תביעה לפיצוי בשל נזק גוף שאירע לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1.
א.ההליך והצדדים לו
1.התובע, יליד 28.6.1975, הועסק כעובד שכיר אצל נתבעת 1 (להלן הנתבעת או אנליט). אין מחלוקת על כך שביום 8.11.2009 בשעת צהריים נפגע התובע בתאונה שארעה במפעל הנתבעת תוך כדי עבודתו, במהלכה ניתז על גופו סוכר שרוף שגרם לו לכוויות (להלן התאונה). במועד התאונה ביטחה נתבעת 2 את חבות הנתבעת בפוליסה המעניקה כיסוי לנזקי התובע שמקורם בתאונה.
2.התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. טיבה ושיעורה של הנכות שנגרמה לתובע בעטיה של התאונה הם בין העניינים השנויים בין בעלי-הדין במחלוקת.
3.התרחשות התאונה אינה שנויה במחלוקת; בעלי-הדין נחלקו בשאלה אם היא ארעה בשל רשלנות הנתבעת (כטענת התובע), או שמא מסיבות שלנתבעת לא הייתה שליטה עליהן ובשל אשם תורם מצד התובע (כטענת הנתבעת). מחלוקת נוספת נסבה על הנכות שמקורה בתאונה, השלכותיה התפקודיות ומכלול הנזקים שביכולתו של התובע לזקוף לתאונה.
4.לתמיכת התביעה נשמעה עדותו של התובע. במישור החבות ביקש הלה לזמן כעד את מר מאיר פרץ, ממונה הבטיחות במפעל הנתבעת (להלן פרץ); משהוברר כי פרץ יעיד מטעמן של הנתבעות ויתר התובע על הזמנתו כעד מטעמו. עדי הנתבעות היו פרץ וגב' רותם מס, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת (להלן מס). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, זולת אם צוין אחרת.
ב.האחריות לתאונה
במישור החבות, יש לקבל את התביעה ולקבוע כי התאונה ארעה מחמת רשלנותה של אנליט. להלן יובאו הטעמים לכך.
1.עיסוקה של הנתבעת בייצור ועיבוד מוצרי מזון. בתוך כך היא מפעילה שני אתרים: אתר גרנות בו הועסק התובע עד שנת 2009, ואתר שחק אליו הועבר התובע בינואר 2009 ובו ארעה התאונה. התובע הועסק באתר גרנות מתחילת עבודתו בנתבעת בשנת 2004; טרם העברתו אל אתר שחק מילא שם תפקיד של מנהל מחסנים. העברתו של התובע לאתר שחק נועדה לשלבו במערך הייצור של הנתבעת, זאת על-רקע הבאת מכונה חדשה מחו"ל. לפי עדות התובע שלא נסתרה, נאמר לו כי הוא יפעיל את המכונה, ינהל אותה ויהיה אחראי בייצור; עיתוי העברתו לאתר שחק תאמה את מועד הגעת המכונה, שנרכשה בסין [עמ' 9 ש' 25 עד עמ' 10 ש' 15; סע' 5 ו-16 בתצהיר התובע, ת/1].
2.הייעוד המקורי של המכונה היה לייצר סוכריות קשות. הנתבעת ביקשה לשנות את יעודה ולייצר באמצעותה סוכריות ג'ל [סע' 6 ב-ת/1]. אין חולק על כך שבמועד קרות התאונה כבר הורכבה המכונה, העובדים הסינים שליוו את הרכבתה עזבו את אתר שחק והתובע הפעיל את המכונה במה שנחשב 'תקופת הרצה' שלה – במהלכה נעשו ניסיונות לתפעול המכונה על-מנת לייצר בה סוכריות ג'ל [עדות התובע, עמ' 10 ש' 16 עד עמ' 11 ש' 5 ועמ' 12 ש' 25-22]. פרץ, עד הנתבעות ומי שממלא תפקיד מנהל בטיחות באנליט, אישר שהתאונה ארעה בתקופת ההרצה של המכונה, חודשים אחדים לאחר התקנתה במפעל אנליט [סע' 4 ב-נ/3].
הפעלת המכונה בתקופת ההרצה כללה פעולות ניסוי וטעיה שנבעו משינוי יעודה של המכונה; התהליך היה מלווה בקשיים יומיומיים, להם נדרשה לספק פתרון המחלקה הטכנית באנליט. לא אחת אירע שהתוצר שהפיקה המכונה לא היה טוב, באופן שיצר צורך להוציאו ולנקזו מן המכונה תוך השלכתו והתחלת תהליך הייצור באמצעות חומר חדש. מנהל המפעל וטכנולוגִית המזון בו שינו מעת לעת את היחסים בין חומרי הגלם שהתובע התבקש להזין למכונה על-מנת לשפר את התוצר שיופק בה [סע' 9-8 ב-ת/1; עדות התובע בעמ' 11 ש' 21-2]. עובדיה אלה של הנתבעת לא זומנו על-ידה למתן עדות, וגם בנושא זה לא נסתרה עדותו של התובע.
התובע ביאר כי שינוי הייעוד של המכונה היה כרוך בהוספת מרכיבים חדשים לה, שלא נכללו במכונה המקורית [סע' 7 ב-ת/1]; אישור לכך בא מפיו של פרץ [נ/3 בסע' 5]. בתוך כך הבחין פרץ בין שינויים שנעשו במכונה בשיתוף העובדים הסינים שליוו את התקנתה במפעל אנליט (מערכת לשיפור הפיקוד במכונה) לבין תוספות ושינויים שהוכנסו על-ידי אנשי מקצוע אחרים מטעם הנתבעת (מערכת קיטור חדשה, דוד, מערכת גז וכל הצנרת) [עמ' 24 ש' 14-6]. התחוור שפרץ עצמו אינו בקיא בצד הטכנולוגי של השינויים, וידיעתו הסתכמה בדבר היותם מכוונים לשדרוג המכונה ושיפור רמתה [עמ' 24 ש' 17-13].
3.את אירוע התאונה ונסיבותיה תיאר התובע בעדותו הראשית כך: "[...] התאונה ארעה תוך כדי עבודתי וכתוצאה הימנה נפגעתי וזאת עת נדרשתי לבצע את עבודתי בסוכר רותח, עקב חימום יתר במערכת קו הזנת הג'ל לתבנית המוצר, נוצר לחץ אדיר שגרם לצינור העודפים להתפוצץ וכל החומר הרותח ניתז על גופי וזאת כתוצאה מהפיצוץ שהיה בצינור" [סע' 4 ב-ת/1].
