ת"א 52963-07-14 ש.כ. נ' ל.כ ואח'

תביעה זו עניינה תשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כניזוק משני בעקבות תאונת דרכים שארעה לבנו, אשר גרמה לו, לטענתו, לאוטם שריר הלב והסבה לו נזק פיזי ממשי.

תמצית העובדות

1. התביעה הוגשה נגד נהג הרכב – בנו של התובע שנהג ברכב בו ארעה התאונה (להלן גם: "הנפגע") וכנגד הנתבעת-2 - מבטחת רכב הנפגע (להלן: "הנתבעת"), בהתאם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. הצדדים חלוקים ביניהם בעניין אחריות הנתבעת לפצות את התובע כניזוק משני ובשאלת קיום התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בעניין רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן (30/7/1990)) (להלן: "עניין אלסוחה") ובפסיקה הרבה שבאה לאחריו.

3. בישיבת ההוכחות שנשמעה בתיק העידו התובע, הנפגע ואחיו, שליווה את התובע למקום התאונה. הנתבעת הסתפקה בהגשת תיק מוצגים מטעמה.

4. מן הראיות שהוגשו ונשמעו בתיק עלו העובדות הבאות:

   א.התאונה ארעה בתאריך 31/12/2010, בערב שבת, לאחר שבני המשפחה אכלו ארוחת ערב משפחתית. הנפגע, עזב את הבית ונסע לאחר הארוחה.

   ב.לערך בשעה 22:00, התקשר הנפגע לתובע ואמר לו שהיה מעורב בתאונת דרכים, ניסה להרגיעו וביקש ממנו שיבוא למקום.

   הנפגע, ציין בתצהירו, כי כאשר התקשר לאביו והזעיק אותו למקום התאונה, ניסה להרגיע אותו בטלפון שהכל בסדר, כי ידע שיבהל מאוד כשיגיע למקום ויראה את המראות בזירת התאונה.

   גם בעדותו חזר הנפגע על כך שבעת שיחת הפלאפון השתדל להרגיע את אביו (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 10/5/16, שורה 2, 15).

   ג.לטענת התובע, סבר שאם בנו מתקשר אליו כנראה מדובר במשהו רציני, שכן מדובר לטעמו בילד גדול שיודע להסתדר לבד (שם, עמ' 7, שורות 27-28).

   ד.התובע נסע למקום התאונה עם בנו השני, אחיו של הנפגע. הנסיעה למקום התאונה ארכה 10-15 דקות (סעיף 4 לתצהיר התובע, סעיף 4 לתצהיר אחיו של הנפגע).

   ה.לטענת התובע הייתה לו תחושה לא טובה לאורך הנסיעה. כמו כן, עם הגיעם למקום ראו השניים מרחוק את אורות האמבולנסים והמשטרה ולטענת התובע נלחץ מאוד. לטענת התובע ובנו, כאשר הגיעו למקום הרכב השני המעורב נטה על צידו והנוסעים בו היו עדיין לכודים (תצהירו של התובע, סעיף 4).

   לתיק בית המשפט הוגשו תמונות הרכבים שנפגעו בתאונה המלמדות על נזק כבד לשני כלי הרכב.

   ו.מן הראיות עלה, כי בהגיע השניים למקום, הנפגע עמד על רגליו, הם הספיקו לדבר איתו מספר מילים, הנפגע אמר שיש לו כאבים בחזה ואז פונה על ידי האמבולנס שהיה במקום.

   אחיו של הנפגע מסר בתצהירו, כי כאשר הגיעו למקום, ראו שרכב הנפגע מרוסק מקדימה ואז הבחין שאביו נכנס ללחץ ולאי נוחות ואפילו הפסיק לדבר, המצב המשיך גם לאחר שראה שהנפגע עומד על הרגליים. עוד הוסיף העד, כי נגשו לנפגע, החליפו עמו מספר מילים והוא אמר שהוא סובל מכאבים אבל בסך הכל מצבו בסדר.

   בעדותו חזר אחיו של הנפגע על כך, כי כבר בדרך כאשר הגיעו למקום, אביו נראה לחוץ (שם, עמ' 6, שורה 16), כי ראו אותו עומד על הרגליים, והספיקו לדבר איתו שיחה די קצרה (שם, שורה 20, 25).

   ז.האב והבן השני שליווה אותו, בחרו שלא להצטרף לנסיעה באמבולנס עם הנפגע לבית החולים, אלא לנסוע אחריו ברכבם. בעדותו הסביר הבן: "החלטנו לנסוע אחרי האמבולנס עם הרכב שלנו. זה לא של. היה צריך החיאה. לא ראיתי שהוא נמצא בסכנת חיים שאני צריך להחזיק את ידו באמבולנס. אז נסענו עם הרכב שלנו" (שם, עמ' 7, שורות 3-2).

   ח.מתצהירו של התובע עולה, כי סמוך לאחר שהנפגע פונה באמבולנס, התובע החל לחוש לא טוב, הזיע הוריד את הז'קט, חש כאבים בחזה, וכוחות מגן דוד אדום שהיו במקום פינו אותו מהמקום כשהוא סובל מאוטם לבבי (תסמונת כלילית חריפה) לבית החולים, שם אושפז במשך ששה ימים ולאחר מכן המשיך במעקב רפואי.

   אחיו של הנפגע מסר בעדותו, כי הם הגיעו כבר לרכב, אביו נכנס למושב הנהג, ואמר שיש לו כאבים בחזה, אז הוא יצא וקרא לאחד האמבולנסים שיבואו לבדוק אותו (שם, עמ' 7 שורות 10-9).

   ט. בדיעבד הסתבר, כי למרבה המזל פגיעתו של הנפגע לא הייתה קשה, בהגיע מד"א למקום סבל הנפגע מפציעה באזור הראש, חזה ובטן, היה בהכרה מלאה, התלונן על כאבים עזים בבטן ובחזה, טופל במקבע ראש וצווארון ולוח גב. לאחר בדיקות שעבר בחדר מיון ואשפוז למשך יום לצורך השגחה שוחרר הנפגע לביתו.

   בתצהירו פרט הנפגע, כי סבל מחבלה בראש ובפנים עם שטף דם בגשר האף, חבלה בחזה עם כאבים ורגישות, שברים בצלעות (שאובחנו מאוחר יותר), חבלה לאורך עמוד השדרה, חבלה בבטן עם כאבים וכן קרע חלקי בגיד הכתף (שאובחן מאוחר יותר).

   תביעתו של הנפגע הסתיימה בפשרה למול חברת הביטוח תשלום פיצוי בסך של 68,000 ש"ח.

   מהתיעוד הרפואי שהוצג עולה כי גם הנהג ברכב המעורב, לא נפגע באופן קשה ומן העדויות עלה כי הייתה נפגעת נוספת שאושפזה במחלקת טראומה (ראו עדותו של הבוחן, שם, עמ' 4, שורות 6-5).

   בוחן תאונות הדרכים שהעיד בתיק, סיווג את התאונה כתאונה קשה, נוכח אשפוז של אחת הנפגעות למשך 24 שעות (פרוטוקול הדיון, בעמ' 4 שורות 6-5).

5. לסיכום ההתרחשות, לא למותר להביא את הדברים מפיו של התובע עצמו, כפי שתוארו בעדותו (שם, עמ' 7, שורה 18 ואילך):

   "ש.ישבת באולם ושמעת את עדויות שני בניך. הם תיארו נכון את הדברים?

   לי זה חקוק יותר חזק. בקווים כלליים הם תיארו. כשראינו את ל. בקושי נתנו לו נשיקה, מרחוק כשראינו את המכונית זו הייתה זוועה, אבא רק יכול להרגיש את זה, אמבולנסים, האור, הגשם, הכל היה מעורבב יחד. אף אחד לא יודע מה הרגשתי באותה שניה. הרגשתי אסון. אחרי הנשיקה, כשהרגשתי לא טוב, אמר לי תומר תוריד את הז'קט והכנס לאוטו, הוא לא נתן לי לצאת. לא רציתי לעלות לאמבולנס, נהג האמבולנס התח. שאעשה א.ק.ג. ואמר לי אתה עובר התקף לב נרחב ביותר.

   ש.אתה אומר שכשנסעתם ברכב שלך, התקרבתם למקום, כבר כשראית את הרכב ואת אורות המשטרה והאמבולנסים זה הלחיץ אותך?

   ת.הטלפון כבר הלחיץ אותי. כשילד בגילו אומר עשיתי תאונה, הוא לא ילד בן 12, הוא ילד גדול. אמרתי לעצמי שאם הוא מצלצל זה משהו רציני.

   ש.אתה מסכים גם איתי ואתה אומר אפילו עוד קודם בטלפון התחלתי להילחץ?

   ת.נכון.

   ש.כשאתם מגיעים למקום ומדברים עם ל. , כמה שניות דברתם?

   ת.כן, תיכף בא אמבולנס ולקח אותו והתוכנית הייתה שניסע אחריו עם האוטו. קודם כל תומר הרגיש שאני לא מרגיש טוב, ואני אמרתי עזוב זה יעבור, אני לחוץ, זה יעבור. אדם שעבר טראומה מספר את האמת שלו".

   ובהמשך (שם, עמ' 8, שורות 32-29):

   "ש. את הרכב השני שהיה בתעלה באירוע ראית?

