פלוני נ' מדינת ישראל

רקע

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1970, עקב רשלנות רפואית במהלך טיפול רפואי שעבר בבית החולים "אסף הרופא", המצוי בבעלות הנתבעת (להלן גם: "בית החולים") באוגוסט 2012. התובע טוען כי כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי של בית החולים אובחנה אצלו באיחור של כשנתיים מחלת סרטן הכליה מסוג Renal Cell carcinoma (RCC) וכי הגילוי המאוחר גרם לכך שהגידול התפשט בגופו עם גרורה ריאתית וסיכויי ההחלמה שלו אבדו באופן משמעותי.

    

2. התביעה הוגשה תחילה בבית משפט השלום בתל אביב ובתאריך 19.2.2020 נעתר בית משפט השלום לבקשת התובע, בהסכמת הנתבעת, להעביר הדיון בתובענה לבית משפט זה.

    

3. בין הצדדים התעוררו מספר שאלות השנויות במחלוקת ובתיק נשמעו ראיות. במסגרת פרשת התביעה הוגשו חוות דעת רפואיות של ד"ר אקשטיין יוסף, מומחה ברדיולוגיה אבחנתית; ד"ר דוד אדלמן, אונקולוג; פרופ' יאיר יודפת, מומחה ברפואה פנימית; ד"ר בן עמית, מומחה בפסיכיאטריה וד"ר איילת בר אילן, מומחית ברפואה תעסוקתית. כמו כן הוגשו תצהירים של התובע, של אשתו, ושל מר עמית הלפרין – מעסיקו לשעבר. כל המומחים והעדים האמורים, למעט המומחה בתחום הפסיכיאטרי, אשר על חקירתו ויתרה הנתבעת, נחקרו. יש להעיר כי לכתב התביעה צורפה תחילה חוות דעתו של פרופ' עמוס שפירא, אורולוג. עקב מצבו הרפואי של פרופ' שפירא הוחלפה חוות דעתו בזו של האורולוג ד"ר משה שלו אלא שגם מצבו הבריאותי של ד"ר שלו לא אפשר לו להגיע להיחקר. לפיכך, הוחלפה גם חוות דעתו של ד"ר שלו בזו של ד"ר אדלמן, סמוך לפני תחילת שמיעת הראיות בתיק.

    

4. במסגרת פרשת ההגנה הוגשו חוות דעת רפואיות של פרופ' אברהם קוטן, אונקולוג; פרופ' ראובן צימליכמן, מומחה ברפואה פנימית וד"ר דפנה שלזינגר קשתי, מומחית בפסיכיאטריה. כמו כן הוגש תצהיר חתום על ידי ד"ר סגל דרור מבית החולים. התובע ויתר על חקירת פרופ' קוטן, ד"ר שלזינגר קשתי וד"ר סגל. הנתבעת הגישה במסגרת ראיותיה גם חוות דעת מטעמה בתחום הכלכלי לעניין אופן ההתחשבות הראוי ברכיב המס בעת חישוב גובה הפיצויים בתביעות בגין נזקי גוף, וטענה כי יש לבסס חישוב הפיצויים בגין הפסדי שכר בתביעות מסוג זה על בסיס שכר נטו ולא ברוטו. התובע נאלץ להגיש חוות דעת נגדית מטעמו בתחום זה אך מספר ימים לפני מועד הדיון שהיה קבוע לחקירת המומחים בתחום הכלכלי הודיעה הנתבעת כי לא תטען בתיק זה לחישוב הפסדי שכר לפי שכר נטו וחוות הדעת נמשכו מהתיק.

    

    

5. נדון בשאלות כסדרן, ותחילה נפרט העובדות הרלוונטיות.

    

   העובדות

    

6. ביום 22.8.2012 הופנה התובע על ידי רופא המשפחה לבית החולים בשל תלונות על כאבי בטן חזקים עם הקרנה למפשעה הימנית ולאשך הימני מזה ארבעה ימים. הוא עבר בירור בחדר המיון בשעה 13:30. הבירור כלל בדיקות מעבדה, סטיק שתן ובדיקת אולטרסאונד כליות ובטן. לא נמצא ממצא ראוי לציון. הוא הועבר בשעה 14:03 לאשפוז במחלקה הכירורגית לצורך השגחה. בשעה 14:40 עבר המשך בירור על ידי בדיקת סי.טי. בפרוטוקול אבנים. בממצאי הבדיקה ולאחר פענוח חוזר נרשם כי בכליה שמאל נצפתה "התבלטות קורטיקלית בקוטר 4 ס"מ באספקט הלטרלי עליון (213 אקסיאלי, 86 קטרונלי)". בסיכום הבדיקה הומלץ, לאור הממצא, לבצע קורלציה סונוגרפית (בדיקת אולטרסאונד חוזרת באופן ממוקד מול ממצאי הסי.טי.). עוד נרשם בסיכום הבדיקה כי ההמלצה הועברה לרופא המטפל – מנהל חדר המיון. למחרת, ביום 23.8.2012, שוחרר התובע לביתו יחד עם המלצות אלו: המשך מעקב רופא מטפל, לקיחת משככי כאבים לפי הצורך, חזרה לבדיקת רופא במקרה של החמרה, כאבים, חום או הקאות וביקורת במכון גסטרו אם ימשכו הכאבים. אין חולק כי ההמלצה לבצע קורלציה סונוגרפית לא בוצעה בבית החולים וגם לא נכללה בהמלצות לבצוע לאחר שחרורו של התובע מבית החולים.

    

7. לאחר חלוף כשנתיים, בתאריך 18.11.2014, בעקבות תלונות אורינריות, ביצע התובע בדיקת סי.טי. שהדגימה גוש הטרוגני עם נמק מרכזי בגודל של 6.5 ס"מ בקוטב עליון בכליה שמאל, החשוד כגידול סרטני בכליה ((RCC – Renal Cell Carcinoma עם נמק מרכזי וכן נמצא מוקד זעיר תת פלאורלי בפסגת הריאה מימין. בבדיקת סי.טי. בית חזה ביום 20.11.2014 הודגם מוקד זעיר בפסגת הריאה מימין. ביום 9.12.2014 עבר ניתוח לכריתת הכליה השמאלית בבית החולים רמב"ם. בניתוח נמצא ממצא גידולי התופס את כל המחיצה העליונה של הכליה ומגיע עד לאגן הכליה. תחילה בוצעה כריתה חלקית עם שוליים חיוביים בחתך הקפוא ואז הושלמה הכריתה למלאה. בפתולוגיה נמצא Renal Clear Cell Carcinoma Grade 2. בסי.טי. שבוצע ביוני 2015 נמצא שהממצא בפסגת הריאה מימין גדל בכמה מ"מ בהשוואה לבדיקה קודמת ובפסגת הריאה השמאלית נמצא נודול חדש בקוטר 2 מ"מ. באוגוסט 2015 נמצא שהממצאים בפסגת הריאה הימנית גדלו ובוצעה כריתה סגמנטלית של הקשריות. בפתולוגיה נמצאה גרורה של RCC בקוטר 6 מ"מ, בהגדרת שלב 4. ביום 22.10.2016 עבר התובע ניתוח לכריתת אונה ריאה ימין עליונה עקב הישנות RCC. ביום 26.1.2017 בוצעה כריתת סגמנט מהריאה השמאלית בגין גרורות של RCC. התובע היה בהפוגה של מחלתו עד יולי 2018, אז התגלו אצלו גרורות חדשות בריאות ובלב. בינואר 2019 החל טיפול אימונולוגי שהופסק באוקטובר 2019 עקב תופעות לוואי והוחל טיפול בסטרואידים. באוגוסט 2020 התגלו גרורות באגן שגרמו לשברים וגרורה בעמוד השדרה וכן נראתה התקדמות של הממצא בלב. בהמשך חודש הטיפול הביולוגי והופסק שוב בשל תופעות הלוואי. הטיפול בסטרואידים הופסק במאי 2021 בשל תופעות לוואי גם לטיפול זה.

    

   החבות

    

   התרשלות

    

8. טענות ההתרשלות כנגד בית החולים מתמקדות בהתעלמות הצוות הרפואי מההמלצה להמשיך הבירור בכליה שמאל נוכח הממצאים בבדיקת הסי.טי. מתאריך 22.8.2012. ד"ר אקשטיין, מומחה התביעה, ציין בחוות דעתו כי לאור הממצאים שנצפו בבדיקת הסי.טי. וכן לפי בדיקת האולטרסאונד בה נמצאה מלאות ללא גבול סדיר היה צורך מידי בהמשך בירור על ידי סונר בטן חוזר, כולל דופלר, לכליה שמאלית לבירור הגוש שנצפה. ד"ר אקשטיין ציין כי מעיון בבדיקה עולה שמדובר היה בגוש בקוטר 5.2 ס"מ. הוא ציין כי בדיקת הסונר שבוצעה לפני בדיקת הסי.טי. לא הדגימה בצורה מיטבית את הקוטב העליון של הכליה השמאלית שבו ולא ניתן היה להסתמך עליה. לצורך בירור הממצא שהודגם בסי.טי. חובה הייתה לבצע בדיקת אולטרסאונד חוזרת ממוקדת לאזור בו הודגם הממצא בסי.טי. ואילו הייתה מבוצעת בדיקת האולטרסאונד החוזרת, כולל דופלר, באופן ממוקד לכליה השמאלית, היה מזוהה התהליך החשוד, הייתה מבוצעת ביופסיה והגידול היה מאובחן כבר בשנת 2012. הצוות הרפואי חרג מהנדרש כאשר ביצע רביזיה של בדיקת האולטרסאונד מול בדיקת הסי.טי. בצורה רשלנית בעוד שבפועל האזור הפתולוגי המודגם בסי.טי. לא מופיע בבדיקת האולטרסאונד באופן שניתן להסתמך עליה ולקבל מסקנות.

    

9. ד"ר אדלמן ציין אף הוא במסגרת חוות דעתו כי חוסר ההתייחסות לממצא בקוטר 4 ס"מ בכליה שמאל שהתגלה בזמן בירור של כאב בטן מהווה התנהלות רשלנית וכי ההמתנה ללא מעש גררה התפשטות הגידול לווריד הכליה והופעת גרורה בריאה ימין. הוא ציין כי לא ברור מדוע התעלם הצוות הרפואי מההמלצה לבצע בדיקת אולטרסאונד וכי היה עליו לבצע בדיקת אולטרסאונד מכוונת לממצא או בדיקת סי.טי. עם חומר ניגוד ואז מידית לקחת ביופסיית מחט מהממצא. הוא ציין כי בדיקת האולטרסאונד שבוצעה לפני בדיקת הסי.טי. אינה יכולה לשמש תחליף לאולטרסאונד מכוון לממצא בסי.טי. וכי בדיקת אולטרסאונד היא בדיקה התלויה בבודק. הדבר מתחזק נוכח הפענוח של ד"ר אקשטיין לבדיקת האולטרסאונד שבוצעה, לפיו בחתך אורכי בחלק עליון נראתה מלאות יחסית ללא גבול סדיר, כאשר בבדיקת סי.טי. נמצא ממצא חדש שלא נראה באולטרסאונד קודם, ממצא שהיה צריך לברר עד תום. אם הייתה מבוצעת ביופסיה ניתן היה ללמוד על טיב הממצא אם הוא שפיר או ממאיר או ממאיר אלים ובהתאם לכך לכוון את סוג הטיפול. במקרה דנן, הביופסיה הייתה מגלה כי מדובר בגידול ממאיר של הכליה – שנתיים מוקדם יותר – כשגודלו אז עמד על 4 ס"מ.

    

10. הנתבעת, למעשה, לא טוענת כל טענת הגנה בשאלת ההתרשלות, לא הגישה חוות דעת רפואית בנושא זה ואין, אם כן, מחלוקת כי הייתה חובה על הצוות הרפואי של בית החולים לפעול לבירור טיבו של הממצא שהודגם בבדיקת הסי.טי. וכי בירור כאמור היה מביא לאבחון מחלת התובע בשלב מוקדם יותר. בגין התרשלות הצוות הרפואי אובחנה המחלה באיחור.

     

11. בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה חדשה, לפיה קיימת רשלנות תורמת מצד התובע, בשל כך שלא העביר את סיכום האשפוז ובו פירוט הממצא בבדיקת הסי.טי. לידי רופאת המשפחה שלו. יש לדחות הטענה. מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, מקום בו בית החולים עצמו לא הפנה את התובע לבדיקות נוספות עם שחרורו מאשפוז ולא הסב את תשומת ליבו לממצאי הסי.טי., לא ניתן לבוא בכל טענה לתובע, שהוא גורם חסר מומחיות רפואית, שפעל והסתמך על הנחיות בית החולים. למעלה מהצורך יצוין כי כלל לא הוכח שהתובע לא העביר את סיכום האשפוז לרופאת המשפחה.

     

12. אני קובעת, אם כן, כי בית החולים התרשל במסגרת טיפולו הרפואי בתובע בכך שלא המשיך הבירור שהיה צריך לבצע לפי תוצאות בדיקת הסי.טי. שערך. בגין התרשלותו זו אובחנה מחלת התובע באיחור של כשנתיים, בשנת 2014 במקום בשנת 2012.

