיו בכספת, לא הובאה כל ראייה לקיומם . עדותו של עו"ד מישור בעניין מבוססת על דברי הנתבעת בלבד ולכן מדובר בעדות שמועה.

37.ניירות ערך בסך 130,000 ₪ נכללו בהתמחרות, כפי העולה מהתמליל וכן מהמסמך שהוכן ע"י עו"ד מישור בכתב ידו במהלך הפגישה (נספח יב לתצהיר התובע).

38.סוגיית ההזמנות החתומות בסך של 267,100 ₪ נידונה בפגישה והוחלט שמי שמבצע אותן בפועל יקבל את הכסף. ובכל מקרה הטענה בעניין זה, נסמכת על מסמך שהנתבעת הכינה בכתב ידה ושאינו מלמד דבר. גם הטענה לכסף מלקוחות שלא חולק בסך של 300,000 ₪, לא הוכחה ואין לה תימוכין. הצדדים דיברו על שיקים דחויים במהלך הפגישה.

39.מלאי שמלות, בדים וציוד – כל אלה נישומו במלואם בפגישת ההתמחרות. כך גם עלות השיפוץ שבוצע.

40.מתמליל פגישת ההתמחרות ומעדותם של עו"ד אמסלם ועו"ד מישור עולה, כי הוצע למנות שמאי אשר יישום את העסק, אך בשל הקרע העמוק אשר נוצר ביחסי הצדדים, הצדדים ביקשו בעצמם לשערך את הרכוש תוך שהגיעו להסכמות לגבי כל רכיב ורכיב, כפי שנרשם בכתב ידו של עו"ד מישור. לאחר מכן התחילו הצדדים להתווכח מי ירכוש את העסק ומשלא הגיעו להסכמה, החלה התמחרות בין הצדדים, בדומה למכירה פומבית (BUY ME BUY YOU). בסופה של ההתמחרות, הנתבעת החליטה שהיא מעוניינת למכור את חלקה לתובע בתמורה ל- 200,000 ₪ כולל מע"מ.

41.בסוף פגישת ההתמחרות גובש זיכרון דברים עליו חתמו הצדדים. הנתבעת מסרה את המפתחות לעסק ולמחרת הגיעה לאסוף את חפציה האישיים ו"לסגור קצוות".

42.אשר למוניטין, עולה בבירור הן מהתמליל של הפגישה והן מתמלילי הפגישה של הנתבעת עם עו"ד מישור, כי הובהר לה וידוע לה שסכום הרכישה כלל את המוניטין. בסוף הפגישה הנתבעת אף הצהירה שהיא "מבסוטית".

43.אילו סברה הנתבעת כי אינה מסכימה לסכום שקיבלה או שהוסתרו ממנה טענות, כלום מדוע פדתה את השיק על סך 200,000 ₪ ולא החזירה את הכסף לתובע?? הנתבעת נשאלה על כך גם ע"י ביהמ"ש ולא נתנה כל מענה ברור.

44.טענת הנתבעת הינה לכל היותר, טעות בכדאיות העסקה, כאשר הנתבעת הייתה מיוצגת לכל אורך הדרך. לא מדובר בהטעיה או הסתרת עובדות או בחוסר תום לב וכל טענה שיש לה בנדון, עליה להפנות לעו"ד מישור.

45.לאחר החתימה על זיכרון הדברים, התקיימה פגישה בין עו"ד מישור, סוכן הביטוח ג'קי אמסלם והתובע. במסגרת אותה פגישה הציע התובע שהנתבעת תרכוש את חלקו בעסק ב- 200,000 ₪. ברם, הנתבעת סירבה להצעה זו. עובדה זו מלמדת כי אין בסיס לכלל טענות הנתבעת וכי היא מונעת מתאוות בצע בלבד.

טענות הנתבעת: 

46.פגישת ההתמחרות נועדה לנסות ולגשר על המחלוקות בן השותפים ולא הייתה כל כוונה מצד הנתבעת למכור את חלקה בעסק. הפגישה נערכה בעקבות מכתב הפיטורין ששלח התובע לנתבעת ולשאר העובדות מספר ימים לפני הפגישה, וניסיון התובע להעביר את מיקומו של העסק ללא ידיעת הנתבעת.

47.פגישה זו שארכה שעתיים בלבד, הפכה, בלחץ של עורכי הדין, להליך התמחרות ולהערכת שווי של העסק על ידי גורמים לא מקצועיים, תוך שעסק של 15 שנים הוערך בשווי לא ריאלי של 400,000 ₪.

48.בעת החתימה על זיכרון הדברים סברה הנתבעת שייחתם הסכם ממצה שיכלול את כל הפרטים המהותיים והתמורה הכספית המלאה בגין חלקה בעסק. בפגישה אף נאמר לה כי אין לה ממה לחשוש אודות זכויותיה, היות וסעיף 12 לזיכרון הדברים, מחייב את הצדדים לחתום על הסכם ממצה ומקיף תוך 5 ימים. הנתבעת סמכה על דברי התובע ודברי עו"ד מישור בעניין זה.

49.זיכרון הדברים היה שלב ביניים להסכם הסופי. מדובר במסמך לאקוני שאינו מגלם בתוכו את כל הזכויות הכספיות המגיעות לה בתור שותפה בעסק.

50.לאחר החתימה על זיכרון הדברים התנהלו שיחות בין באי כוח הצדדים והועברו טיוטות של ההסכם הסופי. הצדדים הגיעו להסכמות נוספות בנוגע לפרטים מהותיים נוספים אשר הושמטו מזיכרון הדברים ועל פסילה או מחיקה של התחייבות הנתבעת לשאת בחלקה בתביעות העובדים. הדבר מעיד כי הצדדים אכן ראו בזיכרון הדברים כמסמך לאקוני וחסר, הטעון השלמה.

51.במסגרת שיחות אלו סוכם כי יש לחלק את הכספים שלא חולקו בסך של 300,000 ₪, שנצברו בעסק עד לחודש אוגוסט 2014, וזאת באופן שווה בין הצדדים. טענה זו הוכחה בתמליל השיחה עם עו"ד אמסלם, אשר מאשר קיומו של סכום לא מחולק. כמו כן סוכם להוסיף את סכום המע"מ על מנת להוציא חשבונית וכן למחוק את סעיף 10 הנוגע להתחייבות הנתבעת לשאת במחצית מתביעות העובדים של העסק.

52.סעיף 12 לזיכרון הדברים מלמד כי הצדדים ראו בזיכרון הדברים כמסמך לאקוני שאינו ממצה את כל ההסכמות וכי ההסכם הסופי יכלול את מלוא התמורה והזכויות. הדבר עולה גם מהעדרה של הערכת שווי של שמאי, חרף הדרישה לכך שהועלתה בתחילת פגישת ההתמחרות, וכן מהעובדה שהערכת שווי העסק נעשתה בלחץ ובפגישה בת שעתיים בלבד.

53.חלקה של הנתבעת בעסק הוערך ב- 200,000 ₪ כאשר נטען כי סכום זה כולל מוניטין. עיון בתמליל הפגישה עולה כי נושא זה כלל לא נכלל בתמורה וכי עורכי הדין החליטו ביניהם, בלי הסכמה וגמירות דעת מצד הנתבעת, כי סכום זה כולל גם מוניטין. ביחס לכל דבר שהעלתה הנתבעת במסגרת הפגישה, היא נענתה כי זיכרון הדברים הינו שלב ביניים ולא הסכם סופי.

54.הנתבעת הוכיחה כי היא זכאית להשלמת זיכרון הדברים בהסכם סופי ויש לחייב את התובע לחתום על הסכם סופי וממצה אשר יכלול את כל ההסכמות והתמורה.

55.התביעה שכנגד הועמדה על סך של 1,213,050 ₪. על סכום זה חזרה הנתבעת גם בתצהיר וגם בתצהיר המתוקן שהגישה.

56.עסקינן בסכום אשר מתקבל לטענת הנתבעת לאחר הוספת חלקה בכל אחד מהרכיבים הבאים האמורים להיכלל בהסכם הסופי: כספים שהיו בכספת, סך של 230,000 ₪ (115,000 ₪); ניירות ערך בסך של 139,000 ₪ (69,500 ₪); הזמנות חתומות עתידיות בסך 267,100 ₪ (133,550 ₪); מלאי בדים בעסק בשווי 250,000 ₪ (125,000 ש"ח); ציוד בעסק בסך של 60,000 ₪ (30,000 ₪); כסף מלקוחות שלא חולק בסך של 300,000 ₪ (150,000 ₪); מלאי של 120 שמלות כלות בסך כולל של 600,000 ₪ (300,000 ₪); מוניטין בסך של 400,000 ₪ (200,000 ₪); שיפוץ בסך של 300,000 ₪ (150,000 ₪); זכויות פנסיוניות שלה בסך של 100,000 ₪ (רכיב זה נמחק מהתביעה); וחלקה בהסכם הפשרה עם העובדות בסך של 40,000 ₪.

57.סה"כ חלקה של הנתבעת בכל אלה הינו 1,413,050 ₪ ולאחר קיזוז הסך של 200,000 ₪ שקיבלה על חשבון התמורה, מתקבל סך של 1,213,050 ₪. טענת הנתבעת לכל אורך הדרך הייתה, כי אי הכללת פרטים אלו מלמדת על כך שמדובר בזיכרון דברים ללא כל תוקף מחייב, חסר, לאקוני וטעון השלמה.

