פלוני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

עניינה של התביעה הוא עתירה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"), בעטין של שתי תאונות דרכים שאירעו לתובע.

התאונה הראשונה אירעה ביום 9.11.2009 בהיותו של התובע נוסע ברכב שהיה נהוג על-ידי הנתבע 2 (להלן: "התאונה הראשונה"). התאונה השנייה אירעה ביום 21.1.2013 עת נהג התובע באופנוע (להלן: "התאונה השנייה"). הנתבעת 1 ביטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה את רכבו של הנתבע 2 בביטוח חובה, והנתבעת 3 ביטחה כאמור את האופנוע.

המחלוקת המרכזית בתיק היא אומדן נזקי התובע עקב פגיעותיו בשתי התאונות דלעיל.

תמצית טענות התובע

התובע - יליד שנת 1992 (בן כ- 26.5 כיום) - טוען בין השאר, כי כתוצאה מהתאונה הראשונה (עת היה בן 17) נפגע בגופו, בעיקר סבל משבר בצוואר ועלה חשד לשבר בכף יד שמאל. התובע טופל בבית החולים בירושלים, ידו גובסה והוא שוחרר תוך המלצה להמשך מעקב רפואי, מנוחה וטיפולי פיזיותרפיה.

כתוצאה מהתאונה השנייה (עת היה כבן 20), נפגע התובע באופן קשה בגופו. בעיקר הוא סבל משברים בפנים (ריסוק של הלסת ושברים בשיניים), שבר בכתף השמאלית וריסוק קרסול רגל שמאל. התובע פונה באמבולנס לבית החולים בירושלים, שם נותַח בלסת ואושפַּז למשך שמונה ימים; שן מספר 46 נעקרה ופיו של התובע קובַּע באמצעות מלתעות; השברים בקרסול שוחזרו וקובּעו באמצעות גבס. התובע שוחרר מבית החולים כשהוא היה מרותק לכיסא גלגלים ולא היה מסוגל לאכול מזון מוצק, התקשה בדיבור והיה זקוק לעזרה מוגברת של אחרים.

מאז שתי התאונות, סובל התובע מכאבים בכל חלקי גופו אשר מקשים עליו בחיי היום-יום ובתפקודו בכלל, ולכן גם נפגע כושר השתכרותו באופן משמעותי על אף גילו הצעיר והשאיפות שלו להתקדם בעיסוקו ובחיים.

תמצית טענות הנתבעים

הנתבעת 1 טוענת בין השאר, כי התאונה הראשונה היא תאונה קלה מאוד, שלא נגרם בגללה כל נזק לתובע, ואין השפעה של הנכות שמיוחסת לתאונה זו על תפקודו, לכן יש לפצות את התובע בגין תאונה זו, רק בגין הנזק הלא-ממוני.

הנתבעת 3 טוענת בין השאר, כי ביחס לתאונה השנייה - שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כתאונת עבודה - האדיר התובע את אומדן נזקיו. לטענתה, לנכויות שנקבעו לתובע אין השפעות תפקודיות כנטען על-ידו, ואומדן נזקיו מתבסס על הנחות משפטיות שגויות ותחשיבו מופרז.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגשו תצהיר עדות ראשית שלו, של בת-זוגו (להלן: "בת-הזוג"), של חברו מר י.מ. (להלן: "החבר"), של עובד שעבד אתו בשליחויות מר ח.ד. (להלן: "העובד"). כמו כן, הוגשה חוות דעת של מר מ. קצין ביחס להוצאות הניידות של התובע (להלן: "מר קצין") וגם חוות דעת של מר י. זימון לעניין ריבית ההיוון (להלן: "מר זימון"). כל העדים העידו במשפט.

מטעם הנתבעת 3 הוגש עותק של תיק המל"ל.

דיון והכרעה

לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק, לאחר ששמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן, וכן לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, מוערך בזאת אומדן נזקי התובע בגין שתי התאונות, כפי שיפורט להלן.

הנכות הרפואית

לבחינת מצבו הרפואי של התובע, מונו בהליך דנן מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בארבעה תחומים: אורתופדיה (פרופ' ע. פייזר); כירורגיית פה ולסת (פרופ' ש. טייכר); פסיכיאטריה (ד"ר י. ששון) ותחום אף-אוזן-גרון (אא"ג) (ד"ר י. גורביץ).

בתחום האורתופדיה

כעולה מחוות דעתו של האורתופד, מיום 10.7.2015, בבדיקת התובע מיום 12.2.2015, לא הצליח התובע להפריד בין התלונות מן התאונה הראשונה או השנייה. לטענתו, מאז התאונות, קשה לו עם התנועות בצוואר, מרגיש שהראש כבד וכתף שמאל כואבת. עוד התלונן התובע לפני המומחה, כי הוא סובל מכאבים בגב התחתון, הן בעבודה הן בשינה, וגם סובל מכאבים בכף הרגל השמאלית, וכי הליכה גורמת לה נפיחות רבה. על כן, התובע מתקשה בביצוע קניות, ובזמן הלימודים הוא נאלץ לקום כדי להתהלך.

בחוות דעתו הרפואית, ציין האורתופד כי בבדיקתו, בין השאר: התובע נמצא מתהלך ללא צליעה וללא שימוש באמצעי עזר; תנועות הצוואר מוגבלות במידה מזערית; תנועות הכתפיים מלאות וסימטריות; תנועת הקרסול 'באינברסיה', 'ואיברסיה' בכף רגל שמאל מוגבלת. כך גם בתנועות 'סובטלריות' נמצאה הגבלה משמאל.

האורתופד קבע כי כתוצאה מהתאונה הראשונה, נותרה אצל התובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלה מזערית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, זאת לפי סעיף 37(5)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

כמו כן, כתוצאה מהתאונה השנייה, נותרה אצל התובע נכות בשיעור 5% בגין הגבלה תפקודית מזערית לאחר שבר בכתף שמאל בעצם הסקפולה שהתחבר אך הותיר הגבלה כאמור שמתבטאת בכאב וקושי בקצות תנועת הכתף, כל זאת לפי מחצית שיעור הנכות הקבועה בסעיף 35(1)(ב) בתקנות המל"ל.

עוד מצא המומחה כי נותרה אצל התובע נכות צמיתה עקב התאונה השנייה בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועות הקרסול השמאלי והמפרק לאחר שבר מרוסק באספקט התחתון, במחצית בין סעיף 35(1)(ב) לסעיף 35(1)(ג) בתקנות המל"ל.

בתחום כירורגיית פה ולסת

המומחה נתן את חוות דעתו ביום 16.6.2015. בבדיקתו מיום 12.2.2014, התלונן התובע כי מאז התאונה הוא סובל מחוסר תחושה בשפה התחתונה ובעור הסנטר בצד שמאל, סובל מקושי מלווה בכאבים בפתיחת הפה, נמנע מלעיסה בצד שמאל עקב כאבים וכי שן בצד ימין של הלסת התחתונה נשברה.

