בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' גוזרברג

לפניי תביעה שטרית על הסך של כ- 145,000 ₪.

השתלשלות ההליך וטענות הצדדים

תמצית הבקשה לביצוע השטרות

תחילתו של ההליך ביום 13.9.2020 עת נפתח תיק ההוצאה לפועל שמספרו 515226-09-20 בעקבות בקשה לביצוע שטר שהגיש התובע, בנק מרכנתיל בע"מ, כנגד הנתבע, מר יצחק ויקטור גוזרברג.

בבקשה לביצוע צויינו שישה שיקים, חמישה על הסך של 25,000 ₪ ואחד על הסך של 20,000 ש"ח, למועדי פרעון שונים בין ה- 20.6.2019 ל- 25.10.2019, המשוכים על חשבונו של הנתבע בבנק הבינלאומי, והם לפקודת חברת דיסקרט, עם חותמת וחתימת היסב בגבם. על השיקים מופיעה גם החותמת "השיק סורב".

תמצית תצהיר ההתנגדות מטעם הנתבע

ביום 2.5.2021 הגיש הנתבע התנגדות לבקשה לביצוע השטר בצירוף בקשה להארכת מועד להגשתה.

הנתבע טען בתצהיר ההתנגדות מטעמו, כי עבד כאחד מזכייניה של חברת דיסקרט בע"מ (להלן: "דיסקרט") בעיר קריית גת במשך כאחת עשרה שנים עד לסגירת ומסירת חנותו בסוף חודש יולי 2019, עת חדל לשמש כזכיין החברה.

על פי הנטען, חברת דיסקרט היא חברת אופנה ישראלית הפעילה משנת 1987, מייצרת ומוכרת אופנת נשים ולה 45 סניפים בפריסה ארצית, מתוכם 16 במודל זכיינות.

הנתבע ציין עוד כי התובע, הינו אחד מנושיה של דיסקרט וזאת במסגרת תיק פירוק של החברה, וכי דיסקרט ניהלה בו חלק מחשבונותיה וסיחרה את השיקים לידיו.

הנתבע הוסיף כי השיקים נמסרו על ידו לחברת דיסקרט כביטחון בלבד, וסוחרו, ככל הנראה, לבנק, בניגוד מוחלט למוסכם בין הנתבע ובין דיסקרט, במקום להשיבם לידיו.

הנתבע הוסיף כי בשנתיים שקדמו לצו הקפאת ההליכים כנגד דיסקרט, היא נכנסה לקשיים כלכליים משמעותיים וקשייה פורסמו בעיתונות הכלכלית כבר בחודש מרץ 2018 (הנתבע הפנה לכתבה באתר "דה-מרקר" מיום 5.3.2018).

הנתבע הוסיף ותאר את הליך הבקשה לפירוק חברת דיסקרט החל מחודש יולי 2019, וכי במסגרתו הצהירה חברת דיסקרט, בין היתר, כי במשך שנה וחצי שקדמו להגשת הבקשה הייתה מצויה בהליך הבראה והתייעלות במסגרתו בוצעו פעולות שונות כגון סגירת 12 סניפים לא רווחיים, צמצום עלויות ייצור, הפחתת היקף הנשייה והמימון הנדרש בגין רכישת מלאי, הקטנת שיעור דמי השכירות, חיפוש אחר משקיע ועוד.

לגבי אופן ההתקשרות בין חברת דיסקרט לנתבע, טען הנתבע בתצהיר ההתנגדות כי שימש זכיין של חברת דיסקרט בתנאי "קונסיגנציה".

לטענתו, מכר את סחורתה של דיסקרט בחנותו בקריית גת, כאשר רוב המכירות בוצעו בדרך של עסקאות אשראי באמצעות מסוף-מחשב, המחובר לרשת של דיסקרט ומשמש כממשק מקשר לצורך העברת התמורה בגין הסחורה לחשבון של דיסקרט.

כל מכירה נוספת של הסחורה, כך טען הנתבע, אשר התבצעה באמצעות מזומן או המחאה בנקאית, תמורתה נאספה על ידי נהג חברת דיסקרט עד שלוש פעמים בשבוע, מחנות הנתבע.

לפיכך, לטענת הנתבע, כל הפדיון ממכירת כלל הסחורה בחנות, נכנס ישירות לחשבונה של חברת דיסקרט בהתאם להסכמות בין הצדדים.

בסוף כל חודש, היה הנתבע מקבל עמלה בסך של 40% מסך המכירות של אותו חודש, בהעברה בנקאית, לחשבון הבנק שלו.

