ט. ג. ואח' נ' פורמולה קארטינג אילת בע"מ ואח'

 

 

הרקע והצדדים לתובענה

 

1.ביום 1.3.2008 בילתה התובעת 1 (להלן: התובעת), בת 15 באותה עת, יחד עם חברותיה במסלול קרטינג באילת. במהלך הנהיגה על המסלול באחד מרכבי הקרטינג התובעת נפצעה וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים גופניים ונפשיים.

 

לטענת התובעת והוריה, התובעים 3-2, התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כל הגורמים שהיה להם חלק בהפעלת המסלול.

 

2.הנתבעת 1, פורמולה קארטינג אילת בע"מ, היא חברה בע"מ והיא הפעילה את מסלול הקרטינג. הנתבע 3 (להלן גם: שלמה עטיה) היה בעליה של החברה הנתבעת 1 והנתבע 5, עידו יורן (להלן גם: יורן), עבד במתחם הקרטינג כעובד שכיר של החברה.

 

3.הנתבע 2, ערן בייסקי (להלן גם: בייסקי), הוא קצין בטיחות בתעבורה, ולפי הנטען בכתב התביעה שימש במועדים הרלוונטיים כמנהלה המקצועי של הנתבעת 1 ומי שאישר את השימוש ברכב הקרטינג נשוא התביעה.

 

4.הנתבע 4, מישל אלקסלסי (להלן גם: אלקסלסי), היה בעליה של חברה בע"מ בעלת השטח שהושכר למפעילי מתחם הקרטינג.

 

5.הנתבעת 6, עיריית אילת, בתחום שיפוטה הופעל מתחם הקרטינג.

 

6.המדינה נתבעה כגוף האחראי על התקינה והיבוא של רכבי קרטינג לארץ (משרד התעשייה והמסחר – נתבע 7), כגוף האחראי על הסדרת הספורט המוטורי ובכלל זה מתן אישורי שימוש במסלולי קרטינג והיתרי ייבוא ושימוש ברכבי קרטינג בארץ (משרד התחבורה – נתבע 8), וכמי שאחראית על מתן אישורים להפעלת עסקים במסגרת חוק רישוי עסקים תשכ"ח – 1968 (משטרת ישראל – נתבעת 11).

 

 

 

7.הנתבעת 9, מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן: הטכניון או הנתבע 9), נתבעה כגוף הממונה והמבצע של בדיקות בטיחות לרכבים מסוג רכב הקרטינג נשוא התביעה ולמסלול הקרטינג.

 

8.הנתבע 10, יוסף חיים (להלן גם: יוסי חיים), יועץ בטיחות שאישר את תקינות המתקן לצורך קבלת רישיון עסק מעיריית אילת ומהמשטרה.

 

9.להשלמת התמונה יצוין כי נתבעות 12 ו-13 נתבעו בטענות ביטוחיות. בנוסף נשלחו על ידי הנתבעים 3,1 ו-5 הודעות לצדדים שלישיים בסוגיות הביטוחיות. התובעים, הנתבעות 13,12, הנתבעים 3,1 ו-5 והצדדים השלישיים הגיעו בשלב מוקדם של ההליך להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ועל כן אין צורך להכריע בסוגיות אלה.

 

בנוסף, בשנת 2017 תוקן כתב התביעה והוסף יוסף עטיה, נתבע 14, הוא מנהלה הרשום של הנתבעת 1 ואחיו של הנתבע 3. ואולם, התובעים לא ביצעו מסירה של כתב התביעה לנתבע ועל כן דין התביעה נגדו להימחק.

 

התאונה והאחריות לה

 

נסיבות התאונה

 

10.קרטינג הוא ענף בתחום הספורט המוטורי, מעין מרוץ מכוניות המבוסס על מכוניות קטנות. פעילות קרטינג מתקיימת במסלולים הייעודיים לכך וברמות שונות. מגרש הקרטינג שהפעילה הנתבעת 1 היה מתקן שעשועים במסגרתו נהגו המבלים על רכבי קרטינג קטנים במסלולים המיועדים לכך. הבילוי במתקן הותר לבני 13 שנים ומעלה.

 

11.בשבת שקדמה לשבת בה ארעה התאונה, ביקרו התובעת וחברותיה לראשונה במסלול הקרטינג של הנתבעת 1 באילת, עיר מגוריהן באותה עת. שבוע לאחר מכן, ביום 1.3.2008, הן חזרו למקום לבילוי נוסף.

 

תוך כדי נסיעה ברכב הקרטינג נתפסו שערותיה הארוכות של התובעת באחד ממכלולי הרכב הנעים שהמשיך לנוע ולסובב עליו את השיער במהירות ובעוצמה. כתוצאה מכך נתלש שערה בעוצמה יחד עם חלק מהקרקפת והיא נפגעה באורח קשה.

 

12.אין חולק כי הגורם לפציעתה של התובעת הוא נהיגתה ברכב הקרטינג כששערה הארוך פזור והיתפסותו של השיער באחד ממכלולי הרכב הנעים.

 

התובעים טוענים כי כל הנתבעים שהיו מעורבים באופן ישיר או עקיף בהקמת מסלול הקרטינג ובהפעלתו התרשלו כל אחד בתחומו וגרמו, תרמו או לא מנעו את התרחשות התאונה ואת תוצאותיה. הנתבעים מכחישים את אחריותם לתאונה.

בנוסף חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק שנותר לתובעת בעקבות התאונה.

 

13.קודם לדיון בתביעה לגופה אדרש לטענת הנתבעים לפיה יש לדחות את התביעה בשל שיהוי בהגשתה.

כידוע, דחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה שמורה למקרים חריגים ונדירים וזאת בשל פגיעתה בציפייה הלגיטימית של התובע כי יוכל לממש את זכויותיו בתוך תקופת ההתיישנות (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)).

לאור האמור, "עמדה הפסיקה לאורך השנים על שני תנאים עיקריים אותם יש לשקול בעת בחינת טענת שיהוי המועלית בהליך אזרחי: תנאי אחד הוא כי ההשתהות בהגשת התביעה מבטאת ויתור של התובע על זכותו; והתנאי השני הוא כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע (יצוין כי תנאים אלה מוצגים לעיתים בפסיקה כתנאים מצטברים ולעיתים כתנאים חלופיים). כמו כן, תנאי נוסף הנזכר בפסיקה הוא כי השיהוי נגרם בשל חוסר תום לבו של התובע" (ר' ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרסקו ואח' נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (פורסם בנבו) (7.6.2023)).

כן נקבע בפסיקה כי על הטוען טענת שיהוי מוטל נטל כבד להוכחתה.

 

בענייננו, הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכחת טענת השיהוי. התביעה הוגשה כחמש שנים וחצי לאחר אירוע התאונה וכארבע שנים לפני תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. התובעת הייתה קטינה כבת 15 בעת התרחשות התאונה ומצבה הרפואי התייצב רק לאחר כשלוש שנים. ספק אם מדובר בהשתהות, אך גם אם כן, אין כל בסיס להניח כי היא מבטאת ויתור של התובעת על זכותה לתבוע את מי שגרם לנזקיה. יצוין כי בפסיקה נקבע כי אין בעצם האיחור בהגשת התביעה כשלעצמו כדי להעיד על ויתור כאמור, אלא נדרש מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו (ר' פסק הדין בעניין תלמוד תורה). מצג כזה לא הוכח.

 

 

לא הוכח גם כי מי מהנתבעים שינה מצבו לרעה בעקבות השיהוי וכי נגרם לו נזק של ממש, להבדיל מקשיים ראייתיים כאלה ואחרים, מה גם שעל מנת שתתקבל טענת שיהוי על הנתבעים להוכיח כי השינוי לרעה במצבם נגרם בעקבות חוסר תום לבה של התובעת או בעקבות מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדה על זכותה לתובע אותם, ואלה, כאמור, לא הוכחו.

על כן, טענת הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה נדחית.

 

14.מכאן לתביעה גופה. תחילה אדון בשאלת מעורבותם, התנהלותם ואחריותם של הנתבעים, כל אחד בנפרד או כקבוצה במקרים המתאימים, ובסופו של הדיון אדרש לחלוקת האחריות בין הנתבעים שנמצאו אחראים ולשיעור חלקו של כל אחד מהם.

 

הנתבעת 1 - מפעילת מסלול הקרטינג

 

15.הנתבעת 1 היא חברה בע"מ אשר הקימה את מסלול הקרטינג, רכשה וייבאה את רכבי הקרטניג והפעילה את המתחם כעסק מסחרי לצורכי שעשוע ובילוי. אין חולק כי על הנתבעת מוטלת אחריות לבטיחותם של הבאים לבלות במסלול.

 

כפי שיפורט להלן, ממכלול הראיות עולה תמונה של התנהלות רשלנית של הנתבעת 1 החל מהשלבים הראשונים של הקמת המסלול ובהמשך בהפעלתו השוטפת. הוכח כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה לדאוג לביטחון המבלים ובכללם התובעת, וכי כתוצאה מכך נפגעה התובעת.

 

להשלמת התמונה יצוין כי מסלול הקרטינג של הנתבעת חדל מפעילותו זמן קצר לאחר התאונה (ר' סע' 15 לתצהיר הנתבע 5).

 

הסדרה ורישוי של מסלול רכבי קרטינג לצורכי שעשוע

 

16.רכב קרטינג הינו רכב תפעולי כהגדרתו בתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. סימן י"ג1 לתקנות עוסק ב"רכב תפעולי", ובתקנה 95ד שבו נקבע כי "לא ינהג אדם רכב תפעולי, לא ישתמש בו ולא יפעיל אותו אלא באיזור רכב תפעולי ובלבד שנתקיימו כל אלה:

(1)ניתן לגבי הרכב התפעולי, לפי סוגו, היתר להפעלתו מאת המפקח על רכב תפעולי ובהתאם לתנאים שבהיתר;"

 

"מפקח על רכב תפעולי" הוגדר בתקנות כ"מי שרשות הרישוי מינתה, בכתב, להיות מפקח על רכב תפעולי".

 

17.על מנת להסדיר את תחום הרכב התפעולי בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות התעבורה קבע משרד התחבורה את נוהל 1/04 "אישור יבוא רכב תפעולי והפעלתו" מיולי 2004, הוא הנוהל שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים לאירועים נשוא התביעה (נספח יז' עמ' 92-89 למוצגי התובעים, להלן: נוהל 1/04).

 

כלי הרכב התפעוליים סווגו בנוהל לשני סוגים: האחד – רכב תפעולי למטרות ספורט או שעשוע, והשני – רכב תפעולי למטרות עבודה, הובלה או הסעת נוסעים. רכב הקרטינג הוא רכב תפעולי למטרות שעשוע. תנועתו מוגבלת לתחום אזור רכב תפעולי.

 

בסעיף ד' לנוהל נקבע כי על המבקש אישור לאזור רכב תפעולי (כהגדרתו בתקנה 95א לתקנות התעבורה) להגיש למרכז בכיר למפרטי רכב הממונה על אישור רכב תפעולי בתחום התקינה את כל אלה:

1. מכתב הסבר המפרט את כל הפרטים והסיבות לבקשה כולל סוגי הרכבים המבוקשים.

2. אישור הרשות המקומית אשר בתחומה נמצא אזור הרכב התפעולי להקמת אזור רכב תפעולי במקום המבוקש.

3. טופס בקשה למינוי מפקח על רכב תפעולי (בהתאם לסעיף ה' להלן).

 

בסעיף ה' נקבע נוהל הטיפול בבקשה למינוי מפקח על רכב תפעולי. נקבע כי את הבקשה יש להגיש לאגף הרכב במשרד התחבורה בהתאם לטופס שיועד לכך. כן נקבע כי רשאי להגיש בקשה לכתב מינוי כמפקח על רכב תפעולי מי שברשותו הרישיונות וההסמכות שפורטו בסעיף (כגון: תעודת קצין בטיחות בעבודה או כתב הסמכה לניהול מוסך או תעודת הנדסאי וכיוצ"ב, אישור על העדר רישום פלילי ועוד). על פי הנוהל תמנה רשות הרישוי ועדה ממליצה שתפקידה לבחון את הבקשות למינוי מפקחים על רכב תפעולי ולהמליץ על מינוי המבקש או על דחיית בקשתו.

 

סעיף ח' לנוהל עניינו טיפול בבקשות ליבוא רכב תפעולי למטרות ספורט ושעשועים ונקבע בו כי המבקש לייבא רכב למטרות ספורט (קרטינג) (1) יגיש טופס בקשה לרישיון יבוא למזכירות מחלקת יבוא. (2) מחלקת יבוא תעביר את הבקשה למרכז בכיר למפרטי רכב (3) אשר יבדוק את פרטי הרכב המבוקש ויאשר יבוא אב-טיפוס. (4) כשדגם אב-טיפוס יגיע לארץ הוא יופנה למעבדה מוסמכת לבדיקת אב-טיפוס. (5) מרכז בכיר למפרטי רכב יבדוק האם המבקש עומד בכל הדרישות להנחת דעתו (אזור רכב תפעולי, מפקח על רכב תפעולי) ורק לאחר מכן יאשר מתן רישיון יבוא לכמות גדולה יותר.

 

18.העולה מן האמור הוא כי על פי הנוהל שקבע משרד התחבורה על המבקש לייבא לארץ רכבי קרטינג לצורכי ספורט ושעשוע לבקש ולקבל את האישורים הבאים: אישור לאזור רכב תפעולי, מינוי מפקח על רכב תפעולי ואישור ליבוא אב-טיפוס לרכב לבדיקתו במעבדה מוסמכת.

 

אישור ליבוא כמות גדולה יותר של הרכב שיובא כאב-טיפוס יינתן על ידי המרכז הבכיר למפרטי רכב במשרד התחבורה רק לאחר שיבדוק וימצא כי המבקש עמד בכל הדרישות האמורות.

 

הליכי הרישוי לייבוא רכבי הקרטינג של הנתבעת 1

 

19.על הליך קבלת הרישיון לייבוא רכבי הקרטינג על ידי הנתבעת 1 ניתן ללמוד מתצהירו של ג'וסף פארס מרכז בכיר תקינה באגף הרכב במשרד התחבורה וממסמכים שהוגשו. מטעמה של הנתבעת 1 לא הובאו עדים למעט יורן, הנתבע 5, עובד שכיר של הנתבעת שלא היה מעורב בהליכים אלה (ר' סעיף 5 לתצהירו). הנתבע 3 שהיה בעליה של הנתבעת 1 לא הובא לעדות וכך גם אחיו מי שלפי הנטען היה מנהלה בפועל של הנתבעת.

 

על פי האמור בתצהירו של פארס, ביום 23.11.06 ניתן לנתבעת 1 רישיון לייבא רכב קרטינג תפעולי בודד כאב-טיפוס לצורך בחינתו במעבדה מוסמכת בהתאם להוראות נוהל 1/04 (נספח א' לתצהיר פארס). בחודש 12/2006 נבדק האב-טיפוס על ידי הטכניון, שהינו מעבדה מוסמכת, אשר מצא כי הוא עומד בדרישות משרד התחבורה (ר' תצהיר קרויטורו מטעם הטכניון ותוצאות בדיקת האב-טיפוס מוצג יט' למוצגי התובעים ונספח ב' לתצהיר פארס).

 

לאחר בדיקת האב-טיפוס לרכב ולאור תוצאותיה ניתן לנתבעת 1 רישיון לייבא 9 רכבי קרטינג זהים לרכב האב-טיפוס שנבדק (עותק הרישיון מתאריך 7.1.07 צורף כנספח ג' לתצהיר פארס). הרישיון ניתן בתנאים שפורטו בו ובכללם התנאי כי "הפעלת הרכב תותר לאחר עמידה בתקנות התעבורה ובנוהל 1/04... לרבות מינוי מפקח על רכב תפעולי ע"י משרד התחבורה במקום בו יופעלו כלי הרכב האמורים". כן נקבע בתנאי הרישיון כי עד לעמידה בדרישות שפורטו לא יעשה כל שימוש בכלי הרכב והם יאוחסנו במקום סגור ברשות היבואן.

באחד מהרכבים שייבאה הנתבעת על-פי הרישיון ארעה התאונה.

 

רשלנות הנתבעת 1

 

20.הוכח בראיות כי בניגוד להוראות משרד התחבורה ותוך הפרה של התנאים שנקבעו ברישיון לייבוא רכבי הקרטינג, הפעילה הנתבעת 1 את מסלול הקרטינג ואפשרה נהיגה ברכבים מבלי שהמקום אושר והוגדר כאזור רכב תפעולי ומבלי שמונה מפקח על רכב תפעולי.

 

זה היה חטאה הראשון, אך לא היחיד, של הנתבעת 1. נוסף על כך, וכפי שיפורט להלן, הוכח כי הנתבעת התרשלה בהפעלת המסלול וכי היא לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים לשמירה על בטיחותם של המבלים במסלול נוכח הסיכונים הטמונים בו. מהראיות עולה תמונה עגומה של רשלנות והעדר הקפדה על כללי בטיחות בסיסיים מצד הנתבעת ועובדיה.

