רהיטי דורון עיצובים בע"מ נ' אלהרר

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 400,000 ש"ח, שיסודה בלשון הרע, כטענת התובעת, על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

רקע:

1. התביעה הוגשה על-ידי התובעת, רהיטי דורון עיצובים בע"מ, שהינה חברה בענף הרהיטים (להלן: "התובעת" ו/או "רהיטי דורון"). בין היתר, צוין על-ידי התובעת כי הינה ספקית ארונות אמבטיה תחת הסימן המסחרי "באטיו" (להלן: "באטיו").

    

   התביעה הוגשה תחילה כנגד הנתבע שבפניי, מר אילן אלהרר (להלן: "הנתבע" ו/או "מר אלהרר") וכנגד הגברת צביה אלהרר (להלן :"הגב' אלהרר"), שהינה בת זוגתו של הנתבע. בהמשך הדרך, הוסכם על מחיקתה של הגב' אלהרר מכתב התביעה.

    

2. למען סבר האוזן, הנתבע והגב' אלהרר רכשו דירה ביום 21.05.2015, מחברת לוינשטיין, שהינה החברה הקבלנית, ולענייננו - הקבלן (להלן: "הקבלן"). הדירה שנרכשה הייתה הדירה לדוגמא בפרויקט מושא התביעה (להלן: "הדירה").

    

   בהתאם להסכם בין הנתבע לבין הקבלן, סוכם כי הקבלן הוא זה שמתקשר עם הספקים להספקת המוצרים שיותקנו בדירה, והשאיר בידי הרוכשים את האפשרות לשדרג את המוצרים מול הספקים ברשימה בלבד. סוכם, בין היתר, שאחד התנאים לקבלת החזקה בדירה הוא - שבמעמד מסירת החזקה בדירה יהיו מותקנים בדירה ארונות אמבט סטנדרטיים - האחד, בחדר האמבט של ההורים, (להלן: "ארון ההורים"), השני בחדר האמבט של הילדים (להלן: "ארון הילדים").

   בהמשך, החליטו הנתבע ובת זוגתו לשדרג את ארונות ההורים והילדים בעיצוב ובהתאמה אישית, וכן להזמין ארון שלישי לחדר השירותים של האורחים (להלן: "ארון האורחים"), שגם הוא בהתאמה אישית על-פי הזמנה.

    

3. ביום 12.08.2015 הותקנו בדירה ארון הילדים וארון ההורים, וביום 28.08.2015 הותקן הארון השלישי.

    

4. ביום 04.09.2015 הנתבע ובת זוגתו קיבלו את החזקה בדירה.

    

5. לשיטת הנתבע, היו כשלים בנוגע לארונות שסופקו על-ידי התובעת. הארונות סופקו באיחור, והתגלו אי התאמות, כפי שגולל באריכות בתצהירו (סעיפים 17-44). והוסיף, ביום בו קיבל את החזקה בדירה, גילה לתדהמתו שארון ההורים לוקה ב"קורים וריקבון" (שם, סעיף 44). הנתבע פנה בהודעות מייל לקבלן, ובהודעת S.M.S לנציגת באטיו (להלן: "הפרסומים"(.

    

6. התובעת שמה יהבה בארבעה פרסומים אותם שלח הנתבע, ולשיטתה המדובר בפרסומים המהווים לשון הרע כנגדה, כדלקמן:

    

   פרסום ראשון - ביום 12.08.2015 שלח הנתבע הודעת דוא"ל לנציגי הקבלן, אשר הכפיש והעלה שקרים על התובעת, בה נטען, בין היתר, כי רהיטי דורון הינה "ספק המשקר את הלקוחות שלה" (נספח ב' לתצהירו של מר טייכמן).

   פרסום שני - ביום 23.08.2015 שלח הנתבע הודעה דוא"ל נוספת לנציגה של התובעת, וכיתב את נציגי הקבלן. בהודעה זו העלה הנתבע פעם נוספת טענות שקריות בדבר איחור לכאורה באספקת הארון השני, והאשמות חמורות כי הארונות שסופקו הינם ארונות שיצרו עבור לקוח אחר (נספח ג', שם).

   פרסום שלישי - ביום 24.08.2015 שלח הנתבע עוד הודעת דוא"ל לנציגי הקבלן, ושוב פעם טען לאי אמינותה של התובעת, על זלזולה בלקוחותיה, וכי ההזמנה שסופקה אינה הזמנה שהוזמנה בפועל (נספח ד', שם).

   פרסום רביעי - ביום 04.09.2015 החל הנתבע לשלוח הודעות רבות למנהלת הסניף של באטיו העונה לשם "פרח" (להלן: "הגב' פרח"), בהן הודיע לה כי נתגלתה בעיה בארון ההורים, ושהארון נגוע בטרמיטים. בנוסף לאמור, כינה את החברה: "זבל של חברה"(נספח ו', שם).

    

7. התובעת טוענת, שהתנהלות הנתבע, והפרסומים הפוגעניים אשר נשלחו לנציגי הקבלן, מוכיחה כי הייתה כוונה ומטרה לפגוע בתובעת, במוניטין שלה, לחבל ביחסיה עם הקבלן, ולנסות להפעיל לחץ פסול על התובעת. אין בהשמצות ובגידופים שפרסם הנתבע מילה אחת של אמת, מאחר והתובעת סיפקה והתקינה את הארונות בדירתם של הנתבע ובת זוגתו, כפי שהוזמן, במועד. והנזק שנגרם לארון ההורים נובע מרטיבות שאינה באחריות התובעת.

   לפיכך, סבורה התובעת כי חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, ובמעשיו הייתה כוונה ברורה לפגוע פגיעה ממשית וקשה בשמה הטוב של התובעת. הגם, שבפרסום האמור, ייחס הנתבע לתובעת מעשים פליליים של הטעיה ותרמית, תוך שידע שאין בכך אמת.

    

   בנסיבות אלה, טוענת התובעת כי הנתבע פעל תוך כדי כוונה לפגוע בשמה הטוב, ועל כן אחראי הנתבע לפצותה על נזקיה. התובעת סבורה כי לנוכח המעשים החמורים של הנתבע יש לתבוע את הרף העליון הקבוע בחוק, ולחייב את הנתבע בכפל פיצוי.

    

8. מנגד סבור הנתבע, כי מעולם לא פגע בתובעת, לא התכוון , אלא רק ביקש לעמוד על זכותו הלגיטימית לקבל מוצר תקין, ובזמן. הנתבע לא מכחיש את הדברים שנאמרו על ידו, אולם לשיטתו פנה לקבלן, שמבחינתו הוא היה "הכתובת" לתלונות. הגם, ההודעות שנשלחו לגב' פרח נשלחו ישירות אליה, ואין מדובר כלל ב"פרסום", כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.