המומחה ציין בחוות דעתו כי בבדיקת התובע, בין השאר, קיימת סימטריה תקינה של הפנים, פתיחת פה מקסימלית של 25 מ"מ עם הגבלה בתנועות הלסת התחתונה לצדדים, מלווים בכאבים למגע בזווית הלסת בצד שמאל. בבדיקה נוירולוגית לפגיעה בסעיף ה- INFERIOR ALVEOLAR בצד שמאל, נמצא סובל בתחושת יתר בשפה ובחוסר תחושה בעור הסנטר למגע קל, לכאב בחלל הפה ובחניכיים באזור השיניים שבלסת התחתונה. עוד נמצא כי השן הטוחנת הראשונה (מספר 46) משוקמת בעזרת כתר חרסינה.

המומחה קבע כי כתוצאה מהתאונה הראשונה התובע לא נפגע בחלל הפה ובעצמות הפנים ולא נשארה כל מגבלה או נכות בפה ובלסתות.

לעומת זאת, כתוצאה מהתאונה השנייה נותרה אצל התובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה העצבית ב-INFERIOR ALVEOLAR, לפי סעיף 29(5)(א) בתקנות המל"ל, שעניינו פגיעה בעצב בדרגה "קלה - כאב שאינו דורש טיפול מניעה יום-יומי בתרופה ייעודית". כן קבע המומחה כי נותרה נכות צמיתה נוספת בשיעור 5% בגין ההפרעה בתנועות הלסת וההגבלה בפתיחת הפה. המומחה התייחס גם לכך שכתר החרסינה יש להחליף כל 10 שנים ועלות ההחלפה נעה בין 2,000 ₪ ל- 2,500 ₪.

בתחום הפסיכיאטריה

הפסיכיאטר נתן את חוות דעתו ביום 29.11.2014. בבדיקתו ביום 14.11.2014, התלונן התובע לפני המומחה כי יש לו זיכרונות חודרניים מהתאונה השנייה, דיווח שהוא אוהב לנהוג ומשתדל לנהוג בכל הזדמנות. הפסיכיאטר מציין בחוות דעתו, בין השאר, כי התובע הגיע לבדיקה לבד ללא ליווי, לא נתגלו סימני דיכאון או מצוקה, לא נראו סימנים פסיכוטיים, וכי התפקודים הקוגניטיביים נראו שמורים. כמו כן, לדברי המומחה, לא היו סימני עוררות יתר כגון הפרעות אופייניות בשינה, כאבי ראש או רגישות לרעש.

המומחה לא מצא כל ליקוי בהיבט הנפשי אצל התובע מבחינה תפקודית. התובע ממשיך בעבודתו ולימודיו ומנהל סדר יום עמוס, מנהל קשרים חברתיים, יש לו תכניות לעתיד עם מטרה להשגה. על כן, לגישת המומחה, בהעדר סימני מצוקה או ירידה בתפקוד התעסוקתי והחברתי, לא אובחנה מגבלה פסיכיאטרית כלשהי, ולכן קבע המומחה כי לא נותרה אצל התובע נכות נפשית בעקבות שתי התאונות.

בתחום אף אוזן גרון

כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה שניתנה ביום 19.2.2015, בבדיקת התובע מיום 2.10.2014 הוא התלונן לפני המומחה שהוא סובל מסחרחורות בין 4-3 פעמים בשבוע, מרעש באוזניים שמפריע לו בשמיעה, וכי הרעש מתגבר ככל שהסביבה רועשת יותר. לשאלת המומחה, ענה התובע שהוא לא סובל מהפרעת רעש באוזניים בעת השינה. גם כאשר עוסק במכירות הוא אינו סובל מרעשים באוזניים מאחר והמכירות מתקיימות במקומות שקטים.

המומחה בחוות דעתו קבע, כי ביחס לתאונה הראשונה, לא נגרמו לתובע פגיעות ואין נכות בתחום אא"ג. אשר לתאונה השנייה, קבע המומחה כי תלונות התובע בגין טנטון, אינן תואמות את הצפוי והמחויב מטנטון ממקור אוזן פנימית ואין ממצאים מעבדתיים שיתמכו במקור אוזן תיכונה. אין הוכחה מעבדתית או קלינית לקיומו של חוסר שיווי משקל או מצבי סחרחורת. המומחה קבע כי לא נגרמה נכות בתחום אא"ג בגין התאונות הנדונות.

סיכום ביניים

אף אחד מהמומחים מטעם בית המשפט לא נחקר על חוות דעתו. בנסיבות אלו, בהינתן חוות הדעת המפורטות והמנומקות מצד אחד, ומצד שני בהעדר תשתית ראייתית, עובדתית ורפואית, ברורה ומשכנעת, שמצדיקה סטייה ממי מהן, נקבע בזאת כי הנכות הרפואית של התובע עקב התאונה הראשונה היא בשיעור 5% בגין הפגיעה האורתופדית בעמוד השדרה הצווארי, וכי הנכות הרפואית המשוקללת עקב התאונה השנייה היא בשיעור (מעוגל) 26% בגין הפגיעות האורתופדית וגם בתחום כירורגיית הפה והלסת.

הנכות התפקודית

התובע טוען כי עקב התאונות הוא סובל מכאבים ומהגבלה בתנועות בצוואר, בכתף שמאל ובקרסול שמאל (ראו גם: שורות 17-16, עמוד 14). לדבריו, כאבי הצוואר גוברים בעת ישיבה ממושכת ובעת הרמת משאות, או ביצוע כל פעולה פיזית. כאבים אלה פוגעים בריכוז שלו, מאלצים אותו לבצע הפוגות בישיבה כדי להתמתח ולהשתחרר, ועקב כך שטף העבודה וההספק שלו - נפגעים. כמו כן, עקב הפגיעה בקרסול השמאלי, מתקשה התובע בעמידה ממושכת וביציבות, בהליכה למרחקים קצרים, בעלייה ובירידה במדרגות. בשל הכאבים בקרסול לא חזר התובע לרכב על האופנוע.

בנוסף, סובל התובע מכאבים, מחוסר רגישות ומהגבלה בתנועות בלסת, כאשר הכאבים גוברים בעת לעיסת מזון ובעת דיבור לאורך זמן. עוד טוען התובע שהוא סובל מסחרחורות ומצפצוף טורדני ומירידה בשמיעה, זאת לצד קשיי שינה שמלווים אותו לאחר ימים קשים במיוחד. התובע טוען כי עקב הכאבים מהם הוא סובל, נפגע כושר ההשתכרות שלו באופן משמעותי. נוכח זאת, עותר התובע לאומדן נזקיו לפי תחשיב אקטוארי מלא, כאשר בכל מקצוע שיבחר, מגבלותיו יעמדו כנגדו.

הנתבעת 1 טוענת מנגד, כי כתוצאה מהתאונה הראשונה נותרה אצל התובע נכות מזערית שאין לה כל השפעה על התפקוד שלו. התובע, הן עדיו וראיותיו הן סיכומיו, התייחסו רק לתאונה השנייה כתאונה אשר כתוצאה ממנה נגרמה לו נכות בעלת משמעות תפקודית. התובע לא טוען להפסדי שכר בתקופה שבין התאונות, זאת מאחר ואין השפעה של הנכות הרפואית על התפקוד שלו. למעשה, התאונה השנייה היא זו שגרמה להפסדי השכר ולנזקים בכלל. בכל מקרה, לאחר התאונה הראשונה, התובע השתכר שכר גבוה, כך שאין השפעה תפקודית לנכות שבעקבותיה.