התובע עמד על כך שבתאונה אירע הפיצוץ שגרם לפגיעתו לא במשפך שהגיע עם המכונה ונועד לריקון עודפי חומר ממנה ולניקוז והוצאת חומר לא תקין שנוצר בתהליך העבודה (להלן צינור העודפים), אלא דווקא ברכיב אחר של המכונה, דרכו נוצק החומר שמופק בה אל תוך תבניות היציקה (להלן צינור היציקה) [ר' עדותו בעמ' 11 ש' 31-23 ובעמ' 12 ש' 28 עד עמ' 13 ש' 2]. עוד הוכח בעדות התובע כי בעוד שצינור העודפים היה חלק מן המכונה כפי שנרכשה, הגיעה למפעל הנתבעת והורכבה בסיוע העובדים הסינים – צינור היציקה הוסף לה בידי אנליט רק בשלב מאוחר יותר, אחרי עזיבתם של העובדים הסינים. התובע הטעים כי הוא לא היה שותף להחלטת הגורמים המקצועיים בנתבעת להוסיף את צינור היציקה והעריך כי הדבר נעשה על-מנת לייעל את פעולת המכונה ולמנוע השלכת מלוא חומר הגלם בו נעשה שימוש אגב ניסיון להגיע לתוצאה טובה בהפעלתה לייצור סוכריות ג'ל [עמ' 12 ש' 19-2].
עדות התובע בכל הקשור לאופן קרות התאונה לא נסתרה; הנתבעות לא זימנו למתן עדות את מנהלו הישיר של התובע, מר מ' ע' (להלן מ'), שליווה את הפעלת המכונה ביום התאונה ושבכפיפות אליו עבד התובע [סע' 12 ב-ת/1; הודעת הנתבעות מיום 11.8.2014, בה נומק הוויתור על העדות בכך שעצם קרות התאונה אינו מוכחש]. בכל הקשור לקרות התאונה ואופן התרחשותה נמסרה עדות התובע באורח משכנע שהותיר רושם מהימן.
4.פרץ, מנהל הבטיחות בנתבעת, ביאר בעדותו לפני כי במסגרת תפקידו בנתבעת הוא נדרש לאשר מכונה חדשה שנרכשה ובתום תקופת ההרצה שלה לקבוע שהיא בטוחה לשימוש; עוד מסר כי במועד בו התרחשה התאונה טרם ניתן אישורו האמור למכונה דנן [עמ' 23 ש' 18-29].
פרץ לא היה עד לתאונה אך ערך בדיקה של נסיבותיה; ממצאי בדיקתו תועדו במסמך שהוכן למחרת התאונה ושוגר לבעלי-תפקיד בנתבעת [סע' 7 ב-נ/3; סע' 18 ונספח 3 ב-ת/1]. במסמך זה, שכותרתו 'תאונת עבודה אימד עותמן', תוארה התאונה כך: "אימד עבד במכונת יציקות לסוכריות ג'ל הטמפרטורה במערכת הבישול היתה 109 מעלות חום במקום 107 וכתוצאה מיכך עלתה צמיגות של החומר. במצב הזה היה צורך להוציא את החומר מקו ההזנה לקערת אשפה בצידי המכונה. את התהליך הזה מבצעים דרך ברז ידני 3 דרך כאשר מורכב על צינור קשיח צינור גמיש המהודק עם בנד למניעת יציאתו בקלות. בשלב הזה ניגש אימד לצידי המכונה ופתח את הברז כדי להוציא את החומר מקו ההזנה. לחץ שנוצר במערכת גרם לחומר להתפרץ בלחץ גבוה מהרגיל וכתוצאה מכך צינור הגמיש יצא ממקומו והחומר שהיה במערכת הותז על המפעיל" [כך במקור, ק"א]. תיאור זה, שניתן על-ידי בעל תפקיד מוסמך בנתבעת, תואם את עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה.
פרץ אישר שצינור היציקה ממנו נפגע התובע הורכב, כתוספת למכונה שיזמה אנליט, על-גבי צינור העודפים שהיה חלק מקורי של המכונה. הוא עצמו לא ידע לתַקֵף את השינוי האמור או לתמוך בו, וביאר כי מדובר בהחלטה שהתקבלה על-ידי מהנדסי הנתבעת; עוד הטעים שאין לו ספק שכל התהליך שנסב על הכנסת שינויים במכונה תועד ברשימות המצויות במפעלה של הנתבעת [עמ' 24 ש' 21 עד עמ' 25 ש' 15]. מדובר בתיעוד שלא הוצג, והגורמים המקצועיים הרלוונטיים בנתבעת שליוו את התהליך והיו אמונים עליו לא זומנו לעדות מטעם הנתבעות.
לא זומן לעדות גורם בנתבעת שיבאר איזה מענה נתנה אנליט, אם בכלל, לסיכונים שתועדו במסמך שערך פרץ ושהיו כרוכים בהפעלת המכונה, קרי, עליית טמפרטורה במערכת הבישול, היווצרות לחץ גבוה מהרגיל והשתחררות הצינור הגמיש שחובר למכונה באמצעות 'בנד' (!) – והכל בשים לב לכך שמדובר במכונה בה נעשה שימוש בחומר גלם שמגיע לטמפרטורה גבוהה מאוד במהלך העבודה הרגיל. פרץ אישר כי החלטות לגבי המכונה התקבלו בידי אנשי מקצוע, בעוד שלו עצמו אין כל הבנה או ידיעה לגביהן; אותם אנשי מקצוע לא זומנו לעדות מטעם הנתבעות, ועדותו של פרץ לגבי ידיעותיהם והחלטותיהם הייתה במובהק עדות סברה, עדות בנושא שמומחיות מפי מי שאינו מומחה בתחום ועדות מפי השמועה – מן הסוג לו התנגדו שני הצדדים [עמ' 9 ש' 19-15].
5.אחרי התאונה ובעקבות בדיקת נסיבותיה ערך פרץ רשימת פעולות שיש לבצע בקשר עם המכונה, אותן כינה 'המלצות לביצוע': "יש למגן את המכונה באזור בו מתבצעת ההתזה/שפיכה של החומר עם מגן שניתן לניקוי [...], יש לעבוד בחדר המכונה והכנה עם משקפי מגן חובה, יש לשנות את צינור הוצאת חומר פסול (להוסיף זווית כלפי מטה), יש לבדוק את מערכת הקיטור של המכונה, יש לבודד את כל צנרת הקיטור כולל צינורות נחושת נילווים בחדר הכנה, מומלץ לספק חולצות עם שרוול ארוך לעובדים בחדר הכנה ומכונת הג'ל" [נספח 3 ב-ת/1].
אף שבעדותו לפני ביקש פרץ להתחמק ממתן מענה ישיר, גלוי וברור לשאלה כיצד סבר כי יש לשנות את המכונה – וביתר שאת, את הצינור שממנו נפגע התובע – לאחר התאונה, כשחוייב לכך בידי בית-המשפט ביאר שלאחר התאונה יושמה המלצתו וצינור הפלסטיק הוחלף בצינור נירוסטה אשר מתעקל כלפי מטה, בזווית כפי שנדרש במסמך שערך [עמ' 26 ש' 8-1].
6.הנתבעות העלו טענה לפיה בזמן קרות התאונה היה התובע העובד הבקיא והמנוסה ביותר בהפעלת המכונה, לאחר שהודרך לכך בידי הצוות הסיני שליווה את הרכבתה אצל הנתבעת [נ/3 בסע' 5 ו-9]. מדובר בעדות סתמית שלא הוכחה ואף נסתרה.