הנתבע הוסיף וטען, כי מתחילת מערכת היחסים בינו ובין חברת דיסקרט, עם חתימת הסכם הזיכיון, נדרש על ידי בעלי החברה וכתנאי להמשך העבודה, למסור שיקים לביטחון, שיהא בהם כדי להבטיח את הסחורה הנמצאת בחנותו.

הנתבע טען כי התנהלותו הכספית מול חברת דיסקרט הייתה כזו, שהשיקים לביטחון נפרעו רק לאחר ובכפוף להעברות בנקאיות מחברת דיסקרט, לחשבון הבנק שלו, בסכומים התואמים את סכומי השיקים שנמסרו על ידו, וזאת ללא קשר לתשלומים בגין העמלות אשר קיבל.

הנתבע צירף לתצהירו פירוט תנועות חשבון בנק להמחשת טיעוניו.

הנתבע הוסיף וטען כי בשלב מסויים, בחודש יוני 2019, על רקע אי קבלת תשלום העמלות בגין מכירות והתקרבות מועד סיום תקופת השכירות בחנות, החליט להפסיק את עבודתו כזכיין של חברת דיסקרט.

לטענתו, בינו ובין מנכ"ל חברת דיסקרט הוסכם כי תסתיים תקופת הזכיינות וכי השיקים שניתנו לביטחון יושבו לידיו.

לאחר שיחות חוזרות, משלא הושבו השיקים, שלחה חברת דיסקרט, באמצעות רואה החשבון שלה, מכתב הממוען לבנק הבינלאומי הראשון (בו מתנהל חשבון הבנק של הנתבע), לפיו אין לחברת דיסקרט התנגדות לביטול השיקים הנ"ל.

הנתבע טען כי בניגוד להסכמות, מר גבאי, מנכ"ל חברת דיסקרט, סיחר את השיקים לידי התובע, בניגוד מוחלט להסכם בין הצדדים ולתכלית שלשמה נמסרו השיקים מלכתחילה.

הנתבע הוסיף כי מסר את השיקים לביטחון, למר גבאי, כ- 6 חודשים לפני תאריך פרעונם, כאשר תאריך פרעונם הוא לאחר מתן צו להקפאת ההליכים כנגד החברה ואף בסמוך או לאחר המועד המוסכם למסירת חנותו של הנתבע ולסיום זכיינותו.

הנתבע טען כי התובע ביצע את עסקת הניכיון, או כל עסקה אחרת שקיומה מוכחש בשל היעדר פרטים, ממש בסמוך לכניסת חברת דיסקרט להליכי פירוק, ולכן אין כל ספק, לדידו, שהתובע היה מודע לכך שהשיקים מסוחרים לידיו כאשר החברה מצויה על עברי פי פחת ורגעים בלבד טרם הפיכתה לחדלת פירעון, כלשונו.

הנתבע הוסיף וטען בתצהירו כי החל מחודש יוני 2019 חדלה חברת דיסקרט מאספקת סחורה והיקף המלאי הלך וקטן בהדרגה.

הנתבע הפנה בעניין זה להסכם שבין הנאמנים לזכיינים ולפגישה במסגרתה העלו הזכיינים טענות לגבי חוסרים חמורים במלאי החנויות.

הנתבע טען עוד כי במועד מתן צו הקפאת ההליכים, הגיע יחד עם יתר הזכיינים, להסכם פשרה עם הנאמנים לגבי חובה של חברת דיסקרט אליו בגין עמלות חודש יוני 2019 (כ- 22,000 ₪), אך סכום זה לא שולם לו.

הנתבע טען לכשלון תמורה מלא לגבי השיקים שניתנו לביטחון והוסיף כי התובע לא מסר לו מסמכים הנדרשים לביסוס הגנתו.

הנתבע הוסיף כי התובע אינו יכול להישמע בטענה שלא ידע אודות הפגם בזכויותיה של דיסקרט, בהיותו נושה של החברה בסך של כ- 5.5 מיליון ש"ח, ומעורב בהליך פירוקה וכאשר לא הפקיד לבדוק את מצבה הפיננסי של דיסקרט. לפיכך, טען הנתבע כי התובע אינו אוחז כשורה בשיקים.

לטענת הנתבע, השיקים נמסרו על תנאי, כשטר ביטחון למקרה שהסחורה בחנותו של הנתבע "תיעלם", ותנאי זה לא התקיים. עוד טען, כי סיחורם של השיקים נעשה ללא ידיעתו ובניגוד להסכמות עמו ולפיכך התובע אינו אוחז כשורה.