הנתבעת 3 טוענת כי הנכויות שנקבעו לתובע כתוצאה מהתאונה השנייה אינן תפקודיות. אופי פגיעתו של התובע היא מהסוג שמאפשר לו להמשיך לעבוד באופן מלא מבלי שתבוא לידי ביטוי גריעה כלשהי משכרו. הנכות שנקבעה לתובע בתחום הפה והלסת, אין לה כל משמעות פונקציונלית לעניין יכולת העבודה שלו. הנכות בגין הפגיעה בכתף היא נכות מזערית ואין לתת לה כל משקל תפקודי. לטענת הנתבעת 3, לצורך אומדן הנזק, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית בגובה 17% ואת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על מחצית משיעור זה.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, שמעתי את עדויות התובע ועדיו, הגעתי לכלל מסקנה כי מרבית נכויותיו של התובע הן בעלות השלכה תפקודית, אך לא באופן מלא, הכל כפי שיובהר להלן.

ככלל, אין בהכרח כי תתקיים באופן קבוע הלימה מלאה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות. לשם כך, נשקלים מספר פרמטרים חשובים: גילו של הניזוק במועד התאונה וכיום; ראיות אובייקטיביות אודות הגריעה בתפקודו; שיעור הנכות הרפואית, טיבה ומיקומה, ועוד [ראו והשוו: רע"א 8532/11 שוש כהן נ' עידו קרקובסקי, מיום 25.3.2012 (פסקה 7); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.2015 (פסקה 6); ראו גם: ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 13.7.2009 (פסקה י"ג); ע"א 4302/08 ילנה שלמייב נ' מקסים בדארנה, מיום 25.7.2010 (פסקה 8)].

בענייננו, בהתחשב בתאריך הלידה שלו (חודש דצמבר 1992), התובע נפגע בתאונה הראשונה מעט לפני שמלאו לו 17 שנה, ובתאונה השנייה הוא נפגע בתחילת צעירותו (בן כ- 20). שתי התאונות, ובעיקר השנייה, הותירו מגבלות רפואיות בעוצמות שונות, בין השאר ובעיקר בתחום האורתופדי. מעיון בחוות הדעת האורתופדית ובתחום כירורגיית הפה והלסת, וכעולה מעדותו במשפט, ניתן להתרשם שרוב ועיקר תלונותיו של התובע הן בגין - כאבים.

התובע בתצהירו, מתאר בהרחבה את הכאבים מהם הוא סובל (סעיפים 3, 4, 7, 8, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 20 ועוד) עקב פגיעותיו הרפואיות, הן בהליכה, הן בעמידה, הן באכילה, וכמעט בכל מאמץ פיזי שהוא עושה (ראו גם: שורות 10-1, עמוד 8). כזכור, מדובר בפגיעות באיברים מרכזיים בגוף: בצוואר, בכתף, בקרסול ובפה והלסת (עדות התובע: שורות 36-35, עמוד 7). בדיון הוא העיד: "אני משתדל לא ללכת לאורך זמן ולא לאמץ את הרגל גם כיום יותר מידי, אם אני הולך אני עושה הפסקות, כשאני הולך יותר מידי אני מרגיש כאבים ולפעמים גם נפיחות ברגל" (שורות 17-16, עמוד 18).

הגם ניתן להתרשם מעדות התובע בתצהירו (סעיפים 12 -24) וגם מעדותו לפניי שהוא בעל מוטיבציה להתקדם בחייו המקצועיים ובחיים בכלל - ויש לשבח אותו על כך - אך למרבה הצער, נראה כי הכאבים שנובעים ממגבלותיו הרפואיות המצטברות, בעיקר בתחום האורתופדי, אינם מניחים לו. לדבריו: "בימים מסויימים אני לא מצליח לתפקד בגלל הכאבים, מנסה לנוח במהלך היום, לא מצליח לבצע את העבודה שלי ורק מייחל לרגע בו אגיע הביתה. אני רק בן 23 ואם כיום אני סובל כל כך, אני חושש מאוד ממה שיהיה בעתיד ומזה שלא אוכל להחזיק בעבודה קבועה" (סעיף 20 בתצהיר).

נוסף על כך, יש ליתן את הדעת גם לתיאור התובע בתצהירו ביחס למגבלה הרפואית בפה והלסת (ובעיקר: טפטוף מהפה בעת אכילה או שתייה בשל הפגיעה העצבית, חוסר תחושה וכו'), על כל הפגיעה בדימוי העצמי שנובעת מכך. על כן, נראה כי הפגיעה העצבית בפה, יש לה משמעות תפקודית מסוימת, וכך גם יש להניח אשר למגבלה בפתיחת הפה והקושי בלעיסה ובאוכל.

מנגד, ובהקשר אחרון זה, כפי שהיה ניתן להתרשם מעדות התובע בדיון לפניי, אין למגבלה זו משמעות תפקודית מלאה, זאת מאחר והעיד לפניי כי מבחניו בלימודים הוא מעדיף לעשות בעל-פה דווקא (שורות 19-14, עמוד 13), אף שלפני וגם אחרי כן בעדותו העיד שהוא מתקשה בדיבור נוכח הכאבים בלסת (שורות 17-14, עמוד 10; ראו גם: שורות 32-20, עמוד 13). לכך יש להוסיף, שאין להתעלם מקביעת מומחה בית המשפט בתחום הנפשי שלא מצא כי קיימת נכות נפשית כלשהי אצל התובע וכי הוא מתאמץ בעבודתו ובלימודיו, מנהל קשרים חברתיים, בעל שאיפות ואינו מעורר סימני מצוקה או ירידה בתפקוד.

בכל מקרה, אשר לגריעה בתפקודו והקשיים מהם סובל התובע, דבריו נתמכים גם בעדויות של בת-זוגו ושל חברו, הן בתצהיריהם (בהתאמה: מיום 27.9.2016 ומיום 28.9.2016) הן בעדויותיהם בבית המשפט (ראו בין היתר, עדות החבר: שורות 22-14, עמוד 23). בת-הזוג תיארה בתצהירה את מצבו הקשה של התובע לאחר התאונה השנייה והיזקקותו לעזרת הזולת ולטיפולים רפואיים עוקבים. כמו כן, היא הצביעה בתצהירה על הקשיים של התובע בהליכה למשך זמן, עליה או ירידה במדרגות (ראו גם עדות החבר בתצהירו, סעיף 10), כאבים בצוואר ובלסת והשפעת שינויי הטמפרטורה על כך, וגם לדבריה: "בגלל הבעיה בפה ובשפה קורה שיש ל.... טפטוף של רוק או של נוזלים ולפעמים צריך להעיר לו שינקה שאריות מזון משפה. זה מביך, במיוחד כאשר אנחנו נמצאים בחברה" (סעיף 13).

העדויות של התובע, של בת-זוגו ושל החבר, בעיקר בפן האורתופדי, הותירו רושם מהימן ועדויותיהם לא הופרכו או קועקעו בחקירות הנגדיות. לכך אוסיף כי אמנם מדובר בנכויות אשר כל אחת מהן (זולת הנכות בקרסול) יכולה להיות נכות קלה כשלעצמה, אך ברי כי המצבור שלהן, הוא בעל משמעות תפקודית ממשית.