 

21.רכב הקרטינג הינו קטן ממדים, נמוך ופתוח, כך שהמרחק בין הנוהג בו ממקום מושבו לחלקיו החיצוניים של הרכב כגון גלגליו או חלקים נעים אחרים הוא קצר ונגיש. כפי שיורחב בהמשך, לא ניתן למגן את הרכב באופן הרמטי וגם המִגונים הקיימים בו נשברים מעת לעת. בנוסף, הנהיגה במסלול הקרטינג כוללת סיבובים חדים ומצבים נוספים העשויים לגרום לתזוזה מהירה וחדה של הראש, וביתר שאת משמדובר בבני נוער שבאים לבלות ולהשתעשע. נוכח האמור, חובה היתה על מפעילי המסלול לחייב נהגים בעלי שיער ארוך לאסוף את שערם (ובאופן דומה למנוע מהם לעלות לרכב עם כל בגד או חפץ אחר שעלול להיתפס בחלקי הרכב כגון צעיף או כיוצא בזה).

 

22.כאמור, מטעם הנתבעים 3,1 ו-5 הוגש תצהירו של הנתבע 5, יורן. בתצהירו סיפר כי החל לעבוד במתחם כשכיר בסוף שנת 2007. מי שקיבל אותו לעבודה היה יוסף עטיה שהיה מנהל המקום והוא אשר העביר לו ולשאר העובדים את נוהלי והוראות הבטיחות על פיהם פעלו העובדים.

 

בתצהירו ציין יורן כי בכל תקופת עבודתו במקום, הוא או אחד מהמדריכים האחרים היו מעבירים לכל לקוח שהגיע הדרכה הכוללת את הכרת המסלול, אופן הנהיגה, אופן הסימונים של מפקחי המסלול והוראות בטיחות. בנוסף, הם סיפקו לנוסעים ציוד שכלל סרבלים, קסדות עם מגן רוח לעיניים, כיסויי ראש לאיסוף שיער, נעליים סגורות וערדליים, וחייבו אותם להשתמש בהם. עוד ציין בתצהירו שהוראות הבטיחות כללו גם הנחיות לאיסוף שיער ומתן כיסויים מיוחדים לאיסוף השיער, וכי לפני הנסיעה המדריכים היו עוברים בין הנוסעים ומוודאים בין היתר שהם חגורים ושהשיער אסוף. נוסע שלא ציית להוראות ולא הסכים להשתמש בציוד שסופק לו לא היה מורשה לבצע את הנסיעה ואף הורד מהמסלול (סע' 10-7 לתצהיר).

 

באשר לתובעת טען יורן כי "אם התובעת אספה את שערה לא טוב – לא יכולנו לדעת, שכן לפני הנסיעה העובדים וידאו שהוא היה אסוף מתחת לכיסוי השיער ולקסדה" (סע' 12 לתצהיר).

 

23.לתובעת גרסה אחרת. בתצהירה סיפרה כי ביום התאונה לא ניתנו לה ולחברותיה הוראות בטיחות או הדרכה כלשהן למעט ביגוד מסוים שהיו צריכות ללבוש, כובע בד וקסדות לראש שניתנו להן. כזכור, היתה זו הפעם השניה שהתובעת וחברותיה ביקרו במקום, ולטענתה, מעולם, באף לא אחת מהפעמים שהיו במקום, לא נאמר להן שיש לאסוף את השיער ואף אחד גם לא בדק לפני שעלו למכוניות האם השיער אכן נאסף (סע' 10-9 לתצהיר התובעת).

 

גם חברתה של התובעת, עדן, העידה כי לא ניתנה להן הוראה לאסוף את השיער וכי אף אחת מהחברות לא אספה את שערה אף שלעוד מספר חברות היה שיער ארוך (סע' 8-6 לתצהירה).

 

24.מהראיות עולה ואין על כך מחלוקת כי לתובעת ולחברותיה סופקו חליפות מרוץ, קסדות וכובע בד. יחד עם זאת, שוכנעתי כי לא ניתנה להן הוראה לאסוף את השיער, ובוודאי לא נאכפה הוראה כזו על ידי העובדים במתקן.

 

העדפתי את עדותן של התובעת וחברתה עדן על כך שלא ניתנה להן הוראה לאסוף את השיער, שהתובעת וחברות נוספות בעלות שיער ארוך שהיו עמה לא אספו את השיער ושאיש מעובדי המתקן לא העיר להן על כך ולא עצר אותן מנסיעה במסלול הקרטינג.

 

עדויות התובעת ועדן בעניין זה היו מהימנות ומשכנעות. חיזוק לגרסתן מתקבל מתמונות שצילמו בביקורן הראשון במקום כשבוע לפני התאונה. בתמונות נראות התובעת וחברותיה לבושות בחליפות המרוץ, על ראשן קסדה ומתחתיה כובע הבד - ושיערן פזור (ר' התמונות בעמ' 389-385 למוצגי התובעת וכן נ/1). מהעדויות עולה שהתמונות צולמו בחדר ההדרכה זמן קצר לפני עלייתן למסלול. העובדה כי התמונות צולמו כשהנערות לבושות בחליפת המרוץ והקסדה על ראשן והן לקראת עליה למסלול, ואף אחת מהן לא אספה את שערה, מהווה תמיכה של ממש לגרסת התובעת ועדן כי מעולם לא התבקשו לאסוף את השיער. יצוין כי בתצהירו טען יורן כי התמונות לא משקפות את המצב בו היו הנערות בתחילת הנסיעה אך הוא עצמו לא היה במקום אלא ישב בקופה ללא קשר עין עם המסלול (ר' עמ' 161) ובחקירתו השיב כי את האמור בתצהירו טען בהסתמך על מה שמסרו לו אחרים ולא מידיעה אישית (עמ' 163). זאת ועוד, מהעדויות עולה שגם התובעת וחברתה וגם יורן לא סברו שמטרת כובע הבד הייתה לאסוף את השיער שלא יהיה פזור. הם סברו כי מדובר בהגנה מזיעה או מטעמי היגיינה (מדובר בכובע חד פעמי שנחבש מתחת לקסדה שעברה מראש לראש). כאמור, גם יורן סבר כך כפי שעולה מהודעתו לחברת הביטוח למחרת התאונה שם כתב בין היתר: "בסיום התדריך התבקשו הבנות ללבוש חליפות, לאסוף את שיערן ולשים כיסויי ראש (הגנה מזיעה)..." (הוגש כמוצג יב' למוצגי התובעת, עמ' 75 למוצגיה). יורן אף אישר את הדברים בחקירתו (עמ' 157 לפרוטוקול). נוסף על כך, לבד מיורן לא הובא לעדות מי ממנהלי הנתבעת להעיד על תוכן ההנחיות שהעבירו לעובדיהם, ולא מי מהעובדים שהעלו את התובעת וחברותיה למסלול ביום התאונה. יורן העיד כי עובד בשם תום היה אחראי הבטיחות ומכוח תפקידו הוא היה אחראי על ההדרכה של הלקוחות, הוא היה אחראי לוודא שהם לבושים בציוד המגן והיה מלווה אותם לרכבים לקראת העלייה למסלול (עמ' 161 לפרוטוקול). למרות זאת, ואף שיורן לא היה באזור המסלול וגם לא היה לו קשר עין עם הנעשה שם, לא הובא תום לעדות. הימנעות הנתבעת מהעדת העובדים שיכלו לתמוך בגרסתה מהווה חיזוק נוסף לגרסת התובעת.

 

25.הנתבעים טענו כי במתחם הוצב שֶלט בו פורטה החובה לאסוף את השיער. הם מפנים לתמונות שצורפו לתצהירו של יורן, באחת מהן נראה שלט ובו הוראה לבעלי שיער ארוך לאסוף את השיער מעל לגובה הכתף לפני העלייה למסלול.

 

מומחה הבטיחות אשר אסבן מטעם התובעים ביקר במתחם שבועיים לאחר התאונה, בתאריך 14.3.08. בחוות דעתו ציין כי בביקורו במקום הבחין בשלטי אזהרה הבאים: שלט חיצוני בו צוין כי חובה להשתמש בחגורות בטיחות, קסדה, נעליים סגורות ומכנסיים ארוכים בלבד, ללא כל התייחסות לאיסוף השיער; שלט בתוך חדר ההתארגנות בו פורטו הנחיות אודות טכניקת הנהיגה, ושלט נוסף בו צוינה החובה לנעול נעליים סגורות. בקצה החדר נמצא שלט 'אזהרה' לפיה "לפני העלייה למסלול חובה לאסוף שיער מעל לגובה הכתפיים". אסבן ציין כי התובעת מסרה לו שהשלט האחרון לא היה בזמן התאונה.

 

 

 

ואכן, ממכלול הראיות עולה כי בזמן התרחשות התאונה ולפניה לא היה במקום שלט המורה על איסוף השיער. ראשית, כפי שכבר קבעתי, הוכח כי לא ניתנה הנחיה כזו על ידי המפעילים ומכאן סביר שגם שילוט לא היה בנמצא. שנית, יורן לא טען בתצהירו כי היה שילוט כזה במועד התאונה. אמנם, הוא צירף לתצהיר תמונות של השלט אך בחקירתו אישר כי לא הוא צילם את התמונות אלא הן הועברו לידיו על ידי מנהל הנתבעת 1 לאחר האירוע (עמ' 158 לפרוטוקול). לאור האמור ומשלא הובא לעדות מי שצילם את התמונות הרי שאין בהן כדי להוות ראיה לכך שהשילוט היה קיים במועד התאונה. העובדה שיורן נמנע מלהצהיר באופן פוזיטיבי כי השלט היה תלוי וקיים במועד התאונה מחזקת גם היא את המסקנה שהוא הוסף אחריה. גם העובדה כי מדובר בשלט נפרד ושצורתו וצבעיו שונים תומכת במסקנה זו.

 

26.זאת ועוד, מן הראיות עולה כי התובעת גם לא חגרה חגורת בטיחות במהלך הנסיעה בה נפגעה וכי הנתבעת 1 אפשרה זאת ולא הקפידה שהנהגים יחגרו את חגורות הבטיחות. התובעת העידה כי כשנכנסה לרכב היא לא מצאה את חגורת הבטיחות ועובד הנתבעת שהכניס אותה ואת חברותיה למסלול הזניק אותן ואפשר לה לצאת לדרך על אף שלא חגרה את חגורת הבטיחות. כך סיפרה: "אני זוכרת שהוא התחיל להוציא אותן ואני זוכרת את עצמי נלחצת מזה שמתחילים לצאת ואני עוד לא מצאתי את החגורה, שאלתי אני בלי חגורה, איפה החגורה והוא נתן לי את האו.קי לצאת יאללה צאי לדרך" (עמ' 94 לפרוטוקול). עדות התובעת היתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבעת או מי מטעמה. כפי שכבר צוין הנתבעת לא טרחה לזמן לעדות את מי מעובדיה שהיה ליד המסלול. בנוסף, העד אפרים קרויטורו מטעם הטכניון ציין בתצהירו המשלים כי באב-טיפוס שבדק היו חגורות בטיחות מסוג מותניים וכתפיים וכי 4 נקודות העיגון של החגורות בולטות לעין וניתן לראותן בתמונה מס' 8 מהתמונות שצורפו לדו"ח הבדיקה. לעומת זאת, מצפייה בסרטון שערך במקום מומחה התובעת אסבן התרשם קרויטורו כי בשתי מכוניות לפחות אין כלל חגורות בטיחות (ר' סעיף 5 לתצהירו המשלים של קרויטורו ותמונות שצורפו לתצהיר). כך או כך, ברור מן הראיות שלא היתה הקפדה מצד הנתבעת ועובדיה על חגירת החגורות.

לא מן הנמנע שהעובדה שהתובעת לא היתה חגורה בחגורת בטיחות השפיעה על עוצמת תנועות הגוף והראש שלה במהלך הנהיגה ובעקבות כך על פיזור השיער הארוך לכל עבר.

 

27.ביום 3.5.2007 נבדק מסלול הקרטינג על ידי קרויטורו אחראי ביצוע מטעם הטכניון ובעקבות כך הוצא ביום 15.5.2017 דו"ח בדיקת המסלול (מוצג כ', עמ' 115-110 למוצגי התובעים). בדו"ח אושרה הפעלת המסלול לנסיעת רכבי הקרטינג למטרות שעשוע בכפוף להמלצות שפורטו בו. בין היתר הומלץ כי אחזקת כלי הרכב תבוצע על ידי מנהל מקצועי, כי כל כלי רכב ייבדק בבדיקה יומית לפני הפעלה על ידי אדם שהוסמך לכך על ידי המנהל המקצועי ובדיקה תקופתית מלאה על פי הנחיות המנהל המקצועי. חשיבותה של בדיקה יומית של כלי הרכב נובעת בין היתר מאופי הנהיגה והמסלול אשר בעטיו סופגים הרכבים מכות ופגיעות רבות במהלך השימוש בהן. יורן העיד בחקירתו כי היה טכנאי בשם סטפן שתפקידו היה לבדוק את הרכבים. לדבריו הוא היה "בודק שמן, צמיגים שהיו נאכלים הוא היה מחליף והיה מחליף פלסטיק שהיה נשבר ברכב. היה חלקי חילוף להכל. הוא טיפל טוב ברכבים" (עמ' 161 לפרוטוקול). עם זאת, יורן העיד כי סטפן לא היה במקום כל יום אלא הגיע כפעמיים שלוש בשבוע וסטפן עצמו לא הובא לעדות, כך שלא ניתן לקבוע מה היתה תדירות ואיכות הטיפול ברכבים, והאם הותרה נסיעה ללא חלקי פלסטיק שנשברו ובכללם כיסויי מגן.

אחת האפשרויות שהעלו מומחי הבטיחות מר אסבן (מטעם התובעים) וד"ר איל-ביקלס (מטעם עיריית אילת) היא שכיסויי המגן שהיו מורכבים על הרכב נשברו או הוסרו וכתוצאה מכך התאפשרה הילכדות השיער בחלקים הנעים של הרכב. העובדה כי חלקי הפלסטיק ששימשו ככיסויי המגן נשברו באופן תדיר עולה מעדותו של יורן עצמו כפי שהובאה לעיל. הוא אמנם טען כי הרכבים טופלו ולא נעשה שימוש ברכב שחלקיו נשברו, אך לא ניתן לקבל את דבריו בעניין זה בהינתן עדותו שסטפן לא נכח במקום כל יום כנדרש ומשסטפן עצמו לא הובא לעדות.

 

28.הוכחה מזמן אמת להתנהלותה הרשלנית של הנתבעת 1 בהפעלת המסלול מצויה במכתבו של ערן בייסקי (הנתבע 2) מתאריך 20.11.07 שנשלח לנתבעת 1, לעיריית אילת ולטכניון, ושכותרתו מדברת בעד עצמה: "הפעלת מסלול פורמולה קרטינג בצורה לא בטיחותית".

על המכתב ומה שנעשה או לא נעשה בעקבותיו ועל מעורבותו של בייסקי עוד יורחב בהמשך. בשלב זה ניתן לקבוע כי האמור במכתב שנשלח חודשים בודדים לפני אירוע התאונה מלמד על התנהלותה הרשלנית של הנתבעת 1 בהפעלת המסלול.

 

וכך בין היתר כתב בייסקי: "בבדיקות אשר ערכתי במתחם, במסלול הנהיגה ובמיקום אנשי הצוות במסלול נמצאו ליקויים רבים אשר פוגעים בבטיחות הפעלת המסלול, בנוהגים ובאנשי הצוות אשר במסלול.

בבדיקתי נוכחתי כי אנשי הצוות נוהגים בקרטינג ללא קסדות, חגורות בטיחות ובצורה מסוכנת אשר יכולה לפגוע בהם.

כן נמצא כי המסלול מופעל עם איש צוות אחד בלבד אשר אינו יכול לתפקד ולסמן במידה וקיימת סכנה..."

בייסקי הזהיר במכתבו כי "הפעלת המסלול בצורה כזאת עלולה להגמר בפגיעות במשתמשי המסלול וברכבים" (המכתב – מוצג כ"ה, עמ' 126 למוצגי התובעים, להלן: מכתב ההתרעה).

 

29.לסיכום, הוכח כי הנתבעת 1 הקימה והפעילה את מסלול הקרטינג תוך הפרה של החובה למנות מפקח על רכב תפעולי, ושל תנאי רישיון הייבוא בו נקבע מפורשות כי לא יעשה כל שימוש בכלי הרכב עד לעמידה בדרישות ובכללן מינוי מפקח כאמור.

 

כן הוכח כי הנתבעת 1 התרשלה בהפעלה השוטפת של המסלול, בכך שלא נקטה בכל אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשים לשמירה על בטיחותם של המבלים במקום, ובכלל זה בדיקה יומיומית של רכבים והקפדה על חגירת חגורות בטיחות ואיסוף שיער.

 

אין ספק כי לפחות אחת ממטרות הדרישה למינוי מפקח על רכב תפעולי בתקנות ובנוהל 1/04 של משרד התחבורה, אם לא העיקרית שבהן, היא שמירה על בטיחות הנוהגים בו ומי שעלול להיפגע ממנו. בתקנה 95ה לתקנות התעבורה נקבעו תפקידיו וסמכויותיו של המפקח ובכללן לקבוע את תכונותיו של הרכב, ייעודו, מספר הנוסעים שיוסעו בו, מהירות הנסיעה המרבית, מסלולי הנסיעה ותמרורים, אמצעי הבטיחות ככל שימצא לנכון, וכן נקבע כי רשאי הוא להוסיף על הדרישות המפורטות אם לפי שיקול דעתו נחוץ הדבר לבטיחות התנועה באזור הרכב התפעולי או להורות על הפסקת השימוש בו.