   ת.ראיתי אותו מרחוק, תומר לא נתן לי להסתובב, אמר לי אבא אתה נכנס לאוטו.

   ש.איך ידעת שהנוסעים לכודים?

   ת.שמעתי צעקות מהקדילאק שלי על הכביש ראיתי ושמעתי, זה היה מחזה מחריד".

6. עדויות התובע ובניו מהימנות בעיני. ניכר, כי הם תיארו נכוחה את מהלך ההתרחשות במועד התאונה, התרגשותו וסערת רוחו של התובע ניכרה עליו גם בעת מסירת העדות, גם בעדות בעניינים אחרים עשה התובע רושם מהימן וניכר, כי השיב את האמת גם כשהדבר נגד את האינטרס שלו ואף לא תאם בהכרח את האמור בתצהירו. בנסיבות אלה, אני קובעת כי מהלך האירועים כפי שתואר על ידי התובע ושני בניו, הוא זה שארע.

7. פרופ' אליעזר קפלינסקי שמונה כמו כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הקרדיולוגיה, הסביר בחוות דעתו, כי אוטם בשריר הלב, מתרחש ברוב המוחלט של המקרים על רקע טרשת עורקים המקננת בעורקים הכליליים של הנפגע בזה עשרות שנים. הטרשת עצמה מתבטאת בצמיחתם של רבדים טרשתיים המייצרים בהדרגה את חלל העורק, רובד כזה נותר יציב במבנהו במשך שנים רבות, גם אם הוא ממשיך לצמוח ולהצר את העורק הכלילי, עד אשר מתפתחת תמונה קלינית המתבטאת בסיבוכים כגון תעוקת חזה יציבה או בלתי יציבה, התקף לב ואף מוות.

   פרופ' קפלינסקי הוסיף ותאר בחוות דעתו את תהליך התהוות אוטם שריר הלב והוסיף, כי הספרות הרפואית קבלה זה מכבר שהמנגנון הגורם לערעור פתאומי של הרובד הטרשתי יש והוא קשור בגירוי פתאומי וחזק של מערכת העצבים הסימפתטית, זאת עקב מאמץ גופני חריג בעוצמתו או עומס נפשי בעל עוצמה וממדים חריגים. כל אלה מביאים לעליה בקצב הלב, עליה בלחץ הדם, הפרשת אדרנלין ונוארדנלין, נטית יתר של הדם להיקרש, נזק לציפוי הפנימי של כלי הדם ולעיתים אף עווית של העורק הכלילי הנגוע. התוצאה – התבקעות קליפתו של הרובד הטרשתי, ערעור ביציבותו ותחילתם של התהליכים העלולים להביא ליצירת קריש הדם במקום הפגוע. משכך, אירוע בעל עוצמה נפשית ו/או גופנית חריגה עלול לגרום הן להתפתחות תעוקה בלתי יציבה והן להתפתחות אוטם בשריר הלב.

   אשר לקשר לתאונה קבע המומחה, כי לקביעת קשר סיבתי בין אירוע חריג לבין התפתחות התקף לב חייבים להתקיים שני תנאים: האחד – היות האירוע בו מדובר חריג בעוצמתו. השני – צמידות ההתפתחות של הסימפטומים של התקף הלב סמוך לאירוע החריג. המומחה הוסיף, כי תיאור האירוע שהתרחש במועד התאונה תואם לעניות דעתו אירוע חריג ביותר בעוצמתו, אף שההכרעה בעניין נתונה בידי בית המשפט. כאבי החזה התפתחו מיד עם הגעתו של התובע לאזור התאונה ובכך מתקיים התנאי השני. משכך, ניתן לקבוע, כי באם אמנם יוכר האירוע כחריג אזי צמידות הסימפטומים לאירוע מאפשרת לקבוע קשר סיבתי ברור בין התאונה להתקף הלב בו לקה התובע ולראותו כהתקף לב הנובע מהתאונה בה מדובר.

   אשר לנכות קבע המומחה, שמצבו של התובע יציב וההגבלה בחיי היומיום יחסית קטנה, המומחה העריך כי נכותו של התובע הינה בחומרה של 25% לצמיתות בהתאם לנאמר בסעיף 9 (1) ג II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") על פיו "מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד" (דרגה תפקודית ראשונה)".

   אשר לעתיד, ציין המומחה, כי טרשת העורקים היא מחלה המתפתחת מאוד לאט וסיבוכיה מתרחשים באחוזים בודדים לשנה. עם הטיפול המודרני בחולי לב נראה שמצבו של התובע יציב למשך שנים לא מעטות.

   המומחה הוסיף, כי בעבודתו הנוכחית אין לתובע מגבלות משמעותיות. כאמור, התובע מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ מיוחד.

8. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88)). בענייננו כאן, עיון בחוות הדעת מלמד שמדובר בחוות דעת מעמיקה ויסודית. איש מהצדדים לא ראה צורך לזמן את המומחה לחקירה ולא בכדי, ברי הוא כי המדובר בחוות דעת מבוססת היטב. בנסיבות אלה, אין לי אלא לאמץ את האמור בחוות הדעת ולקבוע, כי קיים קשר סיבתי בין האירועים במועד התאונה לבין אוטם שריר הלב בו לקה התובע, וכי נותרה בתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 25% ומגבלות תפקודיות שעקרן בצורך להימנע ממאמצים מיוחדים, כמפורט בחוות הדעת.

9. בעניין אלסוחה, נקבעו, כידוע, ארבעה תנאים לצורך הכרה בפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לניזוק משני-עקיף, כדלקמן: זהות התובע; התרשמות ישירה מן הארוע המזיק; מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק; פגיעה נפשית שבהמשך הורחבה גם לפגיעה פיזית חמורה.

   לטענת התובע, מתקיימים בעניינו כל ארבעת התנאים. הנתבעת טוענת, כי אין להרחיב את הלכת אלסוחה על ארועים בהם הנפגע הישיר לא נפגע בצורה משמעותית, בין אם נראה זאת כחלק מן המבחנים השני והשלישי ובין אם נקבע שיש לראות בכך תנאי חמישי. כן טוענת הנתבעת שלא התקיים התנאי הרביעי, שכן הנזק אינו עומד במידת החומרה שקבעה הפסיקה, ככזו המצדיקה הכרה בתובע כנפגע-משני על פי הלכת אלסוחה.

   בשים לב לגדר המחלוקת בין הצדדים אדון תחילה בשאלה האם יש להכיר בתובע כנפגע משני בתאונה ותחילה ארחיב כמעה בטענות הצדדים.

   טענות הצדדים

10. בשים לב להלכות ולתנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה ופסיקה שבאה לאחריה, מדגישה הנתבעת, כי יש לבחון בחינה זהירה של כל מקרה ומקרה, משום שפריצת הסכר במקרה אחד תוביל לפריצה במקרים נוספים ובסופו של יום לשטפון. לטעמה של הנתבעת, אם נקבל את התביעה הנדונה נצטרך לקבל גם תביעה של אמא שבנה רץ לכביש ורכב רק חלף לידו באופן שהוא כלל לא נפגע והיא רק שמעה על כך כשבאה לאסוף אותו וחשה הלם ופחד.

    הנתבעת טוענת, כי בשים לב לפסיקה האנגלית עליה התבססה הלכת אלסוחה, מעבר למבחנים הברורים יש חובה שהאירוע יצור פחד סביר ((REASONABLE FEAR אצל הנפגע. לטעמה, הכוונה במילים פחד סביר מלמדת על עוצמת הנזק שיכולה להיגרם לנפגע הישיר. לטענת הנתבעת, יש הבדל בין מקרה שבו נוסע האב מאחורי הרכב שבו נוהג בנו וזה מעורב בתאונה ורכבו נפגע קשות והאב רואה את בנו מחולץ מהרכב וחש בהלם עד שהוא לוקה בליבו, גם אם בסופו של דבר הבן יצא ללא פגע, לבין מקרה כמו בענייננו, בו יש מרחק זמנים לא מבוטל.

    לטעמה של הנתבעת, אם כן, יש לעשות בהקשר זה שימוש במבחן הצפיות ולבחון האם אדם סביר היה צופה שהמעשה הנזיקי יגרום לנזק שנגרם בפועל במסגרת אותן נסיבות. הדרישה היא להלם שהיה צפוי באורח סביר בנסיבות העניין.

    הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי המקרה הנדון אינו יכול להיכנס לתוך מבחני הציפיות הסבירה לא רק בגלל העדר פגיעה ממשית בנפגע הישיר, אלא בגלל פער הזמנים ומה שקרה בתוך אותו פער זמנים, כאשר בין ההודעה על התאונה לבין הגעת התובע, הנפגע משוחח עם התובע, מרגיע אותו, פוגש בתובע במקום וניתן להיווכח שהנזק האמיתי הוא לפח ולא לגוף.

    הנתבעת כמובן מודעת, כי עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים, ואיננו עוסקים בהתרשלות ואולם לטעמה, הבסיס הוא שהנזק יהיה תוצאה מסתברת של התשתית העובדתית וזה פשוט לא יכול להתקיים כאשר מדובר בנפגע ישיר שפגיעתו היא מינורית, כאשר ישנו פער זמנים לא מבוטל בין האירוע הנזיקי לבין התוצאה שלו כאשר בתווך למד התובע שמצבו של הנפגע הישיר תקין.

