פלונית נ' עיריית תל-אביב ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת, עקב נפילתה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ביום 15.10.2018.

רקע ועיקר טענות הצדדים

1. תחילה אומר, כי ההפניות לדברי העדים שיצוינו בהמשך לקוחות מתמליל הפרוטוקול המוקלט של הדיון שנשמע ביום 12.9.2023. עוד אציין, כי פסק הדין ניתן רק כעת, לנוכח העיכוב הרב בהגשת סיכומי הנתבעות, עיכוב שנגרם עקב אירועי השבעה באוקטובר.

    

2. התובעת ילידת 1983, אחות בבית חולים במקצועה, טוענת כי ביום 15.10.18 נפגעה באופן קשה בקרסול רגל ימין, עקב היתקלותה במפגע ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. לטענתה, עת יצאה בשעות הבוקר מסניף "טיב טעם", דרכה היא על מכסה בזק שהיה שקוע ונמוך מגובה המדרכה (להלן: המפגע); איבדה שיווי משקלה, נפלה ונחבלה בברך וקרסול ימין (להלן: התאונה). עוד נטען, כי המכסה היה מכוסה מים ולכלוך, כך שלא ניתן היה להבחין כלל בהפרשי הגבהים.

    

3. הנתבעת 1 (להלן: העירייה) היא רשות מקומית, הבעלים והאחראית על השטחים הציבוריים, הרחובות והמדרכות שבשטח שיפוטה, לרבות מקום אירוע התאונה, וכן האחראית על תקינותם ותחזוקתם.

    

4. הנתבעת 2 (להלן: חברת בזק או בזק) היא חברה בערבון מוגבל, המפעילה רשתות תקשורת בכל רחבי הארץ ואשר נטען כי היא האחראית, המנהלת, המפעילה ומי שהתקינה מכסי תקשורת הפרוסים ברחבי העיר תל-אביב, לרבות המכסה נשוא התביעה.

    

5. הצדדים הסכימו להעמיד את שיעור נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה על 5% בתחום האורתופדי, בגין הפגיעה בקרסול. אולם, דעותיהם נחלקו, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הפיצוי.

    

6. לשיטת התובעת, המכסה של חברת בזק היה שקוע במדרכה ויצר סיכון להולכי רגל, וזה אושר גם על ידי עדי הנתבעות אשר מסרו כי מדובר במפגע הדורש תיקון, ובפועל, אף תוקן לאחר התאונה נשוא ענייננו. נציג מטעם העירייה יצא לשטח, לאחר קבלת התלונה, צילם תמונות, מילא "דו"ח מסודר" והעביר חוות דעת לגורם האחראי בעירייה. הדו"ח הנ"ל לא הוצג, אך ידוע כי לאחריו בוצע תיקון מקומי. לשיטת התובעת, אי הגשת הדו"ח מלמדת על כך כי מסקנותיו היו פועלות לרעת העירייה, אחרת לא הייתה נמנעת מהגשתו. באשר לבזק, העד מטעמה אישר כי החברה לא נוהגת לבצע בדיקות שגרתיות לאיתור מפגעים, אלא לאחר קריאה בלבד.

    

7. באשר לאשם התורם, התובעת אישרה כי זו לא הפעם הראשונה שהיא עוברת במקום, אך טוענת כי אלמלא הצטברות המים והלכלוך, היא הייתה מבחינה במפגע. אי לכך, לשיטתה, אין להשית עליה אשם תורם.

    

8. בנוגע לשאלת הנזק, התובעת טוענת כי נכותה התפקודית שווה לנכותה הרפואית. לטענתה, בעקבות התאונה נעדרה ממושכות מעבודתה, הועברה למחלקה אחרת במשרה חלקית ובשכר נמוך יותר וכתוצאה מכך, אף נאלצה לעזוב ולחפש עבודה אחרת בבית חולים אחר. לשיטתה, כיום מוגבלת היא בהליכה, סובלת מכאבים, ועמידה ממושכת גורמת לרגלה להתנפח ולכאוב.

    

9. התובעת ביקשה שייפסקו לה הפיצויים הבאים: הפסדי שכר לעבר בסך של 461,145 ₪; הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה בסך של 237,289 ₪ (לשיטת התובעת אין לבצע חישוב גלובלי אלא לערוך חישוב אקטוארי מלא בהתאם לשיעור הנכות הרפואית ושכרה כיום ועד הגיעה לגיל 70); בגין כאב וסבל התובעת ביקשה 50,000 ₪; בגין עזרת צד ג' פיצוי בסך של 25,000 ₪; ובגין ניידות, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, התובעת ביקשה פיצוי בסך של 10,000 ₪. סה"כ התובעת מציעה לפצות אותה בגין נזקיה בסך של 783,434 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד, מע"מ והוצאות משפט.

    

10. העירייה מכחישה את האירוע וטוענת כי דין התביעה להידחות. לטענתה, התובעת גרסת התובעת בכתבי טענותיה ובתצהירה, לפיה היא נתקלה במכסה בזק שקוע ונמוך מגובה המדרכה, שהיה מכוסה מים ולכלוך, איבדה שיווי משקל ונפלה, אינה מתיישבת עם מה שנרשם במסמך שקיבלה מבית חולים איכילוב, לפיו התובעת החליקה ביציאה מטיב טעם. כשהתובעת נחקרה על תצהירה היא העלתה גרסה נוספת, לפיה היא נתקלה בריצוף של המדרכה. לטענת העירייה הגרסה הראשונית שנמסרה בבית החולים ותועדה בכתב, זוהי הגרסה האמתית והאובייקטיבית. לשיטתה, ככל שתתקבל הגרסה השלישית של התובעת, לפיה היא נתקלה במדרכה, הרי במצב כזה אין כל חבות של העירייה, היות ולפי התמונות שהוצגו המדרכה הייתה ישרה ולא שבורה.

     

11. עוד נטען, כי בית המשפט הנחה את התובעת, עת שנחקרה, בהעלאת השערה לפיה, התובעת זוכרת את עצמה הולכת על הפיר ונתקלה במשהו, וזאת כאשר התובעת עצמה לא ציינה כי בעת הנפילה היא הלכה על הפיר. כבר אומר, שאין אלא להצר על העלאת הטענה. בית המשפט לא הנחה את התובעת במאומה. בית המשפט אך ניסה לשים כץ לניסיונות ההתחכמות מצד העירייה שניסתה להציג את התובעת כדוברת שקר, הגם שניתן היה על נקל להתרשם מאמינות התובעת ומפשטות גרסתה לגבי אופן התרחשות התאונה. גם ב"כ הנתבעת 2 ציין, ברוב הגינותו, כי הוא מאמין לגרסת התובעת לפיה היא מעדה עת דרכה על מכסה הפיר (עמ' 15 ש' 36-28), אך טען כי הדבר נבע מהפרת חובת הזהירות המוטלת על העירייה, ולבזק אין כל חלק במפגע שנוצר. אין בידי גם לקבל את ניסיונות העירייה להפוך את המילה "נתקלה" למילה "נתקעה" (עמ' 13 ש' 25-18), ולהציג את התובעת כמפתחת גרסאות, מרחיבה חזית ולא אומרת אמת.