     

    קשר סיבתי ואבדן סיכויי החלמה

     

13. התובע טוען כי הנתבעת חבה בפיצויים בגין מלוא נזקיו על בסיס הדוקטרינה של אבדן סיכויי ההחלמה. הפיצוי בגין אבדן סיכויי החלמה מבוסס על הכרה בכך שאבדן הסיכוי להחלמה מהווה כשלעצמו נזק בר פיצוי (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3)312 [1988]). בעבר נפסק הפיצוי בגין הפגיעה בסיכויי ההחלמה באופן יחסי – הסתברותי, בהתאם להסתברות שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה ההתרשלות (ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב (4.4.2011)). בע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2.12.2015) (וראה גם דנ"א 595/16 בית החולים הלל יפה נ' ל.ד. (14.3.2016)) נפסק כי פגיעה בסיכויי ההחלמה בהסתברות של מעל ל- 50% תוביל לפיצוי מלא של הנפגע על כל נזקיו. פגיעה בסיכויי ההחלמה הפחותה מ- 50% אך אינה זניחה תביא לפיצוי יחסי ובמקרים בהם הסיכון הוא זניח לא יינתן פיצוי. הדרך המקובלת לחשב אבדן סיכויי החלמה היא באמצעות הנוסחה הבאה: , כאשרb הוא שיעור הסיכון לאחר ההתרשלות ו – a הוא שיעור הסיכון קודם להתרשלות.

     

14. ד"ר אדלמן מטעם התביעה פירט במסגרת חוות דעתו מהם שני המדדים מקובלים לדירוג RCC. האחד – שיטת TNM. השני – שיטת Fuhrman Nuclear Grading. בשיטה הראשונה מתייחסים לגודל הגידול (T), להימצאות תאים סרטניים בקשריות למפה (N) ובהימצאות גרורות (M). לפי מאפיינים אלו נקבע ה- stage של הגידול. ככל שהוא גדול יותר, ככל שיש יותר מעורבות של קשריות ואם יש גרורות – השלב מתקדם יותר והפרוגנוזה גרועה יותר. שלב 4 מוגדר על ידי הימצאות גרורות. בשיטה השנייה מתייחסים לצורה ההיסטולוגית של הרקמה לאחר שנלקחה ביופסיה, מסתכלים על צורת התאים ובודקים את רמת האבנורמליות שלהם לפי קידוד שנקבע.

     

15. ד"ר אדלמן ציין במסגרת חוות דעתו כי הסיכוי לגרורות בזמן הגילוי של גוש בקוטר 4 ס"מ (כפי שהיה אצל התובע בשנת 2012) הוא פחות מ- 3%. ההמתנה בחוסר מעש של למעלה משנתיים אפשרה גדילת הגידול, התפשטותו ושליחת גרורה אחת לפחות לריאה ימין. הגידול התגלה בהיותו בשלב 4 (עם גרורה בריאה) בו ההישרדות ל- 5 שנים היא 8% (סיכון של 92%). לו אובחן הגידול באוגוסט 2012 הוא היה עדיין בשלב 1 (פחות מ – 7 ס"מ, ללא מעורבות בלוטות לימפה וללא גרורות) בו ההישרדות ל – 5 שנים היא 81% (סיכון של 19%). לפי נוסחת חישוב אבדן סיכויי ההחלמה שצוינה לעיל מדובר בפגיעה בסיכויי ההחלמה בהסתברות של 79%.

     

16. בחקירתו ציין ד"ר אדלמן כי גידול בין 4 ס"מ ל- 7 ס"מ מוגדר כ- T2 (עמ' 18). הוא הסביר כי יש להבחין בין stage (היקף הגידול, עד כמה התפשט בעת האבחנה) וביןgrade (אלימות הגידול), כאשר המושג הרלוונטי לבדיקת סיכויי ההחלמה הוא stage (עמ' 24-23). הוא אישר כי לאחר ניתוח הכריתה נמצא גידול בגודל 6.5 ס"מ – דרגת T3.

     

17. פרופ' קוטן מטעם ההגנה ציין במסגרת חוות דעתו כי נכון לאוגוסט 2012, המועד בו הוחמצה אבחנת הממאירות, מחלתו של התובע דורגה בשלב 1 (גידול ראשוני בקוטר 5.2 ס"מ, ללא מעורבות לימפתית או מערכתית), מצבו הכללי והתפקודי של התובע היה טוב ודרגת הממאירות של הגידול הייתה בינונית. סיכוייו לשרוד 5 שנים, לו אובחנה מחלתו באוגוסט 2012, היו עומדים על 97%. נכון למועד האבחון בשנת 2014, הייתה מחלתו של התובע בשלב 4 עם פיזור ריאתי, אך למרות היקפה הנרחב מצבו התפקודי של התובע היה טוב ודרגת ההתמיינות של הגידול הייתה בינונית. סיכוייו לשרוד 5 שנים עמדו על 39%. לפי נוסחת חישוב אבדן סיכויי ההחלמה מדובר בפגיעה בסיכויי ההחלמה בהסתברות של 95%.

     

18. פרופ' קוטן הוסיף וציין בחוות דעתו (שנכתבה בשנת 2018) כי בשנים האחרונות חלה מהפכה בטיפול האונקולוגי התרופתי בסרטן הכליה, כאשר נכנסו לשימוש תרופות ביולוגיות, מכוונות מטרה, וטיפולי אימונותרפיה. הודות לטיפולים אלו חל שיפור דרמטי בסיכויי הריפוי וההישרדות של חולי סרטן הכליה הגרורתי – באחוז בלתי מבוטל מבין החולים שמחלתם דורגה בשלב 4 מסוגלים הטיפולים האלו להשרות תסוגות שלמות, החולים שורדים לעיתים שנים ארוכות וחלקם אולי אף יבריא מהממאירות. הוא ציין כי התובע עבר ניתוח בו נכרת הגידול הראשוני בשלמותו. בהמשך עבר מספר ניתוחים בהם הורחקו גרורות ריאתיות. מאז הניתוח האחרון לכריתת הגרורה הריאתית שבוצע בינואר 2017 מחלתו שרויה בהפוגה מלאה ללא עדות להישנות מקומית, אזורית או מערכתית של הממאירות. אם יתפתח אצלו בעתיד פיזור גרורתי מערכתי בהיקף נרחב, בלתי נתיח, קיים סיכוי של 30% - 50% שניתן יהיה להשרות אצלו תסוגה של הממאירות ע"י התרופות הביולוגיות החדשניות ובאמצעות טיפולי האימונותרפיה ולכן צפויה לו הישרדות ארוכת טווח אף מעבר ל 39% שקבע.

     

19. התובע טוען בסיכומיו כי אף לפי חוות דעת מומחה ההגנה שיעור הפגיעה בסיכויי ההחלמה שלו הוא מעל 50% ולכן, לפי ההלכה הפסוקה, הוא זכאי לפיצויים על מלוא נזקיו. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי אין להסתמך על חוות דעתו של פרופ' קוטן שהוגשה על ידה כיון שחוות דעת זו סותרת קביעות עובדתיות וכי דרך החישוב של פרופ' קוטן אינה בהתאם לפסיקה. כמו כן, טוענת הנתבעת, אין לקבל את חוות דעתו של ד"ר אדלמן כיון שחוות דעתו זהה לזו שהוגשה על ידי פרופ' שפירא שצורפה תחילה לכתב התביעה וכיון שהוא לא הסתמך על מסמכים רפואיים עדכניים אלא על מסמכים עד שנת 2017. הנתבעת טוענת כי גודל הגידול באוגוסט 2012 היה 5.2 ס"מ וגודלו בעת גילוי המחלה היה 6.5 ס"מ ולכן בשנת 2012 מדובר היה ב – T2 וב – stage 2 ובעת הגילוי בשנת 2014 מדובר על T3 וב – stage 3. בהתאם לכך, סיכויי ההישרדות של התובע פחתו מ- 74% ל- 67% וזאת בלבד או מ- 57% ל – 42% לפי מבחן T. כיון שההסתברות היא פחותה מ – 50% יש לחשב הנזק באופן יחסי. עוד טוענת הנתבעת כי אם תוחלת חייו של התובע לא התקצרה באופן משמעותי הרי אבדן סיכויי ההחלמה לא התממש ויש לחשב אבדן סיכויי ההחלמה לפי הפער בין הסיכונים לתמותה.

     

20. התובע, בסיכומי התשובה, טוען כי ניסיונה של הנתבעת להתנער מקביעות המומחה מטעמה הוא ניסיון חסר תום לב. הנתבעת לא העלתה ולו נימוק בודד שיש בו כדי לבסס טענתה לסתירה בין חוות דעתו של פרופ' קוטן ובין קביעות עובדתיות או הפסיקה. פרופ' קוטן השתמש במדד של סיכויי הישרדות לחמש שנים, כפי שקובעת הפסיקה. טענות הנתבעת במסגרת סיכומיה הן טענות שברפואה ואינן נתמכות בחוות דעת רפואית. שתי חוות הדעת הרפואיות שבתיק קובעות כי אבדן סיכויי ההחלמה עולה על 50%. ניסיונה של הנתבעת להתנער מחוות הדעת שהגישה ולטעון טענות הפוכות לחוות הדעת אף מהווה שינוי חזית אסור. לגוף הטענות, הנתבעת מנסה להתייחס רק לגודל הגידול - T - שמהווה רק פרמטר אחד מתוך שלושה המשפיע על השלב בו מצוי הגידול והפרוגנוזה הצפויה וזהו פרמטר שונה מהשלב בו מצוי הגידול. ד"ר אדלמן לא שינה עמדתו בחקירתו לפיה בשנת 2012 הגידול היה בשלב 1 ואילו במועד בו אובחן בשנת 2014 היה בשלב 4, בדיוק כפי שקבע פרופ' קוטן. הדברים עולים גם מהטבלאות שצורפו לחוות דעתו. חקירתו הנגדית עסקה בגודל הגידול. ללא קשר לגודל הגידול, בנוכחות גרורות המחלה תהיה בשלב 4. טענת הנתבעת כי יש לבחון את סיכויי ההחלמה לאחר כריתת הכליה והגרורות ולא במועד האבחון בפועל היא טענה מופרכת ואף היא טענה שבמומחיות רפואית שאינה נתמכת בחוות דעת ומהווה הרחבת חזית אסורה. שיעור הפגיעה בסיכויי ההחלמה בהתאם להלכה הפסוקה נאמד במועד האבחון בפועל ולא בשלב שרירותי לאחר מכן. גם שיעורי ההחלמה בהם נוקבת הנתבעת ביחס למועד שלאחר כריתת הגרורות בריאה הם בגדר קביעה שברפואה שאינה נתמכת בחוות דעת רפואית כדין וד"ר אדלמן לא הסכים לשיעורי החלמה אלו.

     

21. טענות התובע מקובלות עלי במלואן. חוות דעתם של שני המומחים בתיק, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, קובעות כי הפגיעה בסיכויי ההחלמה של התובע עקב הגילוי המאוחר עולה על 50%. בהתאם לכך זכאי התובע לפיצוי על מלוא נזקיו עקב המחלה. לא ברור כיצד הנתבעת מבקשת בשלב הסיכומים, וללא חוות דעת שבמומחיות התומכת בכך, לטעון טענות הפוכות ושונות מאלו שנטענו על ידי המומחה מטעמה ואשר מהוות חלק מכתב ההגנה שלה. מדובר בטענות חדשות שברפואה שאינן נתמכות בחוות דעת רפואית המהוות הרחבת חזית אסורה ולא ניתן לקבלן. הנתבעת טענה באופן כללי כי קביעותיו של פרופ' קוטן הן בסתירה לקביעות עובדתיות וכי דרך החישוב שלו אינה בהתאם לפסיקה – אך לא פירטה על מה בדיוק מבוססות טענות אלו. צודק התובע בטענותיו כי את הפגיעה בסיכויי ההחלמה יש לבחון במועד האבחון בפועל כך שמועדים המאוחרים למועד זה אינם רלוונטיים. ד"ר אדלמן הבהיר, וכך עולה גם מהטבלאות שצורפו לחוות דעתו, כי גודל הגידול (T) הוא פרמטר אחד מתוך שלושה ולכן ניסיון הנתבעת להסתמך רק על פרמטר זה, ושוב, בסתירה לחוות דעת המומחה מטעמה וללא חוות דעת רפואית תומכת – אינו יכול להתקבל. בשנת 2012 היה הגידול ב- stage 1 במחלה ואילו המצאות הגרורות בשלב האבחון מסווגות אותו ב- stage 4, ללא קשר לגודלו. על בסיס שתי חוות הדעת הרפואיות המצויות בתיק לגבי אבדן סיכויי ההחלמה ולפי ההלכה הפסוקה – התובע זכאי לפיצוי מלא על כל נזקיו.

     

    הנזק

     

    מצבו הרפואי של התובע ותוחלת חייו ללא קשר לגידול הכלייתי

     

22. הנתבעת טוענת כי התובע סבל ממחלות שונות עוד לפני גילוי הגידול בכליה, מחלות שהיו צפויות לגרום לקיצור תוחלת חייו ללא קשר למחלת הסרטן. לתמיכה בטענות אלו הוגשה חוות דעתו של פרופ' צימליכמן. במסגרת חוות דעתו סקר את המחלות מהן סבל וסובל התובע ללא קשר למחלת הסרטן.

