ת"א 5437-08-13 אבני ואח' נ' דז'לדטי

התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הנתבעת בעתירה לפיצוי בסכום של 200,000 ₪, בהתבסס על שלוש אמירות נטענות שהשמיעה בעל-פה. התובעים טוענים כי הנתבעת פרסמה אמירות אלו בקרב זכיינים, ספקים וגורמים מסחריים המצויים עמם בקשרים עסקיים, בכוונה לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם ובניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). הנתבעת הכחישה את טענות התובעים והפנתה להגנות המנויות בחוק. במוקד הדיון ניצבת השאלה, האם זכאים התובעים לפיצוי כעתירתם.

רקע 

1. התובעת 2 (להלן: "התובעת"), הנה בעלים של רשת חנויות "אפרודיטה" ו- "ויוה-אפרודיטה", בהן נמכרים מוצרי הלבשה תחתונה, בגדי ים והלבשת שינה ופנאי (להלן: "הרשת"). התובע 1 (להלן: "התובע"), משמש כדירקטור בתובעת.

    

   הנתבעת הנה בעלים של חברת מירה מ.ש.י. ניהול בע"מ שנקשרה בהסכם זיכיון עם התובעת, במסגרתו הפעילה שתי חנויות בקניון הזהב שבעיר ראשון-לציון (להלן: "החנויות").

    

2. בין הצדדים קיים סכסוך רב שנים ורווי הליכים משפטיים, כשתחילתו זמן קצר לאחר התקשרותם החוזית ועיקרו בטענות מכוח המוסכם ביניהם (ר', בין היתר, ת"א 40494/08; ת"א 53006/08; ת"א 48622/08; תא"ק 13163-12-12 ו – ת"א 34271-06-13).

    

3. לצד הסכסוך החוזי העיקרי בין הצדדים, הוגשו בשנת 2008 תביעות הדדיות בעילות על-פי החוק. האחת, הוגשה על ידי התובעים ואשת התובע בבית המשפט השלום בת"א (ר' ת"א 54457/08; נספח 1 לתצהיר של הנתבעת, להלן: "התביעה המקבילה של התובעים") והשנייה, הוגשה על ידי הנתבעת, בבית המשפט זה (ר' 3051/08; להלן: "התביעה המקבילה של הנתבעת"). עיון במערכת נט המשפט מעלה כי ההליכים בשתי התובענות המקבילות עוכבו, לנוכח פנייתם המוסכמת של הצדדים להליך בוררות.

    

   טענות הצדדים

    

4. בכתב תביעתם טוענים התובעים לפרסום שלוש אמירות בעל-פה מאת הנתבעת. הראשונה, שהתובעת מצויה תחת חקירת רשויות המיסים בנוגע למס ערך מוסף (להלן: "האמירה הראשונה"); השנייה, שהתובע ביצע עוקץ וגזל כספים מזכייני הרשת, כאשר הדבר צפוי להתגלות בקרוב לנוכח חקירת משטרה המתנהלת בעניין (להלן: "האמירה השנייה") והשלישית, שהתובעים מועלים בכספי הזכיינים, בסכומים המוערכים במיליוני שקלים, על ידי פעולות רמייה במערכת הקופות הרושמות (להלן: "האמירה השלישית"). התובעים טוענים לפרסום האמירות בקרב זכיינים, ספקים, עובדי רשתות וגורמים מסחריים המצויים עמם בקשרים, באופן מתמשך ואף לאחר שהנתבעת חדלה להפעיל את החנויות.

    

5. במסגרת תצהיר עדותם הראשית, שינו התובעים את חזית המריבה והוסיפו דברי לשון הרע נטענים נוספים. בסיכומיהם, "איחדו" את כל האמירות הנטענות לשני פרסומים נטענים - האחד, כינוי התובע כ"גנב", "שקרן", "רמאי" ו- "נוכל" (להלן: "הפרסום הראשון") והשני, שמתנהלת חקירת מע"מ כנגד התובעים בגין הנפקת "חשבוניות כפולות" ולפיכך, הרשת מצויה בסכנת קריסה כלכלית (להלן: "הפרסום השני").

    

6. לשיטת התובעים, שלוש האמירות מושא כתב התביעה ושני הפרסומים מושא סיכומיהם - שקריים ונועדו לחבל בפעילותם, לפגוע בפרנסתם ובשמם הטוב ולעורר שאלות ביחס לאמינותם ולחוסנם הכלכלי.

    

7. התובעים עותרים לכפל פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, לפי הוראת סעיף 7א(ג) לחוק, בהתבסס על כוונת הזדון הנטענת של הנתבעת. לחילופין, עותרים התובעים לפיצוי לפי סעיף 7א(א) לחוק ובנוסף, מתבקש פרסום מכתב התנצלות בעיתון בנוסח שיאושר על ידי התובעים.

    

8. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את שלוש האמירות הנטענות והצביעה על מחדלם של התובעים לפרט בכתב התביעה פרטים נוספים אודות מועדי פרסומן ונמעניהם. לטענתה, גם אם נאמרו, האמירות חוסות תחת הגנת אמת בפרסום, לפי הוראת סעיף 14 לחוק וכן תחת הגנות תום הלב, לפי הוראות סעיף 15 לחוק. בפרט, הפנתה כי היחסים בין הצדדים הטילו עליה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסומים, לפי סעיף 15(2) לחוק; כי הם נעשו ביחס להגנה על עניין אישי כשר שלה, לפי סעיף 15(3) לחוק וכדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, לפי סעיף 15(10) לחוק (ר' נספח 14 לתצהיר הנתבעת).

    

9. במסגרת תצהיר עדותה הראשית, תיארה הנתבעת את גרסתה העובדתית באופן נרחב ונימקה את ההגנה הנטענת בדבר אמת בדברים, ביחס לכל אחת משלוש האמירות הנזכרות בכתב התביעה. בסיכומיה, כתגובה לסיכומי התובעים, התייחסה לפרסום הראשון ולפרסום השני כפי שעלו שם ונחזה כי זנחה את ההגנה הנטענת לפי הוראת סעיף 15(2) לחוק. ביחס לפרסום הראשון, הצביעה הנתבעת על שינוי החזית שביצעו התובעים בגרסתם לעומת העילות הנזכרות בכתב התביעה והוסיפה, כי הביטויים הנזכרים בו אינם ראויים להתברר במסגרת הליך זה, הואיל ומתבררים במסגרת התביעה המקבילה של התובעים (ר' סעיף 54 לתביעה המקבילה של התובעים). כמו כן, טענה כי הביטויים מושא הפרסום הראשון אינם חוסים תחת הגדרת "לשון הרע" לפי הוראות סעיף 1 לחוק, מאחר שנאמרו במסגרת "אקלים הסכסוך העסקי" בין הצדדים. ביחס לפרסום השני, סיכמה הנתבעת כי גם בהקשרו, מדובר בשינוי חזית אסור וטענה כי אין באמירה הראשונה כדי להכיל את רכיבי הפרסום השני, שעלו במשך ההליך וסוכמו לראשונה בשלב הסיכומים. כמו כן, הפנתה הנתבעת להגנות המנויות בחוק.

    

   אשר לסכום הפיצויים הנתבע, נטען כי לא נגרם לתובעים כל נזק וכי בהתאם להוראות הדין, התובעת, בהיותה תאגיד, אינה זכאית לעתור לפיצויים אלא אם נגרם לה נזק, שלא הוכח ולא נטען.

    

   דיון והכרעה

    

10. מטעם התובעים העידו התובע; מר יעקב שוורץ - זכיין של הרשת בעבר (להלן: "שוורץ"); מר צ'רלי זיתוני - ספק של התובעת (להלן: "זיתוני") ומר צחי פלד - סוכן של חברת פמינה בע"מ, ספקית של התובעת (להלן: "פלד"). הנתבעת העידה בעצמה.

     

11. לאחר עיון בטענות הצדדים, התרשמות מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין – הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

     

     

     

     

     

     

    הרחבת חזית

     

12. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי הפרסום הראשון וחלקים מהפרסום השני מהווים הרחבת חזית אסורה. התובעים לא טענו בעניין זה חרף התנגדותה של הנתבעת לפרוטוקול הדיון.

     

13. המסגרת העובדתית ועילות התביעה העומדות לדיון מעוצבות ונקבעות בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. ככלל, טענה נוספת שמעלה בעל דין לאחר מכן, שאינה מצויה במסגרת כתבי הטענות, מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית" ויש לדחותה. כך נקבע כי:

     

    "הרציונאל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמשנה החזית הוא התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע" (ר' רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007)).

     

    עוד יפה ההפניה לדברי מלומדים, בזו הלשון:

     

    "משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (ר' ספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהד' שמינית, 2005)).

     

    כחריג לכלל, יותר שינוי חזית המריבה בשני מקרים. הראשון, לאחר תיקון כתבי הטענות, באישורו של בית המשפט ולפי הוראת תקנות 91-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). השני, כאשר ניתנה הסכמתו של בעל הדין שכנגד, מפורשות או מכללא. הסכמה מכללא יכול שתילמד מהתנהגותו של בעל הדין שכנגד בהליך ולעניין זה נקבע, כך:

     

    "הלכה פסוקה היא שבעלי-הדין יכולים על-ידי ניהול משפט בפסים שונים מאלה שנקבעו בכתבי-הטענות לגרום לתיקון כתבי-הטענות על-ידי התנהגותם זו, ואם עשו כן, לא יהיה להם פתחון-פה לטעון שבית-המשפט חייב היה להגביל את עצמו למה שנאמר בכתבי-הטענות" (ר' עא 398/75 הנס (וורנר) ואח' נ' כץ פ"ד ל (1) 604 (22.12.1975); ספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, עמ' 252-253).