ראשית, התובע העיד כי בעבודתו על המכונה היה כפוף לעובד הנתבעת מ' – אותו מ' שהנתבעות ויתרו על העדתו. שנית, התובע העיד כי במהלך תקופת ההרצה של המכונה אשר קדמה לתאונה נתקלה הפעלתה בקשיים יומיומיים, להם נדרשו בעלי-מקצוע בנתבעת ליתן מענה – וכי באותו תהליך הוכתבו לו שינויים ביחס בין חומרי הגלם שיוזנו למכונה. גם מכך נובע שבעבודתו היומיומית על המכונה היה התובע כפוף באורח שוטף להחלטות והנחיות של בעלי-תפקיד בנתבעת שלא הובאו על-ידה לעדות. הדברים הללו אינם מתיישבים עם התמונה שביקשו הנתבעות לצייר בדבר עצמאות התובע בהפעלת המכונה [ור' גם סע' 14-12 ב-ת/1].
שלישית, לניסיונן של הנתבעות להציג את התובע כפועל יצור שהיה עתיר ניסיון בעת התאונה אין יסוד ודינו להידחות. מס, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת ועדה מטעמה, הצהירה כך ביחס לתובע: "אני לא זכרתי שהוא היה מפעיל מכונה אני זכרתי שהוא היה אחראי מחסנים בשח"ק שזה מחסנים לא גדולים אחרי זה הוא חזר להיות אחראי מחסנים גרנות. מדובר על שני אתרי יצור" [עמ' 22 ש' 3-1]. דברים אלה עולים בקנה אחד עם ההיסטוריה התעסוקתית של התובע אצל הנתבעת ועם העברתו מתפקיד מחסנאי לתפקיד מפעיל המכונה זמן לא רב לפני התאונה ולרגל הבאתה אל מפעל הנתבעת.
רביעית, לא הוכח כל תהליך הדרכה שניתן לתובע בקשר עם הפעלת המכונה ועבודתו עליה. לתובע לא היה ניסיון קודם כפועל יצור; הוא מילא תפקיד מחסנאי באתר אחר של הנתבעת והועבר לאתר שחק בד-בבד עם הכנסת המכונה לפעולה באנליט. יש לקבל אפוא את טענתו כי לא היה לו ניסיון קודם בענף הייצור בכלל ובפרט בהתייחס למכונה – שבמועד התאונה עדיין הייתה מצויה בתקופת הרצה, נעשו שינויים וניסיונות בקשר עם הפעלתה לייעודה החדש, ואף ממונה בטיחות מטעם הנתבעת טרם אישר את היותה תקינה ובטיחותית לעבודה סדירה. פרץ טען בעדותו הראשית כי לתובע ניתנה הדרכה על-ידי הצוות הסיני שליווה את התקנתה של המכונה, אלא שהתובע שלל זאת והטעים כי נוכחות הצוות הסיני לוותה בקשיים שנבעו מכך שחבריו לא דיברו עברית או אנגלית אלא סינית בלבד, וכשהובא מתורגמן לסייע בתקשורת עמם – התובע לא היה מעורב בעבודת הצוות הסיני ולא נכח בעת טיפולו במכונה אלא ביצע עבודות אחרות על-פי הוראת מ' הממונה עליו [עמ' 10 ש' 30-17]. יש לקבל עדות זו, שלא נסתרה. נובע מכך שלשיטת הנתבעת נדרשה לתובע הדרכה לגבי המכונה, אלא שמתן הדרכה כזו הלכה למעשה לא הוכח ואף נסתר מתוך העדויות שנשמעו.
לבסוף, מעדותו הראשית של התובע עלה כי העבודה על המכונה הייתה כרוכה בפתיחת ברז ידני ששלט על מערכת הקיטור, באופן שהיה לו נגיעה לדרגות החום במכונה [סע' 10 ב-ת/1]. בדיקת נסיבות התאונה על-ידי פרץ, כפי שתועדה על-ידו בכתובים, העלתה כי ביום התאונה עלתה טמפרטורת הבישול במכונה מעל לטמפרטורה הדרושה, נוצר בה לחץ שגרם להתפרצות חומר בלחץ גבוה מהרגיל, והשתחרר הצינור שדרכו ניתז על התובע חומר בטמפרטורה גבוהה. במצב דברים זה אין לקבל את טענתו של פרץ לפיה לא היה התובע צריך לעבור הדרכה על מערכות קיטור, ודי היה בכך שאנשי המקצוע בנתבעת שעוסקים בקיטור הודרכו לכך [עמ' 26 ש' 26-24]. ממילא לא הוכח שהתובע הודרך באשר לסיכונים הנובעים מהפעלת המכונה ואשר נובעים מן הטמפרטורה הגבוהה של החומר שמשמש בה בתהליך הייצור ומהיותה מתפקדת על-בסיס קיטור שמייצר לחץ – לחץ שעשוי לעלות במהלך הפעלת המכונה, כפי שקרה, אליבא דפרץ והמסמך שערך, ביום התאונה, ושגרם לשחרור הצינור שדרכו ניתז על התובע חומר חם.
7.התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו נטל הראיה באשר למלוא המרכיבים של תביעתו. עליו להוכיח גם את הרשלנות שייחס לנתבעת. לא בכל מקרה ומקרה ידרש תובע לעשות כן בדרך של הגשת חוות-דעת מומחה באשר למכונה שממנה נפגע, ויש שהנטל יורם גם בדרך אחרת, על-סמך מכלול הראיות שהביאו שני הצדדים כאחד. במקרה דנן הרים התובע את הנטל. די בעובדות שהוכחו כתיאורן לעיל כדי להעביר למגרשן של הנתבעות את הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, תוך הוכחת היעדרה של רשלנות מצד אנליט בכל הקשור לעבודת התובע על המכונה ומתן אפשרות להתהוותן של הנסיבות שבעטין התרחשה התאונה.
התובע הראה, בעדותו שלו ובעדות פרץ מטעם הנתבעות – ובתוך כך גם במסמך שנערך על-ידי פרץ בתכוף לאחר התאונה – כי אנליט הכניסה שינויים במכונה לאחר שזו הורכבה במפעלה בליווי הצוות הסיני; כי בהתאמת המכונה ובהפעלתה לייעודה החדש נחוו קשיים יומיומיים; כי על רקע זה, במועד קרות התאונה עדיין הייתה המכונה מצויה בתקופת הרצה וטרם ניתן לה אישורו של ממונה הבטיחות בנתבעת בדבר היותה תקינה ובטוחה לשימוש רגיל ושגרתי; כי התובע הועסק בנתבעת משך חמש שנים בתפקיד מחסנאי, והעברתו לתפקיד יצור נעשתה רק זמן קצר קודם לתאונה, לשם הפעלת המכונה דנן – על שלל הקשיים האמורים לעיל שליוו את הכנסתה לעבודה סדירה; כי לתובע לא ניתנה הדרכה מתאימה שתכשיר אותו לעבוד על המכונה והוא לא הועמד די הצורך על הסיכונים השגורים הכרוכים בהפעלתה, כְּאלה אשר התממשו בקרות התאונה וגרמו לפגיעתו; וכי ניתן היה למגן את המכונה ואת התובע בנקיטת אמצעים פשוטים מן הסוג שעליו המליץ פרץ לאחר קרות התאונה – אמצעים שהנתבעת לא החילה ולא ישמה קודם לכן מבלי שניתן לכך טעם או הסבר.