58.בסיכומיה, צמצמה הנתבעת טענותיה וטענה כי יש לחייב את התובע בסך של 277,000 ₪ בלבד. סכום זה לטענתה מורכב בחלקו מחלוקת הכספים שלא חולקו בסך של 300,000 ₪ כאשר התובעת זכאית לסך של 150,000 ₪ מתוכם. כל זאת בהתבסס על דברי עו"ד אמסלם בשיחה שניהל עם עו"ד מישור, אשר הוקלטה ותומללה. כמו כן טענה הנתבעת כי התובע הפר את זיכרון הדברים בכך שהעביר סך של 180,000 ₪ בלבד וכן לא שילם את יתרת המע"מ. לאור האמור טענה בסיכומיה כי יש לחייב התובע בסך של 50,000 ₪ בגין הפרת זיכרון הדברים וכן לחייבו בתשלום יתרת הסכום בסך 20,000 ₪ ואת המע"מ בסך של 17,000 ₪.

דיון והכרעה בשאלת מעמדו ותוקפו של זיכרון הדברים:

59.התנאים המצטברים להשתכללות מסמך לחוזה מחייב הינם שניים : גמירות דעת ומסוימות.

ראה לעניין זה עא 6235/15 למיא ראג'י חלאק נ' מונא כריים (15.2.17) והאזכורים שבו, שם נקבע:

"20. הלכה היא כי לצורך השתכללות של מסמך לחוזה מחייב, יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים במועד הכריתה – כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב; וכי ההסכמה מסוימת דיה... לעניין רכיב גמירת הדעת, נקבע כי המבחן להתקיימות רכיב זה הוא אובייקטיבי, הנלמד מביטויים חיצוניים לכוונת הצדדים, וביניהם לשון המסמך, תוכנו והתנהגות הצדדים לפני ניסוחו, בזמן החתימה עליו ולאחר מכן ... לעניין יסוד המסוימות, נקבע כי המבחן להתקיימותו הוא האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה... בנוסף, הפסיקה הכירה בהסכמים כבעלי מסוימות מספקת גם כאשר הם נעדרו פרטים חיוניים, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה לפי ההוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל... יסוד המסוימות עשוי להתקיים, אפוא, אף אם במועד חתימת ההסכם הצדדים לא הסכימו על פרטים כלשהם, וזאת כל עוד לא משתמעת מהחוזה כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים... יסודות גמירת הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים, במובן זה שככל שישנן יותר ראיות התומכות בקיומה של גמירת דעת המעידה על כוונה ליצור קשר מחייב, הדבר עשוי לכפר על מסוימות חסרה..."

60.לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, בסיכומים ובכלל הראיות שהוגשו לתיק, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים והתרשמתי במישרין מהעדויות שנשמעו בפניי, אני קובעת כי עסקינן בזיכרון דברים מחייב, הממצה את זכויות הצדדים, וכי מתקיימים במקרה דנן שני התנאים הנדרשים להפיכתו של המסמך למסמך מחייב, קרי גמירות דעת הצדדים ומסוימות.

סקירת נסיבות המקרה דנן, כפי שתפורטנה להלן, מלמדת כי כוונת הצדדים בעת עריכת המסמך הייתה לראות בו כמסמך מחייב לכל דבר ועניין, ואילו ההסכם הסופי, נועד לפירוט והרחבה בלבד ולא להוספת פרטים מהותיים שלא נכללו בזיכרון הדברים.

61.ראשית, לא מדובר במסמך אשר נחתם כטענת הנתבעת, לאחר פגישה קצרה מבלי שהבינה שזו הייתה מטרתה. לאחר שנוצר קרע בין התובע לנתבעת בניהול העסק, נעשו ניסיונות לגשר ביניהם ולהביא אותם להסכמות. הצדדים אף הגיעו לשם כך לשתי פגישות גישור אצל עו"ד מישור "שנמשכו אל תוך הלילה". משכך, ניתן בהחלט להניח כי הנתבעת ידעה גם ידעה כי מטרת הפגישה הינה לבצע פירוק של השותפות והתמחרות על חלקם של הצדדים בה.

62.עו"ד מישור העיד כי פגישות הגישור ארכו זמן רב וכי חרף ניסיונותיו, הוא לא הצליח להביא את הצדדים לידי הסכמות. ניכר, כי לאחר פגישות ממושכות אלו היה נהיר לצדדים כי לא יוכלו עוד לנהל את השותפות יחדיו וכי עליהם לפעול לפירוקה. בשלב זה כל אחד מהצדדים דאג לייצוג על ידי עו"ד מטעמו ונקבעה פגישה שתכליתה להסדיר פירוק השותפות באמצעות התמחרות. התובע יוצג בפגישת ההתמחרות ע"י עו"ד אמסלם והנתבעת ע"י עו"ד מישור.

63.כך העיד עו"ד מישור בעניין זה:

"ש.ביום ההתמחרות, שאתם הגעתם להתמחרות, מה הייתה מטרת הפגישה.

ת.בין אינה לבין ניקולאי היו חילוקי דעות בקשר להיפרדות מהעסק המשותף שלהם. במשך שנים הם עבדו יחד והם ניסו לנהל באיזה אופן את העסק שלהם. ביום מסוים אינה פנתה אליי, אמרה לי שהיא לא מסתדרת יותר ורוצה להיפרד מניקולאי, שימשתי בעבר בשני מקרים כעורך הדין שלהם, וביקשתי מניקולאי להגיע אליי למשרד. אני ייצגתי עד יום ההתמחרות את שניהם. ניקולאי ואינה היו בשני מפגשי גישור שנמשכו אל תוך הלילה, לפני שניקולאי מינה לעצמו עורך דין. הם היו בגישורים אצלי על מנת לנסות לסדר את חילוקי הדעות ביניהם.

ש.מי יצר איתך את הקשר הראשוני.

ת.אינה. שני מפגשי הגישור האלה הביאו להתקרבות, אך היו מאוד טעונים אך ניכר היה שהם מקצינים את עמדותיהם ולכן לאחר תום שני המפגשים שנמשכו חמש שעות כל אחד, ניקולאי הלך לדרכו ואז מינה לעצמו עורך דין, את עו"ד אמסלם. עו"ד אמסלם יצר איתי קשר, אז נקבע איזה פגישה, פגישת ההתמחרות."

(ר' פרוטוקול מיום 3.4.17, עמוד 27, שורות 15-27 , להלן :"הפרוטוקול").

(ה.ש. הח"מ).

64.שנית, חודש ימים לפני הפגישה בה נחתם זיכרון הדברים, שלח עו"ד מישור לעו"ד אמסלם מכתב מיום 1.8.14 (נספח יא לתצהיר התובע) ובו הודיע כי חילוקי הדעות בין הצדדים אינם ניתנים לגישור, כי הנתבעת מודיעה על עזיבתה את העסק וכי יש לראות במכתב זה כמתן הודעה מוקדמת. עו"ד אמסלם, השיב לו במכתב מיום 20.8.14 (מוצג ת/1) ובו הציע להיפגש לצורך ליבון המחלוקות בין הצדדים. התכתבות זו מלמדת גם היא על כוונתה הברורה של הנתבעת לסיים את השותפות וכי לשם כך נקבעה הפגישה בין הצדדים ליום 1.9.14.

65.שלישית, הנתבעת הגיעה לפגישה האמורה עם בא כוחה. הנתבעת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד מישור וכלל טענותיה באשר לייצוג שניתן לה, ראוי כי תטענה כלפי עו"ד מישור בלבד ולא כלפי התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שהנתבעת בחרה שלא להגיש תביעה כנגד עו"ד מישור, חרף טענותיה בעניין, וזאת מבלי שנתנה לכך כל הסבר המניח את הדעת.

לא זו אף זו, הנתבעת נשאלה בחקירתה על ידי בית המשפט, למי היא באה למעשה בטענות, שעה שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד לאורך כל הליך ההתמחרות מתחילתו ועד סופו, והיא השיבה: "עו"ד משור לא ייצג אותי טוב". ודוק, לנתבעת אין בהכרח טענות כלפי התובע אלא טענות כלפי בא כוחה. (ר' עמ' 44, ש' 26-28 לפרוטוקול).

66.כידוע, שלוחו של אדם כמותו. משכך כלל הפעולות של הנתבעת ו/או בא כוחה במהלך הליך ההתמחרות והחתימה על זיכרון הדברים מחייבות כלפי התובע, ואין מקום לאבחן ביניהן. לא זו אף זו, הנתבעת נכחה בהליך ההתמחרות המתמשך שהתקיים ובעת ניסוח זיכרון הדברים וחתימת הצדדים עליו. הנתבעת הקליטה את הפגישה שארכה מספר שעות, כשיתר הנוכחים בפגישה כלל לא ידעו על ההקלטה. הנתבעת הייתה שותפה מלאה לכלל המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים והייתה מעורה בכל פרטיו, ומשכך אין לקבל הטענה כי לא הבינה את המתרחש ו/או את המשמעות של ההתרחשות. הכל כפי שיפורט להלן וכפי העולה מתמליל פגישת ההתמחרות.