לאחר כל אלה, בשים לב לגילו הצעיר מאוד של התובע בעת התרחשות כל אחת מהתאונות, גילו כיום, טיב הפגיעות והמיקום של כל אחת מהן, נקבע בזאת כי הנכות התפקודית של התובע עקב התאונה הראשונה היא בשיעור 5%, וזוּ עקב התאונה השנייה היא בשיעור משוקלל 20%.

ראשי הנזק ואומדנם

כאב וסבל

בהתאם להוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בהינתן גילו של התובע, מועדי התאונות ושיעורי הנכויות הרפואיות שנקבעו בעניינו, זכאי התובע לפיצוי בראש נזק בגין התאונה הראשונה בגובה 10,000 ₪. בגין התאונה השנייה (בהתחשב ב-8 ימי אשפוז בחודש ינואר 2013) זכאי התובע לפיצוי בגובה (מעוגל) 52,300 ₪.

הפסדי שכר ביחס לתקופת העבר

התובע טוען בין השאר, כי עת נפגע בתאונה הראשונה הוא היה בן כ- 17, אז עבד בשיפוצים ושכרו שולם לפי ימי עבודה. בעקבות התאונה האמורה, לא עבד למשך חודשיים, ובגינם יש לפצות אותו לפי שכר מינימום.

בנוגע לתאונה השנייה, עותר התובע לפיצוי בסך כ- 400,000 ₪ לפי הפירוט הבא. התובע טוען כי עובר לפגיעתו עבד כשליח במשלוחי מזון. שכר התובע הורכב משכר בסיס ומתשרים ('טִיפִּים'). התובע עבד בשכר שעתי של כ- 23 ₪ בין 10-8 שעות בכל משמרת, ב-26 יום (כ- 5,400 ₪) ובנוסף הוא קיבל סך 200-150 ₪ מתשרים בכל משמרת. במסגרת עבודתו, קיבל התובע קטנוע ששימש אותו גם לניידות הפרטית שלו. על כן, לגישתו, יש לחשב את שכרו לפי בסיס שכולל את ההכנסה בפועל, התשרים וגם שווי השימוש בקטנוע כ- 963 ₪, ובסך-הכל כ- 10,600 ₪ (סך 9,600 ₪ בניכוי מס הכנסה).

עבור התקופה מיום התאונה השנייה ולמשך 10 חודשים (עד חודש נובמבר 2013 שבו החל לעבוד בעבודה אחרת - סוכן מכירות), עותר התובע לפיצוי בגין אובדן שכר מלא בסך כ- 96,000 ₪. לאחר מכן, מחודש נובמבר 2013 עד חודש ינואר 2014 (שבו הוסיף התובע עבודה נוספת כנציג מכירות של חברת כרטיסי אשראי), שכרו בחודשיים אלה היה כ- 1,100 ₪ ולכן יש לפצות אותו בהפרש בין סכום זה לבין שכרו שקדם לתאונה (סך כ- 17,000 ₪). בחודשים ינואר-פברואר 2014 עבד התובע בשלוש מקומות עבודה שונים, במשרה חלקית והכנסתו בתקופה זו הסתכמה בסך כ- 5,400 ₪ בממוצע לחודש. הפסדי השכר בתקופה זו הם בסך כ- 8,300 ₪. מחודש מרץ ועד חודש אוגוסט 2014 עבד התובע בשתי עבודות ושכרו הסתכם בסך כ- 5,800 ₪ בממוצע לחודש, כך שבתקופה זו נגרמו לו הפסדי שכר בסך כ- 22,700 ₪. בחודש ספטמבר 2014 ועד חודש יוני 2016 שכרו הממוצע של התובע עמד על סך כ- 3,100 ₪ בממוצע לחודש והפסדיו עמדו על סך כ- 135,500 ₪.

בחודש מאי 2015 נרשם התובע ללימודי תיווך מקרקעין ובחודש אפריל 2016 פתח תיק עוסק, ומאז הכנסותיו הן מתיווך בלבד. במקביל, החל התובע בלימודי מכינה וכיום הוא סטודנט לתואר ראשון במשפטים. אלמלא התאונה, הוא היה ממשיך לעבוד כשליח, כך לטענת התובע. ביחס לתקופה זו ומאחר והוא לומד יומיים בשבוע, יש לחשב את הפסדי שכרו בחישוב אקטוארי על-פי שכרו עובר לתאונה ונכותו התפקודית (סך כ- 86,384 ₪). לכל הסכומים, הוסיף התובע הפרשי הצמדה וריבית.

הנתבעת 1 טוענת מנגד כי בנוגע לתאונה הראשונה, לא נקבעו לתובע תקופת אי-כושר כלשהי, לא צורפו תלושי שכר או כל ראיה אחרת, לכן אין לפצות אותו בגין הפסדי שכר ביחס לעבר, ובכל מקרה בסיס שכרו של התובע לא הוכח.

הנתבעות, ובעיקר הנתבעת 3, טוענות כי יש לדחות את טענות התובע באשר לחישוב בסיס השכר שלו עובר לתאונה השנייה. אין כל ראיה לתשרים שקיבל התובע לטענתו במסגרת עבודתו כשליח. כמו כן, עובר לתאונה השנייה עבד התובע בעבודות מזדמנות ולא רכש מקצוע. התובע לא הניח תשתית ראייתית לפיה הוא החל ללמוד משפטים ומה סיכויי הצלחתו בלימודיו בתחום זה. התובע העיד כי הלימודים קשים לו, ונסיבות חייו מלמדות שהוא לא התמיד בלימודים בעבר.

לגישת הנתבעות, לתובע לא נגרמה כל פגיעה בכושר ההשתכרות. אשר לזכאות כביכול של התובע לשימוש בקטנוע, התובע לא העיד את מעבידיו ועדות העובד האחר בנושא זה ובנושא התשרים היא עדות מפי השמועה, זאת בנוסף לכך שאין עדות בחוות הדעת למגבלה אצל התובע לנהוג בקטנוע. עוד לגישת הנתבעות, שיעור הנכויות שנקבעו לתובע ואופי פגיעתו אינן מצדיקות היעדרות ממקום העבודה לתקופה של יותר משלושה חודשים. התובע יכול היה לשוב לעבודתו כעבור שלושה חודשים ובכך להקטין את נזקו. לטענת הנתבעת 3, יש לפצות את התובע בסכום שלא עולה על 4,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי סך נזקי התובע בראש נזק זה יש להעמיד על סך 85,700 ₪.

כידוע, מדובר בראש נזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות.

ביחס לתקופה שהיא סמוך לפני התאונה הראשונה וגם התקופה שלאחריה (עד לפני התאונה השנייה בחודש ינואר 2013): אין תמונה ראייתית ברורה ומשכנעת לגבי תנאי שכרו. בכל מקרה בתקופה זו, נכותו של התובע הייתה זעומה יחסית, ולא נראה כי הייתה לה השפעה ממשית על כושר השתכרותו, בין בשל שיעורה ובין בשל גילו הצעיר מאוד של התובע וחוסר היציבות התעסוקתית שלו אותה תקופה. בהעדר תשתית כאמור, לא נראה כי זכאי התובע לפיצוי ממוני בגין תקופה זו.