    

   לא זו אף זו, טוען הנתבע כי עומדות לו הגנות בהתאם לחוק איסור לשון הרע - "אמת הפירסום" והגנת "תום הלב".

    

9. על מנת שלא נמצא חסרים, אציין ברקע הדברים, שבין הצדדים התנהל הליך במסגרת תביעה קטנה, שמספרו 43557-09-15 שהגיש הנתבע כנגד רהיטי דורון, וכנגד הקבלן, וכן הוגשה תביעה שכנגד (להלן: "התביעה הקטנה").

    

   ביום 30.05.2017 ניתן פסק-דין בהליך התביעה הקטנה (להלן: "פסק-הדין"(.

    

10. אקדים ואומר - הנתבע אישר את האמירות שיצאו תחת ידו, אולם לגבי הודעת ה- S.M.S שנשלחה על-ידו לגב' פרח, התעקש כי לא ניתן לראות בהודעה זו "פרסום".

     

11. במועד שמיעת הראיות, מטעם התובעת העיד מר אסף טייכמן, שהינו סמנכ"ל אצל התובעת (להלן: "מר טייכמן"), והעידה מטעמה את הגב' אלהרר. כמו כן, התובעת זימנה לעדות את מר אלברט סויסה שריסס בדירה (להלן: "מר סוויסה"), אולם זה בחר שלא להתייצב, והתובעת ויתרה על זימונו באמצעות צו הבאה. יצוין, התובעת במעמד קדם המשפט ציינה כי תזמן את מר סמר (להלן: "מר סמר"), שהינו עובד מטעם הקבלן, אולם בסופו של יום ויתרה על זימונו.

     

    מטעם הנתבע, העיד הוא בעצמו.

     

    הוגשו בפניי, תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, ונערכו סיכומים בעל-פה.

     

12. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה – האם יש לראות בפרסומים שנשלחו על-ידי הנתבע לקבלן, או למי מטעמו, פרסומים המהווים "לשון הרע". וכן, האם ההודעה שנשלחה לגב' פרח, עונה על דרישת "הפרסום". ככל שיקבע כי המדובר בפרסומים שמהווים לשון הרע, יש לבחון האם עומדות לנתבע טענות הגנה, שבצילן הינו יכול לחסות. לאחר בחינת שלבים אלה, במידת הצורך תתברר סוגיית הפיצוי הכספי.

     

    בתמצית טענות התובעת:

     

13. ראשית, טוען ב"כ התובעת כי פסק-הדין שניתן במסגרת הליך התביעה הקטנה, מהווה "השתק פלוגתא", כך שיש בפנינו "מעשה בית-דין".

     

    הנתבע טען במסגרת התביעה הקטנה, כי סופקו ארונות שונים מאלה שהוזמנו, שסופק ארון בריקבון קשה המכיל טרמיטים, ושהארונות סופקו באיחור. טענות אלה נדחו, אולם הנתבע זכה לפיצוי כספי על סך של 500 ₪ בגין "ריקבון" בדופן אחורית של מגירה, שרהיטי דורון הסכימה להחליף, עוד קודם לכן.

     

14. ההודעה שנשלחה לגב' פרח עונה על דרישת "הפרסום", וב"כ התובעת מפנה לספרו של עו"ד אורי שנהר, ומדגיש: "העלה מעוול הודעה שיש בה מטען שלילי שהוא לשון הרע והוא העלה את זה בכתב חזקה שזה הגיע ליותר מאשר אדם אחד. חזקה". כך, שהאמירות בהודעה הגיעו לנציגי הקבלן, למשל. בעניין זה העיד מר טייכמן, וסיפר שנציגי הקבלן פנו אליו ושאלו אותו "מה קרה? הכנסתם טרמיטים לבניין". מה גם, שהגב' אלהרר איששה את עדות מר טייכמן, והעידה שהנתבע אמר לה שיש טרמיטים. כך, שהפרסום הגיע לרבים אחרים, זולת הנפגע.

     

15. טענת הנתבע, כי תלונותיו כנגד ארונות האמבטיה הופנו כנגד באטיו, ולא כנגד רהיטי דורון, דינה להידחות. מאחר, ופסק-הדין קבע שבאטיו ורהיטי דורון, חד הם. הגם, שבמסגרת תצהירו של הנתבע ניתן להיווכח שהוא פנה לרהיטי דורון, עוד בטרם צמחה העוולה (סעיף 25, נספח ה' למשל לתצהירו של הנתבע).

     

16. הפרסומים שבענייננו מהווים "לשון הרע".

     

17. יש לדחות את טענות ההגנה שמעלה הנתבע. בנוגע לטענת "תום הלב", הוכח שהנתבע פעל שלא בתום לב, מטרת הנתבע הייתה לפגוע בתובעת. הנתבע באופן שיטתי, פעם אחר פעם, הפיץ לשון הרע כנגד התובעת. באשר לטענת "אמת דיברתי", טענות הנתבע כלפי התובעת נדחו במסגרת פסק-הדין בהליך בתביעה קטנה. לכל היותר היה ריקבון נקודתי, אותו ניפח הנתבע מעבר לכל פרופורציה.

     

18. התובעת עומדת על "כפל פיצוי" הקבוע בחוק, הואיל והייתה כוונה מצדו של הנתבע לפגוע בתובעת, ולא רק לפתור בעיה.

     

19. מדובר בחברה שהוקמה עוד בשנת 1946, המוניטין והשירות שלה הם "מהמשובחים" ביותר שיש במשק הישראלי. הפרסומים הללו, פגעו במוניטין התובעת, וגרמו לתובעת נזק, שהרי הקבלן מושא התביעה כבר לא עובד עם התובעת.

     

20. לא זו אף זו, הנתבע עמד להפיץ הודעה ב"פייסבוק" ובמרשתת, בהיקף של 8 מיליון אנשים. "התקיפה" של התובעת, במסגרת מכתביה, מנעו את הפצת ההודעה.

     

21. על הנתבע היה לזמן מטעמו את מר סויסה, המרסס, למשל, אך הוא לא טרח לעשות זאת, נהפוך הוא, עת התובעת הגישה בקשה לזימונו, הנתבע התנגד לכך.