     

    וכן:

     

    "... אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים" (ר' בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503).

     

14. בהתאמת דברים אלו לעניין שלפניי, ביצעתי השוואה בין שלוש האמירות מושא כתב התביעה לבין שני הפרסומים מושא הסיכומים וכן בין הסעדים שהתבקשו בתחילת ההליך ובסופו. התרשמתי כי חזית המריבה שונתה על ידי התובעים באופן משמעותי, בעוד שהנתבעת הסכימה, מכללא, לשינוי זה. נוכח שהמחלוקת האמיתית בין הצדדים נפרשה מלפניי במהלך הדיון, לא ראיתי לנכון לכבול את התובעים לסד כתבי טענותיהם.

     

15. הפרסום הראשון, לפיו הנתבעת הפיצה על התובע שהוא "גנב", "שקרן", "רמאי" ו- "נוכל", אינו נזכר בכתב התביעה כלל. ביטויים אלו עלו לראשונה בתצהיר העדות הראשית של התובע, יחד עם כינויים נוספים כגון "אחשוורוש" ו"הגזלן". העדים חזרו על ביטויים אלו במסגרת עדותם ולבסוף, בסיכומים, סכמו התובעים את רכיבי הפרסום הראשון. קיים דמיון מסוים בין ביטויים אלו לבין הרישא שבאמירה השנייה לכתב התביעה, לפיה נטען שהתובע "ביצע עוקץ וגזל כספים מזכייני הרשת" וכן לחלק מן האמירה השלישית, לפיה נטען שהתובעים "מועלים בכספי הזכיינים, בסכומים המוערכים במיליוני שקלים, על ידי פעולות רמייה במערכת הקופות הרושמות". יוער כבר בשלב זה, כי הסיפא לאמירה השנייה, לפיה: "הדבר צפוי להתגלות בקרוב לנוכח חקירת משטרה המתנהלת בעניין זה" נזנחה על ידי התובעים בתצהיריהם ובסיכומיהם ולכן לא הרחבתי את היריעה לגביה במסגרת פסק הדין.

     

16. הפרסום השני, לפיו הנתבעת מפיצה ש: "מתנהלת חקירת מע"מ כנגד התובעים בגין הנפקת "חשבוניות כפולות" וכי: "הרשת בסכנת קריסה כלכלית נוכח החקירה" אינו נזכר בכתב התביעה, כנוסחו.

     

    בתצהירי עדותם הראשית טוענים התובעים כי הנתבעת פרסמה שהחקירה בה מצויה התובעת הנה בקשר להוצאת חשבוניות פיקטיביות על ידי התובע שלא דווחו; שמעשיו של התובע לא יאפשרו לרשת להמשיך ולשרוד; שהתובע נעצר על ידי הרשויות; שחוקרי רשות המיסים לקחו ממשרדי הרשת חומר רב לבדיקה, לרבות את מחשבי הרשת ושהנתבעת מסייעת לחקירת רשות המיסים ואף הוכרה כעדת מדינה (ר' סעיף 11.1-11.7 לתצהיר התובע; פרו' עמ' 9 שו' 13-19). גם בתצהירו של שוורץ, ניתן למצוא אמירות לפיהן הרשת הסתבכה בענייני מע"מ והיא הולכת לקרוס, יחד עם הזכיינים שלה ושהתובע פיטר את החשבת של הרשת ואת מנהלת החשבונות עקב הבעיות שנוצרו בתחום המע"מ (ר' סעיף 4 לתצהירו).

     

    יש באמירות שבכתב התביעה דמיון לפרסום השני, על דרך חלוקתו לארבעה חלקים. האחד, כי "מתנהלת חקירת מע"מ"; השני, "כנגד התובעים"; השלישי, "בגין הנפקת "חשבוניות כפולות"" והרביעי "כי הרשת בסכנת קריסה כלכלית נוכח החקירה". החלק הראשון של הפרסום השני, נטען במסגרת האמירה הראשונה לכתב התביעה, לפיה "התובעת מצויה מזה ארבעה חודשים בחקירת רשויות המיסים בנוגע למס ערך מוסף". במסגרת הסיכומים, זנחו התובעים את זמן החקירה הנטען (ארבעה חודשים); החלק השני לפרסום השני, מרחיב את החזית כלפי התובע בעוד שבאמירה הראשונה נזכרת התובעת בלבד; החלק השלישי של הפרסום השני, נטען במילים אחרות במסגרת הסיפא לאמירה השלישית שבכתב התביעה, לפיה "התובעים מועלים בכספי הזכיינים, בסכומים המוערכים במיליוני שקלים, על ידי פעולות רמייה במערכת הקופות הרושמות", בעוד הרישא לאמירה השלישית נזנחה מילולית. החלק הרביעי לפרסום השני לא נטען בכתב התביעה והוסף במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעם התביעה.

     

17. גם ביחס לסעדים המבוקשים ניכרת הרחבת חזית. בכתב התביעה, טוענים התובעים כך: "על מנת לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט הנכבד, תובעים התובעים אך ורק את הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק..." (ר' סעיף 18 לכתב התביעה). אכן, למעט הטענה בדבר פגיעה בשם הטוב ועוגמת נפש, התובעים אינם מפרטים בכתב התביעה נזקים שנגרמו להם. עם זאת, במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמם ובסיכומיהם, מרבים התובעים לטעון לנזקים ובין היתר, כי דברי לשון הרע הנטענים חיבלו בעסקת מיזוג שנוהלה עם אחד הספקים, כי היקף הפעילות המסחרית של הרשת הצטמצם וכך גם היקפי האשראי (ר' למשל, סעיף 14 ו- 25 לתצהיר התובע; סעיף 6 לתצהיר זיתוני).

     

    עוד שונתה החזית ביחס לגובה הפיצוי המבוקש, כאשר בכתב התביעה עתרו התובעים לפיצוי לפי הוראות סעיף 7א(א) לחוק ולחילופין, לכפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק ללא הוכחת נזק בגין פרסום אחד עבור כל אחד מהתובעים ובסכום של 200,000 ₪. בסיכומים, קיימת עתירה לפיצוי בגין שני פרסומים, באותו סכום, עבור שני התובעים יחדיו.

     

18. עיון בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים, בתוספת להתרשמותי מהתנהלותם, מביאים לדחיית הטענה בדבר הרחבת החזית על כל רכיביה.

     

19. ביחס לעילות התביעה, מדובר באמירות שבעל פה, שמטבען יכולות להשתנות משיח אחד לאחר. עם זאת, לפי ההלכה הנוהגת, על בעל דין לפרט בתביעה המוגשת על ידו על פי הוראות החוק, את הביטויים הספציפיים בהם השתמש הנתבע, על מנת שיתאפשר לצד הפוגע להתגונן כראוי בראי החוק. אין להסתפק באמירות כלליות (ר' רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (25.06.2012)). סברתי כי אין לבצע התאמה או הסקת מסקנות, ככזה ראה וקדש, מאמירה נטענת אחת לאחרת. לכן, בחנתי את הפרסום הראשון כפרסום חדש והתייחסתי לאמירות בכתב התביעה משמע חלקים מהן נזנחו על ידי התובעים.

     

20. אמנם, התובעים לא ביקשו לתקן את כתב תביעתם לפי הוראות התקנות והנתבעת לא נתנה את הסכמתה המפורשת לשינוי חזית כפי שנעשה. עם זאת, התנהגותה אמרה אחרת. הנתבעת לא התנגדה להרחבת החזית בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכה. כך, בעוד ששינוי החזית נעשה כבר במועד הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, הנתבעת לא העלתה התנגדות לשינוי החזית במסגרת תצהירה שהוגש מיד לאחר מכן, או במסגרת של מלל מפורש נלווה מאת בא כוחה. אף שתצהיר עדות ראשית מגולל בגוף ראשון את גרסתו העובדתית של המצהיר, מבלי שנטענים בו טיעונים משפטיים שאינם מידיעתו האישית, עיון בתצהירה של הנתבעת מעלה כי הוזכרו לא מעט טענות שאינן מידיעתה האישית אלא על פי יעוץ משפטי שקיבלה (ר', בין היתר, הסיפא לסעיף 116 וסעיף 132 לתצהירה). בפועל, הנתבעת התייחסה לביטויים הנזכרים בפרסום הראשון ובפרסום השני וכן לנזקים הנטענים, הן במסגרת תצהירה והן במסגרת עדותה וחקירתה הנגדית (השוו רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.05.2008)).

     

    הנתבעת אף לא התנגדה להרחבת חזית במסגרת בקשה נפרדת יזומה לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, או במועד ישיבת קדם המשפט שנערכה במעמד הצדדים בטרם נקבע דיון ההוכחות (ר' פרו' מיום 30.11.14). התנגדות הנתבעת גם לא נשמעה בפתח ישיבת ההוכחות בטרם החלו חקירות עדי התביעה, אלא לתוך חקירתו הנגדית של התובע, לאחר שכבר נשאל בדבר הפרסום הראשון. התנגדותו הכוללנית של ב"כ הנתבעת נרשמה לפרוטוקול הדיון, כך: "אני מתנגד לכל שינוי חזית" (ר' פרו' עמ' 7-9; עמ' 9 שו' 10).

