סלמאן ואח' נ' מי-טל הנדסה ושרותים בע"מ

מבוא

1. תביעה כספית בסכום של 156,707 ₪ בגין סירוב למכור דירה על רקע הפלייה דתית.

2. התביעה הוגשה בראש ובראשונה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א- 2000 (להלן- "חוק איסור הפלייה"), אך גם לפי פקודת הנזיקין, בגין עוגמת נפש ותחושת קיפוח שנגרמו לתובעים בעטיו של היחס המפלה שקיבלו מהנתבעת ומנציגיה.

3. התובעים, תושבי כפר אעבלין שבצפון הארץ, מתגוררים בירושלים במשך כ- 20 שנה. התובע עובד בעיריית ירושלים כמנהל לשכת הרווחה בשכונות הדרומיות במזרח ירושלים. האירוע נושא התביעה אירע בעת שבני הזוג חיפשו דירה חדשה למגוריהם, אשר תהיה נוחה לגידול בנם הנכה.

4. הנתבעת, חברה קבלנית, הבונה ומשווקת דירות למגורים במקומות שונים ברחבי הארץ.

5. על פי המפורט בכתב התביעה סירבה הנתבעת למכור לתובעים דירה בפרויקט נדל"ן בשם "טל פלאטיניום" אשר נבנה בשכונת פסגת זאב בירושלים, בטענה שהיא אינה מוכרת דירות לערבים.

6. להשלמת התמונה אציין כי התובעים הגישו תביעות דומות לתביעה שבפני נגד חברות בנייה אחרות, בעילות תביעה דומות. התובענות האחרות הסתיימו בפשרה.

7. הנתבעת הכחישה מכל וכל את הטענות שיוחסו לה בכתב התביעה, וטענה כי מעולם לא קבעה כללים מפלים, המבחינים או ממיינים סוגי אוכלוסייה של מתעניינים שונים ברכישת דירות, ומעולם לא הנחתה את משווקי הדירות מטעמה לפעול בדרך של הפלייה פסולה. נטען כי התובעים הינם תובעים סדרתיים, וכי הם נמנעו במכוון מלבוא בדברים עם נציגיה הרשמיים של הנתבעת. אילו היו התובעים מעוניינים לרכוש דירה בתום לב, מן הסתם היו עושים זאת, ואולם כוונתם האמתית של התובעים היא להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת, ועל כן הם ניסו ל'דוג' עילת תביעה תוך ניסיון להכשיל את הנתבעת ולהפילה בפח, תוך יצירת פרובוקציה, ותוך שאלת שאלות מכשילות את נציגיה.

8. בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובעים כשלו בהוכחת שני האירועים שנטענו לטענתם ולעומת זאת הוכח שלא הייתה להם כל כוונה לרכוש מהנתבעת דירה.

9. כתב התביעה הוגש בתחילה גם נגד רשות מקרקעי ישראל, בטענה כי בניית הפרויקט הייתה בעקבות מכרז של מנהל מקרקעי ישראל לבניית פרויקט מגורים בפסגת זאב. נטען כי תנאי המכרז מחייבים להימנע מלנקוט בהפליה פסולה בעת שיווק הדירות, ועל כן מוטלת על רשות מקרקעי ישראל החובה לאכוף את קיום השוויון במכירת הדירות. בעקבות הסכמה בין הצדדים נמחקה התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל בשלבים מוקדמים של ההליך.

10. אקדים ואציין כי לאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה.

     

    הראיות

    עדות התובע

11. בתצהיר עדותו הראשית פירט התובע כי בשנת 2012 החל בהליך של מכירת דירתו ששכנה בקומה רביעית מתחת למפלס הכביש. בבניין שבו התגורר באותה עת לא הייתה מעלית, והוא התקשה להרים את בנו הנכה במדרגות כדי להכניסו לביתו. בשל כך החליט למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת, בעלת כניסה נוחה יותר.

12. במסגרת חיפושיו ראה את פרסומיה של הנתבעת, אשר הציעה יחידות מגורים למכירה בשכונת פסגת זאב. התובע התקשר לטלפון שמספרו פורסם במודעה ושוחח עם נציגתה של הנתבעת. הנציגה ביררה את פרטיו האישיים של התובע והוא ביאר בפניה שהינו ערבי נוצרי תושב צפון הארץ העובד בירושלים. מיד כששמעה הנציגה שהוא ערבי, החלה לגמגם ואמרה "לא יודעת, לא נראה לי וכאלה דברים. ואז אמרה, כי כל התושבים הם יהודים והיא תבדוק עם ההנהלה ותחזור אלי", בחלוף כשבוע התקשרה אליו הנציגה ואמרה כי היא מתנצלת, ואולם אין באפשרותה של הנתבעת למכור דירה לערבים.

13. התובע הצהיר כי הוא נפגע עד מאוד מתשובתה של הנציגה, וטען בפניה כי עמדתה אסורה, ואולם הנציגה חזרה ואמרה כי הנתבעת אינה מוכנה למכור דירה לערבים וכי מדובר בעניין עקרוני מבחינתה.

14. בעקבות השיחה האמורה שוחח התובע עם חברו ישראל לקס (להלן- "ישראל") וסיפר לו אודות התשובה שקיבל. סוכם בין השניים כי ישראל יפנה לחברה על מנת לתעד את ההחלטה. בפגישה שקיים ישראל עם נציג המכירות במשרדה של הנתבעת, הודיע לו הנציג כי לגבי האוכלוסייה הערבית יש "אקס גדול... לא בבית ספרנו וחס ושלום". התובע הדגיש בתצהירו כי מהדברים האמורים עולה בבירור שהנתבעת הודיעה מפורשות כי היא אינה מוכנה לשווק דירות בפרויקט לאוכלוסייה הערבית, דבר המעיד על קיומה של הפליה על רקע עדתי, דתי ופוליטי. התובע ציין כי הדברים גרמו לו ולאשתו עוגמת נפש רבה.

15. לתצהירו צירף התובע את הפרסומים מהעיתונות שבהם פורסמו הדירות למכירה.

16. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הוא לא ערך תרשומת של השיחה שהתקיימה בינו לבין הנציגה, כיוון שהתקשר בתום לב ולא ציפה לתשובה שלילית (עמ' 4 שורות 27-28). למיטב זכרונו אירעו האירועים במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2013, שעה שבנו היה מאושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים הדסה, והוא המשיך לחפש דירה במהלך האשפוז, כיוון שאת דירתו מכר בחודש אוגוסט (עמ' 6 שורות 1-3).

