אלמוני נ' פלוני

לפני תביעה כספית בסך 200,644 ₪ שעיקרה עתירה לפיצוי בשל פרסום לשון הרע ופגיעה במוניטין עסקי בשני אירועים ופיצוי עונשי בשל תקיפה, לצד סעדים נוספים. ויכוח שנסב על פערי מחיר בסך 444 ₪ בגין החלפת נורה ברכב הנתבע והיה צריך להיות מיושב בהסכמה, או לכל היותר בהליך בבית-משפט לתביעות קטנות, הוליד כתב-אישום ותובענה אזרחית נגד הנתבע, זאת מטעמים שהוא לבדו נושא באחריות להם.

א.ההליך והצדדים לו

1. התובע בעל עסק באזור התעשייה בפרדס חנה לטיפול בכלי רכב בתחום מיזוג אויר וחשמל (להלן המוסך). רכבו של הנתבע מסוג קדילאק (להלן הרכב) טופל בעבר במוסך, זאת לפני האירועים שעליהם נסב הליך זה.

    

2. אין מחלוקת שביום 23.12.2020 שלח הנתבע את אחיו – מר מ' א' (להלן האח או מ') עם הרכב למוסך על-מנת להחליף בו נורה; התובע ביצע את החלפת הנורה (להלן גם השירות) והנפיק חשבונית בסך 644 ₪ (550 ₪ בצירוף מע"מ) לתשלום עד יום 4.1.2021 (להלן החשבונית). גם אין מחלוקת שהאח עזב את המוסך עם הרכב בתום מתן השירות בלי לשלם עבורו; התובע לא קיבל תשלום עבור השירות, כולו או חלקו, עד עצם היום הזה.

    

3. לטענת התובע, בשעה מאוחרת יותר ביום מתן השירות – 23.12.2020, ובתאריך 1.1.2021 הגיע הנתבע למוסך, השתולל, קילל את התובע במילים קשות, איים עליו והתנהג בצורה פרועה לעיני אחרים, עובדי המוסך, לקוחותיו ואנשים שנמצאו בקרבתו; באירוע השני, כך נטען, אף תקף הנתבע את התובע באופן שגרם להזמנת משטרה ולהרחקת הנתבע מהמוסך באמצעותה. במעשיו הללו פגע הנתבע בשמו הטוב של התובע ובמשלח ידו בעסקו, גרם לו עוגמת נפש, הסב נזק לתדמית המוסך וביצע עוולת תקיפה.

    

4. בשל האירועים הללו הוגשה התביעה שהועמדה על 200,644 ₪ לפי פירוט זה: 140,000 ₪ בגין פגיעה בשם טוב והוצאת דיבה בשני אירועים, כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪ לכל אירוע; 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש ופגיעה בתדמית עסקו של התובע, פיצוי עונשי בסך 30,000 ₪ בגין תקיפת התובע באירוע השני וסך של 644 ₪ בגין מתן השירות.

    

5. הנתבע התגונן מפני התביעה וביקש לדחותה. הוא לא הכחיש את עצם הגעתו למוסך ביום 23.12.2020 – לאחר מתן השירות (להלן האירוע הראשון), וביום 1.1.2021 (להלן האירוע השני). בה בעת טען כי אין קשר בין התיאורים בכתב-התביעה לבין ההתרחשות לאשורה: הנתבע כעס על המחיר שהתובע דרש עבור השירות, הביע את מורת רוחו ובשל כך התפתח ויכוח סוער, קולני והדדי בין הצדדים אך לא דבר-מה מעבר לכך. נטען כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב לתשלום סכום מופקע שאין לו אחיזה במציאות.

    

6. ניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה, לפני שמיעת העדים ואף בסיומה, לא צלח. התובע הסתמך על תיק משטרה שנפתח נגד הנתבע בעקבות האירוע השני; הודעות שנגבו בו הוגשו וסומנו (להלן תיק המשטרה). התובע נתן תצהיר ראשי ותצהיר משלים [ת/1, ת/2]; הוגשו עדויות עובדי המוסך מהראן אבו רקיה [להלן אבו רקיה, תצהירו סומן ת/5] ועדי אבו עביד [להלן אבו עביד, תצהירו סומן ת/7]. התובע הציג תיעוד חלקי של האירוע השני בסרטונים שהופקו ממצלמות המוסך וסרטון שצילם אבו רקיה במכשיר הנייד שלו [סע' 12 ונספח 5 ב-ת/1, ת/2 וסע' 12 ונספח 1 ב-ת/5; להלן הסרטונים]. מלכתחילה הגיש התובע תצהירים של עובדים בעסקים סמוכים למוסך, מוחמד זוהיר מג'אדלה ויגאל יפרח; במהלך הבירור ויתר על העדתם ותצהיריהם אינם חלק מהראיות [עמ' 31 ש' 27 עד עמ' 32 ש' 1]. הנתבע הסתמך על תצהירו [נ/2] ועל תצהיר האח [נ/1]. ההפניות להלן הן לתמליל פרוטוקול הדיון מיום 2.4.2023, אלא אם צוין אחרת.

    

   ב.הליכים אחרים רלוונטיים למחלוקת

    

   1. התובע הגיש תלונה למשטרה ביום האירוע השני [סע' 12 ב-ת/1]. נגד הנתבע הוגש כתב-אישום בת"פ (חד') 36577-04-21 מדינת ישראל נגד א' בגין עבירות של תקיפה סתם ואיומים (להלן כתב-האישום, ההליך הפלילי והעבירות). כך נכתב בכתב-האישום:

       

      במועד הרלוונטי לעובדות כתב האישום היה אלמוני (להלן: 'המתלונן') בעלים של מוסך ב. חונוביץ שרותי חשמל ומיזוג אוויר, בפרדס חנה (להלן: 'המקום') והנאשם היה הבעלים של רכב מסוג קאדילאק לבן ל.ז. XXXXXXX (להלן: 'הרכב'). המתלונן השתמש במכשיר נייד שמספרו XXXXXXX (להלן: 'המכשיר הנייד של המתלונן') והנאשם השתמש במכשיר נייד שמספרו XXXXXXX (להלן: 'המכשיר הנייד של הנאשם').

       

      ביום 23.12.2020, בשעה מדויקת שאינה ידועה למאשימה, הגיע מ' א' שהוא אחיו של הנאשם למקום על מנת להחליף נורה ברכב, אשר המתלונן דרש עבור שירות זה תשלום בסך 644 ₪ (להלן: 'הטיפול').

       

      [...], באותו המועד, בשעה 19:51 או בסמוך לכך, שלח הנאשם ממכשיר הנייד שלו למכשיר הנייד של המתלונן הודעה, בה כתב הנאשם למתלונן: 'אני מבטיח לך תשלם על זה ביוקר ואתה תשלם לי כל שקל שמגיע לי כולל היום עבודה שפספסתי היום' זאת במטרה להפחידו ולהקניטו.

       

      ביום 1.1.2021 בשעה 17:15 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם למקום ולנוכח אי שביעות רצונו ממחיר שדרש המתלונן עבור הטיפול, החל לקלל את הנאשם, באומרו: 'איפה הבן זונה, תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אני אזיין אותך' זאת במטרה להפחידו ולהקניטו [ברי כי הדברים יוחסו לנאשם, לא למתלונן].

       

      [...] הנאשם איים על המתלונן בהתנהגות בכך שהניף לעברו סטרטר שהיה מצוי בסמוך על עגלת עבודה. מיד ובהמשך לכך, תקף הנאשם את המתלונן, שלא כדין וללא הסכמתו, בכך שנגח במצחו. אז הגיעו עובדי המקום והפרידו את הנאשם מהמתלונן.

       

      בהמשך לאמור לעיל, הזעיק המתלונן משטרה אשר בתגובה לכך, איים הנאשם על המתלונן [...] באומרו: 'אני אראה לך, אני אפרק אותך', 'אני אשבור את המקום' זאת במטרה להפחידו ולהקניטו.

       

   2. הנתבע היה מיוצג על-ידי עורך-דין בהליך הפלילי. לבקשת הנתבע ובהסכמת המאשימה, הופנה הנתבע לבדיקה פסיכיאטרית. התקבלה חוות-דעת לפיה מדובר במי שסובל ממחלת נפש; בזמן ביצוע המעשים שנמנו בכתב-האישום, התנהגותו הושפעה מחוויות חולניות ולכן אינו אחראי למעשיו, גם אם הינו כשיר לעמוד לדין. בשל כך הסכימה המאשימה כי הנתבע יזוכה מהעבירות, בכפוף למתן צו מרפאתי לפי סעיף 15(ב) בחוק טיפול בחולי נפש.