    לטעמה של הנתבעת, יש לבחון את התקיימות התנאים בהלכת אלסוחה בהרמוניה, כך אם התנאי הקרבה בזמן ובמקום מתקיים באופן חלש, אזי יש להקפיד מאוד במבחן ההתרשמות הישירה, שגם הוא מתקיים באופן חלש ומשכך המקרה לא נכנס בגדר ההלכה.

    לחלופין, טוענת הנתבעת, אין מניעה להוסיף תנאי חמישי, שעניינו מהות הפגיעה בנפגע הישיר, ולקבוע, כי במבחן הצפיות לא ניתן לקבל נזק מהותי שנגרם לקרוב נעדר כאשר הפגיעה הבסיסית בנפגע הישיר היא קלה ביותר, שעה שהמבחן הוא מבחנו של האדם הסביר והשאלה היא האם האדם הסביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק שנגרם. לטעמה של הנתבעת יש לקבוע כי רק בהינתן פגיעה במשמעותית בנפגע הישיר תחול הלכת אלסוחה.

    מוסיפה עוד הנתבעת כי עסקינן במקרה בו המזיק והניזק חד הם, האב תובע את בנו, כאשר במשטר נזיקי רגיל, לא היה בידי האב לתבוע את בנו ולא היה זכאי לפיצוי, ככל שהבן לא היה מבוטח.

    לבסוף טוענת הנתבעת, כי לא מתקיים התנאי הרביעי, שכן פגיעתו התפקודית של התובע בהתאם לחוות הדעת אינה עולה כדי פגיעה קשה המצדיקה פיצוי בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכה.

11. לדברים אלה משיב התובע, כי בהלכת אלסוחה קיימת התייחסות אך ורק לעוצמת הנזק הישיר שנגרם לנפגע המשני ואין בה כל תנאי באשר לעוצמת הפגיעה והנזק שנגרם לנפגע הישיר, מה גם שבהלכת אלסוחה עצמה, מתייחס בית המשפט העליון להלכה האנגלית, שם נקבע שהפגיעה צריכה לנבוע ממעשה רשלני אשר גרם לפגיעה פיזית או חשש לפגיעה כאמור לאדם אחר שאינו הנתבע עצמו. כמו כן, בהתייחס לחובת הזהירות המושגית כלפי הנפגע המשני מתייחס בית המשפט לאפשרות שהפגיעה של הנפגע המשני תהא חמורה יותר מזו של הנפגע הראשוני.

    התובע טוען, כי יש לשים את הדגש על נזקו של הנפגע העקיף ואופן גרימתו ללא קשר לטיב פגיעתו של הנפגע הישיר, בין אם פגיעתו הייתה קשה ובין אם לאו, בין אם החלים הימנה כליל ובין אם נפטר בעקבותיה והדבר אף מתחייב משורת ההגיון, שעה שהנזק הנפשי או הפיסי של הנפגע העקיף נובע מאופן תפיסתו הסובייקטיבית את התרחשות התאונה והנזק הצפוי ממנה לבן משפחתו ולא ניתן לקבוע לכך מדדים מדוייקים.

    התובע מדגיש, כי במועד בו לקה באוטם בליבו לא היו בידיו נתונים מדויקים באשר לטיב הפציעה של בנו, וגם באופן אובייקטיבי, אין המדובר באירוע של מה בכך, כי אם בתאונה רצינית ביותר, עם נפגעים, כלי רכב הרוסים, אמבולנסים וניידת משטרה שהגיעה למקום. משכך, גם אם ראה התובע במשך מספר שניות את בנו כשהוא מחוץ לרכב ועומד על רגליו אין בכך כדי להקהות את עוצמת החוויה הקשה שחווה בשטח ואין להוציאו ממעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי.

    התובע מדגיש עוד, כי הניסיון לנתח בדיעבד את מנגנון הבהלה אצל התובע ברגעי הלחץ שבו היה נתון הינו מלאכותי שלא לומר מופרך.

    לטענת התובע, מבחן הצפיות אינו רלוונטי כלל לענייננו שכן איננו עוסקים בעוולה נזיקית ובמעוול, אין כאן רשלנות או חובת זהירות כלשהי, ועל כן לא ניתן לדון בשאלה אם נזקו של התובע היה צפוי כתוצאה מסתברת מהתנהגות רשלנית של הנתבע, ומשכך המבחן הנכון הוא מבחן הסיכון ובהקשר זה, כפי שנפסק בהלכת אלסוחה השאלה היא מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע כי מתקיים מבחן סיכון, כל תוצאה מזיקה הנופלת לאותו מתחם מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש.

    יתירה מזו טוען התובע, כי גם אם שאלת הצפיות הייתה רלוונטית, הרי שהתשובה לה חיובית, אדם סביר יכול בהחלט לצפות, כי עקב תאונת דרכים שבה היה מעורב פלוני עשוי להיגרם נזק נפשי או פיזי גם לאביו של הנפגע, שמזדמן לזירת האירוע זמן קצר לאחר מכן וחזה במו עיניו בתוצאותיה, מה גם שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע שהתרחשו הלכה למעשה אלא לאופיו הכללי על פי תכונותיו העיקריות, לכן אין נפקות לשאלה אם הבן היה מחוץ לרכב עומד או יושב בהכרה או לאו.

    התנאי הרביעי לטעמו של התובע הוא המסננת הנדרשת, להוצאת כל אותם מקרים בהם הנזק אינו עומד בדרישות שנקבעו בהלכה ולטעמו מתקיים גם תנאי זה, שכן המדובר בנכות משמעותית, ומגבלה קשה בחיי היום יום.

    שני הצדדים כאחד מפנים להלכות אנגליות וחקיקה במדינות אחרות שנזכרו בפסיקה ובספרות, זה בכה וזה בכה.

    דיון והכרעה – האם יש להכיר בנפגע כנפגע-משני?

12. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים וטענותיהם, שמעתי את העדויות, בחנתי את הדין בסוגיה בפסיקת בתי המשפט ובמכלול נסיבות העניין באתי לידי מסקנה כי התובע עונה על הגדרת נפגע משני, כפי שפורט בהלכת אלסוחה ובפסיקה שלאחריה.

    הפסיקה גדרה את גדריהם של המקרים שבהם יוכרו נפגעים משניים, כך שקבוצת הנפגעים המשניים, יכולה להיות מצומצמת יחסית, מובהקת בדרך כלל ורק כזו שנגרם לה נזק ממשי שראוי לראותו כבר פיצוי. באתי לידי מסקנה, שהתובע נכנס בגדר קבוצה זו.

    אבהיר את טעמי ואבחן את התקיימות התנאים.

    התנאי הראשון: זהות התובע

13. אשר לתנאי הראשון, הנדרש לצורך הכרה בתובע כנפגע משני, שעניינו זהות התובע, אין מחלוקת של ממש. בהתאם לתנאי זה נדרשת קרבה משפחתית מדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני זוג) של הניזוק המשני לניזוק העיקרי. בענייננו, התובע הינו אביו של הנפגע, ומשכך תנאי זה מתקיים במלוא עוצמתו.

    התנאים השני והשלישי: התרשמות ישירה מן הארוע וקרבה במקום ובזמן

14. התנאי השני עניינו בהתרשמות ישירה מן האירוע המזיק. לפי תנאי זה נדרשת התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע הטראגי, כאשר הפסיקה הרחיבה וקבעה, כי זכאות הניזוק לפיצוי יכולה לקום גם כאשר ההתרשמות שלו מן האירוע הייתה מכלי שני ובלבד שהניזוק עמד בחושיו על תוצאותיו המיידיות של האירוע הטראגי והנזק היה צפוי בנסיבות העניין (ראו לדוגמא: עניין אלסוחה לעיל, 431; ע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם ח'טיב (11/4/96)).

    בפסק הדין בעניין ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470, 475 (1992) (להלן: "עניין שניידר"), נקבע בהתייחס לתנאי האמור, בין השאר:

    "דרישה זו, אשר הותוותה על דרך הצמצום בבתי המשפט של השיטות האנגלו-אמריקניות, מובנת על הרקע "כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין"... עם זאת, לא מצאנו, "כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין" (שם); שומה על בית המשפט "לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם ניזקו של התובע- אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני - היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע" (שם). לשם המחשה ציינו שם, כי אין לשלול את האפשרות של מתן פיצוי בנין נזק נפשי שנגרם, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי אודות התאונה, בוודאי לא בגין נזק כאמור שנגרם, למשל, תוך ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה"

15. לפי התנאי השלישי, נדרשת קרבה הן במקום והן בזמן, בין היווצרות נזקו של הנפגע המשני לבין הפגיעה בנפגע העיקרי. לעניין תנאי זה, חלה הגמשה בפסיקת בית המשפט העליון, כאשר נקבע כי אין לשלול את האפשרות שנזק אשר התהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת להבדיל מהלם מידי, יהא גם הוא בר פיצוי. התנאי דורש אם כן קיומה של "קירבה סיבתית" (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, (5.6.2007), פסקה 18 (להלן: "עניין לוי")).

