פלונים נגד מדינת ישראל

לפני תביעת עיזבון ויורשים אשר הוגשה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצויים בגין פטירת המנוח (להלן: "המנוח"), יליד 1973, אשר סבל ממוגבלות שכלית, במהלך שהותו במעון המופעל על ידי הנתבעת.

התובע 1 הוא עזבון המנוח. תובעות 2 ו- 3 הן אחיותיו של המנוח ויורשותיו על פי דין.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 3.10.2018 בזמן שהותו במעון, יצא המנוח בשעות הצהריים משטח המעון. כאשר לא הגיע המנוח לפעילות בשעה 12:00 החלו עובדי המעון לחפשו. כעבור מספר שעות נמצאה גופת המנוח נעולה ברכב של אחת מעובדות המעון שחנה בחנייה פנימית של המעון (להלן: "האירוע"). ככל הנראה נכנס המנוח לרכב שלא היה נעול ולאחר כניסתו, ננעל הרכב והמנוח נלכד בתוכו וכך מצא את מותו והוא בן 44.

התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל, משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים המפעילה של המעון.

בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, עומדת להכרעה במסגרת פסק דין זה סוגיית הנזק בלבד.

במסגרת שמיעת הראיות נשמעה עדותן של תובעות 2 ו-3 והוגשו מטעם שני הצדדים תיקי מוצגים.

בהיעדר מחלוקת בשאלת האחריות יידונו להלן רכיבי הנזק אשר בגינם עותרים התובעים לפיצוי.

נזק לא ממוני, אובדן הנאות החיים, קיצות תוחלת חיים 

התובעים טוענים, כי עובר לפטירתו סבל המנוח סבל רב לאור שהותו ברכב הנעול מספר שעות וגסיסתו האיטית עד לפטירתו ויש לתת לכך ביטוי בפסיקת הפיצוי בראש נזק זה. התובעים מפנים בסיכומיהם לפסיקה שעסקה בהערכת פיצוי לא ממוני לעזבונם של נפגעים שקיפחו את חייהם בגילאים שונים.

הנתבעים מפנים מנגד לפסיקה אחרת. לטענתם יש לקחת בחשבון בהערכת הפיצוי את תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוח אלמלא פטירתו. בתמיכה לטענתה הגישה הנתבעת במסגרת תיק המוצגים מטעמה חוות דעת בשאלה זו. בחוות דעתה של ד"ר ורד ליבנה העריכה המומחית, לאור הספרות הרפואית ונתוני המנוח, אשר סבל ממגבלה שכלית ללא הפרעה בניידות וכן, מבעיות רפואית נוספות (אבנים בכליות עם זיהומי שתן חוזרים, סכרת, יתר לחץ דם) כי תוחלת החיים שהייתה צפויה לו אלמלא התאונה הייתה "עד גיל 60+ לפחות". יצוין כי התובעים לא ביקשו לחקור את המומחית על חוות דעתה ולא הגישו חוות דעת נגדית.

בהתאם לפסיקה שעניינה הערכת הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, יש לפסוק סכום אשר יבטא את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק, את הכאב והסבל שחווה המנוח עובר לפטירתו ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות לו אלמלא הפטירה.

עוד נפסק כי ראוי לאחד את כלל רכיבי הנזק הלא ממוני תחת ראש נזק אחד ובכללם, כאב וסבל, אובדן הנאות החיים וקיצור תוחלת החיים (ראו ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס (7/7/11); ע"א 8488/08 עיזבון סושרד נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (5/6/12)).