נקבע בתקנות כי המפקח על רכב תפעולי ינהל כרטיס מעקב לכל רכב תפעולי שהוא נתן לגביו היתר, וכן נקבע כי בעלו, מחזיקו, מפעילו ונהגו של רכב תפעולי יקיים כל הוראה שנתן לו המפקח על רכב תפעולי לגבי הפעלתו של הרכב התפעולי.

 

עולה מן האמור כי העדרו של מפקח על רכב תפעולי אִפשר התנהלות רשלנית של הנתבעת בהפעלת המתחם, ומכאן גם הקשר הסיבתי בין אי מינויו של מפקח לבין התאונה ופציעת התובעת.

 

30.כבעלת המתקן וכבעלת כלי הרכב חובה היתה על הנתבעת 1 לפעול בהתאם לדין ולנהלים, ועליה, לפני כולם, מוטלת היתה החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לשמור על שלומם ובטיחותם של הבאים לבלות וליהנות בעסקהּ. הנתבעת 1 הפרה חובות אלה ופעלה בניגוד לדין ולתנאי הרישיון, ובנוסף היא התרשלה בהפעלת המסלול ולא נקטה באמצעי הזהירות הבסיסיים הנדרשים לשמירה על בטיחות המבלים ובכללם איסוף שיער, חגירת חגורות בטיחות וטיפול ראוי וסדיר ברכבים. על כן, עיקר האחריות לתאונה ולתוצאותיה מוטל עליה.

 

בטרם אעבור לדון באחריות הנתבעים במעגלים המרוחקים יותר, אדון בטענות בדבר אחריותם האישית של יורן, הנתבע 5, שהיה עובד שכיר בחברה הנתבעת 1 ושל הנתבע 3 בעל המניות בה.

 

הנתבע 5 – עידו יורן

 

31.יורן עבד במסלול הקרטינג כעובד שכיר של הנתבעת 1. בתצהירו סיפר כי התקבל לעבודה בשלהי 2007 כשמסלול הקרטניג כבר פעל. לדבריו, הוא לא היה מעורב בכל מה שקשור בהקמת העסק, ייבוא כלי הרכב, הסדרת רישיונות וכיוצ"ב. באלה עסק יוסף עטיה שהיה לטענתו מנהל הנתבעת 1 ואחיו של הנתבע 3, והוא גם היה זה שקיבל אותו לעבודה. בנוסף טען כי כל הוראות הבטיחות ונהלי העבודה נמסרו לו ולכלל העובדים על ידי מנהל הנתבעת יוסף עטיה. ביום בו ארעה התאונה עבד יורן, לטענתו, כאחראי משמרת.

 

התובעים טוענים כי אין לקבל את טענת יורן כי הוא היה בסך הכול עובד "פשוט". הם מפנים לדיווח של יורן לחברת הביטוח, שנכתב על ידו למחרת התאונה, שם תיאר את נסיבות התאונה וחתם את מכתבו בשמו כ"מנהל מתחם – פורמולה קארטינג אילת" (ר' עמ' 75 למוצגי התובעים). גם בהודעה שמסר במשטרה העיד: "אני מנהל את האתר פורמולה קארטינג אילת..." ובהמשך סיפר כי התובעת וחברותיה "עברו תדריך על ידי אחד העובדים שלי..." (עמ' 79 למוצגי התובעים). לטענת התובעים יורן היה מנהל המקום, זה שאחראי על הדרכת העובדים ועל אכיפת הנהלים ומכאן אחריותו.

 

בעדותו עמד יורן על כך שהוא לא היה מנהל המקום וכי ביום התאונה עבד כמנהל משמרת (עמ' 153 לפרוטוקול). הוא הסביר כי הדברים שמסר למשטרה ולחברת הביטוח על היותו מנהל המקום וכן פרטים הנוגעים לרישוי וביטוח, כל אלה נמסרו לו על ידי מנהל הנתבעת יוסף עטיה שביקש ממנו לדווח לגורמים אלה כפי שדיווח והבטיח לו כי אין לו מה לדאוג (עמ' 154).

 

32.האמנתי לעדותו של יורן כי הוא לא היה מנהל המקום ודאי לא מנהל הנתבעת וכי עבד שם כאחד מצוות עובדי המקום גם אם בכיר יותר, אחראי ומנהל משמרת. התרשמתי כי הוא הוכוון על ידי הנתבע 3 ועל ידי יוסף עטיה להתנהל באופן שירחיק אותם מהאירוע ומאחריות לו ובכלל זה מההליכים המשפטיים בגינו תוך הבטחה שהוא לא יפגע מכך. יורן העיד כי למיטב זכרונו מי שהסדיר את ייצוג עורכי הדין עבורו היה הנתבע 3, ואכן הנתבעת 1, בעליה הנתבע 3 ויורן מיוצגים במשותף בהליך זה. הוא גם העיד כי בעלי הנתבעת 1 אמרו לו שאין לו מה לדאוג בקשר לתביעה, שהוא לא אחראי ואין לו שום סיבה לדאגה (עמ' 150).

 

כאמור, עדותו של יורן בעניין זה הייתה אמינה בעיני והיא לא נסתרה. המסקנה העולה מעדותו, מהימנעות הנתבע 3 ואחיו מנהל הנתבעת מעדות, מהייצוג המשותף שהסדירו ליורן ומהתנהלותם בהליך, היא כי הנתבע 3 ואחיו פעלו להרחיק את עצמם מהאירוע נשוא התביעה תוך שהם מכווינים את יורן ליטול על עצמו מעורבות גבוהה יותר מזו שהיתה לו הלכה למעשה.

 

33.מכך עולה כי יורן אינו אחראי לכל מה שקשור בהליכי ייבוא רכבי הקרטינג והפעלת המסלול, הסדרת הרישיונות הנדרשים לכך ועמידה בתנאיהם. הוא גם לא אחראי לאופן הפעלת המסלול ובכלל זה קביעת אמצעי הבטיחות ונהלי ההדרכה, או להימצאותו של מפקח או מנהל מקצועי אחר שיבדוק את תקינות כלי הרכב מידי יום. כל אלה מוטלים על הנתבעת 1, בעליה ומנהלה.

 

יחד עם זאת, יורן לא פטור מאחריות. במועד התאונה הוא שימש כאחראי ומנהל המשמרת וככזה היה עליו לדאוג כי כללי ההדרכה והבטיחות נשמרים, ובכלל זה שצוות העובדים מדריך כראוי את התובעת וחברותיה, ומוודא כי אספו את שערן וחגרו את חגורות הבטיחות. כמנהל המשמרת מוטלת עליו האחריות לאי שמירת הנהלים שהוביל לפציעתה של התובעת.

 

הנתבע 3 – שלמה עטיה

 

34.הנתבע 3 היה בעל המניות היחיד בחברה הנתבעת והחזיק ב100% ממניותיה (ר' דו"ח רשם החברות מוצג א' למוצגי הנתבעים 5,3,1).

 

על אף שנתבע גם באופן אישי, בחר הנתבע 3 שלא להעיד בהליך. בנקודה זו אציין כי איני מקבלת את הטענה שצירוף תצהיר תשובותיו לשאלון במסגרת מוצגי התובעת משמעו כי התובעת הודתה בתשובות המפורטות בו, משברור שתצהירי תשובות לשאלונים שהוגשו על ידה (של כל בעלי הדין) נועדו לסתור עדויות של מי מהם במידה ויעלה צורך כזה.

 

אמנם, בתצהירו טען יורן כי הנתבע 3 לא היה מעורב כלל בניהול העסק אף שהיה בעליו, וכי העסק נוהל על ידי אחיו יוסף עטיה, אך לא שוכנעתי בכך. ראשית, כבר קבעתי כי על פי התרשמותי הוכוון יורן בהתנהלותו ובעדויות שמסר לגורמים שונים להרחיק את בעלי ומנהלי הנתבעת ממעורבות. נראה כי הנטען בתצהירו, בשים לב לכך שרק הנתבע 3 הוא בעל דין בהליך (אחיו יוסף עטיה צורף אמנם כנתבע בשלב מאוחר יותר אך התובעים לא הצליחו לבצע לו מסירה של כתב התביעה) הוא חלק מאותה הכוונה.

 

זאת ועוד, יורן העיד כי לא היה לו כל חלק בהליכים שקדמו להפעלת המסלול ובכללם הסדרת הרישיונות המתאימים, עמידה בהוראות הדין הרלוונטיות ובתנאי הרישיונות וכיוצ"ב. מכאן שאינו יכול להעיד מידיעתו על מעורבותו או אי מעורבותו של הנתבע 3 כבעל החברה, בהליכים אלה. לכך יוסף כי מעדותו של אלקסלסי למשל עולה כי הנתבע 3 היה מעורב בשכירת המקום ובהקמת המתקן יחד עם אחיו (ר' לדוג' עמ' 292 לפרוטוקול).

 

לאור האמור, ניתן לקבוע כי הוכח ברמת הסתברות מספקת כי הנתבע 3 הוא זה שפעל, לבדו או עם אחיו, כאורגן מטעם הנתבעת 1 בכל הקשור להקמת והפעלת מסלול הקרטינג. על כן, מוטלת עליו אחריות אישית למעשיו ומחדליו שנעשו בשם הנתבעת וכאורגנה החל מהפעלת המסלול תוך הפרת תנאי רישיון הייבוא של כלי הרכב וכלה באי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים לשמירה על ביטחונם ובטיחותם של הבאים לבלות בעסקו.

 

מכאן אעבור לדון במעורבותם ואחריותם של הנתבעים האחרים.

 

הנתבע 2 – ערן בייסקי

 

35.בדו"ח בדיקת המסלול שערך הטכניון צוין שמו של בייסקי כמנהל המקצועי המשמש כאחראי טכני על מסלול הקרטינג של הנתבעת 1 ועל כלי הרכב שנמצאים בו.

 

נוסף על כך, וכפי שכבר הובא בסעיף 28 לעיל, בתאריך 20.11.2007 התריע בייסקי במכתב ששלח לנתבעת, לעירייה ולטכניון על הפעלת המסלול בצורה לא בטיחותית, והודיע כי הוא מסיר מעליו כל אחריות למסלול.

 

36.בייסקי טען בתצהירו כי מעולם לא היה עובד של הנתבעת 1 או קצין הבטיחות בתעבורה שלה או מנהלה המקצועי. מעולם לא שימש בתפקיד זה או אחר אצל הנתבעת, לא ייעץ לה ולא היה מעורב בשום פנים ואופן בכל קבלת החלטות ובפרט באירוע התאונה (ר' סע' 3 ו-5 לתצהירו).

 

לדבריו, הוא שימש באותה תקופה כקצין בטיחות בתעבורה של חברת מטיילי א. אילת בע"מ. כשהנתבעת 1 החלה להקים את מסלול הקרטינג בסמוך לשטחי החברה בה עבד הוא ערך סיור בשטח על מנת לחוות דעתו בנוגע להיבטים הבטיחותיים הקשורים לתנועת הרכבים של חברת מטיילי א. אילת בשים לב לקרבת כלי הרכב של החברה למסלול הקרטינג, וזאת לבקשת הנתבע 4 שהיה מנהלה של חברת מטיילי א. אילת בע"מ. על רקע זה ולצורך זה בלבד הוא פגש במקום את נציג הטכניון קרויטורו, ולא ברור לו מדוע שורבב שמו לדו"ח הטכניון בו צוין כי הוא המנהל המקצועי של הנתבעת 1 (סע' 16-14 לתצהיר).

 

אשר למכתב ההתרעה שהוציא טען בייסקי כי כאדם אשר עוסק בבטיחות שנים רבות הוא לא יכל לעצום את עיניו מהכשלים שראה בהפעלת מסלול הקרטינג של הנתבעת 1 ועל כן מצא לנכון להתריע על הנעשה שם בפני הגוף האחראי על מתן רישיון העסק (סע' 6 לתצהיר).

 

37.לא שוכנעתי בגרסתו של בייסקי על כך שלא הייתה לו כל מעורבות בהפעלת מסלול הקרטינג. התמונה העולה מן הראיות היא כי אף שהוא לא נשכר בפועל לשמש כקצין הבטיחות או המנהל המקצועי ואחראי טכני של המיתקן, הוא הציג עצמו ככזה לנציג הטכניון שביקר במקום לצורך בדיקת התאמת המסלול לייעודו כמסלול קרטינג.

 

בדו"ח בדיקת מסלול הקרטינג שערך הטכניון, בסעיף 2.7 לדו"ח תחת הכותרת: "בדיקה תקופתית ואחריות טכנית", נרשם כי "מנהל מקצועי המשמש כאחראי טכני על המסלול וכלי הרכב שנמצאים בו הוא מר בייסקי ערן...קצין בטיחות בתעבורה ובעל הסמכה לנהול מוסך, מקצוע מכונאות רכב. תעודת הסמכה שלו נשמרות בתיק הבדיקה" (עמ' 113 למוצגי התובעים).

 

בתצהיר המשלים שהגיש סיפר קרויטורו כי במעמד ביקורו במסלול לשם בדיקתו הציג עצמו בייסקי בפניו כמי שישמש כמנהל המקצועי והאחראי הטכני על המסלול וכלי הרכב והוא אף מסר לידיו את תעודות ההסמכה שנשמרו בתיק (סעיף 2 לתצהירו המשלים של קרויטורו וצילומי התעודות שנמסרו לו על ידי בייסקי שצורפו כנספח א' לתצהיר).

 

חיזוק משמעותי למסקנה זו מצאתי במילותיו של בייסקי עצמו במכתב ההתרעה ששלח. לאחר שפירט את הליקויים שמצא ואת הסכנות שראה בהתנהלות הנתבעת 1 בהפעלת המסלול, סיים את מכתבו בהודעה דלהלן:

"לכן הנני ערן בייסקי... אשר משמש כקצין בטיחות בתעבורה ואחראי לתחזוקת הרכבים, מסיר את אחריותי לגבי כל נזק לאדם ו או לרכב וכל שיכות למתחם פורמולה קרטינג באילת.

כמו כן הנני מודיע בכתב לגורמים אשר אישרו את פתיחת המתקן עקב אישורי ותעודותי המקצועיות כי הנני מסיר את אחריותי מהפעלת המתקן ואין לי שום קשר עבודה או כל שהוא עם מתקן פורמולה קרטינג באילת".

 

אכן, מן הראיות עולה כי בפועל לא נשכר בייסקי לשמש כמנהל המקצועי של המתקן והוא גם לא שימש ככזה, אך הוא הציג עצמו ככזה בפני נציג הטכניון במעמד ביקורו לצורך בדיקת המסלול ותנאיו. לא מן הנמנע כי עשה כן כמחווה או כ'טובה' למפעילי המסלול בשל קשרי חברות או אחרים ביניהם, וזאת על מנת לסייע להם להשיג את הרישיון לעסק. ואכן, המצג שהציג סייע לנתבעת לקבל את הרישיון להפעלת המסלול.

 

38.למרות ואולי בעקבות חטאו הראשון, משנוכח בייסקי כי מסלול הקרטינג מופעל על ידי הנתבעת 1 בצורה בלתי בטיחותית העלולה לסכן את הנהגים ואת עובדי ובאי המתקן, הוא התריע על כך במכתב ההתרעה הברור והנחרץ אותו שלח לנתבעת 1, לאפרים קרויטורו מהטכניון ולהלל גהניש מהמחלקה לרישוי עסקים באילת.

 

ואולם אין בכך כדי לשחרר אותו לחלוטין מאחריות. מצופה היה ממנו, במיוחד נוכח חומרת טענותיו והידיעה שההיתר לפתיחת המסלול ניתן בין השאר בהסתמך על אישוריו, כי לא יסתפק בשליחת מכתב ההתרעה אלא שיבדוק כי הוא התקבל וכי טענותיו נבדקו ברצינות וביסודיות. הוא לא עשה כן ולמעשה לא נקט בכל פעולה נוספת לאחר ששלח את המכתב. כפי שיפורט בהמשך טענותיו לא נבדקו כראוי, ולא מן הנמנע שאילו היה יוצר קשר עם מי מהגורמים שפנה אליהם במכתבו היה בכך כדי להשפיע על טיבה של הבדיקה.

 

במצג הראשוני שהציג תרם בייסקי למצב שאפשר את התנהלותה הרשלנית של הנתבעת 1. בהמשך התרשל בכך שלא נקט בכל פעולה על מנת לבדוק כי התרעתו והודעתו כי הוא מסיר אחריות מהמסלול טופלו, ובכך לא מנע את המשך ההתנהלות עליה התריע.

 

 

 

נתבעת 6 - עיריית אילת, נתבעת 11 - משטרת ישראל ונתבע 10- יועץ הבטיחות יוסי חיים 

 

39.במקביל לפעולות שהיה על הנתבעת 1 לנקוט על-פי הוראות משרד התחבורה על מנת לקבל היתר לייבא ארצה את רכבי הקרטינג לצורכי שעשוע, היה עליה לקבל רישיון עסק מעיריית אילת בהתאם לחוק רישוי עסקים תשכ"ח – 1968. תנאי הרישיון שהיו רלוונטיים לאותה עת הם אלה שנקבעו לפריט 7.10 בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995 – מתקני שעשועים.