       

   3. בדיון בהליך הפלילי ביום 7.2.2022 נכחו באת-כוח המאשימה, בא-כוח הנתבע ואף הנתבע. נציגת המדינה הצהירה: "קיבלנו את חוות הדעת הפסיכיאטרית, אנחנו נאמץ אותה ובהתאם להלכת וחנון, נבקש לקבוע שאכן הנאשם עשה את המעשה ויזוכה, ובית המשפט ישית עליו צו טיפול מרפאתי". בא-כוח הנתבע הסכים. הנתבע הצהיר: "אני מבין ומסכים לזיכוי ולצו המרפאתי שיחייב אותי לקבל טיפול עד להחלטה אחרת של הועדה הפסיכיאטרית". ניתנה בידי כב' השופטת ר' סגל-מוהר החלטה בהתאם לכך, תוך זיכוי הנתבע ומתן צו מרפאתי לגביו (להלן ההחלטה בהליך הפלילי).

       

   4. ההליך הפלילי לא הניב פסק-דין פלילי מרשיע בגין האירועים או חלקם, כמשמעו בסעיף 42א בפקודת הראיות. אף-על-פי-כן, יש להחלטה בהליך הפלילי משמעות. היא ניתנה תוך זיכוי הנתבע מעובדות כתב-האישום והשתת צו מרפאתי עליו לפי סעיף 15 לחוק הטיפול בחולי נפש אשר צוטט בגוף ההחלטה. סעיף 15(ב) מורה כך (ההדגשה שלי):

      הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

       

   5. ההחלטה כרוכה אפוא מניה וביה בקביעה שיפוטית כי הנתבע ביצע את העבירות אשר נמנו בכתב-האישום; הוא זוכה בשל מחלתו, לא בשל אי-ביצוע העובדות שגולל כתב-האישום. טרם מתן ההחלטה, ביקשה באת-כוח המאשימה לקבוע שהנתבע עשה את המעשה נושא כתב-האישום; הנתבע ובא-כוחו הסכימו. זו הסכמה שיש לה נפקות. היא מכוננת השתק שיפוטי כלפי הנתבע, באופן שמונעו מלגולל בהליך דנן גרסה שונה, קל וחומר גרסה סותרת שכופרת בביצוע המעשים שנמנו בכתב-האישום.

       

   6. השתק שיפוטי מונע בעל-דין מלהשמיע טענות עובדתיות בהליך נוכחי אשר סותרות גרסה עובדתית שהעלה בהליך קודם, קל וחומר אם בהליך הקודם זכה בשל כך ביתרון. תורת ההשתק השיפוטי מתמקדת בציר היחסים שבין בעלי-הדין לבית-המשפט ומטרתה "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט" [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)]. בשל כך רשאי בית-המשפט להעלות טענה להשתק שיפוטי ביוזמתו הוא. להשתק שיפוטי יש זיקה לעקרון תום-הלב: "היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [שם, עמ' 638-637].

       

   7. השתק שיפוטי חל גם אם בהליך הראשון לא אומצה בסופו של יום גרסתו של בעל-הדין; גם במקרה זה הוא מושתק מלהשמיע גרסה שונה, סותרת, בהליך מאוחר [ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (2007); רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2013); ע"א 739/13 בן-ציון, עו"ד נ' המועצה המקומית אבן יהודה (2014); ע"א 732/15 פקיד שומה נ' בנלי (2016); ע"א 1248/15 Fisher Price inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ (2017)].

       

   8. אין להמעיט בחשיבות ההשתק השיפוטי. טעמיו נועדו למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט והתנהלות דיונית טקטית שהיא מונחית אינטרס אד-הוק ואיננה מחויבת לגילוי האמת, אף לא לצריכה מידתית של זמן שיפוטי – משאב ציבורי, באופן שתואם את המחלוקת לאשורה. הם עולים בקנה אחד עם עקרונות היסוד בתקנות סדר הדין האזרחי משנת 2018 שחלות על התובענה. הצדקותיה של תורת ההשתק השיפוטי והפסול בעשיית שימוש לרעה בהליכי משפט זכו להדגשה בפסיקתו העדכנית של בית-המשפט העליון [ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פס' 35 (2019); ע"א 3589/23 קדוש נ' גנדלר, פס' 37-34 (2023)].

       

   9. בשל הטעמים הללו, אין לפרש את הוראותיו של סעיף 42א בפקודת הראיות כמכונן הסדר שלילי, קרי, כי אך ורק "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם"; אין לקבוע שבהיעדרו של פסק-דין פלילי מרשיע במשמעות זו, אין תחולה לתורה הכללית של ההשתק השיפוטי. זו פרשנות מרחיקת לכת ואין לה מקום, אף לא הצדקה [לאמות-המידה הפרשניות שחלות על קביעת קיומו או היעדרו של הסדר שלילי ר' רע"א א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998)]. לקביעה כי סעיף 42א לא יוצר הסדר שלילי יש תימוכין בסעיף 42ה: "הוראות סימן זה באות להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה". לפי מהותה, ההחלטה בהליך הפלילי היא 'פסק-דין': היא מיצתה את הבירור והביאה אותו לידי סיום כך שלא נותר עוד במה לדון ולהכריע [ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 154 (2000)].

       

   10. ההחלטה בהליך הפלילי היא אפוא ראיה בעלת משמעות בהליך דנן, זאת בעניינים שנמנו בפרק העובדות בכתב-האישום. במהלך בירור התביעה דנן תועד כי לשם הכרעה בה, יעיין בית-המשפט בתיק ההליך הפלילי [עמ' 48 ש' 15-14].

        

   11. יש דופי בכך שבהליך הנוכחי כפר הנתבע בעובדות שאת נכונותן הוא אישר בהליך הפלילי. תצהיר עדותו בהליך דנן נחתם ביום 25.5.2022, שלושה חודשים לאחר ההחלטה בהליך הפלילי. הנתבע לא נקט מתווה טיעון בו הודה במסד שניצב ביסוד התביעה, למצער לגבי האירוע השני (האירוע הראשון לא נכלל בכתב-האישום); הוא לא טען שהתנהגותו במוסך נבעה מהמצב הנפשי שנזכר בהליך הפלילי, תוך הצגת חוות-הדעת שניתנה שם והסתמכות עליה כראיה בהליך כאן. הנתבע לא הזכיר בעדותו הראשית את ההליך הפלילי ותוצאתו. בשתיקתו – שלא ניתן לה הסבר, פעל להסתרת עובדה מהותית מבית-המשפט; הדבר נזקף לחובתו ומספק חיזוק לגרסת התובע [ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457 (1995); ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, פס' 1 לפסק-דינו של כב' השופט א' שטיין (2023)]. מעדות הנתבע לפני עלה כי בחר ביודעין לא לטעון בהליך הנוכחי דבר לגבי מצבו הרפואי או הנפשי בזמן האירועים נושא התביעה [עמ' 47 ש' 33-27]. בחירתו מחייבת. מצבו הנפשי בזמן האירועים, יהא אשר יהא, לא מספק לו הגנה מפני התביעה בהליך דנן.

        

   12. אין זה הפסול היחיד במתווה הטיעון של הנתבע. יש פער משמעותי, ניכר, בין כתב-הגנתו לבין עדותו הראשית, ובינה לבין גרסתו בחקירה נגדית. יינתן לכך ביטוי בדיון להלן.

        

   13. אין להסיק מסקנות לכאן או לכאן מן ההחלטה בהליך שהתקיים בין הצדדים בה"ט (חד') 46335-02-21 א' נ' א', בו נדונה בקשת התובע ליתן צו נגד הנתבע לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת [נספח 6 ל-ת/1]. ביום 22.2.2021 נערך דיון במעמד התובע בלבד לפני כב' השופט י' גולדברג; לאחר שמיעתו, ניתן צו ארעי ונקבע דיון במעמד שני הצדדים. בדיון ביום 25.2.2021 גובשה הסכמה, בהמלצת בית-המשפט, כי הצו שניתן בדיון הקודם יחול ויוארך לפרק זמן נוסף תוך צמצום התחום בו נאסר על הנתבע לשהות ביחס למוסך. להסכמה ניתן תוקף של החלטה. היא גובשה בלי שהתקיים הליך שמיעת עדויות והבאת ראיות. קביעה כזו, שגובשה בהסכמה בהמלצת בית-המשפט ללא שמץ בירור עובדתי, היא עצמה אינה בסיס לקביעת ממצא בהליך הנוכחי.

        

   14. למען הסר ספק, ניתן לקבוע ממצאים ברורים על-אודות מעשיו, דבריו ופועלו של הנתבע בשני האירועים – באופן שמצדד בגרסת התובע ומצדיק קבלה חלקית של טענות התביעה, על-סמך עדויות וראיות שהובאו בהליך הנוכחי וללא הסתמכות על ההליך הפלילי. הדבר נחוץ גם משום שכתב-האישום עסק רק באירוע השני; האירוע הראשון לא נזכר בו.