כידוע, קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני אינה משימה קלה. כפי שציין הנשיא ברק בע"א 6452/99, פלוני נ' זאב, פ"ד נה(5) 241, 275: "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה". כן, צוינו קריטריונים מנחים להערכת הנזק ובכללם: גילו של הניזוק בעת אירוע הפגיעה ותוחלת החיים שהייתה צפויה לו; הנסיבות שבהן נגרם הנזק לרבות מידת רשלנותם של הנתבעים; מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ובסמוך אחריה (ע"א 2517/93 בוים נ' גטהין (18.7.1994)); משך האשפוז וטיב הטיפול הרפואי שנכפה עליו (ע"א 63/88 ברגר נ' רוזנווסר (27.3.1991)); ומידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו של הניזוק. בכל הנוגע לניזוק שנפטר כבעניינו נפסק, כי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני ייגזר ממידת הסבל שנגרם למנוח עובר למותו, ממשכו ומעוצמתו; וכן מגילו ומתוחלת החיים שהייתה צפויה לו אלמלא נפטר (ראו גם (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 930; ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, 27 ). בחינת הפסיקה בנושא זה מצביעה על מנעד רחב יחסית, בין היתר כעולה מסיכומי הצדדים, אשר כל אחד מהם מפנה לפסיקה התומכת בטיעוניו.

התובעים הפנו בסיכומיהם לפסק הדין שניתן בעניין פלוני ואח' נ' אולוס (ת.א. (מחוזי מרכז-לוד) 28168-10-14 מיום 12.3.2020) שם נדון מקרה בו פעוטה כבת שלוש נשכחה ברכב הסעה ומצאה את מותה ממכת חום. הפיצוי שנפסק בראש הנזק הלא ממוני היה סך של 1,000,000 ₪ בהתחשב בגיל המנוחה ובסבל הרב שהיה מנת חלקה עד לפטירתה. מקרה זה אכן דומה למקרה שלפני בנסיבותיו אך שונה בכל הנוגע לגיל הנפגע ושאלת קיצור תוחלת החיים וכאמור, הפיצוי בראש נזק זה מוערך לאור נסיבות המקרה (עוצמת הסבל ומשכו) אך גם לאור מניין שנות החיים שאבדו. (וראו גם למשל ע"א 4403/18 פלוני נ' צמנטכ"ל סולל בונה שותפות מוגבלת (11.4.2019), שם פסק בית המשפט המחוזי פיצוי בגין נזק לא ממוני סך של 300,000 ₪ לעזבון המנוח שהיה בן 50 במותו וללא קיצור תוחלת חיים. בית המשפט העליון לא התערב הפיצוי אך ציין כי ניתן היה להוסיף עליו סך של 150,000 ₪); בע"א (ת"א) 52689-12-13 עזבון המנוחה תמרה פולטוב ז"ל נ' צבי גברילוב ( 04.01.2015) נפסק לעזבון המנוחה שנפטרה כתוצאה ממעשה רשלנות רפואית בגיל 63 וללא קיצור תוחלת חיים סך של 400,000 ₪. קביעה זו אושרה בבר"ע שהוגשה (רע"א 776/15).

בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבות המקרה הקשות בענייננו, לפרק הזמן שבו שהה המנוח ברכב הנעול עד אשר ככל הנראה איבד את הכרתו ונפטר; גילו הצעיר יחסית, 44, בעת פטירתו ומנגד קיצור תוחלת חייו הנטען על רקע תחלואתי כללי, סבורני כי סביר להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים על סכום כולל של 450,000 ₪ נכון להיום.

הפסדי הכנסה של המנוח

התובעים עותרים לפיצוי בגין אובדן קצבת שירותים מיוחדים לה היה זכאי המנוח בחייו. אין מחלוקת כי בעת שהותו במעון הועברה הקצבה ישירות למעון לכיסוי הוצאות מחייתו אך לטענת התובעות 2-3, לאור העובדה שלאורך מרבית חייו התגורר המנוח בבית הוריו ועם פטירתם בבית אחותו, חזקה שבעתיד היה המנוח צפוי לשוב ולהתגורר בביתה של אחת מהן ולחזור ולקבל את הקצבה לידיו. בסיכומיהם עורכים התובעים חישוב הפסד הקצבה ב"שנים האבודות" לפי הלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1)325 ).