    בפסק הדין בעניין שניידר, נקבע בהתייחס לתנאי האמור, בין השאר:

    "בהתייחס לתנאי אשר נקבע בפסיקה האנגלו-אמריקנית, לפיו נדרש כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות, קבענו, כי אין לתחום מראש את הקירבה הנדרשת: "להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה...

    הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום..."

16. בענייננו, כמפורט כבר לעיל, סמוך לאחר שעזב הנפגע את הבית, התקשר לתובע ובישר לו כי נפגע בתאונת דרכים, הבן ניסה להרגיע את אביו ואולם בד בבד ביקש את הגעתו למקום, התובע ובנו השני הגיעו למקום ולנגד עיניהם התגלו מראות התאונה, המכוניות ההרוסות, אנשים לכודים ברכב המעורב, אמבולנסים ומשטרה, והנפגע עצמו בזירת ההתרחשות, אמנם עומד על רגליו, אך כאוב, נזקק לקיבוע צוואר וגב וכן לפינוי באמבולנס. כמפורט כבר לעיל, סמוך לאחר הגיע התובע למקום התאונה לקה בליבו, והובהל לבית החולים.

    נסיבות אלה מעלות לטעמי, כי מתקיימים התנאים השני והשלישי - קיימת התרשמות ישירה סמוך לאחר האירוע ומתקיימת על פניה קרבה סיבתית מובהקת במקום ובזמן לנזק שנגרם לתובע.

    בניגוד לטענת הנתבעת, אינני מתרשמת, כי התנאים מתקיימים בעוצמה נמוכה. אכן יש פער זמנים בין שיחת הפלאפון לבין ההגעה לזירה, ואולם התובע הגיע לזירה בעיצומה של ההתרחשות, כשהרכבים הפגועים במקום ואפילו הנפגעים ברכב המעורב טרם חולצו מן הרכב, מדובר במי שהתרשם בחושיו – הן מההודעה על עצם התרחשות תאונת הדרכים, מיד לאחר התרחשותה והן מזירת ההתרחשות עצמה – כאשר בין ההודעה לבין ההגעה לזירה, עבר התובע כברת דרך בנסיעה לעבר מקום התאונה, חווה את הלחץ הנפשי באותו פרק זמן את ההתקרבות לזירת התאונה, חזה באורות המהבהבים של משטרה ואמבולנסים ובמראה המכוניות ההרוסות, כל זאת כאשר הוא יודע שבנו שלו מעורב בתאונה. אין אלא לחזור ולצטט את דברי התובע כלשונן בהקשר זה: "..מרחוק כשראינו את המכונית זו הייתה זוועה, אבא רק יכול להרגיש את זה, אמבולנסים, האור, הגשם, הכל היה מעורבב יחד. אף אחד לא יודע מה הרגשתי באותה שניה. הרגשתי אסון" (פרוטוקול, עמ' 7, שורות 21-20).

17. דא עקא, כפי שטוענת הנתבעת, בשתי ההזדמנויות הייתה אינדיקציה לכך שלמרבה המזל, מהות הפגיעה בנפגע אינה קטלנית ואפילו אינה קשה במיוחד. בהקשר זה, מעוררת הנתבעת את סוגיית הצפיות וסבירות התרחשות הנזק שנגרם לתובע לנוכח מהות הפגיעה של הנפגע הישיר, בין כחלק אינהרנטי מן התנאים הקיימים ובין כתנאי נוסף נדרש, בנסיבות שבהן כבר בשיחת הטלפון, ולאחר מכן בזירת האירוע עצמה, יכל לכאורה התובע להיווכח שחרף התרחשות תאונה שעשויה הייתה לגרום לנזק גופני כבד והנזק הכבד שנגרם לפח, הפגיעה בנפגע הישיר אינה קשה במיוחד, הוא דיבר תחילה בפלאפון, הרגיע את התובע ולאחר מכן, בהגיעם למקום ראו אותו עומד על רגליו ואף שוחחו עמו שיחה קצרה בטרם פונה לבית החולים, כאשר האב ובנו השני שנלווה אליו, לא ראו צורך לנסוע יחד עמו באמבולנס. משכך, סביר היה לחשוב, וכך גם העיד אחיו של הנפגע, שאף אם מידת הפגיעה הפיזית בנפגע לא התבררה עד תום באותה עת, לא מדובר היה בסכנת חיים.

18. טענותיה של הנתבעת מפורטות כדבעי ומעוררות מחשבה ואכן שקלתי אותן בכובד ראש, יחד עם זאת לטעמי, גם בהינתן שמידת הפגיעה בנפגע הישיר, היא אחד מן הפרמטרים, שיש להם משקל בבחינת ההכרה בניזוק המשני, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפני, בשים לב למכלול ההתרחשות מאז אותה שיחת פלאפון אומללה שבה הודע לתובע על התרחשות תאונת דרכים ועד להתרחשות הנזק הפיזי בתובע, בשים לב לאפיון ומהות הנזק הפיזי שנגרם לתובע ולמועדו, מתקיימים התנאים השני והשלישי המצדיקים הכרה בתובע כנפגע משני בהתאם לתנאי הלכת אלסוחה, אף אם היה יסוד מסויים לחשוב גם בזמן אמת שהפגיעה בניזוק הישיר אינה חמורה עד כדי הקמת סכנה לחייו.

    ראשית, לזכותה של הנתבעת יאמר, שאף היא עצמה אינה שוללת אפשרות, כי גם במקום של חוסר וודאות בנוגע לנזק שנגרם לניזוק הישיר, או אפילו העדר פגיעה תהא הכרה בזכותו של הנפגע המשני לפיצוי – כך הנתבעת עצמה מפנה למקרה בו האב נוסע ברכב אחרי בנו וחוזה במו עיניו בתאונת דרכים של רכב הבן, כאשר בסופו של דבר מסתבר שהפגיעה בבן אינה משמעותית. לטעמה של הנתבעת, מקרה זה נבדל מענייננו, שכן התובע לא היה נוכח בתאונה עצמה ולא חווה את רגעי חוסר הוודאות, שהרי כבר בשיחת הפלאפון, שמע את קולו של הבן שהרגיעו ואף כאשר הגיע למקום נוכח שהבן עומד על רגליו ומני אז שיחת הטלפון ועד הגיעו למקום עבר זמן המערער את התקיימות התנאים השני והשלישי.

    אכן יש שוני בין המקרים, שכן התובע לא נכח בעת התרחשות התאונה עצמה, רגעים שהם ללא ספק טראומטיים ועשויים להיות בעלי השפעה מכרעת, יחד עם זאת, מסכת ההתרחשויות במקרה דנן, מלמדת על מצב בו הועמד התובע בלחץ נפשי קיצוני – כך, מבריאות שלמה בה עזב הבן את הבית זמן קצר קודם לכן, קיבל התובע ידיעה על התרחשות תאונת דרכים, התובע העיד שפרש את שיחת הפלאפון, כשיחת מצוקה שכן הסיק שאם הבן שהוא גדול ועצמאי מתקשר ארע משהו רציני, מאז אותה שיחה ועד ההגעה למקום האירוע, אף שהתובע ידע ששוחח עם בנו, קיימת ללא ספק התרגשות, סערת רגשות ומידה טבעית של חוסר וודאות בנוגע למצבו של הבן; לעצם ההתקרבות למקום האירוע ומה שנגלה בעת ההגעה אליו, יש חשיבות לא מבוטלת, שכן הוכח שנגלה לעיני התובע מראה של כלי הרכב ההרוסים, מגן דוד המצוי במקום, רכב משטרה, לכודים ברכב הנוסף והנפגע הישיר אמנם על רגליו, אמנם משוחח מנסה להרגיע, אך עדיין מפונה לבית החולים וזקוק לטיפול רפואי. התובע מתאר במילותיו: "הרגשתי אסון".

    לטעמי יש לראות את מכלול האירועים, כהתרחשות אחת, מסכת אחת, לגביה הביע המומחה מטעם בית המשפט הערכתו, כי קיים בינה ובין אוטם שריר הלב בו לקה התובע קשר סיבתי, התיאור שנתן המומחה בעניין השפעת הלחץ הנפשי על התרחשות האוטם, מלמד שאין אפשרות ממשית לשים את האצבע על הגורם שהחל את ההתרחשות בעורקיו של התובע ועל הגורם שסתם את הגולל על התהליך שהביא לסגירה מלאה של העורק ולאוטם שריר הלב, ולטעמי בנסיבות שנקבעו גם לא נכון לעשות כן. מדובר בהתרחשות רצופה, החל מן הידיעה על התאונה ועד להתרחשות האוטם כאשר התובע חווה כל העת את עצם התרחשות התאונה ותוצאותיה האפשריות במשך כל פרק הזמן הזה שהוא אינו ארוך במיוחד.

    אחזור ואדגיש. התובע מגיע לזירת ההתרחשות עצמה בזמן אמת, כלי הרכב עדיין במקום, הנתבע במקום, הרכב השני במקום, משטרה ואמבולנס במקום - בעניין אלסוחה עצמו נקבע, כי "זירת האירועים כוללת גם את האמבולנס או בית החולים אליו פונה מי שנפגע בגופו, אך לא מעבר לכך" (עניין אלסוחה, עמ' 433). בענייננו, הנזק נגרם לתובע בזירת האירועים עצמה כך שהקשר הסיבתי בין הנזק לבין מסכת האירועים הוא קשר סיבתי חזק וברור, וגם מתקיים באופן ברור התנאי של התרשמות ישירה מן האירועים.