        

       ג.לא נקבע לשירות מחיר מוסכם טרם החלפת הנורה

        

       1. בהתייחסו לשירות, ציין הנתבע בכתב-ההגנה כי רכבו טופל במוסך התובע מספר פעמים אך היחסים ביניהם חרגו ממתן טיפול לרכב והיו חבריים. הנתבע הלין על שהתובע דרש עבור השירות מחיר שהאמיר מסך מוסכם של 200 ₪ (להלן המחיר המוסכם) ל-644 ₪ (להלן המחיר שנדרש) וטען כי סירב לשלם מחיר מעל למוסכם [סע' 2, 4 בכתב-ההגנה]. עוד בטרם הגיע רכב הנתבע למוסך ביום 23.12.2020, הודיע הנתבע לתובע שקיבל הצעה להחלפת נורה ממוסך אחר עבור 200 ₪; התובע אמר לנתבע להביא את הרכב למוסך כדי שהנורה תוחלף במחיר זה. לאחר שהשירות ניתן והתובע דרש מחיר גבוה יותר, הנתבע הציע לשלם את המחיר המוסכם או לפרק את הנורה אך התובע סירב [שם, סע' 5.1].

           

       2. בכתב-ההגנה נקלע הנתבע לסתירה: מצד אחד טען שעוד לפני מתן השירות נקבע לו מחיר מוסכם, אלא שהתובע דרש למפרע – לאחר החלפת הנורה, מחיר גבוה יותר שהנתבע סירב לשלם. מצד שני, הלין על שהתובע לא מסר לנתבע או לאח הצעת מחיר לפני מתן השירות; רק לאחר שהעבודה בוצעה, דרש סכום שהנתבע סירב לשלם [השוו סע' 2, 4 ו-5.1 לסע' 13 רישא]. הדבר לא מנע מהנתבע לשוב ולטעון כי גובשה מראש הסכמה למתן השירות במחיר המוסכם [סע' 13 סיפא]. ברי כי אם נקבע מחיר מוסכם, אין צורך בהצעת מחיר; הטיעון לגבי הצעת מחיר נדרש רק אם לא נקבע לשירות מחיר מוסכם טרם הטיפול ברכב.

           

       3. טיעון סותר הובא בכתב-ההגנה גם בהמשכו: "[...] לא רק שהנתבע לא ידע את המחיר לפני ביצוע העבודה, הנתבע ידע והסכים למחיר אחר נמוך מהמחיר שלבסוף דרש התובע בעבור הטיפול" [שם, סע' 17]. וכן: "הוויכוח נסב סביב מחיר התיקון, כאשר הנתבע גרס שהתובע לקח לו מחיר מופקע על תיקון וזאת לאחר שזה אישר סכום נמוך יותר לפני ביצוע התיקון" [סע' 29]. הטענה כי מחיר השירות הוסכם לפני שניתן והטענה שהנתבע לא ידע את מחיר השירות מראש הן דבר והיפוכו. בסיכומיו הודה הנתבע כי טרם מתן השירות, לא נקבע לו מחיר [שם, סע' 7]. לכל אורך הבירור, הוא לא גילה מחויבות לטיעון עובדתי עקבי.

           

       4. הנתבע לא נכח בזמן מתן השירות. עדותו לגבי הנעשה במוסך כשטופל שם רכבו היא מפי השמועה ולא מידיעה אישית. מ' אחיו לא טען לקיום הסכמה לגבי מחיר השירות טרם ביצועו; גרסתו הייתה כי טרם הבאת הרכב למוסך אמר לו הנתבע כי במוסך אחר – שאינו מוסך התובע, צוין שעלות החלפת נורה היא 200 ₪ [סע' 2 ב-נ/1]. בהתכתבות בין מ' לתובע שקדמה להבאת הרכב למוסך לא ביקש האח לוודא כי גם התובע גובה עבור החלפת נורה 200 ₪ ומחיר השירות כלל לא נדון [סע' 3 ב-נ/1]. אם רצה הנתבע לוודא, בעצמו או באמצעות האח, כי מחיר השירות במוסך התובע אינו עולה על 200 ₪, היה עליו לעשות כן באופן מפורש, טרם הבאת הרכב למוסך וטרם מתן השירות. הוא לא עשה כן.

           

       5. אני קובעת אפוא כי מחיר השירות לא סוכם מראש, טרם החלפת הנורה. מעדות האח עלה שהדבר לא היה חריג. הוא טיפל ברכבו במוסך התובע שנים רבות ולא דיבר עמו מעולם על המחיר; התשלום נעשה תמיד אחרי מתן השירות, מתוך יחסי אמון [עמ' 32 ש' 34-32; ר' גם עמ' 33 ש' 10-8, עמ' 33 ש' 39 עד עמ' 34 ש' 12]. אם רצה הנתבע להבטיח עצמו ולקבוע את מחיר השירות מראש, היה עליו לנקוט מעשה אל-מול התובע; הוא לא עשה כן והשליך יהבו על הצעת מחיר שקיבל במוסך אחר, לה אין מעמד מחייב כלפי התובע. הנתבע שיגר למוסך את אחיו כדי שיטפל ברכבו; חל אפוא הנוהג בין התובע לבין האח, לפיו לא נקבע מחיר לשירות מראש, טרם ביצועו.

           

       6. אפילו הנחתי לטובת הנתבע שהיה על התובע לנקוב במחיר השירות טרם טיפול ברכב והוא נמנע מכך, לא היה בוויכוח על המחיר להצדיק את התנהלות הנתבע לאחר מכן – התנהלות שהיא אשר ניצבת ביסוד התובענה. אילו ניצב הוויכוח לגבי מחיר השירות לבדו, לא הייתה התביעה באה לעולם: התובע אפשר לאח לעזוב את המוסך עם הרכב לאחר מתן השירות בלי לשלם עבורו; מ' אישר זאת [סע' 7 ב-נ/1]. אילו תמה הפרשה בכך, היה על התובע לשקול אם ברצונו להגיש תביעה לתשלום בגין החלפת הנורה; מדובר בתביעה לתשלום כמה מאות שקלים שאין לה דבר עם העילות שביסוד ההליך שלפני.

           

          ד.האירוע הראשון: הנתבע הגיע למוסך, איים וקילל

           

          1. לגרסת התובע, האירוע הראשון כלל הגעה של הנתבע למוסך ביום מתן השירות תוך הטחת קללות ואיומים בתובע בנוכחות עובדים ולקוחות. כך העיד בתצהירו: "כשעה לאחר מכן, הנתבע הגיע לעסק [...], החנה את הרכב בצד, והתקדם בהליכה לכיווני ונצמד אלי תוך שהוא מקלל ומאיים עלי במילים שלהלן: 'אתה בן זונה ואני אזיין אותך. אתה רמאי, גנב, גנבת אותי ואתה תחזיר לי את הכסף שלקחת מאחי'. איומי וקללות הנתבע נאמרו לעיני העובדים שלי שהיו בעסק (מר מהראן אבו רקיה ומר עדי אבו עביד) ולעיני לקוחות שאיני זוכר פרטיהם". נמסר לנתבע שלא התקבל תשלום עבור השירות; הוא הודיע שלא ישלם והמשיך להשתולל ולצעוק לעיני לקוחות תוך כדי דפיקה על כלי-רכב במקום. הנתבע עזב רק לאחר שהתובע איים בהזמנת משטרה [סע' 7 ב-ת/1].

              

          2. אבו רקיה ואבו עביד תמכו בתצהיריהם בגרסת התובע; הם ציטטו את הדברים שהנתבע הטיח וציינו שהדבר נעשה בנוכחות לקוחות שהיו במוסך [סע' 7-6 ב-ת/5 וסע' 6-5 ב-ת/7].

              

          3. בכתב-ההגנה צמצם הנתבע את האירוע הראשון: "באותו יום לא קרה דבר מלבד פגישה במסגרתה וידא הנתבע כי אחיו לא שילם במקומו. הנתבע עזב את המקום מיד לאחר שהבין כי אחיו לא שילם במקומו" [סע' 5]. בהמשך טען הנתבע שבא למוסך התובע ביום מתן השירות רק כדי לקבל את הכסף, אותו סבר שאחיו שילם לתובע; לאחר שהבין כי אחיו לא שילם, עזב את המקום [סע' 14, 18]. זו הייתה גם גרסת הנתבע בתצהירו: "אני כעסתי מאוד על הסיטואציה אליה הגעתי, ולכן הגעתי למוסך של התובע, במטרה לברר האם אחי שילם במקומי ולדרוש את הכסף בחזרה, לאחר שהבנתי שאחי לא שילם עזבתי את המקום" [סע' 9 ב-נ/2].

              

          4. גרסת הנתבע על-אודות סיבת הגעתו למוסך ביום מתן השירות אינה ראויה לאמון. הנתבע ידע מה המחיר שהתובע ביקש עבור השירות מיד לאחר החלפת הנורה; האח התקשר אליו מהמוסך, יידעו על כך ושמע מפי הנתבע כי אינו מוכן לשלם דבר מעבר ל- 200 ₪ [סע' 6-5 ב-נ/1 וסע' 6 ב-נ/2; עדות האח בעמ' 36 ש' 37-24]. הנתבע הודה כי שמע מפי אחיו – אותו שלח עם הרכב למוסך לשם מתן השירות, כי האח מוכן לשלם לתובע בו במקום את המחיר שדרש, אך הנתבע לא הסכים [סע' 7 ב-נ/2]. לא היתה לנתבע סיבה לחשוב שהתובע קיבל תשלום עבור השירות; אם היה לו ספק, היה בידו להסירו בשיחה קצרה עם אחיו כשהלה החזיר לו את הרכב, לאחר קבלת השירות וטרם הגעת הנתבע למוסך באותו רכב עצמו.