     

21. ברור כי הרחבת החזית יצרה שינוי מהותי בעילות התביעה ובגדר המחלוקת שנקבעו קודם להגשת תצהירי העדות הראשית, אך נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא נפגעה זכותה הדיונית של הנתבעת. שני הצדדים הוסיפו על כתבי טענותיהם במסגרת תצהירי העדות הראשית שלהם, כשהנתבעת "נגררת" ללא הסתייגות אחר הפניות התובעים אף אם בגדר של "התגוננות יתר" (ר' ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (14.07.2011)). כמו כן, התרשמתי כי התובעים לא חידשו דבר בסיכומיהם ביחס לאמירות ולנזקים הנטענים, אלא ביצעו מעשה עריכה מילולית לביטויים הנזכרים בתצהיריהם ביחס לשני הפרסומים הנזכרים וחזרו על הנזקים שכבר נטענו בתצהיריהם.

     

    מקומם של הנתונים מושא הרחבת החזית שבוצעה לא נפקד גם מהחקירות הנגדיות כפי שהתקיימו. לאור כל אלו, קבעתי כי התובעים הרחיבו את חזית המריבה ביחס לפרסום הראשון, ביחס לחלקים מהפרסום השני וביחס לנזקים הנטענים, אך כך אושר מכללא על ידי הנתבעת לנוכח התנהלותה בהליך, מבלי שהדבר פגע בזכויותיה הדיונית.

     

22. אף שפני הדברים שונים ביחס לגובה הפיצוי הנדרש, התוצאה אליה הגעתי דומה. בכתב הגנתה, הסתפקה הנתבעת בהכחשה גורפת של הסעדים המבוקשים (ר' סעיף 21). בסיכומיה, התנגדה לטענת הזדון המכוונת כלפיה ומיקדה את טענותיה באמירה הראשונה וביחס לתובעת. בעוד שמצאה לנכון לטעון להרחבת חזית בסיכומיה ביחס לפרסום הראשון ולפרסום השני, חדלה מלטעון זאת ביחס לנזקים ולגובה הפיצוי המבוקש.

     

    זהות הפרסום הראשון לביטויים שנטענו בתביעה המקבילה של התובעים

     

23. הנתבעת טוענת כי הפרסום הראשון כולו נטען במסגרת התביעה המקבילה של התובעים ולכן אין לדון בו במסגרת התביעה דנן. התובעים טוענים, כי בעוד שתביעתם המקבילה הוגשה בגין פרסומים דומים בשנת 2008, מאז חזרה הנתבעת על הביטויים הנזכרים בפרסום הראשון וכך, למעשה, קמה עילת תביעה מתחדשת בגין ביטויים דומים שפרסמה מאז 2008 ועד היום.

     

24. עיון בכתב התביעה המקבילה של התובעים מעלה שביטויי הפרסום הראשון אכן נזכרים בו (ר' נספח 1 לתצהיר הנתבעת). כך למשל, נטען שם כי הנתבעים (ביניהן הנתבעת – א.י.) פרסמו על התובעים כי הם "גזלנים", "נוכלים" ו"עובדים על זכיינים"; כי התובעים נתפסו גונבים כספים של זכיינים, דורשים וגובים כספים בניגוד להסכם וכך מרמים את הזכיינים וכן כי הנתבעים הפיצו שהתובע "גנב, רשע ואף כינו אותו בכינויי גנאי כגון "אחשוורוש", "הגנב", "הרמאי", "הגזלן" כמו גם בכינויי גנאי מכוערים נוספים" (ר' סעיפים 41, 42 ו - 54 לכתב התביעה המקבילה של התובעים). ממקרא זה, לא יכולה להיות מחלוקת כי כתב התביעה המקבילה שהגישו התובעים כנגד הנתבעת ואחרים בשנת 2008 מונה את אותן העילות ביחס לפרסום הראשון, אף באותו הנוסח כפי שנטען כאן.

     

25. יחד עם זאת ומבלי לקבע מסמרות לעניין התביעות המקבילות והליך הבוררות המתנהל בין הצדדים, התרשמתי כי מאז שנת 2008, חזרה הנתבעת על הביטויים הנזכרים בפרסום הראשון ולמעשה, יצרה עילת תביעה חדשה ומאוחרת לתביעה המקבילה של התובעים. הביטויים הנזכרים בפרסום הראשון אינם שמורים אך לתביעה המקבילה של התובעים ושוכנעתי כי הם נאמרו על ידי הנתבעת במועדים מאוחרים להגשתה, כך שלא חל הצורך בהצבת מחסומים של עיכוב או השתק בהקשר זה.

     

    בעדותה, אישרה הנתבעת שכינתה את התובע "נוכל, רמאי ושקרן" בפני ספקים וזכיינים שונים של הרשת וטענה כי זוהי דעתה (ר' פרו' עמ' 38 שו' 28-32; עמ' 39 שו' 1-7). מתצהירי התובעים ועדויותיהם עולה תמונה דומה. זיתוני הצהיר שבמהלך השנה –שנתיים האחרונות, הנתבעת אמרה לו שהתובע "סידר אותה" ו- "גנב" אותה, דיברה עליו באופן פסול וסיפרה שיש "סיפור גדול שצפוי להתגלות" (ר' סעיף 4.1 לתצהירו); פלד העיד שהנתבעת הפיצה דברי לשון הרע באוזניו במשך כשנה, בפגישות שקיים עמה ובשיחות אקראיות נוספות ביניהם (ר' פרו' עמ' 33 שו' 23-26; עמ' 34). כך עולה גם מתמליל המשקף שיחה שנערכה לכאורה בין הנתבעת לבין שוורץ זמן קצר לאחר הגשת התביעה דנן (ר' נספח ג' לתצהיר התובע – להלן: "התמליל"), שם נשמעת הנתבעת חוזרת על הביטויים הנזכרים בפרסום הראשון ובין היתר כי התובע "נוכל", "רמאי", "גנב" ו"שקרן" (ר' עמ' 14, 16, 34, 51 ו-52 לתמליל).

     

     

    החוק - המסגרת הנורמטיבית

     

26. בתי משפט עמדו רבות על המתח הקיים בחוק איסור לשון הרע בין שתי זכויות אדם מרכזיות ויסודיות - הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. שתי זכויות יסוד אלו, נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם והן עשויות להשלים ולעיתים לנגוד זו את זו באופן בו: "חופש הביטוי של האחד פוגע בשם הטוב של האחר" (ר' רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510).

     

27. כל אחת מזכויות אלו, יחד לחוד, זכו להתייחסות נרחבת בהלכה הפסוקה (ר' ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012)); בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז 871); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840); בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, בעמ' 832).

     

28. האיזון בין שתי זכויות אלו בא לידי ביטוי, בין היתר, ברשימת הגנות וברשימת פרסומים מותרים כמבואר בפרק ג' לחוק. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת ולכן תיבחן בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה. יש לייחס משקל משמעותי גם לזהות הנפגע בשל לשון הרע. בענייננו, מדובר בסכסוך מתמשך בין הצדדים, עסקי ומשפטי, שבבסיסו התקשרותם הקודמת בשני הסכמי זיכיון להפעלת החנויות.

     

29. ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת קיומה של לשון הרע. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע 1 בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי פוגעני שפורסם, לפי הוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)).

     

    האם תוכן הפרסומים מהווה לשון הרע כלפי התובעת

     

30. הוראות סעיף 1 לחוק קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:

     

    "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

     

    הוראות סעיף 1 לחוק אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע (1997) עמ' 109; עמ' 122-123 – להלן: "שנהר"). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כך נקבע כי:

     

    "המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).

     

31. בחנתי את משמעות המלל בפרסום הראשון ובפרסום השני, לפי המובן הרגיל והטבעי ששומע סביר היה מייחס לו בהתאם למכלול הנסיבות החיצוניות. קבעתי כי המלל בו נעשה שימוש, בעיקר ביחס לפרסום השני, עלול לפגוע בתובעים ולכן מהווה לשון הרע לפי הוראות סעיף 1 לחוק.

     

32. על פניו, הפרסום הראשון הנקשר לאמירות השנייה והשלישית בכתב התביעה, מונה ביטויים שליליים, בעלי משמעויות פליליות, העולים לכדי גדופים וקללות. אולם, גידופים וקללות אינם מהווים בהכרח לשון הרע. יפים לעניין זה הדברים הבאים:

     

    "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (ר' שנהר, עמ' 131).

     

    יכול וקללות וגידופים יוכרו כלשון הרע בנסיבות מסוימות, לפי טיב ההתבטאות, קהל השומעים, זהות הצדדים וההקשר בו נאמרו הדברים. כך נקבע כי:

     

    "לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים..." (ר' ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ (2) 269).

     

33. אף שאושרה הרחבת החזית ביחס לפרסום הראשון, לא מצאתי לנכון להרחיב ההתייחסות המהותית לביטויים שנכללו בו. כך, לנוכח הנסיבות הייחודיות בהן נמסרו; העדר טענה סדורה ביחס למועד מסירתם; זהות העילה לתביעה המקבילה של התובעים שעודנה מתנהלת בהליך בוררות ובעיקר, נוכח שהתובעים מצאו להעלות את דבר הפרסום הראשון על הפרק רק במסגרת תצהיריהם הרבה לאחר הגשת התביעה וחרף העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי ביטויים אלו נאמרו מאז שנת 2008. התרשמתי כי התובעים, בהתנהלותם, לא שיוו לביטויי הפרסום הראשון חשיבות, פגיעה ממשית, או פסול נורמטיבי אחר.