17. התובע השיב כי לאחר שקיבל תשובה חד משמעית שלפיה לא מוכרים בפרויקט דירות לערבים, וזאת לאחר שהמתין כשבוע עד סיום הבדיקה שערכה הנציגה עם המנכ"ל, לא מצא לנכון לפנות להנהלת הנתבעת.

18. התובע השיב כי הוא הגיש 4 תביעות במקביל, מטעם זה נפלה תקלה בכתב התביעה, שעליה הצביעה הנתבעת, וצוין בטעות אישור זכאות של משרד השיכון שאינו רלוונטי לתיק זה, אלא לתביעה אחרת (עמ' 7 שורות 9-12).

19. לשאלה מדוע בתביעה האחרת תיעד את המועד לפני ביצוע ההקלטה, השיב שבאותה עת היה ילדו מאושפז בבית החולים ולכן לא תיעד כל שיחה שביצע. רק לאחר שקיבל את התשובה השלילית וכיוון שהיה מדובר במגמה ולא במקרה חד פעמי, התחיל לתעד כמעט כל שיחה, ולשם כך רכש מכשיר הקלטה ונהג להתקשר ולהקליט את השיחות (עמ' 8 שורות 3-6).

20. לשאלה מדוע במקרים שקדמו למקרה שאירע לטענתו עם הנתבעת פנה להנהלה בעוד שבענייננו לא פנה לנתבעת, השיב התובע כי הוא התעייף, וכי לא היה עליו לחזור לאף אחד לאחר שקיבל תשובה ממשווק מורשה. התובע פירט שחברות גזעניות התנהגו אליו כמו באירופה בזמנים אפלים, והייתה לו תחושה קשה שהן ילדו והן אשתו רואים ושומעים זאת. הוא הגיע למצב שאינו צריך עוד להתקשר לאף אחד, ועל כן דיבר עם ישראל והעביר את התיק לטיפול עורך דין (עמ' 9 שורות 25-29).

21. התובע התבקש להשוות את האמור בתביעה זו, לאמור בסעיפים 13 ו-15 בתביעה שהגיש נגד נתבעת אחרת ("בונייך"), שם תוארה פגישה בין ישראל לבין אסף, נציג המכירות של בונייך, שבמהלכה ציין אסף במפורש שאין מכירה לציבור ערבי ושלגביהם יש איקס גדול. אסף ציין, על פי המפורט באותו כתב תביעה, שהם אינם יכולים לומר זאת מפורשות כיוון שקיים חוק האוסר על הפליה. התובע נשאל כיצד יתכן שבשתי התביעות השתמש נציג המכירות באותו מינוח, והשיב כי מי שהקליט את השיחה היה ישראל, וכי הוא נתן לעורך הדין את כל החומר. לדבריו "יש עוד טעות שרשמנו איקס גדול, אני לא חושב שאסף אמר איקס גדול, היה צריך לתקן את זה. חל לדעתי בלבול" (עמ' 10 שורות 20-22).

22. התובע השיב שבגלל התשובות שקיבל מ-4 חברות, הוא נאלץ לרכוש לבסוף בית לא נגיש לילדו הנכה ועד היום הוא נאלץ להרים אותו 15 מדרגות בכניסה לביתו (עמ' 11 שורות 8-10).

23. התובע הופנה לכך שבתצהירו מופיע מספר תיק שונה מהתיק שבו מתבררת תביעה זו, ועל כך השיב שהוא אכן לא בדק את מספר התיק וכי מדובר בטעות (עמ' 11 שורות 26-31).

     

    עדות של מר ישראל לקס

24. מר ישראל לקס הצהיר בתצהיר עדותו הראשית מטעם התובע כי במועד שאינו זכור לו במדויק, שהיה בספטמבר או באוקטובר 2013, שוחח עם התובע אשר סיפר לו על ניסיונותיו לרכוש דירה באזור פסגת זאב שתתאים לצרכי בנו הנכה. התובע פירט בפניו כי אנשים פרטים וחברות כאחד אינם מסכימים למכור לו דירה בשל מוצאו הערבי, בין היתר פנה התובע לנתבעת.

25. לאחר ששמע את הדברים האמורים החליט ישראל ביחד עם התובע לבדוק זאת, ופנה לנתבעת. למשרדיה של הנתבעת הגיע מצויד במכשיר הקלטה והקליט את השיחה שנערכה עם נציג המכירות. במענה לשאלותיו השיב לו נציג הנתבעת כי לגבי ערביים יש 'איקס גדול' ו'חס ושלום', וכן ציין כי אין חשש וכי ניתן לסמוך שערבים לא יוכלו לרכוש דירה בפרויקט.

26. בסעיף 7 לתצהירו נכתב כי משיחתו עם אסף שהתקיימה במשרדי החברה בונייך בע"מ, התברר כי דבריו של התובע הם אמת, וכי חב' בונייך בע"מ לא מכרה לתובע את הדירה בשל מוצאו הערבי.

27. לתצהיר עדותו הראשית צירף ישראל תמליל של השיחה שהתקיימה בינו ובין נציג מכירות. מקריאת התמליל ניתן להתרשם כי נציג המכירות פירט במהלך השיחה כי הרוכשים שרכשו עד כה דירות בפרויקט הן אוכלוסיות טובות, לא חרדים ולא דתיים, חלקם אנשים בעלי מקצועות חופשיים, ספר, עורך דין, אנשים טובים, כן פירט כי המחיר יוצר סלקציה (עמ' 2 שורות 1-7).

28. לשאלתו של ישראל, מה לגבי אנשים מצפון הארץ, השיב הנציג, אין דברים כאלה, וכי הם שמים איקסים (עמ' 2 שורות 14 ו-15). עוד השיב, כי זה בל יעבור וכי אין אפשרות כזו (שם שורה 19).

     

    "נציג: עשו מאתנו כאן שאנחנו לא יכולים לדבר על עצמנו (עמ' 3 שורה 4)

    ישראל: כן, בגלל זה אני אומר צפון ולא אומר שום דבר אחר.

    נציג: לא צפון ולא דרום, יש בצפון גם שתי נקודות למטה.

    ישראל: לא, כי אני יודע שיש הרבה מהצפון, מהצפון.