תמצית הדיון בתביעה ועדויותיהם של העדים

ביום 12.5.2022 הוגש לתיק בית המשפט תצהיר עדותו הראשית של מר יוסף זר, ששימש במועדים הרלוונטיים כמנהל סניף אצל התובע.

מר זר טען בתצהירו כי בעת קבלת השיקים שהוסבו אל התובע על ידי חברת דיסקרט, הם נחזו בפני נציגי התובע כשיקים שלמים ותקינים לפי מראם.

עוד הוסיף מר זר, כי המדובר בשיקים סחירים שעבירותם לא הוגבלה וכי בוצעו בגינם עסקאות ניכיון וניתן לחברת דיסקרט אשראי בגינם, בתאריכים: 20.3.2019; 27.3.2019; 28.3.2019; ו- 22.5.2019.

מר זר ציין בתצהירו כי התובע נתן ערך בעד השיקים בתום לב, כאשר במועד מתן הערך לא ידע ולא היה באפשרותו לדעת כי חברת דיסקרט נמצאת בקשיים כלכליים וכי היא בדרך לקריסה כלכלית.

לטענתו, צו הקפאת ההליכים לחברת דיסקרט ניתן רק ביום 14.7.2019, כאשר עסקאות ניכיון השיקים בין התובע לחברה בוצעו עוד קודם לכן.

מר זר הוסיף וטען כי ראיה נוספת לתום ליבו של הבנק-התובע ואי ידיעתו כי חברת דיסקרט עתידה להגיע לפירוק, ניתן לראות בכך שהבנק נשאר בחסרון כיס גדול, כאשר לא יעלה על הדעת, לדידו, כי הבנק ידע שהחברה תקרוס והמשיך במהלך עסקים רגיל.

בנוסף טען מר זר, כי במועד קבלת השיקים אצל התובע טרם קרה כשל התמורה שלו טוען הנתבע.

מר זר הוסיף כי אין לבנק אינטראקציה אישית מול כל זכיין של חברת דיסקרט, ואין לו ידיעה כי המדובר בשיקים לביטחון, שכן הדבר לא נרשם על השיקים ועבירותם לא הוגבלה.

ביום 8.6.2022 הוגשו לתיק בית המשפט תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע, וכן ביקש הנתבע לזמן לעדות את רואה החשבון של חברת דיסקרט מר משה בן ברוך סעדתי.

הנתבע חזר בתצהיר עדותו הראשית על טענותיו מתצהיר ההתנגדות.

ביום 29.11.2022 נשמעו חקירותיהם של עדי הצדדים.

מר יוסף זר נחקר בחקירה נגדית; אחריו נשמעה עדותו של מר משה בן ברוך – בחקירה ראשית ובחקירה נגדית; הנתבע נחקר בחקירה נגדית.

דיון והכרעה

השאלות המרכזיות העומדות לדיון לפניי בהליך זה הן אלה:

א. האם זכאי הבנק-התובע למעמד של "אוחז כשורה" בשיקים?

ב. אם לא - האם הוכח כישלון תמורה מלא בגין שיקים אלה?

ודוק, אין חולק בין הצדדים כי לאור הלכת רע"א 8301/13 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ אין די בכך שהתובע אוחז בשיקים כ"אוחז בעד ערך", שאם כך אין הוא מתגבר על טענותיו של הנתבע בדבר כישלון תמורה מלא, שכן: " ...מי שאינו אוחז כשורה בשטר לא יוכל להתגבר על הגנה של כשלון תמורה של המושך או העושה" (שם, בסע' 28 לפסק דינו של כב' הש' נ' הנדל).

סע' 28 לפקודת השטרות מגדיר מיהו "אוחז כשורה":

"28. (א) אוחז כַּשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חוּלל לפני כן, אם אמנם חוּלל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסַחֵר פגומה.". (כל ההדגשות בפסק הדין שלי – י.ב.).

עיון בשיקים נשוא הליך זה מעלה כי הם אכן שלמים ותקינים לפי מראם (ראה עמודים 131-136 לבקשה מס' 1 בתיק זה).

עוד הוכח, בתצהירו של מר זר, שלא נסתר בנקודה זו בחקירתו הנגדית, כי הבנק-התובע נעשה אוחז בשיקים לפני שעבר זמנם (לאור מועד עסקאות הניכיון אל מול מועד פרעונם של השיקים – ראה סע' 11 לתצהירו של מר זר מיום 9.5.2022).