הנתבעת טוענת מנגד, כי טענת התובעים כי המנוח היה חוזר להתגורר בבית אחותו היא חסרת בסיס והוכחה כבלתי סבירה. הנתבעת מפנה לדוח ועדת האבחון שם צויין שהאחות היא זו שביקשה להעביר את המנוח למעון בשל קושי בהמשך הטיפול בו בביתה ולפרוטוקול הדיון בו אישרה את הדברים. עוד טוענת הנתבעת כי קצבת שירותים מיוחדים אינה בבחינת הכנסה אלא קצבה אשר נועדה לכיסוי צרכי ההחזקה והטיפול במנוח ולפיכך, אין מקום להביאה בחשבון בפיצוי הפסדי ההכנסה של המנוח ב"שנים האבודות".

מחלוקת זו, ביחס לקצבת שירותים מיוחדים, בין הצדדים הוכרעה לאחרונה. בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 2352-21 עזבון המנוח אסולין גבריאל ז"ל נ' וליד דרויש (19.1.22) נפסק, כי קצבת שירותים מיוחדים אינה בבחינת הכנסה ברת פיצוי בחישוב הפסד ההכנסה בשנים האבודות:

"לא כך הקצבה המיוחדת לנפגעי עבודה ולא כך קצבת השירותים המיוחדים בנכות כללית. קצבאות אלה נועדו לטיפול אישי בנכה והן מכלות את עצמן מעצם ייעודן לצורך זה (וראו פסק דינו של השופט י' סוהיל בת"א (שלום נצ') 6357/05‏ עזבון המנוחה בן חיים בת שבע ז"ל נ' זר, בפסקה 20 [פורסם בנבו] (25.11.2008)). בשל האופי האישי של הקצבה, אין לראות בקצבה המיוחדת כ"חלף משכורת", ולכן, מן הסתם גם לא ניתן יהיה לראות בקצבה כ"נכס" המוקנה לנאמן במקרה של פשיטת רגל של הניזוק (להבדיל מפיצוי בגין הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות של ניזוק המוקנים כיום לנאמן – ע"א 10217/16 ‏ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר [פורסם בנבו] (17.1.2019); דנ"א 1996/19 בני קוגן נ' ב.ת.ב - בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ [פורסם בנבו] )‏11.1.2021)).

סופו של דבר, שמקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי אין לראות בקצבה המיוחדת כחלק מהכנסת המנוח אשר הפסקתה כתוצאה מפטירת המנוח מהווה נזק ממוני בדומה להפסד השתכרות. הקצבה המיוחדת נועדה לצרכיו של המנוח ולמימון השירותים להם הוא נזקק, והקצבה אמורה לכלות את עצמה לצרכים להם נועדה." (פסקאות 13-14 לפסק הדין)

במסגרת פסק הדין צויין במפורש כי קצבה מיוחדת הניתנת לנפגעי עבודה וקצבת שירותים מיוחדים הניתנת במסגרת ענף נכות כללית הן קצבאות זהות במהותן ולפיכך, ההתייחסות כלפיהן זהה:

"קצבה מיוחדת משתלמת לנפגעי עבודה. המקבילה לכך בנכות כללית היא קצבת שירותים מיוחדים (שר"מ), וסעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי קובע הוראה דומה ולפיה "שירותים מיוחדים הניתנים לאדם לפי פרק זה הם שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו" (וראו תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978)" (פסקה 10 לפסק הדין).

בהתאם להלכה האמורה, אין מקום להתחשב בקצבת שירותים מיוחדים ששולמה למנוח בחייו לצורך קביעת הפסד הכנסה בשנים האבודות.