    נציג: זה אוכלוסייה שמגיעה אבל היא לא מגיעה לפה, היא מנסה, ניסו כמה אחדים, אבל לא, לא הלך. לא הלך, אז הם, הם עושים אחורה פנה, הם מגיעים לגבעה הצרפתית שמה וכל האזורים האלה, לא מגיעים אלנו, היו לי כמה.... (עמ' 3 שורות 6-12).

29. בהמשך אמר ישראל לנציג כי מאוד חשוב לו כי האוכלוסייה הערבית אינה קיימת במקום, ועל כך השיב הנציג "אין לך בכלל חשד, זה אתה יכול להיות סמוך ובטוח.

    ישראל: אני לא רוצה, אתה יודע, שפתאום אני מוצא את עצמי עם שכנים למלטה, מלמעלה ועושים לי.

    נציג: חס ושלום, קודם כל, תדע לך, קודם כל אני אומר לך חס ושלום וזה, זה איקס גדול, בוא נגיד ככה, אתה יכול להיות סמוך ובטוח, אבל דבר שני. אתה, בבניין הזה, אתה הבנת, אתה איש מבין...

    ישראל: אבל אתה יודע, בחגים שלנו, בחגים שלהם נהיה בלגן, אלו עושים על האש, אצלנו ביום כיפור, אתה יודע.

    נציג: לא אצלנו, לא בבית ספרנו, אין לך. יש לך איקס גדול, אתה יכול לעשות איקס עם סימן קריאה, שלושה סימני קריאה, אין בעיה, זה אין לך בעיה" (עמ' 4 שורות 7-23).

     

30. בחקירתו הנגדית השיב ישראל שהוא עובד עם התובע באגף הרווחה של עיריית ירושלים במשך 6 שנים.

31. ישראל השיב שהוא קיבל אחוזים מהסכומים שנפסקו לטובת התובע בתביעות האחרות (עמ' 15 שורה 23). לשאלה האם המניע שלו בתביעה כלכלי, השיב ישראל כי בשעה שישב במסדרון בית המשפט זיהה את האדם שאותו הקליט, אשר לידו ישב אדם אחר מעדי הנתבעת שאותו לא זיהה. האדם שאותו הקליט פתח כלפיו בסדרה של נאצות, כגון 'עוכר ישראל', 'אוהב ערבים', 'לך תגור בעזה'. ישראל הוסיף כי מדובר באנשים שצריכים לתת את הדין. עוד ציין כי הוא פוגש בגזענות בכל מקום, והמניע שלו נובע מכך (עמ' 15 שורות 27-32).

32. לשאלה מדוע ביקש מהתובע כסף, השיב שהוא לא ביקש. ישראל השיב כי התמלול הוא רק חלק משיחה שלמה ולא כל השיחה תומללה (עמ' 16 שורות 12).

33. לשאלה האם ניסה למשוך את נציגי המכירות בלשונם, השיב שמה שניסה להראות זה שישנה גזענות כלפי אנשים בגלל היותם ערבים למרות שהם אזרחי המדינה (עמ' 16 שורות 26-29). ישראל נשאל כיצד יתכן שגם נציג המכירות של 'בונייך' השיב שלא מוכרים דירות לערבים כי 'שמים איקס גדול' ואת אותן מילים אמר גם נציג המכירות של הנתבעת, ועל כך השיב שיתכן שהם משתמשים באותו מינוח (עמ' 18 שורות 9-10).

34. לשאלה האם יתכן כי בתביעה זו מדובר בטעות וכי למעשה מתייחסת עדותו ל'בונייך', השיב כי יש תמלול (עמ' 18 שורות 11-12). עוד השיב שהוא אינו צריך להסביר מדוע שני נציגי המכירות משתמשים באותו מינוח (עמ' 18 שורה 14). לשאלת בית המשפט האם יתכן שהתבלבל בתמלול, השיב כי הדבר לחלוטין לא נראה לו, וכי אפשר לקחת את המקורות ולתמלל (עמ' 18 שורה 16).

35. ישראל הופנה לסעיף 7 לתצהירו ונשאל האם יתכן שהייתה טעות ודבריו שויכו לתמליל הלא נכון, ועל כך השיב בשלילה וטען שלא אמר לעורך הדין שמדובר ב'בונייך', כפי שנכתב בתצהירו, אלא עורך הדין כתב זאת. ישראל הסכים שאכן הייתה טעות בתצהיר (עמ' 18 שורות 25-27). לשאלה האם לא ראה את הטעות, השיב שהוא לא ראה זאת (עמ' 19 שורה 3).

36. ישראל השיב כי בכל חברה שאליה ניגש שוחח עם מי שהסכים לשוחח עמו. לעיתים היו אלו נציגי ההנהלה, לעיתים היו אלו משווקים (עמ' 19, שורות 14-28).

     

    עדותו של עופר שגיב

37. מר עופר שגיב, מנכ"ל הנתבעת (להלן-"שגיב"), הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי הנתבעת הינה חברה שומרת חוק ותיקה ומנוסה בתחום היזמות והבניה, אשר בנתה ובונה פרויקטים רבים למגורים ברחבי הארץ.

38. שגיב הצהיר כי מעולם לא הייתה אצל הנתבעת כל הנחיה או הוראה להפלות, להגביל, או לאסור מכירת דירות בפרויקטים לקבוצת אוכלוסייה מסוימת. שגיב הצהיר כי האירועים המתוארים בכתב התביעה ובתצהירים, מוכחשים, הם אינם מוכרים לו או למי מאנשי הנתבעת, אף לא לאנשי השיווק, וקיים בעיניו ספק רב אם אכן התרחשו במציאות. שגיב הוסיף כי מעולם לא הגיעה להנהלת הנתבעת פניה ישירה בכתב או בעל פה מאת התובעים המתריעה, מתלוננת או מתרעמת על האירועים.

39. לאחר הגשת התביעה נודע לו כי התובעים הגישו שלוש תביעות נוספות בעילות תביעה זהות, נגד חברות אחרות, והדבר חיזק את תחושתו כי מדובר בהתנהלות מתוכננת היטב, שבינה ובין רצון כן ותם לב לרכוש דירת מגורים, אין דבר וחצי דבר.