     

    בנוסף, הוכח כי הביטויים מושא הפרסום הראשון נאמרו בשיחות אישיות שניהלה הנתבעת מול אדם אחד ולא בפני קהל רחב, כפרסום בכיכר העיר וכלפי כולי עלמא. נחזה כי ביטויים אלו נאמרו לצד פירוט הסכסוך כולו והתרשמתי כי הנמען לביטויים עשוי היה להניח בנקל כי מדובר בדעתה הסובייקטיבית של הנתבעת על התובע, הנשמעת במסגרת הסכסוך המתמשך והידוע ביניהם. הפרסום הראשון נעשה במסגרת מעגל חברתי-עסקי מצומצם של התובעת, ספקיה וזכייניה. לאלו ולתובע קיים שיח ישיר ותדיר ולפיכך, יכולת לברר את הנדרש ולהציב דברים על דיוקם. קיים קושי שלא נפתר בביסוס הטענה כי הפרסום הראשון עלול להרחיק ספקים, זכיינים ואנשי עסקים אחרים מלהתקשר עם התובע. בנסיבות אלו ושוב מבלי לקבע מסמרות לעניין הליכים אחרים המתנהלים בין הצדדים, דחיתי את הטענה כי הפרסום הראשון מהווה לשון הרע לפי הוראת סעיף 1 לחוק ובכך מסתיים הדיון אשר לפרסום זה.

     

34. בפרסום השני, טוענים התובעים כי הנתבעת הפיצה ש: "מתנהלת חקירת מע"מ כנגד התובעים בגין הנפקת "חשבוניות כפולות" וכי "הרשת בסכנת קריסה כלכלית נוכח החקירה". כאמור, הפרסום השני מכיל את האמירה הראשונה בכתב התביעה למעט תקופת הזמן (ארבעה חודשים) הנזכרת בה. חקירת מע"מ המתנהלת כלפי חברה אינה דבר של מה בכך ויכולה להיות בעלת השלכות הרות גורל על עתידה הכלכלי ועל קשריה העסקיים. חקירה בשל הנפקת חשבוניות כפולות יכולה להיות בעלת השלכות כלכליות רוחביות ופליליות בעיקרן, גם בהקשר לזכיינים וספקים שנקשרו עם הרשת בהסכמים שונים. פרסום שכזה, עלול לפגוע באמינותה של הרשת וכפועל יוצא, במשלח ידה.

     

    דחיתי את טענת הנתבעת, משמע מדובר בפרסום לגיטימי שמקורו נעוץ ביריבות עסקית. הפרסום השני אינו תלוי במערכת היחסים בין הצדדים, אלא דווקא בפעילותה האינדיבידואלית של התובעת למול רשות המיסים, כשלפעילות זו השפעה מכרעת על אחריותה הפלילית כחברה. לנוכח מהות הפרסום השני, דומה כי נמעניו לא ימהרו לשייכו לסכסוך העסקי בין הצדדים, אלא לאחריותם של כל אחד מהתובעים למעשה הנטען בו. כך גם אם בסביבתם של הצדדים הייתה מודעות לכך שהנתבעת מצויה בסכסוך עם הרשת וניטש ביניהן מאבק משפטי ארוך. בראייה אובייקטיבית, יש בפרסום השני כדי להעמיד את התובעים תחת מעטה שלילי של חוסר יציבות עסקית, הוא פוגע בשמם הטוב, במוניטין שלהם ועולה כדי הוצאת לשון הרע לפי הוראת סעיף 1 לחוק.

     

    האם פורסם דבר לשון הרע 

     

35. לאחר שקבעתי כי יש בפרסום השני משום הוצאת לשון הרע, בחנתי את פרסומו בפועל לפי הוראת סעיף 2 לחוק, קובעת כי:

     

    "2.(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

     

36. הנתבעת אישרה בתצהירה ובעדותה כי סיפרה לספקים ולצדדים אחרים שהיא זו שמצויה תחת חקירת רשות המיסים, בעקבות הנפקת חשבוניות כפולות ודיווח לא נכון. הוכחש שסיפרה כי התובעת ביצעה עבירה פלילית בתחום הלבנת הון בסכום של 7 מיליון ₪ כנטען (ר' פרו' עמ' 40 שו' 12, עמ' 43, סעיף 66 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת שבכל העת שהתנהלה חקירה כנגדה, אותה היא יזמה לראשונה, היא לא פרסמה דבר בעניין, למעט פניותיה בכתב לתובעת (ר' נספחים 5-6 ו- 9 לתצהירה). לעמדתה, היא שמעה מספקים ומזכיינים שונים כי מתנהלת חקירה כנגד התובעת ומנהליה ברשות המיסים ולה אין אחריות בהפצת אותה שמועה.

     

37. עדותה של הנתבעת עומדת בסתירה פנימית לגרסתה בתצהירה, שם אישרה שבתגובה לפניותיהם של ספקים אליה במהלך חודש יולי-אוגוסט 2013 בעניין הסכסוך עם התובעת, סיפרה להם על השינוי שערכה התובעת בקופות ואישרה: "סיפרתי כי מתנהלת נגד הרשת חקירה במע"מ" (ר' סעיף 90 לתצהיר הנתבעת). בהמשך עדותה נשאלה: "וכאשר את נשאלת על ידי צחי וצ'רלי (פלד וזיתוני בהתאמה - א.י.) למשל מי הוציא חשבוניות כפולות ומה הרקע האם את מספרת את מה שסיפרת כרגע לבית המשפט בעניין הרקע לחשבוניות הכפולות שהוצאת?". הנתבעת השיבה, כך: "בהחלט. זו ההנחיה שקיבלתי ממע"מ על מנת כן להלחיץ את הצד השני"(ר' פרו' עמ' 20 שו' 1-19; עמ' 44 שו' 4-7).

     

38. שוורץ העיד כי שמועות "רצות" בין הספקים והזכיינים ולגרסתו, הנתבעת היא זו שהפיצה את השמועות מושא הפרסום השני (ר' סעיף 4 לתצהירו; פרו' עמ' 24 שו' 30; עמ' 26 שו' 9-10). בהמשך, העיד שנפגש עם הנתבעת כדי לדעת ממקור ראשון אם אכן היא זו שמפיצה את השמועות או שמעלילים עליה עלילות שווא והפנה לתמליל (ר' פרו' עמ' 25 שו' 4-5).

     

    התמליל מתעד שיחה שערך שוורץ עם הנתבעת בחודש ספטמבר 2013, סמוך להגשת התביעה (ר' נספח ג' לתצהיר התובע). מעיון בו, עולה כי הנתבעת אישרה שהיא "מדברת עם כולם" בעניין חקירת רשות המיסים ש"עכשיו מתחילה הספירה לאחור של הרשת"; שהיא נוטלת חלק בחקירה נגד התובעת ומקבלת מרשות המיסים דיווחים בעניין ושהיא "יודעת" שלקחו את המחשב ממשרדי הרשת בפשיטה מתוכננת. כמו כן, הנתבעת מתארת כי רשות המיסים בודקת זכיינים אחרים והעניין "עומד להתפוצץ" וכי התובע גנב מרשות המיסים 7 מיליון ₪ בחשבוניות פיקטיביות. עוד מסרה לשוורץ כי פנתה לעיתונות חוקרת בעניין (העיתונאי רפי גינת מתוכנית "כלבוטק") וכי איננה מהססת לספר לחבריו של התובע דברים שליליים בעניין.

     

    הנתבעת התנגדה לקבילות התמליל כראייה, בטענה שאינו משקף נכונה את מלוא השיחה שהתקיימה בפגישה ושכל מטרתו של שוורץ הייתה להדיח אותה ולמשוך אותה בלשונה (ר' פרו' עמ' 25 שו' 29). הנתבעת הצהירה כי במהלך השיחה שוורץ הזדהה עמה, סיפר לה על התנהלות הרשת כלפיו ועל מצבו הכלכלי הקשה בעקבות זאת ואף קרא בעצמו לתובע בשמות גנאי. לטענתה, ההקלטה מעובדת, ערוכה וחסרה (ר' סעיפים 103-116 לתצהירה).

     

    שוורץ תיאר בתצהירו כי תיאם פגישה עם הנתבעת באישורו של התובע (ר' סעיף 9 לתצהירו). מעדותו שלא נסתרה עלה כי הוא נעזר בקב"ט התובעת כדי לקבל מכשיר הקלטה והכחיש כי התובע הנחה אותו בשאלות (ר' פרו' עמ' 25 שו' 6-26; עמ' 26 שו' 2-6; שו' 15-20). לגישתו התמליל משקף באופן מלא ומהימן את השיחה שנערכה עם הנתבעת וכדבריו: "זה כדי לדובב אותה, להוציא ממנה כל מיני דברים שרציתי לשמוע אבל לא הייתה שיחה מקדימה ולא שום דבר... " (ר' פרו' עמ' 27 שו' 20-30; עמ' 28 שו' 7-16; עמ' 29 ש' 1-16, 23-27). אמנם, שוורץ לא הסביר כיצד קובץ ההקלטה מתחיל מקובץ 15 ומכיל קבצים קטועים, אך העיד מבלי שנסתר כי הפעיל את מכשיר ההקלטה מיד שהגיע למקום הפגישה (ר' פרו' עמ' 26 שו' 28-32; עמ' 27 שו' 1-13). התובעים ביקשו לצרף לתצהיריהם אישור של מכון התמלול שביצע את תמליל השיחה (ר' הח' מיום 12.5.14) ובתצהיר רלוונטי, נרשם כי התמלול שנעשה תואם למקור ומשקף נכונה את מה שנכלל בהקלטה.