     

12. נטען גם, כי התובעת לא אישרה את הטענה כי היא נתקלה בלכלוך ואף טענה זו לא הוכחה, היות והתובעת לא ידעה מהיכן הגיעו המים והלכלוך וראיה לכך, כל המדרכה מסביב הייתה נקייה ומה גם, מבדיקה שעשתה העירייה עולה, כי בשנה שקדמה לאירוע וחודש לאחר מכן, לא התקבלה כל תלונה על לכלוך חריג וכי מבדיקה במערכת, עולה גם כי עבודות הניקיון באזור האירוע התחילו בשעה 06:30 בבוקר והסתיימו סופית בשעה 07:30 בבוקר.

     

13. העירייה טוענת גם, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התמונות שברשותה צולמו ביום האירוע ובמקום האירוע ולשיטתה, מדובר בתמונות מטושטשות שלא ניתן ללמוד מהן על השקע הנטען ועל היחס בין גובה המדרכה לגובה השוחה. לא זו בלבד, העירייה טוענת כי היה על התובעת לצרף חוות דעת בטיחותית בעניין וכי התובעת לא דיווחה למוקד, לא הודיעה ולא התריעה בפני העירייה על התאונה.

     

14. עוד נטען, כי לא יעלה על הדעת כי העירייה, כגוף ציבורי, תידרש להוציא משאבים רבים וסכומי כסף לא מבוטלים להתראה ותיקון כל שקיעה מזערית, הנוצרת באופן טבעי. מדרכות הינן "מצרך המוני" המיועד למעברים של הקהל הרחב וכי מעצם טבען הן אינן שטח "סטרילי" וטבעי כי תמצאנה בהן בליטות או מפלסי דרך שונים, והפנתה לפסיקה בנושא [ראו לדוגמא: ע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן ואח', (1998); וע"א (מרכז) 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, (2007)].

     

15. לשיטת העירייה, לתובעת אשם מכריע לתאונה, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.

     

16. יתרה מכך, מכל התמונות שהוצגו ואף מעדותו של מר איל חכים, העד מטעם העירייה (להלן: העד חכים), עולה כי הריצוף מסביב למדרכה היה תקין לחלוטין וכי רק המכסה של בזק שקע. העירייה הפנתה לדבריו של העד איל חכים, לפיהם: במהלך השנים 2000-2010 העירייה ביצעה עבודות שיפוצים; אין כל קשר סיבתי בין העבודות שנעשו ברחוב אבן גבירול לבין התאונה דנן; עבודות אלו תואמו עם כל רשתות התקשורת, חברת החשמל, המים וכיוצא בזה; השקיעה של המכסה יכולה להיגרם בכל רגע נתון, וזאת בעקבות תזוזות קרקע או עבודות תחזוקה או תיקון של חברת בזק או חנייה של רכב על המדרכה וכיוצא בזה וכי כל הנושא של בריכות בזק והטיפול בשקיעות הם באחריות בזק בלבד, מאחר שמדובר ברכוש פרטי שלה ובמקרה שהבריכה של בזק שקועה, מודיעים לחברת בזק שתבדוק את הנושא.

     

17. העירייה מוסיפה וטוענת כי מעדותו של מר גרגורי כץ, העד מטעם בזק (להלן: העד כץ), לא ניתן ללמוד כי בזק עשתה פעולות כלשהן על מנת לתחזק את הבריכות ולפקח עליהן, ובפרט בשנים אשר קדמו לאירוע דנן ולכן, עיקר האחריות, ככל שתיקבע, היא על בזק.

     

18. העירייה טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מן הנכות הרפואית, משלא נמצאו בבדיקתה העדכנית על ידי המומחה מטעם העירייה מגבלות תנועה או כאבים.

     

19. עוד נטען, כי התובעת לא עשתה להקטנת נזקיה ואף לא עלה בידה להוכיח אותם ולכן, לשיטת העירייה אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעבר; התובעת ממשיכה לעבוד במקצועה, מאחר ונותרה לה נכות קלה ביותר וללא מוגבלות ועל כן, אין היא עתידה לסבול הפסדי שכר כלשהם ולכן, אין לפצותה בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד. לחילופין, מוצע לפצותה בפיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪ בלבד וכפועל יוצא, הפסדי פנסיה בסך של כ- 1,875 ₪; באשר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, נטען כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות של ממש וכי התובעת לא עלה בידה להוכיחו; באשר לעזרת צד ג', נטען כי התובעת לא צירפה קבלה או הוכחה כלשהי לכך שהיא קיבלה עזרה בשכר. נטען גם, כי מאחר ומדובר בנכות קלה התובעת לא נזקקה ולא תזדקק לעזרת זולתה ומשכך, היא לא זכאית לפיצוי כלשהו בראש נזק זה. בראש הנזק כאב וסבל, נטען כי פיצוי בסך של 20,000 ₪, ככל שתתקבל התביעה, הוא פיצוי הולם.

     

20. בזק מצטרפת לטענת העירייה בסיכומיה, לפיה אין מדובר ב- "מפגע" המקים חבות נזיקית. בזק מאמינה לגרסה הראשונית שמסרה התובעת בבית החולים, לפיה היא החליקה בנקודת הפיר ולא בחנות טיב טעם או במקום אחר וטוענת, כי התובעת לא נתקלה בדבר. בזק מפנה גם לפרוטוקול של הוועדה הרפואית של מנורה (שביטחה את התובעת על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות), שם נרשם כי התובעת החליקה וטוענת כי גם התובעת מאשרת כי היא לא נפלה קדימה כמצופה ממי שנתקל במשהו בעת הליכתו, אלא החליקה על גבה/עכוזה.

     

21. לשיטת בזק, הסיבה להחלקה היא מים ולכלוך שגרפו למכסה, כנטען בסיכומי התובעת וכעולה מהתמונה שצולמה בסמוך לתאונה והיא מפנה לדברי התובעת בחקירתה הנגדית. מה גם, בזק הפנתה לדבריה של העדה מטעם התובעת, לפיהם היה שם מים ולכלוך וכי המנקים שם מרכזים את הלכלוך מהמסעדות ומטיב טעם, לכיוון הרחוב.