     

23. פרופ' צימליכמן הפנה לכך שהתובע עבר ארוע לבבי חריף בתאריך 30.9.2011, בהיותו כבן 41. הסיבה לארוע הייתה הפרעת קצב של פרפור חדרים ((vf, מצב שבדרך כלל מסתיים במוות. למזלו של התובע הוא טופל על ידי צוות מד"א תוך זמן קצר וקיבל מכת חשמל שהחזירה את פעימות ליבו. הוא היה מחוסר הכרה ומונשם במשך 3 יממות, מה שמעיד על נזק מוחי. לאחר מכן חזר להכרה אך עם נזק מוחי מסוים. לאחר ההחייאה עבר צנתור ראשוני שהדגים חסימה בעורק היורד השמאלי בשיעור של 100%, חסימה שנפתחה על ידי העברת צנתר ובלון. בדיקת אקו ללב בתאריך 3.10.2011 הייתה תקינה. בבדיקת EPS נמצאה הפרעת הולכה עם חסם מסוג וונקבך. בבדיקת MRI נמצאה היפוקינזיה – ירידה ביכולת התכווצות שריר הלב בקיר תחתון וצדדי עם האדרה סובאנדוקרדיאלית. בהמשך הושתל קוצב דפיברילטור. בגיליון הרפואי צוין שהתובע הוא מעשן כבד מתאריך 18.8.2005 כאשר עישון כבד הוא גורם סיכון משמעותי הן למחלות לב והן למחלות גידוליות. התובע סובל מיתר לחץ דם מאוקטובר 2005, בגינו הוא מקבל טיפול תרופתי וכן נקבעו לו אחוזי נכות במוסד לביטוח לאומי בגין כך. בדו"ח פסיכיאטרי במוסד לביטוח לאומי בדצמבר 2011 נקבעו לתובע 30% נכות בגין חרדה ודיכאון לשנתיים והומלץ על עבודה ללא לחץ נפשי. הוא הופנה לבירור המטולוגי ואובחן כסובל מקרישיות יתר. הטיפול במצב זה הוא מתן נוגדי קרישה מסוג קומדין לכל החיים.

     

24. פרופ' צימליכמן קבע כי התובע סובל מנכויות רפואיות לצמיתות (ללא קשר לגידול הכלייתי) כדלקמן: 25% בגין מצב לאחר ארוע לבבי, צנתור והרחבת החסימה על ידי בלון עם ירידה חלקית בתפקוד שריר הלב; 20% בגין הפרעות קצב העלולות לגרום למוות שהצריכו השתלת קוצב דפיברילטור; 20% בגין קרישיות יתר המצריכה טיפול נוגד קרישה לכל החיים; 10% בגין יתר לחץ דם; 30% בגין חרדה ודיכאון המצריכים מעקב וטיפול פסיכיאטרי. בגין עישון כבד בעבר ובגין הפרעה בשומני הדם – אין נכות צמיתה.

     

25. פרופ' צימליכמן מתייחס לקיצור תוחלת חיי התובע בגין המחלות האמורות וקובעי כי אדם העובר החייאה על רקע הפרעת קצב, סטטיסטית, תוחלת חייו קצרה ב – 10 שנים לעומת תוחלת חיי אדם בריא. לפי מחקר אחד, התמותה של אלו שעברו החייאה מחוץ לבית החולים הייתה 21% בתום שנה לאחר ההחייאה. לפי מחקר אחר התמותה של אנשים שעברו החייאה ושעברו תוך כדי כך התקף לב הייתה 14% בתום שנתיים מההחייאה. לעומת זאת, התמותה של מטופלים שלא עברו התקף לב באותו ארוע הייתה 47%. במחקר אחר נמצא ששרידותם של מטופלים שעברו החייאה הייתה של 21.9% בתום שנה מההחייאה ואילו בתום 3 שנים מההחייאה הייתה 41%. לגבי חולים הסובלים מקרישיות יתר אין בספרות הרפואית נתונים חד משמעיים על קיצור תוחלת חיים. בגין מחלת לב איסכמית וארוע כלילי בנוכחות משקע שומני שחסם את העורק הכלילי – העובדה שהתובע פיתח אוטם בשריר הלב בגיל צעיר, סובל ומטופל באופן כרוני בתרופות להורדת כולסטרול, סובל ומטופל ביתר לחץ דם וממצבים חרדתיים וכן בעברו עישון של למעלה מקופסא ביום במשך כ – 20 שנים – מגבירה את הסיכון להמשך התפתחות המחלה הכלילית ואף לארוע לבבי נוסף. לפי נתונים אלה הסיכון של התובע לפתח התקף לב נוסף או למות ממחלת לב נע בין 5%-10% במשך תקופה של 10 שנים. בסקירת המחקרים בתחום ובדיקת שרידות של 19,000 מטופלים עם מחלת לב איסכמית סוכם שעל סמך נתונים אלו תוחלת החיים שלהם הייתה קצרה ב- 15-10 שנים מנבדקים ללא מחלת לב איסכמית. גם ביחס לקיצור תוחלת חיים שנגרמת על ידי יתר לחץ דם קיימים מחקרים רבים. קיים קיצור תוחלת חיים של מטופלים הסובלים מיתר לחץ דם של 4.9 עד 5.1 שנים (5 שנים של קיצור תוחלת חיים בממוצע).

     

26. פרופ' יודפת, מטעם התביעה, ציין במסגרת חוות דעתו כי בדוגמאות למחקרים שהובאו על ידי פרופ' צימליכמן בקשר להישרדות אחרי החייאה על רקע פרפור חדרים יש התייחסות סטטיסטית כללית הכוללת מצבים רבים ושונים שאינם תואמים את מצבו בפועל של התובע. הוא מפנה למאמר משנת 2003 שם לא זו בלבד שלא נמצא הבדל מובהק סטטיסטי בין תוחלת החיים של אלו שעברו החייאה אחרי דום לב ואלו שלא, אלא גם לא נמצא הבדל באיכות החיים. במאמרים המובאים על ידי פרופ' צימליכמן בנושא תוחלת חיים לאחר החייאה והשתלת דפיברילטור מדובר על תמותה בתוך שנה – שנתיים – שלוש לאחר ארוע ההחייאה. מקורות אלו לא רלוונטיים במקרה הנדון כי התובע שרד מעבר לתקופה זו. כמו כן ברוב העבודות שנעשו על תוחלת חיים לאחר החייאה והשתלת דפיברילטור המכשיר הושתל אצל מטופלים עם קרדיומיופתיות והפרעת תפקוד לבבי, מה שלא קיים אצל התובע. כפי שעולה מהביקור האחרון במרפאת קוצבים (19.10.2020) המכשיר לא הופעל מעת ההשתלה ולא היו הפרעות קצב משמעותיות.

     

27. פרופ' יודפת ציין כי באופן מובן ככל שיש גורמי סיכון ומחלות רקע, ההסתברות למאורע שלישי עולה, אך כיון שגורמי הסיכון ברובם אינם סטטיים ונתונים לשינוי יש מקום לבחון כיצד איזון מיטבי של גורמי הסיכון עשוי להשפיע על הסתברות סיבוכים ותוחלת חיים. אשר לעישון – הוא הפנה למחקר לפיו אלו המפסיקים לעשן בגילאים 44-35, כמו התובע, מוספים בממוצע 9 שנים לחייהם לעומת אלו הממשיכים לעשן, ולכאורה חיים "רק" שנה פחות מאלו שלעולם לא עישנו בחייהם. אשר להיפרכולסטרולמיה – ערכי הכולסטרול לאחר תחילת הטיפול בשנת 2011 מאוזנים היטב ולכן לא ניתן לומר שהתובע סובל מהיפרליפידמיה כלל. אשר למחלת הלב האיסכמית – לא קיימות תלונות קרדיאליות לאחר הארוע הלבבי ולא קיימות הפרעות קצב, מה ששולל איסכמיה פעילה ולכן אין קיצור תוחלת חיים בגין כך. אשר ליתר לחץ הדם – ערכי לחץ הדם הם די מאוזנים ומדידות בודדות של לחץ דם גבוה הן חסרות משמעות לנזק פוטנציאלי. אשר ליתר קרישיות – אין עדות חד משמעית על קיצור תוחלת חיים בחולים הסובלים מנטייה לקרישיות יתר והתובע לא סבל עד היום מארועים טרומבואמבוליים או מדימומים מסכני חיים. פרופ' יודפת סיכם את חוות דעתו וקבע כי בהינתן טיפול מהיר ויעיל בפרפור החדרים כפי שהיה, אין הבדל בסיכויי התמותה או בתוחלת החיים של התובע מול אנשים בגילו ועם אותם גורמי סיכון שלא עברו החייאה. לאור זאת שהתובע הפסיק ומאזן באופן מיטבי את גורמי הסיכון שלו (לחץ דם מאוזן, הפסקת עישון, טיפול ביתר קרישיות, תפקוד לבבי תקין לגמרי) אין מקום להתייחס לגורמי סיכון אלו כמצב נתון ויש מקום לתת משקל לשינוי הפרוגנוזה הדרמטי כאשר גורמי סיכון אלו מאוזנים או מבוטלים. לפיכך, לולא הגידול הסרטני בכליה היה צפוי התובע לתוחלת חיים של אוכלוסייה רגילה.

     

28. בתשובה לחוות דעתו של פרופ' יודפת הוגשה חוות דעת משלימה על ידי פרופ' צימליכמן. בחוות דעת זו ציין כי המאמר עליו הסתמך פרופ' יודפת אינו מתאים למקרה של התובע. באותו מחקר לא בוצע כל מעקב של שרידות אחרי מי שסבל מפגיעה נוירולוגית עקב ההחייאה בעקבות דום הלב, ומדובר היה בחמישה חולים. התובע עבר החייאה שבעקבותיה נגרם לו נזק מוחי משמעותי והוא היה מחוסר הכרה ומונשם במשך 3 יממות, מה שמעיד על נזק מוחי משמעותי והוא סבל לאחר מכן מהפרעת זיכרון. לא ניתן להסיק ממאמר שמתייחס לחולים ללא נזק נוירולוגי לגבי מצבו של התובע. פרופ' צימליכמן אינו מסכים עם חוות דעתו של פרופ' יודפת כי ליבו של התובע בריא. התובע עבר התקף לב עקב חסימה של 100% בעורק הכלילי הראשי שמספק דם ללב וכמעט הביא למותו. הוא עבר התקף לב עם פגיעה בקיר התחתון והצדדי של שריר הלב שגרמה להפרעה בהתכווצות שריר הלב. הוא פיתח התקף לב בגיל צעיר מאד, ארוע שכמעט הביא למותו, הוא מוגדר כחולה במחלת לב איסכמית, במצב לאחר התקף לב, חייב להיות במעקב רפואי צמוד, לקבל טיפול תרופתי כנדרש ולעבור בדיקות לב כמקובל במקרים של מחלת לב משמעותית ומצב לאחר התקף לב. התקף הלב הותיר צלקת בשריר הלב שגרמה להפרעה בהתכווצות שריר הלב בדופן תחתון וצדדי של הלב. מצבו הוא לצמיתות, עלול להחמיר עם השנים והוכר גם כליקוי לצמיתות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

     

29. אשר לעישון, ציין פרופ' צימליכמן, אכן יש מחקרים שבהם מדובר על ירידה משמעותית בסיכון לתחלואה לבבית תוך שנתיים, ארבע שנים ואף יותר, אך טווח התוצאות הוא רחב ביותר והתמונה אינה כה ורודה. קיים מחקר גדול לפיו לוקח 15-10 שנים כדי שאלו שהפסיקו לעשן יתקרבו לסיכון של אלו שלא עישנו בעבר. לעומת זאת, אין כמעט ירידה בתחלואה של סרטן הריאה, גם אם מפסיקים לעשן. החומרים הטוקסיים – מסרטנים שהם תוצרי בעירת הטבק שחודרים לריאות ושוקעים בהן מהווים תהליך מגרה הפועל ליצירת סרטן הריאה בהמשך. באותה מידה הסיכון של מחלת ריאה כרונית מופיע במעשנים ביחס ישר לכמות הסיגריות שהחולה עישן ואין תיקון של רקמת הריאה שניזוקה עקב העישון. אשר ללחץ דם – אכן איזון טוב של לחץ דם מקטין הסיכון שנגרם על ידי לחץ דם לכלי הדם והלב אך נוכחות לחץ דם היא מחלה צמיתה. אשר לקרישיות יתר – מדובר במחלה כרונית המלווה בסיכונים לבריאות החולה ומשפיעה על שרידותו. הטיפול בקומדין אף הוא אינו נעדר סיכון כיון שמצב של תת טיפול גורם לסיכון של יצירת קרישי דם ומצב של טיפול יתר יכול לגרום לדימומים מסכני חיים. טיפול בנוגדי קרישה מסוג קומדין מצריך מעקב אחר יעילותו בדם, בדיקות דם תכופות וחושף את המטופל לסיכונים של דימום בכל מצב של פציעה, ניתוח או אפילו דימום ספונטני במוח, במערכת העיכול ועוד. לפי הספרות דימום מסכן חיים מתרחש ב- 9.1% מהחולים המטופלים באופן כרוני בקומדין. מדובר במחלה משמעותית המשפיעה על תוחלת החיים. לסיכום, קיצור תוחלת חיי התובע בגין כל מחלותיו, לדעתו של פרופ' צימליכמן, עומד על 24 שנים: 10 שנים בגין מצב לאחר החייאה, השתלת קוצב דפיברילטור; 10 שנים בגין מצב לאחר אוטם בשריר הלב, הפרעה בתנועתיות דופן תחתון צדדי של חדר שמאל, ללא ירידה בתפוקת הלב; שנתיים בגין קרישיות יתר וטיפול לכל החיים בקומדין ושנתיים בגין יתר לחץ דם, מאוזן עם טיפול תרופתי.