כמו כן הוכח, בתצהירו של מר זר, שלא נסתר בנקודה זו בחקירתו הנגדית, כי הבנק-התובע נתן ערך בעד השיקים, בשעה שסוחרו לו, בדרך של מתן אשראי בעסקאות ניכיון (שם, בסע' 11 סיפא).

נותרה אם כן השאלה, האם הבנק-התובע נטל את השיקים בתום לב, והאם הייתה לו ידיעה שזכות קניינו של המסַחֵר בהם פגומה.

בשאלה זו, לאחר ששמעתי באריכות את עדויות העדים השונים שהעידו לפניי, ועיינתי במסמכים ובסיכומי טענות ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבוע שהבנק-התובע לא היה תם לב בעת שנטל את השיקים, וכי הייתה לו ידיעה שזכות קניינו של המסַחֵר בהם פגומה.

להלן יפורטו נימוקיי למסקנה זו.

בהערכת מהימנות העדים שהעידו לפניי, עליי לציין כי עדותו של מר משה בן ברוך, שהיה מנהל הכספים של חברת דיסקרט, בין השנים 2017 – 2019, הייתה עדות מרשימה בכנותה, קוהרנטית, רבת פרטים, עניינית, הגיונית ובהירה.

מר בן ברוך אינו בעל אינטרס ישיר בהליכים שלפניי, וגם לכך יש משקל בהערכת מהימנות עדותו.

גם עדותו של הנתבע הייתה עדות כנה, קוהרנטית ועניינית והוא מסר פרטים ועובדות גם אם היו בניגוד מסויים לאינטרס שלו בהליך.

לעומתו הייתה עדותו של מר זר, מטעם התובע, עדות מהוססת והוא אף חזר בו מאמירה ברורה בתצהירו.

להלן יובאו הקטעים הרלוונטיים מתוך חקירתו הראשית והנגדית של מר בן ברוך, לגבי אופן התנהלותם של הצדדים הקרובים לשטר (הנתבע וחברת דיסקרט), באשר לשיקים הללו ולשיקים קודמים דומים:

"תסביר את המנגנון של השיקים.

כאשר הזכיין מגיע ומעוניין לפתוח סניף הוא צריך להעמיד ערבות לטובת הסחורה שהחברה מספקת. הערבות הייתה על סך 100,000 ₪ היו זכיינים שלא הייתה להם ערבות כספית ולכן בהסכמה של שני הצדדים הוסכם כי החברה תקבל 10 שיקים על סך 10,000 ₪ או 5 שיקים על סך 20,000 ₪ והשיקים האלה בהסכמה מלאה מול הזכיין כל חודש בחודשו נכנסו למערכת ניכיון של הבנק.

השיקים האלא לא שיקים לבטחון?

לא ניתן להגיד שזה שיקים לבטחון כי על מנת לבחון התנהלות פיננסית של הזכיין היינו צריכים להעביר לבנק לראות את המצב של הזכיין, אם הבנק מסכים לנכות אז הוא בעל יכולות ואפשר להמשיך לספק לו סחורה, אבל אם הבנק אומר שלא מעוניין לנכות אני נחשוב אם להפסיק התקשרות.

הבנק היה בודק מבעוד מועד את האיתנות הפיננסית של הזכיין?

מן הסתם. השיקים עברו לבנק, הבנק בדק ורק לאחר הסכמה התנהל ההליך במסגרתו הבנק מנכה את השיק מעביר את הסכום לחברה והחברה שלושה ימים לפני שהשיק נפרע מעבירים את הכסף לזכיין ישירות והשיק של הזכיין נפרע, לכן הוא לא נפגע תזרימית. "(בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.2022 (להלן: "הפרוטוקול") משורה 13 ועד עמ' 21 בשורה 2).

ובהמשך:

• "ש.אתה אומר לדעתי משהו חדש והוא חמור בעיני שאתה אומר שהבנק ידע על גלגול שיקים ואני לא יודע איזה גלגול, יש מנגנון סדור בין זכיין לבנק. אתה רוצה להתייחס לעניין הזה.

  אולי המילה גלגול שיק יש לו משמעות שלילית, אבל הבנק ידע בדיוק מה מעגל השיק. חלק מהזכיינים היו להם חשבונות פעילים בבנק איקס והעברתי את השיקים של הזכיין לבנק איקס אז הבנק ידע את ההתנהלות שלו ועל סמך המידע הזה הוא אישר לי לנכות אותו ,הוא גם ראה שהשיק נפרע בחשבון הזכיין ואני מעביר אחרי יומיים שלושה את הסכום ולכן שאלו אותי מה הסיפור של השיק. 