     

    בתמצית טענות הנתבע:

     

22. בכל הנוגע לסוגיית "השתק פלוגתא", תחילה טענה ב"כ הנתבע כי אין השתק פלוגתא, שהרי בית-המשפט בהליך של תביעה קטנה לא התייחס ל"איחורים" ול"סוג הארונות", משום שבית-המשפט לתביעות קטנות, בהגדרתו, אינו יכול לדון במכלול הדברים. בהמשך, חזרה בה באת-כוח הנתבע כי בעניינו קיים השתק פלוגתא", אך הדגישה כי בהליך של תביעות קטנות, בית-המשפט ספק אם בעל דין יכול למצות את ההתדיינות לגופה, בפלוגתא.

     

23. לשיטת הנתבע, האמירות שנאמרו על-ידי הנתבע, אין בהן "לשון הרע".

     

24. ככל שבית-המשפט יקבע כי מדובר באמירות שמהוות "לשון הרע", אז אין ספק כי עומדות לנתבע "הגנות" שבחוק. יתרה מכך, על הנתבע הייתה מוטלת החובה להתריע מפני התנהלות שיש בה זלזול, שקרים, ובעיקר שירות שאינו ראוי. יצוין למשל כי הנתבע לא היה אמור לשלם עבור ההובלה וההרכבה של הארונות סך של 780 ₪, ועל כך התרעם.

     

25. הקבלן העביר לנתבע דף הוראות עם הפניות לספקים, בו נאמר שאם אחד מרוכשי הדירות נתקל בבעיה של אחד הספקים מטעם הקבלן, אז ניתן לפנות לקבלן באמצעות המייל. הנתבע פנה באמצעות המייל לקבלן, ופניותיו נעשו לאחר שהנתבע לא קיבל מענה הולם. הנתבע נתקל בליקויים, ובהפרות לעניין זמן האספקה. טענות הנתבע מגובות בנתונים עובדתיים, שלא נסתרו.

     

26. בכל הנוגע להודעת ה- S.M.S לגב' פרח, אין מדובר בפרסום, שהרי ההודעה מופנית לגב' פרח בהודעה, ולא בתפוצה. מי שהעביר את ההודעה, וגם זה לא הוכח, לקבלן, זה לא הנתבע. אשר על-כן, לא ניתן לומר שההודעה "פורסמה", כדרישת החוק.

27. המילה "טרמיטים" שנכתבה בהודעה הובאה לפיו של הנתבע, על-ידי נציג הקבלן, מר סמר, וזאת, משום שהסבירות לנזק לאותה מגירה יהא ממים, לא הייתה סבירה, שהרי הדירה לא הייתה מחוברת לרשת המים. כאשר סמר אמר כי מדובר ב"טרמיטים", הנתבע התריע על כך, והדבר נעשה בתום לב. מה גם, שסמר לא הוזמן לעדות על-ידי התובעת, למרות שבא-כוחה אמר שהוא רוצה לחקור אותו.

     

28. הנתבע פעל בתום לב, מבחינת נסיבות הפרסום, וכן עומדות לנתבע "הגנות" שבחוק. גם אם האמירות לכאורה בוטות, הן לא נאמרו מתוך כוונה להשפיל ו/או לבזות.

     

29. ככל שבית-המשפט יפסוק פיצוי כספי, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנתבע.

     

30. סכומם של דברים, התובעת היא זו שפעלה בחוסר תום-לב, שהרי התביעה שבפנינו הוגשה משום שהנתבע ניהל הליך כנגד התובעת בבית-משפט לתביעות קטנות.

     

31. לא הוכח שום נזק שנגרם לתובעת, והטענה כי הקבלן לא עובד עם רהיטי דורון, לא הוכחה.

     

    בתמצית תשובת התובעת:

     

32. בסיכומי הנתבע הועלו טענות שלא הועלו במסגרת כתב ההגנה, למשל דמי ההובלה בסך של 780 ₪.

     

33. טענות הנתבע בשלב הסיכומים כי עניין הטרמיטים הובא לפיו על ידי מר סמר, אינו נכון, הואיל וגם בחקירתו הנגדית בבית-המשפט ציין הנתבע כי גילה את "הנמלים הלבנות", ואת הריר הדביק, ומיד פנה ושלח תמונות לנגר.

     

34. גם אמירה שיש בה לשון הרע אשר פורסמה בטעות או ברשלנות , מפרסם ההודעה לא פטור מלשון הרע. המבחן היחידי לקיומו של לשון הרע נקבע בפסיקה, הוא מבחן אובייקטיבי.

     

    דיון והכרעה:

     

35. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בענייננו – האם הפרסומים מהווים לשון הרע, והאם ההודעה שנשלחה לגב' פרח, נכנסת להגדרת "הפרסום", כמצוות החוק. ככל שיקבע שהמדובר באמירות המהוות לשון הרע, יש לבחון האם עומדות לנתבע "הגנות" הקבועות בחוק – "הגנת תום הלב", והגנת "אמת בפרסום". בהנחה שבית-המשפט ישתכנע כי הנתבע לא עמד בהוכחת טענות הגנה אלה, יהא הצורך להידרש לשאלת הפיצוי.

     

     

    כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, העדויות, עיינתי בתצהירי עדות ראשית, והראיות שהובאו לפתחי, השתכנעתי כי האמירות שהובאו בפניי, הן פרסומים המהווים לשון הרע. לא שוכנעתי כי עומדות בפני הנתבע טענות ההגנה. בנסיבות העניין, לאור נסיבות המקרה, בהתחשב בהיקף הפרסומים וטיבן, נחה דעתי לפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך של 30,000 ש"ח, ולהלן נימוקיי.

     

36. טרם בחינת סוגיית "לשון הרע", תחילה אבחן את טענת מעשה בית-דין והשתק פלוגתא שהועלתה על-ידי התובעת.

     

    מעשה בית-דין והשתק פלוגתא:

     

37. לטענת התובעת, פסק-הדין שניתן בתביעה הקטנה מהווה מעשה בית-דין והשתק פלוגתא.

     

    מנגד, ב"כ הנתבע טען במסגרת הדיון, כי אין בפנינו מעשה בית-דין, ובאת-כוח הנתבע בסיכומיה, אינה התמודדה ממש עם טענת השתק הפלוגתא, חזרה בה מטענתה, וביקשה להדגיש שבבית-משפט לתביעות קטנות בעל דין אינו מממש את מלוא זכותו הדיונית.

     

38. בקליפת אגוז, הכלל בדבר מעשה בית-דין נחלק לשניים: האחד: "השתק פלוגתא" המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שנדונה ביניהם, והוכרעה. השני – "השתק עילה", היוצר מחסום בפני בעלי הדין לשוב ולהתדיין באותו עניין שכבר הייתה לגביו הכרעה שיפוטית.

