כ' ואח' נ' קופת חולים כללית רשומות רפואיות ירושלים ואח'

 צדדי ג':

1. פלונית

2. פלוני

1. התובעת, ילידת 1993, רכבה ביום 25.9.2001, בעת היותה בת 8, על אופניה ונפלה על פניה. התובעת הובאה למרפאת שטראוס בירושלים השייכת לנתבעת, שם טופלה באמצעות תפרים באזור הסנטר ושוחררה לביתה. ביום 30.9.2001 הגיעה התובעת למרפאת שורש שם נבדקה וטופלה בשן קדמית שנחבלה.

2. באפריל 2004 בעקבות בדיקה אורתודנטית הופנתה התובעת לצילום פנורמי ואז אובחן שבר בצוואר מפרק הלסת שאירע שנים לפני כן. בעקבות האבחון עברה התובעת ביום 20.10.2004 ניתוח במפרק הלסת השמאלי ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה. ביום 13.8.14 עברה התובעת ניתוח שני באזור הלסת.

3. מכאן תביעתה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מהאבחון המאוחר של השבר. לטענתה, הנתבעת התרשלה בכך שלא הפנתה את התובעת לביצוע צילום פנורמי על מנת לשלול שבר בלסת מיד לאחר הנפילה מהאופניים.

4. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד הוריה של התובעת בטענה כי הפרו את חובתם להשגיח ולפקח על התובעת.

5. בדיון ההוכחות נחקרו התובעת ואימה וכן רופא הנתבעת, ד"ר ליברמן, שטיפל בתובעת לאחר נפילתה. כמו כן נחקרו שני המומחים מטעם הצדדים על חוות דעתם.

    

    

   טענות הצדדים

6. ב"כ התובעת טען כי לעניין האחריות אישר מומחה הנתבעת כי היה צריך לחשוד בשבר בלסת לאור הפגיעה בסנטר. האיחור באבחון גרם לטענתו לא-סימטריה קשה בפניה של התובעת ולצורך בביצוע שני ניתוחים שהיו מיותרים אם היה השבר מתגלה במועד. לעניין חוות דעתו של מומחה הנתבעת נטען כי הנתבעת היא מעסיקתו של המומחה ולכן אין לייחס כל משקל לחוות הדעת. עוד נטען כי ד"ר ליברמן אישר שלא חשד בפגיעה בלסת ומכל מקום יש בנסיבות אלו להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת. כמו כן נטען כי בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת הרי שמומחה התובעת התייחס לשאלת האחריות.

7. לטענת ב"כ התובעת יש לאמץ את חוות דעת מומחה התובעת כי מדובר בנכות רפואית צמיתה של 10%. לטענתו יש לקבוע נכות תפקודית של 15% על בסיס השכר הממוצע במשק, מאחר שמדובר בבחורה צעירה שהרשלנות גרמה לה לצלקות משמעותיות, לכאבים באוזניים ולכאבים בעת הבדלי טמפרטורה. הוא הפנה לפסיקה שקבעה פיצויים של מאות אלפי שקלים בשל צלקות לא תפקודיות. נטען כי יש לפצות את הורי התובעת בגין ליווי התובעת לטיפולים, אובדן זמן וימי עבודה כמפורט בתצהירה של האם. כן נטען כי יש לפסוק לתובעת גם את עלות הניתוח הפרטי שעברה על אף שפוצתה בגינו גם על ידי חברת ביטוח פרטית. ב"כ התובעת סבור כי יש לפסוק גם פיצוי משמעותי בגין פגיעה באוטונומיה.