     

22. באשר לשאלת האחריות, בזק טוענת, כי אינה אחראית להסדרי הניקיון בעיר תל-אביב וכי התובעת לא הגישה חוות דעת מקצועית, המעידה על כך כי נפל פגם במכסה הפיר. נטען גם, כי טענתה היחידה של התובעת כלפיה היא כי המכסה היה שקוע ולא מפולס עם המדרכה. לטענת בזק, העירייה היא האחראית לעניין זה, מאחר והבריכה הוכנסה לאדמה לפני הקמת המדרכה ולפני ביצוע עבודות השיפוצים. מה גם, התובעת לא העלתה טענה לפיה המכסה היה עקום. יתרה מכך, בזק טוענת כי העירייה לא דאגה לבדוק את העניין ואף לא בדקה מתי הוקם הפיר ומתי הוזז וכי העד מטעמה הודה כי, בסביבות השנים 2012-2013 הוחלפה כל המדרכה.

     

23. לא זו בלבד, בזק טוענת כי העירייה הביאה לעדות עד לא רלוונטי, שלא זכר אם המכסה היה שקוע או בולט בעת שביקר במקום ואין לו כל מושג בנוגע לנהלי הניקיון של המסעדות במקום. עוד נטען, כי העירייה לא המציאה את דו"ח הביקור של העד במקום האירוע, דבר הפועל לחובתה. מחקירתם הנגדית של העדים מטעם הנתבעות עולה כי פעמיים בוצעו תיקונים בזירה וכי תיקונים אלה לא בוצעו על ידי בזק, אלא על ידי העירייה וכי ייתכן וזה מה שהיה רשום בדו"ח, אותו מסתירה העירייה מבית המשפט.

     

24. בזק טוענת, כי במקרה דנן, התובעת הודתה כי לא הסתכלה לאן היא מהלכת, ואם הייתה מסתכלת הייתה מונעת את התאונה ולכן, צריך להשית עליה אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ- 50%.

     

25. בשאלת הנזק, בזק מצטרפת לטיעוני העירייה.

     

    דיון והכרעה

    נסיבות התאונה:

26. אקדים ואומר, כי עדותה של התובעת יצרה עליי רושם אמין ומהימן ביותר. התובעת העידה על הדברים כהווייתם, ללא מגמתיות וללא התחמקות. עדותה הייתה עקבית והגיונית. התובעת הודתה בדברים הפועלים לרעתה, דבר המלמד על אמינותה אף הוא. כך לדוגמא: התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי זו לא הפעם הראשונה שהיא עוברת במקום האירוע וכי המקום קרוב למקום המעונות, שבהם התגוררה באותה העת (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 17-11); התובעת הודתה כי לאחר האירוע היא לא פנתה לנתבעות ולא הודיעה להן על המפגע (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 10-8). יתרה מכך, התובעת ציינה בעדותה, כי לא הבחינה במפגע ואף לא שמה לב ללכלוך שכיסה אותו (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול ש' 39 ועמ' 13 ש' 4-1 וגם סעיף 5 לתצהיר התובעת).

     

27. בתצהיר עדותה הראשית כך הצהירה התובעת: "בתאריך 15.10.18, בדרכי לביתי מבית חברה עצרתי לקנות כמה דברים בחנות 'טיב טעם'. יצאתי מן החנות והתחלתי ללכת על המדרכה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. בסמוך לבית 64 ברחוב, נתקלה רגלי הימנית במכסה של חברת בזק שהיה שקוע במדרכה ומכוסה מים עם שאריות מזון ולכלוך. איבדתי את שיווי המשקל ומעדתי. בעת ההליכה לא הייתה לי כל אפשרות להבחין במפגע, הן מכיוון שהמכסה היה שקוע ולא באותו הגובה של המדרכה, והן מכיוון שכוסה כולו בשאריות מזון ומים שמנעו ממני להבחין בו [...] מאוחר יותר חברה בשם אריאל צילמה את האזור שוב [...]" (ראו: סעיפים 4, 5 ו- 7 לתצהיר התובעת). עדותה של התובעת לא הופרכה ולא נסתרה כלל בחקירתה הנגדית (ראו: עמ' 12-6 לפרוטוקול ובהמשך עמ' 15 ש' 10 ו- 11 לפרוטוקול). התובעת אישרה כי רגלה נתקלה בעת שהלכה על המכסה של בזק, וזאת בשל הפרש הגבהים בין המכסה לבין המדרכה ובשל הלכלוך והמים שכיסו את המכסה (ראו: עמ' 16 לפרוטוקול ש' 27-18).

     

28. באשר לגרסה שמסרה התובעת בבית החולים, כך השיבה היא בחקירה הנגדית: "קודם כל אני לא יודעת אם זו מילה שאני בחרתי להשתמש או הרופא שרשם את זה בחר להשתמש, אבל יכול להיות כי סיפרתי לו שזה היה רטוב." (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1 ו- 2). התובעת גם הדגישה, לא פעם ולא פעמיים, כי היא נתקלה ולא יכלה לראות במה, בגלל הלכלוך והמים שהצטברו על מכסה הפיר, וכתוצאה מכך מעדה ועיקמה את הקרסול (עמ' 15 ש' 36, עמ' 16 ש' 20-18 וש' 27, ועמ' 20 ש' 36). גרסת התובעת מאוד פשוטה ומאוד אמינה, וכל הניסיונות להציגה באופן הפוך נכשלו. התובעת שמה את רגל על מכסה הפיר, פתאום הרגישה הפרשי גובה בין המדרכה לבין המכסה, שהיה גם מכוסה לכלוך ומים, מעדה, עיקמה את הקרסול ונפלה. זו הגרסה שאמרה התובעת לאורך הדרך. זו לא הגרסה שבית המשפט "הנחה" אותה לומר. על אף שלל ניסיונות העירייה להטעות את התובעת, עדיין ניתן לבור את המוץ מהתבן ולקבוע, כי התאונה ארעה כמתואר לעיל.

     

29. לא זו אף זו, איני רואה כל סתירה, ובהחלט לא סתירה מהותית, בין הרישום במסמך הרפואי הראשון לבין הגרסה הנטענת בתביעה ובתצהיר התובעת. הצפייה שבמסמך הרפואי יירשמו מלוא פרטי האירוע ובדייקנות מופתית, היא ציפייה חסרת כל הגיון ואינה מציאותית. כל עוד שלא מופיעה ברישום סתירה מהותית ומשמעותית, פשיטא כי לא תישמע הטענה לדחיית גרסת בעל הדין על יסוד אותו רישום. בענייננו, מדובר ברישום הנמנה על אותה קטגוריה: החלקה, מעידה ברחוב, היתקלות. הדרישה כי תירשם גם סיבת ההחלקה, המעידה או ההיתקלות, כתנאי למתן אימון בעדות בעל הדין, היא דרישה חסרת שחר ואינה מציאותית.