     

    כבר נאמר לא אחת, שהכלל בדבר מעשה בית-דין בא לשרת את טובת הציבור, ואת המערכת המשפטית בכללותה, על-מנת שלא יהיו פסיקות סותרות.

     

    הלכה היא, שגם קביעת פסק-דין שניתן בבית-המשפט לתביעות קטנות, מהווה השתק פלוגתא (רע"א שמשון סוויסה נ' נעלי תומרס [פורסם בנבו].

     

39. יש ארבעה תנאים מצטברים על מנת לקבוע האם בפנינו מעשה בית דין, אם לאו: האחד, הפלוגתא היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים העובדתיים; השני – בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; השלישי – ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; והרביעי – ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון. (ראו: ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו), וספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, מהדורה ראשונה 1991, עמ' 333 שם ד"ר זלצמן).

     

40. ומן הכלל אל הפרט: לטענת התובעת, בהליך זה מתקיים "השתק פלוגתא", שהרי כל טענות הנתבע לעניין מועדי האספקה, האיחורים, ואי ההתאמה נדונו כבר בבית-המשפט לתביעות קטנות. במעמד הדיון סבר ב"כ הנתבע אחרת, והאריך בחקירת מר טייכמן בנוגע לאספקת הארונות. אולם, בסיכומי ב"כ הנתבע חזרו בהם באי-כוחם בעניין זה.

     

41. לטעמי, פסק-הדין שניתן בענייננו, בבית-המשפט לתביעות קטנות מהווה השתק פלוגתא, והינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה.

     

42. למען סבר האוזן, בהליך התביעה הקטנה, הבהיר בית המשפט ב"רחל בתך הקטנה", כי התביעה שהוגשה על-ידי מר אלהרר ובת זוגתו, עניינה בגין פגמים – סופק ארון פגום בריקבון קשה, איחור באספקה, וחוסר התאמה של הארונות שסופקו. בית-המשפט לתביעות קטנות אמר דברו בכל עניין ועניין, כדלקמן:

     

    באשר לאי ההתאמה, בית-המשפט קבע כי לא הוכח על ידי התובע כי סופקו לו ארונות בדגם או גוון שונה ממה שהזמין, וטענותיו נדחו. בית-המשפט לא חסך דברו לאחר ששמע את העדויות, ועיין בראיות שהוצגו בפניו, ואמר: "מהאמור מתקבל הרושם, כי לא היו בפי התובע כל תלונות לאחר ההתקנה, ועד ליום 4.9.15 (המועד בו נתגלה הריקבון, בחר להכביר טענות אף בעניין חוסר התאמה" (עמ' 5 לפסק-הדין).

     

    לעניין טענת הארון הפגום – צוין כי מר אלהרר טען כי בארון אמבט אחד התגלו טרמיטים, והיה בו ריקבון. לפיכך, בהסכמת הצדדים בית-המשפט מינה מומחה מטעם בית-המשפט, וזה קבע כי לא נמצאו סימנים לטרמיטים, וכל שנמצא הוא סימני ריקבון שנוצרו כנראה ממים שהיו במגירה. על הממצאים הצדדים לא חלקו, ועל כן בית-המשפט חייב את רהיטי דורון בעלות תיקון המגירה בסך של 500 ₪ בלבד.

     

    לעניין איחור באספקה – התובע טען כי מועד האספקה על-פי תנאי העסקה היה ביום 30.6.15, אך הארונות סופקו ביום 23.8.15, ובית-המשפט ציין כי מעדות התובע עצמו חל עיכוב במועד קבלת הדירה, בית-המשפט דחה את הטענה לנזק כתוצאה מאיחור באספקה, ואמר: "יוצא אפוא כי הארונות הותקנו בדירה לכל הפחות כ- 12 יום בטרם נכנסה המשפחה להתגורר בדירה, כך שלא נגרם נזק ממשי" (שם, עמ' 6) .

     

43. רוצה לומר, טענות התובע נבחנו כדבעי על-ידי בית-המשפט לתביעות קטנות, בית-המשפט אמר דברו בצורה פוזיטיבית, סבורה אני כי המדובר במעשה בית-דין, וקיים השתק פלוגתא, וזאת בהתאם לארבעת התנאים שנקבעו.

     

     

    האם ארבעת הפרסומים מהווים לשון הרע?

    המסגרת הנורמטיבית:

     

44. סעיף 1 חוק, שכותרתו "לשון הרע מהי? קובע:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;

    "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".

     

45. ללמדך, חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת, וכו', לפי המפורט בסעיף זה.

     

46. הרציונאל המנחה בחוק איסור לשון הרע, הינו האיזון בין זכות היסוד לשמירה על שמו הטוב של האדם מחד, לבין זכות היסוד לחופש הביטוי, מאידך (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (פורסם בנבו) (להלן: "עניין הרציקוביץ")).

     

    יחד עם זאת, יש לזכור כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל (ראה: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) (להלן: "עניין בן גביר"):

    "מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב [ג]), ואפילו סלח האדם שעליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים".

    נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, דעות ד[ב])". (אזכורים אלה מתוך בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 832, מול האות "ד").

     

47. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

    "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

    (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

     

48. כב' השופטת פרוקציה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] (להלן: "עניין נודלמן"), הגדירה את השלבים אשר על-פיהם יש לנתח "לשון הרע", ותוצאותיה:

     

    שלב ראשון: את הביטוי יש לפרש בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על-פי אמות מידה של "האדם הסביר". הפרשנות נשענת על המובן הפשוט של הדברים, ועל האמור "בין השורות".

    שלב שני: האם על-פי משמעות הדברים על-פי "האדם הסביר", אלה מהווים "לשון הרע", על-פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים "פרסום" על-פי מבחני סעיף 2 לחוק.

    שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות בהתאם לחוק.

    שלב רביעי: אם האמירה ממלאת את שלושת התנאים, כאמור, אז יש לבחון את שאלת הסעדים.

     

49. הפסיקה מורה כי המבחן לקיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, המוכרע על פי המשמעות שאנשים סבירים היו מייחסים לפרסום. לפיכך, יש לפרש את הפרסום "בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (עניין הרציקוביץ, פסקאות 9 ו- 13).

     

    ודוק - משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על-ידי הנפגע. בית-המשפט צריך לבחון את משמעות המלים מושא התביעה כפי שהיו מובנים על-ידי הקורא/שומע סביר (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני [פורסם בנבו]).