בסיכומי התובעים נטען כי הקצבה ששולמה למנוח בחייו הייתה כולה קצבת שירותים מיוחדים, קצבה שאינה ברת פיצוי במסגרת השנים האבודות כאמור. יחד עם זאת, עיון בפירוט התשלומים שצורף לראיות התובעים מעלה כי יתכן שחלק מהקצבה שולם כקצבת נכות כללית שהיא באופן עקרוני בבחינת "הכנסה" ולפיכך ברת פיצוי.

הגם שהדבר לא נטען ולא הוכח, מטעמי זהירות אציין, כי גם אם חלק מהקצבה שולם למנוח בחייו כקצבת נכות כללית, שהיא כאמור ברת פיצוי במסגרת השנים האבודות, בנסיבות תיק זה אין מקום לפיצוי בגינה לאור העובדה שמנוח שהה עובר לפטירתו במעון, ואין מחלוקת שהקצבה כולה שולמה ישירות למעון לצורך החזקתו והייתה ממשיכה להיות משולמת למעון גם בעתיד כל משך שהייתו של התובע בו. יתירה מזאת, לא הוכח כי המנוח היה צפוי לחזור להתגורר בבית אחותו ובהקשר זה יש לציין, כי המנוח הועבר למעון לאור עקב הקושי של האחיות בטיפול בו (ראו נ/1 – "בשנים האחרונות חנה מרגישה שהעול והעומס המוטל על כתפיה שנים ארוכות וביתר שאת מאז מות אמה, הם קשים מנשוא ולכן מעוניינת שישולב במסגרת חוץ ביתי מתאימה" וכן, עמ' 9 לפרוטוקול שורות 29-32) ומטבע הדברים ברבות השנים, עם התבגרות האחיות קושי זה היה מתגבר ולא ההיפך. מכאן, שטענת התובעים היא ספקולטיבית וחסרת כל ביסוס.

לאחר האמור, דין התביעה לפיצוי בראש נזק זה – להידחות.

כאב וסבל לתובעות 2-3

התובעות עותרות בסיכומיהן לפיצוי בגין הכאב והסבל שהם חוות בעקבות פטירתו המצערת של אחיהן המנוח ורגשות האשם המלוות אותן על העברת המנוח למעון בו מצא את מותו בטרם עת, בנסיבות טרגיות.

הנתבעת מנגד טוענת כי טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התביעה, לא נכללה בכתב התביעה ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, טוענת הנתבעת כי התובעות 2-3 אינן מקיימות את תנאי הלכת אלסוחה ולפיכך, דין טענתן להידחות גם מטעם זה.

עיון בכתב התביעה מעלה, כי אכן טענה בדבר פגיעה אישית של התובעות 2-3 בעקבות פטירת אחיהן המנוח לא נכללה בכתב התביעה ולפיכך, מהווה הרחבת חזית ודינה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

מעבר לצריך, אציין כי גם אם הייתה נטענת הטענה, דינה להידחות גם לגופה.

אין מחלוקת שהתובעות אינן מקיימות את התנאי בדבר שיעור הפגיעה הנפשית שהציבה הלכת אלסוחה, אשר תחמה את זכותם של נפגעי משנה לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם להם. אופן הטיפול של שתי האחיות במנוח עובר להעברתו למעון כפי שתואר במהלך שמיעת הראיות אכן מרגש ומעורר הערכה רבה בפרט על רקע נסיבות חייהן המיוחדות. יחד עם זאת, לא הוכח כי בעקבות פטירת המנוח סבלו התובעות 2-3 מתסמינים נפשיים כלשהם, בוודאי לא כאלה העולים כדי נכות נפשית ואף לא כאלה שאינם מוצאים ביטוי באחוזי נכות.

אכן, הפסיקה הגמישה את ההתייחסות לדרישת הוכחת מחלה נפשית הבאה לידי ביטוי בקביעת נכות נפשית משמעותית והותירה מקום להכרה בחריגים בהם יש מקום להכיר בנזק נפשי אף אם הוא אינו עולה כדי מחלת נפש. יחד עם זאת, נקבע כי חריגים אלה יוכרו במקרים "ברורים וקשים" כדוגמת זה שנדון בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (5.6.2007), אליו הפנו התובעים בסיכומים, שם הוכר פיצוי להורים שעוברם מת טרם היוולדו.