8. לטענת ב"כ הנתבעת המומחה מטעם התובעת כלל לא עסק בשאלת האחריות והוא אף אינו מומחה פה ולסת. עם זאת, המומחה אישר שבכל מקרה היתה נאלצת התובעת לעבור ניתוח והיתה נותרת לה נכות בעקבותיו. כמו כן מומחה הנתבעת הבהיר בעדותו כי חלק גדול מהפגימות שאירעו לתובעת נובעים מאירוע החבלה עצמו ולא מהרשלנות הנטענת. באשר לניתוחים שעברה התובעת, מומחה התובעת לא התייחס לכך ומומחה הנתבעת טען כי אחד מהם היתה צריכה לעבור בוודאות ולגבי השני לא ניתן לדעת.

9. ב"כ הנתבעת טענה לעניין הודעת צד ג' כי יש לייחס אשם תורם להוריה של התובעת אשר על אף שהתובעת סבלה מבעיות שונות באזור הלסת במהלך שלוש השנים לאחר הפגיעה, הם לא הביאו אותה לטיפול רפואי כמצופה.

10. באשר לצלקות שנותרו נטען כי הן וודאי לא תפקודיות וכי הן במקום נסתר ולא בולט. כמו כן לא נטען בתצהיר התובעת כי הצלקות מכאיבות או מפריעות לתפקודה של התובעת. ב"כ הנתבעת טענה כי אין מקום לפצות את התובעת פעמיים ולפיכך אין לפסוק את עלות הניתוח הפרטי ועלויות הטיפולים הפיזיותרפיים ששולמו לה על ידי ביטוח פרטי. באשר להוצאות ההורים נטען כי אלו לא הוכחו וכי הוצג מסמך שנערך על ידי ההורים שנים רבות לאחר האירוע וללא כל אסמכתא נוספת. כמו כן ממילא ההורים היו צריכים ללוות את התובעת בגין עצם הפגיעה שבשלה נזקקה התובעת לטיפולים. ב"כ הנתבעת טענה כי יש לפסוק לכל היותר פיצוי בגין כאב וסבל בגובה של 30,000 ₪. לטענתה, לא הוכח ראש נזק של פגיעה באוטונומיה.

    דיון והכרעה- סוגיית האחריות

11. ד"ר ליברמן, אשר טיפל בתובעת מיד לאחר הפגיעה, העיד כי הוא רופא כללי משנת 1991 ועובד במוקד טראומה אורתופדיה אצל הנתבעת, וכך גם במועד האירוע. הוא ציין כי אינו זוכר את האירוע עצמו ויכול להסתמך על הרישום הרפואי בלבד. בהתאם לרישום זה שהינו קשה לפענוח "בוצעה תפירה של פצע חתך בסנטר" (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 3). מדובר ברישום לקוני ביותר שאינו מפרט את שעת האירוע וכיצד אירעה החבלה לתובעת. זאת, על אף שד"ר ליברמן הסכים בחקירתו הנגדית כי יש חשיבות למועד החבלה ויש הבדל בין ילד שנחתך בסנטר ממכשיר חד לבין ילד שנפל על פניו מהאופניים, שכן במקרה האחרון עלול להיפגע איבר נוסף, כגון ראש, אף או לסת (עמ' 52 לפרוטוקול ש' 1-3). לטענת ד"ר ליברמן הוא שואל את השאלות הנחוצות, כגון מנגנון הפגיעה, מתי אירעה וכו', אך רושם רק תשובות חריגות (עמ' 58 לפרוטוקול ש' 24-25; עמ' 59 לפרוטוקול ש' 11-31).

12. ד"ר ליברמן הוסיף והעיד כי הוא מטפל ומתייחס רק לתלונות המטופל. כשנשאל האם כאשר ילדה נופלת על הסנטר צריך לבדוק את הלסת שלה ענה "אנחנו מתייחסים לתלונות ספציפיות... במקרים סטנדרטיים שאין תלונות ואין איזה שהוא חשד מינימלי, מתייחסים לפצע נוכחי מה שנמצא בשטח ותופרים אותו, זה הכל. כנראה לא היו תלונות" (עמ' 60 לפרוטוקול ש' 7-12). לטענתו, בהעדר תלונה ספציפית לא היה צריך לחשוד שהתובעת נפגעה בלסת או שאירע שבר בלסת (עמ' 63 לפרוטוקול ש' 4-11). עוד הוא טען בעדותו כי אף רופא לא ישלח במקרה כגון זה של התובעת לצילום פנורמי, ואם היה חשד ברור לשבר בלסת היה מפנה אותה לרופא פה ולסת מומחה (עמ' 68 לפרוטוקול ש' 32-33; עמ' 69 ש' 6-7).