     

30. בחקירתו אישר פרופ' צימליכמן כי ככל שמתרחקים מההחייאה הסיכון למות קטן יותר: "אם מישהו שרד שנתיים, הסיכוי שהוא ישרוד עוד שנה הוא יותר גבוה...אבל מצד שני התהליך המנוגד הוא שמחלת הלב מתקדמת והיא בסופו של דבר מוסיפה לסיכויי המוות או לארוע חוזר של התקף לב" (עמ' 43). כאשר קבע קיצור תוחלת חיים כתוצאה מהחייאה התחשב בפרפור חדרים ובאלמנט ההחייאה עצמו (עמ' 44). הוא אישר שהקוצב מגדיל את הסיכוי לשרידות ל – 3 שנים פי שניים (עמ' 45). לתובע תסמונת של קרישיות יתר שהתגלתה בבירור אחרי הארוע הלבבי ב – 2011 והוא מקבל טיפול נוגד קרישה אם כי אינו סובל מ- DVT (עמ' 46). הטיפול נוגד הקרישה הוא לכל החיים כי קיימת סכנה לקרישי דם שיגיעו לריאות (עמ' 47). הוא נשאל אם אבדן הזיכרון ממנו סבל התובע לאחר ההחייאה אינו נזק נוירולוגי אלא נפשי כתוצאה מהטראומה והשיב כי קרוב לוודאי שלא (עמ' 48): "זו תוצאה שכיחה כאשר אין זרימת דם למוח...הייתה פגיעה במוח בגלל חוסר אספקת חמצן...הפגיעה הנוירולוגית פה, מעידה לנו לא רק על הפגיעה הנוירולוגית אלא על חומרת המצב שבו הוא היה... הוא היה מת והחזירו אותו לחיים...והפגיעה הנוירולוגית אומרת גם המוח הספיק להיפגע, גם הלב הספיק להיפגע כאן. אז זה למעשה תוצאה של הנזק הנוירולוגי" (עמ' 49).

     

31. פרופ' יודפת נשאל בחקירתו אם הפגיעה בשריר הלב הולכת ומחמירה בדרך כלל והשיב בשלילה (עמ' 5). הוא אישר שלתובע הייתה 100% חסימה בעורק הכלילי הראשי אך בקטע קטן, כך ש"אפילו לא היו צריכים להכניס צנתר" (עמ' 5). הוא נשאל אם בדרך כלל מי שיש לו חסימה אחת, אותו הגורם שגרם לחסימה זו בהמשך גורם לחסימות בעורקים אחרים והשיב בשלילה (עמ' 6). הוא אישר כי לא שכיח שבגיל 40 קורה ארוע לבבי כפי שארע לתובע: "אדם בגיל 41 הסבירות היא שהעורקים שלו יהיו יפים מאד, ופה קרתה איזו חסימה פתאומית וזהו גמרנו" (עמ' 7). הוא ציין שבשנת 2017 התובע ביצע אקו לב והכל היה תקין לגמרי (עמ' 8). לגבי הטיפול בקרישיות יתר והאפשרות לפגיעה עקב הטיפול השיב כי לתובע אין דימום ולא היה לא בשנים שחלפו, ודימום הוא נדיר (עמ' 10).

     

32. התובע ציין בתצהירו כי מאז שעבר את הארוע הלבבי בשנת 2011 הוא נמצא במעקב קרדיאלי תקין, ללא ארועים לבבים וללא הפרעות קצב משמעותיות ומבלי שהופעל הקוצב. לאחר הארוע הלבבי שהה בחופשת מחלה. בביקורת קרדיולוג מיום 30.10.2011 הומלץ על חזרה הדרגתית לעבודה, הערכה פסיכיאטרית ושיקום לב. הוא עבר מבחן מאמץ טרם החזרה לעבודה בתאריך 28.12.2011 שהיה תקין. לאור זאת המליץ רופא תעסוקתי ביום 12.1.2012 על חזרה מדורגת לעבודה ובמקביל על המשך בירור לבבי. הוא חזר לעבודה משרדית חלקית במקביל לשיקום לב. בנוסף סבל מהחמרה במצב הנפשי וקיבל טיפול תרופתי. ביום 30.7.2012 קבע רופא תעסוקתי כי לאור הסיכון בנטילת קומדין ואספירין הוא צריך לעבור לעבודה משרדית בקביעות. הוא חזר לעבודה בהיקף מלא באוקטובר 2012, סמוך לאחר סיום השיקום הלבבי. הוא ציין כי אמנם באותה התקופה הייתה החמרה במצבו הנפשי אך מצבו השתפר מאד והוא תפקד היטב. מאז אותו מועד ועד סוף 2018 עבד כמנהל רכש ומכרזים בחברת הבניה בה עבד גם קודם לכן. הוא תפקד היטב. הוא ציין כי אמנם סביב הארוע הלבבי סבל מאבדן זיכרון מסוים (הוא לא זכר פרק זמן של שבועיים קודם לארוע ואת הארוע עצמו) אך עבר בירור נרחב שלא העלה כל פגיעה מוחית או קוגניטיבית משמעותית, כך שהארוע הלבבי והשלכותיו חלפו ולא הותירו שום פגיעה בכושר עבודתו או במצבו הנפשי. השנים חלפו ללא בעיות רפואיות מיוחדות. לחץ הדם שלו היה לרוב מאוזן וגם ערכי הכולסטרול היו מאוזנים. מאז הארוע הלבבי הפסיק לעשן.

     

33. התובע טוען בסיכומיו כי לא קיים כל קיצור בתוחלת חייו בגין מצבו הבסיסי. אשר לקיצור תוחלת חיים של 10 שנים שנקבע על ידי מומחה ההגנה בגין מצב לאחר החייאה והשתלת קוצב דפיברילטור – מאז שוחרר מבית החולים לאחר התקף הלב וההחייאה חלפו למעלה מ- 11 שנים. הוא נמצא במעקב קרדיולוגי תקין, ללא ארועים לבביים, ללא הפרעות קצב משמעותיות ומבלי שהופעל הקוצב. פרופ' צימליכמן אישר בחקירתו כי קביעתו לקיצור של 10 שנים בגין מצב לאחר החייאה אינה נתמכת בספרות ולכן אין לקביעה זו כל בסיס ודינה להידחות. פרופ' צימליכמן אף אישר שסיכויי השרידות של מטופלים שעברו החייאה הולכים ועולים עם השנים ולפי המאמר שצרף בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד ההחייאה שיעור השרידות של מטופלים הכפיל את עצמו. לא הובאו מחקרים הנוגעים לשרידות מעבר לשלוש שנים. מכאן יש ללמוד כי הסיכון המוגבר לתמותה לאחר החייאה קיים בשנים הראשונות לאחר הארוע בלבד. התובע חי 11 שנים לאחר ההחייאה ללא כל מאורע קרדיאלי או אחר והדבר מוכיח יותר מכל כי אינו מצוי בסיכון מוגבר לתמותה על רקע ההחייאה שעבר. פרופ' צימליכמן אישר עוד כי הקוצב שהושתל בתובע לאחר ההחייאה מכפיל את סיכויי השרידות שלו לשלוש שנים. המאמרים שציטט פרופ' צימליכמן מתייחסים למצבים שאינם תואמים למצב התובע: גילאים שונים, סיבות מוות שונות ומחלות רקע שונות. במחקר שהובא על ידי פרופ' יודפת לא נמצא כל הבדל בין תוחלת החיים של אלו שעברו vf ובין אלו שלא וגם לא נמצא הבדל באיכות חייהם. פרופ' צימליכמן ניסה לטעון כי התובע סבל מנזק נוירולוגי ולכן המאמר לא רלוונטי אליו אך חמשת המטופלים עם הנזק הנוירולוגי שנכללו בקבוצת המחקר היו בעלי לקות נוירולוגית קשה מאד, בעוד שהתובע שוחרר מבית החולים במצב תפקודי תקין, עצמאי לחלוטין, וסבל מאבדן זיכרון שבועיים לאחר הארוע בלבד.

     

34. אשר לקיצור תוחלת חיים של 10 שנים שנקבע על ידי מומחה ההגנה בגין מצב לאחר אוטם בשריר הלב, הפרעה בתנועתיות דופן תחתון צדדי של חדר שמאל, ללא ירידה בתפוקת הלב – התובע טוען כי גורמי הסיכון שלו מאוזנים ולכן אין כל קיצור צפוי בתוחלת חייו. אשר לעישון – הוא הפסיק לעשן לאחר הארוע הלבבי, בשנת 2011, בגיל 41. ממועד זה חלפו 11 שנים כך שהסיכון זהה לסיכון של לא מעשנים. גם לא התפתחו סרטן ריאה או מחלת ריאות כרונית ויש להעריך כי לא יתפתחו. גם לפי הספרות שציטט מומחה ההגנה לא צפוי לו קיצור תוחלת חיים כתוצאה מכך שעישן בעבר. אשר ליתר לחץ דם – לחץ הדם שלו מאוזן ועובדה זו לא נסתרה על ידי מומחה ההגנה. איזון לחץ הדם שלו במהלך השנים חרף ניתוחים, השמנה, טיפולים קשים ועוד לא הופר כך שניתן להעריך בביטחון כי איזון זה לא יופר גם בהמשך, כך שלא צפוי לו קיצור תוחלת חיים כתוצאה מיתר לחץ דם. אשר לטיפול בהיפרכולסטרולמיה – הערכים מאוזנים ומומחה ההגנה הסכים לכך. מכאן עולה כי כל גורמי הסיכון שלו מאוזנים וצפויים להיוותר מאוזנים ולכן לא צפוי קיצור בתוחלת חייו כתוצאה מהם. אשר לטענת מומחה ההגנה כי הוא סובל ממחלת לב איסכמית שכן עבר התקף לב שהשאיר צלקת בשריר הלב – הרי שאיסכמיה מאובחנת בבדיקות אקו ובדיקת אקו אחרונה שבוצעה בשנת 2017 הדגימה תפקוד לבבי תקין לחלוטין ללא איסכמיה. כפי שהסביר פרופ' יודפת, ההפרעה בהתכווצות שריר הלב שנמצאה אצלו לאחר הארוע הלבבי היא היפוקינזיה, חלק קטן בחוד שריר הלב בעל התכווצות מופחתת. מדובר בהפרעה חולפת ובמקרה שלו היא חלפה בהתאם לבדיקת האקו. התפקוד הלבבי שלו תקין לחלוטין ולא קיים כל קיצור תוחלת חיים כתוצאה ממצבו הלבבי.

     

35. אשר לקיצור תוחלת חיים של שנתיים שנקבע על ידי מומחה ההגנה כתוצאה מקרישיות יתר וטיפול לכל החיים בקומדין – התובע טוען כי פרופ' צימליכמן הודה כי לא קיימים בספרות מחקרים שקובעים קיצור תוחלת חיים כתוצאה מקרישיות יתר. גם פרופ' יודפת אומר זאת ומוסיף כי הוא מקבל טיפול מונע במשך 11 שנים ועד היום לא סבל מאירועים טרומואמבוליים או מדימומים מסכני חיים, מה שמקבל משנה תוקף במקרה שלו, שכן במהלך השנים עבר ניתוחים רבים וטיפולים ביולוגיים עם תופעות לוואי קשות ובכל זאת לא סבל מארועים טרומבואמבוליים או דימומים מסכני חיים. ניתן לקבוע בביטחון שהוא לא צפוי לעבור ארועים כאמור בעתיד ותוחלת חייו אינה צפויה להתקצר עקב כך.

     

36. אשר לקיצור תוחלת חיים של שנתיים שנקבע על ידי מומחה ההגנה בגין לחץ דם מאוזן עם טיפול תרופתי – טוען התובע כי מומחה ההגנה לא ציטט ולו מחקר בודד שמבסס קיצור בתוחלת החיים כשלחץ הדם מאוזן ומכאן שאין לקביעה זו על מה לסמוך. העובדה שהוא שומר על איזון לחץ הדם במשך שנים, חרף הניתוחים והטיפולים שעבר, מעידה כי לא צפויה הפרה של איזון לחץ הדם שלו.