     

30. העירייה ניסתה לבנות תיאוריה שלמה על משמעות המונח "נתקלה" וטענה כי הגרסה העובדתית שהועלתה על ידי התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית, לפיהם נטען כי "נתקלה רגלה במכסה השייך לנתבעת 2 שהיה שקוע במדרכה ומכוסה מים עם שאריות מזון, איבדה את שיווי משקלה ומעדה ארצה", היא גרסה שאינה הגיונית. לשיטת העירייה, אין זה אפשרי כי התובעת תיתקל במשהו שקוע. על מנת שרגלה תיתקל במכשול המכשול חייב להיות מוגבה או קמור או בולט מפני המדרכה ולא שקוע. האומנם? אם נעיין באתר האקדמיה ללשון העברית ניווכח לדעת, כי משמעות המונח "נתקל" (בהקשר הרלוונטי לדיוננו) היא "נפגע (במכשול)". על פי "מילוג" המונח נתקל היא "התנגש בשוגג בדבר מה". במילון אבן שושן המונח מוגדר כ"נפגע ממכשול בדרכו". כך, שמבחינה לשונית, אין כל ביסוס לטענת העירייה.

     

31. עדותה של התובעת לא רק שיצרה עלי רושם אמין. היא גם נתמכה בעדויות שיפורטו להלן.

     

32. התובעת צירפה תמונה אשר צולמה בסמוך לאחר התרחשות האירוע ושממנה ניתן להבחין בקיומו של מפגע במדרכה (ראו: מוצג ת/3). באשר לטענת העירייה, לפיה התובעת לא הצליחה להוכיח כי התמונות שברשותה צולמו ביום האירוע ובמקום האירוע, אין לי אלא להפנות לעדותו של העד חכים, מטעמה של העירייה עצמה, שביקר במקום האירוע בסמוך להתרחשות האירוע, רשם דו"ח מסודר, חוות דעת בנושא, ואף צילם תמונות של המקום ומסר את הכל לשירות המשפטי, ליחידה לניהול סיכונים (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 39-26 ועמ' 36 ש' 13-6). לפי עדותו, ממה שזכור לו, המדרכה במקום האירוע הייתה תקינה והמכסה של בזק היה "מעט שקוע או בולט" (עמ' 36 ש' 36-34). לעד חכים הוצגה התמונה שצולמה על ידי גב' פנחס (מוצג ת/2) והוא אישר כי מדובר באותו המקום, זיהה את מכסה בזק השקוע ואישר כי כך היה המצב ביום שביקר (עמ' 38 ש' 33-26 ועמ' 39 ש' 3-1).

     

33. יתרה מכך, באותו מסמך שחרור מבית החולים איכילוב, היינו העדות הראשונית, רשום כי התובעת החליקה ביציאה מהחנות טיב טעם (ראו: המסמך בעמ' 9 לנספחי כתב התביעה); כאמור, בתצהיר התובעת (סעיף 4) רשום כי האירוע התרחש לאחר שיצאה מחנות טיב טעם בסמוך לבית 64, ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כשהייתה בדרך לביתה לאחר שעזבה את בית חברתה, גב' פנחס; לפי עדותה הראשית של התובעת, היא נפלה בסביבות השעה 7:00 בבוקר ובתצהיר חברתה של התובעת (להלן: העדה פנחס) נמסר כי חצי שעה בערך לאחר שנפרדו, התובעת התקשרה אליה וסיפרה לה כי היא נפלה ברחוב אבן גבירול. בחקירתה הנגדית מסרה העדה פנחס כי באזור המדובר יש רק בור אחד. עדותה של הגב' פנחס יצרה עלי רושם אמין אף היא.

     

34. מהמקובץ לעיל, ומשלא עלה בידי הנתבעות לסתור ולהפריך את גרסת התובעת, אני מקבלת את גרסתה, לפיה עת צעדה על המדרכה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, דרכה על מכסה בזק שהיה שקוע ומכוסה מים ולכלוך וכתוצאה מכך היא מעדה, סובבה את הקרסול ונפלה.

     

    שאלת האחריות:

    אחריות העירייה

35. הלכה פסוקה היא, כי "לצורך הטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומם של ארבעה יסודות: חובת זהירות שחב הנתבע-המזיק כלפי התובע-הניזוק ביחס לאירוע מושא התביעה; הפרת חובה זו בהתרשלות על ידי הנתבע; קיומו של נזק לתובע; וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.". באשר לשאלת קיומה של חובת זהירות במקרה מסוים, "הרי שזו תוכרע בחיוב אם יינתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה ממעשהו או מחדלו ייגרם לתובע הנזק הנדון; והאם הנתבע חייב היה לצפות זאת. בעוד השאלה הראשונה מוכרעת במישור הפיזי – טכני, השאלה השנייה היא נורמטיבית ומוכרעת בעיקרה לפי שיקולי מדיניות משפטית ... עם שיקולים אלה נמנים הן שיקולים נזיקיים מסורתיים, אשר קשורים בעיקרון ה"שכנוּת", הן שיקולים רחבים יותר..." [ראו: ע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית (8.6.2023) פסקאות 24-25 בפסק דינה של כב' השופטת יעל וילר].

     

36. חובת הזהירות מורכבת מחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית עניינה בשאלה, "אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות – כלומר צריך לצפות את הנזק – כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות – כלומר צריך לצפות – כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה". ודוק: "קיומה של חובת הזהירות המושגית הוא תנאי הכרחי לאחריות העירייה, אך לא מספיק. "עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל את עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל את עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני" ..." [ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר (14.7.1983)].

     

37. לא ייתכן כל חולק, כי עירייה חבה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור המשתמשים ברחובותיה ומדרכותיה, וזאת מכוח היותה בעלת המקרקעין, המחזיקה בהם והאחראית על תקינותם מכוח הוראת סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) [מבלי למצות ולצורכי ההמחשה בלבד: ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)].