              

          5. ראיה לאי-אמינותו של הנתבע סיפקה גרסתו בחקירה נגדית לגבי סיבת בואו למוסך ביום מתן השירות; היא הייתה הפוכה מגרסתו בכתב-ההגנה ובתצהיר. עתה שוב לא טען שהגיע כדי לוודא שאחיו לא שילם ולדרוש חזרה את הכסף, אם יתחוור כי התובע קיבל תשלום. לפי עדות הנתבע לפני, מטרת בואו למוסך באירוע הראשון הייתה לכפות על התובע לקבל תשלום בסך 200 ₪ או לפרק את הנורה [עמ' 41 ש' 21-8]. הנתבע הודה, בתצהירו ובעדותו לפני, כי הגיע למוסך בעודו כועס על התובע [סע' 8 ב-נ/2; עמ' 41 ש' 37-32]. הוא בא אפוא כדי להתעמת עמו, לא כדי לקבל מידע ולברר נתונים.

              

          6. כך העיד הנתבע, בהתייחסו לאירוע הראשון: "כעסתי, אני אולי מתחרט על שבאמת שכעסתי וקיללתי, כי זה היה משהו שהרתיח אותי וגם מספיק הוא מכיר את העבר שלי אלמוני, [...] הוא מכיר אותי הרבה שנים והוא יודע שאני עברתי תקופה של משברים אז טיפה יצאתי מהפסים כמו שאומרים [...]" [עמ' 42 ש' 4-1]. זו גרסה שונה בתכלית מן הנטען בכתב-ההגנה, בו כפר הנתבע באמירת הדברים שיוחסו לו בידי התובע ועובדיו באירוע הראשון וטען שעזב את המוסך ללא חילופי דברים פוגעניים [סע' 18; ר' גם סע' 8 ב-נ/2].

              

          7. הדבר לא מנע מן הנתבע לטעון בהמשך עדותו שלא צעק וקילל באירוע הראשון; באותה נשימה שב והצהיר כי הגיע למוסך בעודו כועס, עצבני ואף 'רותח' על המחיר שהתובע דרש עבור השירות. עוד הודה כי באירוע השני הוא הגיע כדי ליישר את ההדורים [עמ' 42 ש' 28 עד עמ' 42 ש' 2]. אילו התמצתה נוכחות הנתבע במוסך באירוע הראשון בשאלת התובע אם מ' שילם עבור השירות ובהצעת 200 ₪ לתובע תוך דרישה כי אם הוא מבקש סכום גבוה יותר יפרק את הנורה, ללא הטחת דברי איומים וקללות בו, לא היה כל צורך להגיע למוסך פעם נוספת סמוך לאחר מכן כדי ליישר את ההדורים. אילו קרה האירוע הראשון כגרסת הנתבע, אזי הפרשה הסתיימה בו: התובע אמר לנתבע שלא יפרק את הנורה, הודיעו שאינו רוצה ממנו דבר והנתבע עזב את המקום בלי לשלם [עמ' 41 ש' 21-19].

              

          8. כשהנתבע הועמד במפורש על שהוא נדרש להתייחס למעשיו במוסך באירוע הראשון, הודה שבכעסו הטיח בתובע קללות; עתה מצא מפלט בטענה שגם התובע עשה כן – טענה שלא נזכרה בכתב-ההגנה או בתצהירו לגבי האירוע הראשון [עמ' 44 ש' 30-20]. נוכח הודאת הנתבע שהטיח בתובע קללות באירוע זה, היה עליו לפרט את הביטויים שבהם עשה שימוש ולהראות כי לא דובר במילים שיוחסו לו בידי התובע ועדיו, עובדי המוסך. הנתבע לא עשה כן ולא סיפק פירוט; החסר נזקף לחובתו. מעדותו עלה שהגיע למוסך כשהוא כועס ודמו רותח במטרה להתעמת עם התובע ולבוא עמו חשבון בעטיו של התשלום שדרש – תשלום מופקע לדעת הנתבע, עבור השירות. הדבר מתיישב עם הטחת קללות ואיומים בתובע, לא עם נוכחות מאופקת במוסך כפי שביקש הנתבע להציג בכתב-ההגנה ובתצהירו.

              

          9. חרף מאמצי הנתבע לערער את עדויותיהם של התובע ועובדיו, הם עמדו על דעתם שבאירוע הראשון הנתבע הרים את קולו, כינה את התובע רמאי וגנב והודיע בקול שהוא 'יזיין אותו' [סע' 7 ב-ת/1, סע' 6 ב-ת/5 וסע' 5 ב-ת/7]. לשם הרמת נטל השכנוע, די בהוכחת אמירתם של דברים על-ידי הנתבע שכוונו אל התובע, שנאמרו בפניו ואשר כללו את הביטויים הללו. לא ניתן לצפות מהתובע ועובדיו כי בחלוף זמן ניכר לאחר האירוע הם יזכרו במדויק, מילה במילה, את המשפטים שאמר הנתבע; היעדר זיכרון בעניין זה לא פוגם בהערכת אמינותם. כל אחד מהם עמד על אמירת הדברים שיוחסו לנתבע תוך שימוש בביטויי גנאי שנמנו לעיל [עמ' 3 ש' 21-11; עמ' 18 ש' 38 עד עמ' 19 ש' 12, 26-25; עמ' 25 ש' 37-31].

              

          10. לאחר קרות האירוע השני, הגיש התובע תלונה למשטרת ישראל נגד הנתבע. או אז נמסרו במשטרה הודעותיהם של התובע [ת/3 ו-ת/4], אבו רקיה [ת/6] ואבו עביד [ת/8]. הודעתו הראשונה של התובע נגבתה מיד לאחר האירוע השני; היא מתייחסת רק אליו, ללא אזכור מתן השירות והאירוע הראשון. ביום 21.1.2021 מסר התובע הודעה נוספת בה התייחס גם לאירוע הראשון, תוך תיאורו כך: "אחרי שעה בערך באותו היום בתאריך 23.12.2020 פלוני חוזר עם הרכב קאדילק ניגש אלי ואמר לי 'איפה הכסף י'בן זונה תביא את הכסף שמ' שילם לך' הסברתי לו שמ' לא שילם לי ואז הוא אמר 'גם את הכסף הזה אתה לא תקבל' אמרתי לו שאם הוא ימשיך לצעוק ולהתפרץ אני יזמין לו משטרה ואיך שהרמתי את הטלפון הוא הסתובב והלך [...]" [ש' 15-12 ב-ת/4]. בהודעה מיום 21.1.2021 תיאר אבו רקיה את האירוע השני; הוא נשאל אם דובר במקרה ראשון, וענה: "כן זה פעם ראשונה, היה אירוע נוסף שבוע לפני האירוע הזה שפלוני בא השתולל וצעק אבל לא תקף" [ש' 39-38 ב-ת/6]. כך מסר גם אבו עביד בהודעה מיום 24.1.2021, כשנשאל לגבי מקרים קודמים ביחס לאירוע השני: "כן, זו פעם ראשונה שהוא עושה ככה. שבוע לפני האירוע הזה הוא בא רק קילל והלך לא תקף וביום שישי הזה של האירוע הוא עשה את כל הבלגאן הזה" [ש' 37-35 ב-ת/8].

               

          11. על-בסיס הדברים הללו יש לקבוע כי נוכחותו של הנתבע במוסך באירוע הראשון לא הייתה שקטה ושלווה; היא הייתה קולנית, כללה הטחת קללות בתובע תוך צעקות בנוכחות עובדי המוסך אבו רקיה ואבו עביד ונשאה אופי של התלהמות שלא הגיעה לכדי מעשה תקיפה. הנתבע פעל כך בעודו שרוי בכעס רב, בעידנא דריתחא, בלי לשלוט בעצמו.

               

          12. לגרסת הנתבע, באירוע זה לא נכח איש זולת התובע ועובדיו [סע' 18 בכתב-ההגנה]. התובע טען כי דווקא נכחו במוסך לקוחות שבשמותיהם לא נקב; הם לא זומנו ליתן עדות. העדים שעל תצהיריהם ויתר התובע נכחו במוסך באירוע השני, לא בראשון. אין בידי לקבל את טענת התובע כי נבצר ממנו לשחזר פרטי לקוחות שנכחו במוסך באירוע הראשון כדי לזמנם לעדות. טיפול ברכב במוסך אינו נעשה ללא תיעוד; על-בסיס התיעוד היה בידו לאתר בנקל לקוחות שרכבם טופל בזמן האירוע הראשון ולברר אם היו עדים לו. התובע הודה שבחר לא להשמיע עדות לקוחות ביחס לשני האירועים כדי לא להטרידם, לאחר ששמע מפיהם שאינם מעוניינים בבעיות [עמ' 7 ש' 33-12].