     

    אף לאור היחסים עסקיים השוררים בין שוורץ לבין התובעים, סברתי כי אין בכך כדי לגרוע ממשקלו הראייתי של התמליל, בהעדר הוכחה אחרת מנגד. לעניין זה נקבע כי: "הפסיקה לא דרשה כתנאי לקבילות הקלטה שזו לא תעשה בידי בעל עניין. על כן איני רואה ממש בהתנגדות לקבילות בעניין זה" (ר' עא 1729/06 אברהם אדמסקי נ' יהושע אדמסקי (02.08.2007)). מלבד טענות מן הפה אל החוץ, הנתבעת לא הציגה חוות דעת מומחה מטעמה בתימוכין בטענתה לאותנטיות החסרה של ההקלטה והתמלול (ר' פרו' עמ' 46 שו' 26-30).

     

39. גם פלד העיד, מבלי שנסתר, כי הנתבעת סיפרה לו באופן אישי שהתובעת נחקרת על ידי רשות המיסים ואף לקחו את מחשבי הרשת לבדיקה (ר' פרו' עמ' 33 שו' 12-22). עוד פרט בתצהירו אודות פגישה שערכו במשרדי חברת פמינה בע"מ, בנוכחות יצרן החברה, שם חזרה על דברים אלו (ר' סעיף 7 לתצהירו). פלד הוסיף שידוע לו שדברים אלו נאמרו גם בפני ספקים אחרים של הרשת וכי "מירה אוהבת להצהיר הצהרות" (ר' סעיף 6 לתצהירו; פרו' עמ' 32 שו' 23). גם זיתוני הצהיר, מבלי שייסתר, כי הנתבעת סיפרה לו שיש "סיפור גדול שצפוי להתגלות" בהקשר לחקירת המע"מ וכי התובע "גנב" אותה בקופות, כיוון שהדפיס פעמיים חשבוניות (ר' סעיף 4.1 לתצהירו). עוד הצהיר כי הנתבעת סיפרה לו שרשויות מע"מ עורכות תצפית על התובע, חוקרות אותו וכי מחשבים נלקחו משרדי הרשת (ר' סעיף 4.2 ו- 4.3. לתצהירו).

     

40. מנגד, הנתבעת גרסה שאמנם נפגשה רבות עם פלד, אך לא הזכירה בפניו כי מתנהלת חקירה של רשות המיסים נגד הרשת (ר' סעיף 96, 101-102 לתצהירה). אמנם, פלד העיד שהיה בקשרי חברות עם הנתבעת(ר' פרו' עמ' 37 שו' 12) אך מנגד, הנתבעת הצהירה כי לא סמכה עליו (ר' סעיף 101 לתצהירה). מדובר בגרסאות סותרות, התרשמתי שאין לפלד מניע ממשי לטפול בנתבעת אשם שווא, עדותו מתיישבת ביתר עם הראיות האחרות שהוצגו ועדיפה עליי על פני גרסת הנתבעת.

     

41. מול ארבע עדויות רציפות, אחידות ומהימנות מטעם התביעה, עומדת עדותה של הנתבעת. עדי התובעים העידו כי שמעו באזניהם את הביטויים הרלוונטיים ישירות מפי הנתבעת. לפי מאזן ההסתברויות בהליך אזרחי, העדפתי את גרסת התובעים וקבעתי כי יש להכיר בפרסום השני כפרסום לשון הרע לפי הוראות סעיף 2 לחוק.

     

42. אשר לפרסום הראשון ולמעלה מן הצורך בלבד, הנתבעת לא הכחישה שכך פרסמה ברבים את דעתה ביחס לתובע. ללא הקושי שבהכרת הפרסום הראשון כלשון הרע לפי הוראת סעיף 1 לחוק, ניתן היה לגבש את יסוד הפרסום לפי הוראות סעיף 2 לחוק.

     

    הגנת אמת בפרסום

     

43. התובעים הוכיחו כי הפרסום השני מהווה פרסום לשון הרע לפי הוראות סעיפים 1 ו- 2 לחוק. כעת, עובר הנטל הראייתי לפתחה של הנתבעת להוכיח את אמיתות הדברים שפורסמו בפרסום השני, נוכח טענתה כי הוא חוסה תחת הגנת האמת לפי הוראת סעיף 14 לחוק, שזהו לשונה:

     

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

    הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים - שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' אף שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843).

     

44. הנתבעת מפרטת בתצהירה באריכות את הסכסוך בין הצדדים ואת השתלשלות העניינים שהובילה, לטענתה, לחקירת רשות המיסים את סוגיית המע"מ (ר' סעיפים 39-66 לתצהירה). מתוארת ההתנהלות החשבונאית בחנויות בהתאם להוראות הסכם הזיכיון עם התובעת (ר' נספח 4 לתצהירה) ונטען כי בשנת 2012 שינתה התובעת את ההתנהלות החשבונאית בניגוד למוסכם, מבלי ליידע את הנתבעת, כך שבמקום שהקופות הרשומות תנוהלנה תחת מספר העוסק המורשה של התובעת, הן נוהלו תחת מספר העוסק המורשה של החברה שבבעלות הנתבעת.

     

    בעקבות פעולה חד-צדדית זו, טוענת הנתבעת כי הנפיקה, ללא ידיעתה ובגין אותה הכנסה ממש, שתי חשבוניות מס, בעוד שהמשיכה לדווח לרשויות המס על חשבונית אחת בלבד, בהתאם להסכם הזיכיון. בכך, למעשה, נוצר דיווח שגוי ובעל משמעויות פליליות (ר' פרו' עמ' 43 שו' 2-13). לגרסת הנתבעת, כאשר רואה החשבון שלה הבחין בנעשה בדצמבר 2012, מיד פנו השניים לרשות המיסים כדי להסדיר את העניין. בחודשים הסמוכים הם זומנו למספר חקירות, בהן התבקשה הנתבעת להסביר את ההתנהלות החשבונאית למול התובעת ואת השינוי שנעשה בקופות הרושמות. לימים, הצהירה שזומנה לחקירה תחת אזהרה (ר' נספחים 10-12 לתצהירה). לאחר מכן, בסוף 2013, נפתחה לטענתה חקירה כנגד התובעת (ר' פרו' עמ' 45 שו' 28-32). הנתבעת הוסיפה והצהירה כי קיבלה הנחיות מחוקר ברשות המיסים ובין היתר, הופנתה לבקש מהתובעת מידע בדבר דרך הדיווח שלה על החשבוניות הכפולות שהונפקו (ר' נספחים 5-6 ו- 8-9 לתצהיר הנתבעת; פרו' עמ' 46 שו' 9-13).

     

45. התובע מתאר גרסה עובדתית שונה. לעמדתו, לא בוצע כל שינוי בחשבוניות: "מ- 2008 עד 2015 ככה התנהלנו, עד היום שניתקנו את הקופות" והנתבעת היא האחראית למחדל בדיווח למע"מ, מבלי שתהא לתובעים יד בכך. בהמשך, העיד כי: "מירה הוציאה את החשבונית, לא הייתי מודע בהנהלת החשבונות שיש שינוי בקופה.." ואז אישר כי: "היה שינוי (במספר העוסק המורשה – א.י.) שלא היינו מודעים לו" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 10-31; עמ' 14; עמ' 16 שו' 17-24). פלד העיד שבפגישה שערך עם התובע במשרדי התובעת, הוא הכחיש באוזניו את דבר חקירת מע"מ ונטילת המחשבים (ר' פרו' עמ' 35 שו' 1-6, 15-16, 28-31).

     

46. לבד ממכתביה לתובעים, הנתבעת לא תמכה טענותיה בתצהיר או במסמך מאת גורם מוסמך מטעם רשות המיסים. כמו כן, בהשוואת גרסתה בתצהירה לדבריה לפרוטוקול הדיון, נתגלו סתירות פנימיות אמיתיות המפחיתות ממהימנותה. כך, למשל, בעוד שהצהירה כי נודע לה על השינוי בקופות לראשונה בחודש דצמבר 2012 באמצעות רואה החשבון של החברה (ר' סעיף 47 לתצהירה), העידה שמי שגילה את השינוי בקופות זו אחת העובדות שלה, שהראתה לה שהחשבוניות יוצאות על שם החברה של הנתבעת ולא על שם הרשת. תחילה, לא זכרה מתי העניין הובא לידיעתה (ר' פרו' עמ' 40 שו' 13-32) אך בהמשך, העידה שגילתה על כך בינואר 2012, שנה קודם לכן, פנתה מיד לעורך דינה, אך לא נעשה דבר בעניין בהעדר הבנה (ר' פרו' עמ' 41 שו' 1-19; עמ' 42 שו' 3-4). כשנשאלה שוב באותו עניין, שינתה גרסתה ומסרה שפנתה לתובעים בנושא כבר בחודש ינואר 2012 באמצעות עורך דינה, כשלא זכור לה מתי נעשתה פנייה שכזו וגם אין בידה העתק ממנה על מנת להציגה כראיה (ר' פרו' עמ' 42 שו' 6). בהמשך, הופנתה למכתבו של רו"ח החברה אל רשות המיסים, שם נרשם כי רק בחודש מארס 2012 נודע השינוי בקופות (ר' נספח 11 לתצהיר הנתבעת) ותיקנה גרסתה, כך: "זה לא היה במארס זה היה בחודש ינואר... החל מחודש מארס אנחנו הבנו אבל לא הבנו את המהות של הבעיה. במארס אחרי שמע"מ נכנסו הבנו שיש בעייתיות עם החשבוניות הכפול..." (ר' פרו' עמ' 42 שו' 20-32). בעניין אחר, נמצא חוסר עקביות בעדות הנתבעת ביחס למערכת היחסים שלה עם התובע. תחילה, העידה כי "מעולם לא היה לי למי לפנות מלבד עשרות התביעות שהוא פתח נגדי אין לי למי לפנות", אך מיד לאחר מכן העידה אחרת וללא הסבר, כי: "ביני לבין שמואל אבני (התובע – א.י.) היו תכתובות על בסיס יומיומי כמעט" (ר' פרו' עמ' 42 שו' 1-12; עמ' 42 שו' 19-20).