     

38. בעניינו אף קיימת חובת זהירות קונקרטית. שכן, עיריית תל-אביב הייתה צריכה לצפות את נזקה של התובעת, הן במישור "הטכני" והן במישור "הנורמטיבי". מדובר במפגע לא חדש ולא ארעי ותעיד על כך צורתו. טענת העירייה כי ייתכן והמפגע נוצר באותו רגע לא הוכחה כדבעי, וכאמור, צורת המפגע תומכת יותר במסקנה כי מדובר במפגע לא חדש. המפגע ממוקם במדרכה המשרתת את תושבי ומבקרי השכונה. הנזק לגוף כתוצאה מההיתקלות באותו מפגע הוא רב ועל העירייה היה לצפות את התרחשותו היה ולא תפעל כראוי. לא זו אף זו, אף אם העירייה לא ידעה בפועל ולא צפתה בפועל כל נזק מהמפגע במדרכה, הדבר אינו משנה, שכן השאלה הרלבנטית היא אם היה עליה לצפות, ולשאלה זו כבר ענינו בחיוב. שיקולי מדיניות משפטית תומכים אף הם בהטלת אחריות נזיקית בגין המפגע הנדון. שכן, בהתאם למקרה, נסיבותיו ועל-פי התרשמותי הכוללת, המביאה בחשבון, בין היתר, את טיב המפגע, תוחלת הסיכון ואפשרויות מניעתו, פשיטא שלא ייתכנו שיקולי מדיניות שיצדיקו אי הטלת אחריות במקרה דנן.

     

39. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות ת/2 ו- ת/3, שוכנעתי כי מדובר במפגע רשלני המקים אחריות על העירייה. ניתן לראות בבירור כי מדובר במכשול שיצר סיכון בלתי סביר וצפוי, או למצער, ניתן לצפייה. אכן, בפסיקתנו נקבע זה מכבר כי מדרכות אינן "משטח סטרילי"; אינן "מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס"; טבעי שיהיו בהן בליטות וסדקים; ואין לייחס לעירייה חובת זהירות קונקרטית במקרה של סיכונים סבירים. אולם, לא כל סטייה ממודל "היושר המתמטי של פני המפלס" נחשבת לסיכון סביר, הפוטר את העירייה מחובת הזהירות הקונקרטית כלפי הניזוק, וכדברי כב' השופט אוקון ב- ת"א 87279/96 נעמה סרי נ' עיריית חולון, (1998): "עצם העובדה כי הדרך אינה "מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של מפלס" אינה אומרת כי כל סטייה ממודל כזה היא מותרת. אמת המידה שנקבעה בפרשת ג'ני כהן לא נועדה לאפשר לרשויות המקומיות ויתר המחזיקים בדרכים להתפרק מאחריותם למצבם של הדרכים. ניתן להבחין בין קבוצות שונות של סיכונים.".

     

40. לא מצאתי כי המפגע בענייננו דומה, ולוּ בדוחק, לכוונת בית המשפט בפרשת כהן ואף לא לכוונת בית המשפט בפרשת כרמלה. כאמור, בנדון דידן, ניתן לראות בבירור כי מדובר במכשול שיצר סיכון בלתי סביר, וכל עירייה סבירה הייתה צופה אותו או צריכה לצפותו. בתמונה (ת/3) רואים את המכסה השקוע שעליו הצטברו מים ולכלוך. קשה להלום קביעה לפיה סיכון מעין זה, עם הפרש הגבהים בין המכסה של בזק למדרכה, נחשב לסיכון טבעי או סביר במדרכה המיועדת לשימוש הציבור.

     

41. לא זו בלבד, ההבדלים המשתקפים מהתמונות, בכל הקשור לתיקון המסגרת מסביב למכסה בזק, יש בהם כדי לתמוך בטענת התובעת, לפיה בוצעו שינויים שם וכי המצב בעת התרחשות התאונה היה חמור יותר. יש לציין, כי גם העד חכים אישר כי ישנם הבדלים בין התמונות שהוצגו בפניו בחקירה הנגדית, היינו תמונה ת/2 (שצולמה בסמוך לאירוע, עובר לתיקונים) ותמונות נ/3 ו- ת/5 (שצולמו לאחר התיקונים), בכל הקשור לתיקוני המסגרת, ואישר גם כי מדובר באותו המקום בשלוש התמונות (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 6-4, ש' 26-24 וש' 35-30, וגם עמ' 45 ש' 4-3). העד כץ אישר אף הוא כי "יש בעיה" בתמונה שסומנה ת/2 וכי במקרה כזה, צריך להודיע למוקד של בזק (עמ' 68 לפרוטוקול ש' 15-13 וש' 18). בהמשך חקירתו, אישר העד כץ כי הבחין הוא בתיקונים המשתקפים מהתמונה נ/3 (ראו: עמ' 69 ש' 3-1).

     

42. לא זו אף זו, כעולה מעדותה של העדה פנחס, התמונה שצורפה לתצהירה צולמה כחודש לאחר האירוע (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 22-18) מכאן, ובהמשך לעדותו של חכים, שאישר כי התמונות (ת/2 ו- ת/3) משקפות את המצב נכון ליום האירוע, ניתן להסיק, כי במשך כחודש לאחר האירוע המפגע היה עדיין קיים והעירייה לא דאגה לסלקו, לתקנו, או לנקוט בכל אמצעי סביר אחר למניעת הנזק.

     

43. העד חכים הוסיף ומסר, כי אם מתגלה מפגע מסוכן על ידי מי מעובדי העירייה, העירייה מגדרת או חוסמת את אזור המפגע, גם אם הטיפול במפגע הוא באחריות בזק (עמ' 49 לפרוטוקול ש' 27-17) העד חכים לא נימק כיצד עובדי העירייה שביקרו או אמורים לבקר במקום ממילא (עובדי הניקיון והפקחים) לא דיווחו על המפגע, שהוא בעצמו אישר כי כן היה מדווח עליו. העד חכים לא הסביר מתי הייתה הפעם האחרונה שמי מעובדי מחלקת ההנדסה ביקרו במקום כדי לוודא תקינותו ותנאי תחזוקתו.

     

44. באשר לטענת התובעת, לפיה הצטברו מים ולכלוך על המכסה השקוע, כפי שמשתקף מהתמונה ת/3 שצולמה ביום האירוע, העירייה טענה כי מבדיקה שנעשתה, עולה כי בשנה שקדמה לאירוע וגם חודש לאחר מכן, לא נתקבלה תלונה כלשהי על לכלוך חריג (סעיף 50 לסיכומי העירייה). טענה זו טעונה הוכחה היא והעירייה לא טרחה להגיש ראייה כלשהי מהמוקד העירוני על מנת להוכיחה.