19. הצעת הנתבעת להוסיף עוד תנאי לתנאי הלכת אלסוחה, בין כחלק מן התנאים הקיימים ובין כתנאי נוסף, המבוסס על הלכת הצפיות, שענייננו מהות הפגיעה בנפגע הישר, אינה מתיישבת עם הוראות חוק הפיצויים ומשטר האחריות המוחלטת הנהוג בו.

    עסקינן בתיק שעניינו תאונת דרכים הנדון לפי חוק הפיצויים, בו אין להחיל את מבחן הצפיות אלא את מבחני הסיכון. אכן בעניין אלסוחה התייחס בית המשפט לצפיות ואולם זאת רק בעת שדן בדיני הנזיקין הכלליים, כך בגדר המבחן השני, כמצוטט לעיל מעניין שניידר בוחן בית המשפט האם נזקו של הנפגע המשני היה "צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע". שימת הלב כי גם כאשר המדובר במבחן הצפיות מתייחס בית המשפט למכלול הנסיבות של אותו מקרה ולא מציב את מצבו של הנפגע כאבן בוחן יחידה לתחולת ההלכה – לא שעה שמצבו של הנפגע בכי רע ולא שעה שלמרבה המזל מתברר בדיעבד שמצבו טוב. ה- REASONABLE FEAR"" אליו מתייחסת הנתבעת, קשור למכלול הנסיבות של אותו מקרה שמצבו של הנפגע הישיר הוא חלק מהן ולא רק למצבו של הנפגע הישיר.

    כבר בעניין אלסוחה הסביר בית המשפט, כי כאשר עסקינן בתאונת דרכים שנבחנת לפי משטר האחריות המוחלטת הקבוע בחוק הפיצויים, יש לעשות את ההתאמה הנדרשת ולבחון את התקיימות התנאים לפי "מבחן הסיכון" דווקא (ראו בהקשר זה גם ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, 2011, עמ' 376 הערת שוליים 25, עניין אלסוחה עמ' 438 ואילך).

    בית המשפט מסביר, כי מבחן הצפיות משקיף על התנהגות כפי שניתן לראותה מראש ואילו חוק הפיצויים משקיף על התנהגות כפי שהיא נראית בדיעבד, משכך המבחן שראוי לקחת החשבון הוא מבחן סיבתי משפטי – מבחן זה בוחן האם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק גם אם נגרמה על ידי התערבות גורם זר. על פי מבחני הסיכון השאלה היא מהו אותו סיכון שביקש המחוקק למנוע ומשנקבע מתחם של סיכון, כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי.

    בהפעלת מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים נקבע, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק גוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי, זהו המבחן התואם את אופיה של האחריות ללא אשמה. משכך קובע בית המשפט, כי הקשר הסיבתי משפטי, חובק גם את הפגיעה הנפשית בקרוב מדרגה ראשונה של מי שנפגע במישרין בתאונה גופה. הפגיעה בקרוב המשפחה היא בגדר הסיכון שראוי לקחתו בחשבון כתוצאה מהתרחשות תאונת דרכים בה היה מעורב קרובו, היא מצויה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. בהתאם למבחן זה, אין קריטריון נפרד שעניינו מידת הנזק שנגרם לנפגע הישיר.

    בהקשר זה אעיר, כי המזיק כאן, כפי שעומדת על כך גם הנתבעת הינו בנו של הניזוק והנתבעת רואה בכך משום מצב לא טבעי ולא צודק שהיא נכנסת בנעליו של בן הנתבע על ידי אביו, כאשר במצב דברים רגיל אב לא היה תובע את בנו בנזיקין, ואולם ברבות מן התביעות שעניינן תאונות דרכים שנדונות על פי משטר האחריות המוחלטת קורה לא פעם שבני משפחה מצויים, באופן פורמלי לפחות, משני צידי המתרס, שכן מבטחת רכב הנהג היא זו שנושאת בפיצוי ליושבי הרכב, כמו גם לנפגעים המשניים ולכן עובדה זו אינה אמורה להביא לתוצאה שונה בענייננו ואינה מלמדת על אבסורד כלשהו. אכן ככל שהרכב לא היה מבוטח, הנפגע הישיר לא היה זוכה בפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים וקרוב לוודאי שאביו לא היה תובע אותו ואולם לו ולאביו הייתה עומדת עילת תביעה בנזיקין נגד הרכב המעורב ככל שהייתה זו אשמה של אותו רכב, וכן לתובע כאן, הייתה עומדת לכאורה עילה נגד קרנית, שהייתה מוסמכת לחזור לנפגע הישיר.

20. אשר למשקל שיש ליתן לחומרת הנזק שנגרם לניזוק הישיר, הרי שכפי שמלמדת המציאות, בדרך כלל, טענה ממשית לנזק משני קיימת כאשר הפגיעה בניזוק הישיר היא חמורה וטראומטית במיוחד – מוות, או פציעה קשה מאוד. אכן, כפי שמציינת הנתבעת בסיכומיה, נדונו עד כה בפסיקה מקרים בהם הנזק שנגרם לניזוק הישיר היה נזק ממשי כבד ואולם יש לזכור כי גם במרבית המכריעה של המקרים עומדת לדיון טענה בדבר התהוות נזק נפשי שמנגנון התהוותו שונה, מטבע הדברים, מהתהוות אירוע של אוטם שריר הלב. יתירה מזו, גם אם נצא מתוך הנחה, כי בדרך כלל נזקים של ניזוק משני יתהוו כתגובה לנזקים קשים של הניזוק הראשוני ובתגובה להם, בין נזקים ראשוניים ובין נזקים נמשכים, בחינת הפסיקה מעלה שבית המשפט לא שלל גם אפשרויות אחרות.

    כך בעניין אלסוחה עצמו, בעת סקירת ההלכה האנגלית, מפרט בית המשפט כי כבר אז דובר בפגיעה פיסית באדם אחר שאינו התובע או חשש לפגיעה כאמור (ראו: פסק הדין בעניין אלסוחה, עמ' 413, עמ' 421), ובהקשר זה קובע אף הנשיא שמגר, בעמ' 431 (ההדגשות לא במקור – א' מ'):

    "חובת הזהירות כלפי מי שנפגע בגופו (הנפגע העיקרי) וחובת הזהירות כלפי נפגעים משניים נוספים קמות ומתקיימות במקביל. המדובר בחובת זהירות עצמאית ונפרדת המוקמת בין המזיק לבין מי שנפגע בנפשו. אגב, אנו מכנים את החובה האחת "עיקרית" לא בשל משקל תוצאותיה בהשוואה לחובה "המשנית", שהרי ייתכן שתוצאותיה של הפרת החובה המשנית תהיינה חמורות יותר מאלו של החובה העיקרית (ראה פרשת [15] jaensch להלן), אלא בשל כך שהפרת חובת הזהירות העיקרית היא תנאי מוקדם עובדתי להפרות הנלוות, וזאת גם באותן נסיבות בהן חולפות תוצאותיה של הפגיעה העיקרית לפני שחולפות תוצאותיה של הפגיעה המשנית...

    בפרשת , supra jaensch [15] החלים הבעל מן הפציעה, אך אשתו - התובעת - פיתחה מחלת נפש. העובדה שהנפגע הישיר החלים לא העלתה ולא הורידה לעניין האחריות כלפי האישה בגין מחלת הנפש שנגרמה לה".

    הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו - מקום שחלים התנאים שנקבעו לצורך הכרה בנפגע המשני ככזה שזכאי לפיצוי ועל אף שמצבו של הניזוק הישיר לא היה קשה במיוחד מלכתחילה, הפגיעה הפיזית בתובע בזירת התאונה עצמה, כתוצאה מאוטם לב שהוא הליך שנגרם בהתאם לחוות דעת המומחה מגירוי מערכת העצבים הסימפתטית כתוצאה מעומס נפשי בעל עוצמה וממדים חריגים, היא במתחם הסיכון שקובע חוק הפיצויים ובעל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לתאונה.

    חשוב להדגיש שוב גם בהקשר זה, כי לא ראוי בנסיבות שהוכחו לפרק את האירוע לפרטי הפרטים ולא ניתן לקבוע מתי בדיוק החל תהליך האוטם שהיה ככל הנראה בלתי הפיך משעה שהחל – משכך, העובדה שהתובע דיבר עם בנו בפלאפון וראה לבסוף את בנו בזירת התאונה עומד על רגליו, אינה מאיינת הקביעה בדבר העומס הנפשי החריג, של אב שבנו נפגע בתאונת דרכים, שמגיע לזירת האירוע, נוכח בכלי הרכב, באמבולנסים ובמשטרה וגם בבנו. עוצמת העומס הנפשי, באותו רגעים ממש, אינה מתאיינת משיחת הפלאפון המרגיעה או מראיית הבן על רגליו, וממילא ככל הנראה בעת שפגש האב בבן בזירה החל כבר באותה עת התהליך של התהוות האוטם ובהקשר זה ראוי להפנות לתצהירו של הבן השני שנלווה לאב לזירת התאונה בו תאר: "כבר כשהתקרבנו למקום וראינו את הרכב, הבחנתי שאבי נכנס ללחץ ולאי נוחות, ואפילו הפסיק לדבר. זה המשיך גם לאחר שראה של. עומד על הרגליים" (סעיף 3 לתצהיר). ודוק. לא מדובר באדם סתם הצופה ברכב הרוס בזירת תאונה, אלא באבא המגיע לזירת תאונה לאחר שהוזעק על ידי הבן ונוכח בתוצאות התאונה ובין היתר בעוצמת הפגיעה בכלי הרכב, כאשר המצב כולו מתפרש אצל התובע כ"אסון". בנסיבות אלה, בהחלט סביר, כי בשעה שראה התובע את הנפגע על רגליו בזירה, היה זה מאוחר מדי למנוע את תהליך האוטם הלבבי שכבר החל.