אשר לתקופה הסמוכה לפני התרחשות התאונה השנייה, לפי תלוש שכרו של התובע מחודש נובמבר 2012 במקום העבודה ב.ב.א (ממוצע במונחי נטו כ- 3,000 ₪). בחודש דצמבר 2012 החל התובע לעבוד אצל המעסיק ו.א.ש (שכר נטו כ- 5,700 ₪). בחודש זה עבד 26 ימים. לפי תלוש חודש ינואר 2013 (החודש שבו אירעה התאונה), השתכר התובע סך כ- 4,000 ₪ לאחר שעבד 16 יום. לפי מסמכי המל"ל (מכתב מיום 9.1.2014) ובחישוב ממוצע שכרו הרבע-שנתי, הוא השתכר עובר לתאונה סך כ- 5,200 ₪.

אשר לתשרים: זולת עדות התובע ועדות העד מטעמו (העובד), לא הונחה תשתית ראייתית נוספת ומספקת שתומכת בנדון, בעיקר כימות התשרים ומידת הסבירות שהסכום היומי המתקבל מהם הוא 200-150 ₪ כטענת התובע. כפי שעולה מטיעוניו, מדובר בתוספת חודשית שנעה בין סך כ- 3,900 ₪ לסך כ- 5,200 ₪ (לפי חישוב 200-150 ₪ ו-26 ימי עבודה). סכום זה, כאמור, לא הוכח כדבעי. עם זאת, מוכן אני להניח כי טיב עבודתו של התובע בשליחויות, כן זיכתה אותו בתשרים מזדמנים מלקוחות, שמטבע הדברים הגוֹבה של התשר, ככל שניתן, הלם במידה מסוימת את היקף המשלוחים שביצע ועלותו של כל משלוח. לטעמי, הסכומים שעולים מטיעוני התובע בעניין זה, מלבד זאת שלא הוכחו כדבעי כאמור, אלא שיש בהם האדרה מסוימת. סביר בעיניי להעריך כי התובע זכה לתוספת חודשית ממוצעת מתשרים בסך 1,200 ₪ (שיש בו לשקף ממוצע בהתבסס על סך יומי של תשרים בין 40 ₪ ל-50 ₪ ו-26 ימי עבודה).

אשר לשווי השימוש בקטנוע כתוספת לשכר: לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, אין בידי לקבל את עתירת התובע לתוספת זו. ראשית: לא הוכח לפניי כדבעי כי הייתה קיימת הסכמה מפורשת של המעביד לעובד להשתמש בקטנוע גם לצרכיו הפרטיים או שמא השימוש בו הוא כהטבה או כתוספת שכר; שנית: אין עדות או אינדיקציה כלשהי בתלושי השכר של התובע, או בכל מסמך אחר, למשמעות הכספית של שווי השימוש בקטנוע; שלישית: דומה כי סוגיית השימוש בקטנוע מקומה להתברר בראש הנזק שעניינו ניידות, ובעניין זה אקדים ואציין כי באף חוות דעת רפואית לא צוין באופן אובייקטיבי, כי קיימת מגבלה כלשהי אצל התובע בנדון, לרבות פחדים משימוש בקטנוע. מכאן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף לבסיס השכר שווי שימוש בקטנוע.

על כן, נקבע בזאת גובה בסיס השכר של התובע, שקדם לתאונה השנייה, בסך 6,400 ₪, בחישוב לפי שכר רבע-שנתי לפי נתוני המל"ל ובצירוף 1,200 ₪ בגין תשרים (הכל נכון לחודש ינואר 2013) (סכום מוצמד להיום כ 7,000 ₪).

ביחס לתקופה שלאחר התאונה השנייה ועד חודש נובמבר 2013 (עת התחיל התובע לעבוד בחברת ק.): אין עדות משכנעת לכך כי משך כל התקופה הנדונה לא היה מסוגל התובע לשוב לעבודה. מוכן אני להניח על-יסוד החומר הרפואי שהונח לפניי כי בחודשים הראשונים לאותה תקופה, עת נזקק התובע לכיסא גלגלים כדי להתנייד וגם לקביים בהמשך, לא היה ביכולתו לשוב לעבודה. ואולם, לאחר מכן אין אינדיקציות ברורות לנבצרות כאמור ומדוע לא שב אף לעבודה בהיקף חלקי. בנדון דנן, יושם אל לב כי לא נקבעו נכויות זמניות על-ידי מי מהמומחים מטעם בית המשפט. בנסיבות אלו, נקבע פיצוי בסכום כולל 38,400 ₪, שמשקף פיצוי לפי שכר מלא במשך 4 חודשים, ופיצוי לפי גריעה מכושר ההשתכרות לפי 25% במשך חצי שנה לאחר מכן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

ביחס לתקופה מחודש דצמבר 2013 ועד חודש אפריל 2016 (עת התחיל התובע לעסוק כמתווך מקרקעין): עולה שהתובע עבד במגוון עיסוקים אצל מעסיקים שונים. התובע עבד אצל חברת ק., אצל חברת מ.ש.ג ואצל חברת ו.א.א. בתקופות שונות, ובאין חפיפה מלאה ביניהן. כפי שעולה מתלושי שכרו אותה תקופה, בחברת ק., שכרו הממוצע לפי נתונים מצטברים שבתלוש חודש דצמבר 2014, הוא כ- 3,800 ₪, ולפי נתונים מצטברים שבתלוש חודש דצמבר 2015 אצל אותו מעסיק, הוא כ- 3,200 ₪; בחברת מ.ש.ג., כפי שעולה מתלושי שכרו אותה תקופה, שכרו הממוצע לפי נתונים מצטברים שבתלוש חודש אוגוסט 2014, הוא כ- 2,500 ₪; לפי תלוש שכרו של התובע בחברת ו.א.א, נתונים מצטברים בתלוש חודש יוני 2016, שכרו הממוצע הוא כ- 1,600 ₪.

כפי שניתן להתרשם ביחס לתקופה האמורה, התובע לא הצליח להגיע למשכורתו שקדמה לתאונה. כאמור, פגיעת התובע אינה קלה ובאיברים מרכזיים אשר כאמור, יש להם השלכה תפקודית ניכרת. לעניין תקופה זו נקבע בזאת פיצוי בסך כולל 47,300 ₪ שמשקף נכות תפקודית 25%, בסיס שכר 6,400 ₪, תקופה של 28 חודשים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

ביחס לתקופה שלאחר מכן ועד היום: לפי החשבוניות שהוצגו נראה כי ככלל, שכרו של התובע השתבח באופן משמעותי (חשבונית מחודש יוני 2016 על סך 10,600 ₪, מחודש יולי 2016 על סך כ- 13,600 ₪, מחודש אוגוסט 2016 על סך כ- 18,900 ₪; מחודש ספטמבר 2016 על סך 1,650 ₪; מחודש אוקטובר 2016 על סך כ- 11,800 ₪; מחודש דצמבר 2016 על סך כ- 19,500 ₪ וחשבונית נוספת על סך כ- 20,600 ₪). בהעדר נתונים ברורים וסדורים ביחס לתקופה המאוחרת יותר, ומשמדובר כאמור בנזק מיוחד, לא נראה כי חלה גריעה בשכרו של התובע, אלא הוא עלה עם השנים ולכן לא ייפסק פיצוי בגין תקופה זו.