     

45. העד חכים מסר, כי מדו"ח ביקורת טיאוט, שנערך ביום האירוע, עולה כי אזור שבו התרחש האירוע דנן נבדק שלוש פעמים, בוקר, צהריים וערב, ונמצא תקין (ראו: סעיף 10 לתצהיר). הדו"ח הנ"ל צורף למוצגי העירייה וממנו עולה, כי הביקורת הראשונה ברחוב אבן גבירול התחילה בשעה 6:00 והסתיימה בשעה 7:30 (ראו: עמ' 90 בתיק המוצגים מטעם העירייה). העד אייל חכים מסר בעדותו, כי המטאטאים יכולים להגיע לאזור האירוע גם בשעה מאוחרת יותר, היות ומדובר במטאטא ידני (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 39-36). כאמור, התובעת מסרה בעדותה, כי האירוע התרחש בסביבות השעה 7:00 בבוקר (עמ' 3 ש' 37-32). בהינתן עדותו של חכים, הרי שלא ניתן לשלול כי עובדי הניקיון הגיעו לאזור האירוע לאחר השעה 7:00.

     

46. אף אם אצא מתוך הנחה כי העירייה נקטה בכל האמצעים הסבירים מבחינת עבודות הניקיון במדרכה, עדיין היא לא נקטה בכל האמצעים הסבירים לסילוק הפרש הגבהים בין המכסה למדרכה, היינו אם העירייה הייתה דואגת לסלק את המפגע, המים והלכלוך לא היו מצטברים על המכסה ולכן, מחדלה של העירייה הוא זה שגרם להצטברות המים והלכלוך. העד חכים אישר, כי אם הוא היה מבחין במצב כזה, היינו מים ולכלוך שהצטברו על המכסה, היה מדווח למוקד העירייה על כך שיש "בעייתיות מסוימת" (עמ' 46 לפרוטוקול ש' 12-10, ובהמשך ש' 28-18).

     

47. טענת העירייה, לפיה לא יעלה על הדעת כי העירייה כגוף ציבורי תידרש להוציא משאבים רבים וסכומים לא מבוטלים של כסף להתראה ולתיקון כל שקיעה מזערית, הנוצרת באופן טבעי בכל מקום שעובר בו הקהל הרחב (סעיף 44 לסיכומי העירייה), הועלתה באופן פשטני וללא כל הוכחה. יתרה מכך, דומה כי לסילוק המפגע הנדון לא נדרשות פעולות המחייבות תקציב מיוחד או תקציב המכניס את העירייה לחדלות פירעון. כל מה שנדרש זה ביצוע נכון והדרכה נכונה לעובדי העירייה, שממילא מבקרים באותו מקום כמעט באופן יומיומי ובתדירות לא מבוטלת. כך למשל, אם עובדי הניקיון ביקרו באותה מדרכה שלוש פעמים ביום, הכיצד לא דיווחו על אותו מפגע ומדוע לא תודרכו לדווח על אותו מפגע. אם פקחי התנועה מבקרים באותו מקום באופן יומיומי, כל מה שנדרש זה להדריכם לשים לב למפגעים ברחובות ובמדרכות ולדווח עליהם לעירייה. באשר לעלות התיקו עצמה, הרי בסופו של יום המפגע תוקן ולא הוכח כי עלות תיקונו עלתה על התועלת מהתיקון.

     

48. לאור כל האמור לעיל, ומשהותר המפגע ללא תיקון, דומה כי העירייה התרשלה במילוי חובת הזהירות המוטלת עליה. הפרה זו גרמה לנזקי התובעת, שצפוי היה כי ייגרמו כתוצאה מהפרת החובה כאמור. על כן, העירייה חייבת לפצות את התובעת על אותם נזקים.

     

    אחריות חברת בזק

49. העד כץ ציין, כי אם היה עובר ברחוב אבן גבירול ומבחין שיש "גוף" של בזק שהוא מגודר, אז הוא היה מדווח על זה ולאחר מכן, "אנשים" בודקים את הנושא. העד ציין גם, כי אינו עוצר ובודק שהכל בסדר, אלא תוך כדי נסיעה מסתכל אם יש מפגע.

     

50. מה גם, העד אישר בעדותו כי יש בעיה בתמונה שסומנה ת/2 וציין, כי במקרה כזה הוא היה מדווח למוקד על כך שיש מפגע בטיחותי. העד המשיך והסביר כי "ברגע, ברגע שאני מודיע למוקד ומוקד מעביר את פניה אלי, יש 10 אנשים במחלקה, מישהו, אחד מאתנו מגיע, לא קודם כל זה, הקריאה הולכת לאנשים, למחלקת תשתיות [...], במחלקת תשתיות עובדים אנשי שטח, שהם, זה, זה התפקיד שלהם להגיע למקום, לבדוק אם באמת קיים מטרד, מפגע ושאר הדברים שכן מסוכנים, באותו רגע באותו רגע זה עובר למחלקת פיקוח, שאני כבר מגיע למקום, אני מקבל קריאה, אני מגיע למקום ביחד עם הצוות, מגדרים את המקום, עושים התאמת מסגרת, אם זה מסוכן למראה, לפני הקרקע, מסדרים את זה, כמובן, מודיעים לעירייה שאנחנו מבצעים עבודות ויוצאים מהמקום ברגע שזה מסודר." (עמ' 68 לפרוטוקול).

     

51. מהמקובץ לעיל אנו למדים, כי בזק לא פיקחה על התשתיות שלה ולא עשתה בדיקות יזומות על מנת לעמוד על תקינותן.

     

52. יתרה מכך, העד כץ אשר, כי התיקונים שנראים בתמונה נ/3, אלה תיקונים שלא נעשו על ידי בזק (עמ' 68-9 ש' 1-5). לדבריו, מהבדיקות שנעשו במערכת, עלה כי לא היו קריאות בתקופת התרחשות האירוע על קיומו של מפגע באזור.

     

53. העד כץ נשאל האם ידוע לו מי הגורם האחראי על תיקון המסגרת שבתמונה ת/2 (נזכיר כי התמונה משקפת את המפגע נשוא התביעה), והוא השיב כי "המסגרת הזאת זה בלת"ם, זה בלתי צפויות, [...] ברגע שיהיה בלת"ם, שיש מפגע, זה בזק." (עמ' 71 לפרוטוקול ש' 18-16).

     

54. עוד מסר העד כץ, כי מהבדיקה עלה כי המכסה של הפיר הוכנס לאדמה לפני הקמת המדרכה וכי לאחר שהוכנס, העירייה ביצעה עבודות ברחוב אבן גבירול והחליפה את כל המדרכות (עמ' 69 לפרוטוקול ש' 33-19).

     

55. העד חכים אישר כי בוצעו עבודות ברחוב דנן, אך טען כי אין כל קשר בין העבודות האלו לבין המפגע הנטען.