               

          13. בסופו של יום לא עלה בידי התובע – 'המוציא מחברו', להראות כי לדברים שאמר הנתבע באירוע הראשון היו עדים שאינם הוא עצמו, אבו רקיה ואבו עביד. בעניין זה, גרסתו של הנתבע לא נסתרה. טיבו של האירוע הראשון ונתון זה יובאו בחשבון בפסיקת הפיצוי בגינו.

              ה.האירוע השני: הנתבע הגיע למוסך, איים, קילל ותקף

               

              1. מעשי הנתבע באירוע השני הם שניצבים במוקד התביעה, מבחינת חומרתם והנזק שהסבו. בעטיים הוגש נגד הנתבע כתב-האישום בהליך הפלילי. כך תואר אירוע זה בתצהיר התובע: ביום 1.1.2021 שב הנתבע למוסך בשעות הבוקר; באותה עת היו בו מספר לקוחות. הנתבע פנה לאבו רקיה ושאלו בקול רם, כשהוא מתכוון לתובע: "איפה הבן זונה, אני אזיין אותו"; התובע נמצא בתוך המוסך ושמע זאת. הנתבע נכנס למוסך, ניגש לתובע שישב עם לקוח, בעט ברגלו וקילל: "אני אזיין אותך יא בן זונה, גנבת אותי, אתה רמאי". התובע קם ויצא מן החדר כדי לגרום לנתבע לצאת מהמוסך; או אז הרים הנתבע סטרטר ורצה להשליכו על התובע כשהוא ממשיך לקלל ולאיים; אבו רקיה ואבו עביד חסמו את הנתבע כדי למנוע את השלכת החפץ על התובע ולקחו אותו לכיוון רכבו כדי להרגיעו ולגרום לו לעזוב. הנתבע המשיך להשתולל ולקלל את התובע בקול. במוסך נאספו אנשים שגם הם ניסו להרגיע את הנתבע, ללא הצלחה. התובע חש מאוים והתקשר למשטרה; בזמן ההמתנה לניידת, ניגש הנתבע לתובע, נגח בו בראשו ופגע במצחו. בהגיע השוטרים, הגיש התובע תלונה נגד הנתבע בגין איומים ותקיפה והנתבע נלקח משם בניידת [סע' 12-9 ב-ת/1].

                  

              2. כל אחד מעדי התובע התייחס בעדותו הראשית לידוע לו לגבי האירוע השני מכוח נוכחותו בו, תוך חיזוק מקטעים בעדות התובע [סע' 13-8 בתצהיר אבו רקיה ת/5 וסע' 10-7 בתצהיר אבו עביד ת/7].

                  

              3. התובע טען כי באירוע השני הוא הותקף בידי הנתבע פעמיים; תחילה בתוך המוסך, בחדר ההמתנה בו שהה עם לקוח – תוך בעיטה ברגלו, ולאחר מכן בשטחו של המוסך מחוץ לחדר ההמתנה, אז נגח הנתבע במצחו. בנוגע לבעיטה, הסתמך התובע על עדותו היחידה; היא לא קרתה בנוכחות עובדיו והוא לא השמיע את הלקוח שהיה עד לה. שונים פני הדברים באשר לנגיחה; היא נעשתה בנוכחות אבו רקיה ואבו עביד והם העידו על קרותה. אירוע הבעיטה לא נזכר בהודעותיו של התובע במשטרה, בשונה מן הנגיחה – שבעטיה הוגש נגד הנתבע כתב-אישום בגין עבירת תקיפה [ת/3, ת/4].

                  

              4. הוא הדין בקללות ובגידופים שהנתבע הטיח בתובע באירוע השני. לפי גרסת התובע, קילל אותו הנתבע בשלוש הזדמנויות: פעם אחת באוזני אבו רקיה מיד עם הגיעו למוסך, פעם שניה – בחדר ההמתנה בתוך המוסך בו ישב התובע עם לקוח, ופעם שלישית – מחוץ לחדר ההמתנה בשטח המוסך, באורח מתמשך, מרגע יציאת הנתבע עם התובע מחדר ההמתנה ועד הגעת הניידת למקום. עדויותיהם של אבו רקיה ואבו עביד סיפקו חיזוק להטחת דברי גנאי בתובע במקטע הראשון ובמקטע האחרון של האירוע; בכל הנוגע למה שקרה בתוך חדר ההמתנה הייתה עדות התובע עדות יחידה של בעל-דין שאין לה סיוע כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות. הוא בחר להימנע מהזמנת הלקוח שעמו ישב למתן עדות שתתמוך בגרסתו. האירועים בתוך חדר ההמתנה – הבעיטה ברגלו של התובע והקללות שהוטחו בו, לא תועדו בסרטונים. לגביהם לא הרים התובע את נטל השכנוע; לא בכדי, הם לא מצאו את דרכם לעובדות כתב-האישום.

                  

              5. שונים הדברים באשר למקטעי ההתרחשות האחרים שהרכיבו את האירוע השני; לגביהם הרים התובע את נטל השכנוע באופן שחצה את רף מאזן ההסתברויות והעביר לנתבע את נטל הבאת ראיות לסתור [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)].

                  

              6. בהודעתו במשטרה התייחס התובע לרכיבי האירוע השני; הוא תיאר את הקללות שהשמיע הנתבע תוך כינוי התובע 'בן זונה' ו'גנב', את ניסיונו של הנתבע להשליך עליו סטרטר, את הנגיחה ואת מאמצי אנשים שנכחו במקום להרחיק את הנתבע המאיים והמקלל מן התובע עד הגעת השוטרים. ההודעה נמסרה תוך התייחסות פרטנית לנחזה בסרטונים [ת/4].

                  

              7. בהודעתו במשטרה תיאר אבו רקיה את הגעתו של הנתבע למוסך כשהוא מכנה את התובע 'בן זונה', התייחס למבוקשו להשליך על התובע סטרטר באופן שחייב את אבו רקיה ועוד נוכחים במקום ולהרחיק את הנתבע מהתובע, וציין שהנתבע נגח בראשו בתובע. אבו רקיה הדגיש שהתובע לא תקף את הנתבע ולא איים עליו; לאחר שהוזמנה משטרה, התובע לקח את הטלפון של הנתבע מרכבו כדי למונעו לעזוב את המוסך טרם הגעת השוטרים. במהלך האירוע, התבטא הנתבע כלפי התובע כמי ש'דפק אותו' [ת/6]. על אותם דברים – הנגיחה, הטחת הקללות המתמשכת, הניסיון לפגוע בתובע באמצעות סטרטר וההתייחסות לתובע כ'בן זונה' ש'דפק' את הנתבע בכסף, עמד גם אבו עביד בהודעתו במשטרה. גם הוא ציין כי התובע היה פסיבי באירוע – לא איים ולא תקף את הנתבע, ורק הוציא את המכשיר הנייד שלו מרכבו לקראת סוף האירוע, כדי למנוע מהנתבע לעזוב טרם הגעת השוטרים [ת/8].

                  

              8. עדויות התובע ועדיו היו רהוטות, קולחות ואמינות. הן תאמו את גרסותיהם בתצהיר ואת הודעותיהם במשטרה. הן אינן נפגעות רק משום שעלה חשד שבאירוע השני החזיק הנתבע חפץ חד, מספריים או סכין, בלי שהדבר אומת די הצורך. יש לאמצן, זאת גם בשוקלי את זיקת ההעסקה בין התובע לבין אבו רקיה ואבו עוביד, בגדרי סעיף 54(3) בפקודת הראיות. מארג כלל הראיות – העדויות שהובאו להוכחת התביעה, הודעות התובע ועובדיו במשטרה והסרטונים, השתלבו היטב, יצרו תמונה ברורה של האירוע השני וסיפקו טעם לאימוץ גרסת התובע לגבי רכיבי האירוע שנמנו לעיל. עלה מהן כי נוכחות הנתבע במוסך באירוע השני לא הייתה רגעית אלא מתמשכת – תוך השמעת קללות קולניות שהוטחו בתובע, תוך ניסיון לפגוע בו באמצעות סטרטר ותוך נגיחה בו בראשו של הנתבע. דובר בנוכחות רעה, אלימה ופוגענית שנמשכה דקות ארוכות ונקטעה רק עם הגיעם של השוטרים שהרחיקו את הנתבע מן המוסך.

                  

              9. הנתבע זיהה את קולו בקובץ שמע שהוצג לו, כחלק מן הסרטונים. הוא אישר שהוא תועד בעודו אומר 'הוא רימה אותי' [עמ' 49 ש' 39-36]. מדובר בהודאה שגוברת על מבוקשו של הנתבע לפסול את הראיה משום שלא הוגשה באמצעות חוות-דעת מומחה [עמ' 1 ש' 31-29 והחלטה שם]. אף אין מאום בטענת הנתבע כי בהיעדר תמלול, ההקלטה אינה קבילה. קובץ השמע – בו זיהה הנתבע את קולו, הוא הראיה הראשונית. תמלול הוא ראיה משנית, מסייעת. כשמדובר בקובץ שמע קצר וממוקד, תמלול איננו הכרחי ואי-הצגתו לא פוסלת את קובץ השמע מלשמש להוכחת אמירה שיוחסה לנתבע.