     

    הנתבעת לא הוכיחה כי נוהלה חקירת מע"מ כנגד התובעת ואם נוהלה, אימתי נפתחה. בעוד שהונחו לפניי מכתבים מרשות המיסים המעידים על פתיחת חקירה כנגד התובע ומנהלת בתובעת (ר' נספח ב' לתצהיר התובע), לא צורף מכתב מרשות המיסים בעניינה של התובעת עצמה, או כל אסמכתא אחרת המעידה כי נפתחה כנגדה חקירה במע"מ. לא ניתן ללמוד על חקירה שכזו מאישור רשות המיסים מיום 6.1.14 לפיו נסגר תיק החקירה בעניינם של התובע ומנהלת בתובעת בהעדר אשמה פלילית, חקירה שנפתחה עובר להגשת התביעה, ביום 18.7.13 (ר' נספח ב' לתצהיר התובע).

     

47. לגרסת התובע, בתקופה בה טענה הנתבעת כי הרשת מצויה תחת חקירה, הוא לא היה מודע לחקירה שכזו, אלא רק חודש וחצי לאחר שהוגשה התביעה דנן (ר' פרו' עמ' 17 שו' 13-18). כמו כן, הצהיר שעד למועד הגשת התביעה לא נלקחו מסמכים ומחשבים ממשרדי הרשת; שהתובעים מעולם לא הואשמו בהנפקת חשבוניות פיקטיביות והנתבעת מעולם לא הייתה שותפה לחקירה נגד הרשת, או הוכרה כעדת מדינה (ר' סעיף 23 לתצהיר התובע).

     

48. מעיון בתמליל, עולה כי הנתבעת אישרה שהרשות החלה לחקור את הרשת 3 ימים לאחר הגשת התביעה כנגדה (ר' עמ' 16 לתמליל, נספח ג' לתצהיר התובע). גם מטעם זה, הפרסום השני שנעשה עובר להגשת התביעה אינו יכול להיות אמת. לנוכח הסתירות והחוסרים בעדותה של הנתבעת, קיים קושי ממשי לקבוע ממצאים עובדתיים לזכותה ביחס לאמת בפרסום השני. הנתבעת לא הביאה לעדות מטעמה את רואה החשבון של החברה או את עורך הדין שייצג אותה בזמנו. מדובר בעדות יחידה במשפט אזרחי מטעם הנתבעת, אשר נמצאה חסרה ומתפתחת. לפיכך, שוכנעתי כי הנתבעת לא נשאה בנטל המוטל עליה להוכיח את הגנת אמת בדברי הפרסום השני ומתייתר הצורך לבחון את היסוד השני של ההגנה, הוא העניין לציבור.

     

    הגנות תום הלב – סעיף 15 לחוק

     

49. הוראת סעיף 15 לחוק קובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". ההתייחסות הנה לשני תנאים מצטברים - כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגוף הוראת הסעיף (ר' ע"א 751/10 הנ"ל).

     

50. בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק) - רכיב שנזנח; הגנה על עניין אישי כשר (ר' סעיף 15(3) לחוק) וכי הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן (ר' סעיף 15(10) לחוק).

     

51. על הגנת תום הלב חלה החזקה המנויה בהוראת סעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם נתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – הוא פעל בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע חזקה נגדית, המנויה בהוראת סעיף 16(ב) לחוק, לפיה הנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב, אם לא היה בו אמת והוא לא האמין באמיתותו; אם לא נקט באמצעים סבירים מבעוד מועד להיווכח באמיתותו ואם התכוון לפגוע באמצעותו במידה גדולה מזו הסבירה הנדרשת לשם הגנת הערכים המוגנים על ידי הוראת סעיף 15 לחוק. קיימת אף התייחסות בהקשר זה לזדון בפרסום, שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (1989)). בבירור השאלה האם הנתבעת פעלה שלא בתום לב לפי הוראת סעיף 16(ב) לחוק, נבחנים אמיתות הפרסום, מידת אמונתה באמיתותו, סבירותו והתנהלותה.

     

52. התובעים טוענים בכתבי טענותיהם כי התנהלות הנתבעת נעשתה בזדון, מתוך מטרה לחבל בהמשך פעילות הרשת ולפגוע בפרנסתם ובשמם הטוב. בסיכומיהם, הוסיפו כי הנתבעת אינה צולחת את משוכת "תום הלב" שבהוראות סעיף 15 לחוק ולכן מתגבשת החזקה הקבועה בהוראת סעיף 16(ב) לחוק. לשיטתם, הנתבעת ידעה כי המידע שמסרה בנוגע לחקירת המע"מ אינו נכון ואף אם לא ידעה, היא לא נקטה באמצעים סבירים להיווכח אם הוא נכון. התובעים בקשו להסתמך אף על עדותו של זיתוני, שהצהיר כי התברר לו שהנתבעת "תכננה" הכל מראש, "לכלכה" על הרשת ו"הפיצה" שמועות כדי "לעקוץ" את השוק ולקבל תנאי אשראי מספקים (ר' פרו' עמ' 19 שו' 13-31). לעניין זה לא הוצגו אסמכתאות כלשהן. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה להוראת סעיף 16(ב) לחוק.

     

53. לא הוכחה אמת בדברים ביחס לפרסום השני בנוגע לתובעת עצמה, אך לא התרשמתי כי הנתבעת פעלה בזדון וברשעות. כאשר נחקרה על ידי רשות המיסים, לא מן הנמנע כי הניחה שהתובעת נחקרת גם כן, לנוכח גרסתה בדבר הנפקת החשבוניות הכפולות. צירופם של הסכסוך בין הצדדים, חקירת הנתבעת על ידי רשות המיסים, יידוע בדבר מושא החקירה במסגרת מכתבים נספחים 5 ו- 6 לתצהיר הנתבעת, החקירה שנפתחה כנגד התובע ומנהלת בתובעת וכן מידת אמונת הנתבעת באמיתות הפרסום – מגבש קושי לקבוע על בסיס המונח מלפניי כי הנתבעת שמה לה מטרה לפגוע בשמה הטוב של התובעת או להשחיר פניה ברבים בזדון וברשעות.

     

54. לצד קביעתי בדבר העדר זדון, הנתבעת לא הוכיחה כי התנהלה בתום לב ואף חדלה מהוכחת הנסיבות המקימות איזו מההגנות המנויות בסעיפי המשנה בסעיף 15 לחוק.

     

55. ההגנה המנויה בהוראת סעיף 15(3) לחוק קובעת, כי פרסום לשון הרע מותר, אם: "... נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". הוראת סעיף 15(10) לחוק קובעת, כי: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

     

56. בסיכומיה, מתייחסת הנתבעת לשתי הגנות אלו במאוחד. לטענתה, היא פרסמה את הפרסום השני רק בכדי להגן על שמה הטוב ועל עסקיה מפני לשון הרע שפורסמה נגדה קודם לכן. העניין האישי לו היא טוענת, נעוץ בסיכון בו הייתה מצויה למעורבות בהליך פלילי בשל חקירתה על מעשה שעשתה התובעת והסכסוך המשפטי הנרחב ביניהם.

     

57. הנתבעת מפרטת בתצהירה את תוכן המכתב ששלח התובע ביום 2.7.13 לספקים וללקוחות של הרשת ובו הודיע, בזו הלשון: "הריני להודיעכם כי בקניון הזהב בראשון לציון נפתחה חנות הנושאת את שם הרשת "אפרודיטה". החנות ממוקמת במיקום בו פעלה בעבר חנות לוצ'י בסמוך לחנות מנגו. חנות זו עולה שימוש בשם ובסימן הרשום באופן בלתי חוקי וללא בקשת ו/או קבלת אישור הנהלת רשת אפרודיטה נוקטת בימים אלה באמצעים משפטיים, מול הגורמים שפתחו חנות זו, תוך דרישה כספית ובקשה באמצעות בית המשפט להסרת סימני המסחר של הרשת" (ר' נספח 14 לתצהיר הנתבעת).

     

    הנתבעת טוענת כי מכתב זה נשלח בתפוצה רחבה, כמעשה נקם, על כך שפנתה לרשות המיסים והביאה לעיונה את נושא החשבוניות הכפולות. פלד אישר שקיבל מכתב זה (ר' פרו' עמ' 36 שו' 4- 26). עוד טוענת הנתבעת כי התובעים לא כללו אותה ברשימת מוזמנים לאסיפת הזכיינים של הרשת שהתקיימה ביום 24.7.13, שם הודיעו לנוכחים שהיא איננה זכיינית של הרשת והנחו אותם לא להתיר בחנויותיהם החלפת מוצרים שנרכשו בחנויות. כמו כן, נטען כי התובעת הסירה את החנויות מרשימת הסניפים של הרשת המוצגת באתר אינטרנט והנחתה את שירות הלקוחות שלה להציגן כ"חנות בלתי חוקית" תוך המלצה להימנע מלקנות בהן. לראיה, צרפה הנתבעת לתצהירה תמליל שיחה שנערכה בין מוכרת בחנות החדשה שפתחה התובעת בקניון לבין לקוחה ושם אמרה המוכרת, כי: "לא, זה רק אפרודיטה פה, פה למטה זה לא אפרודיטה, למטה הם רק גונבים לנו את השם... לוקחים לנו את השם, מתחזים" (ר' נספח 26 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת כי הצהרות אלו נעשו על ידי התובעים בזמן שהיא עודנה משמשת כזכיינית של הרשת וטרם הוכרעה בקשתם למתן צו מניעה קבוע לאיסור השימוש בסימן המסחר של הרשת (ר' ת.א. 34271-06-13; נספח 15 לתצהיר הנתבעת).