     

37. התובע טוען, אם כן, כי לולא ההתרשלות תוחלת חייו הייתה זהה לתוחלת החיים הממוצעת של כלל האוכלוסייה – דהיינו, תוחלת חיים עד גיל 83.

     

38. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' צימליכמן בדבר קיצור תוחלת חיים של 24 שנים בגין תחלואה קודמת ומפנה למסקנותיו. היא טוענת כי אין לקבל את ניסיון התובע למחות בהינף יד את כל מחלותיו ולהביא לקביעה כי תוחלת חייו הייתה כשל אדם ממוצע, על אף ולמרות מחלותיו. מחלותיו באופן חד משמעי מביאות לקיצור בתוחלת חייו, הן לפי חוות דעתו של פרופ' צימליכמן והן לפי חקירתו של פרופ' יודפת. התובע עבר ארוע לבבי בגיל צעיר, סובל ומטופל באופן כרוני בתרופות להורדת לחץ דם וסובל ממצבים חרדתיים. בנוסף, בעברו עישון כבד של למעלה מקופסה ביום למשך 20 שנים, עד הארוע הלבבי. אף פרופ' יודפת הסכים בעדותו כי בהתאם למאמר שאזכר בחוות דעתו תוחלת החיים מתקצרת ב – 6 שנים בקרב מבוגרים שהפסיקו לעשן אחרי גיל 40. בהתבסס על הספרות הרפואית כמעט ואין ירידה בתחלואה של סרטן הריאה בקרב מי שהפסיק לעשן וכן יש סיכון למחלת ריאה כרונית, שהסיכוי להתפתחותה מופיע במעשנים ביחס ישיר לכמות הסיגריות שעישנו ואין תיקון לרקמת הריאה שניזוקה עקב עישון בעבר. נוסף לכך התובע סבל עוד לפני מחלת הסרטן משומנים גבוהים בדם. לתובע קיצור של 10 שנים בתוחלת חייו בשל מצבו הלבבי ובהינתן גורמי הסיכון הנוספים. התנגדותו של פרופ' יודפת לקביעה זו אינה מבוססת ואין לקבלה. המאמר היחיד עליו התבסס מתייחס למחקר אודות 79 חולים בלבד, כשהצעיר ביותר היה כבן 62 והמבוגר ביותר היה כבן 77. כן הודה פרופ' יודפת כי המעקב הארוך ביותר שביצעו אחר הקבוצה שנחקרה היה של 5 שנים בלבד. מדובר במדגם קטן מאד לכל הדעות ולא מספק לקביעת מסמרות וממצאים סטטיסטיים. פרופ' יודפת לא הביא כל מאמר אחר ביחס לתפקוד הלב או לתוחלת החיים של אלו שעברו התקף לב שיש בו כדי לבסס את טענת התובע להעדר השפעה על תוחלת החיים ומכך יש להסיק כי לא קיים מאמר כזה.

     

39. אשר לפגיעה נוירולוגית לאחר החייאה - הנתבעת טוענת כי לאחר ההחייאה שבוצעה לאחר הארוע הלבבי נותר לתובע נזק מוחי מסוים, שהתבטא באבדן זיכרון, בעיקר של הארועים שהתרחשו בשבועיים שקדמו לארוע וכן של הארוע עצמו. נוירולוג שבדק את התובע המליץ על שיקום קוגניטיבי ובירור קרישיות יתר. עשרה ימים לאחר מכן נעשתה אבחנה של נזק מוחי לאחר החייאה. פרופ' צימליכמן מסביר כי עובדות המחקר שהובא על ידי פרופ' יודפת ומסקנותיו אינן מתאימות למקרה דנן, שהרי מתוך 200 האנשים שנבדקו במסגרת אותו מחקר חמישה בלבד סבלו מפגיעה נוירולוגית בגין אותו ארוע – כפי שסבל התובע. מצבו של התובע אמנם לא דמה למצבם של שניים מתוך החמישה שאוזכרו באותו מאמר אך התובע ללא ספק סבל מנזק נוירולוגי כלשהו ועל כן לא ניתן להשוות מצבו לכל 195 המטופלים האחרים שנחקרו. מסיבה זו לא ניתן להתבסס על המאמר היחיד והלא רלוונטי שאזכר פרופ' יודפת. לכן יש לקבוע כי בעקבות המצב לאחר החייאה לתובע קיצור תוחלת חיים של 10 שנים.

     

40. הנתבעת מפנה למסקנות פרופ' צימליכמן כי בשל יתר לחץ דם לתובע קיצור תוחלת חיים של שנתיים. בשל קרישיות יתר קיימת סכנה ביצירת קרישי דם ומדובר במחלה לכל החיים. הטיפול הוא מתן נוגדי קרישה מסוג קומדין ומדובר בתרופה החושפת את התובע לסיכונים של דימום. יעילות המניעה של יצירת קרישים בכלי הדם משתנה במשך הזמן ומהווה סיכון לתחלואה ולשרידות. נוצרים באופן שכיח למדי מצבים של תת טיפול או יתר טיפול. מצב של תת טיפול גורם לסיכון של יצירת קרישי דם העלולים לסכן את החולה ומצב של טיפול יתר יכול לגרום לדימומים מסכני חיים. בהעדר נתונים חד משמעיים בספרות אשר למידת קיצור תוחלת החיים בשל קרישיות יתר יש לקבוע קיצור תוחלת חיים על הצד הנמוך, של שנתיים.

     

41. לפיכך, טוענת הנתבעת, טרם אבחון מחלת הסרטן היה צפוי קיצור בתוחלת חייו של 24 שנים. העובדה שבחלוף השנים הוא לא חווה ארועים לבבים נוספים, הפרעת קצב משמעותית, דימום מסכן חיים או ארוע טרומבואמבולי, והקוצב שהושתל אצלו לא הופעל, לא הופכות את קביעותיו של פרופ' צימליכמן ללא רלוונטיות, שהרי ברור שנושא תוחלת החיים נשען על נתונים וקביעות סטטיסטיות. נתוני שרידות הם על בסיס סטטיסטי והעובדה שחולה שורד מעבר לכך רק מחדדת את הסיכון שבו הוא נמצא במהלך השנים שמעבר לכך. נתונים אלה רלוונטיים ומעידים על דרגת הסיכון.

     

42. בסיכומי התשובה טוען התובע – בהתייחס לקיצור תוחלת החיים בגין העישון – כי לפי המאמר אליו מפנה הנתבעת הרי שהוא משתייך לקבוצת הביניים שהרוויחה 9 שנות חיים לעומת קיצור של 10 שנות חיים, כך שמדובר בקיצור של שנה בלבד בתוחלת החיים. 6 שנות חיים יוחסו לקבוצה השלישית אליה לא השתייך וגם שם לא מדובר בקיצור של 6 שנים אלא ברווח של 6 שנים, דהיינו – קיצור של 4 שנים. בהתייחס למאמר הדן בתוחלת חיים לאחר vf – המדגם במאמר מנה 200 אנשים ולא 79 ו - 79 מהם הוגדרו כמי שהיו ללא לקות נוירולוגית בשחרור. זו הקבוצה אליה הוא משתייך. כמו כן, גודל המדגם אינו חשוב כשמדובר במאמר שהצליח להתקבל לעיתון היוקרתי בעולם.

     

43. שקלתי טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות רלוונטי. אני סבורה כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי התובע סבל ממספר מחלות עוד טרם גילוי מחלת הסרטן שהיו צפויות להשפיע על תוחלת חייו. לא ניתן להתעלם מכך ולקבל טענת התובע כי תוחלת חייו הייתה צפויה להיות בהתאם לתוחלת החיים הממוצעת באוכלוסייה. מצבו הרפואי של התובע עובר לגילוי מחלת הסרטן היה מורכב, מכביד וחריג לגילו ומדובר בהצטברות של מספר גורמים שהיו צפויים להשפיע על תוחלת חייו. הוא עבר ארוע לבבי חריף בגיל צעיר, בהיותו כבן 41 בלבד, בשל פרפור חדרים, מצב שבדרך כלל מסתיים במוות, כאשר אף פרופ' יודפת אישר שמדובר במצב לא שכיח בגיל זה. הוא היה מחוסר הכרה ומונשם במשך 3 יממות וסבל מנזק מוחי מסוים שהתבטא באבדן זיכרון. הוא סבל מחסימה בעורק הכלילי הראשי בשיעור של 100% (גם אם בקטע קטן). נמצאה ירידה ביכולת התכווצות שריר הלב. הוא היה מעשן כבד כעשרים שנה. הוא סבל וסובל מיתר לחץ דם, משומנים בדם ומקרישיות יתר ונוטל תרופות באופן קבוע לטיפול במחלות אלו. אף אם המחקרים שהובאו על ידי מומחה ההגנה אינם מתאימים באופן מלא לנתוני התובע (ולמעשה, כך גם המחקרים שהובאו על ידי מומחה התביעה), לא ניתן להתעלם מהשפעה סטטיסטית של כל הגורמים האמורים, במידה זו או אחרת, על תוחלת החיים הממוצעת ולא ניתן לבטלם כחסרי השפעה על תוחלת החיים של התובע.

     

44. מצבו של התובע, עוד לפני גילוי מחלת הסרטן, עשוי היה להחמיר עם השנים ולקצר תוחלת חייו. התובע מוגדר כחולה במחלת לב וחייב להיות במעקב רפואי צמוד ולקבל טיפול תרופתי. קיים סיכון לארוע לבבי נוסף ככל שמחלת הלב מתקדמת עם השנים. הארוע הלבבי הותיר צלקת בשריר הלב. עישון כבד של עשרים שנה עשוי להוות גורם לתחלואה של סרטן הריאה או של מחלת ריאה כרונית עקב הפגיעה ברקמת הריאה במהלך שנות העישון. נוכחות לחץ דם גבוה היא מחלה קיימת הטעונה טיפול קבוע. הטיפול בקומדין בשל קרישיות היתר, טיפול לכל החיים, מלווה בסיכון של דימומים מסכני חיים, גם אם לא קיימים נתונים חד משמעיים בספרות לגבי מידת קיצור תוחלת החיים בשל קרישיות יתר.

     

45. מנגד, יש להתחשב גם בכך שעברו כיום כ – 12 שנים מאז הארוע הלבבי ולא ארעו מאז כל ארוע לבבי נוסף או הפרעות קצב משמעותיות; קוצב הלב לא הופעל מאז השתלתו; בדיקות האקו תקינות עד היום; ערכי לחץ הדם והכולסטרול מאוזנים עם הטיפול התרופתי; התובע הפסיק לעשן לאחר הארוע הלבבי וכמו כן לא סבל עד היום מארועים טרומואמבוליים או מדימומים מסכני חיים בשל קרישיות היתר.

     

46. לאחר שקילת כלל הנתונים הרלוונטיים אני מעמידה את קיצור תוחלת חיי התובע בגין מחלותיו שאינן קשורות לגידול הכלייתי על 12 שנים, דהיינו, עד גיל 71, שנת 2041.

     

    קיצור תוחלת חיי התובע בשל הגידול הכלייתי

     

47. פרופ' קוטן, כאמור, ציין בחוות דעתו (מאי 2018) כי נוכח המהפכה שחלה שנים האחרונות בטיפול האונקולוגי התרופתי בסרטן הכליה ונוכח השימוש בתרופות ביולוגיות וטיפולי האימונותרפיה חל שיפור דרמטי בסיכויי הריפוי וההישרדות של חולי סרטן הכליה הגרורתי. חולים שורדים לעיתים שנים ארוכות וחלקם אולי אף יבריא מהממאירות. הוא ציין כי התובע עבר ניתוח בו נכרת הגידול הראשוני בשלמותו ולאחר מכן הורחקו גרורות ריאתיות וכי גם אם חלילה יתפתח אצלו ברבות הימים פיזור גרורתי מערכתי בהיקף נרחב, בלתי נתיח, קיים סיכוי של 30%-50% שניתן יהיה להשרות אצלו תסוגה של הממאירות ע"י התרופות הביולוגיות החדשניות ובאמצעות טיפולי האימונותרפיה.

     

48. ד"ר אדלמן ציין בחקירתו (יוני 2022) כי אמנם גילו לתובע גרורות במעי מספר חודשים לפני כן אך המהלך אצל התובע יותר טוב מאשר הסטטיסטיקה הכללית ותוחלת חייו אינה קצרה כמו שהיה עונה אם היה נשאל באופן כללי על כלל החולים. התובע כבר 8 שנים לאחר הגילוי בשלב 4, כאשר מבחינה סטטיסטית עבר את הממוצע, כך שהמהלך הוא שונה מהמהלך הרגיל (עמ' 19). הטיפול הביולוגי סייע ואף הושגה רמיסיה מלאה לתקופה מסוימת. לולא תופעות הלוואי לטיפול מצב התובע היה יותר טוב (עמ' 20). "יש מצבים שהם חריגים ושהם מחוץ לסטטיסטיקה הכללית של חולי RCC וזה גם המקרה פה", למרות שלפי הסטטיסטיקה תוחלת החיים של מי שמקבל הטיפול עומדת על 22 חודשים כי "הנתון הזה הוא לא רלוונטי למקרה הספציפי של הפציינט הזה" (עמ' 21). "יש לנו נתון של ההשתלשלות האירועים מאז שהוא התחיל את הטיפולים, ואנחנו רואים שהיא שונה מכל הסטטיסטיקה של RCC גרורתי...למרות שעדיין מדובר על מחלה חשוכת מרפא, הוא לא יצליח להבריא מזה, אבל הוא יכול לשרוד עוד לאורך זמן...אנחנו רואים שעד עכשיו זה היה פי 7.5...אתה יכול לעשות, להכפיל 7.5 בשנתיים" (עמ' 22).