 

בהתאם לכך, הנתבעת 1 הגישה בקשה לקבלת רישיון עסק לה צירפה את תכניות העסק, את דו"ח הטכניון בנוגע לבדיקת האב טיפוס לרכב, את דו"ח הטכניון בנוגע לבדיקת מסלול הנסיעה לרכב שעשועים, ובנוסף צורף אישור יועץ בטיחות יוסי חיים (הנתבע 10) מיום 28.5.07. הבקשה הועברה לגורמים הרלוונטיים – כבאות, משטרה, בריאות ותכנון ובנייה, ואישורים מגורמים אלה התקבלו במהלך חודשים 6-5/2007 כשהאישור האחרון מטעם רשויות תכנון ובנייה ניתן ביום 21.11.2007 (ר' סע' 12-11 לתצהירו של הלל גהניש, שהיה מנהל מחלקת רישוי עסקים בעירייה, והנספחים לו).

 

40. גהניש העיד כי בכל הקשור להיבט הבטיחותי של עסק שהוגשה לגביו בקשה לרישיון, יועץ הבטיחות שנשכר לשם כך הוא זה שבודק את העסק מבחינה בטיחותית והוא אשר נותן אישור סופי להפעלתו מהיבט זה. הוא הסביר כי מבחינת הליך הרישוי (כפי שהיה בתקופה הרלוונטית), צריך היה לקבל בין היתר אישור של משטרת ישראל להפעלה של מתקן שעשוע. ועל פי תנאי המשטרה לצורך קבלת אישורה נדרש המבקש להמציא אישור של יועץ בטיחות לפיו המתקן כשיר מבחינה בטיחותית. רק לאחר קבלת אישור יועץ הבטיחות מעבירה המשטרה למחלקת רישוי עסקים את אישורה למתן הרישיון (עמ' 207-206).

עוד ציין גהניש כי הוא לא בודק את יועץ הבטיחות שהרי זאת מקצועיות ולשם כך נשכרו שירותיו. הוא מבקש מיועץ הבטיחות, כתנאי למתן רישיון, אישור סופי שהמתקן כשיר ויכול לפעול (עמ' 187).

 

יועץ הבטיחות יוסי חיים העיד, כי הנתבעת 1 שכרה את שירותיו לאשר כי העסק עומד בתנאי הבטיחות כפי שנקבעו על ידי משטרת ישראל. לאחר שבדק, אישר חיים כי המתקן עומד בדרישות ובתנאים כפי שנקבעו על ידי המשטרה. האישור שניתן על ידו ביום 28.5.2007 הוגש למחלקת רישוי עסקים (עמ' 142-141 למוצגי העירייה).

 

בסעיף ד' לאישור, תחת הכותרת "אישור ביצוע" פורטו בטבלה הנושאים שנבדקו על ידי חיים כיועץ בטיחות. בין היתר נבדקו תפוסת הקהל, קיומם של יציאות חירום, מעברי מילוט ועוד. בפריט 16 נבדקו "מס' מפעילים באתר 5 – מרשלים (מדריכי נהיגה ומשגיחים על המסלול בזמן מקצה)" ובפריט 18 נבדק "הדרכה – לפני עלייה למסלול קבלת הדרכה על כללי התנהגות ובטיחות". שני הפריטים אושרו כקיימים. חיים הבהיר בחקירתו כי לצורך הוצאת האישור האמור הוא ביקר במקום יחד עם כל הגורמים בעת שהעסק פעל: "... הסיור הראשוני נערך עם גורמי עירייה, עם גורמי משטרה, גורמי כיבוי אש ואז אנחנו באים לאתר, באים לאתר עושים סיור ביחד, כולנו עושים סיור ביחד ואז בסיור הראשון גם ראינו את כמות העובדים שהונחתה להיות מרשלים, אני לא נכנס לכמות מרשלים, זה לא מעניין אותי, רק מוודא שקיימים על פי ההנחיות וראינו את האנשים, ראינו את חדרי ההדרכה, ראינו שמתבצעת הדרכה, למרות שאני לא ביצעתי את ההדרכה, אני לא ביצעתי שום דבר, רק ראיתי....

כב' הש' אילני:זה היה כשהאתר פעל?

ת:כן, בטח. ...

ת:(אנחנו עושים – י.א) סיור עם כולם ורואים את האנשים, אני חייב לראות, המשטרה גם דורשת לראות את חדר ההדרכה, לראות את הכלים, את הציוד מיגון, רואים את כל הדברים האלה ורק לאחר מכן אני נותן אישור וזה עובר למשטרה ולעירייה" (עמ' 357).

 

41.ואולם, מספר חודשים לאחר הוצאת האישור, ביום 20.11.2007, התקבל במחלקת רישוי עסקים בעירייה מכתב ההתרעה של בייסקי.

 

בתצהירו סיפר גהניש כי בעקבות המכתב הוא ערך במקום סיור יחד עם רכז רישוי מהמשטרה ובסופו נדרשה הנתבעת 1 להמציא אישור נוסף מיועץ בטיחות כתנאי להפעלת המקום. לאור זאת פנתה הנתבעת 1 ליועץ הבטיחות יוסי חיים (הנתבע 10) וזה ערך ביקורת נוספת והמציא לעירייה אישור בטיחות נוסף ביום 27.11.07 (סע' 15-13 לתצהיר גהניש).

 

לאחר קבלת כל האישורים הנדרשים הונפק ביום 9.12.07 היתר זמני לניהול עסק למתקן שעשוע בתוקף עד ליום 26.5.08. ההיתר הותנה בקיום הנחיות יועץ בטיחות והנחיות משטרת ישראל (סע' 16 לתצהיר גהניש ונספח 4 לתצהיר).

 

42.מהעדויות עולה כי על אף ההתרעה החמורה של בייסקי בנוגע להתנהלות מפעילי המתקן והסכנה העולה מכך למבלים ולעובדים במקום, טענותיו לא נבדקו כראוי על ידי העירייה והמשטרה וגם לא על ידי יועץ הבטיחות יוסי חיים, אם כי לגבי האחרון יוער כבר עתה כי הוא לא היה מודע למכתב ההתרעה ולתוכנו.

 

גהניש העיד כי הוא העביר את המכתב לרכז רישוי עסקים של המשטרה, רס"ב ארמנד בז, ושניהם הגיעו יחד לבקר במקום. בסופו של הביקור הם דרשו מהנתבעת 1 להמציא אישור חדש של יועץ הבטיחות לאחר שבדק פעם נוספת את המתקן.

על הביקור במקום העיד: "אנחנו הגענו למקום והסתכלנו כללית. זה היה ביום, אנחנו לא ראינו את המקום שהוא עובד או בתפעול שלו. ואז, אנחנו הגענו למסקנה, אנחנו לא צריכים עכשיו לבדוק את העסק ואת התפעול שלו, יש יועץ בטיחות, שהוא נתן אישור, א' כל גם ליידע אותו שיש מכתב כזה, ושיבוא למקום ולבדוק את העסק. אז אני חושב, זאת אומרת, אם זכור לי טוב, זה היה, אתם שואלים אותי לפני 14 שנה, אז אני סבור שמשטרת ישראל קראה לו לבוא למקום" (עמ' 188).

 

רס"ב בז לא הובא לעדות. מטעם המדינה-המשטרה הוגש תצהירו של רפ"ק אברהם צימבר המשמש כקצין רישוי עסקים ארצי משנת 2014, אך הוא לא היה מעורב בהליכי הרישוי נשוא התביעה ואין בעדותו כדי להוסיף מידע עובדתי לגבי האירועים. לתצהירו של רפ"ק צימבר צורף דו"ח שערך רס"ב בז לאחר ביקורו במקום עם גהניש. בדו"ח צוין כי הביקור נערך בעקבות מכתבו של ערן בייסקי (מכתב ההתרעה). עוד צוין בו כי על פי רישוי עסקים ותנאי המשטרה אין חובה של קצין בטיחות בתעבורה בעסק הנ"ל אלא יש צורך במינוי מנהל לעסק. רס"ב בז הוסיף וציין בדו"ח כי מהתרשמותו המקום פועל כיאות ויש חוות דעת של יועץ בטיחות לעסק. הוא הוסיף כי יש לו תחושה שקיים סכסוך כלשהו בין ערן בייסקי לבעל העסק, ואת הדו"ח סיים בכך שאין למשטרה התנגדות להמשך הליך הרישוי. יצוין כי על פי הרשום בו נערך הדו"ח ביום הביקור במקום, 26.11.2007 (הדו"ח צורף כנספח ב' לתצהירו של רפ"ק אברהם צימבר).

 

יוסי חיים, יועץ הבטיחות, העיד כי מספר חודשים לאחר שהוציא את אישור הבטיחות הראשון (במסגרת הליכי הרישוי) התקשר אליו גהניש מנהל רשות הפיקוח בעיריית אילת וביקש ממנו לתקף את האישור. לדבריו, הוא שאל אותו לצורך מה ונענה "אנחנו צריכים לתקף את האישור" (עמ' 350 לפרוטוקול). מעבר לכך, העיד יוסי חיים, לא נאמר לו דבר על מכתבו של בייסקי ולא הועבר לו העתק המכתב. למעשה, העיד, מעולם לא קיבל "לא העתק, לא הודעה, לא טלפון, שום דבר" (עמ' 351).

 

שוב ושוב העיד:

"אני אף אחד לא התקשר אלי ואמר לי שיש איזה בעיה בטיחותית באתר שנתתי אישור כי אם היו אומרים לי שיש משהו לא תקין הייתי עונה לפי הדרישה של המכתב, אני לא ידעתי, אמרו בסך הכול 'תקף את האישור', לתקף את האישור, לקחת את האישור הקיים שנתתי אותו במהלך חודש מאי, אם אני לא טועה, לתקף אותו שאכן מה שכתבתי הוא נכון.

ש:אוקיי, זה אחד, לא אמרו לך למה יש צורך בתיקוף?

ת:לא, לא חד משמעית" (עמ' 353).

 

חיים העיד כי לצורך תיקוף האישור הוא הגיע למקום אך לא בשעה שהעסק פעל. לדבריו הוא לא יכול לבדוק עסק כשיש בו קהל (עמ' 356).

 

בתאריך 27.11.2007 אישר חיים במכתב כי הוא ערך ביקור במתחם הקרטינג וכי בהמשך לחוות דעתו הראשונה מיום 28.5.07 הוא מאשר כי "המקום עונה ועומד בכל התנאים כפי שמופיעים בחוק בפריט רישוי 7.10" (ר' תצהירו של חיים והאישור שצורף לתצהירו וכן צורך כנספח ג' לתצהירו של גהניש).

מעדותו עולה כי הלכה למעשה לא נעשתה על ידו בדיקה נוספת של כל תנאי הרישוי אלא רק של אותם חלקים שניתן היה לבדוק במקום כשלא היתה בו פעילות. כגון, מספר מעברי מילוט, שילוט, וכיוצ"ב. לא נבדקו על ידו מספר המפעילים באתר וקיומה של הדרכה. לא נבדקו על ידו מחדש גם קיומם של אישורים כגון אישור הטכניון לרכבים ולמסלול, שכן אישורים כאלה תוקפם לשנה ומשטרם חלפה שנה מהאישור הראשוני לא היתה לו סיבה לבדוק את האישורים בשנית. זאת, בשל העובדה שהוא התבקש רק לתקף את האישור, בקשה לא חריגה, ומשום שלא הובא בפניו וגם לא נמסר לו על מכתב ההתרעה של בייסקי או על תוכנו החמור.

חיזוק לגרסתו של חיים על כך שלא נמסר לו על מכתב ההתרעה של בייסקי או על תוכנו מתקבל מההתייחסות של רס"ב בז למכתב ההתרעה כפי שעולה מהדו"ח שערך במהלך ביקורו עם גהניש במקום. מהמכתב עולה כי ההחלטה לאשר מתן רישיון להפעלת העסק התגבשה כבר במועד ביקורם של גהניש ורס"ב בז במקום, אם לא קודם לכן, והפניה אל היועץ חיים נעשתה אך ורק על מנת לצאת ידי חובה. הדברים מתיישבים היטב עם גרסתו של יוסי חיים שלא הודע לו על מכתב ההתרעה של בייסקי והוא לא התבקש לבדוק את הנטען בו.

 

43.עוד עולה מהראיות כי על אף חומרת הטענות שהועלו במכתבו של בייסקי, איש מהגורמים הרלוונטיים לא התקשר אליו על מנת לברר עמו את הטענות ולקבל ממנו פירוט על הנטען במכתבו ועל הסיבה להוצאתו (ר' עדות בייסקי בעמ' 177-176 לפרוטוקול, שלא נסתרה). בירור כזה לא נערך עמו לא לפני שגהניש ובז ערכו ביקור במקום ולא לאחר מכן. בדו"ח שערך רס"ב בז הוא העלה סברה כי הרקע למכתב הוא סכסוך בין בייסקי לבעלי הנתבעת אך הוא לא טרח לברר את זה עם בייסקי. יוזכר כי רס"ב בז לא הובא לעדות וההימנעות מהעדתו פועלת לחובת המשטרה.

 

44.ברור לכול כי בהינתן הליקויים עליהם דיווח בייסקי במכתבו, אשר רובם ככולם קשורים בהפעלה השוטפת של המתקן, אין כל טעם ואין כל ערך בביקור במקום שלא בשעות הפעילות או בבדיקה של מתקניו הקבועים.

 

איני מקבלת את הטענה שבמכתבו התייחס בייסקי להתנהלות העובדים במקום בשעות שאינן שעות פעילות של המתקן ועל כן לא היה מקום לבצע בדיקה בזמן פעילות. במכתבו כותב בייסקי באופן ברור כי בבדיקות שערך "במתחם, במסלול הנהיגה ובמיקום אנשי הצוות במסלול נמצאו ליקויים רבים אשר פוגעים בבטיחות הפעלת המסלול, בנוהגים ובאנשי הצוות אשר במסלול". בהמשך מכתבו הוא גם מתאר כי המסלול מופעל עם איש צוות אחד בלבד, והוא חוזר ומתריע על התנהלות העלולה לפגוע גם בעובדים אך גם "בנוהגים בקרטינג ובכל אדם אשר ישנו בשטח המסלול". ברור כי הוא מתריע על התנהלות רשלנית בהפעלת המסלול המהווה סיכון למבלים בו, ולא על התנהלות העובדים שלא בשעות הפעילות, ודאי לא רק על כך.

 

המסקנה העולה מן הראיות היא כי גורמי הרישוי בעירייה ובמשטרה לא פעלו כנדרש לאחר קבלת מכתב ההתרעה של בייסקי, ונראה כי הפעולות שנקטו היו לצורך יציאה ידי חובה בלבד ולא לשם בדיקת אמת של הטענות.

 

לציין, רפ"ק אברהם צימבר העיד כי כקצין רישוי עסקים ארצי הוא היה מצפה שמכתב התרעה חמור כמכתבו של בייסקי יטופל באופן רציני ויסודי (עמ' 264 לפרוטוקול). גם מומחה הבטיחות ד"ר איל-ביקלס מטעם העירייה, כשנשאל מה היה מצפה מגהניש לעשות בעקבות מכתב ההתרעה השיב: "אני יודע מה אני הייתי עושה. הייתי סוגר את המקום" (עמ' 124 לפרוטוקול).

 

אילו נבדקו טענותיו של בייסקי כנדרש, סביר להניח שלא היה ניתן רישיון, גם לא זמני, להפעלת העסק עד לתיקון הליקויים עליהם הצביע ומפניהם התריע, מה שיכול היה, בסבירות רבה, למנוע את התאונה שנגרמה בשל התנהלותה הרשלנית של הנתבעת 1 בהפעלת המתקן.

 

על כן אני קובעת כי העירייה ומשטרת ישראל התרשלו ותרמו כל אחת מהן להמשך הפעילות של מסלול הקרטינג באותו אופן וללא שינוי בהתנהלות הרשלנית של מפעיליו, עד לקרות אירוע התאונה.

 

איני מקבלת את טענת העירייה כי משעה שהמשטרה אישרה את העסק אין לעירייה אלא לקבל את המלצתה. העירייה היא הגורם האחראי והמרכז של נושא רישוי העסקים בעיר. מנהל מחלקת הרישוי היה זה שקיבל את מכתבו של בייסקי והיה מעורב באופן מלא בבירור, הלקוי, שנעשה בעקבותיו. בידיו היו הסמכות והחובה לדאוג כי הבירור יהיה יסודי ורציני ושלא על מנת לצאת ידי חובה. אין לקבל גם את טענתה כי הסתמכה על אישורי יועץ הבטיחות משלא יִידעה אותו על מכתב ההתרעה של בייסקי ועל תוכנו.