איני סבורה כי המקרה שלפניי הוא מקרה "ברור וחריג" אליו התכוונה הפסיקה לעיל. אין צורך לומר שאובדן קרוב, ובמקרה זה אח, מלווה בצער ויגון רב, אולם לא כל אבל על מות אדם קרוב מזכה בפיצוי. המקרים המזכים בפיצוי הם אלה שבהם מוכח שהפגיעה הנפשית היא קשה וחמורה. אין זה המקרה שלפניי. בענייננו לא הוגשה על ידי התובעות חוות דעת רפואית המלמדת על נזק נפשי כלשהו, לא כל שכן נזק חמור וממשי (ראו לעניין זה לאחרונה ממש: ע"א 23239-11-20 מדינת ישראל נ' עיזבון מ' א' ק' ואח' (19.5.2022)).

יפים לעניין זה דברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2), 263 בעמ' 278:

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה, שישאר על כנו..."

לאור כל האמור, עתירת התובעות לפיצוי בראש נזק זה – נדחית.

הוצאות קבורה ומצבה

התובעים עותרים בגין ראש נזק זה לפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין הוצאות קבורה והקמת מצבה וכן להוצאות נלוות. לראיותיהם לא צורפו כל קבלות בתמיכה לטענותיהם ולסכום המבוקש. תובעת 2 העידה כי עלות המצבה הייתה סך של 12,000 ₪ (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 10).

לאור עמדת הפסיקה כי גם בהעדר אסמכתאות ניתן להעריך את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה (ר' ע"א 5994/96 מתתיהו בן יאיר ואח' נ' עיזבון המנוחה נופיה עמר [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (2/3/1997) – הנני מוצאת לפסוק לתובעים סך של 15,000 ₪ בראש נזק זה.

פיצויים עונשיים

התובעים עותרים לחיוב הנתבעת בפיצויים עונשיים בגין התרשלותה שהביאה לפטירת המנוח.

התובעים אמנם טענו לפסיקת פיצויים עונשיים בכתב התביעה, אך לא כימתו את הסכום אותו הם דורשים בגין ראש נזק זה ולא שילמו אגרה מתאימה, בניגוד לחובה המוטלת עליהם לעשות כן ( ראו רע"א  7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' שאול לדני (11.4.10)); רע"א  8201/15 פלונית נ' משרד הבריאות (4.5.16)). בנסיבות אלו, אין מקום לדון בטענה ולו מטעם זה בלבד (ע"א  9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (11.4.05)).

למעלה מן הצורך אציין, כי הפסיקה הכירה בפסיקת פיצויים עונשיים במקרים נדירים וקיצוניים אשר הוכח כי נעשו בזדון ובכוונה לפגוע. (ראו למשל, ע"א (ת"א) 3309/04 ו- 1433/05 רביד מסיקה ואח' נ' אברהם מדני (13.7.06), ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני [2009] ; דנ"א 179/13 שובר נ' מ"י, סעיף 17 להחלטה [2013]; ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [2011] ; ע"א 2570/07 זושא לם ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה [2009]).

בנסיבות מקרה זה, לא נטען ולא הוכח כי פטירתו המצערת של המנוח נגרמה עקב מעשה מכוון או פעולה שבוצעה בזדון לגרימת מותו של המנוח ולפיכך, לא מצאתי גם לגופה של הטענה כי יש מקום לפסיקת פיצוי עונשי בנסיבות מקרה זה.

סיכום

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך של 465,000 ₪. על הפיצוי יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% והחזר תשלום אגרת פתיחת ההליך.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' סיוון תשפ"ב, 29 יוני 2022, בהעדר הצדדים.