67.טענותיה של הנתבעת כי לא הבינה לכאורה את המתרחש בפגישה או לא הבינה שחתמה בסוף הפגישה על זיכרון דברים מחייב, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין לאורך כל ההליך. עו"ד מישור העיד כי הוא עצמו עבר עם הנתבעת עם תוכן זיכרון הדברים והסביר לה את תוכנו (עמ' 34, ש' 29-31 לפרוטוקול):

"ש.תאשר לי שאינה חתמה על זיכרון הדברים בנוכחותך.

ת.עו"ד לנקרי הדפיס את זיכרון הדברים במשרדי, טיוטת זיכרון הדברים הועברה אליי, אני ישבתי עם אינה ועברנו עליה. בסופו של דבר זיכרון הדברים נחתם."

68.אומנם בפגישה בין עו"ד מישור לנתבעת, לאחר חתימת זיכרון הדברים, טענה הנתבעת כי לא עברה על זיכרון הדברים , ואולם עו"ד מישור השיב לה על טענתה והבהיר: "כן. יש ארבע אנשים שראו שאני הקראתי את זה." (עמ' 41, ש' 5 לתמליל הפגישה, אשר צורף כנספח ד2' לתצהיר התובע).

69.רביעית, עיון בתמליל פגישת ההתמחרות מעלה כי זמן קצר לאחר תחילת הפגישה ומשהתנהל ויכוח בנוגע לחלוקת שיקים דחויים בין הצדדים, הועלתה ההצעה כי אחד הצדדים ירכוש את חלקו של השני. בשלב זה לא נקבע כלל מי מהצדדים יהיה זה אשר ירכוש את חלקו של השני:

"עו"ד משור: יש סיכוי אחר, שאת קונה את העסק או שניקו קונה הכל, אפשר לקנות, זה כסף.

אינה: אההמ.

עו"ד משור: נכון, זה כסף באוויר, זה כסף על ניירות, אבל אפשר לקנות, כמה זה שווה לך וכמה זה שווה לניקו, צריך לעשות איזשהו,

עו"ד אמסלם: התמכרות, כמו התמכרות

עו"ד משור: כמו מכירה פומבית..." (צ.ל. התמחרות).

(עמ' 4, ש' 17-22 לתמליל פגישת ההתמחרות).

70.לצורך ביצוע ההתמחרות, התחילו הצדדים לדון במינוי שמאי על מנת שיעריך את שווי העסק. מהתמליל עולה כי לבסוף ובהסכמת הצדדים לא מונה שמאי. תחת זאת, הוחלט שהצדדים יבצעו הערכה של שווי העסק. על כך העידו הן עו"ד מישור (עמ' 30, ש' 8-13 לפרוטוקול) והן עו"ד אמסלם (עמ' 14, ש' 3-22 לפרוטוקול).

71.אכן, דרך המלך להערכת שווי עסק הינה למנות שמאי מקצועי ואולם, מקום שהעסק אינו כה רווחי ו/או הצדדים מעורים היטב בפרטים הרלבנטיים להערכת שוויו, בהחלט ניתן לבצע הערכה בדרך אחרת ואין חובה לבצע שמאות מקצועית. בכל מקרה אין באי מינוי שמאי מקצועי כדי להוות עילה אוטומטית לביטול ההסכמות שנתגבשו בעקבות ההתמחרות. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעו"ד משור העיד בחקירתו כי העסק היה הפסדי לאורך כל שנות קיומו.

72.בעניין זה מקובלים עליי הסבריו של עו"ד מישור בחקירתו (עמ'  28, ש' 20-29 לפרוטוקול):

"ש.אתה מאשר אם כך שהערכה הראשונה של שווי העסק בוצעה על ידי עורכי הדין במהלך פגישת ההתמחרות.

ת.לא. אנחנו לא הערכנו את הנכס, אנחנו רק שמענו את הערכה שהלקוחות הציגו בפנינו. שאלנו מה יש בעסק, מה סכום הבדים, מה סכום המכונות, מה סכום העבודות שיש שם. ניזונו מהערכה שלהם, כאשר היה איזה ויכוח ביניהם, נדמה לי שהגענו לאיזה הסכמה בין כולם שיש להעמיד את שווי הנכס על סכום מסוים. לא הייתה הערכה מקצועית, בטח לא של מישהו מבחוץ.

לא עלה שעצרו את ההתמחרות, ונמנה מישהו חיצוני. שיחה כזו בהחלט

יכולה להיות, שנמנה שמאי, ואז שמאי כנגד, ואז שמאי שלישי. לא נראה לי שהעסק הזה הלך לכיוון הזה.

אני אומר שבהסכמת הצדדים לא מונה שמאי."

ובהמשך (עמ' 30, ש' 14-24 לפרוטוקול):

"ש.הערכת שווי שאתם ביצעתם. עורכי הדין והלקוחות ללא איש מקצוע חיצוני ויבוא ויבדוק את זכויות העובדים, את המלאי, את הרכוש, את הכספים בחוץ. האם זה לא גרם לכך שהערכתם את העסק בחסר גדול, וכך נגרם נזק לשני הצדדים.

...

ת.תשובה שלילית. לא נגרם כל נזק לאף אחד. העסק היה מלכתחילה עסק הפסדי לאורך כל שנות קיומו. אינה נגשה אליי, הבקשה שלה הייתה לעזוב כמה שיותר את העסק, שכן הגיעו מים עד נפש, ולא הייתה מעוניינת להמשיך רגע אחד שם. "

73.חמישית, לאחר שהוחלט לא למנות שמאי, החלו הצדדים בהערכת שווי העסק. מתמליל פגישת ההתמחרות עולה בבירור כי במסגרת גיבוש הערכת השווי שנעשתה ע"י הצדדים, הנתבעת הייתה מעורה בכל הפרטים הקשורים לעסק. כך באשר למצב החשבון בבנק, לניירות ערך, לשיקים ואפשרות גבייתם, למלאי של הבדים והשמלות, להזמנות הקיימות והעתידיות, לשווי השמלות החדשות ושוויין לאחר שימוש ראשון ועוד.

74.הנתבעת התווכחה והתעקשה על כל פריט ופריט. מתמליל פגישת ההתמחרות עולה כי לא שימשה כמעצבת ותדמיתנית בלבד, אלא כשותפה מלאה בעסק. כך למשל התעקשה באשר למלאי השמלות, לשווי השמלות החדשות והשמלות לאחר שימוש ראשון והזמנות עתידיות (ראה לעניין זה עמ' 3-18 לתמליל פגישת ההתמחרות), ערך מלאי הבדים (עמ' 45-54 לתמליל פגישת ההתמחרות) ועוד.

75.גם מעדותה של הנתבעת עצמה עולה כי תפקדה כשותפה מלאה בעסק ובניהולו. טענותיה כי לא עסקה בחלק מההזמנות מספקים או בחתימה על חשבוניות, אינן מביאות למסקנה כי לא הייתה שותפה מלאה בעסק, אלא למסקנה כי הייתה חלוקת עבודה וניהול, בהתאם לכישוריו של כל צד (ראה עדותה בעמ' 41 ובעמ' 42, ש' 1-20).

76.שישית, חשוב להדגיש, כי במהלך פגישת ההתמחרות ובעת ביצוע הערכת השווי, לא היה ידוע מי ירכוש את חלקו של השני. הערכת שווי העסק בוצעה מתוך הנחה כי לאחריה תבוצע התמחרות וכל אחד מהצדדים עשוי לבסוף לרכוש את חלקו של השני. בנסיבות אלה ברי כי ההערכה אינה הערכה מוטה לטובת צד זה או אחר, אלא אובייקטיבית ומשקפת נכונה את ערכו של העסק.

77.לאחר שבוצעה הערכת שווי בהתאם למידע שמסרו התובע והנתבעת, הוסכם כי שווי העסק מוערך בכ– 500,000 ₪. לאחר הערכה זו הנתבעת ביקשה לדבר ביחידות עם עו"ד מישור. בשיחה זו עו"ד מישור הסביר לנתבעת על ההערכה שבוצעה, על היתרונות ברכישת חלקו של התובע ע"י הנתבעת עצמה, ולבסוף נראה כי היה בכוונת הנתבעת לעשות כן. (ר' עמ' 86-97 לתמליל, נספח ב2 לתצהיר התובע).

78.הדבר גם עולה מפגישתה של הנתבעת עם עו"ד מישור לאחר החתימה (עמ' 21, ש' 14-22 לתמליל הפגישה נספח ד2):

"אינה: לא משנה. תעזוב. אתה לא היית צריך להסכים שאין, אין,

דניאל: אני לא הסכמתי. כל מה שהסכמנו זה את הסכמת, לא אני. אני לא אמרתי שאת רוצה ב- 200,000 לצאת. את אמרת אינה.

אינה: כן.

דניאל: אני לא אמרתי.

אינה: אני לא מדברת על זה.

דניאל: כל האסטרטגיה שלי בניהול של התיק היה בנוי על זה שאת נשארת, לא הולכת..."

בדברים האמורים יש בכדי להשליך אור על התנהלות הנתבעת במהלך הפגישה, אשר כאמור ניסתה להפחית את השווי שהוצע על ידי התובע. כפי הנראה מקורה של התנהלות זו של הנתבעת ברצונה לרכוש את העסק בעצמה.