 

45.המדינה טוענת כי כאשר המשטרה נדרשת למתן אישור במסגרת בקשה לרישוי עסק, התנאים שנבחנים על ידה מתייחסים לסכנות לשלום הציבור ואבטחה מפני שוד והתפרצות. היא בודקת את אמצעי הביטחון אך אין לה קשר לאמצעי הבטיחות הקשורים בפעילות העסק כגון בטיחות כלי הרכב, נהלי הבטיחות בנהיגה וכו'. עניינים אלה הם באחריותה של הרשות המקומית. כך בין היתר טען רפ"ק צימבר, קצין רישוי עסקים ארצי, בתצהירו. אלא שמהראיות עולה כי במקום ובמועד הרלוונטיים לא כך היו פני הדברים. מעדותו של הלל גהניש מנהל מחלקת רישוי עסקים בעירייה עולה כי נושא בטיחות העסק טופל על ידי המשטרה. גם מעדותו של היועץ יוסי חיים עולה כי המשטרה היא זו שקבעה אילו פרטים עליו לבדוק לרבות פרטים שהם מעבר למנויים בפריט 7.10 בצו רישוי עסקים. העובדה שעם קבלת מכתב ההתרעה של בייסקי עירב גהניש את רס"ב בז האחראי על רישוי עסקים מטעם המשטרה ושניהם יצאו יחד למקום, והאמור בדו"ח שערך רס"ב בז בעקבות אותו ביקור מוכיחים גם הם כי המשטרה היתה אחראית גם לנושא הבטיחות כחלק מבדיקתו לצורך קבלת רישיון.

 

אמנם, יש הגיון בהבחנה שעורך רפ"ק צימבר וזו, ככל הנראה, הסיבה לכך שבשנת 2013 יצאה רפורמה בנושא רישוי עסקים ובמסגרתה לא נדרש עוד אישור המשטרה למתן רישיון עסק למתקני שעשועים והגורם היחיד שנדרש לבחון את העסק הוא הרשות המקומית (ר' סע' 15 לתצהירו). ואולם, הוכח כי במועד הרלוונטי ובכל הקשור להליכי הרישוי של מסלול הקרטינג של הנתבעת 1 המשטרה היתה גורם דומיננטי, יחד עם הרשות המקומית, בבחינת התנאים לרישיון.

 

ובכל מקרה, משעורבה המשטרה על ידי גהניש בעקבות מכתב ההתרעה של בייסקי, לא נטען על ידה שאין לה קשר לנושאים שהועלו במכתב. ההיפך הוא הנכון, רס"ב בז הוא זה שערך את הדו"ח בעקבות ביקורו במקום והוא זה שהודיע כי אין למשטרה כל התנגדות למתן הרישיון לנתבעת על אף מכתב ההתרעה.

 

הנתבע 10 - יועץ הבטיחות יוסי חיים

 

46.ראשית יצוין כי שירותיו של חיים נשכרו לצורך קבלת רישיון עסק ולא לצורך מתן יעוץ באשר לצרכי הבטיחות הנדרשים לקיומו והפעלתו של מתקן קרטינג על כל הכרוך בו. כך על פי עדותו שלא נסתרה ומתיישבת עם יתר הראיות. ככזה, נדרש הוא לבדוק את התנאים לקבלת רישיון העסק כפי שפורטו בחוק ועל פי דרישות המשטרה (ר' עדותו שאושרה גם בעדות גהניש עמ' 225-224 לפרוטוקול) וכך הוא פעל באישור הראשון שהוציא.

 

אשר לבדיקה הנוספת, על פי עדותו שלא נסתרה לא נמסר לו על מכתב ההתרעה של בייסקי או על תוכנו והוא התבקש רק לתקף את האישור שנתן מספר חודשים קודם לכן, וכך עשה. גהניש לא זכר כי הוא זה שפנה לחיים והעיד כי נציג המשטרה פנה אליו. נציג המשטרה הרלוונטי לא הובא לעדות ובדו"ח שערך ביום הביקור במתקן עם גהניש, ועוד בטרם הוציא היועץ חיים את האישור העדכני, ציין כי יש חוות דעת בטיחות לעסק וכי אין למשטרה התנגדות להמשך הליך הרישוי. האמור בדו"ח מחזק את גרסתו של חיים כי הוא לא עודכן בפרטי מכתב ההתרעה או בסיבה לכך שהתבקש לתקף את האישור.

 

למרות האמור, חיים הוא יועץ בטיחות ושירותיו נשכרו לצורך בדיקה ואישור כי המקום עומד בכל דרישות הבטיחות הנדרשות בהתאם לחוק ולפריט הרישוי המתאים ובהתאם לדרישות המשטרה. ככזה, הוא נדרש ובדק לצורך מתן האישור הראשוני גם את פריטים 16 ו-18 שעסקו בהפעלת המסלול, ובכלל זה מספר המפעילים וההדרכה ולצורך כך הוא ביקר במקום כשהאתר פעל.

 

אמנם, נציגי העירייה או המשטרה היו צריכים להעביר לו את מכתב ההתרעה של בייסקי או למצער ליידע אותו בתוכנו, אך הוא מצדו לא יכול היה להסתפק בבקשה לתקף את האישור מבלי לדרוש ולקבל הסבר מדוע הוא נדרש לכך. ולחילופין, אם הסתפק בכך ופעל כפי שפעל חייב היה לסייג את האישור שנתן ולהבהיר במכתבו כי לא בדק אלא דרישות מסוימות וחלקיות בלבד. לו נהג כך, לא מן הנמנע שהיה מתבקש להרחיב את הבדיקה לנושאים העולים ממכתבו של בייסקי.

 

על כן, אני סבורה שגם על יועץ הבטיחות יוסי חיים מוטלת אחריות לתאונה ולתוצאותיה.

 

נתבע 9 – הטכניון

 

47.כפי שכבר הוזכר, הטכניון הוא המעבדה המוסמכת אשר בדקה את האב-טיפוס לרכב הקרטינג במסגרת ההליכים לייבוא הרכבים על ידי הנתבעת 1. בהתאם לנהלי משרד התחבורה ייבאה הנתבעת 1 אב טיפוס לרכב וזה נבדק על ידי הטכניון בהתאם לדרישות משרד התחבורה.

 

48.התובעת הגישה חוות דעת שערך מר אשר אסבן מומחה בטיחות. טענותיו העיקריות של המומחה עסקו ברשלנות הנתבעת 1 ועובדיה בהפעלת המתחם, אך בנוסף טען כי רכב הקארט נשוא התביעה היה מסוכן לנהיגה בשל היתכנות למפגש בין גוף הנהג לבין חלקים נעים של הרכב הקרובים אליו. לטענתו מדובר בליקוי שלא התגלה על ידי הטכניון כשבדק את אב הטיפוס לרכב וכי בעקבות כך יובאו לארץ 9 רכבים פגומים.

 

גם מטעמה של עיריית אילת הוגשה חוות דעת אותה ערך מומחה הבטיחות המהנדס ד"ר איל ביקלס. בחוות דעתו טען בין היתר כי התאונה נגרמה בשל אי גידור לבטח של מכונית הקארט וכל חלקיה הנעים. לטענתו, אילו היה הקארט הנדון בעל גידורים המכסים בשלמות את כל חלקיה הנעים של המכונה, התאונה היתה נמנעת. יצוין כי חוות הדעת מתבססת על דרישות המיגון הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) 1970-תש"ל, שחלה על מעבידים ועל מפעלים ולא על ענייננו אך לדבריו הדרישות שנקבעו בה לעניין גידור חלקי מכונות מסוכנים יכולות להוות אמות מידה לענייננו (ר' עמ' 9 לחוות הדעת ועמ' 136 לפרוטוקול שם הסביר כי הוא הולך בדרך ההיקש).

 

49.לאחר בחינת הראיות, לא מצאתי בסיס לטענה כי הרכב שאושר ליבוא ארצה היה פגום.

 

קרויטורו העיד כי בחודש 12/2016, בעקבות פניית הנתבעת 1 לטכניון, הוא בדק את רכב האב-טיפוס, רכב קרטינג מתוצרת חברת of course הצרפתית – חברה מהמוכרות בעולם המייצרת ומשווקת רכבי קרטינג (ואביזרים למטוסים) בכל העולם. הרכב נבדק על ידו בהתאם לדרישות משרד התחבורה אשר פורטו במסמך "הנחיות לבדיקת אב-טיפוס של רכב שעשועים ע"י מעבדה מוסמכת" מתאריך 19.5.1997 (ר' מוצג י"ח למוצגי התובעים) ונמצא כי הוא מתאים לדרישות המשרד (ר' תצהיר קרויטורו ותוצאות בדיקת האב-טיפוס מוצג יט' למוצגי התובעים). בין היתר נמצא כי מאחורי הנהג ומצדו מותקנים כיסויי פלסטיק להגנה מאזורים חמים או נעים (סעיף 3.11.4 לדו"ח הבדיקה). כן ניתן להתרשם מקיומם של הכיסויים בצילומי הרכב שנבדק ושצורפו לדו"ח.

 

בתצהיר משלים שהגיש קרויטורו הוא הפנה אל מסמכי יצרנית הרכב בהם צוין כי הרכב כולל כיסוי אחורי המונע משיער, צעיפים וכד' להסתבך בחלקים נעים תוך הפניה בחץ המצביע על הכיסוי בתמונת הרכב. קרויטורו הפנה לצילומי רכב האב-טיפוס שנבדק ובו נמצאו אותם כיסויים (התמונות המתאימות צורפו לתצהיר המשלים).

 

לא מצאתי בחוות הדעת של מר אסבן או של ד"ר איל-ביקלס טענה מפורטת ומנומקת מקצועית לפיה המיגון שנמצא בבדיקת הטכניון באב הטיפוס לא היה מספק וכי ניתן היה למגן באופן אחר את הרכב כך שהיה מונע את היתפסות השיער. המומחים לא בדקו את רכב הקארט בו התרחשה התאונה, לא את האב-טיפוס שנבדק בטכניון ולא רכב זהה אחר לאב הטיפוס (ר' בין היתר עמ' 146-145). זאת ועוד, בעדותו אישר ד"ר איל-ביקלס כי הוא לא יכול להגיד אם אפשר או אי אפשר היה לבצע טכנית מיגון שהיה מונע משיער להיתפס בכל החלקים הנעים של הרכב משום שלא בדק זאת (עמ' 133).

 

זה המקום לציין כי על סמך הראיות שעמדו בפניי לא ניתן לקבוע את המיקום המדויק ברכב שבו נתפסו שערות התובעת. בהודעותיו במשטרה ולחברת הביטוח ציין יורן כי חלק הקרקפת אותו הוציא מהרכב היה תפוס בגלגלי השיניים במנוע בחלק האחורי של הרכב (ר' עמ' 77 ו-79 למוצגי התובעת). עם זאת כשנחקר על כך העיד: "על מה שראיתי פיזית בשטח, כשפירקתי את מכסה של הקרטינג, אני זוכר שראיתי על הציר האחורי של הקרטינג את הגוש שיער וראיתי כאילו שיש גם קצת שיער בחלק הקדמי, אז תיארתי לעצמי שזה כנראה התלפלף לקדימה ונמשך לאחורה אבל זה רק לפי מה שאני ראיתי" (עמ' 163 לפרוטוקול).

 

הלכה למעשה מבוססת טענת המומחים על התוצאה ועליה בלבד. כלומר, מהעובדה ששערה של התובעת נתפס בחלקים נעים של הרכב הסיקו המומחים כי הרכב לא גודר כראוי וכי לא כל חלקיו הנעים כוסו בשלמות באופן שהיה מונע את היתפסות השיער. אך לא ניתן לקבל קביעה זו. ראשית, משום שלא ניתן לגדר באופן מלא כל חלק בכל מכונה מפני כל סיכון. גם ד"ר איל-ביקלס הסכים לכך ואישר בחקירתו, כדוגמה, כי לא צריך לגדר את הגלגלים של מכונית ספורט פתוחה נמוכה על אף האפשרות ששיער ארוך של נוסעת בו עלול להיתפס בגלגלים (עמ' 136, ור' עדותו גם בעמ' 140 שם אישר כי לא כל חלק ניתן למיגון מוחלט).

 

שנית, משום שקיימת אפשרות סבירה, שלא נבדקה אך המומחים העלו אותה כאפשרית, כי הרכב בו נהגה התובעת עבר שינויים במהלך השימוש בו עד לתאונה ובמהלכם הוסרו או נפגמו כיסויי הרכב שהיו מורכבים עליו לצורך הגנה מהחלקים הנעים שבו. כזכור, הוכח כי בעקבות אופי הנהיגה הייחודי במסלול הקרטינג כלי הרכב נפגעים לעתים קרובות למדי ובין היתר נשברים חלקי הפלסטיק המשמשים ככיסוי מגן (ר' עדות יורן בעמ' 161).

 

המסקנה העולה מן הראיות היא אפוא כי לא הוכח ולא נמצא פגם ברכב האב-טיפוס, ומכאן שלא הוכח כי הטכניון התרשל בבדיקתו ובאשרו את האב-טיפוס.

 

50.כאמור, הטכניון בדק ואישר גם את מסלול הקרטינג, ומסקנותיו פורטו בדו"ח בדיקת המסלול מיום 15.5.2007 (מוצג כ', עמ' 115-110 למוצגי התובעים). בדו"ח אישר הטכניון את הפעלת המסלול לנסיעת רכבי הקרטינג למטרות שעשוע בכפוף להמלצות שפורטו בו. גם בחלק זה לא הוכח כי נפל פגם בבדיקת הטכניון או במסקנותיו בדו"ח שערך. זה המקום לציין כי שאלת אישור המקום כאזור רכב תפעולי לא התבררה עד תום אך לטעמי אין קשר סיבתי בין הדרישות הנוגעות לאישור אזור רכב תפעולי ככזה (בשונה מהדרישה למינוי מפקח על רכב תפעולי) לבין התאונה ותוצאותיה ועל כן לא ראיתי להרחיב בכך.

 

זה המקום להזכיר כי הטכניון הסתמך על המידע שנמסר לו ולפיו ערן בייסקי ישמש כמנהל המקצועי והאחראי הטכני על המסלול ועל כלי הרכב שבו (ר' סעיף 2.7 לדו"ח).

 

ובנוסף, הבדיקות שערך בוצעו בהתאם לנהלים ולדרישות שקבע משרד התחבורה.

 

על כן, המסקנה העולה מן הראיות היא כי בכל הקשור לבדיקות ולאישורים שהוציא הטכניון במסגרת הליכי קבלת ההיתר ליבוא רכבי הקרטינג, הטכניון פעל כראוי ולא הוכח כי התרשל.

 

51. אלא שמעורבותו של הטכניון לא הסתיימה בכך. מכתב ההתרעה של בייסקי נשלח במקביל למנהל הנתבעת ולעירייה, גם אל אפרים קרויטורו מהטכניון. קרויטורו קיבל את המכתב ובעקבותיו שלח, ביום 21.11.2007, מכתב למנהל הנתבעת 1 בו הודיע לו כי בעקבות מכתבו של בייסקי מסלול הקרטינג אינו מאושר לשימוש. עוד ציין במכתבו כי על מנת לאשר את המסלול לשימוש יש להתאימו לדרישות המפורטות בדו"ח בדיקת המסלול שערך הטכניון, לתקן את הליקויים, וכן המסלול צריך להיות תחת פיקוח קצין בטיחות בתעבורה שאת פרטיו יש להעביר לטכניון (ר' נספח כו' לתצהירו הראשון של קרויטורו).

העתק המכתב נשלח אל שני גורמים בטכניון וכן אל הלל גהניש מנהל מחלקת רישוי עסקים באילת.

 

קרויטורו העיד כי הוא העביר את המכתב לגהניש באמצעות פקסמיליה. גהניש העיד כי הוא לא זוכר שראה או שנחשף למכתב הזה (עמ' 201-200 לפרוטוקול). קרויטורו אישר כי לאחר ששלח את מכתבו הוא לא בדק האם הגיע ליעדו, ובנוסף לא בדק מה נעשה בעקבותיו.

 

אין כל ראיה כי מכתבו של קרויטורו הגיע למחלקת רישוי עסקים בעירייה. גם לא ניתן להסיק כי מכתב כזה עמד לנגד עיני מי מהגורמים הרלוונטיים, לא מהמסמכים (כגון הדו"ח של רס"ב בז) ולא מהעדויות. על כן, ניתן להניח בסבירות לא מבוטלת שהמכתב לא הגיע ליעדו.

 

בשים לב לחומרת הדברים שהביאו את הטכניון להודיע באופן נחרץ ומיידי כי המסלול אינו מאושר לשימוש, וככל שתכלית ההתרעה והמכתב היא למנוע את הסיכונים העלולים להתממש באם תמשך התנהלות הנתבעת כסדרה ולא לשם הסרת אחריות בלבד, מצופה היה כי הטכניון, באמצעות נציגו, יוודא כי המכתב הגיע ליעדו ומטופל. וגם אם לא נעשה כך באופן מיידי היה עליו לבדוק זאת משלא נתקבלה תגובה או פניה כלשהי מאת מנהל הנתבעת 1 או ממחלקת רישוי עסקים בעירייה זמן מה לאחר משלוח המכתב.

 

הטכניון כשל בכך שלא בדק ולא וידא כי מכתבו הגיע למחלקת הרישוי בעירייה, ובכך תרם למחדלי המשטרה והעירייה שאישרו את פתיחת העסק מבלי שטענותיו של בייסקי נבדקו ומבלי שמונה מנהל תפעולי למקום.