     

50. בענייננו, התובעת מתייחסת לארבע הודעות, אין חולק כי בשלוש הודעות יש "פרסום", אך יש חלוק באשר להודעת ה- S.M.S, האם היה "פרסום", כמצוות החוק. עתה אתייחס לכל הודעה והודעה, כדלקמן:

     

    הודעה ראשונה - ביום 12.08.2015 שלח הנתבע הודעת דוא"ל לנציגי הקבלן, ובין היתר אמר: "אתם לא אמורים לשלם התקנות לספק שמשקר את הלקוחות שלך. לא מספיק שהם מאחרים לנו 45 יום בהספקה והתקנה לאחר שתקראי מכתב זה תביני שהמצב גרוע מאוד" (ההדגשות במקור – נ.ב). ובהמשך, מגולל הנתבע באריכות את השתלשלות האירועים, ומוסיף: "על השקר הזה יצרתי קשר עם פרח ובקשתי לדעת מה קורה. הנ"ל לא ידעה מה לענות כתוצאה מכך אני נלחצתי ובקשתי את כספי בחזרה." (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת).

     

    הודעה שניה - ביום 23.08.2015 שלח הנתבע הודעה דוא"ל נוספת לנציגה של התובעת, וכיתב את נציגי הקבלן.

    בהודעה זו העלה הנתבע פעם נוספת טענות בדבר איחור לכאורה באספקת הארון השני, והאשמות חמורות כי הארונות שסופקו הינם ארונות שיצרו עבור לקוח אחר, ואמר: "לאחר 65 יום איחור בהספקה ולאחר אין ספור דחיות והבטחות שווא..." והוסיף:

    "אבל היה לי הסכם עמכם. שהפרתם אותו כבר מזמן. לא מאמין לכם יותר... אני בטוח היום שכלל לא יצרתם את הארונות בשבילי אלא מסרתם לי ארונות של לקוח שביטל עסקה" (ר' נספח ג' לתצהיר התובעת).

     

    הודעה שלישית - ביום 24.08.2015 שלח הנתבע עוד הודעת דוא"ל לנציגי הקבלן, ושוב פעם טען לאי אמינותה של התובעת, על זלזולה בלקוחותיה, וכי ההזמנה שסופקה אינה הזמנה שהוזמנה בפועל, וסיכם באלה המילים: "כאשר מזלזלים בי - בעצם מזלזלים בלוינשטיין" (ר' נספח ד' לתצהיר התובעת).

     

    הודעה רביעית - ביום 04.09.2015 החל הנתבע לשלוח הודעות רבות לנציגת רהיטי דורון, בהן הודיע לה כי נתגלתה בעיה בארון ההורים, ושהארון נגוע בטרמיטים. בנוסף לאמור, כינה את החברה: "זבל של חברה" (ר' נספח ו' לתצהיר התובעת).

     

    סכומם של דברים, נחה דעתי כי יש באמירות שהובאו על-ידי הנתבע, כפי שפורטו לעיל, אמירות אשר המשמעות העולה מהן - כי מדובר בתובעת המזלזלת ומשקרת את לקוחותיה, לא עומדת בזמנים כפי שמתחייבת, ומספקת סחורה לא איכותית הנגועה אף בטרמיטים. יש באמירות אלה, לכשעצמן כדי לבזות ולפגוע בתובעת, שמוצגת כחברה "שמשקרת", ולא אמינה. האמירה בהודעת ה- S.M.S "זבל של חברה" היא אמירה בוטה אשר לא משתמעת לשני פנים, ובנוסף יש בה אמירה הקובעת כי התובעת סיפקה ארונות עם "טרמיטים". טענות הנתבע כי בארון התגלו טרמיטים, הינה אמירה קשה, אשר בהחלט יכולה לפגוע קשות בחברה שעיסוקה בהכנת ואספקת רהיטים מעץ, במיוחד שאמירות אלה מופנות לקבלן עמה עובדת התובעת, ויש בהן כדי להשפיע על מוניטין ותדמית התובעת כלפי הקבלן עמו יש לה התקשרות עסקית. ניסיון הנתבע לשים יהבו בעניין "הובלה" שנדרש לשלם בסכום של 780 ₪, ועל כך התרעם, בין היתר, אין בכך כדי להצדיק את מעשיו, במיוחד שאלה הועלו בשלב הסיכומים.

     

51. לטעמי, כל ההודעות יחד מהוות "לשון הרע", על-פי סעיף 1 לחוק, ויש לראות בארבעתם "כמקשה אחת". יפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופטת אביגיל כהן בת.א 14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי [פורסם בנבו]:

     

    "אני רואה את מכלול הפרסומים כקמפיין אחד ואין צורך לבדוק "בזכוכית מגדלת" כל מילה ומילה בכל פרסום ופרסום".

     

52. עתה, יש לבחון האם בוצע "פרסום", כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.

     

    באשר לשלושת הפרסומים הראשונים, אין חולק כי הנתבע שלח את המכתבים לנציגי הקבלן, עם העתקים, אולם לגבי ההודעה הרביעית טוענת ב"כ הנתבע בלהט כי ההודעה נשלחה ישירות לגב' פרח, באמצעות הודעת S.M.S, ואין עסקינן ב"פרסום", כמצוות הוראת סעיף 2 לחוק.

     

53. אקדים ואומר, כי אינני רואה עין בעין את דברי ב"כ הנתבע, ואני סבורה כי ניתן לקבוע כי תוכן ההודעה לא יועד רק לאוזנה של גב' פרח, ואבאר.

     

54. שנשאל מר טייכמן על-ידי בית המשפט, בנוגע לפרסום השיב:

     

    "מכיוון שאנחנו כבר ביום ראשון קיבלנו טלפונים מהחברה הקבלנית, מלוינשטיין של מה עשיתם, הכנסתם לנו טרמיטים לבניין, המשמעות לחברה שעוסקת ברהיטים היא גזר דין מוות" (עמ' 12 שורות 8-12 לפרוטוקול).

     

    ללמדך, הודעת ה-S.M.S לא הגיע רק לגב' פרח, אלא בהתאם לעדותו של מר טייכמן, החברה הקבלנית פנתה אליו.

     

55. ועוד, הגב' אלהרר שנשאלה לגבי "הטרמיטים" האם הנתבע דיבר עמה על זה, השיבה:

     

    "לא הוא הזכיר את זה בבית משפט. הוא אמר שלטענתו יש טרמיטים לא רציתי להלחיץ את הילדים שלי" (עמ' 16 שורות 23-25 לפרוטוקול).