8.נמצא אפוא שהתובע לא הוכשר כהלכה לעבודת יצור, קל וחומר לעבודה על מכונה חדשה בה נעשה שימוש בחומר גלם בטמפרטורה גבוהה ובלחץ גבוה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לעבודה על מכונה שטרם אושרה לשימושה החדש על-ידי ממונה הבטיחות במפעל הנתבעת. ודוק: המסמך שערך פרץ על-אודות נסיבות התאונה מעיד על תהליך שאירע במכונה וראשיתו בעליית טמפרטורה מעבר לדרוש באופן שפגע בחומר הגלם שהוזן למכונה וחייב את ניקוזו, המשכו ביצירת לחץ במכונה שגרם לחומר האמור להתפרץ בלחץ גבוה מהרגיל, וסיומו בכך שצינור גמיש שהיה חלק מהמכונה השתחרר ממקומו וגרם להתזת חומר בטמפרטורה גבוהה על התובע-המפעיל. הדברים הללו מעידים על ליקוי, במכונה עצמה או בממשק בינה לבין תהליך היצור שלשמו היא הופעלה, שעשה אותה לא בטיחותית עבור מי שהפעיל אותה; על כן הנתבעות, ולא התובע, נדרשו להציג חוות-דעת של מומחה או עדויות אחרות שיהא בהן כדי לסתור את תמונת הרשלנות הרובצת לפתחה של אנליט.
בהוכחת כל אלה היה כדי להעביר אל הנתבעות את הנטל המשני של הבאת הראיות על-מנת להראות שלא הייתה רשלנות מצד הנתבעת, אלא שהנטל לא הורם. הנתבעות נמנעו מהשמעת עדים רלוונטיים שהיה ביכולתן להעידם. הדברים אמורים במנהלו הישיר של התובע מ' ובמהנדסים ואנשי מקצוע להם הייתה נגיעה להכנסת שינויים במכונה, לקשיים שנחוו תוך כדי תקופת הרצתה ולפתרונות שסיפקה הנתבעת לכך – כמו גם להתמודדותם עם הסיכונים הטמונים במכונה אשר תועדו במסמך שערך פרץ לאחר התאונה, ובראשם עליית טמפרטורה בה אל-מעבר לדרוש, הצטברות לחץ במכונה בשל כך ועמידותן של התוספות שחוברו למכונה בטמפרטורות ובלחצים הללו. גם התיעוד הנוגע בדבר, עליו הצהיר פרץ שהוא קיים במפעל, לא הוצג. במצב דברים זה, ונוכח העברת נטל הבאת הראיות לפתחן של הנתבעות, הימנעותן מהצגת תיעוד רלוונטי ומהשמעת עדויות מתבקשות מקימה חזקה שפועלת נגדן, על-פיה היה בראיות שנמנעו כדי לצדד דווקא בגרסת התובע [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].
9.החובה לספק לעובד מקום עבודה בטוח שמקיים את דרישות הדין היא חובתו של המעביד. המעביד חב חובת זהירות כלפי העובדים המועסקים על-ידו הן מן ההיבט של יצירת סביבת עבודה בטוחה והנהגת שיטות עבודה בטוחות והן מן ההיבט של פיקוח יעיל ורציף שמטרתו אכיפת נוהלי הבטיחות [ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 212-211 (1980)]. החובה למגן מכונה באופן שיימנע התממשותם של הסיכונים הכרוכים בהפעלתה, אף היא חובה שהמעביד נושא בה כלפי עובדיו – ובגין הפרתה יחוב כלפיהם [ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 426 (1993); ת"א (מח' י-ם) 1632/96 אלצוף נ' מתכת אריאל בע"מ, פס' 9 (2002)].
הצדדים אינם חלוקים על הכללים וההלכות שחלים בכגון דא, אלא על השאלה אם במקרה דנן הופרה חובתו זו של המעביד כלפי התובע-עובדו. נוכח האמור לעיל, התשובה על כך היא בחיוב. הנתבעת הניחה לתובע לעבוד בהפעלת המכונה בלי שהמכונה והמפעילים אותה מוגנו כדבעי, לרבות על-ידי האמצעים הפשוטים שעל נקיטתם המליץ פרץ אחרי התאונה. הנתבעת הניחה לתובע להפעיל מכונה שהייתה מצויה בתהליך הרצה וטרם קיבלה אישור של ממונה הבטיחות בה לעבודה סדירה – כשדובר במכונה בה עוּבַּד חומר גלם בטמפרטורה גבוהה מאוד ואגב יצירת לחץ, ולא נתנה מענה לסיכונים הטמונים במכונה שנובעים מכך – סיכונים אשר התממשו בקרות התאונה. הנתבעת לא סיפקה לתובע הדרכה מתאימה לשם עבודתו בהפעלת המכונה, על-מנת שיהא מודע לסיכונים הללו וישכיל להימנע מהם.
על כן יש לקבוע שהתאונה ארעה בשל רשלנות של נתבעת 1. הבנת תהליך פעולתה של המכונה וסיכוניה, כפי שהוכחו בראיות וכפי שתועדו במסמך שהפיק פרץ מיד לאחר התאונה, הטילו על הנתבעת חובה להיוודע אל הסיכון, לצפותו ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. הנתבעת לא עשתה כן ובמחדליה סללה את הדרך להתממשות הסיכון ולקרות התאונה.
10.אין מקום להשית על התובע אשם תורם לקרות התאונה, ולו גם בשיעור קטן. בקביעת אשם תורם של עובד לתאונה שהתרחשה תוך כדי עבודתו אומצה גישה מקלה: "אכן, נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); עוד ראו ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, פס' י' וההפניות שם (2009); ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה, פס' 7 (2009)].
שיקול נוסף המצדד בכך הוא כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים" [ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965)].
בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית שעל-יסודה יש לייחס לתובע התנהגות שהשיאה תרומה לקרות התאונה; היפוכו של דבר הוא הנכון. כאמור, בהפעלת המכונה מילא התובע הנחיות שניתנו לו על-ידי אחרים בנתבעת. הדברים אמורים גם בחומרי הגלם שהוזנו למכונה, באופן הפעלתה, בהחלטה להוציא חומר שרוף שנוצר בה ביום התאונה, עובר להתרחשותה, ובדרך לעשות כן [ת/1 בסע' 14-13]. הנתבעות לא הצביעו על פעולה שביצע התובע בניגוד להנחיות הללו או על מעשה שהוא נדרש להימנע ממנו – באופן שהיה מונע את התאונה ואת פגיעתו בה.