13. מעדותו של ד"ר ליברמן עולה כי הוא נוהג לשאול מה היה האירוע ומתי התרחש על אף שאינו רושם לרוב את התשובות. ניתן להניח אם כן כי ד"ר ליברמן היה מודע לכך שהתובעת נפלה מאופניה ובוודאי ידע כי היא נחתכה בסנטרה. אין לטעמי לקבל את טענתו של ד"ר ליברמן כי עליו להתייחס רק לתלונות הספציפיות המועלות בפניו ולא מעבר לכך. לא תמיד יודע המטופל להצביע על מקור הכאב או על הפגיעה המדויקת, והשאלה צריכה להיות האם רופא סביר היה צריך לחשוד לפגיעה מסויימת על בסיס הנתונים שהונחו בפניו. מקל וחומר הדברים אמורים כאשר מדובר בילדה בת 8 שנחתכה בסנטרה ואין וודאות כי תוכל לתאר כאב או פגיעה בלסת הסמוכה. לפיכך השאלה שיש לבחון לעניין יסוד ההתרשלות היא האם רופא סביר היה צריך לצפות בנתוני האירוע חשד לשבר בלסת. כמפורט, גם ד"ר ליברמן אינו חולק שאם היה קיים חשד כזה היה עליו להפנות את התובעת למומחה פה ולסת, דבר שלכל הדעות לא נעשה במקרה זה.

14. לצורך מענה על השאלה האמורה הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אייל תגרי שהינו רופא שיניים ומומחה לשיקום הפה. יש להדגיש כי ד"ר תגרי אינו מומחה פה ולסת, והוא הודה בעדותו כי ילד שהיה מגיע אליו עם שבר במפרק הלסת היה מופנה לכירורג פה ולסת (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 25-30).

15. יתרה מכך, כפי שטענה בצדק ב"כ הנתבעת, מעיון בחוות דעתו של ד"ר תגרי עולה כי הוא למעשה לא התייחס לשאלת האחריות אלא לשאלת הנזק בלבד, ובעדותו הוא ציין כי כך התבקש (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 4-5, ש' 21).

16. המומחה מציין כי התובעת טופלה לאחר הנפילה באופן שטחי, אך השבר של מפרק הלסת לא אובחן ולא טופל רק שלוש שנים לאחר מכן. עם זאת אין בכך מענה לשאלה האם ניתן היה לאבחן את השבר במועד הנפילה לאור הנתונים שהיו בפני ד"ר ליברמן. אמנם בחקירתו הנגדית העיר ד"ר תגרי כי בספרות המיועדת לרופאים כלליים ניתן למצוא הסבת תשומת ליבם לכך שילד הנחבל בסנטרו יש לחשוד לשבר במפרק הלסת (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 3-5); אך ספק אם היה די בכך על מנת לבסס התרשלות מטעם הנתבעת.

17. למזלה של התובעת, המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שי דורי, השלים בהגינותו הרבה את מלאכתה של התביעה בחקירתו הנגדית. ב"כ התובעת טען אמנם כי יש לפסול את חוות דעתו של ד"ר דורי מאחר שהוא עובד של הנתבעת, אך קבלת טענה זו נראה שהיתה מביאה לדחיית התביעה בהעדר הוכחת אחריות הנתבעת. מעבר לכך גם לגופה לא מצאתי לקבל את הטענה בנסיבות המקרה, שכן ניכר היה שעדותו של ד"ר דורי היתה הגונה, מקצועית ואמינה תוך שהמומחה מתייחס גם לנקודות שאינן נוחות לנתבעת כלל (ראו והשוו ת.א. (מחוזי ת"א) 2334/06משק כרמי – ייצור ושיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' יעדים לשיווק (1972) בע"מ (11.11.2009)).