     

56. יש לציין, כי מעדויותיהם של חכים וכץ עלה, כי בשנים 2000-2010 העירייה ביצעה עבודות תשתיות ושיפוצים באזור התאונה, כולל במדרכה הנדונה (סעיף 7 לתצהיר העד חכים; סעיף 6 לתצהיר העד כץ; עמ' 46 לפרוטוקול ש' 35-38 ועמ' 69 ש' 26-33). לא ברור באיזו שנה בוצעו העבודות במדרכה עצמה. העד חכים מסר כי בתקופת השיפוצים הנ"ל הוחלפו הרצפות ברחוב אבן גבירול (עמ' 47 ש' 4-5).

     

57. עליי לציין, כי לא הוכח מה הקשר בין אותן עבודות, שבוצעו בין השנים 2000 עד 2010, לבין המפגע. אף אם אצא מתוך הנחה כי העבודות במדרכה הנדונה בוצעו בשנת 2010, ולא קודם לכך, עדין חלף פרק זמן רב עד התאונה (כשמונה שנים לכל הפחות), וסבורני כי עדותו של חכים בהקשר זה, לפיה אין כל קשר סיבתי בין העבודות שנעשו באותה העת ברחוב, לבין האירוע דנן וייתכן כי המפגע נוצר "כתוצאה מהחיים" (ראו: סעיף 7 לתצהיר העד וגם עמ' 47 ש' 16-20), היא סבירה יותר בנסיבות.

     

58. מה גם, העד מטעם בזק אישר, כי ברגע שמתבצעות עבודות תשתית יש פיקוח שוטף ותיאום הנדסי בין העירייה לבין בזק, המפקח מטעם בזק מגיע לשטח פעם בשלושה ימים לערך ואם נוצר מצב שהמסגרת של בזק נשברת על ידי מי מטעם העירייה, אז מחליפים אותה ובזק מפקחת ועוקבת אחרי התיקון (עמ' 70 לפרוטוקול ש' 31-34 ועמ' 72 ש' 11-23). העד מסר גם, כי אינו זוכר מי היה המפקח בתקופה שהעירייה ביצעה עבודות ברחוב אבן גבירול (עמ' 74 ש' 7-9). מדברי העד הנ"ל, ובהעדר ראייה כלשהי מטעם בזק בנושא, לא ניתן לקבוע בוודאות כי מפקח מטעמה נכח במקום האירוע בעת ביצוע העבודות. כלומר, גם אם נצא מנקודת הנחה, כי המפגע נוצר כתוצאה מהעבודות שבוצעות בין השנים 2000-2010 על ידי העירייה, בזק לא הוכיחה כי מי מטעמה נכח במקום ועקב אחרי תיקון המפגע שנוצר ובכך, גם בזק לא מילאה את חובתה כנדרש.

     

59. משלא הפעילה בזק מנגנון בקרה ופיקוח לאיתור תקלות בתשתיותיה, דומה כי גם היא הפרה בכך את חובתה לדאוג לתקינות התשתיות ולסילוק כל סכנה הצפויה מאי תקינתן.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעות, בינן לבין עצמן

60. הלכה פסוקה היא כי"החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים ... החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים ... או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית ..." [ראו: 7008/09ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' מוסבאח עבד אלקאדר,(7.9.2010) פסקה 40].

     

61. בהתחשב בזהויות המעוולים, עירייה (עליה מוטלת חובת זהירות רחבה ומשמעותית לדאוג לביטחון ציבור המשתמשים במדרכותיה) אל מול בזק (עליה מוטלת החובה למניעת נזק כתוצאה מסכנה הנוצרת מתשתיותיה); בתחשב בהפרות החובות של כל אחת מהמעוולות והעלות הנדרשת מכל מעוולת למניעת הנזק אל מול התועלת במניעת הנזק (לעירייה יידרשו פחות עלויות מאשר לבזק כדי לעמוד על תקינות המדרכות והתשתיות של בזק עצמה); בהתחשב בסיבה המכרעת שהביאה לגרימת הנזק (מים ולכלוך שהצטברו על מכסה הפיר השייך לבזק כתוצאה מהפרשי הגובה בין המדרכה לבין המכסה, כאשר הסיבה לשקיעת המכסה נעוצה לרוב בשחיקה); ומשיקולי מדיניות משפטית ראויה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לחייב את העירייה ב- 80% מהנזק ואת בזק ב- 20%.

     

    שאלת האשם התורם

62. "בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [37], בעמ' 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק [38], בעמ' 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [39], בעמ' 438; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה [40], בעמ' 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי [41]). לעניין זה "...יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים..." (ע"א 741/83 הנ"ל [18], בעמ' 273. ראו גם: ע"א 526/64 "זחליל" בע"מ נ' פנחס [42], בעמ' 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה [43], בעמ' 424; אנגלרד דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 272)." [ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), עמ' 21].

     

63. כעולה מעדותה התובעת, היא צעדה במדרכה באור יום (בשעה 07:00 בערך) במדרכה הסמוכה לביתה. התובעת התגוררה ברחוב, הכירה את המקום ואף נהגה לעבור באותה מדרכה עוד מלפני התאונה (עמ' 5 ש' 17-14). לא זו אף זו, המפגע לא היה סמוי, הגם שאינו גדול או בולט במיוחד. התובעת יכולה הייתה לצעוד בזהירות רבה יותר, לשים לב למפגע ולהימנע מנפילה. אולם, התובעת הודתה כי היא לא שמה לב ללכלוך ואם הייתה שמה לב, לא הייתה דורכת בכוונה בתוך זה (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול ש' 36-39).

     

64. בהתחשב במכלול הנתונים ובשים לב לגילה של התובעת; למיקומו של המפגע; למידת בולטותו; ולשעת התאונה, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

     

    שאלת הנזק, הנכות הרפואית, התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות:

65. כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת בקרסול רגל ימין ונגרם לה שבר בפטישון חיצוני, שהצריך קיבוע בחבישה אלסטית. התובעת גם סבלה מקרע במערכת הרצועות המייצבת של הקרסול: ברצועה הפנימית ה- ATFL ( Anterior Talofibular Ligament ); וברצועה הצידית ה- CFL ( Calcaneofibular Ligament). התובעת הייתה במעקב רפואי אורתופדי ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה (ראו: תיק המוצגים של התובעת).

     

66. הצדדים הסכימו להעמיד את שיעור הנכות הרפואית הצמיתה, שנותרה אצל התובעת עקב התאונה, על שיעור של 5% (ראו: החלטה מיום 3.3.21).

     

67. "ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים חולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [פורסם בנבו] בפסקה 8 (25.7.2010))." [ראו: ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (2015)].