  הבנק ראה שאני מוציא שיק ומשלם?

  אני נשאלתי על כך מספר פעמים ועניתי שזה ההסכם מול הזכיין וזה בהסכמת ואישור הזכיין וכך אנו בודקים איתנות פיננסית ואתם הבנק שנותנים לי איתותים מה המצב של החשבון האחר שאותו אני לא רואה. אני משער שהבנק ידע.

  אתה זוכר מישהו בבנק מרכנתיל דיסקונט ששאל אותך

  הייתה הרכזת שהתנהלה בשם מנהל הסניף. שמה אולי היה לנה, גם מנהל הסניף שאל. אני לא זוכר את שם מנהל הסניף. אולי אפרים לא זוכר. סליחה קוראים לו זר. ".

• (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 4-18).

   

  מעדותו של מר בן ברוך עולה הסכמה, בידיעתו של הבנק-התובע, לפיה נמסרים שיקים של זכייני חברת דיסקרט, רק כדי לספק מנגנון "בחינת התנהלות פיננסית", מעין "תעודת יושר" של הזכיין, המאפשרת המשך התנהלות עסקית מולו.

   

  כנגד שיקים אלה הועברו סכומים זהים, בהעברות בנקאיות, מחברת דיסקט לזכיינים, וכך למעשה הועברה תמורה "פיקטיבית", שאינה משקפת עסקאות בעולם האמיתי.

   

  הסכמה זו מזכירה, במידת מסויימת, עסקאות של "שיקים טובה", שבית המשפט הביע עמדתו לגביהן פעמים רבות.

   

  יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך פסק דינו של כב' הש' ד' אבניאלי בת"א (תל אביב-יפו) 42141/03 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' א.ר.י. פלדמר חב' לעבודות עפר (30.6.2005 – פורסם בנבו):

  "עסקאות של החלפת שיקים, או בשמן המוכר יותר "גלגול שיקים" מתאפיינות במלאכותיות הנלויית אליהן. במצב דברים מתוקן, שיק (שאינו ניתן כמתנה או כשיק טובה) משמש אמצעי לתשלום חוב, שמקורו בעסקה אמיתית. "גלגול שיקים" לעומת זאת, מיועד למטרה אחת ויחידה "לנפח באופן מלאכותי את חשבונו של אדם אחד בבנק שאליו הוכנסו, ולאפשר בדרך זאת לבעל החשבון לקבל כסף מהבנק" (ע"א 236/60 שוירץ נ' ברקליס בנק ד.ק.או., פ"ד יד 2122 ,2123).

   

  ייחודה של "עסקת" גלגול שיקים גורר אחריו גם התייחסות מיוחדת לשאלת התמורה הכרוכה בה. ב"גלגול שיקים", התמורה איננה פרעון בפועל של השיק הנגדי, אלא עצם קבלתו של שיק זה. כפי שנאמר בפרשת שוירץ (לעיל, בעמ' 2124):"'ערך' כמשמעותו בפקודת השטרות, אינו כסף מזומן בלבד... אין ספק בכך שמסמך סחיר עשוי לשמש תמורה או ערך בעד מסמך סחיר אחר".

   

  [......] התמורה עבור שיק אינה מצטמצמת בזיכוי חשבונו של הלקוח, אלא נכללת בה נכונותו של הבנק להוסיף ולאפשר פעילות שוטפת בחשבון, כולל משיכות-יתר ע"י הלקוח (ראה ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה(1) 525, 527; ופס"ד חוות מקורה).

  [....]

  יתר-על-כן, עצם קיום יתרת החוב, שהבנק לא דרש לסלקה באותה עת, מהווה תמורה בת-ערך לשיק...

  [.....] גלגול השיקים מהווה כשלעצמו תמורה בת ערך, כמאמר בית המשפט העליון בע"א 523/64 רייף נ' בורנשטיין, פ"ד יט(1) 604, 605-606:

  "שניים שהחליפו שטרות זה עם זה, באופן שכל אחד מהם חתם על שטר לפקודת חברו על מנת להשאיל לו את שמו - כל אחד מן השטרות המוחלפים ניתן 'בעד ערך', שכן כל שטר משמש 'תמורה בת-ערך' לשטר (או לשטרות) שכנגד. לכן חב כל אחד משני מחליפי השטרות על-פי שטרו, לא רק כלפי אוחז (בעד-ערך) שלישי, אלא גם כלפי חברו האוחז, שהרי חברו נתן לו בעד השטר תמורה בת-ערך... ערכו של השטר-שכנגד הוא בכך שניתן לנכותו או להשתמש בו בתור בטוחה לקבלת מלווה או לעסקה אחרת, וזוהי תעודתו; ואין נפקא מינה אם עושה השטר השתמש בשטר-שכנגד בפועל למטרה זו או אחרת או אם לא השתמש בו כלל, או אם השטר-שכנגד נפרע בסופו של דבר או לא נפרע על-ידי עושהו". (ראה גם דברי הנשיא שמגר, בדעת רוב, בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 598) .

