הנה ואח' נ' נעלי לוקסי 2000 יבוא ושווק בע"מ

התביעה וטענות הצדדים

1.התובעים הם יחידים וזוגות אשר רכשו מהנתבעת דירות בבניין, שברחוב שרה אהרונסון בפתח תקווה. הם קנו חלק מהיחידות החדשות, שנוספו לבניין בעקבות-יישומה של תמ"א 38/1. הדירות נמסרו לידיהם בחודש אפריל 2018, לאחר קבלתו של אישור אכלוס. בחוזה המכר, שקשרו התובעים עם הנתבעת, נקבע כי לכל דירה תוצמד חניה באמצעות מתקנים, הקרויים "מכפילי חניה". עניינה של תובענה זו במחלוקות, שנתגלעו בקשר למכפילי החניה והביאו לכך, שעד היום אין המתקנים האלה פעילים ולא נעשה בהם כל שימוש.

2.לגרסת התובעים, הנתבעת הגיעה להסכמה עם שניים מן הדיירים הוותיקים בבניין ולפיה הדיירים החדשים, שירכשו את הדירות במיזם התמ"א, הם שיישאו בעלויות התחזוקה וכן בתשלומים השוטפים של מכפילי החניה כולם, בחלוקה שווה שינם לבין עצמם. הדיירים הוותיקים לא יידרשו, כך, לשלם דבר על מקומות החניה שלהם. אלא, שהתובעים לא היו שותפים להסכמה זו. אדרבה, הם התנגדו בכל תוקף לשאת בעלויות תחזוקה של חניות, שאינן שייכות להם. הם התנגדו לכלילתו של חיוב לשלם עבורן בתקנון של הבית המשותף. הם סירבו להיקשר בהסכם עם חברת תחזוקה ובו קבוע תנאי כזה.

עניין זה הוביל לכך שעד למועד הגשתה של התובענה לא נמסרו מכפילי החניה לדיירים כשהם תקינים ועובדים. בכל יום מחדש נאלצים התובעים לתור אחר פתרונות חניה אחרים. תביעתם היא לחיֵיב את הנתבעת למסור לידיהם את מכפילי החניה, כשהם תקינים ופועלים כראוי וכן לפצותם בסך של מאה אלף שקלים לכל אחת מן הדירות שרכשו, בגינה של עוגמת נפש.

3.הנתבעת פתחה והשיבה כי זוהי תביעה שנייה במספר שהגישו נגדה, באותה עילה, התובעים. בהליך הקודם – ת"א 48751-10-18 הנה נ' נעלי לוקסי 2000 יבוא ושיווק בע"מ – לא רק שסכומו של הסעד היה נמוך לאין שיעור, אלא שבית המשפט (כבוד השופטת סיגל רסלר-זכאי, 19.5.2019) המליץ לתובעים למחוק את תביעתם וכך הם עשו.

לגוף הדברים סבורה הנתבעת כי לב המחלוקת אינו אלא סכסוך בין שכנים, שאותו מנסים התובעים לגלגל לפתחה. חרף קשיים שהערימו, נטען, קיבלו התובעים לידיהם במועד המוסכם את מכפילי החניה והם תקינים ומוכנים להפעלה. תקלה, שהתגלתה בביקורת שנתית, טופלה מיד, על חשבונה של הנתבעת. אולם, תנאי להשמשתם של מתקנים אלה – מטעמים של תקינות; ביטוח; בטיחות המשתמשים ובטיחותם של צדדים שלישיים – היה התקשרות עם חברת תחזוקה. הנתבעת אפילו הצליחה להשיג לתובעים, באמצעותה של חברה בשם ס.פ.י סאן פארק פתרונות חניה 2014 בע"מ, שירותי תחזוקה אשר לא יעלו להם דבר בשלוש השנים הראשונות. אלא, שהתובעים מיאנו להיקשר בהסכם כזה ובעקבות כך נדרש להשבית את המכפילים.

לשיטת הנתבעת, העלות החודשית של תחזוקת המתקנים, בחלוקה שווה בין כלל הדיירים החדשים, היא נמוכה ואינה עולה על שקלים בודדים לחודש. מרבית הדיירים בדירות החדשות הסכימו לכך ורק התובעים סירבו. רישומו של תקנון הוא באחריותה של נציגות הדיירים וכלל אין זה ברור מה בין הרישום הזה לבין סירובם של התובעים להיקשר בהסכם תחזוקה למכפילי החניה. ממילא אין בית משפט זה מוסמך להכריע במחלוקת, שמסורה למפקחת על הבתים המשותפים.