40. שגיב הוסיף כי לנתבעת נהלי עבודה קבועים הקובעים כיצד להתנהל מול פניות רוכשים פוטנציאליים. הוא עצמו מקיים ישיבה שבועית במשרדי השיווק עם הנציגים הרלוונטיים וניתנות על ידו הנחיות ברורות באשר למו"מ עם כל רוכש פוטנציאלי. אילו היה מתרחש אירוע כזה במציאות היה הדבר מדווח לו במסגרת הישיבה השבועית.

41. שגיב הדגיש כי בפרויקט נמכרו דירות מעטות ועל כן ודאי שהיה זוכר אירוע שכזה. לאחר קבלת התביעה נערך בירור מקיף ויסודי תוך ניסיון להתחקות אחר הנציג שלגביו נטען כי אמר את הדברים ואולם לא אותר אדם כלשהו המאשר קיומו של אירוע שכזה.

42. רק מתצהירו של ישראל נודע לנתבעת לראשונה מהם המועדים שבהם אירע כביכול האירוע. שגיב טען בתצהירו כי במקום לפנות לשיווק ולהנהלת החברה באופן ישיר ומכובד כמו כל רוכש סביר אחר המתעניין באופן רציני ברכישת הדירה, ניסו התובעים באמצעות נציגם להכשיל את נציג השיווק, שלו יש אינטרס ברור לרצות את הקונים הפוטנציאלים כדי שירכשו את הדירה, בדרך מתוחכמת וערמומית. נטען כי נציג התובעים ניסה לשים מכשול בפני עיוור, ולמשוך אותו בדברים, באופן בלתי הגון ברמיזות ובדרך פתלתלה. שגיב הפנה לכך שהיחיד שהוציא מפיו את המילים 'האוכלוסייה הערבית' הוא ישראל ולא נציג השיווק.

43. בחקירתו הנגדית השיב שגיב כי הוא נהג להגיע אחת לשבוע לישיבת שיווק. כיון שדובר בפרויקט קטן, דנו בכל אדם. מעולם לא שמע את ה"דבר זה". שגיב השיב כי הטענה מקוממת מאוד, כיון שמעולם לא נתקל בטענה שהנתבעת מפלה אדם כלשהו. מרבית עובדיו ומנהליו הם ערבים (עמ' 27, שורות 23-29).

44. שגיב ניסה לפרש את הסיטואציה וטען כי יתכן שמשווק שמאוד רצה למכור דירה, אשר נשאל למשל על ידי לקוח חילוני האם הוא מוכר דירות לדתיים, יתכן ש'ישחיל' איזו מילה שאותה מצפה הלקוח לשמוע, ואולם הוא עצמו מעולם לא שמע על דבר שכזה (עמ' 29, שורות 10-20) .

45. לשאלה כמה דירות מתוך 17 הדירות שנמכרו נמכרו לערבים, השיב שגיב כי הוא אינו יודע, כיון שאינו בודק את שמות האנשים שרוכשים אצלו דירות, ואינו בודק מה הם (עמ' 29, שורות 21-28).

     

    עדותו של יאיר זיגדון

46. יאיר זיגדון (להלן- "זיגדון") שהוא הבעלים והמנכ"ל של חברת ניהול שיווק ויזום פרויקטים, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי בתקופה הרלוונטית סיפקה החברה שבבעלותו שירותו שיווק לפרויקט. זיגדון הצהיר כי הנתבעת מעולם לא הנחתה את משרד השיווק להפלות, להגביל או לאסור מכירת דירות לקבוצת אוכלוסייה מסוימת. הוא עצמו לא נתן הנחיה שכזו למי מעובדיו. בזמנים הרלוונטיים הוא נכח פיזית במשרד השיווק מספר פעמים בשבוע, וידע על כל פניה והתעניינות של רוכש פוטנציאלי.

47. שני האירועים המתוארים בכתב התביעה ובתצהירו אינם מוכרים לו או לאנשי השיווק שהועסקו על ידו באותה תקופה וספק בעיניו אם התרחשו במציאות.

48. לנתבעת ולמשרד השיווק היו נהלי עבודה ברורים וקבועים. שגיב נהג לקיים ישיבה שבועית במשרד השיווק בנוכחותו של זיגדון, עם הנציגים הרלוונטיים, וניתנו הנחיות ברורות באשר לכל רוכש פוטנציאלי.

49. באותה תקופה היה קושי אובייקטיבי בשיווק הדירות, ולכן לא יתכן כי האירועים הנטענים נשכחו, או לא קיבלו מענה במסגרת העבודה השוטפת.

50. ביום קבלת התביעה ערך ביחד עם נציגי הנתבעת בירור מקיף ויסודי עם כל גורם רלוונטי שהועסק במשרד השיווק וניסה להתחקות אחר הנציג או הנציגה שאמרו את הדברים, ואולם אדם שכזה לא אותר.

51. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא הכיר כל לקוח בפרויקט, מאחר שהפרויקט היה פרויקט קטן וקשה לשיווק. כאשר היה צורך בכך והסוכן לא התקדם במשא ומתן, הגיע בעצמו כדי להיפגש עם הלקוחות. כיון שהיה קשה למכור דירות בפרויקט, הייתה תחלופה של העוסקים בשיווק. במשך שנתיים עבד בפרויקט עד שהיחסים בינו לבין היזם התערערו, וכיום קיים ביניהם נתק. חרף הנתק התייצב לדיון כדי שהצדק יעשה.

52. לשאלה האם התקיימו דיונים נוספים באשר למכירת דירות לאוכלוסיות מסוימות, השיב זיגדון כי לא רק שלא היו אמירות, לא היו דיונים ונושא שכזה מעולם לא עלה. היזם והוא כאחד לא יכלו "להתפנק" מבחינת לקוחות בשל הקשיים לשווק את הפרויקט, (עמ' 24, שורות 4-7). לשאלה כמה דירות בפרויקט נמכרו לערבים, השיב שאינו יודע אשכנזי, ספרדי, דתי או ערבי. מעולם לא עלה נושא שכזה. הנושא היחיד שעלה היה חתך הגילאים לשם פרסום הפרויקט לקהלי יעד (עמ' 24, שורות 12-21).

53. לשאלה האם לאחר שנודע לו על התביעה ערך בירור, השיב כי אכן נערכה בדיקה לשם איתור העובד שעבד באותה עת. בבדיקה מצא כי במקום עבדה עובדת אשר בדיעבד התברר כי היא סבלה מבעיות נפשיות (עמ' 24, שורות 25-26). אף שעשה בדיקה באותה עת עם רו"ח, בעת עדותו לא זכר מי עבד באותה תקופה, ובכל מקרה אותה עובדת אינה כשירה להעיד (עמ' 25, שורות 1-2). יתכן שהיו עובדים נוספים, כיון שעובדים התחלפו ואף יצאו לחופש (עמ' 25, שורות 13-15).