   

  במערכת היחסים שבין מגלגלי השיקים עצמם, יש מקרים שמדובר במתן שטר טובה בין צד למשנהו, כאשר חובת הפרעון ע"י המושך לזכות הנפרע צריכה הכרעה. שונה המצב בצד ג' עסקינן (במקרה זה התובע), האוחז בשטר שניתן למפקיד במסגרת גלגול שיקים, אך אין הוא שותף לפעולה זו ואין מגלים את אוזנו, כי השטר לא ניתן בתמורה לחוב כלשהו.

  [......]

  יחד עם זאת אני מוצאת לנכון לציין בהערת אגב, כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור טענתו של הבנק, כי קיבל את השיק בתום לב ובעד ערך, כאשר לא היתה לו כל ידיעה זכות קניינו של המסחר פגומה, כנדרש על פי התנאים בסעיף 28 לפקודה, לצורך אחיזה כשורה.

   

  סעיף 28 לפקודה, המגדיר את התנאים לאחיזה כשורה, פורש בפסיקה כדורש ידיעה של ממש, לעניין פגם בזכות הקניין של המסחר. כאמור, לא שוכנעתי שהיתה לתובע ידיעה של ממש במועד הסיחור של השיק לידיו. מצבה הכלכלי של החברה בעלת החשבון אכן הצביעה על תזרים מזומנים שלילי, ומדפי החשבון ומסמכי הבנק עולה, שהייתה חריגה רצינית ממסגרת האשראי במועד הסיחור, אולם מצב זה לא היה חריג לאורך תקופת הפעילות בחשבון ואין בו כדי לשלול את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 29 לפקודת השטרות.

   

  ועוד לעניין טענת חוסר תום הלב מצד התובע - הבנק מעוניין לעבוד עם לקוחותיו, זו פרנסתו. הבנק רשאי לסרב להקצות אשראי ללקוח ללא בטחונות, במיוחד אם קיים חשש לגלגול שיקים או לניהול החשבון באופן בלתי תקין. גלגול שיקים כלשעצמו אינו מהווה עבירה, אולם, יש לגלות את אוזנו של הבנק כי מדובר בשיק "מגולגל", על מנת שיוכל להעריך את מידת הסיכון שהוא מוכן הבנק לקבל על עצמו. לא כל שיק מהווה בטוחה שוות ערך והבנקים, כדבר שבשגרה, מעריכים באופן שונה שיקים לפי רמת הסיכון הטמונה בהם. כך, למשל, "שיק טובה" אינו מייצג עסקה אמיתית וככזה יש בו סיכון גבוה יותר משיק רגיל, מכיוון שקיים חשש ממשי שהשיק לא יפרע.

  במקרה דנן, אין מחלוקת שהבנק לא ידע כי מדובר בגלגול שיקים. טענתה של הנתבעת, כי הבנק הסכים לקבל את השיק כבטחון, למרות שהיה מודע למצבה הכלכלי הקשה של החברה - עובר להפקדת השיק בבנק – אינה מצביעה בהכרח על חוסר תום לב מצידו.".

   

  אלא שמצב הדברים בענייננו שונה מהמצב המתואר בפסק הדין האמור מכמה היבטים עובדתיים ומשפטיים משמעותיים.

   

  ראשית, בענייננו, נציגיו של הבנק-התובע ידעו, בזמן אמת, כי המדובר ב"גלגול" של שיקים, שנועדו לבחינת איתנותם הפיננסית של הזכיינים וכי אינם מייצגים עסקה אמיתית. הדבר משליך, כמובן, על תום הלב הנדרש מ"מחזיק כשורה".

   

  שנית, כנגד השיקים לא התקבלו שיקים נגדיים של חברת דיסקרט "לגלגול" בחשבונו של הנתבע, כי אם התחייבות כללית לביצוע העברה בנקאית בסמוך למועד פירעון השיק ובאותו סכום.