     

    הנתבעת הוסיפה שספקים וזכיינים פנו אליה ואמרו לה שהתובע מעליל עליה שהיא מצויה בקשיים כלכליים חמורים, ששיקים שלה חוזרים, שהיא על סף פשיטת רגל והזהירם מלעבוד עמה.

     

    הנתבעת הצהירה שכתוצאה מכך, פנתה לתובעת וביקשה לחדול לאלתר מהפצת דברי הבלע הנטענים. הובהר כי היא אינה פושטת רגל ושהפסיקה לשלם את דמי הזיכיון מחמת השינויים שערכה התובעת בקופות הרושמות ולאור הסיכון אליו נחשפה מול רשות המיסים. עוד הצהירה, תוך סתירה פנימית כאמור, שסיפרה לאחרים גם על חשבוניות כפולות, על חקירתה במע"מ, שהתובעת ערכה שינויים בקופות הרשומות ושמתנהלת חקירת מע"מ כנגד הרשת (ר' סעיף 88-90 וסעיף 99 לתצהירה; פרו' עמ' 40 שו' 12; עמ' 43 שו' 14-15).

     

58. התובע, מנגד, אישר שאמר לזיתוני כי הנתבעת היא זו שבצעה את עבירות המע"מ ולא התובעת (ר' פרו' עמ' 16 שו' 1-6). כנשאל אם אמר לספקים ולזכיינים של הרשת כי הנתבעת הוציאה חשבוניות פיקטיביות, השיב: "לא אמרתי שום דבר. לא זוכר בדיוק מה היה. אם נשאלתי לגבי חשבוניות פיקטיביות, אמרתי שלא הוצאתי כזו, יכול להיות שהיא לא דווחה אבל גם את זה אני לא יודע ולא הייתי אומר את זה". עוד הוסיף כי אמר לזיתוני ול- 20 ספקים אחרים שאם הנתבעת לא דיווחה כראוי, זה נחשב עבירת מס, אך הכחיש שקרא לה בשמות גנאי (ר' פרו' עמ' 16 שו' 7-16).

     

59. פלד שלל בעדותו כי התובע השמיע באוזניו דברי בלע על הנתבעת ביחס למצבה הכלכלי , לעסקים עמה ולאיתנותה הכלכלית (ר' פרו' עמ' 32 שו' 1-10, 16-17). עם זאת, אישר שמועות לפיהן היא זו שהחליפה את מספר העוסק המורשה בקופות רושמות (ר' פרו' עמ' 32 שו' 11-15, 20-24). פלד לא סיפק תשובה חד-משמעית למקור אותן שמועות, אם הנתבעת או אחר (ר' פרו' עמ' 32 שו' 14, 25-26; עמ' 33 שו' 1-9). כשנשאל אם בפגישה שערך עם התובע הלה שפך חמתו על הנתבעת, השיב "יכול להיות" וכי "הייתה התכתשות ביניהם. כל השוק ידע", אך לא פרט אילו השמצות נאמרו באותה שיחה והעיד כי "אין דברים קונקרטיים שאני יכול להעלות אותם" (ר' פרו' עמ' 35 שו' 19-26; עמ' 36 שו' 1-3).

     

60. גם בהקשר זה, הנתבעת לא תמכה טענותיה בראיות אובייקטיביות והתרשמתי כי ביקשה לייחס לתובעת את חקירת המע"מ, כאשר האחרונה הפנתה את האצבע המאשימה חזרה אל הנתבעת. ככלל, הגנה בדבר פרסום לשון הרע קודם, פורשה באופן מצמצם והיא אינה מכשירה, מעצמה, פרסום נגדי של לשון הרע כנגד המפרסם הראשון (ר' שנהר, עמ' 301). בנסיבות לעיל, לא הוכחו די נתונים מלפניי ביחס לחוקיות השימוש בשם אפרודיטה ולפרסום דברי הכפשה נוספים כנגד הנתבעת, על מנת שאוכל לקבוע ממצאים לזכותה, משמע בנסיבות אלו ראוי היה לפרסם את הפרסום השני.

     

61. מכל המקובץ, דחיתי את תחולת ההגנות המנויות בחוק כהפניית הנתבעת.

     

62. למעלה מן הצורך בלבד וביחס לפרסום הראשון, הנתבעת לא טענה בסיכומיה להגנה מכוח הוראות סעיפים 14 ו - 15 לחוק. אמת בפרסום לא הוכחה והנתבעת העידה שגיבשה דעתה על התובע מסיפורים ושמועות שהובאו לידיעתה ומניסיונה האישי עמו (ר' פרו' עמ' 38 שו' 28-32; עמ' 39 שו' 1-26). גם כאשר נשאלה מדוע המשיכה לקרוא לתובע "גנב" חרף הפנייתה על ידי המשטרה לבירור הסכסוך בהליך אזרחי, הסבירה שזו דעתה והיא עומדת מאחוריה (ר' פרו' עמ' 39 שו' 7-9, 28; עמ' 40 שו' 3-6). הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן בדבר אותם מעשים שהובילו לטענתה לגיבוש דעתה על התובע ולא הוכיחה כי בדקה את אמיתות הביטויים הללו בטרם פרסמה אותם ברבים.

     

    התרשמתי כי הפרסום הראשון נעשה על ידי הנתבעת בחוסר תום לב, אך אינני סבור כי הוא נעשה בזדון. הנתבעת נסמכה על המשקעים הרבים בינה לבין התובע בעקבות הסכסוך הממושך ביניהם ונחזה כי דעתה גובשה במשך שנים ומטרתה הייתה להשמיע דעתה עליו ואת "הצד שלה" בסכסוך. כך וכעולה מהתמליל, הנתבעת סיפרה לשוורץ את הבסיס לדעתה, ביקשה להזהירו מפני התנהלות התובע ואף ייעצה לו לפנות לעורך דין לשם שימור זכויותיו (ר' עמ' 20, 28 לתמליל).

     

    פיצויים

     

63. בסיכומיהם, עותרים התובעים לפיצוי עבור שני פרסומים נטענים, בסכום של 100,000 ₪ לכל פרסום.

     

64. הוראות סעיף 7א לחוק קובעות אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק בזו הלשון:

     

    "(א)הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

     

    (ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

     

65. פיצוי בגין לשון הרע נועד לעודד את רוחו של הניזוק ולמרק את זכותו לשם טוב כפי שנפגעו. בית המשפט יתחשב, בין היתר, בהיקף הפגיעה; במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה שספג; בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו; בתוצאות הצפויות מכל אלו בעתיד; בטיב הפרסום, היקפו ואמינותו ובהתנהגות הצדדים. הבחינה היא אינדיווידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-524 (2001); ת"א 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.04.2015); ת"א (ת"א) 1702-07 עזור נ' CanWest Global Communications Corp (20.6.2012)).

     

66. בקביעת סכום הפיצויים ההולם את נסיבות העניין ולחובת הנתבעת, התחשבתי בכך שהפרסום השני נעשה בעל-פה בפני מכרים המצויים באותו מעגל חברתי-מסחרי, ביניהם ספקים וזכיינים של התובעת. התרשמתי כי הסכסוך בין הצדדים לא נעדר מ"שיחת היום" ואף שימש נושא לשמועות בין הספקים והזכיינים של התובעת. עוד התחשבתי בהשפעה האפשרית שיכולה להיות לפרסום זה על יחסיהם העסקיים של התובעים מול ספקים וזכיינים אחרים ואף מול הציבור הרחב, חרף אפשרותו של התובע ליתן גרסתו מנגד. הבאתי בחשבון שיקוליי שהנתבעת הפיצה את דבר הפרסום לאורך תקופת זמן ממושכת ובאופן חזרתי. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה שנקטה בכל האמצעים לבדוק האם אמרותיה נכונות.

     

67. לזכות הנתבעת, התחשבתי בכך שלא פעלה בכוונת זדון ורשעות לשמה. היא פנתה לתובעת במכתבים בעניין הפרסום השני והודיעה כי היא מצויה תחת חקירת רשות המיסים, בעניין בו סברה שיש לתובעים מידת אחריות. בהערכת היקף הפסול של הפרסום השני, ייחסתי משקל מכריע לעובדות כי בזמן פרסומו, הנתבעת נמצאה תחת חקירת רשות המיסים בעניינים הקשורים לתובעים וביקשה לקשר את התובעת לאותה חקירה כנגד התובע ומנהלת בתובעת, כפי שאכן נפתחה.