     

49. התובע טוען בסיכומיו כי מחלתו מוגדרת כיום, עקב גרורה בלתי נתיחה בלב, כחשוכת מרפא. הוא מצוי במעקבים אונקולוגיים תכופים ומקבל טיפולים ביולוגיים. התובע מפנה לדבריו של פרופ' קוטן, שנכתבו לפני שהפכה מחלתו בלתי נתיחה, למהפכה שחלה בטיפול האונקולוגי בסרטן הכליה עם כניסת הטיפול הביולוגי. שרידות המטופל תלויה בתגובתו לטיפולים בצד יכולתו לשאת את תופעות הלוואי שלהם. התובע החל הטיפול האימונותרפי בחודש ינואר 2019 ובמהלך הדרך, על רקע התפתחות תופעות לוואי חמורות, הוחלף הטיפול. חרף ההפסקות הרבות והממושכות מחלתו נותרה יציבה. לפיכך, כפי שציין ד"ר אדלמן, נוכח מחלת התובע והישרדותו עד כה, הסטטיסטיקה הכללית של השרידות ב – RCC אינה רלוונטית לתובע שכן היום שרד פי 7.5 מחציון ההישרדות של חולי RCC בשלב 4. נוכח הישרדותו עד היום ועל מנת להעריך את תוחלת החיים, כפי שהסביר ד"ר אדלמן, ניתן לכפול הנתון של החציון של השנתיים אצל המטופלים באותו הטיפול ב – 7.5, דהיינו – תוחלת חיים של 15 שנים מהיום. התובע טוען כי קביעתו של פרופ' אדלמן היא, למעשה, קביעת המומחה היחידה בעניין זה, הגם שקביעותיו של פרופ' קוטן מהוות תמיכה בהיגיון העומד בבסיס קביעה זו. עוד טוען התובע כי ניתן להניח בסבירות גבוהה כי בתוך 15 שנים יתפתחו טיפולים חדשים שיאריכו תוחלת חייו עוד יותר.

     

50. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי המומחית בתחום התעסוקתי מטעם התובע קבעה כי הפרוגנוזה של מחלת התובע גרועה ולכן גם אין מקום לשיקום מקצועי. היא טוענת כי התובע לא הגיש חוות דעת עדכנית אשר למצבו ותוחלת חייו לאחר הטיפול הביולוגי. ד"ר אדלמן אישר בחקירתו כי תוחלת החיים של מי שמקבל הטיפול אותו מקבל התובע היא 22 חודשים ולפיכך תוחלת חיי התובע היא עד פברואר 2024. הנתבעת טוענת כי לא ניתן לקבל ניסיונו של התובע לאחוז בחבל בשני קצותיו: מצד אחד לטעון כי העדר האבחון המוקדם הביא לקיצור משמעותי של תוחלת חייו בעשרות שנים ולפגיעה משמעותית בסיכויי ההישרדות שלו ומצד שני לטעון שעד כה שבר את הסטטיסטיקה ולכן צפויות לו עוד שנים רבות. אם תתקבל עמדתו של ד"ר אדלמן שלתובע צפויה תוחלת חיים של 15 שנים נוספות הרי שהיא סותרת את טענות התובע לעניין אבדן סיכויי ההישרדות וקיצור תוחלת החיים. ואם תתקבל טענת התובע לפיה האיחור באבחון הביא לקיצור תוחלת חיים משמעותית ולאבדן סיכויי הישרדות 5 שנים קדימה משנת 2012 הרי שלא ניתן לקבל הטענה שנותרו לו עוד 15 שנים לחיות.

     

51. התובע טוען בסיכומי התשובה כי אין כל קביעה שבמומחיות מצד הנתבעת ביחס לתוחלת חייו על רקע מחלת הסרטן, זאת כאשר נטל ההוכחה מוטל עליה שכן קיצור בתוחלת חייו זו טענת הגנה ולא טענת תביעה. הקביעות היחידות בתיק הן קביעותיו של ד"ר אדלמן. ניסיון הנתבעת להסתמך על חוות דעת המומחית בתחום התעסוקתי מטעם התובע לעניין תוחלת חיים הוא ניסיון נואש וכמובן שזו אינה המומחית המתאימה לקבוע קיצור תוחלת חיים כתוצאה ממחלת הסרטן. מומחית זו לכל היותר מצטטת ממסמכים רפואיים ואין מדובר בקביעה שבמומחיות.

     

52. צודק התובע כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת שבמומחיות לעניין תוחלת חייו במצבו כיום, בשל מחלת הסרטן. הקביעות הרלוונטיות היחידות שבמומחיות לעניין תוחלת החיים על רקע מחלת הסרטן הן אלו של ד"ר אדלמן – שאישר שלפי הנתונים הסטטיסטיים תוחלת חיי התובע אמורה לעמוד על 22 חודשים, אך חווה דעתו שאין להחיל נתונים אלו על התובע נוכח שרידותו עד היום יחסית לנתונים אלו והציע לכפול נתון זה ב 7.5. חיזוק לכך שאין להתבסס על הנתונים הסטטיסטיים לגבי מי שמקבל טיפולים ביולוגיים אלא יש להעריך תוחלת חיים ארוכה יותר ניתן למצוא גם בגישתו של פרופ' קוטן, שניתנה לפני שהפכה מחלת התובע בלתי נתיחה. לאחר שקילת טענות הצדדים וחומר הראיות אני מעמידה את תוחלת חיי התובע במצבו כיום ובשל מחלת הסרטן על 8 שנים נוספות מהיום, דהיינו, שנת 2031. מדובר, כמובן, בקביעה שהיא סטטיסטית במהותה בלבד, בדבר הסיכוי להישאר בחיים, על בסיס חומר הראיות, ובית המשפט מאחל לתובע אריכות ימים ושנים. אשר לטענת הנתבעת כי מצב התובע כיום צריך להשפיע על קביעת שיעור הפגיעה בסיכויי ההחלמה בשל הגילוי המאוחר – הרי שנושא זה זכה להתייחסות במסגרת הדיון על אבדן סיכויי ההחלמה. בהתאם להלכה הפסוקה, כאמור, את הפגיעה בסיכויי ההחלמה יש לבחון במועד האבחון בפועל. מועדים המאוחרים למועד זה אינם רלוונטיים.

     

    הנכות הרפואית

     

53. ד"ר אדלמן קבע כי לתובע נותרה 30% נכות צמיתה בגין כריתת כליה ו – 30% נכות צמיתה בגין כריתת אונה בריאה. בחקירתו נשאל אם לא היה צורך לכרות את הכליה בלאו הכי גם אם הגידול היה מתגלה ב 2012 והשיב כי לא ברור אם היה צריך לכרות אותה בשלמותה או באופן חלקי וכי יש מקרים שלא נכרתה יותרת הכליה עם הגידול (עמ' 32).

     

54. מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר בן עמית, מומחה בפסיכיאטריה. במסגרת חוות דעתו ציין כי התובע טופל בשנת 2012 תרופתית במשך תקופה קצרה בתרופה נוגדת דיכאון לאחר הארוע הלבבי וגם לאחר הפסקת הטיפול התרופתי לא הייתה פגיעה ניכרת בתפקודו. לאחר גילוי מחלת הסרטן מתוארת הסתמנות דיכאונית קשה, העונה לקריטריונים של דיכאון קליני מאג'ורי עם צורך בטיפול משולב פסיכותרפי ותרופתי. למרות הטיפול ועל רקע ההחמרה במחלתו ובמצבו התפקודי עדיין חומרת תסמיניו ניכרת ותפקודו בכל המישורים – הבין אישי, המשפחתי והתעסוקתי – פגוע ביותר. ההפרעה הדיכאונית היא בעצמה חמורה, משנית להסתמנות ופגיעה תפקודית ניכרת, למרות טיפול תרופתי מתאים. דיכאון קליני הוא תוצאה נפוצה של ממאירות, שמתועדת היטב בספרות הקלינית המחקרית. קשה במיוחד ההסתמנות הדיכאונית בקרב חולים שתוחלת החיים הממוצעת שלהם קצרה, מותם בלתי נמנע, מחלתם אינה בת ריפוי והם מקבלים טיפול פליאטיבי, כמו במקרה של התובע. ההפרעה הנפשית היא צמיתה נוכח העדר צפי לשיפור ניכר במצבו הגופני ונוכח משך הזמן מאז ההחמרה במצב הנפשי. לצורך מניעת הידרדרות במצבו הכרוני יידרש טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי, טיפול פסיכותרפי וטיפול זוגי אחת לשבוע. נכותו הנפשית הצמיתה עומדת על 50%. לאור רמיסיה מלאה של הפרעתו הדיכאונית משנת 2011 יש לייחס נכות זו במלואה לממאירות שאובחנה בשנת 2014.

     

55. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתה של ד"ר דפנה שלזינגר קשתי, מומחית בפסיכיאטריה. במסגרת חוות דעתה ציינה כי עד פיטוריו באפריל 2018 יכולות ההתמודדות של התובע עם מצבו הנפשי תחת הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון והחרדה היו יחסית שמורים והוא עבד במשרה מלאה והמשיך בתפקידו הבכיר בחברה, יחד עם חופשות מחלה בהן יצא לטיפולים אונקולוגיים. בעקבות החמרה במצב מחלתו התובע מתאר מוגבלות פיסית, צורך להישאר בקרבת ביתו, תלות ברעייתו ובתפקודי היומיום, תסכול וקושי לקבל את מצבו ואת הפער בין מי שחש שהיה ומי שחש שהוא כיום ופגימה בדימוי ובביטחון העצמי. המומחית קובעת כי עד שנת 2018 התובע סבל מתסמינים שהיו תגובתיים ותואמים את מצבו ולא השפיעו על תפקודו באופן משמעותי ולא הייתה לו נכות נפשית. המומחית מציינת כי עובר לאבחון מחלתו האונקולוגית הייתה לתובע נטייה חרדתית והוא הגיב בעברו בתסמינים דיכאוניים וחרדתיים לשינויים ולחצים בחייו. משנת 2018, מאז אבדן תעסוקתו ובשל המשך הידרדרות מחלתו האונקולוגית וצורך בטיפולים תכופים מצבו הנפשי החמיר, הוא נזקק לעלייה במינון טיפול נוגד דיכאון וחרדה והוא נעזר בקנאביס רפואי גם למצב הרוח ולהרגעה. התפתחו תסמינים דיכאוניים וחרדתיים תגובתיים שמשפיעים על תפקודו במידה קלה. נכותו הנפשית הכוללת עומדת על 10% כאשר רבע מנכותו יש לשייך לנטייתו החרדתית הקודמת ולטריגרים נוספים בחייו (כמו הידרדרות במצבה הגופני של אמו והצורך בהתמודדות עם משבר מגפת הקורונה העולמי) כך שנכותו הישירה בגין קשיי הסתגלות עומדת על 7.5%.

     

56. התובע מתייחס בתצהירו לחוות דעתה של ד"ר שלזינגר לפיה יש לשייך חלק מהנכות הנפשית לנטייה חרדתית קודמת ולטריגרים נוספים ושולל זאת. הוא מציין כי אמנם היו תקופות בעברו שהרגיש לחץ אך תמיד תפקד מצוין תחת הלחץ. לא ניתן לומר שהלחץ והחרדה מהמוות דומים ללחץ שהיה מרגיש בעבר.

     

57. הנתבעת מפנה בסיכומיה לנכותו הקודמת של התובע לפני גילוי מחלת הסרטן בהתאם לחוות דעתו של פרופ' צימליכמן וכן בתחום הנפשי. אשר לנכות בגין כריתת הכליה, טוענת הנתבעת, הרי שממילא היה צריך לכרתה, גם אם היה אבחון מוקדם של המחלה. לפיכך, טוענת הנתבעת, הנכות שאינה נובעת מהתרשלות הנתבעת היא בשיעור 69.7%. נכותו של התובע בגין ההתרשלות מסתכמת בכריתת האונה הבריאה – 30% מתוך 100% פחות 70%, דהיינו, 9% נכות בלבד.

     

58. אשר לנכות הרפואית בגין כריתת הכליה ובגין כריתת אונה בריאה – אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר אדלמן, חוות הדעת הרפואית היחידה בתיק בעניין זה. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 30% ועוד 30%. אשר לנכות הנפשית – לאחר עיון בחוות הדעת מטעם הצדדים והתיעוד הרפואי אני מעמידה את נכותו הרפואית של התובע בתחום זה בגין גילוי המחלה על 30%. לא מצאתי מקום לייחס חלק מהנכות בתחום זה לגורמים אחרים, נוכח תפקודו התקין של התובע עובר לגילוי המחלה, למרות הבעיות הרפואיות מהן סבל. נכותו הרפואית של התובע, אם כן, בגין מחלת הסרטן, עומדת על 65.7%. נושא הנכויות בגין מחלותיו האחרות ידון במסגרת הפגיעה התפקודית.