 

יצוין כי בחקירתו הנגדית העיד קרויטורו כי עם קבלת מכתבו של בייסקי הוא שוחח עם חגאי אסף מי שהיה באותה תקופה מרכז מפרטי רכב במשרד התחבורה והיה אחראי על הנושא, וזה אמר לו כי מרגע שניתן הרישיון המשרד סיים את חלקו ואינו מתערב בעניין (עמ' 316 לפרוטוקול). הדברים לא נטענו בתצהירו של קרויטורו, ובנוסף את מכתבו הוא שלח לעירייה (ולמנהליו בטכניון) אך לא למשרד התחבורה. על כן ספק אם ניתן לקבל את עדותו בעניין זה, ובכל מקרה דווקא תשובתו של חגאי, אם אכן ניתנה, חייבה את קרויטורו לוודא כי מכתבו הגיע למחלקת הרישוי בעירייה על מנת שגורם מוסמך כלשהו יטפל בכך.

 

52.זה המקום להעיר כי את הדרישה למינוי מפקח על רכב תפעולי הציב משרד התחבורה כתנאי למתן היתר לייבא רכבי קרטינג לצרכי שעשוע. עם זאת, דרישה כזו לא הועלתה כתנאי לקבלת רישיון להפעלת עסק מכוח צו רישוי עסקים, ונציג העירייה גהניש אף הבהיר כי לטעמו לא נדרש מינוי כזה. הוא אפילו סבור שלא מדובר ברכב תפעולי. גם נציג המשטרה, רס"ב בז, סבר שאין צורך ב'קצין בטיחות בתעבורה' כפי שציין בדו"ח שערך במענה להודעתו של בייסקי. נראה כי לא היה 'סנכרון' בין משרד התחבורה כאחראי על הליך ייבוא רכבי הקרטינג לצורכי שעשוע לבין העירייה ואפילו המשטרה כאחראיות על הליכי רישוי עסק שעניינו מסלול קרטינג לצורכי שעשוע. מדובר בתקלה שראוי היה לתת עליה את הדעת, אך מהראיות עולה כי בשלב מאוחר יותר נעשו שינויים בנהלים הקשורים בפעילות ספורט/שעשוע מסוג זה.

 

כך או כך, לא מן הנמנע כי מכתב הטכניון, לו הגיע ליעדו, היה מציף את הנושא ומבהיר מדוע נדרש מינויו של מפקח על רכב תפעולי כפי שנדרש על ידי משרד התחבורה.

 

כפי שכבר קבעתי, קיים קשר סיבתי בין אי מינויו של מפקח על רכב תפעולי או מנהל מקצועי לתאונה נשוא התביעה. סביר להניח כי מפקח היה דורש מהנתבעת ועובדיה הקפדה על כללי הבטיחות ומונע זלזול בנהלים ובסדרי בטיחות. נוכחותו כשלעצמה הייתה מונעת מהם לזלזל בנהלי הבטיחות מתוך ידיעה שמתוקף סמכויותיו יכול המפקח להורות על הפסקת הפעילות במתקן.

 

על כן, הטכניון כשל בכך שלא וידא כי מכתבו הגיע ליעדו ולא בדק מה נעשה בעקבות כך, ותרם בכך למצב שאפשר את המשך הפעלת המסלול ברשלנות וללא הקפדה על אמצעי הבטיחות הנדרשים.

 

מדינת ישראל - משרד התעשייה והמסחר (הנתבע 7) ומשרד התחבורה (הנתבע 8)

 

53.ראשית יאמר כי לא הוכחה מעורבות או אחריות משרד התעשייה והמסחר בכל הקשור ליבוא רכבי קרטינג למטרות שעשוע, והטענות נגדו נזנחו.

 

 

הטיפול בייבוא רכבי קרטינג לצורכי ספורט ושעשוע היה באחריות משרד התחבורה. כזכור, משרד התחבורה קבע את נוהל 1/04 על-פיו על המבקש לייבא לארץ רכבי קרטינג לצורכי ספורט ושעשוע לבקש ולקבל את האישורים הבאים: אישור לאזור רכב תפעולי, מינוי מפקח על רכב תפעולי ואישור ליבוא אב-טיפוס לרכב לבדיקתו במעבדה מוסמכת.

 

על פי הנוהל, אישור ליבוא כמות גדולה יותר של הרכב שיובא כאב-טיפוס יינתן על ידי המרכז הבכיר למפרטי רכב במשרד התחבורה רק לאחר שיבדוק וימצא כי המבקש עמד בכל הדרישות האמורות.

 

למרות זאת, משרד התחבורה נתן לנתבעת 1 רישיון לייבא 9 רכבי קרטינג זהים לרכב האב-טיפוס שנבדק ואושר על ידי הטכניון בטרם נבדק ונמצא כי הנתבעת עמדה בכל הדרישות. תחת בדיקה כזו נקבע ברישיון הייבוא כי הוא ניתן בתנאי לפיו "הפעלת הרכב תותר לאחר עמידה בתקנות התעבורה ובנוהל 1/04... לרבות מינוי מפקח על רכב תפעולי ע"י משרד התחבורה במקום בו יופעלו כלי הרכב האמורים". כן נקבע בתנאי הרישיון כי עד לעמידה בדרישות שפורטו לא יעשה כל שימוש בכלי הרכב והם יאוחסנו במקום סגור ברשות היבואן.

 

כפי שקבעתי, הנתבעת 1 הפעילה את המסלול ואת רכבי הקרטינג מבלי שמונה מפקח על רכב תפעולי, בניגוד להוראות ובניגוד לתנאי הרישיון.

 

54.אני סבורה כי גם אם החליט משרד התחבורה להקל בתנאים שקבע בעצמו ולאפשר את ייבוא הרכבים עוד בטרם עמדה הנתבעת 1 בתנאים הנדרשים ובכללם מינוי מפקח, היה עליו לוודא בדרך אחרת כי התנאים שקבע מולאו, היינו כי מונה מפקח כנדרש. משוויתר על הדרישה כתנאי להיתר לייבא את כלי הרכב ולא נקט בכל פעולה שהיא כדי לוודא כי התנאים שקבע מולאו, אִפשר משרד התחבורה את התנהלות הנתבעת בניגוד לתנאים ואת הפעלת המסלול ללא מפקח על רכב תפעולי.

 

משרד התחבורה טוען כי ההכרזה על אזור רכב תפעולי ומינויו של המפקח לא נדרשו כתנאי למתן היתר הייבוא משום שהנתבעת בקשה לייבא את כלי הרכב לצורך "שיווק מקומי" ולא לשימוש עצמי. נטען כי מתן ההיתר מבלי שמולאו התנאים הוא מחויב המציאות נוכח העובדה כי היבואן (היינו הנתבעת 1) אינו צריך לעמוד בתנאים אלה אלא רק מי שבפועל יקנה את הרכבים מהיבואן ויפעיל אותם במסלול מורשה (ר' סע' 10 לתצהירו של ג'וזף פארס). לא ניתן לקבל הסבר זה. התנאים שקבע משרד התחבורה עצמו נועדו להבטיח ולוודא כי לא ייובאו לארץ רכבי קרטינג בטרם יוסדרו כל התנאים הנדרשים לשמירה על בטיחות הנוהגים בהם ובכלל זה מינוי מפקח. ויתור על תנאים אלה, מבלי לקבוע מנגנון פיקוח אחר שיוודא שימולאו במקרה בו הגורם המייבא הוא לא זה שיעשה שימוש ברכבים, הוא בלתי סביר והוא מאיין לחלוטין את מטרתם של התנאים שנקבעו מלכתחילה כדי למנוע שימוש לא בטיחותי ברכבים. על כן, משהחליט המשרד לוותר על התנאים המוקדמים שהוא עצמו קבע, היה עליו למצער לקבוע מנגנון פיקוח אחר, כגון דרישה לקבל עדכון בתוך פרק זמן שיקבע, או כל דרך אחרת.

 

בנקודה זו יוער כי בעובדה כי באישור הטכניון למסלול צוין ערן בייסקי כגורם מקצועי האחראי על כלי הרכב, מעין מפקח על רכב תפעולי, אין כדי לרפא את המחדל. בנוהל 1/04 של משרד התחבורה נקבע נוהל מיוחד לטיפול בבקשה למינוי מפקח על רכב תפעולי (סעיף ה' לנוהל). אילו עמד המשרד על קיום הנוהל ולו הוגשה בקשה מסודרת למינוי בייסקי כמפקח בהתאם לנוהל, ניתן להניח ברמת הסתברות גבוהה כי או שבייסקי היה נוטל עליו את התפקיד בפועל או שהיה מסיר את ידיו מכך כבר באותו שלב. עוד ניתן להניח במידה רבה של הסתברות שבמקרה כזה היה בייסקי מערב את משרד התחבורה ומיידע אותו באשר להתנהלות החמורה של הנתבעת 1 בהפעלת המתקן וגם בכך היה כדי למנוע את המשכה של ההתנהלות הרשלנית.

 

אשר לקשר הסיבתי בין אי מינויו של מפקח על רכב תפעולי לבין התאונה, כבר קבעתי בסעיפים 29 ו-52 לעיל כי קיים קשר כזה מהטעמים שפורטו שם.

 

55.על כן, גם משרד התחבורה תרם במחדליו למצב שאפשר או לא מנע את רשלנות הנתבעת 1 שגרמה בסופו של דבר לפציעת התובעת.

 

זה המקום לציין כי אין לקבל את טענת המדינה שהטענות שלעיל הן בגדר הרחבת חזית, שכן הן הועלו בסעיף 30.28 לכתב התביעה המתוקן.

 

הנתבע 4 – מישל אלקסלסי

 

56.בכתב התביעה נטען כי אלקסלסי היה הבעלים של השטח אשר הושכר לנתבע 3 לצורך הפעלת עסק הקרטינג על ידי הנתבעת 1.

 

 

מהראיות עולה כי אלקסלסי הינו בעליה של חברת ליעד וליאל אחזקות בע"מ. החברה היא הבעלים, וליתר דיוק החוכרת ממנהל מקרקעי ישראל, של המגרש שהושכר לנתבעת 1 לשם הקמתו והפעלתו של מתקן הקרטינג (ר' תצהיר הנתבע וחוזה השכירות שצורף אליו).

 

בסיכומיהם טוענים התובעים כי על אלקסלסי, כבעליה ומנהלה של החברה וכמורשה חתימה בה, מוטלת אחריות אישית לפעולות שעשה בשם החברה. כן נטען כי לבעל המקרקעין אחריות לנעשה במקרקעין שהשכיר לאחר. יתרה מכך, נטען כי במקרה זה מעורבותו של אלקסלסי היתה רבה יותר משל משכיר 'רגיל'. זאת בין היתר בשל התחייבותו כמשכיר לשתף פעולה ולסייע בקבלת היתר להפעלת מסלול ספורט מוטורי במגרש המושכר ואף לשאת בהוצאות הכרוכות בכך.

 

57.איני מקבלת את טענת התובעים. לא הוכחה במקרה זה אחריות של אלקסלסי כבעל המקרקעין לתאונה. אכן, לבעל מקרקעין ככזה חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין, אך אחריות קונקרטית קיימת מקום שבו יש קשר בין המקרקעין והשליטה עליו לבין התאונה, מה שאין כן במקרה זה (וזאת עוד מבלי להיכנס לשאלת אחריותו האישית כבעל החברה אשר היא בעלת המקרקעין). התאונה נגרמה בשל רשלנות בהפעלת מתקן הספורט ללא קשר לשטח המקרקעין או למגרש עצמו. אף שהתחייב לסייע בקבלת היתר מהרשויות להפעלת מסלול ספורט מוטורי כשימוש חריג לייעוד המקרקעין שהותר עד אז, משעה שהתקבל ההיתר ומשלא הוכח שלאלקסלסי היה קשר כלשהו להפעלת המסלול שהופעל על ידי השוכרת הנתבעת 1, לא ניתן להטיל עליו אחריות כלשהי להפעלת המתקן או לרשלנות בהפעלתו.

 

58.בסיכומים טוענים התובעים כי מהראיות עולה שאלקסלסי קישר בין הנתבע 2, בייסקי, אשר שימש כקצין בטיחות רכבים בחברה אחרת של אלקסלסי, לבין הנתבעת 1 והטכניון על מנת לעמוד בתנאים הנדרשים לקבל היתר ליבוא הרכבים. כן נטען כי הפגישה עם נציג הטכניון אשר בדק את המסלול התקיימה במשרדי אלקסלסי. בייסקי עצמו גם טען כי הוא נפגש עם מנהל הנתבעת 1 ועם אלקסלסי בטרם הוציא את מכתב ההתרעה.

 

גם טענות אלה אין בידי לקבל. אכן, הוכח כי בייסקי שימש כקצין רכב בחברה אחרת של אלקסלסי. אך לא הוכח כל קשר בין אלקסלסי לבין פעילותו של בייסקי בכל הקשור לנתבעת 1 ולמסלול הקרטינג. בייסקי לא היה עובדו של אלקסלסי ואת פעילותו בקשר לנתבעת 1 הוא עשה ללא קשר לשירות שנתן לחברת הרכבים של אלקסלסי. לא הוכחה גם מעורבות כלשהי, ישירה או עקיפה, של אלקסלסי עצמו בהפעלת מסלול הקרטינג.

 

אשר למכתב ההתרעה, אלקסלסי העיד כי לא קיבל לידיו עותק מהמכתב (עמ' 279) ובכל מקרה משעה שהמיתקן נבדק על ידי משטרת ישראל לאחר קבלת המכתב וזו נתנה אישורה להמשך הפעלתו ממילא נותק הקשר בין אחריותו של אלקסלסי אם הייתה כזו (ואיני סבורה שהיתה) לתאונה שארעה לאחר קבלת האישור להפעלתו.

 

על כן, התביעה נגד אלקסלסי נדחית.

 

סיכום - האחריות וחלוקתה בין הנתבעים

 

59.לסיכום פרק האחריות, מצאתי כי האחריות העיקרית לתאונה ולתוצאותיה מוטלת על הנתבעים 1, 3 ו-5 מפעילי מסלול הקרטינג. הם מצויים במעגל האחריות הראשון כלפי התובעת. זאת בשל הפרת תנאי הרישיון והפעלת המסלול ללא שמונה מפקח על רכב תפעולי, בשל אי נקיטת אמצעי הבטיחות והזהירות הנדרשים בהפעלת המסלול באופן כללי, ובשל אי הקפדה על אמצעי בטיחות ביום האירוע.

 

מעגל האחריות השני, המרוחק יותר, הוא זה של הגורמים שנמצאו אחראים בשל כך שלא פיקחו כראוי על התנהלות הנתבעת 1, וכתוצאה מכך לא נמנעה התנהלותה הרשלנית.

 

60.סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] דן באחריותם של מעוולים במשותף וקובע: "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

 

בענייננו, הנתבעים שנמצאו אחראים, הן אלה שבמעגל האחריות הראשון והן אלה שבמעגל המרוחק יותר, הם מעוולים במשותף בין אם משום שביצעו עוולה אחת כלפי התובעת וגרמו לה נזק שאינו ניתן לחלוקה ובין אם כל אחד מהם ביצע כלפיה עוולה נפרדת אך מעשיהם גרמו לה נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה.

 

אכן, בפסיקה הועלו הרהורים האם לא נכון היה לקבוע כי במקום בו מוטלת אחריות על גורם מפקח, כמו המדינה למשל, בשל מחדל בהפעלת סמכויותיו כמפקח או מאסדר, יוגבל חיוב אותו גורם כלפי התובע עד לגובה שיעור חלקו באחריות בלבד, אך לאור ההוראה המפורשת בפקודה נקבע בסופו של יום כי יש להותיר עניין זה למחוקק (ר' למשל ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו) (7.9.2010)).

 

על כן, חבותם של כל הנתבעים שנמצאו אחראים כלפי התובעת היא "ביחד ולחוד".

 

יוער, כי במקרה זה, אף שגורמי הרישוי והפיקוח הם מעוולים משניים, מחדליהם משמעותיים יותר מהמחדלים ה"מוכּרים" של גורמי פיקוח על. זאת, בהינתן מכתב ההתרעה של בייסקי שהדליק נורות אזהרה שחייבו התייחסות רצינית ומעשים מצד גורמי הפיקוח, התייחסות ומעשים שלא בוצעו. מסיבה זו, ספק אם היתה הצדקה לחריגה מחיובם כלפי התובעת "ביחד ולחוד" גם לו נתון היה הדבר לשיקול דעת בית המשפט.

 

61.אשר לחלוקה הפנימית בין המעוולים, הלכה היא כי החלוקה בין מעוולים במשותף, כאמור בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהם.

 

על פי מבחן זה, אני קובעת כי שיעור חלקם של הנתבעים 3,1 ו-5 באחריות, כקבוצת האחראים במעגל הראשון, הוא 70%. חלקו של יורן, הנתבע 5, מתוך אחריות הקבוצה כולה הוא בשיעור של 15% (15% מתוך 70%). יצוין כי על הנתבעת 1 מוטלת גם אחריות שילוחית למחדלי הנתבע 5 שהיה עובד שלה. הנתבע 3 שפעל כאורגן הנתבעת 1 במעשיה ובמחדליה חב עם הנתבעת 1 יחד ולחוד בחלקם הכולל באחריות.

 

אשר למעוולים המשניים, מהטעמים שפורטו בהרחבה בפסק הדין מצאתי לחלק את אחריותם בשים לב למידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהם, כדלהלן:

הנתבע 2, ערן בייסקי, על שהציג מצג כאילו הוא מנהלה המקצועי של הנתבעת 1 אף שלא שימש ככזה בפועל, ועל כך שלאחר ששלח את מכתב ההתרעה לא פעל כראוי על מנת לבדוק כי טענותיו נבדקו וכי הגורמים הרלוונטיים פעלו לתיקון המצב, חלקו באחריות – 5%.