     

68. בנדון דידן, לאחר שעיינתי בחומר הרפואי ובתלושי השכר, ולאור עדות התובעת עצמה, שוכנעתי כי התובעת מסוגלת כיום לעבוד כאחות במשרה מלאה, בכפוף למגבלה מסוימת: להימנע מעמידה ממושכת של שעות רבות ולאפשר הפסקות מפעם לפעם. מגבלה זו מתיישבת עם פגיעתה של התובעת (ברצועות המייצבות בקרסול) ועם סוג עבודתה (עבודה הדורשת מאמצים פיזיים רבים, ובעיקר עמידה, הליכות, טיפול בחולים ועוד). עלי להבהיר עוד, כי מגבלה זו שווה לשיעור הנכות הרפואית הצמיתה ואינה עולה עליה. נכון הדבר, כי שכרה של התובעת כיום ומאז שחזרה לעבודתה לאחר התאונה נמוך בהרבה ממה שהשתכרה היא לפני התאונה. ברם, בהינתן שיעור הנכות הרפואית הצמיתה (נכות נמוכה יחסית) לא שוכנעתי כי יש לייחס מלוא ההפסד למלוא התקופה לפגיעה מהתאונה. כאמור, בענייננו, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה משקף נכונה את שיעור הפגיעה העתידית בשכר ובכושר השתכרותה של התובעת.

     

69. באשר לעבר, ועל יסוד התיעוד הרפואי הקיים, ובהתחשב בטיב הפגיעה, בתקופת ההחלמה ובנתוני השתכרותה, שוכנעתי כי התובעת הייתה באי כושר מלא עד ליום 31.10.2019. לאחר מכן, והחל מיום 1.11.2019 דרגת אי הכושר עמדה על 40%, וזאת עד ליום 31.1.2020. בהקשר זה ראוי גם להפנות לסיכום ביקור רפואי מבית חולים איכילוב, מיום 14.2.19, לפיו הומלץ לתובעת לחזור לפעילות מלאה באופן הדרגתי. ראוי להפנות גם לאישור המעסיק, ביה"ח איכילוב מנובמבר 2019, לפיו התובעת עובדת ב- 40% משרה וכן לתיעוד הרפואי המלמד על המשך קיומן של המגבלות התפקודיות אצל התובעת נכון למועדים כאמור.

     

70. לאור האמור, להלן הפיצוי המגיע לתובעת:

     

    • נזק לא ממוני (כאב וסבל): בהתחשב במכלול הנתונים: גיל התובעת, תקופת ההחלמה, הליכה עם קביים לתקופה מסוימת, מהות הטיפול שניתן, שיעור וטיב הנכות הרפואית, נסיבות הפגיעה וחומרתה, אני קובעת כי, בראש נזק זה התובעת זכאית לפיצוי בסך של 40,000 ₪.

       

    • הפסדי שכר לעבר: שכרה של התובעת ערב התאונה עמד על סך של 15,134 ₪. סכום זה מוצמד להיום = 16,972 ₪. על כן, בגין התקופה מיום 15.10.2018 עד 31.10.2019, התובעת זכאית לפיצוי בסך 212,150 ₪ בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה (מיום 22.6.2019) עד היום, ובסה"כ = 220,582 ₪.

      לתקופה שמיום 1.11.2019 עד 31.1.2020, התובע זכאית לפיצוי חלקי, לפי 40% משכרה ערב התאונה והמוצמד להיום. היינו, לפיצוי בסך 20,366 ₪ בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה (15.12.2019) ועד היום, ובסה"כ = 21,124 ₪.

      מיום 1.2.2020 ועד היום, התובעת זכאית לפיצוי בסך של, וזאת לפי החישוב הבא: 16,972 ₪ x 5% x 51 חודשים = 43,279 ₪.

       

    • הפסדי שכר לעתיד: בראש נזק זה התובעת זכאית לפיצוי בסך של, המחושב כדלקמן: 16,972 ₪ x 5% x 216.4590 (מקדם היוון עד גיל 67) = 183,687 ₪.

       

    • הפסדי פנסיה: התובעת זכאית לפיצוי בשיעור 12.5% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד. על כן, אני פוסקת לה בראש נזק זה סך של 58,584 ₪.

       

    • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: התובעת טענה בסיכומיה כי כתוצאה מהפגיעה בקרסול, התקשתה היא בתפקודה וכי פגיעה מסוג זה תאלץ אותה להיעזר בצד ג' אף בעתיד, בין אם בעבודות הבית השונות וגם בעריכת קניות, ככל שיחלפו השנים (ראו: עמ' 9 לסיכומי התובעת). חברתה של התובעת, העדה פנחס, מסרה כי הואיל והתובעת התגוררה לבד, העדה סייעה לה בתקופה שלאחר התאונה וכמיטב יכולתה. היא סייעה בעריכת קניות ובסחיבת דברים כבדים לביתה (ראו: סעיף 7 לתצהיר). התובעת לא טענה כי ניתנה לה עזרה בשכר. גם העדה פנחס לא טענה כי העזרה שניתנה לתובעת הייתה תמורת תשלום כלשהו או הבטחה לתשלום עתידי. על פניו, דומה כי העזרה שניתנה לתובעת אינה מסוג העזרה המצדיקה פסיקת פיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת לעבר. האפשרות כי התובעת תזדקק לעזרת זולתה בעתיד בגין הנכות שנותרה לה (נכות נמוכה יחסית) היא ספקולטיבית ממש, ולכן לא ראיתי לפסוק לה כל פיצוי בראש נזק זה.

       

    • הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה: אין חולק כי הטיפולים נכללים בסל השירותים, כך שלכל היותר התובעת נשאה אך ורק בעלויות ההשתתפות העצמית בגין הטיפולים. אמת הדבר גם, כי התובעת לא הציגה קבלות כלשהן להוכחת ראש נזק זה. יחד עם זאת, ברור כי התובעת נזקקה לנסיעות לטיפולים. חלק מהטיפולים (המעקב) נעשו בבית חולים איכילוב, שממוקם קרוב למקום מגוריה של התובעת. בגין הוצאותיה אלו אני פוסקת לתובעת סכום, המוערך בדרך אומדנא, בסך של 3,000 ₪.

       

71. מסך נזקיה הנ"ל של התובעת, יש להפחית 30% בגין אשמה התורם. כך, שהיתרה לפיצוי עומדת על סך של 399,000 ₪ (סכום עגול).

     

    לסיכום

72. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת פיצויים בסך של 399,000 ₪, בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 715 ₪ בגין אגרת פתיחה.

     

73. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

     

    ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"ד, 24 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.