סך הפיצוי בראש נזק זה הוא, אם כן, סך 85,700 ₪. בסכום האמור תישא הנתבעת 3 בלבד. הגם שחלק מהנכות התפקודית כלולה גם הנכות שנגרמה עקב התאונה הראשונה, ואולם מהתמונה הכוללת עולה כי ביחס לתקופת העבר, עיקר הפסדיו ונזקיו של התובע נגרמו בשל הפגימות מושא התאונה השנייה שהיו להן עוצמות ניכרות מאלו של התאונה הראשונה. כפי שאראה בהמשך, שונה הדבר ביחס לחישוב הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות.

גריעה מכושר ההשתכרות

התובע טוען בין השאר, כי בשים לב לגילו הצעיר וטיב הנכויות מהן הוא סובל, יש לחשב את הפסדיו העתידיים לפי חישוב אקטוארי מלא. לדבריו, עובר לתאונה השנייה ובהיותו בן 21 בלבד, הוא הצליח להשתכר שכר שהוא גבוה מהשכר הממוצע במשק. התובע הוא סטודנט למשפטים. הוא עותר לאמוד את נזקיו ב-5 השנים מסיום לימודיו הצפויים בשנת 2021 לפי השכר הממוצע במשק. לאחר מכן ועד הגיעו של התובע לגיל 70, יש לחשב את הפסדיו לפי כפל השכר הממוצע במשק בניכוי המס הרלבנטי ולפי ריבית היוון 2%. התובע העמיד את תביעתו בראש נזק זה על סך כ- 1,700,000 ₪.

הנתבעות טוענות מנגד, בין השאר, כי יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע לכל היותר על סך כ- 6,500 ₪. התובע לא שירת בצבא (שורה 3, עמוד 13), ריצה תקופות מאסר, השתמש באלכוהול, למד בקידום נוער, ובכל מקרה לא הציג כל מסמך שמוכיח כי החל ללמוד משפטים. עוד לגישתן, אין לנכות של התובע השפעה תפקודית משמעותית. סך הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, הוא לכל היותר סך כ- 130,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי לנכות הרפואית, כאמור, קיימת השפעה תפקודית (25%), אשר מתבטאת בעיקר בכאבים קבועים ומגבלות בפעילות היום-יומית, הכל כפי שהובהר לעיל, על כל ההשפעה של כך על יכולות התעסוקה של התובע (חוסר ריכוז, הצורך המוגבר במנוחות, וכו'). שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, בנסיבות העניין, הולם את שיעור הנכות התפקודית.

לעניין בסיס השכר לאומדן הנזקים: כעולה מחומר הראיות, התובע מחזיק רישיון כמתווך מקרקעין והחשבוניות שצירף מעידות על השבחה בשכרו. עוד עולה מהחומר שצירף התובע, הוא נרשם למכינה קדם-אקדמית ללימודי משפטים. ללא ספק, יש באמור כדי לחזק את תיאור התובע בדבר שאיפותיו להתקדם גם מבחינה מקצועית. יתירה מכך, מספר העבודות בהן הוא עבד לאחר התאונה השנייה, וטיבן (למשל: סוכן מכירות, מתווך מקרקעין), על כל הנדרש מכך והצורך לבוא במגע עם קהל לקוחות, יש באלה כדי להצביע על מאמציו של התובע להתגבר על מגבלותיו הרפואיות ולשאוף קדימה.

מצד שני, לא השתכנעתי דיה מדוע יש לחשב את שכרו לפי כפל השכר הממוצע במשק. בנושא זה, זולת החשבוניות משנת 2016, לא הונחו נתונים עדכניים שיש בהם לבסס את גובה השכר הנטען. כמו כן, לא הוצגו ציוני התובע בלימודיו, ובכל מקרה, הוא העיד במשפט כי הוא מתקשה בלימודים וחושש לנשור (שורות 6-1, עמוד 10). על כן, לדידי, נראה כי סביר לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות שלו אך ורק על בסיס השכר הממוצע במשק.

לאחר כל אלה, בהינתן גילו של התובע (בן כ- 26.5 כיום), השכלתו והעתיד הסלול לפניו, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות 25%, יחושב גובה הפיצוי בהתבסס על גובה השכר הממוצע במשק (סך 10,474 ₪ ברוטו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2018, בניכוי מס לפי 2.25 נקודות זיכוי, סך 809 ₪), מקדם היוון עד גיל 67 (לפי ריבית היוון 3% - 282.73), ובסך-הכל (מעוגל) 683,100 ₪.

הנתבעת 1 תישא בחלקה היחסי, בסך 136,600 ₪ והנתבעת 3 תישא בסך 546,500 ₪. לעניין חיוב הנתבעת 1 בנדון, אבהיר, כי אף שמדובר בנכות נמוכה יחסית, לכאורה, אך כזכור מדובר בנכות אורתופדית בצוואר שנגרמה עת התובע היה קטין (לעניין קביעת שיעור הנכות התפקודית אצל קטינים והחזקה שחלה בעניין, ראו והשוו: ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי, מיום 20.2.2008 (פסקה 7); ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו, מיום 22.3.2009 (פסקה 7)], ולא מן הנמנע כי היא התחדדה ובלטה לאחר מצבור הנכויות עקב התאונה השנייה. נכות זו סביר כי תיתן את אותותיה ומגבלותיה בהצטרף יתר הנכויות ועם התקדמות התובע בגילו. על כן, טענת הנתבעת 1 לפיה נכות זו נבלעה בנכויות עקב התאונה השנייה, אין בידי לקבל ולו מהטעם שבתאונה השנייה אין עדות לפגיעה בצוואר של התובע.

אשר למחלוקת שבין הצדדים לעניין ריבית ההיוון לאומדן הנזקים בראש נזק זה, ולאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון וגם לאחר שהתרשמתי מעדות מר זימון - בחוות דעתו ובמשפט, אשר בתמצית, מבוססת על מסלולי השקעה חסרי סיכון - לא מצאתי בשלב זה כי יש מקום לאמץ את עתירת התובע לפיה חישוב הפיצוי יתבסס על ריבית היוון ששונה מ- 3% (לפי תביעתו, יש לאמוד את הנזקים לפי שיעור ריבית 1%).

ובכן, לפני למעלה משנה נכנס לתוקף תיקון לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשע"ו-2016 שהוביל לשינוי בשיעור ריבית ההיוון בחישוב קצבאות המל"ל. ברם, בשונה מקצבאות המל"ל, ריבית ההיוון לצורך חישוב הפיצויים הנפסקים בהליכים המשפטיים בתיקי נזקי גוף, נקבעה בהלכה מחייבת של בית המשפט העליון מלפני שנים רבות [ראו: ע"א 469/74‏ יפה, גילה וענבל זדה נ' מרדכי בכר, פ''ד ל(1) 169 (1975) ופסיקה ענפה מאוחרת לה]. עם התיקון האמור, כבר צפה לה השאלה אם יש להתאים שיעור זה לתיקון שנעשה בהוראות תקנות המל"ל.

ממש בימים אלה, שאלה זוּ מונחת על שולחנו של בית המשפט העליון בהליך ע"א 3751/17 ו-ע"א 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני. במסגרת ההליך האמור, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יוגש דו"ח והמלצות ועדה בין-משרדית. ידוע כי דו"ח כאמור הוגש. טרם ניתנה הכרעתו העקרונית של בית המשפט העליון בנדון.