     

    הפגיעה התפקודית והפסדי השכר

     

     

59. התובע, הנדסאי בנין בהכשרתו, עבד, כאמור, כמנהל רכש ומכרזים וכעוזר מהנדס החברה בחברת בניה. הוא ציין בתצהירו כי לאחר גילוי המחלה הוא עשה מאמץ להמשיך ולעבוד אך היה חלש מאד מהטיפולים, מהשלשולים ומחוסר השינה והיה עצבני כלפי לקוחות וקולגות. לאחר אירוע של התפרצות על לקוח גדול באמצע ישיבה הגיע עם מעסיקו להבנה שהוא לא יכול להמשיך לעבוד יותר והפסיק לעבוד באפריל 2019. הוא ציין כי מאז גילוי המחלה בשנת 2014 נעדר על חשבון ימי מחלה. הוא הצליח גם להשביח שכרו עם השנים ואין לו ספק כי לולא המחלה והניתוחים היה משביח שכרו עוד יותר כי השקיע בעבודתו והיה טוב במה שעשה. נוסף לכך, טען התובע בתצהירו, בשנת 2015 התפנה תפקיד בכיר של מנהל זרוע הבניה שהיה מיועד לו אך בשל גילוי הסרטן הגרורתי התפקיד נמסר למישהו אחר. תפקיד זה היה אמור להביא להשבחה משמעותית בשכרו. בחקירתו ציין כי תפקיד זה אויש על ידי אחיו של מנכ"ל החברה (עמ' 13). עד שנת 2011 היה מנהל פרויקט בניה ולאחר הארוע הלבבי הפסיק לנהל פרויקטים ועבר לעבודה משרדית בניהול פרויקטים. מדובר בתפקיד שיצרו עבורו בחברה (עמ' 15). הוא ציין כי איבד שליטה מול לקוח במהלך ישיבה ולכן סיים עבודתו בחברה (עמ' 20).

     

60. מטעם התובע העיד מר עמית הלפרין, מנכ"ל חברת הבניה בה עבד התובע. הוא ציין בתצהירו כי התובע עבד בחברה בין השנים 2019-2007. עד שנת 2011 עבד בתפקיד שטח כמנהל פרויקט באתרי בניה. החל משנת 2011 עבר לתפקיד משולב בשטח ובמשרדים, כמנהל רכש ומכרזים. הוא ציין כי התובע מלא כל תפקיד על הצד הטוב ביותר, כי הנהלת החברה הייתה מאד מרוצה מתפקודו וכי היה צפוי לו עתיד מזהיר ורב שנים בחברה. בשנת 2015 התפנה בחברה תפקיד של מנהל זרוע הבניה. מדובר בתפקיד בכיר מאד שכרוך בניהול של כ – 20 עובדי בניה, אחריות על ביצוע הפרויקטים הגדולים בשטח ודיווח ברמה חודשית ושבועית להנהלת החברה והמנכ"ל. השכר הצפוי בתפקיד זה היה 40,000 ₪ ברוטו בתוספת מענקים על בסיס הצלחה שיכולים להעלות השכר הכולל בעוד כ – 20%. מר הלפרין ציין בתצהירו כי לאור היכולות שהפגין התובע לאורך השנים היה באפשרותו להתקדם לתפקיד זה והוא היה מועמד מתאים וטבעי לתפקיד. אלא שאז אובחן עם גרורות של הסרטן, עבר ניתוחים רבים עם היעדרויות סביב כל ניתוח והתפקיד אויש על ידי אדם אחר. נוכח ההידרדרות במצב התובע ותפקוד לקוי של המחלקה עליה היה אחראי הוא הועבר לתפקיד אחר – עוזר מהנדס החברה. הוא שימש בתפקיד זה עד למצב בו לא ניתן היה עוד יותר להעסיקו והוא פוטר במרץ 2019. מר הלפרין ציין בתצהירו כי למרות מצבו הרפואי של התובע והניתוחים שעבר התובע הקפיד לחזור לעבודה ולתפקד ככל יכולתו, אך נאלץ להיעדר רבות בתקופה זו. החל משנת 2014 ועד מועד פיטוריו ניצל את כל מכסת ימי המחלה שלו – 140 ימים שנוכו משכרו, כאשר שווי יום מחלה עמד על 1159 ₪.

     

61. בחקירתו ציין מר הלפרין כי מי שמונה כמנהל זרוע הבניה ב 2016 הוא אחיו (עמ' 36). מדובר בחברה משפחתית (עמ' 37). הוא ביקש מאחיו, שהיה לו עסק אחר, להצטרף לחברה (עמ' 38). הוא ציין כי המנהל הקודם של זרוע הבניה הודיע על עזיבתו לאחר כ – 20 שנים ואז חיפשו מחליף לתפקיד (עמ' 39). התובע היה אחד המועמדים לתפקיד אך באותה העת היה כבר חולה ולא נכח באופן רציף בעבודה. הוא השיב כי ייתכן ולא היה מתמנה לתפקיד גם לולא מחלתו: "יכול להיות ככה ויכול להיות אחרת" (עמ' 40).

     

62. ד"ר אדלמן נשאל לגבי המשמעות התפקודית של נכותו הרפואית של התובע ואישר כי עם כליה אחת אין מגבלה לעבוד, בתנאי שהכליה השנייה מתפקדת. אדם שהסירו לו גרורות בריאה יכול לתפקד אך לא ברמה של עבודה גופנית קשה אלא בעבודה שאינה מצריכה מאמץ גופני (עמ' 17).

     

63. התובע הגיש מטעמו חוות דעת של מומחית ברפואה תעסוקתית, ד"ר איילת בר אילן. במסגרת חוות דעתה ציינה כי לתובע מוסר עבודה גבוה ורצף תעסוקתי מצוין, משנת 1991 ועד שנת 2019, זאת חרף העובדה שהתגלה גידול כלייתי בשנת 2014. גם לאחר הארוע הלבבי חזר לעבודה לאחר 3 חודשים. היא ציינה כי יש שני מרכיבים בולטים שניתן לזהות בכאב האונקולוגי – המרכיב הראשון הוא כאב קבוע הקיים לאורך זמן והמרכיב השני הוא כאב פורץ, החרפה פתאומית בעצמת הכאב. גרורות גרמיות הן הגורם השכיח ביותר לכאב הפורץ. חולה הסובל מסוג כאב זה מתקשה לנוע ללא כאב וסובל לעיתים קרובות ממגבלות תפקודיות ניכרות. שליטה חלקית בכאב הושגה אצל התובע באמצעות קנאביס. שימוש בקנאביס גורם לפגיעה קוגניטיבית תלוית מינון הכוללת פגיעה בזיכרון, בקשב, בריכוז, בלמידה, ביכולות הארגון הקוגניטיביות וביכולת לבצע אינטגרציה של מידע מורכב, כל אלו תופעות לטווח ארוך המחמירות עם השימוש. נוסף לכך, התובע סובל מדום נשימה בשינה. תפקודים מוחיים של קשב, זיכרון לטווח קצר, תכנון ויכולת למידה נמצאו פגועים אצל חולים עם דום נשימה בשינה. המרכיב הנפשי – פחד ממוות הקרב ובא ומהייסורים והצער שיהיו מנת חלקו – הולך וגובר עם התקדמות המחלה וכך גם המוגבלות הגופנית. התובע מוגבל כיום פיסית, הן בהליכה והן במאמצים קלים, הוא כאוב, עייף, חרד, חסר סבלנות, לא מרוכז, עצבני ונוטה להתפרצויות זעם. הוא אינו יכול להחזיק יחסי עבודה תקינים במצב הזה ולכן ברור שאינו יכול להיות מנהל עבודה או אחראי על פרויקטים של בניה עם חסך שינה, עייפות, כאבים, הפרעות בזיכרון, חוסר ריכוז ובמצב רגשי כמתואר. נוכח הפרוגנוזה הרעה אין מקום לשיקום מקצועי. קביעת המומחית היא כי התובע איבד ב- 100% את כושרו לכל עבודה שהיא וזאת לצמיתות.

     

64. התובע טוען בסיכומיו כי לאחר גילוי מחלתו בשלב מתקדם בשנת 2014 וחרף הניתוחים שעבר המשיך לעבוד במשרה ניהולית כמנהל מחלקת רכש ומכרזים. בדצמבר 2018 אובחן עם ממצא בלתי נתיח בלב ואז הבין שלא ירפא מעולם והתרסק נפשית. בינואר 2019 החל בטיפול האימונותרפי שגרם לו תופעות לואי קשות ואז לא יכול היה להמשיך לעבוד ואינו עובד מאפריל 2019. במאי 2020 הופיעה החמרה משמעותית במצבו, והתברר שמדובר בגרורה בעמוד השדרה. כל העת הוא סבל וסובל מתופעות לוואי קשות של הטיפולים בעלות משמעות תפקודית קשה. הוא איבד לחלוטין את כושרו להשתכר לצמיתות וכך קבעה גם המומחית בתחום הרפואה התעסוקתית. לא הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת החולקת על חוות דעת זו ולכן יש לראות את הנתבעת כמסכימה לקביעות אלו. התובע מציין כי גם אילו לא היה סובל מתופעות לוואי קשות כאמור, אדם בגילו עם מחלה חשוכת מרפא, מטופל באופן פעיל ומתמשך ומבצע מעקבים תכופים ונדרש להיעדרויות רבות אינו יכול להשתלב בשוק התעסוקה ואף מבטחתו במסגרת פוליסת אבדן כושר עבודה הכירה בכך.

     

     

65. התובע טוען בסיכומיו כי עד שנת 2016 שכרו הלך והשביח. בשנת 2016 תפקודו היה מופחת והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שקיבל מענק בשיעור מופחת לעומת השנה הקודמת (15,000 ₪ לעומת 30,000 ₪). בשנת 2017 שכרו פחת. בשנת 2018 הוא הועבר לתפקיד עוזר מהנדס בחברה וחלה ירידה נוספת בשכרו. באפריל 2019 הפסיק לעבוד. בשנת 2015 התפנה תפקיד בכיר של מנהל זרוע הבניה שיועד לו אך בשל מחלתו לא ניתן היה למנותו לתפקיד. שכרו בתפקיד זה היה אמור לעמוד על 40,000 ₪ ברוטו בתוספת של עוד כ – 20% בגין מענקים ותוספות שונות. התובע טוען כי בערכים של היום מדובר על 51,800 ₪. התובע מבקש לחשב את הפסדי שכרו החל מסוף שנת 2015 על בסיס שכר זה, כאשר עד אפריל 2019 מדובר בהפרשים בין השכר שהשתכר ובין השכר אותו היה אמור להשתכר בתפקיד של מנהל זרוע בניה. התובע עותר לפיצויים מאפריל 2019 בגין אבדן כושר מלא על בסיס השכר האמור, עד גיל 67. עוד עותר התובע לפיצויים בגין ניצול 140 ימי מחלה.

     

66. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הבסיס העובדתי של חוות דעת המומחית בתחום התעסוקתי הוא שתוחלת חיי התובע בעת כתיבת חוות הדעת עמדה על 30 חודשים. חוות דעת זו אינה רלוונטית לתוחלת חייו מעבר ל- 30 חודשים. לא הובאה חוות דעת של אונקולוג על מצבו הרפואי של התובע לאחר שנת 2017 ועל השפעת הטיפול הרפואי שניתן לאחר מכן על תפקודו מעבר ל – 30 חודשים. התובע טוען לתוחלת חיים ארוכה יותר ומחוות הדעת יש ללמוד שיש דרכי שיקום וכי התובע יוכל לחזור למעגל העבודה. הנתבעת טוענת כי הפחתה במשכורת במהלך השנים בהן טופל והיזקקות לימי מחלה וחופשה הן טבעיות אצל אדם המתמודד עם מחלת הסרטן וגם אם הייתה המחלה מאובחנת בשנת 2012 היה התובע נאלץ להפחית בהיקף עבודתו והדבר היה מתבטא בשכרו. הנתבעת מציעה לחשב הפסדי שכר מלאים לעבר לתקופה של 4 שנים. לגבי העתיד – הנתבעת טוענת כי יש לצאת מנקודת הנחה שאחוזי הנכות המשמעותיים מהם סבל התובע טרם מחלת הסרטן (78%) היו באים לידי ביטוי בכושר השתכרותו העתידי של התובע ויש להפחית מהפסדיו לעתיד לכל הפחות 40%. הנתבעת מציעה לחשב הפסדי השתכרות לעתיד לתקופה של 4 שנים מהיום. לאחר מועד זה וככל שתקבע תוחלת חיים ארוכה יותר יש לבצע החישוב לפי מבחן הידות עד גיל 67. הנתבעת טוענת כי לא הוכח שהתובע היה משביח שכרו לולא מחלתו ולא הוכח שתפקיד מנהל זרוע בניה היה מיועד לתובע. היא טוענת כי, כפי שעולה מחקירת התובע ומחקירת מעסיקו, סביר להניח שלתפקיד זה היה ממונה ממילא אחיו של מנכ"ל החברה, כפי שארע בפועל. מדובר בעסק משפחתי ומינוי קרוב משפחה נוסף לתפקיד בכיר שהתפנה בחברה הוא טבעי ומתבקש.