     

68. התחשבתי גם בכך שהתובעים לא ביקשו מהנתבעת לחדול מאמירותיה כבר במועד ידיעתם כי היא מפרסמת אותן (אפריל-מאי 13'). התובע העיד כי "לא מצאתי לנכון להוציא מכתב. יחד עם זאת מצאתי לנכון להסביר את זה לכל הספקים ולכל הזכיינים וכולם דיברו איתה ואמרה לה והתריעו שהיא גורמת נזקים לרשת כל הזמן..."(ר' פרו' עמ' 11 שו' 8-32; עמ' 13 שו' 24-27). אינני סבור שדי בכך, כדי למלא אחר הציפייה להקדים ולבקש מהנתבעת שתחדל מאמירותיה הפוגעניות, בטרם מוגשת תביעת לשון הרע כנגדה.

     

69. מעבר לאמור, התובעת טוענת כי היא זוכה למוניטין רב בקרב ספקים ולקוחות ומפעילה 70 זכיינים ברחבי הארץ במרכזי קניות מובילים. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת שלתובעת אין שם טוב מלכתחילה או כל מוניטין, לא בענף ההלבשה ולא בעסקים בכלל. הנתבעת הצהירה על סכסוכים שיש לתובעת עם זכיינים שונים ואף צרפה כתבה מעיתון "גלובס" מיום 7.10.2009 בעניין הסכסוך של התובעת עם זכיין אחר (ר' סעיף 124 ונספח 27 לתצהירה). עוד הצהירה, שהתובעת מנסה למכור את הרשת או לצרף לה שותף כבר שנים ללא הצלחה (ר' נספח 28 לתצהירה) ולשיטתה, התובע מתקשה למכור את הרשת גם בגלל שיטת הזכיינות שבה היא עובדת ולכן החליט "להיפטר" מזכיינים בדרך של ריסוקם הכלכלי. גם לעניין זה לא הוצגו ראיות.

     

70. ביחס לפרסום הראשון ולמעלה מן הצורך, סברתי כי אין לפסוק פיצויים לזכות התובע. אני מתקשה להתעלם מנוסחו הכולל גידופים וקללות שנאמרו בנסיבות "מקלות" והוא "נולד" לאחר שהוגשה התביעה, חרף הטענה שהנתבעת חוזרת ומפרסמת את הביטויים שבו מאז שנת 2008, תוך שהתנהגות התובע אינה עולה בקנה אחד עם פגיעה מפרסום זה. מכל האמור ולאור מכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי מטרות הפיצוי אינן מתיישבות עם הפרסום הראשון, אלא אך עם הפרסום השני. שוכנעתי אף כי יש לקבוע פיצוי סטטוטורי מתון וביחס לפרסום זה בלבד.

     

71. לפי סיכומי התובעים, לא בוצעה הפרדה ביניהם ביחס לסעד המבוקש. ביחס לתובעת, תוזכר הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". קיים מתח בין הוראת סעיף זה לבין הוראת סעיף 7א לחוק, הקובעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, ללא הבחנה בין אדם לתאגיד. בתי משפט חלוקים בשאלה האם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. לפי גישה אחת, יש להעדיף את הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שבה הוראה ספציפית בעניינו של תאגיד, על פני הוראת סעיף 7א לחוק, הנעדרת הבחנה בין אדם לתאגיד. לפי גישה זו, אין מקום לפסוק לתאגיד פיצוי אם לא הוכיח פגיעה ממשית בנכסיו או בעסקיו (ר' תא (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור (13.07.2009); תא (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז עמק החיות הקסום בע"מ (03.06.2004)). לפי גישה אחרת, הוראת סעיף 7א לחוק נחקקה כהוראה ספציפית ומאוחרת להוראות סעיפים 7 לחוק ו- 10 לפקודת הנזיקין ולכן, כשלא נכלל בהוראה הספציפית כל סייג ביחס לתאגיד, הרי שאין עוד מניעה לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק גם לטובת תאגיד. כמו כן, נקבע כי:

     

    "...הוראת סעיף 7א מקנה ל"נפגע" פיצוי בגין לשון הרע. אמנם, החוק לא הגדיר מיהו נפגע, אולם החוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע (סעיף 1 ו-4 לחוק). בעינינו, אין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א לחוק, שכן בדומה לפגיעה בשמו הטוב של אדם בשר ודם, גם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עלולה להסב נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ולמדידה. נזק זה עשוי להצדיק פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע גם לתאגיד, כמו במקרה שלפנינו, ושלילת זכותו של תאגיד לפיצוי כאמור, מותירה אותו ללא פיצוי על פי סעיף 7א לחוק, באופן המעקר את הסעיף מתוכנו.." (ר' ע"א (ת"א) 16523-05-13 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (19.02.2015) וההפניות שם).

     

72. בנסיבות העניין, העדפתי גישה זו על פני הגישה האחרת ולא מצאתי לנכון לשלול פיצוי מתובעת שהיא תאגיד, רק משום שלא עלה בידה להוכיח את נזקה.

     

73. כאמור, בכתב התביעה, טענו התובעים לפגיעה בשמם הטוב ולעוגמת נפש אך עתרו לקבל "אך ורק את הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק" (ר' סעיף 18 לכתב התביעה). חרף זאת, במסגרת תצהירי עדותם הראשית וסיכומיהם, הרבו התובעים לטעון אשר לנזקים שנגרמו לתובעת. כך, כי דברי לשון הרע של הנתבעת חיבלו בעסקת מיזוג שנוהלה עם אחד הספקים, היקף הפעילות המסחרית של הרשת הצטמצם וגם היקפי האשראי (ר' סעיף 14 ו- 25 לתצהיר התובע; סעיף 6 לתצהיר של זיתוני). לאור מסקנתי לעיל ביחס לאישור הרחבת החזית שנטענה בעניין, אבחן את הנזקים הנטענים בקצרה.

     

74. זיתוני הצהיר מטעם התובעים, שהוא נבהל מהפרסום לנוכח יחסיו העסקיים עם התובעת ולכן, נרתע מהמשך הפעילות עמה. עוד הצהיר, שחשש להיחשף לסיכון הכספי שיכול היה להיגרם אילו הפרסום היה אמת ולכן, צמצם את היקף הפעילות מול התובעת. הנתבעת הצהירה בעניין זה שהקמת רשת "בוניטה דה מאס" על ידי זיתוני, היא שהובילה לצמצום היקף פעילותו מול התובעת, אך האחרון העיד שדווקא בזכות זאת, עלה היקף הפעילות (ר' פרו' עמ' 18 שו' 26-27). לא הוצגו ראיות בתמיכה באמור על ידי מי מהצדדים.

     

    גם שוורץ הצהיר על נזקים נטענים, אך כאלו שנגרמו לו באופן עקיף, לנוכח הפגיעה בתובעת. לטענתו, הפרסום גרם לו לקשיים מסחריים, בעיקר בקבלת אישורים להארכות מועדי התשלום לספקים וכן באיתור זכיין חלופי לחנות שלו (ר' סעיף 4 לתצהירו; פרו' עמ' 23 שו' 1). כן נטען שבעקבות השמועות, נמנעו ספקי הרשת לספק סחורה סדירה לזכיינים, סוחרים נזהרו בפעילותם עם התובעת ובעיקר עם זכייניה, עד שהדבר גרם להם לחדול ממתן הקלות בתנאי המסחר כפי שניתנו בעבר על סמך המוניטין שלה (ר' סעיף 6 ו-7 לתצהירו). שוורץ לא הגיש תביעה אישית נגד הנתבעת ונחזה כי הוא מתמקד בנזקיו האישיים הנטענים, חלף בנזקי התובעת.

     

    ביחס לטענת המיזוג, מעיון בכתב התביעה המקבילה של התובעים, עולה כי טענה זו נטענה גם שם (ר' סעיף 109). כשעומת התובע עם הקשר זה, העיד שהרשת עומדת כל הזמן בפני מיזוגים, כך היה בשנת 2008 וכך גם היום (ר' פרו' עמ' 8 שו' 22-32; עמ' 9 שו' 1-5). גם בעניין זה, לא הוצגו ראיות כלשהן.

     

75. לאור מכלול נסיבות העניין, בהעדר הוכחת נזקים, הגעתי למסקנה כי אין לעבות את הפיצוי הסטטוטורי שייפסק לתובעת בהתבסס על הקשר זה. התובעים לא הציגו אסמכתאות בדבר ירידה במכירות הרשת, בהכנסותיה, או בשיתופי פעולה הקיימים לה ולא הוכיחו דבר לעניין כישלון המיזוג הנטען, על הקושי הנגלה מחפיפת הטיעון בנושא עם התביעה המקבילה של התובעים. אף אם הוכח עצם קיומו של נזק כלשהו, לא הוכחה תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע, אף לא בדרך של אומדן, את מידת הנזק.

76. כמו כן, דחיתי את הסעד המבוקש בדבר התנצלות בעיתון. הוראות החוק אינן מאפשרות חיוב הנתבעת בפרסום התנצלות, להבדיל מתיקון והכחשה לפי סעיף 9(א)(2) לחוק. שמורה זכות התובעים להביא פסק דין זה לידיעת מי שיחפצו.

     

    סוף דבר

     

77. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה ביחס לפרסום השני.

     

    הנתבעת תשלם לתובעת סכום כולל ומשוערך של 22,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

     

    לעניין הוצאות המשפט, התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי; בדרך ניהול המשפט על ידי הצדדים, על המחלוקות שעלו ביחס להליך גילוי המסמכים; באופן ניסוח כתבי הטענות; בהרחבת החזית הניכרת ובמכלול נסיבות העניין. לאור כל אלו, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום כולל 7,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום. רק ככל שלא ישולם במועד, יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    זכות ערעור - בתוך 45 יום.

     

    לידיעת הצדדים.

     

    נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

     

    ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ו, 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.