בנסיבות העניין, ובהעדר כל שינוי בהלכה, לטעמי די בכך כדי לדחות את עתירת התובע בנדון [ראו והשוו: פסקי הדין של סגן הנשיא, כבוד השופט ר' סוקול בעניין ת"א (המחוזי - חיפה) 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ, מיום 25.9.2018 (פסקה 53); ת"א (המחוזי - חיפה) 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.10.2018 (פסקה 72)]. בעניין כאן בונים לעיל, נקבע בין השאר:

"ניתן לראות כי לעת הזו, החזקה שנקבעה בעניין זדה ובפסקי הדין המאוחרים לו ולפיה הפסדי הניזוק לעתיד יחושבו על פי ריבית היוון של 3%, נותרה על כנה. דומה כי כל עוד לא שונתה החזקה האמורה על ידי בית המשפט העליון מצווים כל בתי המשפט להמשיך ולהחיל את החזקה. לא ייתכן כי בכל הליך יידרש בית המשפט לשמוע ראיות לעניין שיעור ריבית ההיוון לחישוב ההפסדים ולשמוע ראיות לעניין התשואה הסבירה על השקעה של כספי הפיצוי. בית המשפט העליון צפוי לקבוע עמדתו בעניין בקרוב והבאת ראיות בכל אחד ואחד מאלפי התיקים המתנהלים בבתי המשפט בכל הארץ אינה מעשית ואינה סבירה. יתרה מזו, לקביעת שיעור ריבית היוון אחיד ישנה חשיבות רבה, לא רק לצורך פישוט וייעול ההליכים אלא גם כדי להבטיח אחידות בפסיקה, ולהבטיח את יציבות חברות הביטוח שצריכות לכלכל את צעדיהן ולשמור עתודות לתשלום פיצויים לניזוקים בהתאם"

(ההדגשה אינה במקור)

זכויות סוציאליות

התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה בשיעור של 12% מסכום הפסדי השכר [ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג, מיום 31.7.2014 (פסקה 7); ת.א. (המחוזי - חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר, מיום 31.12.2013]. על כן, התובע זכאי לפיצוי ברכיב זה בתובענה, בסך (מעוגל) 16,400 ₪ שבו תישא הנתבעת 1, ובסך (מעוגל) 75,900 ₪ שבו תישא הנתבעת 3.

עזרת הזולת

התובע טוען, כי לאחר התאונה השנייה הוא נזקק לעזרה כאשר היה מאושפז בבית החולים וגם כאשר הוא שב לביתו כשהוא נעזר בכיסא גלגלים ונזקק לעזרה צמודה בכל תפקודי היום-יום. התובע נזקק גם להנגשת הדירה לכיסא גלגלים, לעזרה בהיגיינה, בכביסה, בהכנת מזון, במעברים, במקלחת, בלבוש ועוד. על כן, הוא עותר לפצות אותו בסך 40,000 ₪ בגין תקופת העבר ובסך 50,000 ₪ עבור העתיד.

הנתבעות טוענות מנגד, כי בתקופת האשפוז קיבל התובע את כל העזרה במסגרת בית החולים שבו אושפז ומבני משפחתו וחבריו. באשר ליתר תקופת אי-הכושר הזמני, התובע לא צירף כל ראיה כי נגרמו לו הוצאות בגין עזרה. העובדה לפיה סובל התובע מנכות אורתופדית, אינה מצדיקה מתן עזרה באמצעות הזולת. מוצע כי הפיצוי יועמד על סך 3,000 ₪ בלבד.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי בגין התאונה הראשונה ביחס לתקופות העבר והעתיד, אין מקום לפיצוי כאמור. התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי שיש בה להצביע על כך כי מגבלתו הרפואית מהתאונה הראשונה אילצה סיוע הזולת.

לעומת זאת, ביחס לתאונה השנייה, בשים לב להיקף הרב של החומר הרפואי שצורף, וכן בהינתן עדויות התובע, ובעיקר, העדויות של בת-זוגו ושל חברו, ביחס לכל הסיוע שניתן לו הן במהלך אשפוזו הן לאחר מכן, נראה בסיס לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. כפי שעולה מחומר הראיות, התובע היה מאושפז למעלה משבוע, לאחר מכן התנייד באמצעות כיסא גלגלים ובשלב מאוחר יותר באמצעות קביים. התקופה הסמוכה לתאונה, בפרט התקופה של כארבעה חודשים לאחר התאונה, לבטח נדרש התובע לסיוע הקרובים לו לצורך החלמתו, נוכח הפגיעות מהן סבל. בין השאר, הסיוע באכילה, הניוד ממקום למקום וליווי בטיפולים הרפואיים, וכו'.

העובדה לפיה עזרת הזולת ניתנה על-ידי בן-משפחה או קרוב, אין משמעותה שראש נזק זה אינו בר-פיצוי [ראו והשוו: ע"א 1164/02 קרנית נ' פלוני, מיום 4.8.2005 (פסקה 11); ע"א 121/85 דן ליאור נ' טובה פרי, מיום 8.4.1998 (פסקה 9י')].

בהתבסס על מכלול החומר שמונח לפניי, טיב הנכויות ומיקומן בגופו של התובע, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בגין תקופת העבר על סך 15,000 ₪ (שיש בו לשקף 3 שעות יומיות במשך החודש הראשון, ושעה יומית במשך 3 חודשים לאחר מכן, וסך גלובאלי 7,000 ₪ בגין התקופה שלאחר מכן עד היום). עוד סביר בעיניי לפסוק סך דומה (15,000 ₪) ביחס לעתיד, זאת בהתחשב בגילו הצעיר של התובע ובהסתברות הלא-מבוטלת לפיה יזדקק לעזרת הזולת בפעולות פיזיות בחיי היום-יום, בהמשך.

על כן, גובה הפיצוי בראש נזק זה יועמד על סך 30,000 ₪ שבו תישא הנתבעת 3 בלבד בשל ההיקף הניכר של פגיעות התובע בתאונה השנייה, זאת ביחס לתאונה הראשונה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים ולטיפולי שיניים

התובע טוען, כי למרות שרוב ההוצאות ממומנות במסגרת הרפואה הציבורית, אך בעתיד הוא יצטרך לשאת בעלויות הנסיעות לטיפולים, משככי כאבים ובטיפולי השיניים (המל"ל לא הכיר בטיפולי השיניים). בהתאם לחוות הדעת של המומחה בכירורגיית הפה והלסת, התובע זכאי להחלפות כתר החרסינה בעלות שנעה בין 2,000 ₪ ל-2,500 ₪ אחת ל-10 שנים לפי אורך חיי גבר בישראל. התובע כיום בן 26 כך שהוא צפוי לפחות לחמש החלפות של הכתר. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסך 30,000 ₪.