הנתבעת 6, עיריית אילת, על שלא בדקה כראוי את האמור במכתב ההתרעה של בייסקי. חלקה באחריות – 5%.

מדינת ישראל על אחריות משרד התחבורה (נתבע 8) שאפשר לנתבעת לייבא את רכבי הקרטינג מבלי שמולאו התנאים לכך, ועל המשטרה (נתבעת 11) שלא פעלה כראוי בעקבות מכתב ההתרעה של בייסקי. חלקה של המדינה באחריות – 10%.

הנתבע 9, הטכניון, על שלא בדק כראוי כי המכתב שהוציא בעקבות מכתב ההתרעה של בייסקי הגיע ליעדו וכי הנושא נבדק וטופל. חלקו באחריות – 5%.

הנתבע 10, על שתיקף את האישור שנתן למתקן מבלי לבדוק מדוע נדרש לכך וכתוצאה מכך מבלי לבצע בדיקה מלאה אלא חלקית בלבד. חלקו באחריות – 5%.

 

אשם תורם   

 

62.התובעת הגיעה לבלות במתקן השעשועים של הנתבעת, בהיותה כתב 15, יחד עם חברותיה. היא לא הכירה ולא צריכה היתה להכיר את כל הסיכונים הטמונים במסלול ובכלי הרכב והיא שמה את מבטחה בנתבעת 1 והאמינה כי זו נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לשמור על בטיחותה. היא לא ידעה שעליה לאסוף את שערה כי לא ניתנה הוראה כזו מצד מפעילי המסלול. היא נהגה ללא חגורת בטיחות אך גם על כך לא ניתן להטיל עליה אשם לאור עדותה כי היא חיפשה את החגורה ולא מצאה אותה וכי עובד הנתבעת דחק בה להתחיל בנסיעה ללא החגורה. מאחר ומדובר במסלול סגור ובמתקן שעשועים לא מן הנמנע שהתובעת לא הייתה מודעת לחובה ולחשיבות שבחגירת חגורת הבטיחות ובמיוחד משעובד הנתבעת דחק בה להתחיל בנסיעה.

 

על כן, אין להטיל על התובעת אשם תורם.

 

נזקי התובעת

 

63.כתוצאה מהתאונה נתלש שערה של התובעת בעוצמה יחד עם כ-8 ס"מ מהקרקפת. כשהיא מדממת וסובלת מכאבים עזים פונתה התובעת על ידי הנתבע 5, יורן, לבית החולים יוספטל בעיר. לבקשת הצוות הרפואי בבית החולים נשלח יורן לחפש את חלק הקרקפת שנתלש מראשה אך לאחר שזה הובא החליט הצוות הרפואי שלא ניתן לעשות בו שימוש ולא ניתן לחברו למקומו. עקב מורכבות הפגיעה הועברה התובעת לבית החולים בילינסון שם עברה ניתוח שבמסגרתו במקום חלק הקרקפת שנתלש הושתל עור שנלקח מרגלה.

 

החיבור לא הצליח באופן המיטבי והתובעת נזקקה לטיפולים ולניתוחים נוספים, ותקופת הטיפול, הריפוי והשיקום ארכה חודשים ארוכים. בסופם, נותרה התובעת עם צלקות בראשה וברגלה ועם פגיעה נפשית בעקבות הפגיעה הגופנית על כל היבטיה והשלכותיה.

 

 

 

הנכות הרפואית

 

64.לתביעתה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר מוריס טופז בתחום הכירורגיה הפלסטית. ד"ר טופז בדק את התובעת פעמיים, לראשונה ביום 27.6.2010 ובדיקה חוזרת בתאריך 11.10.12 לאחר שעברה ניתוח נוסף לתיקון הצלקת.

 

בחוות דעתו מתאר ד"ר טופז כי הפציעה גרמה לחסר עור ניכר אשר חייב הנחת שתל עור חופשי בניתוח בהרדמה כללית. הפגיעה בקרקפת גרמה לכיעור ניכר, בולט לעין, היוותה מגבלה קוסמטית אובייקטיבית וחייבה טיפול ניתוחי נוסף ובתאריך 28.12.2011 נותחה התובעת שוב לצורך שיפור מראה הצלקת. בעקבות הניתוח חל שיפור ברוחב הצלקת אולם נותרו צלקת ארוכה באזור פריאטלי וצלקת נוספת באזור אוקסיפיטלי. הצלקות בולטות לעין ומכערות, חסרות שיעור ומחייבות סירוק ועיצוב השיער במיוחד לצורך הסתרתן. מגבלה תפקודית זו לא צפויה לחלוף במהלך השנים.

בנוסף נותרה לתובעת צלקת באזור תורם העור בירך שמאל, עיקרה שינוי פיגמנט קל שכרוך בנכות מינמלית.

 

ד"ר טופז מסכם וקובע כי הפציעה גרמה לתובעת לכאבים, לרגישות מקומית רבה ולאי נוחות ניכרת בתקופה של ריפוי הפצעים והבשלת הצלקת, וכן לכיעור ניכר. הפציעה היתה כרוכה בנכות תפקודית ואסטתית זמנית הקשורה בצורך בטיפול בפצע, שמירה על היגיינה מקומית, רגישות היתר באזור הפציעה ופגיעה אסתטית שחייבה אותה בהקפדה על הסתרתה על ידי כיסוי קבוע של האזור. לפיכך קבע ד"ר טופז כי נכותה הזמנית של התובעת באותה תקופה ועד לניתוח המתקן בתאריך 28.12.11 היתה בשיעור של 30% לפי סעיף 75(2)ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) מתואם. לאחר הניתוח המתקן חל שיפור במצב הצלקות אך הן נותרו מכערות ורגישות למגע והנכות הצמיתה בגינן היא בשיעור של 5% לפי סעיף 75(2)ב' לתקנות הביטוח הלאומי וזאת החל מיום 28.12.11.

 

הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית בתחום הכירורגיה הפלסטית וד"ר טופז לא נחקר על חוות דעתו. על כן אני מקבלת את חוות דעתו ומאמצת את קביעותיו.

 

65.בנוסף הגישה התובעת חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה מאת ד"ר אהוד ברגר. לאחר שבדק גם הוא את התובעת פעמיים, קבע ד"ר ברגר בחוות דעתו כי התובעת סובלת מהפרעה דכאונית עם תסמינים בתר חבלתיים במידת חומרה בינונית בגינה קבע לה נכות צמיתה בשיעור 30% לפי סעיף 34 ד' לתקנות הביטוח הלאומי.

 

הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית שערך ד"ר שלמה נוי, בה קבע כי זיהה אצל התובעת תסמינים דכאוניים שחלפו ושלאחריהם היא נותרה עם רושם למצוקה נפשית מזערית. על כן קבע לה נכות זמנית בשיעור של 25% לפי סעיף ליקוי 34(ב)(3-4) לתקנות הביטוח הלאומי למשך שלוש שנים, ולאחר מכן קבע נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל הפרעת הסתגלות לפי סעיף ליקוי 34(ב)(1-2) לתקנות הביטוח הלאומי.

 

66.בשל הפערים בין חוות הדעת מונה הפסיכיאטר פרופ' חנן מוניץ כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר שבדק את התובעת קבע פרופ' מוניץ בחוות דעתו כך: "מתואר בבחורה צעירה שעברה תאונה קשה אשר פגעה בתחושת תדמית הגוף שלה. לאחר התאונה התפתחה תמונה קלינית מורכבת עם סמנים של דכאון במשך כ-18 חודש, פוביה חברתית קשה עם קשיים בקשר עם אנשים, התקפי חרדה, התנהגות כפייתית הקשורה לתדמית הגוף והתנהגות אנורקטית למרות שאיננה עונה על כל המאפיינים האחרים. נראה שיש לקשור באופן ישיר את התסמונת הנפשית לתאונה ותוצאותיה".

הוא סיכם את חוות דעתו בקובעו: "אינני מסכים עם פרופ' נוי שטפול נפשי מהווה קריטריון לאבחנה נפשית. נהפוך הוא, רוב האנשים עם אבחנה נפשית לא נמצאים בטפול. אני מצטרף לדעתו של פרופ' נוי שיש לחלק את המהלך מאז התאונה ל-2 תקופות. 3 השנים הראשונות בהם מצבה התאים לסעיף 34ב(4) 30% נכות. לאחר זאת מצבה מתאים לסעיף 34ב(3) 20% נכות".

המומחה קבע כי "הנבדקת זקוקה לטיפול שבועי פסיכוטרפויטי". אך "לאור התקופה הארוכה שעברה הפרוגנוזה בספק".

 

פרופ' מוניץ נחקר על חוות דעתו.

 

67.בחקירתו הסביר כי התמונה שמצא אצל התובעת היא "של מצב דיכאוני שהתפתח לאחר התאונה, בסמוך לאחר התאונה, בעיה של תדמית גוף והשאלה הראשונה של כן או לא, אנורקסיה". הוא הסביר כי בדק אפשרות שמדובר בתסמונת PTSD אבל בסופו של דבר סבר שאין PTSD אלא דכאון. הוא ציין כי התייחס גם לנתונים נוספים: "לקחתי בחשבון שאנו מדברים על מתבגרת, על בית שנשמע בעייתי, הבנתי שמדובר באם שקוראת לילדיה בשמות אינדיאנים ועל האבא, כשדיברתי עם האם התברר שהוא אדם חולה" (עמ' 100 לפרוטוקול).

את נכותה קבע בהתאם לסעיף ליקוי 34(ב)3 לתקנות הביטוח הלאומי המעניק 20% נכות במצב של "סימנים קלים אפקטיביים קלים. קיים צורך בטיפול תרופתי. קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן גבלה בינונית של כושר העבודה" (עמ' 103).

 

68.הנתבעים טוענים כי ממכלול הראיות עולה כי התשתית העובדתית שעמדה לנגד עיניו של פרופ' מוניץ בעת שקבע את נכותה של התובעת לא היתה אמיתית או למצער היתה בה האדרה של תסמינים מחד והסתרה של עובדות אחרות מאידך. לטענתם, משהוכח כי המצג שהוצג בפניו אינו מצג אמת הרי שלא ניתן לקבל את מסקנותיו משאלה מבוססות הלכה למעשה על הנתונים והעובדות שמסרה לו התובעת. כך באשר למצבה לאחר האירוע וכך באשר לעברה ולגורמים נוספים שהיתה להם השפעה על מצבה הנפשי.

 

69.הנתבעים הציגו בפני המומחה נתונים שעלו מן הראיות ושלטענתם לא תאמו את הנתונים שמסרה לו התובעת ואשר הוו את המסד העובדתי לקביעותיו. וכך נשאל פרופ' מוניץ בחקירתו:

"כשהתובעת העידה כאן, אז עלו כמה דברים שלא בדיוק מתאימים או מדוייקים. אתן לך את הנתונים שלכאורה עלו בחקירתה ואסקור את כולם ואתה תשיב לי בסוף:

לגבי היחסים עם בני המין השני, עברתי על המסמכים הרפואיים ושם כתוב שהיא באמת איבדה עניין בבני המין השני ומפנה לחומר הרפואי בעניין זה, בביקור במרפאה הצבאית צויין שהיא נוטלת גלולות באופן קבוע. לפסיכיאטר מטעמה ציינה שאין לה קשר זוגי.

...

למרות כל המסמכים האלה, מסתבר כאן בחקירתה שהיה לה בן זוג במהלך כל השירות הצבאי, מפנה לעמ' 72-83 לפרו' ככתוב שם, וכן היא מאשרת שהיה לה עד היום לפחות סטוץ אחד - מפנה לעמ' 93 לפרו'.

בנוסף - היא שירתה שנתיים בבסיס סגור,

בסוף השירות היא קיבלה תעודת שחרור וכשהיא נשאלה מה כתוב בה היא אמרה שכנראה דברים טובים. קב"נ שאצלו נבדקה מציין שהיא השתלבה מבחינה חברתית, היא עברה לגור בתל אביב לפני 4-5 חודשים, מתגוררת עם שותפה שלא הכירה אותה בזמן התאונה אלא רק לאחר מכן דרך חברה משותפת מאילת. זו חברה שהיא עדיין בקשר איתה למרות שהיא לא "חברה חברה". ואז אני מסתכל על חווה"ד ואני רואה את התמונה שעולה מהדברים שהיא סיפרה ואני מסתכל על זה לעומת הנתונים שבפועל אני אמרתי לך וזה לא מסתדר לי כל כך. כי מי שצריכה את הביטחון שלה, לא תעזוב את ההורים ותעבור לתל אביב ותעבוד במלצרות. אני רוצה לשמוע את הדעה שלך כי לי אישית זה לא מסתדר עם הנתונים שהיא מסרה ואיך שלכאורה הדיכאון צריך לבוא אצלה לידי ביטוי. השאלה שלי - מה אתה אומר על זה, על הנתונים האלה החדשים?"

 

ניתן לסכם את חקירתו של פרופ' מוניץ בעניין זה בתשובתו כי הנתונים שהוצגו לו בחקירה, גם אם לכאורה אינם זהים אחד לאחד ובאופן מלא עם הנתונים שעמדו בפניו, אינם שוללים קיומה של הגבלה בינונית בתפקודה של התובעת ומכאן שאינם מצדיקים שינוי בנכות שקבע. אומר כבר עתה כי אני מקבלת את הסבריו ואת חוות דעתו.

ראשית הסביר כי יש לבחון כל נושא ונתון לגופו וביחס לנבדק. לא ניתן לבודד כל נתון שאינו מתיישב באופן מלא לכאורה עם הנתון שמסרה התובעת בבדיקתה ולגזור ממנו מסקנה לפיה יש להפחית משיעור הנכות שנקבע בשל אותו נתון. ישנה חשיבות לתמונה הכוללת, וישנה חשיבות רבה להשוואה בין מצבה ותפקודה של התובעת לפני התאונה ואחריה. כך למשל בנוגע למעבר למגורים מחוץ לבית הוריה הסביר כי אפשר להניח שמדובר בבחירה רציונאלית ושהמצב שהיא בחרה בו יותר טוב מהמצב בבית. או העובדה כי יצאה לטיול במזרח, היא אינה עומדת כנתון בפני עצמו אלא צריך לברר איך היא הרגישה בטיול ומה היו מצבה ותפקודה במהלכו (עמ' 105). כך גם העובדה שהתובעת יצרה קשרים חברתיים צריכה להיבחן ביחס לתפקודה החברתי לפני התאונה. על כך סיפרה בין היתר אמהּ כי לפני התאונה היא לא הצליחה להחזיק את התובעת בבית כי כל הזמן היא הייתה בחוץ עם חברות, מבלה, נהנית, ספורטיבית ופעילה חברתית (ר' סע' 21 לתצהיר האם).

 

שנית, המגבלה ממנה סובלת התובעת היא חלקית וההפרעה הנגרמת בעקבותיה ליכולותיה ליצור קשרים חברתיים או בתעסוקה גם היא חלקית. ועל כן, לא ניתן להסיק את מה שמבקשים הנתבעים להסיק מהעובדה שהתובעת יצרה קשר חברתי עם חברה ואף נסעה אתה לטיול, או מהעובדה שהיא יצאה לבלות בחוף הים. פרופ' מוניץ הסביר, והדברים הגיוניים וברורים: "אתה שואל שאלות של 100 אחוז. אם בן אדם אומר שאין לו יכולת ליצור קשר עם אף אחד בעולם, זה מאה אחוז. אבל אם היא יוצרת קשר עם חברה פה ושם והמערכת מאוד מצומצמת, אז ישנה הפרעה קשה או קלה.." ובהמשך: אם יש לה חברים פה ושם מדובר בפגיעה אבל לא קשה" (שם).

 

בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת כי היא אכן יצאה לבלות, לים, ניהלה קשר זוגי, טיילה בחו"ל עם חברה, והכל מתוך שניסתה ל"אסוף את עצמה" ולקיים אורח חיים תקין בדומה לחברותיה ולבני גילה. למרות זאת היא לא הצליחה לחזור באופן מלא לתפקוד תקין בדומה לבני גילה או לתפקוד שהיה צפוי לה אלמלא התאונה.

 

פרופ' מוניץ אישר, וגם זה ברור מאליו, כי אם מתבררת תמונה עובדתית שונה משמעותית מהתמונה שעמדה בבסיס חוות הדעת כי אז "יש בעיה". ואולם, התמונה הכוללת העולה מן הראיות היא שאין פער משמעותי בין התשתית שעמדה בפני המומחה לבין מצבה של התובעת. כך למשל באשר לשאלה כיצד מתיישבת העובדה שהתובעת עובדת כמלצרית עם טענתה כי היא צריכה סביבה מוגנת ומוכרת ומתקשה להיות במקום הומה אדם. ראשית, כפי שהסביר פרופ' מוניץ, העובדה שהתובעת עובדת 4 שנים כמלצרית מלמדת אמנם כי היא מצליחה לעבוד במקום הומה אדם, אך את תפקודה יש לבחון ביחס לתפקודה קודם לתאונה ולמה שיכולה היתה להגיע אלמלא מצבה. שנית, בדברים שמסרה למומחה בבדיקתה היא לא טענה כי אינה מסוגלת לחלוטין לעבוד בסביבה שאינה מוגנת אלא כי היא "זקוקה להרגיש בסביבה מוכרת ומוגנת".