     

67. בסיכומי התשובה טוען התובע כי אין מחלוקת שתפקד ללא דופי ואף עבד בתפקיד ניהולי ותובעני עובר לגילוי המחלה ולכן הטענה שיש לנכות מהפיצוי בגין מצבו הרפואי עובר למחלת הסרטן היא מגוחכת ולא תואמת את הפסיקה ואת הגיון הדברים. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו נכויותיו עובר לאבחון המחלה אינן תפקודיות. טענת הנתבעת כי לולא הרשלנות היה ממילא מפחית בהיקף עבודתו ומשתכר פחות אינה נכונה. לולא הרשלנות היה מאובחן עם סרטן מקומי ועובר כריתה מלאה או חלקית של הכליה שאינה כרוכה בפגיעה תפקודית. בכל מקרה, טענה לגבי המצב התפקודי במקרה של אבחון מוקדם היא טענה שבמומחיות שצריכה להיתמך בחוות דעת.

     

68. נפנה להעריך את הפסדי שכרו של התובע. הוא המשיך לעבוד גם לאחר גילוי המחלה, עד אפריל 2019. יש לזכור כי עוד משנת 2011, לאחר הארוע הלבבי, הוא עבר לעבוד בעבודה משרדית ברובה כיון שלא יכול היה עוד בשל מצבו הבריאותי לעבוד כאיש שטח. מכאן עולה, שגם בשל סיבה זו קשה לקבל הטענה כי תפקיד מנהל זרוע הבניה, אשר, כפי שעולה מהראיות, מהווה תפקיד תובעני הכרוך בעבודת שטח דומיננטית ובמסגרתו יש לנהל עובדי בניה, להיות אחראי על ביצוע הפרויקטים הגדולים של החברה בשטח ולעבוד באופן ישיר מול הנהלת החברה, תפקיד המלווה, כפי שתואר, בלחץ יום יומי, היה נמסר לו. מעבר לכך, לא השתכנעתי כי ניתן להגיע למסקנה ברורה, בהסתברות הנדרשת, על קידומו הצפוי לתפקיד זה, כאשר מדובר בחברה משפחתית וכאשר לתפקיד מונה אחיו של המנכ"ל. עם זאת, לא ניתן לשלול האפשרות כי התובע היה מקודם בעבודתו במהלך השנים, נוכח גילו הצעיר יחסית, שביעות הרצון מתפקודו ושנות העבודה הרבות שנותרו לו.

     

69. אשר לפגיעה התפקודית – אני מקבלת טענת התובע הנתמכת בחוות דעת המומחית ברפואה תעסוקתית מטעמו כי עקב מחלת הסרטן הוא איבד לחלוטין את כושרו לעבוד בעבודה כלשהי. יש לזכור כי ההגנה לא הציגה חוות דעת מטעמה החולקת על חוות דעת זו. התובע סובל מכאבים, בין היתר עקב גרורות גרמיות. הוא עושה שימוש בקנאביס הגורם לפגיעה קוגניטיבית לרבות הפרעות בזיכרון וחוסר ריכוז. הוא סובל מדום נשימה בשינה הגורם לעייפות. הוא סובל מנכות נפשית בשיעור גבוה הגורמת לעצבנות, התפרצויות זעם ולחוסר אפשרות לקיים יחסי עבודה תקינים. הוא נדרש להיעדר היעדרויות רבות בשל מחלתו. יש לדחות טענת הנתבעת כי למחלותיו שאינן קשורות לגידול הכלייתי השפעה על כושר עבודתו, שהרי התובע חזר לעבודתו כשלושה חודשים לאחר הארוע הלבבי ומאז עבד באופן רצוף, תפקד באופן מלא ואף השביח שכרו. גם לאחר גילוי מחלת הסרטן המשיך לעבוד מספר שנים, עד להידרדרות במצבו. עם זאת, אני סבורה שיש לקחת בחשבון היעדרויות אפשריות מהעבודה במשך שנות העבודה שהיו צפויות לו הן בשל יתר מחלותיו והרקע הרפואי שלו ללא קשר למחלת הסרטן והן בשל מחלת הסרטן, גם אם המחלה הייתה מתגלה בשנת 2012. הפסדים אלו יקוזזו מול אפשרויות הקידום התאורטיות של התובע, כך שמצד אחד לא תהיה תוספת לשכרו במסגרת חישוב הפסדי שכרו ומצד שני לא אתחשב בהפסדי שכר אפשריים בגין מחלותיו האחרות ובגין סיבות רפואיות שאינן קשורות לרשלנות הנתבעת.

     

70. לצורך חישוב בסיס שכרו של התובע אתבסס על נתוני שכרו בשנים 2016 – 2018, בהן עבד באופן רצוף, ויצוין שבהתאם לטופסי 106 שצירף התובע שכרו עלה בשנת 2016 יחסית לשנים קודמות (2015-2013). השכר החודשי הממוצע המשוערך נכון להיום של התובע בשנים אלו עומד על 33,880 ₪.

     

71. אשר להפסדי השכר בעבר – התובע זכאי לפיצוי מלא מחודש אפריל 2019 ועד היום. בתוספת ריבית מאמצע תקופה הסכום יעמוד על 1,700,200 ₪. לסכום זה יתווספו הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% ובסך 212,525 ₪. אשר לפיצוי בגין ניצול ימי מחלה – פיצוי כזה ניתן במקרים בהם מוכח שקיימת אפשרות לקבל פיצוי מהמעסיק בגין אי ניצול ימי מחלה וזאת בעת פרישת העובד בהתאם להסכם העבודה עמו. מדובר בדרך כלל בפיצוי חלקי מתוך כלל ימי המחלה שלא נוצלו ולא בפיצוי מלא לפי מספר הימים שלא נוצלו לפי ערך כל יום עבודה. בענייננו, לא הובאו כל ראיות התומכות בטענה שניתן היה לקבל פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה בעת פרישת התובע ולא הוצג הסכם העבודה עם המעסיק התומך בטענה. גם לא הובאו ראיות כי נוכו סכומים בגין היעדרות בשל מחלה משכר התובע ומתלושי השכר שצורפו לא עולה כי בוצע ניכוי כזה. בנסיבות אלו יינתן פיצוי גלובלי בגין ניצול ימי המחלה ואני מעמידה את גובה הפיצוי על 40,000 ₪ נכון להיום.

     

72. אשר להפסדי שכר לעתיד- נוכח קביעתי בדבר תוחלת חיי התובע במצבו כיום, יש לערוך החישוב לשתי תקופות. התקופה הראשונה – מהיום עד שנת 2031 – תום תוחלת חייו הצפויה כפי שקבעתי לעיל – גובה הפיצוי יעמוד על 2,888,800 לאחר היוון. התקופה השנייה – משנת 2031 ועד שנת 2037 – המועד בו היה אמור לפרוש מעבודתו בגיל 67 – החישוב יבוצע לפי שיטת הידות. שכר אשתו המשוערך להיום (על בסיס טופס 106 לשנת 2018 שצורף) עומד על 6300 ₪. הקופה המשותפת עומדת על 40,180 ₪. שווי כל יד (ארבע ידות) – 10,045 ₪. שכר התובע בהפחתת יד הקיום – 23,835 ₪. הסכום המתקבל לתקופה זו לאחר הוון עומד על 1,238,370 ₪ לסכומים האמורים יצטרפו הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% ובסך 515,900 ₪ במעוגל.

     

    כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים

     

73. התובע מתאר בתצהירו את הסבל והכאבים מהמחלה, לרבות חוסר שינה, וכן את הפגיעה בחיי המשפחה ובילדיו. הוא מציין שמה שמקשה עליו להשלים עם המצב היא העובדה שהוא נמצא במצב זה בשל חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב של צוות בית החולים. הוא מפנה בסיכומיו לסבל שהיו מנת חלקו מאז אובחן עם סרטן גרורתי בגיל 44 בלבד ולכך שתוחלת חייו צפויה להתקצר באופן משמעותי. לולא רשלנות הנתבעת היה חי חיים רגילים מאושרים וארוכים. התובע עותר לפיצוי בסך 1,000,000 ₪ בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חייו.

     

74. הנתבעת טוענת כי בהינתן תקופת הזמן בה סובל התובע והקיצור בתוחלת חייו, ומנגד מחלות הרקע שלו וקיצור תוחלת חייו עוד קודם למחלתו, יש לחשב פיצוי שלא יעלה על 400,000 ₪ בראש נזק זה.

     

75. לאחר שקילת כלל הנסיבות אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים על סך 700,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית.

     

    ראשי נזק נוספים

     

76. התובע טוען להוצאות בגין טיפולים פסיכולוגיים, רכישת מכשיר C-PAP, ייעוצים פרטיים, טיפולי דיקור, רמיקייד (990 לרבעון), תרופות (100 ₪ לחודש), קנאביס (1200 ₪ לחודש), זריקות לצורך הורדה במשקל (500 ₪ לחודש) ונסיעות לטיפולים. הוא עותר לפיצויים בסך 400,000 ₪ לעבר ולעתיד. צורפו קבלות על הוצאות בסך של כ – 12,500 ₪. הנתבעת טוענת כי אין לפצות התובע בגין הוצאות שלא הובאו קבלות בגינן וכן בגין הוצאות אחרות שמכוסות על ידי קופת החולים בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. היא טוענת כי לא הוכח שנקבע שהתובע זקוק לטיפול רפואי מיוחד או נוסף, שאינו מכוסה לפי החוק. הנתבעת מציעה פיצוי בסכום כולל של 50,000 ₪.

     

77. התובע ציין בתצהירו כי אשתו פוטרה מעבודתה כיון שנעדרה רבות בשל הצורך להיות עמו וללוות אותו וכי היא עושה את כל הנדרש בבית. הם נאלצים להזמין בעלי מקצוע כדי לבצע עבודות חשמל ואינסטלציה בבית, מה שבעבר הוא עצמו היה מבצע, בעלות של כ – 300 ₪ בממוצע לחודש. בחקירתו (מאי 2022) ציין כי אשתו שבה לעבודה לפני מספר חודשים והיא עובדת מהבית בפענוח תמונות במחשב (עמ' 22). אשתו של התובע ציינה בתצהירה כי מינואר 2019 לאחר שהתובע החל הטיפול הביולוגי ומצבו הידרדר היא לא יכלה להשאיר אותו לבד לרגע. היא ליוותה אותו לכל הטיפולים, נשארה בבית לסייע לו כי הוא היה חלש מאד ונעדרה רבות מעבודתה. לבסוף, בתאריך 21.4.2019 פוטרה מעבודתה. בחקירתה ציינה כי בשנת 2012 עבדה בתחום התכשיטים בשכר חודשי של 7000 ₪ ברוטו. בשנת 2014, עוד לפני גילוי המחלה, עברו להתגורר בצפון ולכן חלה ירידה בשכרה (עמ' 23). התובע עותר בסיכומיו לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לפי שווי עזרת אשתו וכן תשלום לבעלי מקצוע בסך 6500 ₪ לחודש מפברואר 2019, מועד פיטורי אשתו ועד גיל 67, תום תוחלת חייו הצפויה, וכן תוספת בגין עזרת בני משפחה מוגברת לה נזקק עובר לפיטורי אשתו. עוד עותר התובע לפיצויים בגין אבדן שירותי בעל בסך 100,000 ₪ וכן לפיצויים בגין הוצאות קבורה ומציבה. הנתבעת טוענת כי התובע לא הציג ראיות המתייחסות לעזרת צד שלישי עד מועד פיטורי אשתו. גם לאחר פיטוריה, יש לחשב פיצוי בסך שלא יעלה על 1000 ₪ לחודש, כך לעבר וכך לעתיד, שהרי התובע אינו סיעודי ומרבית העזרה המבוקשת היא במשק הבית.

     

78. לאחר שקילת טענות הצדדים וחומר הראיות אני מעמידה את סכום הפיצויים בגין הוצאות רפואיות, עזרת צד שלישי ועזרת מיטיבים על סכום כולל של 400,000 לעבר ולעתיד, נכון להיום. בנסיבות העניין, כאשר אין מדובר בתביעת עיזבון, אין מקום למתן פיצוי בגין הוצאות קבורה ומציבה ואבדן שירותי בעל.

     

    ניכויים

     

79. מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי הקשורים למחלת הסרטן על בסיס תוחלת חיי התובע שנקבעה בפסק הדין ולפי חוות דעת אקטוארית שתמציא הנתבעת לתובע.

     

    סיכום

     

80. הנתבעת חבה בפיצוי התובע בהתאם לסכומים המפורטים בפסק הדין. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בהתאם לאסמכתאות שצורפו לסיכומי התובע (סך נומינלי של 129,162 ₪), כל סכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתו ועד ההחזר בפועל.

81. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    ניתן היום, כ' אייר תשפ"ג, 11 מאי 2023, בהעדר הצדדים.