79.לאחר שהתובע ובאי כוחו חזרו לחדר, החלה התמחרות בין הצדדים. בתחילת ההתמחרות, החלו התובע והנתבעת להתווכח, כאשר מצד אחד התובע הציע לשלם 100,000 ₪ ואילו הנתבעת הציעה שישלם לה 250,000 ₪: "אני רוצה לצאת, שהוא ייתן לי 250,000 שקל, אפילו לא 350." (עמ' 105, ש' 20 לתמליל פגישת ההתמחרות).

80.במסגרת ההתמחרות הוסבר לתובע ולנתבעת כי מדובר למעשה במעין מכירה פומבית, במהלכה תינתן הצעה ראשונה ועליה יתחילו הצדדים להוסיף פעימות של 10,000 ₪. עוד הוסבר להם כי כל הצעה שתינתן תהא הצעה מחייבת והם לא יוכלו לחזור בהם ממנה וכי כל מי שיחזור בו מההצעה שהוא נותן, יחויב בפיצוי כספי מוסכם, גם לעורכי הדין עצמם (עמ' 106-109 לתמליל פגישת ההתמחרות).

81.תכליתו של הסדר זה שהוצע ע"י ב"כ הצדדים היה להביא את הצדדים להחלטה והסכמה סופית בדבר שווי העסק וזהות הצד שירכוש את חלקו של האחר בעסק. ניכר כי ב"כ הצדדים הבהירו המצב לאשרו לצדדים וכי אלו הבינו את הליך ההתמחרות שנטלו בו חלק.

82.בהמשך הליך ההתמחרות, הודיעה הנתבעת כי: "אני יוצאת 200" (עמ' 111 ש' 9 לתמליל פגישת ההתמחרות). התובע שאל אם אפשר יהיה לחלק את הסכום והנתבעת סירבה לכך וביקשה לקבל את כל הסכום בתשלום אחד. לבסוף הצהירה הנתבעת: "אני כן, מבסוטית." (עמ' 116, ש' 12 לתמליל פגישת ההתמחרות). ודוק, הנתבעת עצמה בחרה להיות הצד אשר מוכר את חלקו בעסק, תמורת סכום המוסכם עליה בסך של 200,000 ₪.

83.שביעית, לקראת סיום הפגישה ועם ניסוח זיכרון הדברים הובהר כי מדובר בהסכם מחייב ולכן, תוקן ניסוח סע' 12 לזיכרון הדברים ובמקום לכתוב כי ייחתם הסכם מחייב, נרשם כי ייחתם הסכם מפורט וממצה. כוונת הצדדים עולה בבירור מתמליל פגישת ההתמחרות:

"עו"ד אמסלם: עד לחתימה ועריכת הסכם מחייב בין הצדדים.

עו"ד משור: זה כבר מחייב.

עו"ד אמסלם: ההסכם מחייב.

עו"ד משור: גם זה, מחייב.

עו"ד אמסלם: ברור. לא מחייב, הוא צודק, הסכם ממצה, ממצה ומקיף.

עו"ד מישור: הסכם עיקרי, תרשום.

עו"ד אמסלם: בדיוק." 

(ר' עמ' 123, ש' 24-27, ועמ' 124 ש' 1-3 לתמליל).

84.כוונת הצדדים לערוך זיכרון דברים מחייב הכולל את כל ההסכמות עולה גם מנוסחו:

"והואיל והצדדים הגיעו להבנות בתוך הליך ממושך של גישור ומו"מ אשר נוהל בין באי כוחם, כאמור לעיל.

...

"4. ניקולאי ואינה סיכמו ביניהם כי כל העסק כל תכולתו, לרבות הציוד, הבדים,

ההזמנות העתידיות וכל המיטלטלין בעסק יועברו לרשותו של ניקולאי.

 5.  בהעברת חלקה של אינה לניקולאי, ניקולאי מקבל על עצמו את כל הזכויות

והחובות הפיננסיות לרבות המוניטין ושמו של העסק."

85.גם מסעיפי הפיצוי המוסכם שנקבעו על סך של 50,000 ₪ בגין כל הפרה (סע' 7 וסע' 10), למדים על כוונתם לכרות הסכם מחייב וממצה. לשונו של זיכרון הדברים אינה מותירה מקום לספק וניכר כי כוונת הצדדים הייתה לכלול בו את כל ההסכמות המהותיות.

86.שמינית, טענת הנתבעת כי הובטח לה לאורך כל הפגישה ובכל פעם שהעלתה טענה, כי הכל יוסדר בהסכם סופי, אין לה כל זכר בתמליל הפגישה. בתמליל פגישת ההתמחרות, לא מצאתי ולו מקום אחד בו העלתה הנתבעת טענה באשר לזכויות שלא נדונו וחשוב מכך, לא מצאתי בשלב סיום ההתמחרות ובעת גיבוש זיכרון הדברים, טענה כלשהי ולפיה נותרו פרטים שלא נכללו בזיכרון הדברים וכי הובטח לנתבעת כי אלו יוסדרו בהסכם סופי.

87.תשיעית, גם התנהלות הצדדים לאחר החתימה אינה מלמדת, כטענת הנתבעת, על כוונה מוסכמת של הצדדים להוסיף או לשנות מהאמור בזיכרון הדברים. יום לאחר חתימת זיכרון הדברים הנתבעת עזבה את העסק. ב"כ התובע שלח טיוטת הסכם ועו"ד מישור שלח את הערותיו להסכם. הערות עו"ד מישור היוו ניסיון לשנות את האמור בזיכרון הדברים ולא לפרט הסכמות כאלה ואחרות שנקבעו בו. כך למשל, הנתבעת ביקשה לציין בהסכם כי היא עובדת, להוסיף מע"מ על סכום התמורה, לשנות מההסכמות לגבי העובדים, לחלק כספים שלא חולקו ועוד. דרישות אלו הינן בגדר ניסיון לשפר עמדות ו/או הסכמות שהתקבלו, ובכל מקרה לא ניתנה הסכמה מצד התובע לדרישות אלו. ברי כי אין לראות בדרישות אלו הסכמות מאוחרות של הצדדים, אשר נתגבשו לכאורה לאחר החתימה על זיכרון הדברים.

88.עו"ד מישור העיד על כך מפורשות והסביר כי את התיקונים על טיוטת ההסכם ביצע בהתאם לדרישת הנתבעת שהייתה הלקוחה שלו, וכי היה מדובר בניסיון לשיפור עמדות. כך למשל העיד לגבי מחיקת הסעיף הנוגע לעובדים:

"ש.למה בכלל מחקת את סעיף העובדים.

ת.אחרי שנחתם הסכם זכרון הדברים, היה איזה ניסיון נדמה לי של אינה לשפר עמדות.

ש.מה זה אינה, אתה עורך הדין שלה. מה אתה אומר לי אינה.

ת.אני לא זה שיוזם, זכרון הדברים נחתם ומדבר בעד עצמו. על זכרון הדברים אין חולק שזו הסכמה של הצדדים באותו היום".

(ר' עמ' 29, ש' 24-28 לפרוטוקול).

89.עשירית, אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת ולפיה היא לא הבינה את מהות הפגישה ואת זיכרון הדברים עליו חתמה, הרי שאין כל הלימה בין טענה זו של הנתבעת לבין התנהגותה בפועל בסמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים. ודוק, למרות שהנתבעת העלתה טענות בדבר חוסר שביעות רצון מזיכרון הדברים לאחר חתימתו, היא לא ביקשה לבטלו, לא השיבה את התמורה ששולמה לה על ידי התובע ובפועל חדלה מלהגיע לעסק.

90.מתמליל הפגישה של הנתבעת עם עו"ד מישור אשר הוקלטה על ידה ונערכה לאחר פגישת ההתמחרות, עולה כי עו"ד מישור הציע לנתבעת להחזיר את הכסף לתובע ולנהל את המשא ומתן מחדש, ברם הנתבעת לא קיבלה הצעה זו. ר' עמ' 14 לתמליל נספח ד2 לתצהיר התובע:

"דניאל: זה מה שעשינו זיכרון הדברים זה לא כל הבעיות של העסק.

אינה: אתה יודע באיזה מצב הייתי. אתם הייתם ארבעה והוא אומר, אומר, אומר, אומר, מפתח לי פה, תעזוב אותו קח. זהו. כך הייתי, במצב כזה.

דניאל: אז תחזרי בך. תחזירי לו את הכסף אינה, מה כל כך קשה?

אינה: להחזיר לו כסף?

דניאל: כן.

אינה: ומה?

דניאל: תגידו לו אדוני אני לא רוצה את ה- 200,000 ₪, קח אותם בחזרה.

אינה: ו-?

דניאל: נתחיל מהתחלה מאפס, זה מי שיש. כשהכסף עומד אצלי בחשבון נאמנות לא אצלך ולא אצלו זה מקום ניטרלי."

מהתמליל עולה כי עו"ד משור הציע מס' פעמים לבטל את זיכרון הדברים ולהחזיר את התמורה ששולמה על ידי התובע, אולם הנתבעת עמדה על קבלת התמורה לידיה ולא הייתה מוכנה להחזירה.

91.הנתבעת נשאלה על ידי בית המשפט בנוגע להתנהלותה, אשר מחד לא ביטלה את זיכרון הדברים על אף שהוא לא משקף לטעמה את מלוא שווי העסק, ומאידך עמדה על קבלת תמורת זיכרון הדברים בסך 200,000 ₪ לידיה. למצער ועל אף שניתנה לנתבעת הזדמנות להסביר את התנהלותה, לא התקבלה כל תשובה סבירה המניחה את הדעת מטעם הנתבעת. תשובותיה היו מבולבלות, מחד טענה כי 200,000 ₪ זה לא סכום קטן ומאידך דרשה כספים נוספים. טענה שלא רצתה לקבל את ניהול העסק על עצמה מאחר והעובדות פוטרו על אף שאין מניעה עקרונית שהייתה מבטלת את פיטוריהן או מגייסת עובדות חדשות. (עמ' 44, ש' 4-25 לפרוטוקול).