דיון

4.לא נמצא לי כל צורך לדון בהליך הקודם, שנוהל לפניו של בית משפט זה. מחיקתה של תובענה פירושה, שהמחלוקת לא התבררה לגופה. מעשה של בית דין לא קם. לתובעים נשמרו טענותיהם. לאחר שמיעתן של העדויות ולאחר עיון בכלל החומר, שהניחו הצדדים בהליך זה שלפנַי, באתי לכלל מסקנה כי התביעה מוצדקת. את האחריות לכך, שנמנע מהתובעים שימוש במכפילי החניה יש להניח לפתחה של הנתבעת. אבאר להלן.

ההתחייבות לספק חניה

5.בסעיפים א(6) ו-ב(6) למפרט, שצורף בנספח ב' להסכמי המכר, התחייבה הנתבעת למכור לתובעים:

ההסכם לא כלל הוראות פרטניות לגבי תחזוקתם של מתקני החניה ולגבי אחריות לתפקודם התקין. אף על פי כן, בעניין הזה נהירות שתיים: ראשית, רמתו של המוצר המסופק צריכה להיות טובה, תואמת כל תקן או סטנדרט מחייב והוא נדרש להיות תקין בעת מסירתו; שנית, אם נתגלעו תקלות או כשלים, עומדת לכל אחד מהרוכשים זכותו לפי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 ולפי כל דין אחר.

התובעים לא הסכימו לשלם דמי תחזוקה עבור הדיירים המקוריים

6.במכתב, ששיגר בא כוחה של הנתבעת, בין היתר לנציגות הדיירים, ביום 22.8.2016 נכתב לאמור:

"היזם [הנתבעת] ובעלי הזכויות [הדיירים המקוריים] הגיעו להסכמות לפיהן בעלי הזכויות אשר לדירתם צמודה חניה ואשר יאלצו, פועל יוצא מביצוע עבודות הבניה בבנין, להעתיק את מקום החניה, לא ישאו בעלויות הקשורות למכפילי החניה... קרי, ככל ויוקצו לבעלי הזכויות חניות במכפילי חניה, יישאו בעלויות רוכשי הדירות/יחידות החדשים בפרוייקט כאשר העלויות יחולו באופן שווה בין כל רוכשי הדירות [החדשות]" (נספח 6 לתצהירו של מנהל הנתבעת, מר דוד כהן).

7.דא עקא, שהסכמה זו נותרה נחלתם של הנתבעת ושל הדיירים המקוריים לבדם. זכרה לא בא, כל עיקר, בחוזי המכר של דירות חדשות בבניין, שקשרה הנתבעת עם התובעים. מר כהן נשאל על כך בחקירתו הנגדית והתקשה לתן תשובות מניחות את הדעת. הוא פתח והסביר, שההסכמה עם הדיירים המקוריים גובשה כבר בראשיתו של המיזם:

הנה כי כן, עניין החניות היה חלק מן ההסכמה בין הקבלן לבין הבעלים המקוריים. הללו נכונו לוותר על מקומות החניה הקיימים ולהמירם במכפילים, שיאפשרו להגדיל ממשית את מספרם של פתרונות החניה בבניין. אלא, שמר כהן לא ידע לומר מדוע לא מצאה אותה הסכמה את דרכה אל החוזים, שהוא קשר עם רוכשים חדשים. תחילה הוא ניסה לטעון כי הסכמי המכר דווקא כללו הוראה כזו:

אך זה היה ההמשך ובית המשפט מצא עצמו נאלץ להתערב:

8.דוגמאות למכתבים, שהופנו אל התובעים על אודות תשלומם של דמי תחזוקה בגין חניותיהם של הדיירים המקוריים, הציגה הנתבעת בראיותיה. והנה, למרות שהסכמי המכר בין התובעים לבין הנתבעת נקשרו, רובם, בשנת 2015 או בראשיתה של שנת 2016, היו המכתבים מחודש אוגוסט 2016. כך, בין השאר, בפנייה ששלחה הנתבעת ביום 22.8.2016 היא הודיעה לבא כוחם דאז של תובעים 4 ו-5 ושל תובעים 11 ו-12, לראשונה בכתב, את הדבר וביקשה למסור את הדבר ללקוחות:

"כפי שי[י]דעתי אותך בעבר, עלות מכפילי החניה של בעלי הזכויות הוותיקים חלה על רוכשי הדירות החדשים (באופן שווה). להלן מכתב מטעמי[,] המאשר את ההסכמות בין היזם לבין בעלי הזכויות הוותיקים ונציגות הבית. נא העבר תוכן המכתב לרוכשי הדירות אשר יוצגו על ידך בחוזי מכר ב[מיזם הנדון, ברחוב] אהרונסון [...] פתח תקווה" (נספח 7 לתצהיר-כהן. הסוגריים העגולים הם במקור).