54. זיגדון השיב כי האירוע הנטען על ידי התובע לא היה ולא נברא. כן הדגיש כי יש לו חברים ערבים, ולמעט מגבלות באשר לנתין זר, אין כל מגבלה אחרת, בטח לא בפרויקט שבו זקוקים לכל שקל, נוכח הוצאות המימון שהיו ליזם (עמ' 25, שורות 21-24). אירוע שכזה בוודאות לא אירע (עמ' 25, שורות 26-32).

     

    עדותו של אברהם (אבי) זאבי

55. מר אברהם זאבי הצהיר כי הוא הועסק בחברת השיווק של זיגדון, אשר סיפקה לנתבעת שירותי שיווק בפרויקט, מסוף חודש אוקטובר 2013 עד חודש יולי 2015. מדי יום נכח במשרד השיווק. זאבי הצהיר כי הוא אינו מכיר את האירוע הנטען וככל הידוע לו, לא היה באותה תקופה גבר נוסף ששיווק את הפרויקט, מלבדו ומלבד זיגדון.

56. זאבי הצהיר כי הנתבעת מעולם לא הנחתה את משרד השיווק או אותו להפלות, להגביל או לאסור מכירת דירות לקבוצת אוכלוסייה מסוימת. באותה תקופה היה קושי בשיווק הדירות, ועל כן לא יתכן כי האירועים הנטענים נשכחו או לא קיבלו מענה או תשומת לב במסגרת העבודה השוטפת, בשל הלחץ הגדול של הנתבעת למכור דירות רבות ככל האפשר.

57. בחקירתו הנגדית השיב כי בתקופת עבודתו היה המשווק היחיד שעבד במשרד. מדי פעם היה מקבל הנחיות כיצד לשווק את הפרויקט מבעל המשרד. לדבריו הוא לא קיבל הנחיות באשר למכירת דירות לאוכלוסיות מסוימות. לפניו עבדה במקום בשיווק בחורה אשר עשתה לו חפיפה בתחילת עבודתו. בחקירה חוזרת חזר והדגיש את הדברים האמורים.

     

    קביעת ממצאי עובדה

58. חרף מספר קשיים בגרסתם של התובעים, אשר אותם אפרט להלן, מצאתי שיש לאמץ את גרסתם. עדותו של התובע, המכהן בתפקיד ציבורי, כמנהל לשכת הרווחה בשכונות הדרומיות במזרח ירושלים, הייתה עדות אמינה ומהימנה. במהלך עדותו ניכרה הייתה מצוקתו נוכח הקשיים שבהם נתקל בחיפוש דירה המתאימה לצרכיו, ואת העלבון שחש נוכח ההתייחסות המפלה אליו ואל אשתו.

59. אף שהתובע הגיש 4 תביעות בעילה דומה, לא התרשמתי כי מדובר בתובע סדרתי, המנסה להתעשר על חשבון הנתבעת ועל חשבון קבלנים אחרים, כי אם באדם אשר נתקל בהפליה שיטתית על רקע השתייכותו הדתית. ברור היה כי התובע חיפש דירה למגוריו בתום לב, מטעמים כנים. התובע פירט את צרכיו הדחופים לעבור דירה מפאת נכותו של בנו והקשיים בטיפול בבן בדירה המצויה בקומה גבוהה ללא מעלית. גרסתו של התובע מתיישבת עם מועדי מכירת הדירה שבה התגורר לפני האירוע.

60. התובע העיד על שיחת הטלפון שביצע למספר הטלפון שפורסם בפרסומי הפרויקט, במהלכה דיבר עם נציגת הנתבעת. על פי עדותו, לאחר בירור שארך כשבוע, נענה על ידי הנציגה שהנתבעת אינה מוכרת דירות לערבים.

61. מעבר לכך שביכרתי את עדותו של התובע על פני עדותם של העדים מטעם הנתבעת, נתמכה עדותו של התובע בראיות נוספות. בראש ובראשונה בעדותו של ישראל.

62. התובע העיד כי הוא חשש שיתקל בקשיים ראייתיים, ועל כן ביקש מחברו ישראל לגשת למשרדי השיווק של הפרויקט ולהקליט את הדברים. אמנם על פי התמליל לא נאמרו המילים המפורשות "אנו לא מוכרים דירות לערבים", ואולם זו הייתה רוח הדברים. אמנם לא מדובר בלקוח ערבי שהגיע לרכוש דירה וסורב, כי אם בלקוח ישראלי שביקש לוודא כביכול שדירות בפרויקט אינן נמכרות לערבים, ואולם הקשרם והדבקם של הדברים תומכים בעדותו של התובע שלפיה בשיחה שקיים הוא עצמו עם נציגת המכירות נאמר לו כי הנתבעת לא תמכור לו דירה בפרויקט.

63. הדברים שנאמרו במהלך השיחה של נציג השיווק עם ישראל, לא היו דברים כלליים העוסקים באופן כללי באוכלוסייה מצפון הארץ, או באוכלוסייה ש"עושה" על האש ביום כיפור, דברים שאותם אולי היה ניתן לפרש בדוחק כמתייחסים לאוכלוסיות עמומות, לאו דווקא לאוכלוסייה ערבית. ישראל אמר במפורש לנציג המכירות, כפי שציטטתי לעיל, כי מאוד חשוב לו שהאוכלוסייה הערבית אינה קיימת במקום, ועל כך השיב הנציג "אין לך בכלל חשד, זה אתה יכול להיות סמוך ובטוח".