18. ד"ר דורי הוא מומחה בכירורגיה פה ולסתות. בחוות דעתו הוא מסיק מהעובדה שהשבר בלסת לא אובחן גם על ידי רופאי שיניים שטיפלו בתובעת לאחר הפגיעה כי לא היו סימנים קליניים ברורים המעידים על קיום השבר בפרק הלסת משמאל. הוא מוסיף כי במקרה כזה גם אם היה מאובחן השבר במועד החבלה, הטיפול היה כולל מעקב בלבד ובמידת הצורך פיזיותרפיה, וגם אז יתכן והיתה התובעת נזקקת להתערבות כירורגית.

19. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר ד"ר דורי כי הידע הרפואי מכיר בכך שאדם שנופל מאופניו ונחבל בסנטרו עלול לסבול גם משבר בלסת. כמו כן הסכים ד"ר דורי כי ילדים מוגבלים בהצגת תלונותיהם ביחס לאדם מבוגר, ולפיכך נדרשת בעניינם הקפדת יתר בבדיקה קלינית ויש להיעזר בבדיקות הדמיה שנותנות ממצאים אובייקטיביים (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 23-35).

20. למעשה מחקירתו של ד"ר דורי עלה שהיה מצופה מרופא הבודק את התובעת כאשר הוא יודע שהיא נפלה מאופניה ונחבלה בסנטר לבצע בדיקות לאיתור שבר בלסת: פתיחת פה, סגירת פה, תנועות לצדדים, סגר, כאב במישוש, איתור המטומה ונפיחות. לחלופין היה מצופה להפנותה למומחה לכירורגיה פה ולסת או לרופא שיניים שיבדוק אותה (עמ' 33 לפרוטוקול). מתשובותיו עלה כי מומחה מתאים היה יכול לאבחן את השבר במועד (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 2).

21. תשובותיו של ד"ר דורי מבססות למעשה את התרשלותה של הנתבעת בטיפול בתובעת. עולה מהן כי רופא סביר הבודק ילדה בת שמונה שנחבלה בסנטר מנפילה צריך לחשוד לשבר בלסת. לפיכך עליו לבצע בדיקה קלינית לשלילת הימצאותו של שבר כזה או להפנות את הילדה לבדיקתו של כירורג פה ולסת או רופא שיניים שהיו מאבחנים את השבר. מאחר ששתי פעולות אלו לא נעשו על ידי ד"ר ליברמן יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בטיפול בתובעת.

22. אעיר בנקודה זו כי במהלך ההליך עלו טענות מצד הנתבעת כנגד מרפאת השיניים שטיפלה בתובעת מספר ימים לאחר הנפילה אשר אף היא לא אבחנה את השבר. עם זאת, מאחר שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה, לא הוגשה הודעת צד ג', ואף למעשה נזנחה הטענה בסיכומיה של ב"כ הנתבעת, אין מקום להתייחס לטענה זו.

    קשר סיבתי ונזק

23. באשר לנזק ולקשר הסיבתי להתרשלות הנתבעת. בעניין זה יש להבחין בין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהחבלה עצמה לבין נזקים שנגרמו כתוצאה מהאיחור באבחון השבר.

24. ד"ר תגרי בחוות דעתו, שנערכה בטרם עברה התובעת את הניתוח השני, קבע כי לתובעת נותרה חוסר סימטריה בפנים והיא אמורה לעבור ניתוח לתיקון פגם זה. בתלות בתוצאותיו ניתן יהיה לקבוע האם נותרה נכות בתחום זה אם לאו. בנוסף קבע ד"ר תגרי כי לתובעת נותרו 10% נכות צמיתה בשל הגבלה בתנועת הלסת התחתונה.