                  

              10. הנתבע נחקר במשטרה. הוא בחר לא להגיש כראיה את הודעתו כחשוד; הוגשו רק הודעות שנתנו התובע ועובדיו. אי-הגשת ראיה רלוונטית בידי הנתבע בלי שניתן לכך טעם מקימה נגדו חזקה כי היה בהודעתו במשטרה, אילו הוגשה, כדי לספק חיזוק לגרסת התובע [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. בתוך כך לא הראה הנתבע כי כבר בחקירתו במשטרה, סמוך לאחר האירוע השני, טען שהתובע הקניטו באופן שסיפק צידוק למעשיו. ודוק: בכתב-ההגנה לא טען הנתבע אלא שבאירוע השני התפתח ויכוח קולני בינו לבין התובע, במהלכו גם התובע הרים קולו, אך האירוע לא חרג מוויכוח הדדי גרידא [סע' 4, 5.4, 14, 22, 24, 25 ו-27]. את מעשיו של הנתבע באירוע השני לא ניתן לכנות 'ויכוח' ולו בדוחק; הם כללו הטחת קללות מעליבות בתובע באופן לא רגעי ונגיחה במצחו. גרסת כתב-ההגנה על-אודות ויכוח גרידא נסתרה, נשללה והופרכה כליל.

                   

              11. בכתב-ההגנה הודה הנתבע שבבואו למוסך באירוע השני, כעס מאוד על התובע בשל המחיר שדרש עבור השירות [סע' 14, 22 ו-27]. לנתבע היה נהיר שעליו לספק הסבר להגעתו למוסך באירוע השני, לאחר ששבוע קודם – באירוע הראשון – התחוור לו שאחיו לא שילם לתובע עבור השירות ואף הנתבע לא עשה כן. כדי לייצר סיבה כזו טען הנתבע בתצהיר שבא למוסך ביום 1.1.2021 לאחר שהתובע או מי מטעמו התקשר אליו ודרש תשלום עבור השירות תוך עמידה על קבלת מחיר מלא בסך 644 ₪ [סע' 9 ב-נ/2]. מדובר בגרסת בדים; בחקירה נגדית הודה הנתבע שאיש לא יצר עמו קשר [עמ' 44 ש' 31 עד עמ' 45 ש' 3 ועמ' 45 ש' 20].

                   

              12. הנתבע נדרש אפוא לספק הסבר לנוכחותו במוסך באירוע השני; או אז נולדה גרסה חדשה שלא נזכרה קודם, לפיה בא להסדיר את חובו לתובע ולשלם את הסך של 644 ₪ – לגביו אמר הנתבע כי זה מה שמגיע לתובע עבור השירות [עמ' 45 ש' 10-6; עמ' 45 ש' 31 עד עמ' 46 ש' 5]. דא עקא, הנתבע לא סיפק הסבר מניח את הדעת שיבאר כיצד מרצון לשלם לתובע את המחיר שדרש הפך האירוע למפגן מתמשך של הטחת קללות ואלימות שהנתבע מככב בו ואילו התובע הוא קורבנו. הנתבע פטר עצמו באומרו: "אבל אחר כך זה התפתח לדברים אחרים" [עמ' 45 ש' 16]; בהמשך טען שבהיכנסו למוסך התקבל על-ידי התובע כמי שמבקש לריב עמו; זאת ביקש הנתבע להסיק מהאופן בו התובע התרומם לקראתו מכסאו [עמ' 46 ש' 21-6].

                   

              13. אני דוחה גרסה זו כלא אמינה במובהק. ראשית, היא סותרת את עדות התובע בתצהירו, ממנה עלה שסירב דווקא לשלם את המחיר שנקבע לשירות וסבר כי מדובר בסכום "מופקע וחסר כל פרופורציה" [סע' 9 ב-נ/2]. שנית, גרסת הנתבע מתעלמת ממה שהוכח כדבעי, קרי, כי מיד ברגע הגיעו למוסך כבר הטיח בתובע קללות באוזני אבו רקיה, בקול רם במידה כזו שנקלט על-ידי התובע שנמצא בתוך המוסך. הנתבע בא לריב בעודו שרוי בכעס, לא לשלם או ליישר את ההדורים; כך אני קובעת. אכן, הנתבע נאלץ להודות כי בשום שלב לא אמר לתובע כי הגיע לשלם עבור השירות [עמ' 46 ש' 31-26]. הוא לא עשה כן עד עצם היום הזה.

                   

              14. גם בנוגע לנגיחה הייתה גרסתו של הנתבע עדות משתנה ומתפתחת שלא ראויה לבדל אמון. בכתב-ההגנה הוא שלל התרחשות שחרגה מוויכוח מילולי גרידא, תוך הדגשה שלא אמר לתובע דברים שמהווים לשון הרע [סע' 14]. בתצהיר הנתבע השתנתה הגרסה: עתה מסר שכאשר התובע הוציא את הטלפון שלו מרכבו, ניגש אליו הנתבע כדי לקחת מידו את המכשיר; הם התקרבו והנתבע נגע בתובע בראשו אך מיד אחר כך ניתק כל מגע עמו וחיכה להגעת המשטרה [סע' 13 ב-נ/2]. בחקירה נגדית עומת הנתבע עם הנחזה בסרטון, בו תועדה נגיחתו בתובע; תגובתו הייתה כי לא נגע בו כלל, תוך סתירת גרסת התצהיר וטענה שאת המכה קיבל התובע כנראה במקום אחר [עמ' 38 ש' 20 עד עמ' 39 ש' 2; עמ' 39 ש' 19-14]. כאשר הוטחה בנתבע גרסתו בתצהיר, שם הודה שראשו נגע בראש התובע – נגיעה ששלל בחקירה נגדית – ביקש להציל את עדותו בטענה הרפה כי "יש הבדל בין לגעת לבין נגיחה" [עמ' 39 ש' 26-20]. אלא שנגיחתו של הנתבע בתובע הוכחה כדבעי, לא רק בעובדות כתב-האישום שהנתבע אישר את נכונותן בהליך הפלילי, אלא גם בעדויות התובע ועדיו בהליך דנן. דובר בנגיחה במלוא מובן המילה, באופן שכונן מעשה תקיפה של התובע בידי הנתבע.

                   

              15. הנתבע אישר שבכעסו, 'יצאו לו מילים מהפה' בלי שהוא עצר את עצמו [עמ' 44 ש' 19-14]; הדבר משליך על מבוקשו לטעון שלא קילל את התובע [עמ' 47 ש' 17-15]. בהמשך הודה שיתכן שאמר באירוע השני את הדברים שהתובע ועדיו, עובדי המוסך, ייחסו לו והצהיר כי הסכום שהתובע דרש עבור השירות הוציאו מדעתו [עמ' 47 ש' 26-18]. כיצד מתיישב הדבר עם עדותו כי בא למוסך באירוע השני כדי לשלם לתובע סכום זה? לנתבע הפתרונים.

                   

              16. בטענת הנתבע בסיכומיו כי פעל בשעת כעס אין כדי לכונן הגנה. לא בכדי, הוא נמנע מלהגיע למוסך עם הרכב לשם מתן השירות ושלח את אחיו במקומו; הוא ידע כי מוטב לו שידיר את רגליו מן המוסך. אם החליט לאחר מכן להגיע לשם פעמיים כדי להתעמת עם התובע, אזי הוא נושא באחריות להתנהגותו שם. לא הוכח קנטור מצד התובע, קל וחומר קנטור בעוצמה שתצדיק את תקיפתו בידי הנתבע.

                   

              17. הנתבע ביקש להיבנות מכך שהתובע לא זימן עדים זולת עובדיו כדי להוכיח את נוכחותם של אנשים – לקוחות ועובדי עסקים סמוכים, שנחשפו למעשי הנתבע באירוע השני. הנתבע הודה כי באירוע זה "הכל התלהם, הכול היה בצעקות" [עמ' 48 ש' 34]. עוד אישר כי באירוע השני הגיעו למוסך כארבעים אנשים מעסקים סמוכים ששמעו צעקות [עמ' 49 ש' 13-4]. מדובר בהודאת בעל-דין בנוכחות אנשים שהגיעו למוסך בשל הצעקות שליוו אותו, באופן שחשף אחרים זולת התובע ועובדי המוסך להתבטאויותיו הנתבע ולתקיפתו את התובע. נוכח הודאת הנתבע, לא נדרש התובע לזמן עדים חיצוניים על-מנת להוכיח נתון זה; הנתבע עשה זאת עבורו.