מתיאור נסיבות התאונה על-ידי פרץ בתכוף לאחריה אין לדלות ראשית ראיה להתנהלות של התובע שהייתה פגומה באיזה שהוא אופן, או ביטאה שיקול-דעת לקוי או חריגה מהנחיות שניתנו לו, ואשר תרמה להתרחשות התאונה; מאותו מסמך עולה שהתאונה ארעה מטעמים שנעוצים במכונה עצמה, בתהליכים שמתבצעים בה ובאי-אספקת מיגון מתבקש לה ולעובדים שבאים עמה במגע במהלך הפעלתה – ולא מסיבות הקשורות בתובע. כאשר התבקש פרץ ליתן מענה לשאלה מה היה התובע עשוי לעשות כדי למנוע את התאונה הייתה תשובתו מתחמקת והוא נמנע מתן מענה ממשי; בלשונו: "תשמע מה שקרה פה המכונה היתה בזמן ההרצה והתובע היה חלק מהאנשים שבצעו את ההרצה במכונה והתובע היה אחד מהאנשים האלה" [עמ' 26 ש' 31-28]. לא זו העדות שעל-יסודה יִקָבע ממצא בדבר קיומו של אשם תורם מצד עובד.
אחריות לאירוע תאונה תתחלק בין המעביד לבין העובד מכוחה של דוקטרינת האשם התורם במקרים בהם מתוך הנסיבות שהוכחו ברי שגם העובד חטא ברשלנות של ממש שיש להביאה בחשבון [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604 (1982)]. אמת-המידה לפיה יש להכריע באשר לייחוס אשם תורם לעובד היא אם האירוע בו נפגע ביטא סיכון שנוצר בידי המעביד או שמא השיא העובד תרומה משלו ליצירת הסיכון והתממשותו, כגון שהעובד חרג ממסגרת ההוראות שניתנו לו, הפעיל שיקול-דעת עצמי ולא פעל אך ורק בתוך דלת אמות הסיכון שיצר המעביד, ובשל כך נפגע [ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) ועניין אבו ליל, שם]. במקרה דנן מצדדות כל הראיות בהחלת מלוא האחריות לתאונה על הנתבעת, ללא אשם מצד התובע ומבלי שהלה השיא תרומה להתרחשותה.
ג.הנכות הרפואית והשלכותיה
בעלי-הדין נחלקו ביניהם באשר לטיבה ושיעורה של הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בעטיה של התאונה, כמו גם באשר להשלכותיה התפקודיות של הנכות.
1.אין חולק על כך שלתובע נגרמו כוויות בעטיו של החומר החם שניתז על גופו בתאונה, אף לא על כך שהכוויות הותירו צלקות בגופו. מומחית בית-המשפט בתחום הנוירולוגי, ד"ר ויויאן דרורי, תיארה את הצלקות, חמש במספר: "צלקת עדינה בצוואר משמאל. צלקת מכוערת בצד הלטרלי של המרפק הימני בשטח של כ- 4X6 ס"מ. צלקת נוספת בחלק הפנימי של האמה הדיסטלית הימנית בשטח של כ- 4X8 ס"מ עם ריפוי יפה. צלקת בצד הלטרלי של מרפק שמאל בשטח של כ- 2X4 ס"מ, ונוספת בחלק הפנימי של זרוע שמאל בשטח של כ- 4X6 ס"מ". על-פי מומחית בית-המשפט אין צלקות של כוויה בכפות הידיים [שם, עמ' 3 בפרק 'בבדיקה']. אלו הן אפוא הצלקות שבעטיין יש לקבוע את נכותו של התובע (להלן הצלקות).
2.התובע הסתמך על שתי חוות-דעת שהוגשו מטעמו בהתייחס למשמעות הרפואית שנודעת לצלקות: האחת, חוות-דעת של פרופ' דן מלר שניתנה בתחום הכירורגיה הפלסטית, לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בת 10% לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) – קרי, בגין צלקות מכאיבות או מכערות. השניה, חוות-דעת בתחום הנוירולוגי שניתנה בידי ד"ר רפיק מסאלחה, על-פיה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 27.1% בגין הצלקות – זאת בשל הפגיעה הנוירולוגית והאסתטית שטמונה בהן גם יחד.
הנתבעות לא חלקו על טענת התובע כי נותרה לו נכות רפואית בשיעור 10% בתחום הפלסטי ולא הגישו חוות-דעת בתחום זה. על כן יש לראותן כמסכימות גם עם קביעת המומחה מטעם התובע בתחום הפלסטי, על-פיה נקבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין צלקות מכאיבות או מכערות. נודעת לכך חשיבות לדיון במשמעותן התפקודית של הצלקות.
בה בעת חלקו הנתבעות על קיומה של נכות נוירולוגית הנובעת מן התאונה; המומחה מטעמן בתחום הנוירולוגי, פרופ' בעז וולר, שלל את קביעתו של מומחה התובע בדבר קיומה של נכות נוירולוגית שמקורה בתאונה, וקבע כי מדובר בנוזל חם שגרם כוויות וצלקות בגפיים העליונות; בבדיקה קלינית של התובע לא נמצאה עדות לחולשת שרירים כזו שעליה התלונן; ההפרעה התחושתית שעליה הלין התובע איננה מתאימה לפגיעה נוירו-אנטומית עצבית ידועה; בבדיקה הקלינית קיימים סימנים עדינים לתסמונת תעלה קרפלית דו-צדדית תחושתית בלבד, חזקה יותר מימין, ללא עדות לפגיעה מוטורית, אך מיקום הצלקות והכוויות אינו מסביר פגיעה זו ועל כן אין קשר בין הממצא לבין התאונה. עוד קבע מומחה הנתבעות כי תסמונת כאב בגין כוויות וצלקות כלולה בנכות המוענקת בגין הצלקות, ואין מקום לקביעת נכות נוירולוגית בנוסף לה [שם, בפרק דיון ומסקנות].
3.נוכח הפערים בין חוות-דעת הצדדים בתחום הנוירולוגי מונתה בתחום זה מומחית מטעם בית-המשפט. להלן תובאנה קביעותיה ומסקנותיה, בשל חשיבותן בקביעת נכות התובע שנובעת מן התאונה:
מר ע' נפגע לפני 4 שנים בתאונת עבודה, בה נגרמו לו כוויות דרגה II-I בשתי הגפיים העליונות ובצוואר. לאחר התאונה החל להתלונן על כאבים והפרעה בתחושה בכפות הידיים, למעשה ללא הגבלה בתפקוד המוטורי. בבדיקתו הגופנית הוא מצביע על אזור של הפרעה בתחושה שאינו מתאים לפיזור אנטומי של עצב מסוים. למעשה הסימן האובייקטיבי (יחסית) היחיד לנזק נאורולוגי בבדיקה הוא קיום סימן טינל, שמצביע על נזק בעצבי מדיאן באזור שורשי כפות הידיים (אופייני לתסמונת התעלה הקרפאלית). באזורים אלה אין למר ע' סימני כוויה, לעומת זאת יש לו צלקת ישנה בעקבות חבלה אחרת ביד שמאל.