92.יתירה מזו, בדיון ההוכחות התברר, כי עו"ד מישור וסוכן הביטוח של העסק, מר ג'קי אמסלם, נפגשו עם התובע לאחר החתימה על זיכרון הדברים. בפגישה זו הציע התובע לנתבעת לחזור בו מזיכרון הדברים, באופן שהנתבעת היא שתשלם לו 200,000 ₪ ובכך תרכוש את חלקו בעסק ותמשיך בעצמה בניהולו. עו"ד מישור העביר הצעה זו לנתבעת והיא בחרה לדחותה.

93.על פגישה זו העידו עו"ד מישור (עמ' 31 , ש' 7-19 לפרוטוקול) והתובע (עמ' 21, ש' 19-33 לפרוטוקול). הנתבעת עומתה עם טענה זו בחקירתה (עמ' 44, ש' 33-34 ועמ' 45 ש' 1-21 לפרוטוקול):

"ש.עו"ד מישור שאחרי מספר ימים נפגש עם ניקולאי ללא ידעתי עם אותו סוכן ביטוח, הוא אמר שלא רוצה את העסקה, שאינה תיקח את העסק. את מאשרת שידעת מהשיחה הזאת.

ת.כן. מישור שאל אותי אם אני רוצה את העסק. אני אמרתי איך, באיזה מצב העסק. העסק נפגע, ועובדות עזבו. למה אני צריכה את העסק. אני תלויה בתופרות, ללא תופרות אני לא יכולה לעבוד."

...

ש.עו"ד מישור דיבר איתך אחרי הפגישה שלו עם ניקולאי וג'קי אמסלם. שם ניקולאי ביקש לחזור בו מהעסקה, להתחלף. הוא סיפר לך שהוא ביקש להתחלף.

ת.כן. הוא רצה שאני אקח את העסק בחזרה. זה אחרי שבוע ימים. ניקולאי החליט שהוא לא יכול להחזיק את העסק. אני קיבלתי 200,000 ₪ אחרי חודשיים.

ש.אם לא היה לך כסף בכלל, איך בהתמחרות את הצעת 200,000 ₪ כדי לקנות את חלקו של ניקולאי.

ת.אני עצרתי את זה. עשינו התמחרות, הגענו ל- 200,000 ₪ לא יכולתי להמשיך, אם אגיע ל- 250,000 ₪ אין לי כסף לשלם. אפילו 50,000 ₪ אין לי לשלם. הם אמרו שאם אנחנו עוצרים ולא מסכימים, לו 50,000 ₪ ו- 20,000 ₪ למישור. אני המשכתי וישבתי בשקט והבנתי ...".

94.צא ולמד, לא רק שהנתבעת לא ביקשה לבטל את זיכרון הדברים חרף טענותיה ביחס לתוכנו ולא הציעה להחזיר את התמורה שהועברה במסגרתו לידי בא כוחה, אלא שהיא אף דחתה הצעה לרכוש את העסק כנגד אותה תמורה בדיוק, על אף שלטענתה, שווי העסק עולה בהרבה על תמורה זו. הסבריה של הנתבעת ביחס להתנהלותה האמורה מבולבלים ואינם עקביים ו/או הגיוניים. התנהלות הנתבעת מלמדת, כי בחרה לקבל לידיה את התמורה המוסכמת נשוא זיכרון הדברים, וכל שביקשה בפועל הוא לבצע מקצה שיפורים בניסיון להגדיל את התמורה שתתקבל בידיה.

95.לבסוף, באשר לטענות הנתבעת להסכמות שלא נכללו בזיכרון הדברים וההשלמות שיש לבצע בנוסח ההסכם הסופי, הרי שהנתבעת למעשה חזרה בה מטענותיה בעניין זה בסיכומיה. ודוק, בסיכומים אין כל אזכור בנוגע לטענות בדבר הצורך להוספת תנאים בהסכם ביחס לכספים שבכספת, ניירות הערך, מלאי השמלות והבדים, ציוד וכל יתר טענותיה, מלבד הטענה ביחס כספים שלא חולקו.

96.לא בכדי הנתבעת ויתרה על טענות אלו. מהתמליל עולה בבירור כי מרבית הנושאים שנדונו בהרחבה בפגישת ההתמחרות, הוערכו בפועל ע"י הצדדים ו/או ניתנה להם התייחסות. כך למשל הנתבעת העריכה את שווי השמלות ואת ההזמנות העתידיות, הבדים, מכונות התפירה, הציוד, השיקים, ניירות הערך ועוד.

97.הנתבעת טענה לאורך כל הפגישה, כמובא לעיל, כי יש להעריך את השמלות והבדים בשווי פחות ממה שנטען ע"י התובע. טענותיה בפגישה באשר לכמויות ולשווי השמלות, אינן מתיישבות כלל עם טענותיה עתה ולפיהן ישנן 120 שמלות בשווי של 600,000 ₪ ובדים בשווי של 60,000 ₪. טענות הנתבעת עתה באשר לכמויות גדולות בהרבה, משום שלכאורה "לא ידעה", סותרות לחלוטין את דבריה וטענותיה בפגישת ההתמחרות.

98.כל אחת ואחת מהטענות ביחס להערכות השווי שבוצעו במהלך הפגישה נשוא ההתמחרות, נדונו ונשקלו על ידי הצדדים עצמם במסגרת אותה פגישת התמחרות. הטענה כי לא בוצעה הערכה נכונה של הרכיבים האמורים, לא הוכחה כלל וממילא נזנחה בסיכומי הנתבעת.

99.יתרה מכך, לא הוגשה כל ראיה המוכיחה כי יש להעריך את העסק אחרת. לא באשר למלאי ולציוד, לא באשר להזמנות עתידיות ולא באשר למוניטין. ברי כי הטענות ביחס לרכיבים אלו, דורשות הוכחה והנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. אין בפניי חוות דעת שמאי או כל מסמך אחר המוכיח את הכמויות הנטענות על ידי הנתבעת של השמלות, הבדים וכו' ו/או השווי הנטען על ידה. הנתבעת מסתמכת על מסמכים שנערכו על ידה וכלל לא אושרו ע"י התובע (ר' נספח א לתצהיר הנתבעת). ברי כי לא די בכך להוכחת טענה של הערכה לא נכונה של שווי העסק.

100.אשר למוניטין, הרי שסעיף 5 לזיכרון הדברים עליו חתמה הנתבעת, קובע במפורש כי התמורה כוללת גם את המוניטין. בפגישת ההתמחרות הוסבר לנתבעת כי הסכום כולל גם את שם העסק והמוניטין. הנתבעת לא טענה דבר בעניין ולא ביקשה להעלות את התמורה בגין רכיב המוניטין (עמ' 121, ש' 1-15 לתמליל הפגישה, נספח ב2 לתצהיר התובע).

101.הערכת מוניטין של עסק טעונה הוכחה, לרבות באמצעות חוות דעת מתאימה. הנתבעת לא הבהירה הכיצד חישבה את רכיב המוניטין ולא הביאה ולו בדל ראייה לתמיכה בטענתה בעניין. לא בכדי, כי רכיב המוניטין לא נכלל לבסוף בסיכומיה, וכי טענתה בעניין המוניטין נזנחה לבסוף.

102.אשר לטענת קיומם של סכומים שלא חולקו, הרי שלא ברי במה מדובר. עו"ד מישור העיד כי מדובר בהזמנות שניתנו לגביהם שיקים אך לא הוצא חשבוניות, אלא רק לאחר חתימת זיכרון הדברים ולבקשתה של הנתבעת. לטענתו יתרת הסכום הינם כספים שהתקבלו בחודש אוגוסט 2014 אך לא חולקו (עמ' 31, ש' 20-35 לפרוטוקול). ברם, טענות אלו לא הוכחו, שכן מחקירתו הנגדית של עו"ד משור עלה כי הוא כלל לא ראה את השיקים או החשבוניות המדוברות וכן לא ראה את רשימת ההזמנות או הלקוחות מהם נגבו כביכול כספים בחודש אוגוסט. עדותו מבוססת על דבריה של הנתבעת בלבד ולכן, מדובר בעדות שמועה בלבד. מאידך, ככל שמדובר בכספים שמקורן בהזמנות עתידיות, הרי שאלו נדונו בהרחבה בפגישה ונכללו בהערכת השווי (ראה חקירתו החל מעמ' 32, ש' 1 ועד עמ' 34, ש' 10 לפרוטוקול).

103.מנגד, הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מדובר ב"כסף שחור" אשר לא חולק בסך 300,000 ₪. הנתבעת נסמכת בעניין זה על תמליל השיחה הטלפונית שהתקיימה בין עו"ד משור ועו"ד אמסלם, כשהיא עדה לשיחה. שם לטענתה הודה עו"ד אמסלם בזכותה לכספים אלו (נספח ד2 לתצהיר התובע). ואולם, דבריו של עו"ד אמסלם אינם יכולים להועיל לנתבעת. עו"ד אמסלם לא הודה בקיומם של סכומים אלו, אלא הסכים כי אם ישנו "כסף שחור" הוא יחולק בינה לבין התובע. אין בכך בכדי להוכיח כי אכן מדובר בסכום של 300,000 ₪ ו/או וכי עדיין נותרו כספים שלא חולקו בהתאם.

