מקרה נדיר הוכרע לאחרונה בבימ"ש השלום בת"א, במסגרתו השופטת אורלי מור-אל חייבה חברת ביטוח לפצות אב על נזקים שקרו לו כתוצאה מכך ש"הרגיש אסון" כשראה תאונת דרכים שבה היה מעורב בנו.
תאונת הדרכים אירעה בערב שבת של דצמבר 2010. בשעה 22:00 צלצל הצעיר לאביו והזעיק אותו. תוך 15 דקות האב המבוהל הגיע למקום התאונה עם בנו השני, והשניים ראו לנגד עיניהם מראה מלחיץ: הרכב של הבן מרוסק מקדימה והרכב השני נוטה על צדו כשנוסעיו לכודים, ולידם אמבולנסים ומשטרה.
האב נלחץ מאד, ניגש למקום התאונה והספיק לדבר מספר מילים עם בנו עד שנלקח באמבולנס. כשאב פנה להיכנס לרכבו על מנת לנסוע אחריו, הוא חטף התקף לב.
בסופו של דבר, התאונה לא הסבה לבן פגיעה קשה. הוא שוחרר אחרי אשפוז בן יום עם שברים בצלעות וגדע בגיד הכתף. לעומתו, האב היה מאושפז במשך שישה ימים ומאז לא חזר לעצמו.
ביולי 2014 הגישו האב ובנו תביעה לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו להם בעקבות התאונה. תביעתו של הבן הסתיימה בפשרה שבמסגרתה שילמה לו חברת הביטוח "שומרה" פיצוי של 68,000 שקל. ואולם, החברה סירבה לפצות את האב בטענה כי אינו נחשב ל"נפגע משני" הזכאי לפיצוי.
חברת הביטוח טענה כי התובע אינו עומד בתנאים שגיבש ביהמ"ש העליון במקרה "אלסוחה" מ-1990, והזהירה מפני "פריצת הסכר" שתוביל ל"שטפון" של תביעות ניזוקים משניים.
היא טענה בין היתר כי במקרה שבו לנפגע הישיר נגרם נזק מינורי לא ניתן להכיר בקרובו כנפגע משני, מה גם שהיה פער זמנים בין התרחשות התאונה לבין התקף הלב בו לקה התובע.
מנגד, התובע טען כי הנזק שנגרם לנפגע הישיר מהתאונה אינו רלוונטי לפי הלכת אלסוחה. הדגש, לטענתו, צריך להיות על הנזק שנגרם לנפגע המשני והקשר בינו לבין התאונה.
בתמצית, הוא טען כי במועד שבו קיבל את התקף הלב הוא לא ידע מה בדיוק מצבו של בנו, אך בפן הסובייקטיבי הוא חש שמדובר באירוע נורא, ותחושתו אוששה גם בממד האובייקטיבי, שהרי הייתה זו תאונה עם נפגעים, כלי רכב הרוסים, אמבולנסים ומשטרה.
אין חשש
השופטת אורלי מור-אל קבעה כי התובע עומד בתנאי הלכת אלסוחה: הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, התרשם מהאירוע באופן עצמאי, והייתה "קירבה סיבתית" שעונה על דרישת הקִרבה בזמן ובמקום לנזק (התקף הלב התרחש בזמן סביר מרגע שהתובע ראה את המראות הקשים של התאונה).
בנוגע לטענה בדבר חשיבותה של מידת הפגיעה בנפגע הישיר, השופטת קבעה כי מדובר בטענה מעניינת אך בלתי-רלוונטית למקרה הנוכחי, וזאת "בשים לב לאפיון ומהות הנזק הפיזי שנגרם לתובע ולמועדו...".
השופטת קבעה כי החל משיחת הטלפון ועד לרגע ההתקף מהווה התרחשות רצופה, שבמהלכו "התובע חווה כל העת את עצם התרחשות התאונה ותוצאותיה האפשריות".
בהמשך השופטת ציינה כי לסברתה אין חשש שקבלת התביעה תביא לשטפון של תביעות מסוג דומה, והראייה שמאז הלכת אלסוחה ועד היום, זהו ככל הנראה המקרה הראשון שבו נטען לנזק פיזי של אוטם שריר הלב בעקבות תאונת דרכים של קרוב משפחה.
לעניין הנזק, השופטת דחתה חלק ניכר מטענות התובע, ובסופו של דבר פסקה לו פיצוי של כ-55,500 שקל על הוצאות (רפואיות ואחרות) ונזק לא ממוני. חברת הביטוח אף חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מסכום הפיצוי.
כדאי להעיר כי אין זה מובן מאליו שנפסקו לתובע פיצויים על נזק פיזי שכן הלכת אלסוחה התייחסה לנזק נפשי. ואולם, בית המשפט קבע כי ההיגיון העומד בבסיס ההכרה בזכאות לפיצוי על נזק נפשי חל גם על נזקים פיזיים, ששניהם תוצריו של הזעזוע הנפשי וההלם שהסב האירוע לנפגע המשני.
- ב"כ התובע: עו"ד ענבר הרשקוביץ
- ב"כ הנתבעת: עו"ד זיו מנדלוביץ
עו"ד מאיה וייס טמיר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.