החלק הנאורולוגי בתביעה מתבסס בעיקר על שתי בדיקות EMG שבוצעו על ידי ד"ר מסאלחה בשנים 2009 ו-2011. הבדיקות לוקות בבעיות טכניות רבות, והתוצאות של שתי הבדיקות לא דומות כלל ביניהן, לכן הרושם מהשוואת שתי הבדיקות הוא שלא ניתן להסתמך על אף אחת מהבדיקות. קלינית אין ספק שלא מדובר בנזקים עצביים ספציפיים, כפי שתוארו בפענוח של הבדיקות.
היות וכוויות בדרגה מקסימלית II לא צפויות לגרום כלל לפגיעה עצבית כי אינן מספיק עמוקות, והיות ובבדיקה הגופנית לא התרשמתי מנזק עצבי ספציפי, לא רואה צורך לחזור על בדיקת EMG פעם נוספת.
התלונות של הפרעה בתחושה וכאב באיזור הצלקות הן לדעתי תוצאה ישירה של הכוויות, לכן, הנכות בעדן נכללת בנכות שנקבעה בתחום הפלסטיקה. אינני רואה מקום לקביעת נכות ניאורולוגית. יתכן שמר ע' סובל בנוסף מתסמונת תעלה קרפאלית דו-צדדית לא קשורה לתאונה זו. אבל גם תסמונת זו לא מבוטאת בבדיקות ה-EMG.
4.בעלי-הדין נמנעו מלזמן את מומחית בית-המשפט לעדות ואף ויתרו על השמעת מומחיהם, כשהם שומרים על טענותיהם באשר לשיעור הנכות הרפואית והשלכותיה. במצב דברים זה, ואף שלחוות-דעתה של מומחית בית-המשפט אין מעמד מכריע [ר' החלטת כב' השופט שרעבי מיום 24.6.2013], יש ליתן לה את מלוא המשקל והמשמעות ולקבוע שתוכנה לא נסתר. למעשה, כלל לא נעשה ניסיון אמיתי מצד התובע להביא ראיות להפרכתה. מבחינת תוכנה, חוות-דעתה של מומחית בית-המשפט מצדדת בקביעותיו של המומחה מטעם הנתבעות בתחום הנוירולוגי; בה בשעה היא אינה מספקת תמיכה למסקנותיו של מומחה התובע בתחום זה.
5.על כן יש לקבוע שלתובע לא נותרה נכות רפואית בתחום הנוירולוגי שנובעת מן התאונה, וכי נכותו הרפואית שמקורה בתאונה עומדת על 10%, כקביעת המומחה מטעמו בתחום הרלוונטי ובהתאם לתקנה 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).
אין מדובר בנכות פלסטית גרידא שהיא נעדרת משמעות תפקודית; בה בשעה יש לקבוע שלא כל הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בתחום זה היא בעלת משמעות תפקודית. מומחה התובע, פרופ' מלר, זיכה אותו בנכות על-יסוד תקנה 75(1)(ב) לתקנות שעניינה בצלקות מכאיבות או מכערות. הנתבעות לא חלקו על קביעה זו; המומחה הנוירולוגי מטעמן, פרופ' וולר, הטעים כי כאב בגין כוויות וצלקות כלול בנכות הפלסטית ואין לזכות בגינו בנכות נוירולוגית נפרדת. כך קבעה גם מומחית בית-המשפט בתחום הנוירולוגי; היא לא חלקה על כך שתלונות התובע בדבר הפרעה בתחושה וכאב באזור הצלקות הן בנות קיימא וראתה בהן תוצאה ישירה של הכוויות. יחד עם זאת קבעה כי מדובר בהפרעה תחושתית שאינה כרוכה בהגבלת התפקוד המוטורי. כאמור, קביעותיה הללו של מומחית בית-המשפט לא נסתרו ויש לאמצן כמות שהן. נובע מהן שהצלקות אינן בעלת משמעות אסתטית בלבד, מהיותן כרוכות בכאב והפרעה בתחושה, ובה בעת השפעתן התפקודית אינה חופפת לנכות הרפואית שכן היא אינה כרוכה בהגבלת תנועה. הדברים הללו מצדדים במתן פיצוי לתובע בגין אובדן שכר לעתיד, זאת לא על-פי תחשיב אריתמטי-אקטוארי אלא על-בסיס של פיצוי גלובלי. נתוני השתכרותו של התובע באנליט משך התקופה שחלפה מאז התאונה, אשר ידונו להלן, אף הם תומכים בכך.
ד.נזקי התובע
1.בתקופה בה הועסק התובע כמנהל מחסנים באתר גרנות, קודם לתאונה, עמדה משכורת הבסיס שלו על סך של 8,600 ₪ – זאת לפני תוספות בגין ארוחות, שווי מכשיר סלולרי, שווי רכב ושעות נוספות. שכרו נטו בחודשים שקדמו לתאונה, בגינם הציג התובע תלושי שכר, היה סך ממוצע של כ- 6,570 ₪. עם העברת התובע לאתר שחק, זאת בתחילת שנת 2009 וקודם לתאונה, הועמד שכר הבסיס שלו על 7,000 ₪ ושכרו הממוצע בחודשים שקדמו לתאונה היה סך של כ- 6,536 ₪ נטו.
מיום התאונה עד יום 17.1.2010 שהה התובע בחופשת מחלה; ביום 18.1.2010 שב לעבודתו אצל הנתבעת. התובע הטעים בעדותו כי הוא שבחר להימנע מהמשך עבודה בתחום הייצור, ועל כן הושם בתפקיד אחראי על המלאי במחסנים באתר גרנות, כל זאת בתיאום עם הנתבעת [עדות התובע, עמ' 13 ש' 15-5]. הדברים עולים בקנה אחד עם עדותה של מס, על-פיה שילוב התובע בעבודת המחסנים בגרנות אחרי התאונה ביטא לא רק צורך ענייני של הנתבעת שנבע מהגדלת שטח המחסנים באתר זה אלא שיקף הידברות שקיימו נציגי הנתבעת עם התובע עובר להשמתו מחדש באתר גרנות [עמ' 20 ש' 14-4].
מתלושי השכר שהציג התובע על-אודות שכרו בנתבעת לאחר התאונה עולה כי הוא תאם את שכרו קודם לתאונה, כפי שהיה בעת שהועסק במחסנים בגרנות טרם העברתו לתחום הייצור בשחק. משכורתו הבסיסית שבה והועמדה על סך 8,600 ₪ ונלוו אליה תוספות בגין ארוחות, טלפון סלולרי, רכב ושעות נוספות. הדברים עומדים על מכונם אף אם אביא בחשבון כי צורת ההתחשבנות בין התובע לבין הנתבעת בגין רכב השתנתה במהלך התקופה, כשבתחילה הועמד לרשות התובע רכב של הנתבעת ובהמשך הוחזר הרכב לנתבעת ומרכיב השתתפות רכב בשכרו גדל והועמד על סך חודשי של 3,565 ₪ [עמ' 14 ש' 11-2].