104.בהעדר כל הוכחה לסכומים נטענים אלו, אין בידי לקבל טענה זו. זיכרון הדברים כלל הערכה של כלל הרכיבים הרלוונטיים לשוויו של העסק, כשכל צד אינו יודע אם הצד השני ירכוש בסופו של יום את העסק. אילו אכן היו כספים שלא חולקו, היה על הנתבעת להזכירם בפגישה.

105.מכלל האמור עולה כי הצדדים ביצעו הערכת שווי של העסק וכללו בתוכה את כל אותם נתונים מהותיים להן טוענת עתה התובעת. ייתכן ונכון היה למנות שמאי ואולם, אין באי מינויו בכדי להוביל למסקנה כי ההערכה שבוצעה אינה ריאלית ו/או שגויה מיסודה. ומכל מקום כאמור לא הוכחה טענה שכזו.

106.הצדדים כללו בזיכרון הדברים את כל ההסכמות המהותיות. אין זכר כי התכוונו לכלול הסכמות נוספות או להוסיף על זיכרון הדברים פרטים מהותיים המשנים את התמורה הקבועה בזיכרון הדברים. העובדה כי עו"ד מישור ניסה, לבקשת התובעת, להשיג יותר מאשר סוכם בזיכרון הדברים, אינה מלמדת כי הייתה לנתבעת הזכות לדרוש זאת או כי ניתנה הסכמה של התובע לדרישות הנוספות.

107.בנסיבות אלו ומכלל המפורט לעיל, ניכר כי טרם החתימה על זיכרון הדברים הייתה לצדדים גמירות דעת ברורה בנוגע למהות זיכרון הדברים ומכלול תנאיו, ובפרט שביחס לכל תנאי ותנאי שבו, התקיים דין ודברים מתמשך במהלך פגישת ההתמחרות. זיכרון הדברים הינו תוצאה של תהליך התמחרות במהלכו כל צד לא ידע זהותו של מי שירכוש בסוף את העסק, ומשכך יש לראות בהערכת השווי של העסק כמשקפת את שוויו של העסק לאשורו.

כמו כן, זיכרון הדברים עונה על דרישת המסוימות לשם הפיכתו להסכם מחייב. זיכרון הדברים מפורט ומתייחס לכלל הנושאים העיקריים הנדרשים לפירוק השותפות, לרבות התמורה בגין חלקה של הנתבעת בעסק, מהות העסק הנמכר על כלל תכולתו הפיזית והמוניטין, ולרבות התנהלות הצדדים לאחר פירוק השותפות מול הלקוחות ו/או עובדים ו/או ביחס לתביעות עתידיות. 

108.לסיכום, הנני קובעת כי זיכרון הדברים הינו הסכם מלא ומחייב וכי לא הייתה כל כוונה להשלימו בפרטים מהותיים, אלא לכל היותר לערוך הסכם מפורט התואם את זיכרון הדברים, מבלי לשנותו מהותית או להוסיף לו תנאים מהותיים.

ד.האם זיכרון הדברים הופר ע"י הנתבעת?

טענות התובע

109.הנתבעת הפרה את זיכרון הדברים פעמיים.

ההפרה הראשונה בוצעה ע"י הנתבעת עת לא חתמה על הסכם סופי (שנשלח לנתבעת תוך המועד שסוכם) ואף חזרה בה מחלק מהתנאים שנקבעו בזיכרון הדברים. ההפרה השנייה בוצעה עת יצרה הנתבעת קשר עם לקוחות העסק וביקשה מחלקם כי יבטלו את העסקה שעשו עם סלון הכלות ויעברו אליה. הנתבעת אף יצרה קשר עם אחת הלקוחות, בשם זידאן סג'א, וביקשה ממנה להעביר את שתי השמלות אליה ולא להחזירן לתובע. תמליל השיחה עם גב' זידאן צורפה לתצהיר התובע. הנתבעת הודתה כי פנתה ללקוחות העסק שעברו אליה .

110.הנתבעת פתחה עסק בשם " Inna Bridal Studio" והקימה דף בפייסבוק לצורך פרסום הסלון החדש. הנתבעת החלה להעלות תמונות בדף הפייסבוק , אשר רובן תמונות שצולמו בעסק התובע, והמצולמות הן כלות שהתקשרו עמו בעסקה. הנתבעת המשיכה לעשות כן גם לאחר הגשת התביעה. בדף הפייסבוק הנתבעת פנתה ללקוחות התובע והזמינה אותן לעבור אליה. הנתבעת לא הכחישה את האמור אלא טענה שמדובר בשמלות שהן במקור בעיצוב שלה.

טענות הנתבעת

111.אשר להפרה הראשונה הנטענת, הרי שבין הצדדים התנהל דין ודברים בניסיון להגיע להסכמות בנושאים השנויים במחלוקת. הנתבעת הופתעה מהגשת התביעה בהתאם לזיכרון הדברים, כאשר מדובר בשלב ביניים בלבד וטרם הגיעו להסכמות.

112.לגבי ההפרה השנייה, הנתבעת לא הפרה את סע' 7 להסכם, לא פנתה ללקוחות העסק ולא יצרה איתם כל קשר. הלקוחה זידאן אשר החזירה שתי שמלות, הינה לקוחה שהגיעה אליה מעצמה מאחר שלא הייתה מרוצה מהשירות שקיבלה מהתובע. הנתבעת הציעה מספר פעמים שהתובע ישלח שליח לקחת ממנה את השמלות.

113.בסיכומיה טוענת הנתבעת לראשונה, כי מי שהפר את זיכרון הדברים הוא התובע, עת העביר סך של 180,000 ₪ בלבד ולא 200,000 ₪ ומשלא שילם את רכיב המע"מ, בסך של 17,000 ₪. לטענתה, יש להורות לתובע לשלם הן את היתרה והן את רכיב המע"מ וכן לחייבו בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 50,000 ₪.

דיון והכרעה בסוגיית הפרת זיכרון הדברים:

114.אשר להפרה הראשונה, מעיון בטיוטות שהועברו בין הצדדים עולה כי הנתבעת ביקשה לשנות את הגדרתה כעובדת במקום כשותפה בעסק. כמו כן, ביקשה לשנות את התמורה ולקבוע כי היא אינה כוללת מע"מ, וזאת על אף שבזיכרון הדברים נרשם בפירוש כי הסכום כולל מע"מ. הנתבעת אף ביקשה למחוק את הסעיפים המטילים עליה אחריות לתשלום פיצויים לעובדים וטענה כי נותרו כספים שטרם חולקו בין הצדדים.

115.משהגעתי למסקנה כי זיכרון הדברים הינו הסכם מחייב, הכולל את כל ההסכמות, הרי שסירוב הנתבעת לחתום על הסכם סופי, אשר הוראותיו תואמות את הוראות זיכרון הדברים, מהווה הפרה של אותו הסכם מחייב.

116.הצדדים התחייבו בסע' 12 לחתום על הסכם ממצה תוך 5 ימים. מעת שהובהר לנתבעת כי התובע לא מסכים לשנות מהוראות זיכרון הדברים, ולקבל עליו את השינויים מרחיקי הלכת שהתבקשו על ידי הנתבעת, היה על הנתבעת לחתום על ההסכם המפורט ולחילופין להודיע על ביטול זיכרון הדברים, על כל המשתמע מכך.

117.ברם, הנתבעת לא חתמה על ההסכם המפורט שנשלח אליה, ולא הודיעה על ביטול זיכרון הדברים. תחת זאת, הנתבעת דרשה מבא כוחה, עו"ד מישור, כי יעביר לידיה את הכספים שהופקדו בנאמנות, ובכך בחרה בפועל לקיים את זיכרון הדברים על כלל תנאיו.

משנמנעה מלחתום על ההסכם המפורט, חרף קיום זיכרון הדברים ואי ביטולו, הרי שהנתבעת הפרה את התחייבותה שבסעיף 12 לזיכרון הדברים.

118.כמו כן, חרף קבלת התמורה בסך של 200,000 ₪, הנתבעת נמנעה מלהנפיק חשבונית מס כנדרש על פי החוק. אומנם בזיכרון הדברים לא נכללה התחייבות מפורשת בדבר העברת חשבונית לתובע, ברם הוראה כזו מופיעה בהסכם המפורט הסופי וממילא הצדדים מחויבים על פי חוק להוצאת חשבונית כנגד קבלת תשלום. הנתבעת מצידה לא הוכיחה כי אינה מחויבת על פי חוק בהוצאת חשבונית. יתרה מכך, מתמליל פגישת ההתמחרות עולה כי הוצאת החשבונית סוכמה בין הצדדים בעת ניסוח זיכרון הדברים (עמ' 123, ש' 7-10 לתמליל פגישת ההתמחרות). לא זו אף זו, בא כוחה של הנתבעת הבהיר לה בפגישתו עמה כי היא מחויבת להמציא חשבונית לתובע בגין קבלת התמורה. (, עמ' 24, ש' 10-23 לתמליל, נספח ד2 לתצהיר התובע).