    בעניין אלסוחה מפנה בית המשפט, למקרה בו הוכרה זכותה של אם לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה בכך שראתה משאית מתדרדרת לכיוון המקום בו היו ילדיה מצויים אותה עת, כאשר בסופו של דבר התברר, שאחד הילדים אכן נפגע. האם לא הייתה בטווח של סכנה פגיעה פיזית כתוצאה מנסיעת המשאית אלא רק ילדיה ואולם בית המשפט קובע כי אין כל הגיון ואחיזה במציאות לאבחנה בין חרדתה של האם לסכנת פגיעה בילדה לבין חרדתה לפגיעה בעצמה, ומונה מספר תנאים מצטברים להכרה בפיצוי ובין היתר: הלם שנגרם בשל הסיכון לאישה או לילדיה ותחושה ישירה של האירוע, היינו ראיה או שמיעה של הפגיעה להבדיל מקבלת מידע מפיו של אחר ופחד סביר מנזק לעצמה או לילדיה (עניין אלסוחה, שם עמ' 410).

    אכן ענייננו שונה, ממקרה של הורה שנוכח בזמן אמת ועד לכך שבנו מצוי בסכנת חיים מיידית, התאונה לא מתרחשת לנגד עיני התובע, הוא שומע עליה בדיעבד מפי בנו עצמו, הוא לא חווה את התנגשות כלי הרכב ומגיע לזירת הארוע סמוך לאחר מכן, ואולם עדיין שעה שמדובר בהורה, שעה שמדובר בהתרחשות רצופה ובהגיעו למקום סמוך לאחר האירוע כאשר זירת התאונה נחשפת לפניו דקות לאחר התרחשות התאונה ובנו אף שעומד על רגליו כאוב וזקוק לטיפול רפואי, ניתן לקבוע שהנזק הפיזי שנגרם לתובע שקשור קשר סיבתי לעומס הנפשי שחווה (בהתאם לחוות דעת המומחה), מצוי בגדר מבחן הסיכון בהתאם לחוק הפיצויים.

    ואף אם נזקק לקריטריון שמבקשת הנתבעת להציב, ניתן לקבוע לטעמי בנקל, כי גרימת נזק נפשי או פיזי להורה בעקבות פגיעת ילדו בתאונת דרכים היא בגדר הצפיות של האדם הסביר – נדמה שלא צריך להרחיב מילים על כך. דא עקא כפי שמתארת הנתבעת עצמה באופן ציורי ומשכנע השמיכה קצרה ובגדר הלכת אלסוחה יכולים להיכנס רק מקצת המקרים שבית המשפט קבע שיכנסו, ומשכך, הרחבה במקום אחד עשויה לקצר במקום אחר, בדיוק בשל כך, קיימים התנאים שנקבעו בפסיקה המיועדים להותיר מחוץ לגבולותיה של השמיכה את כל אותם מקרים, שאינם מובהקים מבחינת נסיבותיהם או מבחינת הנזק.

    משכך, לא כל נזק פיזי או נפשי שיגרם להורה בעקבות תאונת דרכים של ילדו יביאו לגדר נפגע משני – חייבים להתקיים כל אותם התנאים שנקבעו. כאשר שלושת התנאים הראשונים, כפי שכבר נקבע מתקיימים בעניינו והגיעה העת לבחון האם מתקיים גם התנאי הרביעי.

    התנאי הרביעי – פגיעה נפשית או פיזית חמורה

21. לפי התנאי הרביעי, נדרש, כי הפגיעה הנפשית בניזוק המשני תעמוד ברף גבוה, וכי תהיה חמורה ותעלה כדי מחלת נפש או הפרעה נפשית שיש בהן משום נכות ניכרת (עניין לוי לעיל, פסקה 18 והאסמכתות שם). בפסק הדין בעניין אלסוחה לעיל (עמוד 436), נקבע לעניין תנאי זה, בין השאר:

    "מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים"

22. על תנאי זה עמדו בתי המשפט בדווקנות וכל אימת שנמצא כי לא מדובר בפגיעה העולה כדי פגיעה חמורה נדחו התביעות אף אם התקיימו יתר התנאים (ראו לדוגמא: רע"א 5803/95 שרה ציון נ' אברהם צח, פ"ד נא(2) 267 (1997) ע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח נ' יעל ברנע (8.3.1995))

    לא אחר היום ובאה לפני בית המשפט השאלה האם גם נזק פיזי נכלל בגדר ההלכה ובית המשפט השיב על שאלה זו בחיוב – בע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל, (16.3.2008)) (להלן: "עניין שוויקי")]. באותו מקרה תבעו הורים שילדיהם נפגעו כתוצאה מירי מוטעה של לוחמי משמר הגבול, בגין נזקים בריאותיים ונפשיים שנגרמו להם. בית המשפט קבע כי ההגיון העומד בבסיס ההכרה המשפטית בזכאות לפיצוי בגין הנזק הנפשי, עומד בעינו במלוא תוקפו גם ביחס לנזקים פיסיים שנגרמים לניזוקים העקיפים, גם אופן התהוותם של שני סוגי הנזק במובן של ציר הגרימה הסיבתית הוא דומה. החוליה המקשרת בין אירוע הנזיקין העיקרי לבין נזקיו של הניזוק העקיף היא אחת – ההלם הנפשי שאוחז בניזוק העקיף בעת התרשמותו מאירוע הנזיקין העיקרי – הלם זה עשוי להוביל הן לנזק גוף לא מוחשי נפשי והן לנזק גוף לא מוחשי פיזי. שני סוגי הנזק הם תוצריו של הזעזוע הנפשי ומכאן שיש להתאים את ההלכות שהותוו בעניין אלסוחה גם לעניין נזק פיזי, כאשר עיקר המשמעות לאבחנה בין המקרים היא לגבי התנאי הרביעי שעוסק בעוצמת הפגיעה. בהקשר זה התווה כב' השופט ריבלין בעניין שוויקי את הדרך בקובעו -

    "בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית. בכך מוסט הדגש משיעור הנכות הרפואית אל הנפקות התפקודית היומיומית. מעבר לאמור, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלת שיעור הנכות הרפואית או התפקודית שיצדיק פיצוי, וכפי שעשו אף קודמיי בעניין אלסוחה, אני שם מבטחי ביכולתם של בתי-המשפט ליצוק תוכן יישומי לתוך תווית מוגדרת זו, ממקרה למקרה" (ההדגשה אינה במקור; ראו גם: ט' שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני", ספר שמגר 18-17 (חלק ג', התשס"ג) והאסמכתאות המצויות שם).

    בית המשפט הבהיר, כי שיקולים של מדיניות משפטית, מצדיקים את הגבלת חובת הזהירות של המזיק כלפי הניזוק העקיף לנזקים פיסיים אשר מגבילים את כושרו של הניזוק בצורה ניכרת או אשר השפעתם על תפקודו היום יומי של הניזוק היא משמעותית (ראו גם, א' ריבלין בעמ' 384, 385).

23. בענייננו, קבע כאמור המומחה, כי לתובע נכות בחומרה של 25% לצמיתות והגדירו כמי שמסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד. המומחה הוסיף, כי בעבודתו אין לתובע מגבלות משמעותיות ומאז סיים את תקופות אי הכושר, ההגבלה התפקודית היא קלה. בפרק הבדיקה הרפואית ציין המומחה, כי מצבו של התובע הוא לאחר אוטם קדמי נרחב והשתלת סטנט עם ירידה בינונית בתפקוד הלב (בעת האשפוז).

24. התובע טוען שמצבו עונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה. בתצהירו טען התובע כי הוא נמנע מפעולות מאומצות ועבודות הבית הקשות ובעדותו מסר כי "ההתקף לב הזה הוריד לי החיים לגמרי" (עמ' 8, לפרוטוקול שורה 28). לטעמו, המדובר בנזק קשה ומשמעותי בעל השלכה תפקודית ממשית.