25. חוות דעתו של ד"ר דורי נערכה לאחר הניתוח השני. ד"ר דורי קובע כי לתובעת לא נותרו אחוזי נכות בגין א-סימטריה של הפנים. מאחר שחוות דעתו של ד"ר תגרי נערכה לפני הניתוח השני אין אלא לקבל את קביעתו של ד"ר דורי בעניין זה.

26. באשר להגבלה בתנועות הלסת מעניק ד"ר דורי לתובעת 5% נכות צמיתה. גם בעניין זה יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר דורי שכן התמחותו היא בכירורגיית פה ולסת, בעוד שהתמחותו של ד"ר תגרי הינה בשיקום הפה. ד"ר תגרי הודה בהגינותו כי הטיפול בשבר בלסת היא מחוץ לתחום מומחיותו (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 33-35). אעיר כי אף אחד מהמומחים לא הבחין בחוות דעתו בין נכות שנגרמה כתוצאה מהחבלה לנכות שנגרמה כתוצאה מהאיחור באבחון.

27. אציין כי בניגוד לטענותיו של ב"כ התובעת אף אחד מהמומחים לא קבע נכות צמיתה לתובעת בגין צלקות, ולפיכך אתייחס אליהן בבחינת הנזק הבלתי ממוני בלבד.

28. מכל מקום, אני סבורה כי אין משמעות רבה לקביעת הנכות הרפואית שכן איני סבורה כי קיימת לתובעת נכות תפקודית כלשהי. ראשית אציין כי ד"ר דורי העיד כי פתיחת הלסת של התובעת תקינה אך יש לה סטייה לשמאל ולפיכך נקבעה הנכות. הוא הדגיש כי לנכות זו אין משמעות פונקציונאלית (עמ' 44 לפרוטוקול ש' 12). גם התובעת בתצהירה אינה מייחסת לנקודה זו משמעות תפקודית מעבר לחוסר הנוחות הנלווה לפתיחת הפה בסטייה של הלסת (סעיף 21 לתצהירה). מעבר לכך אציין כי התרשמתי מעדותה של התובעת כי מדובר בבחורה אינטליגנטית, מתפקדת ובעלת ביטחון עצמי. היא העידה כי כיום היא סטודנטית להנדסת תוכנה. מהאמור עולה כי אין לקבוע לתובעת הפסדי השתכרות לעבר או לעתיד.

29. באשר לנזקים הבלתי ממוניים. כאמור, ד"ר תגרי בחוות דעתו לא הבחין בין נזקים שנגרמו מהחבלה עצמה לבין נזקים שנגרמו מהאיחור באבחון. גם ד"ר דורי לא התייחס לכך בחוות דעתו, אך יש לכך התייחסות חלקית בחקירות הנגדיות של המומחים.

30. התובעת טוענת לסבל ולהגבלות שחוותה במהלך שלוש השנים בהן לא אובחן השבר. בתצהירה מציינת התובעת כי טרם הניתוח סבלה זמן רב מכאבי ראש, כאבים בצד שמאל ובאוזן שמאל ונטלה משככי כאבים (סעיף 15 לתצהירה).

31. כמו כן טוענת התובעת כי בשל התרשלות הנתבעת עברה שני ניתוחים שהיו מיותרים לו היה מאובחן השבר בזמן וכן טיפולי פיזיותרפיה. ד"ר דורי העיד כי את הניתוח השני היתה צריכה התובעת לעבור בכל מקרה, אך יתכן והיה נמנע הניתוח הראשון לו היה מאובחן השבר בזמן (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 27). באשר לניתוח הראשון הסביר ד"ר דורי כי יתכן וניתן היה למנוע את הצורך בו באמצעות פיזיותרפיה אגרסיבית ומעקב קפדני. אלו היו עשויים למנוע מהרקמה הרכה שנוצרה בעקבות החבלה להתחיל בתהליך של הפיכה לגרמית באופן שהיה מקשה על התובעת לפתוח את הפה באופן תקין. הוא הסביר כי בעת שאובחן השבר טרם הפכה הרקמה לגרמית ופתיחת הפה של התובעת היתה כמעט תקינה אך עם סטיה קשה לשמאל (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 19-21; עמ' 41 לפרוטוקול ש' 17).