119.דרישת הנתבעת לאחר חתימת זיכרון הדברים, לקבלת תוספת מע"מ בנוסף לסך 200,000 ₪, כמו גם הדרישה לביטול החיוב ביחס לתביעות העובדים, מהוות למעשה שינוי של ההסכמות נשוא זיכרון הדברים, ומשכך הן מזכות עקרונית את התובע בפיצוי הקבוע בסעיף 10 לזיכרון הדברים.

120.ההפרה השנייה מתייחסת כאמור ליצירת קשר עם לקוחות העסק במישרין או באמצעות הפייסבוק בליווי תמונות של שמלות וכלות מבית העסק. סבורני כי יש במעשים אלו של הנתבעת משום הפרה של סעיף 7 לזיכרון הדברים, כפי שיפורט להלן.

121.באשר לשיחת הנתבעת עם הגב' זידאן, הרי שמחד הגב' זידאן לא הובאה למתן עדות אודות הדברים שנאמרו לה על ידי הנתבעת. מאידך, הנתבעת הודתה בחקירתה כי קיבלה ממנה שתי שמלות, ואולם טענה כי הגב' זידאן פנתה אליה ולא ההפך.

122.אף אם אקבל את טענת הנתבעת בעניין זה ולפיה הגב' זידאן פנתה אליה, הרי שבנסיבות אלו ולאור הוראות זיכרון הדברים, היה על הנתבעת להפנות את הגב' זידאן בחזרה לתובע או לכל הפחות, לשלוח את השמלות שנמסרו לה לתובע ללא דיחוי. טענת הנתבעת בדבר פניות לתובע להשבת השמלות לא הוכחו כלל, ובפרט שהיה ביכולתה של הנתבעת להשיב השמלות לידי התובע, לרבות במעמד הדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט.

123.הנתבעת ניהלה את דף הפייסבוק של העסק טרם מכירתו והיא בלבד ידעה את הסיסמה שלו. עם מכירת חלקה בעסק, הנתבעת שינתה את שם דף הפייסבוק משם העסק לשם העסק החדש שהוקם על ידה. (ר' עמ' 10 , ש' 9-17, לתמליל השיחה בין הנתבעת לעו"ד משור, נספח ד2 לתצהיר התובע). כמו כן הנתבעת שידלה את לקוחות העסק באמצעות פנייתה אליהם בהודעה שפרסמה בדף הפייסבוק האמור, כשבסמוך להודעה, באותו דף פייסבוק, פורסמו תמונות שצולמו בתקופה בה הנתבעת הייתה שותפה בעסק לרבות תמונות של שמלות וכלות שהיו לקוחות העסק. להלן לשון ההודעה:

"שלום לכולם, למי שלא זוכר או לא יודע עדיין, בעבר הייתי שותפה בסטודיו incofashion, והיום עברתי לסטודיו משלי בלי קשר ל incofashion, לכן כל מי שזוכרת אותי משם ומגיע לשם בעקבותיי, אל תטעו."

124.הנתבעת הודתה במעשיה האמורים בחקירתה (עמ' 46, ש' 32-36 ועמ' 47, ש' 1-8 לפרוטוקול), אך טענה כי זכותה לעשות כן, מאחר שמדובר בשמלות שהיא עיצבה. יש לדחות טענה זו לאור סעיפים 4-5 לזיכרון הדברים במסגרתם נקבע כי כל תכולת העסק לרבות המוניטין עוברת לתובע.

125.חמור מכך, מפגישת הנתבעת עם עו"ד מישור לאחר החתימה על זיכרון הדברים עולה, כי הנתבעת ביצעה את הפרסום האמור, באמצעות אותו דף פייסבוק שהיה של העסק, בעוד שהנתבעת שינתה רק את שמו (נספח ד2 לתצהיר התובע, עמ' 10, ש' 8-23 לתמליל).

126.לבסוף, אתייחס לטענת הנתבעת להפרת זיכרון הדברים ע"י התובע, באשר העביר לה סך של 180,000 ₪ בלבד, ואקבע כי יש לדחותה מהנימוקים שלהלן. ראשית, המדובר בטענה חדשה שנטענה לראשונה ע"י הנתבעת בסיכומיה ודי בכך בכדי לדחותה. שנית, טענה זו סותרת לחלוטין את טענת הנתבעת כי לא מדובר בזיכרון דברים מחייב, אלא בשלב ביניים בלבד הטעון השלמה. ככל שמדובר לשיטתה של הנתבעת במסמך לא מחייב בוודאי שלא ניתן לטעון להפרתו. שלישית, טענה זו נסתרת בכתב התביעה שכנגד ובתצהיר הנתבעת עצמה, שם נטען כי יש לקזז מסכום התביעה שכנגד את הסכום ששולם בסך של 200,000 ₪. רביעית, עו"ד מישור נחקר באשר לסכום שהעביר והעיד בפירוש כי העביר סך של 180,000 ₪ לאחר שניכה את שכר טרחתו בשיעור של 20,000 ₪ (עמ' 35, ש' 19-23 לפרוטוקול).

127.טענת הנתבעת בסיכומיה ולפיה זיכרון הדברים הופר משלא שולם המע"מ על ידי התובע, דינה להידחות. זיכרון הדברים קובע במפורש כי: "ניקולאי ירכוש את חלקה של אינה בעסק בתמורה ל- 200,000 ₪ כולל מע"מ (להלן: "סכום הרכישה")". לאור האמור בזיכרון הדברים ולאור קביעתו כי הוא מהווה הסכם מחייב, אני קובעת כי התובע חויב בתשלום תמורה בסך של 200,000 ₪ כולל מע"מ ולא מעבר לכך.

ה.האם התובע או הנתבעת זכאים להשבה של סכום הפשרה ששולם על ידם במסגרת תביעת עובדות העסק בבי"ד האזורי לעבודה בחיפה?

128.לטענת התובע, סוכם בזיכרון הדברים כי על הנתבעת לשאת במחצית מתביעות העובדים ואילו הנתבעת טוענת כי סוכם בין הצדדים שלא תישא כלל בעלות תביעות העובדים.

129.סעיף 6 לזיכרון הדברים קובע כי:

"בכל הקשור לתביעות עתידיות של עובדי העסק, יחויבו הצדדים ביחד ולחוד ע"פ החלטת בית המשפט ו/או כל תוצאה אחרת שתושג בגישור או פשרה."

130.לשון זיכרון הדברים ברורה ולפיה חיוב התובע והנתבעת יבוצע "ע"פ החלטת בית המשפט ו/או תוצאה אחרת שתושג בגישור או פשרה". כוונת הצדדים מסעיף זה עולה בבירור גם מתמליל פגישת ההתמחרות בה הוסבר כי על מנת שיהא לשניהם אינטרס שלא לעודד את העובדים להגיש תביעות, הרי ששניהם ייתבעו והחיוב יבוצע בהתאם להחלטת בית המשפט. הוסבר לצדדים כי זהו סיכון ששניהם לוקחים יחדיו (עמ' 15, ש' 1-27 ועמ' 116, ש' 1-6 לתמליל פגישת ההתמחרות).

131.חרף טענות הצדדים, ברי כי לא נקבע מפורשות כי כל אחד מהצדדים יישא במחצית החיוב בדיוק ומאידך לא נקבע כי הנתבעת לא תישא בכל עלות הקשורה לעובדים. משמעות ההסכמה הינה כי החלוקה תבוצע בהתאם להחלטת בית המשפט.

132.במקרה שלפניי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובע יישא ב- 60% מסכום הפשרה והנתבעת – 40%. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד ולכן, יש בו בכדי לחייב את הצדדים כתוצאה שהושגה בפשרה ו/או כתוצאה שהושגה בפשרה וניתן לה תוקף של פסק דין.

133.אשר על כן טענות שני הצדדים בעניין זה, נדחות ואין מקום להורות על השבת כספים לאף אחד מהצדדים.

ו.האם פעולות הנתבעת מהוות הפרה של הזכות לפרטיות של התובע?

134.התובע טוען כי בפרסום תמונות של שמלות של העסק ושל כלות שקיבלו שירותים מהעסק, בדף הפייסבוק של הנתבעת, יש משום הפרה של הנתבעת את הזכות לפרטיות של התובע. התנהלות הנתבעת נועדה למטרות רווח ופרסום העסק שהוקם על ידי הנתבעת.

135.סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981, מגדיר מהי פגיעה בפרטיות. בסעיף 2(6) לחוק נקבע כי פגיעה בפרטיות תהיה גם עקב: "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח".

136.הנתבעת הודתה במעשים האמורים, אך פטרה עצמה בטענה כי מדובר בשמלות שבעיצובה. הטענה בעניין זה נדחתה כאמור, מאחר ועם מכירת העסק נמכרה גם תכולת העסק והמוניטין שלו. משכך, גם הקניין הרוחני הנובע מעיצוב השמלות על ידי הנתבעת נמכר לתובע ושייך לו.

137.חוק הגנת הפרטיות נועד, בין היתר, להגן על אדם כנגד שימוש בתמונתו שלו או בשמו שלו, תוך מתן פיצוי בגין הפגיעה הרגשית, הנפשית שנגרמה לו ולא בגין פגיעה כלכלית עסקית.