25. הנתבעת טוענת שמצבו של התובע אינו עונה על התנאי הרביעי שעה שמדובר בנזק פיזי, צריך לעמוד בשני תנאים, מגביל את כושרו של הניזוק בצורה ניכרת והשפעתו על תפקודו היום יומי היא משמעותית. הנתבעת מפנה לאמירות המומחה לפיה כיום מצבו של התובע יציב וההגבלה בחיי היום יום יחסית קטנה וכן כי אין לו מגבלות משמעותיות בעבודתו ומשכך לטעמה, היא הנותנת שלא מדובר במגבלה פיסית משמעותית בעלת השפעה יומיומית על התפקוד. הנתבעת משווה את דרגת הנכות שנקבעה לסעיפי הנכות הנפשית ומציינת שהמדובר בדרגה תפקודית ראשונה בעניינו של התובע, דהיינו הנמוכה ביותר, חרף אחוזי הנכות הקבועים לדרגה זו.

26. בחנתי את טענות הצדדים ואת חוות הדעת הרפואית בעניינו של התובע, אין ספק שבשל אירוע אוטם הלב שנגרם לתובע התפקוד הלבבי שלו נפגע ומני אז ואילך עליו להימנע ממאמצים פיזיים מיוחדים. המומחה העמיד את הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על 25% ולא מצא לנכון לקבוע נכות רפואית מותאמת נמוכה יותר. גם אם אניח שהפגיעה התפקודית בתובע קטנה יותר משיעור הנכות הרפואית, הרי שלא ניתן להפחית מחומרת הפגיעה היומיומית שעה שנגזר על התובע להימנע ממאמצים מיוחדים, מגבלה שלא הייתה קיימת קודם לתאונה.

    בהקשר זה, אעיר, כי כפי שנקבע בעניין שוויקי ובניגוד לטענת הנתבעת לא מדובר בתנאים מצטברים אלא בשני תנאים חלופיים, דהיינו בנזקים פיסיים אשר מגבילים את כושרו של הניזוק בצורה ניכרת או אשר השפעתם על תפקודו היום יומי של הניזוק היא משמעותית.

    בענייננו, גם אם נאמר שהנזק הפיזי אינו מגביל את כושרו התעסוקתי של התובע בצורה ניכרת, נוכח גילו והיסטוריית התעסוקה שלו טרם לארוע, ושעה שניתן היה להתרשם כי הוא מתפקד גם כיום בבית העסק, מתקיים לטעמי התנאי השני החלופי שנדרש שענייננו, השפעה משמעותית על תפקודו היום יומי, שעה התובע ביום יום שלו נדרש להימנע ממאמצים גופניים מיוחדים: מגבלה המתייחסת למאמצים בכל מישור הפעולות היומיומיות - מאמצים בעבודה, מאמצים בבית, מאמצים בכל פעולה שהוא עושה, בכך נגרע חלק ניכר מכושרו קודם לתאונה.

    לא מדובר בהתלקחות ספורדית של מחלה כלשהי אחת לפרק זמן אלא במגבלה יומיומית, לא מבוטלת העומדת בעינה בנוגע לכל פעולותיו של התובע במשך היום (ראו בהקשר זה השוני לענייננו מתא (חי') 810-01 עזבון המנוח ו' ל. ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (25/5/2010), אליו הפנתה הנתבעת, שם דובר בהתפרצות מחלת הפסוריאזיס, לצד תפקוד סביר, ובית המשפט קבע כי לא מתקיים התנאי הרביעי).

27. משכך, לטעמי, מתקיים גם התנאי הרביעי הנדרש בהלכת אלסוחה.

    סיכום ביניים

28. על אף טענותיה המפורטות והמנוסחות כדבעי של הנתבעת, לטעמי בחינת המקרה לנסיבותיו מעלה, כי התקיימו כל היסודות הנדרשים על מנת לראות את התובע כנפגע משני בהתאם לפסיקה ואין יסוד לנסיון לפרק את מכלול האירועים שהתרחשו מאז נודע לתובע על תאונת הדרכים ועד לגרימת הנזק הפיזי, לרסיסי אירועים בניסיון לערער את התקיימות תנאי הלכת אלסוחה ולטעון לקיומו של יסוד נדרש נוסף – הוא מידת הפגיעה בנפגע הישיר.

    אולם כאמור, גם אם נדרש לאותו יסוד נוסף, נקל לקבוע, כי מתקיים מבחן הסיכון הנדרש בהתאם לחוק הפיצויים או מבחן הצפיות אליו חותרת הנתבעת, שכן נזק פיזי או נפשי של הורה כתוצאה מהעמדת ילדו בסכנה הוא בגדר הצפיות של האדם הסביר, אלא שהתנאים האחרים בהלכת אלסוחה מהווים את המסננת הנדרשת לכך שלא יבואו בגדרה מקרים קלים או בלתי סבירים בעליל, ועל כן הדוגמא, של אם שמגיעה לגן ושומעת שבנה היה בסכנה במהלך היום, אליה הפנתה התובעת, אינה מעוררת כל שאלה וחשש שכן לא מתקיימים התנאים האחרים וניתן לשער שמקרה מסוג זה לא היה בא מלכתחילה בגדר המקרים בהם ניתן וראוי להכיר בנפגע כנפגע משני.

    בניגוד לטענות הנתבעת, אין לטעמי חשש, כי הכרעה בניגוד לעמדתה תביא לפריצת הסכר ושטפון של תביעות מסוג דומה, והא הראיה שמאז קביעת הלכת אלסוחה ועד כה, למיטב הידיעה זה המקרה הראשון שבו נטען לנזק פיזי של אוטם שריר הלב בעקבות תאונת דרכים של קרוב משפחה.

    מכל האמור עד כאן, עולה שגם בהתאם להלכות שנפסקו בהקשר זה בבית המשפט העליון, המחייבות גישה מצמצמת ומאזנת, יש לקבוע כי בענייננו מתקיימים ארבעת התנאים שהציבה הפסיקה כתנאי להכרה בתובע כנפגע משני.

29. לאור התוצאה אליה הגעתי יש לאמוד את גובה הנזק.

    ראשי הנזק

30. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 1/1/1945 (בהתאם למסמכים הרפואיים, ובהעדר ראיה אחרת לעניין זה).

    מועד התאונה: 31/12/2010.

    גיל התובע בעת התאונה: 66.

    גיל התובע כיום: 72.

    שיעור נכות רפואית: 25%.

     

    הפסד שכר בעבר

31. בתצהירו טען התובע, כי מאז שנת 2003 הוא בעליה של מאפיה עצמאית ועד שנת 2009 עבר כמנכ"ל פעיל במאפייה. באותה שנה פרש מעבודתו עקב מחלת סרטן המעי הגס שגילו אצלו. בשנת 2010 החלים מן המחלה והחל לחזור לעצמו והיה בכוונתו לשוב לעבודה, אלא שאז קרתה התאונה ובעקבותיה התקף הלב שגרם לנסיגה במצבו סגר בפניו את האופציה לחזור לעבודה. לדבריו אלמלא התאונה היה בכוונתו לחזור לעבוד למשך שנים כל עוד יוכל.

    מעדותו של התובע עלו נתונים מעט שונים ואביא את הדברים כלשונם -

    "ש.ת. המאפיה היא שלי, אני מגיע אליה, אני כמעט כל יום בעבודה, זה המקלט שלי בחיים אבל אני לא עובד. העסק רשום על שמי. אני לא עובד, לשאלתך אם יש לי פטור מלא ממס הכנסה, הילדים מנהלים את המאפיה, הילד עבד אצלי בחצי משרה, אחרי שחליתי בהתקף לב הבן שלי עו"ד מצטיין עבד עד חצות במאפיה. המאפיה זו חברה בע"מ, זה לא עוסק מורשה, מיום היווסדה היא חברה בע"מ. כל המניות שלי. הרווחים מהמאפיה הולכים לילדים, יש לי ילדים ברוך השם. אני לא מקבל רווחים מהמאפיה. הילדים מקבלים משכורת מהמאפיה. אם אתם רוצים לדעת, אני המון שנים הייתי עם שותפים, כשהחברה רווחית מושכים יותר משכורות יותר גבוהות. עברנו גם תקופות שלא הייתה משכורת, כמו לפני כמה שנים, היום תודה לאל, המקום בסדר גמור.

    ש. במאפיה אתה עובד על קופה לפעמים?

    ת. כן.

    ש. אתה מדבר עם ספקים?

    ת. כן. אתה מכיר את הסרט על גנרל שלובש מדים ובא לעבודה, אני הגנרל שלא רוצה לפרוש. אני מקבל פנסיה. אין לי שום נכות. אני מקבל פנסיה מאז שחליתי בסרטן, נתנו לי בתחילה ימי מחלה. אחרי שקבלתי את ההתקף לב הוציאו אותי לפנסיה מוקדמת ממבטחים, הגשתי להם מסמכים.

    ש. אתה מקבל פנסיה מוקדמת או נכות?

    ת. היום פנסיה לפי הגיל. אני בן 70.

    ש. מתי יצאת לפנסיה מוקדמת?

    ת. כשהיה לי סרטן קבלתי נכות ממבטחים. זה היה לפני התאונה. אחרי התאונה על ההתקף שלי, לא ביטוח לאומי, לא מבטחים, לא קבלתי אגורה ולא הגשתי שום בקשה. אני אחרון המבקשים מהמדינה".

    הווה אומר, מעדותו של התובע עלה, כי יצא לפנסיה מוקדמת לאחר תקופה בה קיבל נכות ממבטחים, כי העסק רשום על שמו, הוא מגיע לעסק כמעט מדי יום ואף מבצע פעולות כמו עבודה על הקופה, שיחות עם ספקים אולם ככל הנראה לא עובד במשרה מלאה.