32. באשר לניתוח השני הסביר ד"ר דורי כי בעקבות החבלה נפגע מרכז הגדילה של התובעת, ובשל כך הגדילה של אותו צד נעצרת ומואטת. לפיכך, בכל מקרה לאחר בגרותה היתה נאלצת התובעת לעבור ניתוח לתיקון פגם זה, אם כי ד"ר דורי מציין שיתכן שהניתוח היה בהיקף קטן יותר אם היה השבר מאובחן במועד ומטופל באמצעות מסכות פנים (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 22-31; עמ' 42 לפרוטוקול ש' 24-30).

33. ד"ר תגרי אף הוא מודה כי יתכן וממילא היתה נזקקת התובעת לניתוח בגין החבלה שגרמה לשבר בלסתה, וכאמור הוא מציין כי השאלה מה הטיפול בכל שבר היא מחוץ לתחום מומחיותו (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 33-35). לפיכך יש לקבוע במאזן הסתברויות כי הניתוח הראשון שעברה התובעת היה נמנע לולא התרשלותה של הנתבעת. עם זאת התובעת היתה ממילא נזקקת לטיפולי פיזיותרפיה וכן לניתוח השני, אם כי יתכן והיה מבוצע ניתוח בהיקף קטן יותר.

34. בהתאם לתצהירה של התובעת, לאחר הניתוח הראשון הוסיפה לסבול מכאבי ראש, מגבלות בתנועה, שינויים בחום וקור וקושי באכילה (סעיף 14 לתצהירה). כמו כן הצהירה כי היא סובלת מכאבים בלסת וחוסר יכולת ללעוס באופן ממושך או ללעוס דברים קשים, מרגישות וחוסר אפשרות להשתמש באוזניות. היא מוסיפה כי היא סובלת מכאבי אוזניים ומחוסר אפשרות לפתוח את הפה בצורה מלאה מבלי שתהיה סטייה. על בסיס העדויות ששמעתי יש להניח כי למצער חלק מנזקים אלו נגרמו כתוצאה מהאיחור באבחון ולא רק מהחבלה עצמה.

35. התובעת אף טוענת לנזק שנגרם לשן הקדמית שלה ולטיפולים שנאלצה לעבור בשל כך, אך נזק זה יש לייחס לחבלה ולא להתרשלות (ראו גם עדותו של ד"ר דורי בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 28).

36. התובעת טוענת כי היא סובלת מ"קליקים". ד"ר דורי הסביר כי במפרק הלסת יש רקמה רכה שמתווכת את התנועה של העצמות. אם היא לא נמצאת במקומה ישנה אפשרות ל"קליקים" ששומעת התובעת. עם זאת ד"ר דורי הדגיש כי נזק זה נגרם מעצם השבר בלסת ולפיכך אין לו קשר סיבתי להתרשלות הנתבעת (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 24-25).

37. בנוסף טוענת התובעת לנזקים אסתטיים הכוללים אסימטריה בפנים וצלקות כתוצאה מהניתוחים.