9.לקושי כפול זה – העובדה, שדבר בנדון לא נכתב בהסכמי-המכר והעובדה, שהודעה בכתב נמסרה לנציגם של התובעים רק חודשים לאחר קשירתם של הסכמים אלה, מיתוספות עדויות-התובעים ואותן מצאתי מהימנות. התובעים עמדו בתוקף על כך, שהם כלל לא היו שותפים להסכמה ואליה הגיעה הנתבעת עם הדיירים המקוריים. תובעת 3, זינאידה סויבלמן, היטיבה להסביר, במילים פשוטות:

"חברת [ה]אחזקה [שהנתבעת הציעה] דרשה מאיתנו דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל. הם דרשו מאיתנו לחתום על [תשלום עבור מתן] שירות [ל-]12 חניות [אפילו] שאנחנו [הדיירים החדשים] כאילו רק דירות, כמה, 10? שאנחנו פחות דירות, ששתי דירות לא שייכות לדירות החדשות שנבנו על ידי [הנתבעת]. [דרשו מאיתנו] שהדיירים הותיקים, שהם כאילו, אנחנו אמורים לשלם על השירות של החניות של דיירים ותיקים. ואנחנו פשוט לא מוכנים [לדרישה הזאת]" (פרוטוקול, בעמ' 35, ש' 6-1 וש' 10-8).

דומה ניסחה זאת גב' רחל זליקוביץ, אמהּ של תובעת 8:

"[הנתבעת וחברת התחזוקה] ניסו לחייב אותנו על 12 מכפילי חניה, ששניים מהם כאילו הם החליטו להעמיס על הדיירים החדשים ולא קשור[ים] [לדירות שרכשנו]. כל דייר שקנה דירה בדירות החדשות קיבל חניה. אנחנו לא התחייבנו לשלם או שיעמיסו עלינו מכפילים של דירות אחרות. אם [הנתבעת] עש[ת]ה הסכמים עם דיירים ישנים וקנ[ת]ה מהם את החניה שלהם, היה צריך לשלם להם, להגיע איתם להסדר כספי ולא לנסות להעמיס את זה עלינו. [הנתבעת] ניס[ת]ה לכפות [את התשלום] עלינו" (שם, בעמ' 22, ש' 20-15 וש' 32-25).

איני מקבל את טענתה של הנתבעת כי התובעים ידעו וממילא כי הם הסכימו לשאת בעלויות התחזוקה של חניותיהם של הדיירים המקוריים במכפילים החדשים שהוקמו. תניה שכזו לא הייתה חלק מן ההסכמות החוזיות שבינם לבין הנתבעת.

10.איני מקבל, עוד, את הטענה כי דובר בעלויות זניחות. הבהירה זאת תובעת 3, בצורה נהירה אפילו, שלפי עדותה אין היא שולטת היטב בשפה העברית:

מנהלהּ של הנתבעת נשאל גם הוא על כך ותשובותיו נשמעו לי מתחמקות:

לא זו בלבד שהתובעים לא הסכימו לשאת בהוצאות תחזוקה של מתקנים, שאינם משויכים לדירותיהם, אלא שעלויות אלו לא היו הסתכמו בסכומים פעוטים כי אם בתשלומים חוזרים ונשנים, כל חודש במשך שנים ארוכות. הכול, בהנחה שלא יידרש תשלום מיוחדים עבור תיקון, שהו8א מעבר לתחזוקה השוטפת. תנאי, שזו משמעותו הכספית, לא יכול, לדעתי, "להתגנב" אל הסכמת הצדדים בלי שיהא לו ביטוי, מפורש וברור, בהסכמי המכר אשר בכתב.