 

כך באשר לסתירות נוספות עליהן הצביעו הנתבעים, בחלקן אין סתירה של ממש ובחלקן אין כדי להשליך על התמונה הכללית העולה מחוות דעתו של פרופ' מוניץ ומהתרשמותו. כדוגמה, התובעת טענה בתצהירה כי לא יצאה מהבית במשך 3 שנים. אמנם, היא אישרה בעדותה כי עוד קודם לכן היא יצאה ללימודים אקסטרניים וללימודי נהיגה, אך גם לפרופ' מוניץ מסרה כי לא יצאה מהבית במשך כשנה וחצי והדברים מתיישבים עם הראיות. כן סיפרה לו כי במשך 3 שנים היא סבלה מחסר בשיער.

 

יצוין כי פרופ' מוניץ אישר בחקירתו כי אם הוא משוכנע שהנבדק מתחזה או מגזים בבדיקתו אותו הוא מציין זאת במפורש בחוות דעתו, ואם הוא חושד אך לא לגמרי בטוח בכך הוא מפנה את הנבדק למבחנים (בדיקת MMPI2). בעניינה של התובעת לא חשד המומחה בהתחזות או בהגזמה.

 

בתשובה לשאלת ב"כ התובעת אישר המומחה כי תמונת המצב לפיה - 12 שנה לאחר האירוע, התובעת בחורה כמעט בת 27, שאין לה זוגיות, שהיא רק עכשיו, 4 חודשים גרה בדירה שכורה, מישהי שהעידה שניסתה ללמוד ולהתפתח ולא הצליחה, ולמעשה "תקועה" באותו מקום שנים רבות - מעידה שיש כאן הפרעה תפקודית גם בהיבט החברתי וגם בהיבט התעסוקתי (עמ' 114).

 

לסיכום, העובדה שהתובעת עובדת כמלצרית אינה שוללת מגבלה, חלקית, בכושרה התעסוקתי, והעובדה שיש לה קשרים חברתיים כאלה או אחרים, או כי היא הולכת לים אינה שוללת מגבלה בכישוריה החברתיים בהשוואה לתפקודיה אלה עובר לתאונה או לכישוריה הפוטנציאלים אלמלא התרחשה.

 

אשר לרקע המשפחתי, הדברים הועלו בחוות הדעת וניתנה להם התייחסות. בחקירתו הבהיר פרופ' מוניץ כי לא ניתן לקבוע כי למצב המשפחתי היתה השפעה כזו שתרמה לנכותה של התובעת. הוא שב והדגיש שהנתון הקובע בעיניו הוא התוכן שמופיע והוא קשור לאירוע, קשור לשיער שלה, לאירוע, להופעה שלה כלפי חוץ. זה ציר מרכזי (עמ' 107). יש לזכור כי התובעת נפגעה בגיל 15, גיל ההתבגרות, בחלק גוף שהיה לה לגאווה עד אז. תקופת הריפוי היתה ארוכה ביותר ובמהלכה סבלה גם מכאבים וגם משינוי משמעותי בחיצוניותה ובמראיה (ר' חוות דעת ד"ר טופז) וברור, וכך עולה גם מעדותה, כי היה לכך השפעה ניכרת על מצבה הנפשי. על קורותיה בתקופה זו ועל האופן בו השפיע מצבה הרפואי והאסתטי על מצבה הנפשי לאורך התקופה ר' בין היתר סעיפים 47-27 ו- 84-59 לתצהירה.

 

70.הנתבעים טוענים עוד כי התובעת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי ויש בכך כדי ללמד כי אינה סובלת מבעיה נפשית משמעותית, ובנוסף נטען כי טיפול כזה היה מיטיב את מצבה ואת נכותה ועל כן, משלא קיבלה טיפול פעלה התובעת בניגוד לחובה לפעול להקטנת נזקיה וגם מסיבה זו יש להפחית משיעור הנכות שנקבע לה.

 

איני מקבלת טענות אלה. פרופ' מוניץ ציין כבר בחוות דעתו ובהמשך הסביר בחקירתו כי להעדר הטיפול אין משמעות בשאלת אבחון בעיה נפשית. לדבריו, 20-30 אחוז מהאוכלוסיה ברגע נתון, סובלים מתסמונת נפשית כלשהי, ובמדינות הכי מפותחות רק 5 וחצי אחוז מהאוכלוסיה נמצאים בטיפול. ולכן העובדה שאין טיפול, לא אומרת כלום (עמ' 101 לפרוטוקול).

 

אשר לטענת הקטנת הנזק, פרופ' מוניץ אישר שקיימת אפשרות שטיפול רפואי היה משפר את המצב הנפשי, אך לא בהכרח (שם). בהמשך הסביר כי הטיפול נועד בעיקר כדי למנוע החרפה של המצב (עמ' 104). מכאן שלא ניתן לקבוע כי טיפול רפואי היה מביא להפחתת שיעור הנכות. בנוסף יצוין כי לאחר התאונה פנתה התובעת לטיפול פסיכולוגי אך הפסיקה אותו לאחר מספר מפגשים בשל חסרון כיס (ר' סע' 50 לתצהירה), ובהמשך בזמן שירותה בצה"ל פנתה לקבלת טיפול במרפאת בריאות הנפש במסגרת הצבא (סע' 77 לתצהיר).

על כן, לא ניתן לקבוע שטיפול היה מפחית את שיעור הנכות ולא ניתן לקבוע כי התובעת פעלה באופן בלתי סביר ובניגוד לחובה להקטין נזקים.

 

71.לסיכום, אני מאמצת את קביעותיו ומסקנותיו של פרופ' מוניץ וקובעת כי התובעת סבלה מנכות נפשית בשיעור 30% למשך 3 שנים ממועד התאונה, ולאחר מכן נותרה עם נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%.

 

הפגיעה בכושר ההשתכרות

 

72.במועד התאונה הייתה התובעת תלמידת כיתה ט' בת 15 בלבד.

 

בתצהירה סיפרה כי לפני האירוע הייתה תלמידה טובה בחורה חברתית מאוד מוקפת חברים, ומאז התאונה היא החלה להסתגר בביתה. היא הפסיקה ללכת לבית הספר, אך בית הספר בשיתוף עם הוריה דאגו שיגיעו מורים לביתה ללמד אותה את החומר הנדרש.

 

כשנה וחצי לאחר התאונה, בחודש 10/09 החלה להשלים בגרויות במסגרת של לימודים אקסטרניים אך לא הצליחה להשלים בגרות מלאה. בחודש 09/11 התגייסה לצה"ל ובשל הקושי שלה להגיע לאבחונים ולמיונים התקבלה כחיילת כללית ולבסוף צוותה כרכזת כח אדם בשלישות. עם שחרורה החלה לעבוד כמוכרת בחנות בגדים העדיפה לעבוד ליד אמהּ בחנות מזכרות באילת. בהמשך העידה כי ניסתה לקדם עצמה מבחינה מקצועית כשנרשמה לקורס מקוון של יזמות ונדל"ן אך לא הצליחה לסיימו עקב מצבה הנפשי. על אף מאמציה לא הצליחה לרכוש מקצוע ובגיל מתקדם יחסית עדיין עבדה כמלצרית.

 

הנתבעים טוענים כי הראיות מצביעות על כך שמסלול חייה של התובעת נורמטיבי ותקין והוא לא נפגע כתוצאה מהתאונה או מנכותה. כפי שקבעתי כבר בדיון בשיעור נכותה הרפואית, לא ניתן לקבל טענה זו שהרי תמיד (וככל שניתן) יש לבחון את המסלול ביחס לזה שיכול היה להתממש אלמלא התאונה. כך, התובעת השלימה בגרויות אך לא באופן מלא; התובעת שירתה בצה"ל אך לא ניתן לשלול שאלמלא מצבה היתה משרתת בתפקיד משמעותי יותר (בעיניה) ובנוסף במהלך השירות נזקקה לשירותי בריאות הנפש; היא יצרה קשרים חברתיים אך עולמה החברתי שונה משמעותית מזה שהיה לפני התאונה; היתה לה זוגיות בצבא אך מאז לא הצליחה לתחזק זוגיות יציבה; היא עובדת באופן רצוף יחסית אך כמלצרית ולא במקצוע נרכש לאחר לימודים או הכשרה אחרת כפי שראתה לנגד עיניה ובתכניותיה. יוזכר כי התובעת נפגעה בעת שהיתה נערה בת 15, נערה פעילה, שוקקת חיים ותלמידה טובה (ור' גם תצהירה ועדותה של אם התובעת).

 

על כן לא ניתן לטעון כי נכותה התפקודית והשפעת הנכות על כושרה של התובעת להשתכר נמוכות משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה. בעניין זה יצוין גם כי הנכות הנפשית על פי סעיף הליקוי הרלוונטי (34(ב)3 נקבעת במידה רבה מעוצמת המגבלה התפקודית, כפי שעולה מלשון הסעיף.

 

73.כידוע, ההלכה הנוהגת לגבי קטינים היא כי בדרך הכלל ובהיעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים (ר' למשל ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, [פורסם בנבו] (20.2.2008)).

 

במקרה זה, לנכות הצמיתה שנותרה לתובעת בגין הצלקות (5%) אין השפעה תפקודית בהינתן שיעור הנכות ומשום שהשיער מכסה את הצלקת. ההשלכות התפקודיות של הפגיעה הן אלה שנובעות מהתגובה הנפשית של התובעת לפציעה ולצלקות, לפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי שלה ובאות לידי ביטוי בנכות הנפשית.

 

על כן, אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת והשפעתה על כושר השתכרותה הן בגובה שיעור הנכות הנפשית, היינו בשיעור של 20%.

 

74.אשר לבסיס השכר, חזקה קבעה הפסיקה לפיה בסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות של קטינים יהיה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)).

 

כמו כן, בשים לב למהות החזקה ולכך שעניינה בממוצע השתכרות, ובהעדר טעמים קונקרטיים המצדיקים סטייה מן הכלל, נכון לחשב את ההפסד על בסיס השכר הממוצע במשק החל מיום היציאה לעבודה (לאחר השחרור מצה"ל או מגיל 18 לפי העניין) זאת למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה (ר' ע"א 3175/11 עוליאל דביר נ' שלמה ציון ואח' (פורסם בנבו) (1.12.2011)).

 

על כן, ובהעדר ראיות לסטייה מהחזקות האמורות, יחושבו הפסדי השכר של התובעת והפגיעה בכושר השתכרותה על בסיס השכר הממוצע במשק, העומד על 13,065 ₪ לחודש. זאת, החל מיום שחרורה מצה"ל ועד גיל 67, גיל הפרישה המקובל.

 

 

 

איני מקבלת את הטענה כי העובדה שהתובעת עבדה במהלך השנים, בשנים האחרונות בעיקר כמלצרית, מלמדת כי לא נגרמו לה הפסדי שכר ועל כן אין לפסוק לה פיצוי לתקופה זו. השתכרותה הממוצעת היתה נמוכה בהרבה מהשכר הממוצע במשק (ר' תלושי שכר נספח כז' למוצגי התובעת וסעיף 154 לסיכומיה) ובשים לב שהיתה זו השתכרותה במומה לא מן הנמנע שאלמלא נכותה היא יכלה להשתכר שכר גבוה יותר. כפי שעולה בין היתר גם מעדויות התובעת ואמהּ על הפער בין יכולותיה וכישוריה לפני התאונה ותוכניותיה לעתיד אל מול מה שהצליחה להשיג.

 

75.לאור האמור, הפסדי השכר בעבר, מלאחר שחרורה של התובעת מצה"ל בחודש ספטמבר 2013 (ר' עמ' 87 לפרוטוקול) ועד היום, בחישוב על בסיס נכות תפקודית בשיעור 20% ושכר ממוצע בסך 13,065 ₪, מסתכמים בסכום של 355,368 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ובמעוגל – 386,000 ₪.

 

הפיצוי על הפגיעה בכושר ההשתכרות ואובדן השכר בעתיד, בחישוב לפי 20% נכות, מהשכר הממוצע במשק ובהיוון עד גיל 67 (מ.ה 259.8) מסתכם בסכום של 679,000 ₪ במעוגל.

 

בנוסף ובהתאם לפסיקה זכאית התובעת לפיצוי על הפגיעה בהפרשות לפנסיה בסכום של 133,000 ₪ במעוגל.

 

עזרת הזולת

 

76.כעולה מהראיות ומחוות הדעת הרפואיות, התובעת אושפזה מספר פעמים, נזקקה למספר ניתוחים לאורך השנים שלאחר התאונה ותקופת השיקום וההחלמה שלה היתה ארוכה וקשה. נכותה הזמנית ב-3 השנים שלאחר התאונה היתה גבוהה וזאת עד להתייצבות במצבה. אם התובעת מתארת בתצהירה כיצד סעדה את בתה והיתה צמודה למיטתה בבית החולים ובהמשך בביתה. אין ספק כי בתקופה זו סעדו ההורים את התובעת באופן שחורג מעזרה 'רגילה' ועל כן זכאית התובעת לפיצוי על עזרתם כמיטיביה.

 

למועד עדותה ניהלה התובעת אורח חיים תקין, היא גרה עם שותפים בדירה ולא נזקקה לעזרת הזולת, אך בהינתן נכותה הנפשית לא מן הנמנע שמעת לעת, בתקופות כאלה ואחרות בחייה תזדקק לעזרה בטיפול במשק הבית, אך לא בהיקף רב.

 

 

לאור האמור אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסכום של 60,000 ₪ בראש נזק זה של עזרת הזולת ומיטיבים, בעבר ובעתיד.

 

הוצאות רפואיות, נסיעות ונלוות

 

77.התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות הן בשל טיפולים רפואיים, נפשיים וקוסמטיים להם נזקקה, והן בשל נסיעות לקבלת טיפולים. כן טענה כי על פי המלצת המומחים היא זקוקה ותזדקק לטיפולים נפשיים.

 

הנתבעים טוענים כי לתצהירה צירפה התובעת קבלות בסכום מצטבר שאינו עולה על אלפי שקלים בודדים. כן טענו כי על פי עדותה עצמה היא לא פנתה לקבלת טיפול נפשי ולמעשה לא קיבלה כל טיפול מאז 2012.

 

ברור כי לתובעת נגרמו הוצאות בתקופת הטיפולים, הניתוחים וההחלמה, ומקובל עלי הסברה כי לא כל הקבלות נשתמרו בידיה. אשר לטיפול הנפשי, פרופ' מוניץ קבע אמנם בחוות דעתו כי התובעת זקוקה לטיפול שבועי פסיכוטרפויטי אך הוסיף וקבע כי לאור התקופה הארוכה שעברה הפרוגנוזה בספק. בעדותו הסביר כי חשיבות הטיפול היא לשמירה על המצב הקיים ולמניעת החרפה.

לאור האמור, בשים לב לכך שמאז הצבא לא פנתה התובעת לטיפול, ובהתחשב גם בטיפול הרפואי שניתן לקבל במסגרת הציבורית, ראיתי לפצות את התובעת על הוצאותיה, מכול סוג, בעבר, ועל הוצאות בהיקף מינימלי שיגרמו לה מעת מעת בעתיד, בסכום גלובאלי של 40,000 ₪.

 

נזק לא ממוני 

 

78.לתובעת נגרם כאב וסבל רב. באירוע עצמו נתלש חלק מקרקפת ראשה בעוצמה. בהמשך סבלה מתקופה ארוכה (כשלוש שנים) של שיקום והחלמה בה נזקקה לניתוחים ולטיפולים כשמצבה, הן הקוסמטי והן הנפשי, היו בכי רע. ויוזכר כי באותה תקופה היתה התובעת נערה צעירה ואין צורך להכביר במילים על החשיבות שמיוחסת בתקופה זו של החיים להופעה החיצונית ולמראה השיער שהתובעת הצהירה כי עד אז הוא היה גאוותה. התובעת ואמה תיארו את מצבה ואת הקורות אותה בתקופה זו בה הסתגרה בביתה, הפכה חסרת ביטחון ומדוכדכת.

 

לאור האמור ושיעור הנכות שנותרה לה לצמיתות (בשיעור משוקלל של 24%), אני פוסקת לתובעת סכום של 250,000 ₪ כפיצוי על הנזק הלא ממוני. הפיצוי בערכי יום פסק הדין.

 

סוף דבר

 

79.סוף דבר, התביעה מתקבלת.

אני מחייבת את הנתבעים, למעט נתבעים 4 ו-7, יחד ולחוד לשלם לתובעת 1 פיצויים כדלקמן:

הפסדי שכר בעבר-386,000 ₪,

הפסדי שכר בעתיד -679,000 ₪,

הפסדי פנסיה-133,000 ₪,

נזק לא ממוני-250,000 ₪,

עזרת הזולת-60,000 ₪

הוצאות -40,000 ₪

סך הכול - 1,548,000 ₪.

 

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 23.60% מסכום הפיצויים שנפסקו וכן את הוצאות המשפט.

 

80.חלוקת החיוב בין הנתבעים בינם לבין עצמם תהיה בהתאם לקביעותיי בסעיף 61 לפסק הדין.

 

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, א' שבט תשפ"ה, 30 ינואר 2025, בהעדר הצדדים. 

 

יעל אילני, שופטת