                   

              18. בכך לא תמו הקשיים בעדותו הלא אמינה במופגן של הנתבע אך די באמור לעיל כדי לפסוק בשאלות הממשיות השנויות במחלוקת ואין צורך להידרש לדוגמות נוספות, שיש למכביר.

                   

                  ו.טענות אחרות

                   

                  1. בתביעה נטען לאירוע נוסף שבו התבטא הנתבע על-אודות התובע באוזני אחר, תוך פרסום לשון הרע. לטענת התובע, מיד לאחר מתן השירות התקשר מ' לנתבע מהמוסך, מסר לו את המחיר שדרש התובע ואזי צעק הנתבע בטלפון את הדברים הבאים, אשר נקלטו באוזני התובע: "גנב, בן זונה, יקרן, מה פתאום כל כך הרבה כסף עבור החלפת מנורה" [סע' 8 בכתב-התביעה וסע' 5 בתצהיר התובע ת/1]. חלק זה בתביעה לא הוכח. מ' ציין שכאשר יידע את הנתבע בטלפון, בעודו במוסך, על מחיר השירות, אמר הלה שהסכום מופרך ומופקע וכינה את התובע יקרן, לא מעבר לכך [סע' 6 ב-נ/1]. בעדותו לפני אמר האח שכאשר דיבר עם הנתבע בטלפון התובע לא נמצא בקרבתו, באופן שהשליך על יכולתו לשמוע את דברי הנתבע מעבר לקו. מ' לא תמך בעדות התובע לפיה השמיע הנתבע ביטויי גנאי ביחס אליו [עמ' 36 ש' 37-24]. עדות האח הייתה אמינה; היא לא סיפקה תימוכין לטענות התובע.

                      

                  2. בתצהירו ציין התובע שהנתבע הגיעו למוסך פעם שלישית, כשבוע אחר האירוע השני, ואזי 'התחפר' ליד העסק ברכבו כשהוא מביט בתובע במבט מאיים [סע' 13 ב-ת/1]. הדבר לא מקנה לתובע זכות לסעד נוסף, עצמאי. אירוע זה לא נזכר בכתב-התביעה; לנתבע לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליו בהגנתו. אם חשב התובע שהגעת הנתבע לאזור המוסך אינה כדין, היה עליו להתכבד ולהזעיק משטרה למקום. הוא לא טען שעשה כן, באופן שמלמד שגם לשיטתו דובר באירוע מינורי שלא פגע בעבודתו או בפעילות המוסך.

                      

                  3. האיום שהנתבע שיגר לטלפון הנייד של התובע ביום מתן השירות, תוך שימוש במילים "אני מבטיח לך אתה תשלם על זה ביוקר", מצא את דרכו לעובדות כתב-האישום; גם הוא הוכח כדבעי ובעטיו הועמד הנתבע לדין פלילי בשל עבירת איומים (להלן האיום לטלפון).

                      

                  4. לשאלה אם הנתבע קיבל את מכתב ההתראה שהתובע שיגר אליו טרם הגשת התביעה, אם לאו, ואם קיבל – מה טעם לא ענה עליו, אין כל נפקות לכאן או לכאן. בעלי-הדין הכבירו את הדיבור על כך ללא שום צורך.

                      

                  5. יש להידרש אפוא לסעדים להם זכאי התובע בשל האירועים שהוכחו ובשל האיום לטלפון. עוד יש לפסוק לתובע את התשלום שדרש עבור השירות. בטענות אחרות שהעלו הצדדים בסיכומיהם אין כדי לשנות מכך.

                      

                     ז.סעדים

                      

                     1. פרסום לשון הרע בשני אירועים

                         

                        • התובע הוא בעל עסק, מוסך לטיפול בכלי רכב, שעליו פרנסתו. הוא מעסיק במוסך עובדים. הנתבע הגיע למוסך בשני מועדים, ביום 23.12.2020 וביום 1.1.2021, בעודו שרוי בכעס רב; בכל אחד מהאירועים התבטא הנתבע נגד התובע בקול רם, באורח לא רגעי אלא מתמשך, כשהוא מציגו כמי שמבקש לגבות – או גבה בפועל – סכום כסף שהוא אינו זכאי לקבל. הנתבע הטיח בתובע מילות גנאי בעלות רלוונטיות לכך: 'גנב' ו'רמאי'; הוא הודיע קבל עם ועדה שהתובע 'גנב אותו' ולכן הנתבע 'יזיין אותו'. בשני האירועים, השמיע הנתבע ביטויים ואיומים מסוג זה באוזני אחרים זולת התובע: באירוע הראשון, בפני התובע ושני עובדיו, אבו רקיה ואבו עביד; באירועי השני עשה כן גם באוזני אנשים נוספים, כארבעים במספר להערכת הנתבע, שהגיעו למקום מעסקים סמוכים למשמע צעקותיו.

                           

                        • בשני האירועים ביצע הנתבע עוולה של פרסום לשון הרע על-אודות התובע כמשמעה בסעיף 7 בחוק איסור לשון הרע (להלן החוק). סעיף 1 בחוק זה קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [שם, ס"ק (1)-(3)]. בסעיף 2(א) בחוק ניתנה למונח 'פרסום' הגדרה מדגימה שאינה ממצה ואינה מקיפה את כל דרכי הפרסום האפשריות, לרבות פרסום על-פה. רואים כפרסום לשון הרע "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" [סע' 2(ב)].

                           

                        • לביטויים הפוגעניים שהשמיע הנתבע בשני האירועים ולקללות שהטיח בתובע בקול רם – לא בארבע עיניים, הייתה נגיעה ישירה לעיסוקו של התובע והיותו בעל מוסך; הצגתו כגנב ורמאי שמבקש לגבות מהנתבע סכום ללא זכות מקיימת במובהק את הגדרת לשון הרע. אמירת הדברים בקול שהגיע לאוזני אחרים – עובדי התובע בשני האירועים, ובאופן שגרם להתקהלות של אנשים שהגיעו מחוץ למוסך באירוע השני, עונה על הגדרת פרסום.

                           

                        • הנתבע לא הראה שעומדת לו הגנה מפני עשיית הפרסום. הוא הודה, בעומדו על דוכן העדים, שביום האירוע השני סבר שהתובע זכאי לקבל את המחיר שדרש עבור השירות; הנתבע הגיע למוסך באותו יום כדי לשלם לתובע סכום זה. סיבות שקשורות רק בנתבע – לא בתובע, גרמו לכך שבשני אירועים סמוכים זה לזה הוא התנהג במוסך לא כבן תרבות אלא בגסות וקולניות, תוך הטחת קללות והשמעת איומים בשפה גסה. לא מדובר במעידה רגעית אלא בהתנהלות שנמשכה דקות ארוכות בכל מקרה.

                           

                        • אני מקבלת את עדות התובע כי הנתבע גרם להשפלתו בעיני הבריות והוטל עליו צל נוכח טענות הנתבע כי התובע רמאי וגנב [סע' 21 בכתב-התביעה וסע' 16 ב-ת/1].

                           

                        • התוצאה היא שיש לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בגין השחרת פניו בשני מקרים. התובע ביקש לפסוק לו פיצוי על-פי החוק ללא הוכחת נזק פרטני. אי-הוכחת נזק קונקרטי לא מכשילה את התביעה. לפי סעיף 7א(ב) בחוק, "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק"; הסכום צמוד למדד לפי סעיף 7א(ה).

                           

                        • אין שיטת תעריפים בפסיקת פיצוי בגין פרסום לשון הרע. הפיצוי יוערך וייפסק בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו [רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-525 (2001)]. על הפיצוי לבטא את המשקל הרב שניתן לזכות לשם טוב [שם, עמ' 528]. כפי שצוין בפסק-דינו של כב' השופט כפכפי, חל גידול בפיצוי שנפסק בגין פרסום לשון הרע [ת"א (אש') 28831-09-10 דרשן נ' אסל, פס' 40 (2014); ת"א (ב"ש) 7284/06 כרמיאלי נ' חרמון (2013); תא"מ (נת') 42103-12-10 מילמן נ' פרז'ון (2014)]. נתתי דעתי גם לפסקי-הדין אליהם הפנו בעלי-הדין בסיכומי הטענות. הוכח כדבעי שהתבטאויות הנתבע לא הוגבלו לשימוש בשפה גסה והשמעת קללות אלא כללו גם הטחת האשמות בתובע והצגתו כרמאי וגנב.

                           

                        • מן העובדות שהוכחו הצטייר שוני בין האירוע השני לאירוע הראשון; האירוע השני נמשך זמן רב יותר והיו לו עדים רבים באורח משמעותי: לא רק התובע ושני עובדי המוסך אלא גם אנשים מחוץ למוסך שהתקבצו ובאו מעסקים סמוכים למשמע צעקותיו הרמות של הנתבע. האירוע השני אף הסלים לכדי ניסיון תקיפה של התובע בידי הנתבע באמצעות סטרטר והגיע לתקיפה ממש כאשר הנתבע נגח במצחו. הצופים באירוע היו רשאים להסיק באופן סביר שהגניבה והרמאות שהנתבע יחס לתובע הן ברף חומרה גבוה. יש להתחשב בכך בפסיקת פיצוי מדיני לשון הרע, בנפרד מן הפיצוי לו זכאי התובע בגין עוולת תקיפה. לאור כל הקביעות העובדתיות והשיקולים הללו ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין האירוע הראשון ופיצוי בסך של 35,000 ₪ בגין האירוע השני.