לטענת הנתבעות, בין השאר, התובע לא הניח תשתית ראייתית לעניין ראש נזק זה. התובע לא הוכיח כי טיפולי השיניים אינם מכוסים על-ידי המל"ל או הרפואה הציבורית. מאחר ומדובר בתאונת עבודה, על התובע למצות את מלוא זכויותיו במל"ל ואם לא עשה זאת יש לבצע ניכוי רעיוני בגין אותם התקבולים שהיה יכול לקבל ולא מיצה את זכויותיו.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, לאחר שבחנתי את הקבלות שצירף התובע לראיותיו, זאת גם בהתחשב בהיקף הנכויות שנקבעו בעניינו, לרבות ההוצאות הצפויות לטיפולי שיניים, והצורך ברכישה מוגברת של משככי כאבים או לשם טיפולים שיש בהם להפחית את הכאב, ומנגד - בהתחשב בכך שהתאונה השנייה היא תאונת עבודה כך שרוב הוצאות התובע ככל שהיו או יהיו, הן מכוסות במסגרת זו [ראו והשוו: ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997), נפסק בזאת דרך האומדנה סך 25,000 ₪ בגין תקופות העבר והעתיד, וכל זאת עקב התאונה השנייה [לעניין הפסיקה דרך האומדנה, ראו והשוו: ע"א 10508/08 דור זהב בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, מיום 4.2.2010 (פסקה 61)].

לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי שמצביעה על כך כי התובע נדרש להוצאות בעקבות התאונה הראשונה. ובכל מקרה, כאמור, עיקר הוצאות התובע נבעו מהתאונה השנייה.

הוצאות ניידות והתאמת דיור

לטענת התובע, הפגיעה שלו בניידות מתחלקת לשניים: האחד, בעקבות התאונה ובשל הפגיעה המשמעותית בקרסול הוא מתקשה בהליכה. התובע עותר לפצות אותו בסך של 75,000 ₪ בגין הפגיעה הישירה בניידות; השני, יכולת הניידות הנגזרת מהירידה הכפויה מרכב דו-גלגלי והמעבר לשימוש ברכב רגיל, הן נוכח הפגיעה החמורה בקרסול והקושי להפעיל את הקטנוע הן בשל החשש להיפגע שוב. המעבר הכפוי כאמור הסב לתובע עליות אחזקת רכב נכבדות. לטענת התובע, בהתבסס על חוות דעת של מר קצין, ההפרש בעלות החודשית בין רכב קטן משומש לבין העלות החודשית של אחזקת קטנוע מסתכמת בסך של כ- 130,000 ₪.

בנוסף, טוען התובע כי עובר לפגיעתו בתאונה השנייה הוא התגורר בדירה שכורה בקומה הרביעית בבניין ללא מעלית. מאז הפגיעה ונוכח הקושי לעלות במדרגות, הוא מתגורר בקומה ראשונה או בקומת מרתף. בעתיד הוא יצטרך לרכוש דירה בבניין עם מעלית בעלות גבוה מדירה בבניין ללא מעלית נוכח נכותו בקרסול והשפעתה על תפקודו. התובע עותר לפיצוי בנדון דנן בסך גלובלי 75,000 ₪. עוד טוען התובע כי מאחר וטרם רכש דירה ולנוכח מצבו הבריאותי, צפויות פרמיות ביטוח החיים והמשכנתא להתייקר נוכח מגבלותיו. התובע מבקש פיצוי על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לעמדות הצדדים בנדון, סבורני כי דין עתירות התובע - להידחות.

ראשית: רכיב הנסיעות והקבלות שצורפו, חושב בראש הנזק הקודם.

שנית: לעומת עדות התובע לפניי לפיה הוא מפחד לנהוג בקטנוע בגלל התאונות (שורות 34-11, עמוד 19), הרי באף חוות דעת רפואית של מומחי בית המשפט (כל שכן בחוות הדעת האורתופדית והנפשית) אין התייחסות אובייקטיבית של המומחים, לכך שהתובע אינו מסוגל לכאורה לנהוג ברכב דו-גלגלי או שמא פיתח פחדים או חששות מזאת. אמנם בחוות הדעת הפסיכיאטרית נרשם בפרק תיאור התאונות והמהלך שלאחריהן כי התובע ממשיך לנהוג אך לא על אופנוע (עמוד 3), אך כאמור, בפרק המסקנות של המומחה אין כל אינדיקציה לכך שהמומחה התרשם כי התובע אינו מסוגל לנהוג רכב דו-גלגלי או שמא הוא מפחד לעשות זאת.

מכאן, התזה עליה ביסס מר קצין בחיווי דעתו המקצועית לפיה התובע עבר לנהוג ברכב רגיל במקום רכב דו-גלגלי זאת בשל הכרח ולא מרצון (שורות 32-31, עמוד 5), מעוררת קושי. יותר מזה, גם ההנחה של המומחה האמור לפיה התובע היה צפוי ליהנות מהקטנוע של המעסיק שלו "במשך 20 שנה" (שורה 1, עמוד 7), אף היא אינה מבוססת, בלתי סבירה בנסיבות העניין ומעוררת קושי של ממש. בכל מקרה, מעדות התובע במשפט עלה כי הוא נוהג 'טרקטורון' (עמוד 20).

שלישית: כך גם ביחס להתאמת מגורים, לא הונחה תשתית רפואית ברורה ומשכנעת שלפיה התובע נדרש להתאמות מגורים עקב מגבלותיו הרפואיות. אמנם אין זה בלתי נמנע כי בין שיקולי התובע בעת רכישת דירה כי יילקח בחשבון גם נושא נוחיות התובע נוכח קשייו בשימוש במדרגות, אך אין עדות ברורה לכך שהתובע אינו מסוגל להשתמש במדרגות. יותר מזה, גם הכימות של תביעת התובע בנושא זה לוקה בקושי. לא ברור כיצד נקבע ההפרש (דבר שמעצם טבעו קשור בפרמטרים נוספים כגון: מיקום הדירה, שטחה, מספר הדירות בבניין, וכו').

רביעית: גם לעניין פרמיות הביטוח, סבורני כי אין בסיס לתביעת התובע בנדון. גם כאן, לא ברור כימות התביעה ברכיב זה, ובעיקר, לא ברור מה הוא הבסיס המשפטי לחייב את הנתבעים ברכיב ספקולטיבי זה.

ניכויים

מהסכומים שנפסקו לתובע עקב התאונה השנייה יש לנכות את התקבולים ששולמו לו על-ידי המל"ל: דמי הפגיעה בסך (מעוגל) 11,700 ₪ ומענק חד-פעמי בסך (מעוגל) 31,600 ₪.

סיכום

הנתבעת 1 תפצה את התובע בגין נזקיו עקב התאונה הראשונה, בסכומים הבאים:

• כאב וסבל: 10,000 ₪

• פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות: 136,600 ₪

• זכויות סוציאליות: 16,400 ₪

• סך-הכל: 163,000 ₪

   

הנתבעת 3 תפצה את התובע בגין נזקיו עקב התאונה השנייה, בסכומים הבאים:

• כאב וסבל: 52,300 ₪

• הפסד שכר בעבר: 85,700 ₪

• פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות: 546,500 ₪

• עזרת הזולת: 30,000 ₪

• הוצאות רפואיות וניידות: 25,000 ₪

• זכויות סוציאליות: 75,900 ₪

• סך הפיצויים: 815,400 ₪

• מהסכום האמור יש לנכות סך תקבולי המל"ל כמפורט לעיל (43,300 ₪)

• סך-הכל: 772,100 ₪

   

לסכומים האמורים יתווספו הוצאות משפט (לרבות הוצאות המומחים מטעם התובע בענייני הניידות וריבית ההיוון), ובשכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בצירוף מע"מ כדין. הסכומים האמורים יחולקו בין הנתבעות 1 ו-3 לפי החלוקה היחסית בסך הפיצויים.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע, על-ידי הנתבעות, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.