138.דווקא פסה"ד אליו הפנה התובע, ע"א 8483/02‏ אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ''ד נח(4) 314, מבחין בין הפגיעה ברגשות ובפרטיות, לבין הפגיעה בזכות הכלכלית וזכות הפרסום, שאינה חוסה תחת חוק הגנת הפרטיות. שם נקבע:

"33. אין אריאל מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו – מבקש הוא למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל. תר הוא אחר אינטרס כלכלי-כספי, ולא אחר אינטרס אישי- רגשי. אין זו הפגיעה ברגשותיו שהוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו."

139.במקרה דנן, מתקבל הרושם הברור כי התובע ביקש למנוע את השימוש בתמונות על מנת שלא יפגע האינטרס העסקי שלו, ועל מנת שלקוחות לא יעברו לבית העסק של הנתבעת אלא יישארו בעסק התובע. משכך, וכפי שאף עולה מפס"ד הנ"ל, אין רלבנטיות במקרה דנן לחוק הגנת הפרטיות כי אם להוראות חוק אחרות העוסקות בפגיעה בזכויות קניין רוחני ו/או בעשיית עושר ולא במשפט. ודוק, פרסום תמונות של שמלות של עסק, אינם בגדר המקרים שחוק הגנת הפרטיות נועד להגן עליהם, ולפיכך עילה זו נדחית בזאת.

140.למעלה מן הנדרש יצוין כי ממילא לא ניתן לפסוק בגין אותם מעשים של הנתבעת, פיצוי כפול. בגין הטענה לשידול לקוחות באמצעות הפרסום האמור בדף הפייסבוק של הנתבעת, ייקבע כאמור כי הופר סעיף 7 לזיכרון הדברים ובהמשך פסק הדין נקבע בשל כך פיצוי לתובע.

ז.מהם הסעדים להם זכאי התובע?

141.לטענת התובע הנתבעת הפרה את סע' 7 להסכם הקובע פיצוי מוסכם של 50,000 ₪ והן את סע' 10 להסכם הקובע פיצוי נוסף בסך של 50,000 ₪. לכן יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

140.כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת אכן הפרה את שני הסעיפים הנ"ל. אולם, התובע לא הביא ולו ראשית ראייה באשר לנזק שנגרם לו בעקבות הפרות אלו.

141.הסעיפים הנ"ל קובעים כי ישולם פיצוי מוסכם ללא צורך בהוכחה, ברם כידוע שיעור הפיצוי המוסכם נתון לביקורת בית המשפט. בית המשפט רשאי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם, ככל שיתרשם כי אין יחס סביר בין סכום הפיצוי שנקבע לנזק שניתן היה לצפותו.

142.המסגרת הנורמטיבית להפחתת פיצוי מוסכם שנקבע על ידי הצדדים מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), הקובע כדלקמן:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."

143.התערבות בית המשפט בפיצוי מוסכם שנקבע ע"י הצדדים, תצומצם למקרים בהם לא נמצא יחס סביר בין הסכום לבין הנזק הצפוי וכן למצבים בהם נראה כי עסקינן בתניה גורפת:

"המבחן להתערבותנו הוא... אם הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה, והפרה אינה אלא אותה הפרה שבגינה נתבע הפיצוי "(ע"א 126/84 ד' יצחקי ואח' נ' מ' שור ואח', [פורסם בנבו] עמ' 627). כאשר מדובר בתניית פיצויים מוסכמים גורפת, ללא אבחנות, התניה חשופה לביקורת בית המשפט: "העיקרון שנקבע הוא זה, שתניית פיצויים גורפת "תחשוף את שיעור הפיצויים לביקורתו של בית משפט לפי סעיף 15(א)... "חשיפה לביקורת", קרי, קירוב תניית הפיצויים למסגרת התניות שיש להפחית את שיעור הפיצויים שבהן, בהיותה תניה שבה נקבע שיעור פיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. קביעתה של תניית פיצויים פלונית כ"גורפת" היא בת-משמעות, כמסתבר, אף בנושא נטל הראיה: ברגיל נטל הראיה הוא על הטוען כי תניית פיצויים פלונית היא בלתי סבירה (ראה להלן). היותה של התניה "גורפת" מקלה על אותו נטל, ואולי אף מסירה אותו, משל הדבר מדבר בעד עצמו"

(עא 4481/90 ישראל אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ , מז (3) 427)).

144.במקרה דנן, הנתבעת לא חתמה על הסכם סופי ודרשה שינויים שיש בהם כדי חזרה מהאמור בזיכרון הדברים: הדרישה להוספת רכיב המע"מ ואי המצאת חשבונית מס, הדרישה למחיקת האחריות לתשלום לעובדים וכן הדרישה לקבל כספים נוספים.

145.גם לפי טענת התובע, הרי שההסכם המפורט נועד לפירוט בלבד וככל שלא נחתם, הרי שזיכרון הדברים מחייב ודי בו, שכן במסגרתו נקבעו כלל ההסכמות המהותיות. בנסיבות אלו, ספק אם נגרם נזק לתובע רק מעצם אי החתימה על הסכם מפורט.

146.מנגד, ברי כי הימנעות הנתבעת מהמצאת חשבונית מס בגין התמורה ששולמה לה, מאחר וזו האחרונה דרשה תוספת כספים כתנאי להוצאתה, מהווה חזרה מתנאי זיכרון הדברים וגורמת בהכרח נזק לתובע. בהעדר חשבונית מס התובע לא יוכל להזדכות על המע"מ ששילם בגין התמורה בסך 200,000 ₪. המע"מ ביחס לתמורה ששולמה מסתכם בסך 29,060 ₪.

147.באשר לפניה ושידול לקוחות העסק לא הוכח נזק שנגרם בפועל לתובע, שכן התובע לא הצביע על לקוח ו/או לקוחות ספציפיים שעברו מהעסק שלו לנתבעת בעקבות שידוליה. עם זאת, אין חולק כי בעקבות השידול שכלל , בין היתר, שינוי שם דף הפייסבוק משם העסק לשם העסק החדש של הנתבעת, הפנייה ללקוחות העסק ופרסום תמונות של שמלות וכלות של העסק, קיים פוטנציאל ממשי לנזק לעסק התובע. נוכח הפיצוי המוסכם שאינו דורש הוכחת נזק, יש לקבוע כי התובע רשאי לקבל פיצוי בגין הפגיעה בפוטנציאל זה.

148.מעבר לאמור הנתבעת הודתה בקבלת שתי שמלות שלא החזירה לתובע עד כה. שמלות אלה הינן קניינו של התובע. שוויין של השמלות לא הוכח ואולם, מתמליל הפגישה עולה כי מדובר בעלות של 2,000 ₪ לכל היותר לכל שמלה, שכן מדובר בשמלה משומשת.

149.יש להתחשב בנזק שנגרם לתובע בגין שתי שמלות משומשות אלו, קרי, הנזק לפוטנציאל ההכנסות הצפוי מהן בגין אי השכרתן ללקוחות העסק. התובע לא הוכיח את פוטנציאל ההכנסות הצפוי בגין שתי השמלות שלא הושבו לידיו ואולם הנתבעת מודה, כהודאת בעל דין, כי שוויה של כל שמלה משומשת היא 2,000 ₪ (ר' בעניין זה עמ' 13-17 לתמליל פגישת ההתמחרות). אי השבת השמלות מהווה הפרה של סעיף 4 לזיכרון הדברים, לגביו לא חל סעיף פיצוי מוסכם. לאור האמור אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין שתי שמלות אלו, בסך של 4,000 ₪, וזאת בנוסף לפיצוי המוסכם כפי שייקבע להלן.

150.השוואת סעיפי הפיצוי המוסכם המסתכמים בסך של 100,000 ₪, לתמורה נשוא זיכרון הדברים המסתכמת בסך של 200,000 ₪ כולל מע"מ, ולשווי העסק כולו, כפי שהוערך ע"י הצדדים בסך של כ- 500,000 ₪ (ראה עמ' 75 לתמליל פגישת ההתמחרות), מלמדים כי סך הפיצוי המוסכם בגין שני הסעיפים מהווה כ- 20% משווי העסק.

151.בהתחשב בכך שגם ללא ההסכם הממצה עליו סירבה הנתבעת לחתום, ניתן היה לבצע את פירוק השותפות ולהמשיך את ניהול עסקו של התובע על בסיס זיכרון הדברים בלבד, ובהתחשב בכך שהנזק העיקרי שהוכח בגין אי החתימה על ההסכם הממצה הינו אי קבלת חשבונית בגין התמורה, ומאידך בהתחשב בניסיונות השידול הברורים של הנתבעת את לקוחות העסק, אני רואה לנכון להתערב ולהגביל את סכום הפיצוי המוסכם הכולל בגין הפרת סעיפים 7 ו- 10 לזיכרון הדברים לסך של 75,000 ₪ בלבד.

152.לסיכום, התובע זכאי לקבל מהנתבעת פיצוי כולל בסך של 79,000 ₪.

סוף דבר

153.התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה. הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 79,000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת.

ככל שלא ישולם הסכום האמור תוך המועד שנקבע, הוא יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

154.מהנימוקים שפורטו לעיל, הנני מורה כי התביעה שכנגד נדחית.

155.בגין קבלת התביעה העיקרית בחלקה ודחיית התביעה שכנגד, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 5,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ +מע"מ, המהווים סך של 17,550 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.

ככל שלא ישולם הסכום האמור תוך המועד שנקבע, הוא יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ח, 11 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.