  מכאן שאין תמורה בת ערך כנגד שיקים אלה (בדמות אפשרות לבצע ניכיון ולקבל אשראי), כי אם התחייבות חוזית כללית, בעל-פה, לתשלום עתידי בהעברה בנקאית.

   

  שלישית, פסק הדין האמור ניתן לפני ביטולה של הלכת גויסקי ולכן שאלת תום ליבו של הבנק נידונה רק באופן אגבי.

   

  ב"כ התובע ביקש, בסע' 44-45 לסיכומיו, לטעון לחוסר מהימנות עדותו של מר בן ברוך, אך לא מצאתי בטענות אלה ממש.

   

  טענתו הראשונה של ב"כ התובע נוגעת לסתירה, כביכול, בין אמירתו של מר בן ברוך כי לא ניתן לומר שהמדובר בשיקים לביטחון, ובין אמירתו, בהמשך עדותו, כי המדובר ב"גלגול הבטחון".

   

  קריאת רצף דבריו של מר בן ברוך, הקשרם והדבקם מבהירה כי אין המדובר בסתירה כלל ועיקר.

   

  מר בן ברוך העיד: "לא ניתן להגיד שזה שיקים לבטחון כי על מנת לבחון התנהלות פיננסית של הזכיין היינו צריכים להעביר לבנק לראות את המצב של הזכיין, אם הבנק מסכים לנכות אז הוא בעל יכולות ואפשר להמשיך לספק לו סחורה, אבל אם הבנק אומר שלא מעוניין לנכות אני נחשוב אם להפסיק התקשרות.". (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 20-23).

   

  כוונת הדברים ברורה, השיקים אינם לביטחון במובן זה שאין הם מבטיחים דבר - לא סחורה מסויימת, ולא פרעונו של תקבול מסויים. למעשה, הם אמצעי לבדיקת איתנות פיננסית כוללת של הזכיין, בכל רגע נתון. אם הבנק מסכים לנכותם, הדבר מעיד על מצבו הפיננסי של הזכיין, וחברת דיסקרט מסכימה, בשל כך, להמשיך איתו את רצף ההתקשרות כולה.

   

  דבריו של מר בן ברוך מתיישבים גם עם עדותו של הנתבע, לפיה אין קשר בין כמות הסחורה שהייתה בחנות באותה עת ובין סכומי השיקים שנמסרו, ועם עדותו של מר בן ברוך בהמשך לשאלה: אבל זה לא תשלום על סחורה?" – "הוא לעולם לא שילם על הסחורה" (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 18-19).

   

  זאת ועוד, הבנק-התובע יכול היה, לכאורה, לסתור את עדותו של מר בן ברוך על נקלה, בין בהצגת תדפיסי חשבון המעידים כי הוא משקר בעניין "גלגול השיקים" (ואין העברות בנקאיות בסמוך לפרעון ובאותם סכומים); ובין בהבאת עדים מטעמו כעדי הזמה, לאחר עדותו של מר בן ברוך – אשר ציין במפורש את שמותיהם של מי שידעו בבנק-התובע על מנגנון "גלגולי" השיקים.

   

  מעדותם של מר בן ברוך והנתבע גם יחד עולה כי מנהג "גלגול השיקים" והחזר/תשלום עבורם מיד בסמוך למועד פרעונם, באותו סכום, התנהל במשך מספר שנים.

   

  אם אין כך הם פני הדברים – מדוע לא ביקש הבנק-התובע להציג תדפיסי חשבון המעידים ששיקים אלה נפרעו ללא העברה בנקאית צמודה/תואמת?

   

  לתובע הפתרונים.

   

  טענה נוספת העלה ב"כ התובע באשר לחוסר היכרותו של מר בן ברוך עם הסכם הזיכיון עליו חתמו הזכיינים. לא מצאתי בטענה זו ממש.

   

  מר בן ברוך אכן העיד שלא קרא את הסכם הזיכיון של כל זכיין, אך מנגד, ידע את הפרטים הרלוונטיים לגבי הצורך בהעמדת ערבות בנקאית, והוסיף כי לכל זכיין היה הסדר ספציפי – כאשר רובם לא העמידו ערבות בנקאית של ממש כי אם שיקים באותו "מנגנון של גלגול" (ראה בעמ' 27 לפרוטוקול שורות 21-22)..

   

  התרשמתי כי מר בן ברוך העיד באופן כן, בהיר ומלא, גם כאשר העובדות שמסר פעלו למעשה כנגד הנתבע, וגם כאשר לא היו נוחות לו עצמו.

   

  כאשר לא זכר את הפרטים הרלוונטיים אמר שאינו זוכר.