38. בחוות דעתו מסביר ד"ר דורי כי יש חשיבות בזיהוי השבר בפרק הלסת מאחר שהוא מרכז הגדילה של הלסת התחתונה. פגיעה בו עלולה לגרום לעיכוב או להגבלה בגדילה של מחצית הלסת בצד הפגוע וחוסר סימטריה של הפנים. גם בעדותו הבהיר ד"ר דורי כי איחור באבחון השבר עלול לגרום לאסימטריה בפנים, אך העיר כי השבר עצמו אף הוא עלול לגרום לאסימטריה (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 3-9). ד"ר דורי הסכים כי מדובר במקרה זה באיחור באבחון של כמעט שלוש שנים כאשר התובעת היתה בגיל גדילה מובהק.

39. לאחר התבוננות מעמיקה בפני התובעת במהלך הדיון, ציין ד"ר דורי כי יש אסימטריה קלה ביותר בפניה, והעיר כי פעמים רבות יש אסימטריה בפניהם של אנשים גם ללא פגיעה (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 31-34; עמ' 38 לפרוטוקול ש' 8). גם אם אניח כי קיומה של אסימטריה בפניה של התובעת נובעת כולה מההתרשלות ולא מהחבלה עצמה הרי שיש לכך משמעות מוגבלת במקרה זה. התובעת העידה בפני והתרשמתי מבחורה נאה שלא ניתן להבחין במבט של האדם הסביר והבלתי מקצועי באסימטריה כלשהי בפניה או בכל מגבלה אסתטית אחרת.

40. בנוגע לצלקות. הצלקת כתוצאה מהניתוח הראשון מצויה ליד אוזנה של התובעת וחבויה בין שערותיה. רק לאחר שהתקרבה התובעת לדוכן היה ניתן להבחין בצלקת זו שהינה מינורית וחבויה. עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בבחורה צעירה שצלקת זו וודאי מפריעה לה במידה כלשהי, והיא אף הצהירה כי הצלקות והאסימטריה גרמו לירידה בביטחונה העצמי.

41. את הצלקת מהניתוח השני ניתן לראות רק אם מפשילים את השפה התחתונה. מדובר בצלקת בולטת יותר אך היא אינה נראית רק מהתבוננות בפניה של התובעת. מאחר שנקבע שהתובעת היתה נזקקת ממילא לניתוח השני הרי שאין לייחס צלקת זו להתרשלות הנתבעת.

42. לבסוף התובעת טוענת לירידה בביטחון העצמי ולהימנעות מפעילויות בנערותה כתוצאה מהאסימטריה בפנים, הצלקות ומראה השיניים. כאמור, האסימטריה בפנים, הצלקת הפנימית וכן מראה השיניים הם תוצאה של החבלה. לעומת זאת הצלקת החיצונית, וכן ההחמרה באסימטריה בפניה של התובעת יש לקבוע כי הם נובעים מההתרשלות.

43. לסיכום כל האמור הייתי מעמידה את הפיצוי בגין נזקיה הבלתי ממוניים של התובעת על סך של 37,000 ₪.

44. באשר לעזרת צד ג'. אם התובעת הצהירה כי נאלצה להיעדר תכופות מעבודתה בשל הטיפול בתובעת. לטענתה, היא נעדרה מעבודתה 150 ימים ולבסוף פוטרה בשל כך ורק לאחר שנה וחצי מצאה עבודה חדשה. עם זאת טענות אלו אינן מגובות באסמכתא כלשהי מלבד טבלה שערכה אם התובעת בעצמה המפרטת את העדרויותיה. אמה של התובעת העידה כי ערכה את טבלת ההיעדרויות רק בשנת 2016 או 2017, בין 10 ל-15 שנה לאחר המועדים הרלוונטיים, כך שקשה מאוד לייחס לטבלה זו משקל כלשהו.

45. כמו כן, לא הובאו תלושי משכורת, אישור מהעבודה הקודמת על העדרות ועל פיטורין וכו'. אמה של התובעת אף אינה מפרטת את התאריכים שבהם עבדה ופוטרה כך שלא ניתן לייחס נזקים אלו להתרשלות. לא ניתן אף לקבוע מהם הנזקים בגין ימי ההיעדרות מעבודתה בהעדר כל נתונים לכימותו של נזק זה.