     

56. כמו כן, העיד הנתבע כי במסגרת תביעתו בהליך התביעה הקטנה ציין כי ראה בארון "משהו שנראה כמו נמלים" (עמ' 19 לפרוטוקול). כמו כן, ציין כי הזמין את הקבלן, ואמר: אחרי שהגיע סמר הגיעו כל בעלי המקצוע" (שם). בהמשך העיד: "סמר שהיה בדירה, התקשר ליורם זילברשטיין אמר בו תראה יש ארון עם טרמיטים" (עמ' 20 שורות 3-4 לפרוטוקול). והוסיף: "... התקשרתי לסמר שבא עם איש מקצוע וסמר אמר לי שאין בדירה מים, אין ריקבון ממים זה טרמיטים" (שם, שורות 10-11).

     

    יתרה מכך, העיד הנתבע כי הזמין את מר סוויסה על-מנת שיבצע ריסוס בדירה (עמ' 21 לפרוטוקול). רוצה לומר - דבר "הטרמיטים" הובא לידיעת כל המעורבים בדבר, ואין מדובר בעניין שהסתכם בהודעת S.M.S לגב' פרח, כפי שניתן להיווכח מהעדויות שהובאו לעיל. בהקשר זה אפנה לדברי שנהר בספרו דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997, עמ' 91-92:

     

    "מכאן עולה, שאדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע שלא בכתב אם הפרסום היה מיועד לאדם אחד לפחות זולת הנפגע והוא אכן הגיע בפועל לאדם אחד לפחות זולת הנפגע, וכי אדם יישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע בכתב אם הפרסום עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם אחד זולת הנפגע".

     

57. מעבר לאמור, ביקש הנתבע לציין כי את הדברים האלה אמר בעצם כנגד "באטיו", ולא כנגד "רהיטי דורון", ב"כ התובעת ביקש לדחות טענה זו על הסף. בסוגיה זו, אציין, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, סבורני כי אין בטענת הנתבע ממש. מר אלהרר במסגרת ההליך שנקט בתביעה הקטנה תבע את רהיטי דורון, כך שראה בבאטיו וברהיטי דורון, כאחד. הגם, שבשרטוט ובמפרט טכני, למשל (נספח ה' לתצהיר הנתבע), בתחתית המסמך רשום: "קבוצת רהיטי דורון עיצובים בע"מ".

     

58. לאור האמור, נותר לבחון את טענות ההגנה שהעלה הנתבע מכוח חוק איסור לשון הרע.

     

    טענות ההגנה של הנתבע:

     

59. הנתבע העלה את הגנת "תום הלב", ואת הגנת "אמת הפרסום".

     

    אעיר, הוכחת טענות הגנה, אותן מעלה הנתבע, מוטלות על שכמו של נתבע.

     

60. ראשית, ב"כ התובעת עתר לזימונו של מר סמר, משום מה ב"כ הנתבע התנגדו, אולם בית-המשפט אפשר את זימון העד, הואיל וסברתי כי המדובר בעדות רלוונטית לענייננו.

     

    טענות ב"כ הנתבע כי התובע לא עמד על זימונו של מר סמר ו/או מר סוויסה, אין להן על מה לסמוך, נהפוך הוא. לא זו אף זו, סבורה אני שהיה על הנתבע דווקא, לעמוד על זימונו של מר סמר, על-מנת שיבסס את טענות הגנתו. שהרי לשיטתו מר סמר הוא זה שהכניס מונח זה לפיו. בחלקים רבים מעדותו, כפי שתואר, הנתבע נסמך על דברי מר סמר בעניין הטרמיטים. יוזכר, בהתאם לעדותו של הנתבע, מר סמר שימש כמנהל הפרויקט והוא היה האחראי על מסירת הדירה (ר' עדותו בפרוטוקול מיום 10.1.18, בעמ' 23 שורות 9-11).

     

    על עדים רלבנטיים והימנעות מלהעיד ראו– ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 - "אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד".

     

    הגנת "אמת הפרסום":

     

61. ב"כ הנתבע מפנים לסעיף 14 לחוק, הקובע:

     

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

62. לשיטת ב"כ הנתבעים, יש אמת בפרסום, וזאת משום שהיה איחור באספקה המוצרים, אי התאמה, והיה נזק במגירה.

     

    מנגד, סבור ב"כ התובעת כי פסק-הדין בתביעות הקטנות יצר השתק פלוגתא, הגם שלא היו טרמיטים ברהיטים שסופקו לנתבע, לכל היותר היה איזשהו ריקבון נקודתי, אותו ניפח הנתבע מעבר לכל פרופורציה.

     

63. ביני לביני, טענת הגנה זו לא עומדת לנתבע, ואבאר. הגנת אמת הפרסום דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. האחד, אמיתות בפרסום, שהינו יסוד עובדתי בעיקרו. השני, קיומו של ענין ציבורי נילווה לפרסום (ראה שנהר, 215). היסוד הראשון, אמיתות הפרסום, הוא עובדתי בעיקרו. היסוד השני, עניין ציבורי, עניינו בשאלה האם קיים אינטרס ציבורי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני, חרף לשון הרע הטמונה בו (עניין בן גביר, פיסקה 20).

     

64. בענייננו, שני התנאים בהגנת "אמת הפרסום", אינם מתקיימים. האמירות שנאמרו על התובעת, הוברר כי אינן אמת. כך, שפרסומים עובדתיים שאין בהם אמת לא תורמים לדיון ציבורי.

     

65. כפי שכבר קבעתי לעיל, פסק-הדין שניתן במסגרת ההליך התביעה הקטנה מהווה מעשה בית-דין, ויוצר השתק פלוגתא. שהרי, טענת הנתבע בדבר אי התאמה נדחתה; באשר לטענה לאיחור באספקה, בית-המשפט דחה את הטענה לנזק כתוצאה מכך ואמר: "יוצא אפוא כי הארונות הותקנו בדירה לכל הפחות כ- 12 יום בטרם נכנסה המשפחה להתגורר בדירה, כך שלא נגרם נזק ממשי" (עמ' 7 לפסק הדין); בנוגע לארון הפגום נקבע כי היה ריקבון במגירה מושא התביעה, אולם בית-המשפט דחה את הטענה כי בארון נמצאו טרמיטים, כטענת הנתבע, וזאת לאור חוות-דעת של מומחה בית-משפט.

     

66. ללמדך – כל אמירות הנתבע כי מדובר בחברה מזלזלת, חברה "שמשקרת", חברה שסיפקה ארונות לא כפי שהוזמן, וכי נמצא בארון טרמיטים, אין בכך אמת.

     

    הנתבע ניסה "להגן" על עצמו, וטען לעניין הטרמיטים כי מר סמר, הוא זה שהכניס לפיו את המילה "טרמיטים", אך משום מה הנתבע נמנע מלזמנו לעדות, כפי שכבר הערתי. מה גם, שהנתבע עצמו העיד כי היו "נמלים לבנות".