    לא נטען על ידי התובע בעדותו ולא הוכח בכל דרך שהכנסות העסק ירדו או שנגרמו לו הפסדי הכנסות כלשהם כתוצאה מן התאונה, ילדיו של התובע שעובדים במאפיה, לא העידו לעניין זה דבר ולא הוכיחו כי להם נגרם נזק כלשהו, כך במיוחד לגבי לגבי הנתבע-1, שנטען שהוא עו"ד במקצועו שעובד כיום במאפיה ונדרש לעבודה מאומצת לאחר התקף הלב שלקה בו אביו.

    דו"חות השומה שצרף התובע הראו נתונים לא מספקים, שאינם מאפשרים לקבוע מה ההפסד שנגרם לתובע, ככל שנגרם הפסד כזה -

    לתצהירו צרף התובע דו"ח שומה משנת 2008 לפיו הכנסתו בשנה זו עמדה על 297,604 ₪, מתוכה 7,751 ₪ מקצבאות, 199,853 ₪ ממשכורת ו- 90,000 ₪ ממשמרות, כאשר מסכום זה יש להפחית מס בשיעור של 69,488 ₪, ומשכך סה"כ ההכנסה נטו עמדה על 220,365 ₪ ומכאן שההכנסה החודשית עמדה על 18,363 ₪.

    בשנת 2009, עמדה הכנסתו השנתית של התובע על 60,239 ₪, מתוכה 11,333 ₪ מקצבאות ו- 15,000 ₪ ממשמרות, ואולם בהמשך הדו"ח מצויין, כי נערך תיקון דו"ח ביזמת הנישום וסה"כ ההכנסות הפטורות באותה שנה עמדו על 292,185 ₪.

    בשנת 2010 עמדו הכנסותיו של התובע על סך של 923,492 ₪ וזאת עקב מכירת נכס הון וקצבאות של 166,858 ₪.

    בשנת 2011, שזו השנה לאחר התאונה, עמדה הכנסתו של התובע על סך של 204,119 ₪, וכל ההכנסה מקורה מקצבאות.

    לאחר שנה זו לא הוצגו דו"חות שומה של התובע.

    כמפורט לעיל, התובע העיד שיצא לפנסיה מוקדמת בשנת 2011, לאחר שקיבל תגמולי נכות ממבטחים, שהעסק בבעלותו, שהוא בעל המניות היחיד, ושהוא מייחד את הכנסות העסק לילדיו. כמפורט, מדובר בעסק פעיל, שהתובע לוקח חלק בניהולו ושולט באופן חלוקת הרווחים, לא הוכח כי רווחי העסק ירדו לאחר התאונה ומשכך לא הוכח כי נגרעה מן התובע הכנסה כלשהי. יתירה מזו, התובע לא הציג את מסמכי הפנסיה ולא הוכיח, כי הוצאתו לפנסיה הייתה בשל התקף הלב דווקא ולא בשל מחלת הסרטן.

    כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

    בנסיבות אלה, צודקת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח קיומם של הפסדי הכנסה. התובע הפסיק עבודתו כשגרה במאפיה עוד קודם לתאונה מסיבות שאינן קשורות לתאונה ולא שוכנעתי, כי התכוון אכן לחזור לעבודה מלאה לולא התאונה. מכל מקום, לתובע במעמדו כבעל העסק ובעל המניות בו, יש את הפריבילגיה להחליט מהי הכנסתו, כפי שהוא עצמו העיד, ומשכך, בהעדר ראיה כי העסק כולו הפסיד, יש קושי לחשב את הפסדיו שלו. קשה שלא להתרשם, כי שעה שהתובע מקבל פנסיה, אין הוא זקוק למשכורת שהוא יכול להפריש לעצמו מן העסק ומייחד את הרווחים לילדיו.

    בנסיבות שפורטו, גם לא ראיתי כל צורך לכמת את הפגיעה התפקודית בתובע, לא הוכח מה היה התובע עושה בעסק קודם לתאונה ומה נגרע מעשייתו לאחריה. בהקשר זה, אי הבאת ראיה מצד התובע פועלת כנגדו, במיוחד כך, כאשר בניו שעובדים בעסק היו עדים במשפט ומשום מה לא נמסרה על עדות מצידם אודות הגריעה מן העסק או מעמם לאחר היפגעות התובע בתאונה.

    בנסיבות שהוכחו אף איני מוצאת גם הצדקה מספקת לפסוק סכום גלובלי נמוך בגין הפסדי השכר, שכן הרושם המתקבל הוא שאף שכושר עבודתו של התובע נפגע, ספק אם התכוון לחזור להיקף עבודתו קודם למחלה, ומכל מקום, לא הוכח ולא התרשמתי שהכנסותיו נגרעו בדבר מה.

    ראש נזק של גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד לא נדרש, מה גם שנוכח גילו של התובע, אין מקום לפסוק הפסדי שכר לעתיד, בנסיבות תיק זה.

    עזרת הזולת

32. בתצהירו טען התובע שעקב התאונה שהה בתקופת מחלה במשך מספר חודשים ובתקופה זו נזקק לעזרה מרובה מצד בני משפחתו שסעדו אותו, עזרו לו בפעולות היום היום וליוו אותו לטיפולים שונים. כמו כן, הוסיף התובע שמאחר והוא נמנע מפעולות מאומצות ועבודות הבית הקשות, הוא נעזר עד היום מדי פעם בעוזרת בית באופן מזדמנת בעלות של 200-250 ₪. התובע לא הביא כל ראיה אודות תשלום בגין עזרת צד ג'.

    בסיכומיו טוען התובע, כי שהה בתקופת אי כושר מלאה במשך 3 חודשים, ובאי כושר של 50% למשך 3 חודשים נוספים ובתקופה זו נזקק לעזרה רבה של בני משפחתו, כמו כן נוכח העובדה שעליו להימנע מפעולות מאומצות, הרי שיזקק לעזרה בעתיד.

    התובע מבקש כי יפסק לו סכום גלובלי של 15,000 ₪ לעבר וסכום של 120,000 ₪ בעתיד בהתאם לצורך ב- 4 שעות שבועיות.

33. הנתבעת טוענת שאין לפסוק דבר, שכן התובע לא הוכיח מאומה, לא הביא כל ראיה על שכירת עוזרת בית, אישור על תשלום ביטוח לאומי, אישתו לא הגישה תצהיר ובניו לא התייחסו כלל למצבו התפקודי.

34. כמפורט לעיל, לאחר התאונה היה התובע באי כושר למשך כ- 3 חודשים, לאחר מכן אי כושר חלקי למשך 3 חודשים נוספים מעבר לכך, על התובע להימנע מעבודות מאומצות וזאת למשך יתרת חייו.

    אין מחלוקת שהתובע לא נעזר התובע בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מקרובי משפחה. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

35. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לפגיעתו נזקק לעזרה משמעותית עקב מוגבלותו לאחר התקף הלב. באשר לעתיד, מהראיות שהובאו ומהתרשמות ממצבו של התובע, ניכר כי התובע זקוק לעזרת צד ג' חלקית, לגבי כל פעולה הדורשת מאמץ מיוחד, דא עקא שאין לכמת את הפיצוי בהתאם לשעות עזרה שבועיות כפי שעשה התובע בסיכומיו, שכן לא זה מצב התובע.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי ראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    כאמור, הטענה שהתובע נזקק לעזרה של 4 שעות שבועיות לעתיד, אינה מבוססת ואינה עולה מן הראיות, גם לא הוכח כי התובע אכן מעסיק עוזרת בית וכי העסקת עוזרת כזו היא בעקבות התאונה ולאחריה.

36. במכלול נסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את עזרת הצד ג' לעבר ולעתיד על סכום של 18,000 ₪.

    הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות כלליות

37. התובע טוען כי עקב הפגיעה, הוא נדרש להוצאות רפואיות ואחרות ומבקש להעמיד את הפיצוי על הצד הנמוך והבטוח בסך של 2,500 ₪.

    הנתבעת חוזרת על טענותיה כי גם בהקשר זה לא הוכיח התובע דבר ואין לפסוק לתובע דבר.

38. עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק כי נפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

    אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)), ברם, הוכח לפניי כי התובע הגיע למעקבים רפואיים ונדרש לבדיקות ולטיפולים רפואיים.

    משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיו, כאשר סביר לקבוע, כי לגבי חלק מן ההוצאות, בין הרפואיות ובין האחרות, לא קיבל ולא יקבל החזר.

    במקרה דנן, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

39. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את הוצאותיו הרפואיות והאחרות של התובע על סך של 2,000 ₪.

    נזק לא ממוני

40. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), וכן בשים לב לששה ימי אשפוז (31/12/2010 – 4/1/2011), מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסך של 35,532 ₪.

     

    הערכת הנזקים

     

    57. מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

    א.עזרת הזולת -18,000 ₪

    ה.הוצאות רפואיות ואחרות -2,000 ₪

    ג.נזק לא ממוני - 35,532 ₪

     

    סך הכל סכום של 55,532 ₪

     

    סוף דבר

41. הנתבעת תשלם לתובע סך של 55,532 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    כמו כן תישא הנתבעת בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

     

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ז, 21 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.