64. עדותו של ישראל עוררה מספר קשיים. בראש ובראשונה נכתב בתצהירו כי השיחה האמורה התקיימה דווקא עם נציג חברה אחרת, 'בונייך', ולא עם נציג הנתבעת. התובע ובא כוחו ביארו כי מדובר בטעות סופר, בשל הדמיון בין תוכן התביעות השונות, ובשל העתקה ממסמך למסמך, ואולם בנסיבות האמורות קשה להימנע מהספק שמא לא מדובר בטעות סופר בלבד, אלא גם בטעות מהותית, שגרמה לבלבול בזיהוי בשל ריבוי המקרים. זאת ועוד, בהקלטה עצמה אין ציון באשר למיקום ההקלטה ולמועדה ולזהות הדוברים. חשש זה מתחזק בשעה שמשווים בין האמירות המיוחסות לנציג 'בונייך' בתביעה האחרת, לבין האמירות המיוחסות לנציג הנתבעת. הסגנון, הכינויים שבהם נעשה שימוש, כגון "יש איקס גדול", דומים עד מאוד ומחזקים כאמור את החשד לטעות מהותית. התובע עצמו דווקא השיב כי דווקא בתביעה האחרת נפלה טעות, ולא אסף, נציג המכירות של בוניך, אמר את הדברים שהופיעו בתמליל השיחה עם נציג הנתבעת.

65. קושי נוסף נובע מכך שהעד זאבי כלל לא נשאל על התמליל. בסוף דיון ההוכחות טען בא כוחו של התובע כי הוא לא ידע שההקלטה היא של זאבי, ועל כן לא חקר אותו בקשר להקלטה. מעבר לאמירה זו אין כל ראיה הקושרת בין ההקלטה לבין זאבי.

66. במהלך עדותו השיב ישראל כי ההקלטה הוקלטה במשרדי הנתבעת, וכי מדובר בטעות סופר בלבד בתצהירו. לשאלת בית המשפט האם התבלבל בתמלול, השיב כאמור כי הדבר לחלוטין לא נראה לו, וכי אפשר לקחת את המקור ולתמלל. עוד השיב כי במהלך המתנתו לחקירתו במסדרון בית המשפט זיהה את האדם שאותו הקליט, אשר לידו ישב אדם אחר מהנתבעת שאותו לא זיהה. האדם שאותו הקליט פתח כלפיו בסדרה של נאצות, כגון 'עוכר ישראל', 'אוהב ערבים', 'לך תגור בעזה'. ישראל העיד אפוא על זיהוי הנציג שאותו הקליט כאחד העדים מטעם הנתבעת. הדברים שנאמרו לדבריו במסדרון בית המשפט תואמים את הדברים המיוחסים לנציג הנתבעת ומתיישבים עמם.

67. קושי נוסף בעדותו של ישראל נובע מהעובדה כי במהלך החקירה הנגדית השיב כי התובע שילם לו סכומים מתוך הפיצוי ששולם לו. הוא אמנם לא ביקש את התשלום כדבריו, ונרמז כי התובע בחר לעשות זאת. העובדה כי עד מקבל תשלום עבור עדותו, מעלה סימני שאלה באשר לעדות, ופוגמת בה, בעיקר בשל החשש למהימנותה נוכח קיומו של אינטרס כלכלי.

68. חרף הקשיים האמורים, מצאתי שעדותו של ישראל סבירה וקוהרנטית, וכי המניע לעדותו לא היה מניע כספי, כפי שפירט, אלא התנגדותו לתופעת הגזענות וההפליה שבה נתקל, ורצונו למגרה. ישראל העיד על ביקורו במשרדי הנתבעת, הוא אף זיהה את אחד העדים שהגיעו להעיד כנציג שאתו דיבר ושאותו הקליט.

69. עדותו של התובע נתמכה גם בכך שנציגת השיווק ששוחחה כפי הנראה עם התובע, לא זומנה להעיד. זיגדון טען בעדותו כי בדיעבד התברר לו שאותה עובדת שעבדה בשיווק לפני זאבי, סבלה מבעיות נפשיות ואינה כשירה להעיד. מעבר לכך שלא הובאה כל הוכחה לטענה זו, היא נדמתה כטענה מגמתית, שמטרתה למצוא הסבר לכך שאותה עובדת, שהיא העדה הרלוונטית ביותר לטענותיה של הנתבעת, לא זומנה לעדות.

70. זאבי, שהוא כפי הנראה הנציג שאותו זיהה ישראל במסדרון בית המשפט, הכחיש מכל וכול את האפשרות להפליה כלשהי של רוכשים. זאבי כאמור לא נחקר על התמליל, אף לא נחקר לגבי הדברים שייחס לו ישראל שנשמעו במסדרון בית המשפט במהלך ההמתנה המשותפת.

71. זיגדון הכחיש אף הוא את האפשרות שהייתה הפלייה, או שמי מעובדיו אמר לתובע או לישראל את הדברים המיוחסים להם. זיגדון הדגיש כי הוא היה מעורב עד מאוד בשיווק, בעיקר נוכח הקשיים לשווק את הדירות בפרויקט, וטען כאמור כי נוכח הקשיים האמורים אין זה סביר להניח כי התובע היה נדחה מחמת השתייכותו הדתית.

72. העדפתי את עדותם של התובע ושל ישראל על פני עדותם של זאבי ושל של זיגדון. אשר לעדותו של זיגדון, מעבר לכך שזיגדון עצמו לא היה נוכח במשרד בכל רגע נתון, והוא אינו יודע בוודאות מה נאמר לכל לקוח, מעוררת עדותו מספר סימני שאלה. ראשית, כפי שציינתי טען זיגדון כי העובדת שעבדה בשיווק לפני זאבי, סבלה מבעיות נפשיות ואינה כשירה להעיד. מעבר לכך שהטעם לטענה היה לטעמי למצוא הסבר לכך שאותה עובדת לא זומנה לעדות, אין להוציא מכלל אפשרות שבאמצעות טענה זו נעשה גם ניסיון למצוא הסבר לדברים שנאמרו על ידה, ככל שבית המשפט יקבע שהם אכן נאמרו לתובע באותה שיחת טלפון.

73. זאת ועוד, זיגדון טען מצד אחד כי היה מעורב עד מאוד במשא ומתן וכי הכיר כל לקוח, כך שלא יתכן שהתובע או ישראל נעלמו ממנו. יחד עם זאת הוא לא ידע להשיב כמה דירות בפרויקט נרכשו בידי ערבים. ככל שטענותיו של התובע הן טענות כזב, לא היה קל מלהביא רשימה של רוכשי דירות ערבים בפרויקט. אמנם בשעה שמדובר במספר קטן של דירות שנמכרו בפרויקט, 17 בלבד, ובפועל לא נמכרו דירות לערבים, יתכן שלא היה זה בשל סיבות פסולות, ואולם לא כך השיב זיגדון. לדבריו הוא כלל לא בדק מי הרוכשים ומה השתייכותם. תשובתו זו עומדת בסתירה לטענתו שלפיה הכיר היכרות קרובה את כל הרוכשים. סימני שאלה אלו מעידים על מגמתיות ופוגמים באמינות עדותו של זיגדון.