     

67. לא זו אף זו, בית-המשפט לתביעות קטנות אמר באילו המילים:

     

    "בנוסף, יש לקחת בחשבון את מכלול העדויות מהן עולה כי הנתבעות נחלצו שתיהן לטיפול מהיר ביותר בתלונות התובע... ואולם הנתבע לא היה מעוניין לקבל את ההצעה והעדיף ללכת בדרכו" (עמ' 6 לפסק-הדין).

     

    לטעמי – דברים אלה מדברים בעד עצמם, ומעידים דווקא שהתובעת פעלה באופן ראוי.

     

68. לאור האמור, דין טענת ההגנה "אמת הפרסום", להידחות.

69. הגנת "תום הלב":

     

    ב"כ הנתבע מפנים לסעיף 15 (1) (2) (3) לחוק, הקובעים הגנה כאשר:

     

    "(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמע לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

    (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

    (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".

     

70. לטענת ב"כ הנתבע, זה האחרון לא הכיר את התובעת, הנתבע פנה לקבלן שמכר את הדירה ולנציגת באטיו, על-מנת שיטפלו בפגמים. כך, שהפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר. מה גם, שהתביעה דנן הוגשה כנקמה בגין ההליך בתביעה הקטנה.

     

    מנגד, סבור ב"כ התובעת, שלאור העדויות שנשמעו, הוכח שהנתבע לא היה תם לב, וכל מעשיו היו במטרה לפגוע בתובעת. הנתבע הפיץ לשון הרע בצורה שיטתית, פעם אחר פעם.

     

71. תחילה אציין, שהתביעה שבפניי הוגשה ביום 26.11.2015, התביעה הקטנה הוגשה ביום 26.09.2015. כעולה מתיק בית-המשפט כתב התביעה בתביעה הקטנה נמסר לידי רהיטי דורון ביום 02.11.2015, אולם נשלח מכתב מרהיטי דורון לנתבע ביום 11.10.2015, קודם לקבלת כתב התביעה הקטנה (נספח ז' לתצהירי התובעת). ללמדך – התובעת ראתה צורך לפנות ולהתריע את הנתבע, עוד לפני שנודע לה כי הנתבע כבר נקט בהליך. דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של מר טייכמן שאמר: "אני אומר שהכתב תביעה אצלנו התקבל אחרי שאנחנו שלחנו לו" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 3).

     

    לאור האמור, טענת ב"כ הנתבע כי התביעה שהובאה בפניי "נולדה בחטא" אך ורק בגלל אותה תביעה קטנה, אין בה ממש (ראה גם עמ' 8 לפרוטוקול).

     

72. הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, השני כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק.

     

    ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ענין בן גביר, פיסקה 32).

     

73. לדידי, לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, לא השתכנעתי כי קיימת לנתבע הגנת תום הלב.

    נכון הוא שקיימת זכות לנתבע לפנות לקבלן, או למי מטעמו, ככל שיש לו תלונות, או אי שביעות רצון מהתנהלות התובעת, למשל – אי אספקת מוצר בזמן, ו/או פגם בייצור ו/או אי התאמה. אך באותה נשימה ברצוני לציין כי אין ליתן בידי "לקוח", להיות משוחרר מכל רסן, ולהשתלח בצורה פוגענית בנותן שירות מול הקבלן עמו הוא נתון בקשרי עבודה ופרנסתו כרוכה בו, ולומר כלפיו אמירות שאין בהן אמת.

     

    סבורני, אמירה "זבל של חברה", "ספק שמשקר", ארון הנגוע בטרמיטים, אלה הן אמירות בוטות, שאינן אמת. אמירות מעין דא, הבאות זו אחר זו, ללא בחינת הדברים ברמת הזהירות הנדרשת, אין באלה כדי ללמד על תום לב מצד הנתבע.

     

74. בנסיבות אלה נחה דעתי לדחות גם את טענת הגנה זו. עתה יש לבחון את שאלת הסעדים, והפיצוי הראוי.

     

    שיעור הפיצוי הכספי:

     

75. מהוראות החוק עולה כי בעוולת לשון הרע אין תמיד חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק, גם בלא הוכחת נזק אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה שבוצעה כלפיו. רוצה לומר – לפי סעיף 1 לחוק די בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם, ואין חובה להוכיח פגיעה בפועל, או נזק (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [פורסם בנבו]).

     

76. סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר, זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7 לחוק. סעיף 7 (א) לחוק קובע:

     

    "(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

    (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

    (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת...".

     

77. מבחינת דרישת ההוכחה, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית לפיה "פרסום לשון הרע", מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת:

     

    "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה"

    (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 50 [פורסם בנבו]).

     

78. לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים יפים לענייננו, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן [פורסם בנבו]):

     

    "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

    ובהמשך:

    "להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה ... בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד." (ראה: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (פורסם בנבו).

     

79. בבוא בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים, ואת שיעורם, על בית- המשפט להביא אל הכף מחד - שיקולים עקרוניים ציבוריים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, ומאידך שיקולים של המקרה הספציפי שבפניו, למשל – היקף הפרסום, סגנון הפרסום, מטרת הפרסום, התנהגות הצדדים וכיו"ב. בקביעת הפיצוי הראוי, באה לידי ביטוי אופי הפגיעה, ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. יפים לעניינו, הדברים שנאמרו בעניין בן גביר, בעמ' 87 שם:

    "אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרת מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם...

    יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים... שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים... עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי...".

     

80. כאשר בית-משפט שוקל את שיעור הפיצוי, הוא בוחן בין היתר את חומרת הפגיעה שארעה, ואת תפוצת הפרסום. תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב, ופרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי התקשורת מחמיר את הפגיעה ומצדיק את הגדלת הפיצוי (עניין בן גביר).

     

    כמו כן, בית-המשפט מייחס חשיבות להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה, ונותן גם משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום. כך, שיש לתת משקל אם הייתה ההתנצלות מטעם הפוגע, למשל.

     

81. בענייננו, טען ב"כ התובעת כי התביעה הוגשה בהיקף של 400,000 ₪, ולטענתו זה לא משקף "עשירית מהנזק". שהרי המדובר בחברה שעוסקת ברהיטים למעלה מ- 69 שנים, ובנתה את המוניטין שלה במשך שנים. לטענתו, האמירות של הנתבע גרמו לכך שהקבלן הפסיק לעבוד עם התובעת. מה גם, שהנתבע רצה להפיץ את אמירותיו ברשת, ורק בזכות התראות התובעת, הוא לא עשה כן.