46. יתרה מכך, יש לזכור כי התובעת היתה נאלצת לעבור חלק גדול מהטיפולים שעברה בשל החבלה עצמה. כך למשל הטיפול בשן שנפגעה, טיפולי פיזיותרפיה שד"ר דורי העיד כי היו נדרשים למניעת הניתוח הראשון, טיפולים וימי החלמה עבור הניתוח השני וכו'. לפיכך מצאתי לפסוק עבור ראש זנק זה סכום גלובאלי של 3,000 ₪.

47. ראש הנזק האחרון הינו הוצאות רפואיות ונסיעות. ההוצאה העיקרית לה נטען בתצהירה של האם הוא עלותו של הניתוח השני שנעשה במסגרת פרטית. עם זאת, כאמור, ניתוח זה ממילא היה אמור להתבצע גם לולא התרשלות הנתבעת, גם אם בהיקף קטן יותר, ולא הוכח כי היה נובע מכך פער כספי בעלות הניתוח. גם בנוגע לטיפולי הפיזיותרפיה איני סבורה כי יש לקבוע החזרי הוצאות. כאמור, גם לולא ההתרשלות היתה התובעת אמורה לעבור טיפולי פיזיותרפיה ולא הוכח כי יש פער בין מספר הטיפולים שהיתה אמורה לעבור. אעיר כי אמה של התובעת הודתה בחקירתה כי התקבלו החזרים עבור הניתוח השני ועבור טיפולי פיזיותרפיה מביטוח פרטי, אך ספק אם היה בכך כדי למנוע פסיקת פיצוי עבור הוצאות אלו לאור סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

48. עם זאת הוצגו קבלות על טיפול אורתודנטי, כאשר בחוות דעתו של ד"ר תגרי נטען כי ההתפתחות הבלתי סימטרית של הלסתות יצרה את הצורך בטיפול האורתודנטי ארוך הטווח. בהתחשב בכך שחלק מהאיסימטריה היתה נגרמת גם לולא ההתרשלות מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות אלו בתוספת עלות נסיעות ודלק על סך של 8,000 ₪.

49. אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה. ב"כ התובעת טען לעניין ראש נזק זה באופן לקוני, ואיני סבורה כי הוכח שמדובר במקרה זה בפגיעה ב"גרעין הקשה" של האוטונומיה וכי ראש נזק זה אינו נבלע ממילא בפיצוי שנפסק לתובעת בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לה (ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5.3.2012)).

    הודעת צד ג'

50. לבסוף יש להתייחס להודעת צד ג' שהוגשה על ידי הנתבעת כנגד ההורים. התייחסות הצדדים לעניין זה היתה מינורית ביותר. טענת הנתבעת היא כי ההורים היו צריכים לשים לב להגבלות שחוותה התובעת לאחר הנפילה ולהביאה לבדיקה רפואית כך שהשבר היה מאובחן בשלב מוקדם יותר. אין לקבל טענה זו. ראשית, מדובר בהרחבת חזית. הודעת צד ג' שנשלחה להורי התובעת התייחסה להתרשלותם בשמירה על התובעת למניעת נפילתה מהאופניים ולא התייחסה כלל לאיחור בהבאתה לבדיקה וטיפול רפואיים. שנית, ד"ר דורי נשאל על אחריותם של ההורים לשים לב לשינויים ולהגבלות בפניה של התובעת ולהביאה לטיפול רפואי, וענה כי לעיתים דווקא לאנשים הקרובים שרואים את השינוי באופן הדרגתי קשה לשים לב לכך (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 33-34). אני סבורה כי יש לקבל הסבר זה ולדחות את הודעת צד ג'.

    סיכום

51. לסיכום, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 48,000 ₪. לסכומים אלו יתווספו שכר טרחה בסך של 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

     

    ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ח, 29 יוני 2018, בהעדר הצדדים.