74. סתירה דומה קיימת גם בעדותו של שגיב. שגיב הכחיש מכל וכל אפשרות להפליה, נפגע לכאורה מהטענות שהועלו נגד הנתבעת, טען כאמור לחוסר תום לב, ולניסיון להתעשר על חשבון הנתבעת. יחד עם זאת גם הוא טען מצד אחד כי היה מעורב עד מאוד בכל שלבי עסקה, וכי אילו היו התובע וישראל פונים לנתבעת כפי שתיארו, היה יודע על כך. מצד שני, לשאלה כמה דירות נמכרו לרוכשים ערבים השיב שאינו יודע, ושהוא אינו מתעניין בשמות הרוכשים. שגיב יכול היה כמובן לערוך בדיקה בדיעבד נוכח הטענות החמורות שהועלו נגד הנתבעת, ולצרף רשימה של לקוחות ערביים שרכשו מהנתבעת דירות, בפרויקט זה או בפרויקטים אחרים, אלא שכאמור הוא לא עשה כן, אלא טען טענה העומדת בסתירה לטענותיו בדבר מידת מעורבותו במשא ומתן, סתירה המעיבה על אמינות גרסתו. עוד יצוין כי העובדה שלנתבעת עובדים או מנהלי עבודה ממוצא ערבי תואמת את שוק העבודה והרכבו, ואולם היא אינה תומכת בהכרח בגרסתה של הנתבעת. עצם מוצאם של העובדים אינו מעיד על כך שהנתבעת לא הפלתה רוכשים פוטנציאלים ממוצא ערבי, שהיא מוכרת דירות לערבים, או שהיא מעולם לא השיבה לתובע תשובה שלפיה לא תמכור לו דירה בשל מוצאו, כפי שהעיד.

75. קשה לקבל את גרסתו של שגיב המטילה את האחריות להפליה הפסולה על המשווקים, שלפיה אם אכן נאמרו הדברים המיוחסים לנציג הנתבעת, נאמרו הדברים על ידי איש שיווק שלא היה מוסמך לכך, בלהט הניסיונות להשפיע על רוכשים פוטנציאלים לרכוש דירה, ולא בשל הנחייה מצד הנתבעת. טענה זו בעייתית ובלתי משכנעת במיוחד בשעה שלא הוגשה הודעת צד ג' נגד חברת השיווק.

76. שגיב טען לקיומם של נהלי עבודה שנועדו למנוע הפלייה, ואולם הוא לא הציג נהלי עבודה שכאלו. הכחשותיו של שגיב נשענו במידה רבה על ניסיון להטיל דופי בתובעים, כתובעים סדרתיים, המנסים להתעשר על חשבון קבלנים תמי לב, ואולם נוכח התרשמותי מהתובע ומעדותו, לא עוררו טענותיו של שגיא אמון רב.

77. למותר לציין כי הטענה שלפיה נלחמו נציגיה של הנתבעת על כל רוכש בפרויקט אינה תומכת בהכרח בטענת הנתבעת ובאי כוחה. ככל שאכן נהגו בגישה מפלה, כפי שנטען, אין זה בלתי סביר להניח כי הם ימנעו ממכירת דירות לערבים מחשש שמא מכירת דירות לאוכלוסייה ערבית תפגע עוד יותר בקשיי השיווק.

78. גרסתו של התובע שלפיה הוא עצמו שוחח עם נציגת מכירות, בעוד שישראל נפגש זמן מה לאחר מכן עם נציג מכירות, מתיישבת עם גרסתם של זאבי וזיגדון, אשר ציינו כי זאבי החל לעבוד במקום בסוף אוקטובר 2013, בעוד שלפניו עבדה במקום משווקת מכירות.

79. לסיכום נקודה זו, מצאתי שיש לאמץ את גרסת התובעים, אשר התבססה בעיקר על עדותו של התובע שלפיה אמרה לו נציגת השיווק, לאחר בירור, כי הנתבעת לא תמכור דירה לערבים. מעבר לכך שעדות זו הייתה אמינה, וביכרתי אותה על פני עדותם של זאבי, זיגדון ושגיב, היא נתמכה בעדותו של ישראל ובתמליל השיחה. חרף הבעייתיות שעליה הצבעתי בעדותו של ישראל, מצאתי שיש בה תמיכה לעדות התובע, גם אם הועלו סימני שאלה. כוחם של ההקלטה והתמליל ראייתי, לתמוך בעדותו של ישראל. עדותו באשר לשיחה שקיים במשרדי הנתבעת עם הנציג, שאותו זיהה במסדרון בית המשפט, הייתה עדות קוהרנטית, התומכת בעדותו של התובע.

80. ביכרתי כאמור את עדותו של התובע על פני עדויות עדי הנתבעת, אשר התקשיתי לתת בהם אימון. אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת נמנעה מלמכור לתובעים דירה בשל מוצאם.

     

    המחלוקת המשפטית

81. התביעה הוגשה כאמור בראש ובראשונה על יסוד הוראות חוק איסור הפלייה.

82. סעיף 1 לחוק איסור הפלייה קובע את מטרתו של חוק איסור הפלייה בזו הלשון-

     

    "חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפלייה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים".

     

83. סעיף 3 לחוק איסור הפלייה קובע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות.

84. סעיף 5 לחוק איסור הפלייה קובע כי מעשה או מחדל בניגוד לסעיף 3 לחוק איסור הפלייה מהווה עוולה אזרחית. הסעיף מסמיך את בית המשפט לפסוק בשל עוולה זו פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪.

85. סעיף 6 לחוק איסור הפלייה קובע רשימה של חזקות, אשר בהתקיימן קיימת חזקה שהנתבע פעל בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק איסור הפלייה, כאשר הראשונה שבהן קובעת –

     

    "הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; "

     

86. השאלה המרכזית הנשאלת הינה האם הסירוב למכור דירה מהווה הפלייה אסורה על פי הוראות חוק איסור הפלייה. לטענת הנתבעת בסעיף 14 בסיכומיה "בשונה ממקרים אחרים בהם המצב המשפטי ברור ומובהק כמו איסור אפליה בכניסה למועדונים (ענין קיס, למשל), בענייננו המצב המשפטי מורכב ביותר כפי שיצוין בהמשך, ולכן קיים ספק אם נכון בכלל להחיל עניין שיווק דירות כ"מוצר ציבורי" לפי חוק זה, בכל מצב ובכל תנאי. גם אם בית המשפט יסבור כי גם שיווק דירות ראוי לזהותו כמוצר ציבורי לפי חוק זה, ממילא, בענייננו, בהעדר רכיב עובדתי מוכח, אין מקום להידרש לכך, ויש לדחות את התביעה".