2.עדות התובע על-אודות שכרו אחרי התאונה בהשוואה להשתכרותו אצל הנתבעת קודם לכן לא הותירה אמון וניכר בה ניסיון להאדיר את הנזק באופן שאינו תואם את המציאות לאשורה. כאמור, בבסיס שכרו של התובע כמחסנאי באתר גרנות לפני התאונה ולאחריה לא חל שינוי, כך ששכרו לא נפגע בעקבות התאונה. בעניין זה מסר התובע עדות מתפתלת ומגמגמת וסופו שהודה כי שכרו תאם את זה שקיבל טרם העברתו לאתר שחק – ועלה על זה שעמד בבסיס השתכרותו בעת שעבד באתר שחק, עובר לתאונה [עמ' 13 ש' 16 עד עמ' 14 ש' 1].
בהמשך ביקש התובע לטעון כי הפגיעה בשכרו התבטאה במרכיב שעות נוספות, כך שלא היו לו שעות נוספות אחרי התאונה. עיון בתלושי השכר שהוצגו שולל זאת; הם כוללים גם מרכיב של שעות נוספות, זאת בתקופת העבודה המאוחרת לתאונה. התובע לא הראה כי הוא ביקש לעבוד שעות נוספות לאחר התאונה, והדבר נמנע ממנו מטעמים הקשורים לתאונה [ר' עמ' 13 ש' 19].
הוסיף התובע וטען כי הפגיעה בשכרו לאחר התאונה באה לידי ביטוי בכך שהרכב שהנתבעת העמידה לרשותו קודם לכן ניטל ממנו. בעניין זה לא הובאו על-ידו ראיות שתבססנה טיעון של ממש. אין חולק על כך שעם השבת הרכב שהועמד לתובע על-ידי הנתבעת הוא זוכה בתשלום בגין השתתפות ברכב בסך של 3,565 ₪ לחודש – כפי שכבר צויין קודם לכן. התובע לא הראה כי אירעה בעניין זה מה שניתן להגדיר כפגיעה בשכרו, או כי התנהלות הנתבעת בעניין זה נבעה מן התאונה – ולא מצרכיה הארגוניים ופעילותה השוטפת. הנטל להוכיח את טענותיו, גם בסוגיית הנזק, רובץ לפתחו של התובע, והוא לא הורם.
3.טענה נוספת עליה נסמך התובע הייתה כי לאחר התאונה, ובעטיה, נמנע קידומו בנתבעת, הן דרך כלל והן בהשוואה לעובדים אחרים. אף כאן, דובר בטענה שהועלתה בעלמא ובאופן סתמי, ולא נעשה כל ניסיון ממשי להוכיחה. התובע הוא שסירב לשוב לתחום הייצור אחרי התאונה, ולא הראה כי בנתוניו ובכישוריו ניתן היה לשלבו בתחום אחר בנתבעת – שלא על דרך השבתו לעבודה הקשורה במחסנים – או כי הוא מתאים לתפקידים ניהוליים בכירים יותר. טענות על-אודות הפליית התובע ביחס לעובדים אחרים לא הוכחו, ולו גם לכאורה. התובע אישר כי הוא נמנע מזימון אותם עובדים שלטענתו קודמו למתן עדות; את מחדלו לא ניתן לתלות בכך שהם נמנים על עובדי הנתבעת [עמ' 14 ש' 20 עד עמ' 15 ש' 4]. התובע אף נמנע מלציין שמות של עובדים שלשיטתו קודמו והועדפו על-פניו, על-מנת שהנתבעות תוכלנה להתגונן באורח ענייני מפני טענותיו – ובית-המשפט יוכל לעמוד על הדומה והשונה בין נתונים של העובדים הללו לבין נתוניו של התובע.
מצטרפת לכך עדותה של מס, אותה מצאתי ראויה לאמון בנושא זה, לפיה שובץ התובע לעבודה לאחר התאונה על-בסיס שיקולים ענייניים וללא קשר לתאונה, בשים לב לסירובו לעבוד בתחום הייצור, נוכח צרכי הנתבעת שצידדו בשיבוצו במחסנים באתר גרנות ששטחם הוגדל, ובהמשך לא קודם התובע לתפקיד ניהולי בשל היעדר נתונים אישיים שיתאימו אותו לתפקיד כזה [עמ' 20 ש' 8-4 ו-23-19, עמ' 21 ש' 7-3].
הדלות בה לקו ראיות התובע בעניין זה, ועדותה האמינה של מס, אינן מוליכות לקביעה כי נגרם לתובע הפסד שכר הנובע מאי-קידומו מטעמים הקשורים בתאונה. על כן יש לקבוע כי שכרו ותנאי עבודתו של התובע אצל הנתבעת לא נפגעו בתקופה שחלפה מאז התאונה ואילך.
4.התובע פוטר מעבודתו בנתבעת במועד שהיה מאוחר להגשת התביעה וקדם לבירור העובדתי שנערך בגדרה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמכתב פיטורין נמסר לתובע ביום 29.12.2014 [עמ' 15 ש' 31-26]. על-מנת לקשור את פיטוריו לתאונה היה על התובע לבקש לתקן את כתב-התביעה, שהוגש זמן רב קודם למתן הודעת הפיטורין. התובע לא ביקש לעשות כן. כפועל יוצא, סוגיית פיטוריו אינה חלק מן הנושאים שעומדים להכרעה בהליך דנן, והבאת ראיות לגביהם לא הותרה [ר' החלטה בעמ' 17 לפרוטוקול].
5.נוכח האמור לעיל הפסדי שכר שנגרמו לתובע בשל התאונה לתקופת העבר מוגבלים לתקופה בה הוא שהה בתקופת מחלה ונעדר מעבודתו אחרי התאונה – תקופה שאינה שנויה במחלוקת, שתחילתה ביום התאונה (8.11.2009) וסיומה עם שובו לעבודה אצל הנתבעת ביום 18.1.2010. שכרו הרבע-שנתי של התובע הועמד על-ידי המוסד לביטוח לאומי, לשם חישוב זכויותיו בשל התאונה, על סך של 7,137 ₪. בגין היעדרותו במהלך תקופת המחלה הוא זכאי לתשלום, על-פי שכר זה, בסך כולל נומינלי של 16,629 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך להיום, הינו סך של 19,144 ₪.
6.היעדר פגיעה בשכרו של התובע בעקבות התאונה מתיישב עם דברים שנאמרו לעיל באשר לפן התפקודי של הנכות שמקורה בתאונה. יחד עם זאת, בהיעדר פגיעה בשכר בתקופת העבר, זאת כל עוד הועסק התובע אצל הנתבעת, אין כדי להוות ראיה שאין-בלתה על-אודות היעדר כל משמעות תפקודית של הנכות. נודע לכך משנה תוקף עתה, עם פיטורי התובע ובשל הצטרפותו לקהל מבקשי העבודה. גם בשל כך יש ליתן ביטוי לפן התפקודי של הנכות, זאת כאמור על דרך פסיקת סכום גלובלי שיתחשב במכלול הנתונים שנמנו לעיל, כמו גם בגילו של התובע ובהיותו חסר השכלה פורמלית. סכום זה יועמד על סך של 56,000 ₪ ליום פסק-הדין, כשהוא כולל את מרכיב הזכויות הסוציאליות.