                           

                     2. עוגמת נפש ופגיעה במוניטין

                         

                        • התובע טען שבעקבות שני האירועים חווה ירידה בפעילות המוסך ובהיקף ההכנסה שהניב בהשוואה לימי שישי בתקופות אחרות. לשם הוכחת הטענה, הסתמך על דו"חות פעילות גולמיים [סע' 19 ונספח 7 ב-ת/1]. אין בידי לקבל טענה זו, שלא הוכחה די הצורך. על-מנת להוכיח ירידה בהיקף ההכנסה היה על התובע להציג חוות-דעת מומחה שתנתח את פעילות העסק לאורך זמן, או למצער להשמיע כעד את רואה החשבון של המוסך, תוך מתן אפשרות לנתבע להעמידו לחקירה או להציג חוות-דעת מטעמו. בהמצאת תיעוד גולמי דל כזה שהוצג אין די כדי להרים את נטל השכנוע שחל על התובע. לא יפסק אפוא כל פיצוי בשל פגיעה במוניטין מעבר לפיצוי שנקבע מדיני לשון הרע, שיש לו נגיעה למוניטין המוסך ולשמו של התובע כבעל העסק.

                           

                        • לא כן באשר לפסיקת פיצוי בשל עוגמת נפש. בשני האירועים כפה הנתבע על התובע חוויה לא פשוטה בעסקו; התובע נאלץ להתמודד עם איומיו של הנתבע בנוכחות עובדיו. הנתבע הוסיף חטא על פשע ושיגר לתובע ביום מתן השירות, בין האירוע הראשון לשני, את האיום לטלפון. התובע ועובדיו העידו כי שני האירועים במוסך היו קשים וגרמו להם מבוכה ובושה במקום בו הם עובדים [סע' 16 ב-ת/1, סע' 15-14 ב-ת/5 וסע' 12-11 ב-ת/7]. עדויותיהם על כך לא נסתרו. איום בפני עצמו אינו מקים זכות לפיצוי בעילת פרסום לשון הרע אך בנסיבות הללו, הוא מקים זכות לפיצוי בשל עוגמת נפש.

                           

                        • עוגמת נפש היא נזק לא ממוני; פסיקת פיצוי בגינה לא נעשית כדבר שבשגרה אלא מוגבלת למקרים מיוחדים שיש בהם התנהגות מעליבה ופוגענית במיוחד של המזיק [ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פס' 31 (2010); ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)]. אמת-מידה זו מתקיימת במקרה דנן. הנתבע יחוב אפוא בפיצוי התובע בשל עוגמת נפש בסך כולל של 10,000 ₪ בגין האירועים בשני התאריכים נושא התביעה ובגין האיום לטלפון.

                           

                           

                           

                           

                     3. תקיפה ופיצוי עונשי

                         

                        • באירוע השני נגח הנתבע עם ראשו במצחו של התובע. בכך ביצע עוולת תקיפה לפי סעיף 32(א) רישא בפקודת הנזיקין: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית [...]". הנתבע לא הראה שקמה לו הגנה מפני חיובו בפיצוי התובע בשל עוולת תקיפה [ר' סע' 24 בפקודת הנזיקין]. נטילת מכשירו הנייד של הנתבע מרכבו בידי התובע כדי למונעו מלעזוב את המוסך טרם הגעת המשטרה שכבר זומנה למקום אינה מצמיחה הגנה כלל ועיקר; אין שמץ הלימה בין התנהגותו של התובע לבין תגובתו של הנתבע לה.

                           

                        • נזק אינו יסוד הכרחי בעוולת התקיפה; קיומו או היעדרו של נזק גופני יובא בחשבון בפסיקת הפיצוי לו זכאי המותקף. התובע לא טען שסבל נזק גוף בשל הנגיחה שנגח הנתבע במצחו; בשל כך הועמד הנתבע לדין פלילי בעבירת תקיפה סתם, לא בשל תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בהלימה לערכים הכספיים שנפסקים בגין תקיפה שזה טיבה, ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪, כפיצוי רגיל לפי פקודת הנזיקין.

                           

                        • אין יסוד לעתירת התובע לחייב את הנתבע בפיצוי עונשי בשל התקיפה. פיצוי עונשי שונה מהפיצוי הנזיקי בכך שהוא לא נועד להשיב את מצב הניזוק לקדמותו; לפיצוי עונשי תפקיד שונה: הרתעתי, עונשי או מחנך [רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' לדני, פס' 6 (2010)]. בפסיקת פיצוי עונשי יעשה שימוש במשורה ובמקרה חריג בלבד; נדירותו של פיצוי כזה גדולה יותר אם עילת התביעה הנזיקית שבעטיה נדרש פיצוי עונשי הולידה הליך פלילי. הטעם לכך בואר ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (2009).

                           

                        • אכן, בעניין פלונית ציין המשנה לנשיאה ריבלין, בהערת אגב ותוך הותרת הדברים ב'צריך עיון', כי לצד הגישה המסורתית שמנתחת את הפיצוי העונשי לפי מטרות עונשיות קלאסיות, קיימות גישות שמשקיפות על פיצוי עונשי כמעוגן במטרות נזיקיות ובהרתעה יעילה. הודגש כי "[...] תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך פלילי לבין הפיצוי 'העונשי' הנפסק בהליך נזיקי; אולם נושא זה לא התעורר בענייננו והוא יוותר בצריך-עיון. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן". במקרה דנן, הנתבע הועמד לדין פלילי בגין תקיפת התובע; ההליך תם ללא הרשעה מטעמים פנימיים להליך הפלילי, לא בשל היעדר אשמה. בעינה עומדת הקביעה כי לא מתקיים טעם להשית פיצוי עונשי בשל מעשה התקיפה ויש להסתפק בפיצוי נזיקי רגיל.

                     4. תשלום עבור השירות

                         

                        בטענות הנתבע על-אודות מועד הנפקת החשבונית ומסירתה אין לסייע לו. לכל המאוחר, הוא נחשף לחשבונית עם הגשת התביעה אך בחר לא לשלמה. הוא לא הפקיד את סכומה בקופת בית-המשפט. הנתבע הודה שידע ביום האירוע הראשון מה הסכום שנדרש לשלם עבור השירות. אילו ביקש לשלם, היה מקבל מהתובע על-אתר את המסמך הנוגע בדבר.

                         

                        על יסוד הקביעות לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את תמורת השירות בסך 644 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (5.4.2021), קרי, 734 ₪ בערכי יום פסק-הדין. הנתבע אישר שביום האירוע השני ניגש למוסך במטרה לשלם לתובע סכום זה; הוא לא הציג חוות-דעת מומחה שתראה כי דובר בסכום מופקע במידה כזו שעל בית-המשפט להתערב בו. אם רצה הנתבע להבטיח את מחירו של השירות מראש, היה עליו לסכמו עם התובע לפני הבאת רכבו למוסך; נקבע עובדתית כי לא עשה כן. במבוקשו להסתמך על מחיר שהוצג לו במוסך אחר שאינו עסקו של התובע אין מאום; לא מדובר בשירות שמחירו מפוקח תוך הגבלתו בדין.

                         

                     5. פרסום התנצלות

                         

                        התובע ביקש לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות. דין הבקשה להידחות. ראשית, חיובו של בעל-דין בהתנצלות כפויה מאיין את תכליתה. שנית, העמדה המקובלת היא כי אין לבית-המשפט סמכות לחייב בעל-דין בפרסום התנצלות לפי חוק איסור לשון הרע [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 479-468 (2012); ת"א (מח' ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון 'ישראל היום' [פורסם בנבו] (2011); ת"א (מח' מר') 20070-09-15 וינשטיין נ' ג'רבי, פס' 88 (2018)]. לבסוף, אין לראות מה טעם יחוייב הנתבע בפרסום התנצלות שעה שבידי התובע לפרסם את פסק-הדין וקביעותיו בכל דרך חוקית שעומדת בפניו.

                         

                        ח.סיכומם של דברים

                         

                        1.די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך.

                         

                        2.התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך של 70,734 ₪ בתוספת הוצאות ההליך בסך 6,500 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 9,360 ₪, כולם בערכי יום פסק-הדין. סכומי ההוצאות ושכר-הטרחה נקבעו לפי סעיפים 153-151 בתקנות סדר הדין האזרחי מ-2018.

                         

                        3.הסכום הפסוק ישולם על-ידי הנתבע לתובע תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לו פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל.

                         

                        המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

                         

                        ניתן היום, י"א אלול תשפ"ג, 28 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.