     

    מנגד, טוענים ב"כ הנתבע כי התובעת לא זימנה לעדות את הקבלן, על מנת שניתן יהא לקבוע שאמירות הנתבע גרמו לו להפסיק את המשך ההתקשרות עם התובעת. זאת ועוד, ביקשו לציין כי הנתבע הינו לקוח שהיה לא מרוצה מהשירות שקיבל מהתובעת, וזאת בלשון המעטה. טרוניות הנתבע כלפי הקבלן, היו כמצופה ממנו, שהרי ה"קבלן" היה הכתובת לתלונות מעין דא. כמו כן, הדגישו כי מדובר בנתבע שמצבו האישי לא בכי טוב.

     

82. במקרה שבפנינו, נחה דעתי כי הדברים שנאמרו על-ידי הנתבע, בפרסומים לעיל, מהווים "לשון הרע", ויש בהם כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת, שהינה חברה ותיקה בשוק הרהיטים בישראל. האמירה לפיה נמצאו טרמיטים בארון שסופק על-ידי התובעת, הינה אמירה קשה, במיוחד עת עסקינן בחברה שיעודה ומהותה בייצור רהיטים. התכתובות לנציגי הקבלן, פעם אחר פעם, ואופי ההתבטאויות, יש בכך כדי לפגוע בתובעת, בשמה או בעסקיה, בדבר טיב השירות שניתן על-ידה ללקוחותיה, ואמינותה.

     

83. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הדברים שנאמרו על-ידי הנתבע, שקבעתי שאינם ראויים, נאמרו על ידו תוך "כוונה תחילה" לפגוע בתובעת.

84. התובעת לא זימנה את הקבלן, על-מנת לאשש את טענתה כי הקבלן הפסיק לעבוד עמה. ברי בעיני, כי אי זימון הקבלן לעדות על-ידי התובעת עומד לה לרועץ. שהרי, לא ניתן לקבוע כי אמירותיו של הנתבע אכן הביאו את הקבלן להפסיק עמה את ההתקשרות. לפיכך, התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים כלכליים, מלבד אמירותיו של מר טייכמן שהקבלן הפסיק את ההתקשרות עמה, ושעצרו את פעילות המפעל כדי לחפש טרמיטים (עמ' 13 לפרוטוקול). לאור האמור, יש לפסוק את הפיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לעקרונות המנחים בפסיקה.

     

85. לשיטת ב"כ התובעת יש לראות בחומרה את רצונו של הנתבע להעלות את הדברים ברשת, אך הדבר נבלם לאור פנייתה של התובעת לנתבע. סבורה אני כי בסופו של יום האמירות של הנתבע לא "זכו" להפצה ברשת, כך שהלכה למעשה לא הייתה תפוצה שיועדה למיליוני אנשים, אלא אך לקבלן ו/או מי מטעמו, אולם בכך אין להקל ראש.

     

86. בנוסף לאמור, לא ניתן להתעלם מכך, כי הנתבע לא התנצל על אמירותיו כלפי התובעת בשום שלב.

     

87. מאחר ואני רואה בארבעת הפרסומים כ"מקשה אחת", וערה אני לכך שהפרסום שבא לידי ביטוי בהודעת ה-S.M.S הינו החמור ביותר, שבא ברצף לשלושה פרסומים קודמים, אפנה שוב לדברים שנאמרו על-ידי כב' השופטת אביגיל כהן בעניין כנפו:  

     

    "...שלטעמי בעת פסיקת פיצוי סטטוטורי; בית משפט אינו צריך אוטומטית להכפיל את מספר הפרסומים בסכום הסטטוטורי שנקבע בסעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע אלא ניתן להפעיל שיקול דעת בעת פסיקת סכום הפיצוי".

     

88. ועוד, נקבע בפסיקה שגם מעמדו הכלכלי של המפרסם הוא שיקול שיש להביא בחשבון, בעת קביעת גובה הפיצוי:

     

    "האופי הייחודי של עוולת לשון הרע, והתכלית המורכבת של הסעדים הניתנים בגין עשייתה, מצדיקים אפוא, התייחסות, בין שאר המרכיבים, גם לזהותו של המפרסם, למצבו הכלכלי והאישי, ולשאר גורמים רלוונטיים שעשויה להיות להם השלכה חשובה על השגת תוצאה צודקת בקביעת שיעור הפיצוי" (עניין נודלמן, בפסקה 73).

     

89. לאור האמור והמפורט לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול הדברים, טיב הפרסומים, אופיים, משכם, תפוצתם, מעמדו של המפרסם, והתנהגותו, נחה דעתי לפסוק לטובת התובעת סכום כספי על סך של 30,000 ₪. בנסיבות העניין לא ראיתי טעם של ממש לדון ב"כפל פיצוי", הואיל ולא הוכח בפני כי הפרסום נעשה כדי לפגוע בתובעת, ואין די באיום לפרסום ברשת, על-מנת להוכיח "כוונה", שהרי "האיום" לא יצא אל הפועל.

     

     

90. חשוב לי לציין, כי ערה אני ורגישה לזכותו של "לקוח" לעמוד על זכויותיו לקבלת מוצר ראוי ושירות ראוי על-ידי מספק המוצר ו/או השירות. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אין בזכות זו, מתן הזכות להשמיץ נותן שירות, במילים בוטות, ולייחס לו קביעות שאינן אמת. על צרכן לא מרוצה לברור את מילותיו, ולא להטיח השמצות, ללא תימוכין של ממש.

     

91. בשולי הדברים אעיר, יש לפסוק לתובעת פיצוי בהיותה תאגיד, גם כאשר לא הוכח על ידה נזק שנגרם בעקבות הפרסום. סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק", יחד עם זאת, סעיף 7א לחוק קובע כי ניתן לפסוק לנפגע פיצוי גם ללא הוכחת נזק. יוצא אפוא, שהחוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע. כך, שבענייננו אין הבדל בין אדם ובין תאגיד לעניין סעיף 7א לחוק (ראה: "ע"א 51686-01-12 יורם נ' י.ד. בראזני נכסים ובניין בע"מ [פורסם בנבו]).

     

    סוף דבר

     

92. לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובעת.

     

93. הנתבע לא יכול לחסות בצילן של טענות ההגנה אותן העלה – "הגנת תום הלב" ו"הגנת אמת הפרסום", דין טענות אלה להידחות.

     

94. הנתבע יפצה את התובעת בפיצוי כספי בסך של 30,000 ש"ח, וכן יישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום.

     

     

    המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.