   

  מר בן ברוך העיד, למשל, כי "ביום בהיר אחד ובאופן מפתיע התקשר נציג בכיר של ויזה..." והדבר גרם לקריסת חברת דיסקרט (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 14).

   

  עדות זו מתיישבת עם עדותו של מר זר, מטעם הבנק התובע, אשר גם הוא טען שקריסתה של חברת דיסקרט התרחשה "out of the blue", כלשונו (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 26) – ואינה מתיישבת עם התיזה שביקש הנתבע לבסס בהליך זה, לפיה קריסתה של חברת דיסקרט הייתה צפויה ואף ידועה מספר חודשים קודם לכן.

   

  ודוק – לעניין אופן קריסתה של חברת דיסקרט אני מעדיף את עדותו המפורטת של מר בן ברוך, על פני התזה הכללית שהעלה הנתבע בסיכומיו. מר בן ברוך תיאר באופן ברור כיצד ניסתה חברת דיסקרט להתייעל, לסגור סניפים, להקטין עלויות ו"לגרד את הגבולות" של מסגרת האשראי, כלשונו (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 2-3 ועמ' 24 שורות 1-3).

   

  אין בכך אלא התנהלות כלכלית (גם אם "קשת-יום") של עסק, והמסקנה כי היה על הבנק-התובע להבין מכך שהחברה בקריסה – היא מסקנה נמהרת שלא הוכחה.

   

  כאמור, לעומת עדותו של מר בן ברוך, הייתה עדותו של מר זר עדות מהוססת, שיש קושי ליישבה עם חלק מהראיות שהגישו הצדדים.

   

  כך, למשל, מר זר טען בעדותו כי עיקול על הסך של 70,000 ₪ שהתקבל בחשבונה של חברת דיסקרט, הוא עיקול "רגיל" בחשבון ולא משמעותי, אך מיד לאחר מכן הודה כי מסגרת האשראי כולה עומדת על כ- 200,000 ₪ ומשתמע מכך כי העיקול הוא בגובה שליש המסגרת (ראה מעמ' 8 לפרוטוקול שורה 21 עד עמ' 9 בשורה 1).

   

  עוד הוברר בחקירתו של מר זר, כי האמירה בתצהירו לפיה ידוע לו שכישלון התמורה טרם התרחש עת בוצע ניכיון השיקים אצל התובע, אינה מבוססת כלל ולמעשה הכוונה הייתה כי במועד הניכיון לא הייתה בעיה בחשבונה של דיסקרט (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 6-13).

   

  כאן המקום לציין, כי בחקירתו של הנתבע, הוברר כי נוהל "גלגול השיקים" התקיים בין הנתבע לחברת דיסקרט כבר משנת 2008. הנתבע אף העיד, בכנות וכמי ש"משיח על פי תומו", כי נוהג זה לא נכפה עליו אלא "כולנו היינו חברים שלו (של מנהל חברת דיסקרט – י.ב), ביכול לא עשינו משהו כנגד רצוננו...". (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 16-17).

   

  הנתבע אף תיאר כיצד במהלך ההתנהלות מול חברת "דיסקרט" הוחזר לו שיק שהוגבל על ידו בכיתוב "למוטב בלבד", בשל אי התאמה למטרת קבלת השיקים הללו. (עמ' 41 לפרוטוקול שורות 7-9).

   

  הנתבע אף הודה, בהגינותו, כי אין כל מסמך בכתב לגבי אותו "נוהג" של גלגול שיקים אלא כך נהגו הצדדים במשך כ- 11 שנה. (עמ' 44 לפרוטוקול שורה 22).

   

  לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הוכח בהליך זה, שהבנק-התובע ידע אודות נוהל "גלגול" שיקים בחשבונה של חברת "דיסקרט" כנגד העברות בנקאיות בסכומים זהים, לצורך בחינת "איתנותם הפיננסית" של הזכיינים, ובהם הנתבע.

   

  עוד הוכח כי לא ניתנה תמורה כלשהי בעד שיקים אלה – שכן אין חולק שההעברות הבנקאיות המובטחות לא בוצעו (שהרי חברת דיסקרט כבר קרסה), ולפיכך התובע, שאינו זכאי למעמד של אוחז כשורה בשיקים אלה, אינו מתגבר על טענת כשלון התמורה בהם.

   

  לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית.

   

  התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 14,892 ₪ וכן הוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק.

   

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

   

  פסק הדין ניתן היום, י"ג אייר תשפ"ג, 04 מאי 2023, בלשכתי, בהעדר הצדדים.