7.התובע לא אושפז בעקבות התאונה. הוא נבדק בחדר מיון בבית-החולים הלל יפה בחדרה ביום התאונה ושוחרר לביתו. בחוות-דעתו של מומחה התובע פרופ' מלר צויין כי הכוויות טופלו בתכוף לאחר התאונה בחבישה עם משחת סילברול ולאחר שחרורו של התובע מחדר מיון ביום התאונה נעשה המשך הטיפול במרפאת קופת-חולים כללית, במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 2009 [שם, עמ' 1 בסע' 2-1]. נוכח הנתונים דלעיל על-אודות משכה של תקופת המחלה שבה נעדר התובע מעבודתו, יש להעמיד את תקופת הריפוי הראשונית של הצלקות על שבעים ימים (להלן תקופת הריפוי הראשונית).
בכל חוות-הדעת שהוגשו – לרבות חוות-הדעת מטעם התובע – אין ביטוי לכך שהתובע נזקק בעבר, בתום תקופת הריפוי הראשונית, או יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים כלשהם הנובעים מהתאונה ומהצלקות. הן בחוות-דעתו של מומחה הנתבעות פרופ' וולר והן בחוות-דעתה של מומחית בית-המשפט צויין שהתובע אינו נוטל טיפול תרופתי קבוע; מדובר בחוות-דעת שלשמן נבדק התובע באוגוסט 2013 [ר' חוו"ד פרופ' וולר בעמ' 2 סיפא וחוו"ד ד"ר דרורי בעמ' 2 תחת הכותרת 'ברקע']. נודעת לכך השפעה על טענת התובע כי הוא נדרש ויידרש להוצאת סכומים לצרכים רפואיים ואחרים הנובעים מן התאונה.
כדי לזכות בפיצוי בגין הוצאות – הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה למטרות ריפוי והוצאות אחרות הנובעות מן התאונה – יש להניח תשתית ראייתית הולמת, והנטל מונח על שכם התובע [ע"א 8587/01 עיזבון המנוחה גולדברג ז"ל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פס' 12 (2011)]. תשתית כזו לא הובאה. היא אינה נלמדת מתוכנן של חוות-הדעת שהוגשו ואינה נתמכת בתיעוד וקבלות מתבקשים לתקופת העבר.
בתקופת הריפוי הראשונית טופל התובע במסגרת קופת-חולים והוצאותיו כוסו במסגרת זאת. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והתובע זכאי לכיסוי הוצאותיו אשר נובעות מהתאונה, ככל שיש כאלה, במסגרת סל הבריאות והשירותים המוענקים בקופת-חולים והמוסד לביטוח לאומי [חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010); ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)].
יש לפסוק לתובע את הסך של 4,000 ₪, בו נשא לשם קבלת חוות-דעתו של המומחה מטעמו בתחום הפלסטיקה ועליו הוצגה קבלה נושאת תאריך 9.4.2012. סכום זה ישולם לתובע כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו נשא התובע בהוצאה עד יום פסק-הדין, ובסך הכול 4,236 ₪ להיום. אין מקום לפצות את התובע בגין חלקו בשכרה של מומחית בית-המשפט, נוכח תוצאת חוות-הדעת ואימוצה בפסק-הדין.
8.טיעונו של התובע על-אודות צורך להיעזר בזולת בשל התאונה היה סתמי ודל באורח קיצוני [סע' 25 ב-ת/1]. התובע לא פירט מה טיב העזרה לה נזקק, מה משכה ועל-ידי מי ניתנה. במועד התאונה כבר היה התובע נשוי ואב לילדים. לא הובאה על-ידו עדותו של מי שלטענתו סייע לו בתקופה שאחרי התאונה וממילא לא הוכח שדובר בעזרה שחרגה מעזרה רגילה המקובלת בין בני משפחה, מן הסוג שאיננו מזכה בפיצוי [ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985)]. אי-העדתם של עדים רלוונטיים בסוגיה זו פועלת לחובת התובע, ובעדותו היחידה לא היה כדי להוכיח כי הוא זכאי לפיצוי ממשי בראש נזק זה לתקופת העבר. על-מנת לא לקפח את התובע יפסק לו, לתקופת העבר שביטויה בתקופת הריפוי הראשונית, סך של 2,500 ₪ בערכי יום פסק-הדין.
על-פי כל חוות-הדעת שהוגשו, מצבו של התובע סופי ואינו מצריך עזרה נוספת. על כן אין כל מקום לפצותו בגין עזרת צד שלישי לתקופת העתיד.
9.לתובע נגרמו באירוע חמש צלקות שנמנו ותוארו בחוות-דעתה של מומחית בית-המשפט. כל הצלקות מצויות באזורים גלויים ונראים לעין, בגפיים העליונות ובצוואר. אחת מהן אף הוגדרה כצלקת מכערת. שטחן של הצלקות אינו זניח. הן תולדה של כוויות שנגרמו לתובע בשל התזתו של חומר בטמפרטורה גבוהה על גופו. מדובר בכוויות ובצלקות שנושאות עמן פגיעה שביטויה בכאב וסבל, ויש לפצות את התובע בעטיים בשים לב למספרן של הצלקות, גודלן, טיבן ומיקומן. הפיצוי בראש נזק זה יועמד על 60,000 ₪ [ר' והשוו ת"א (של' חי') 8664-12-10 ליבשיץ נ' מעוף משאבי אנוש (מקבוצת מעוף) בע"מ (2014); פסק-הדין לא שונה בידי ערכאת הערעור, שדנה בו בע"א (מח' חי') 61218-07-14 מעוף משאבי אנוש (מקבוצת מעוף) בע"מ נ' ליבשיץ (2014)].
10.מן הסכומים להם זכאי התובע בשל התאונה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לו בגינה [עמ' 14 ש' 17-12; נ/1]. הסכום המשוערך של התגמולים הינו 41,430 ₪.
11.אלו הם אפוא הסכומים להם זכאי התובע בשל התאונה:
הפסד שכר לעבר19,144 ₪
הפסד שכר לעתיד56,000 ₪
הוצאות4,236 ₪
עזרת צד שלישי2,500 ₪
כאב וסבל60,000 ₪
סיכום ביניים141,880 ₪
תגמולי מל"ל41,430 ₪
סה"כ לתשלום100,450 ₪
ה.סיכומם של דברים
התביעה מתקבלת; הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד את הסך של 100,450 ₪.
לסכום זה יתווסף סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות ההליך וכן סך של 23,706.2 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ). בתשלום יתרת האגרה ישאו הנתבעים.
הסכומים הללו הם עדכניים ליום פסק-הדין; הם ישולמו לתובע תוך שלושים יום מעת המצאתו של פסק-הדין לנתבעות, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד לתשלום.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, ב' סיוון תשע"ה, 20 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