87. הנתבעת טענה אמנם כי קיים ספק האם נכון לסווג את מכירת הדירות כמכירת מוצר ציבורי שעליו חלים האיסורים הקבועים בחוק איסור הפליה, ואולם היא נמנעה מלבסס את טיעוניה על הצעת החוק, כפי שעשתה רשות מקרקעי ישראל בכתב הגנתה בשפה רפה. מעבר לדרוש אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק (הצ"ח 2871, מיום י' באייר התש"ס (15.05.2000), עמ' 372 נכתב כי האיסור אינו חל על מקרקעין בזו הלשון:

     

    "האיסור להפלות חל על כל מי שעיסוקו בהספקת המוצרים והשירותים או בהפעלת מקום ציבורי. האיסור אינו חל על מקרקעין העשויים להיות נושא לחקיקה נפרדת".

     

88. הנתבעת לא הפנתה כאמור להצעת החוק, ולא טענה בכתב הגנתה או בסיכומיה טענה מפורשת שלפיה לא חל חוק איסור הפלייה על מקרקעין, טענה הנשענת, בין היתר, על דברי ההסבר להצעת החוק, ממילא גם התובעים לא התייחסו לטענה שכזו. בהעדר טענות משפטיות המתייחסות להחרגת מקרקעין מתחולת החוק פטור בית- המשפט מלדון בשאלה. מעבר לדרוש אציין כי בלשון החוק עצמו אין כל קביעה שלפיה הוחרגו המקרקעין מתחולתו של חוק איסור הפלייה. דברי ההסבר להצעת החוק אמנם עשויים להוות כלי פרשני, ואולם אין בהם כדי לקבוע מהן הוראות החוק ככל שהדברים אינם נאמרים בחוק, במיוחד בשעה שאין להוציא מכלל אפשרות שכנסת ישראל לא קיבלה הבחנה זו ולא מצאה מקום לסייג.

89. פרשנות ההוראות הרלוונטיות בחוק איסור הפלייה מאפשר מבחינת לשונן את החלתן על מקרקעין שהן דירות מגורים שנבנו על ידי מי שעיסוקו בכך, במיוחד כאשר מדובר בדירות שנבנו על מקרקעי ציבור. המונח "מוצר" לא הוגדר בחוק איסור הפלייה, והמקרקעין לא הוחרגו ממנו. הדירה בענייננו נבנתה כאמור על ידי הנתבעת, על קרקע ששווקה על ידי רשות מקרקעי ישראל. הנתבעת מוכרת את הדירות בתחום עיסוקה, ולא כאדם פרטי, ועל כן מבחינת לשון החוק מתקיימת החלופה של סירוב להספקת מוצר מטעמי הפלייה.

90. אשר לתכלית החוק, החוק כאמור נועד למנוע הפלייה. סביר להניח כי הפלייה תתקיים דווקא בדירות מגורים הנמכרות על ידי קבלן, יותר מאשר במוצרים שיוצרו למשל במפעל, שם לכאורה לא קיים אינטרס להימנע מהספקת המוצרים לכלל האוכלוסיות. מבחינת תכלית החוק נכון לפרש את החוק כחוק שנועד למנוע גם ההפליה במכירת דירות מגורים על ידי קבלן, במיוחד כאשר הדירות נבנות על מקרקעי ישראל. בית המשפט העליון ציין בעניין אחר את החשיבות בשיווק שוויוני של מקרקעי ישראל, בשל "... היותם של מקרקעין לדיור משאב ציבורי מוגבל, שיש לנהוג בשוויון בחלוקתו" (ראו עע"מ 1789/10 אסתר סבא ורח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (מיום 7.11.10)).

91. מטעמים אלו מצאתי שהפלייה שהייתה בעניינו נכנסת לתחולת הוראות חוק ההפליה, וכי מתקיימות בענייננו החזקות שנקבעו בו, בעיקר החזקה הראשונה והשנייה.

92. כזכור הזכירו התובעים בכתב התביעה גם עילות נזקיות, בגין נזקים בלתי ממוניים שנגרמו להם, עוגמת נפש ותחושת קיפוח. גם אילו הייתי מוצאת שאין בענייננו תחולה להוראות חוק איסור הפליה, הייתי מוצאת כי נוכח הנסיבות שתוארו זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם על פי עוולת הרשלנות. יש לטעמי מקום לקבוע שהנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות אליה לשמור על שוויון שהוא ערך הנגזר מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, להימנע מפגיעה בכבודם של הפונים אליה בבקשה לרכוש דירה ולהימנע מהפלייתם, הפליה שתוצאה היא קיפוחם ופגיעה בכבודם, ועל כן זכאים התובעים גם לפיצוי על פי עוולת הרשלנות.

     

    הפיצוי

93. סעיף 5 (א) לחוק איסור ההפליה קובע כי מעשה או מחדל בניגוד לחוק מהווה עוולה אזרחית, שעליה תחול פקודת הנזיקין. סעיף 5(ב) לחוק איסור הפלייה קובע כי "בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק".

94. בהינתן העובדה שהפליה בנסיבות העניין אינה פומבית, ובכך היא שונה ממקרי הפליה שבו נאסר על אדם להיכנס למקום ציבורי כגון מועדון, בעוד שאחרים המצויים עמו נכנסים לאותו מקום, אני סבורה שיש לפסוק פיצוי בסך של 20,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, בערכי יום מתן פסק הדין.

95. זהו לטעמי גם הפיצוי הנאות על פי עוולת הרשלנות.

     

    סיכום

96. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לאמץ את גרסת התובעים באשר לנסיבות האירוע, חרף הכחשתה של הנתבעת, ועל כן אני מקבלת את התביעה.

97. הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בסכום של 20,000 ₪. כמו כן תשלם לתובעים את הוצאותיהם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

98. הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לבאי כוח הצדדים. ככל שלא ישולם במועד האמור יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.