התובעים נתבעו להיקשר בהסכם עם חברת תחזוקה, שהציעה הנתבעת

11.אף לא אחד מהצדדים מצא לנכון להגיש את הסכם התחזוקה, שהתבקשו התובעים לקשור עם ס.פ.י פתרונות חניה 2014 בע"מ ("ספי") כתנאי להשמשתם של מתקני החניה. עם זאת, בעדותה סיפרה תובעת 2 כי הנתבעת דרשה שהתובעים יחתמו על הסכם כזה וכי נכלל בו תנאי, המשית על התובעים גם את עלויות התחזוקה של מתקני החניה של הדיירים המקוריים (שם, בעמ' 35, ש' 6-1). על קיומו של התנאי הזה העיד, באופן ברור, גם מר כהן:

מובן שאין להקל ראש בדאגתו של מר כהן בנוגע לבטיחות השימוש במכפילי החנייה. אלא, שהתובעים מצאו את עצמם, על-כורחם, במלכוד: הם התנגדו לשאת בעלויות, שלא הוסכמו עמם מראש ולא הסכימו לחתום על הסכם תחזוקה, המחייב אותם לעשות כן; ברם ללא חתימה על הסכם תחזוקה, ובו התניה הזו, מיאנה הנתבעת להפעיל את מתקני החניה ולמסרם לתובעים.

לא הייתה כל חובה שבדין להיקשר בהסכם התחזוקה

12.אף לאחר, שהפכתי בהם ושבתי והפכתי, לא מצאתי בחוזי המכר שום הוראה, המחייבת את התובעים לקשור הסכם עם חברה לתחזוקתם של מתקני החניה, כתנאי למסירתם בידי הקבלן. הנתבעת לא הצביעה על כל מקור נורמטיבי אחר ולפיו, בהיעדרה של חברת תחזוקה, לא ניתן להפעיל את מכפילי החניה. גם על כך העיד מנהלהּ של הנתבעת:

מר אייל זלמן, מנהל בחברת ספי שזומן לעדות והוא "במקרה גם חבר במכון התקנים" (שם, בעמ' 70, ש' 18), לא הצביע אף הוא על מקור בדין, המחייב דיירים להיקשר בהסכם תחזוקה כתנאי להפעלתם של מתקני חניה. מקורה של דרישה כזו, הוא הסביר, הוא בנהליה הפנימיים של החברה, שבה הוא עובד ואולי של חברות תחזוקה אחרות:

13.לאמור: לקוח, החפץ בשירותיה של ספי למתקן החניה שלו, נדרש להיקשר עמה בהסכם תחזוקה, שכולל מרכיבים של ביטוח ושל ליווי בידי מהנדס-בודק. מכאן אינך שומע, כמובן, כי הלקוח חייב להיקשר עם ספי בהסכם תחזוקה אך חשוב מכך: אינך שומע כי תנאי לקבלתם של מתקני חניה מידי הקבלן הוא קשירתו של הסכם תחזוקה, עם ספי או עם כל חברה אחרת. זהו גם הסיכום עד כה: הנתבעת לא הניחה לפניו של בית המשפט ולו ראשית ראיה לכך, שלתובעים הייתה חובה חוקית – בחוק, בתקינה או בחוזי המכר – להיקשר בהסכם תחזוקה כלשהו, כתנאי לקבלתם של מכפילי החניה ולהפעלתם.

מכפילי החניה – ספֵק אם היו תקינים

14.התובעים, שטענו כי מכפילי החניה מעולם לא עמדו תקינים, לא תמכו את קביעתם זו בחוות דעת, נדרשת, של מומחה לדבָר. נמצא לי, בכל זאת, מקום לקבל את עדויותיהם לכך, שניסיונותיהם להפעיל את המכפילים לא צלחו וזאת בשל מצבם הטכני. תאר זאת תובע 12, מר אנדריי גורביץ': "אני הייתי נוכח באחד מהניסיונות, שניסינו [ללא הצלחה] לחלץ את האוטו של נסים הנה [תובע 1] [שנתקע במתקן]" (שם, עמ' 12, ש' 26-22). גב' זליקוביץ, שכבר הוזכרה, העידה גם היא:

"קודם כל עשו לנו הדגמה. אחרי ההדגמה ניסינו פעמיים להיכנס לחְנוֹת [ו]פעמיים לא יכולנו לצאת. בפעם השלישית שנתקענו [בתוך מכפיל החניה וביקשנו את עזרת ספי], ספי אמרו לנו: 'אם אתם תיתקעו עוד פעם, אנחנו נחייב אתכם [בתשלום]'. אבל היינו סך הכל בהדגמה, כאילו רצינו לראות בכלל אם העסק הזה פועל והוא לא פעל. אחר כך, שנה או יותר [לאחר מכן], הם [נציגי הנתבעת] באו ועשו שוב חפירות שם כי הם קיבלו איזה מכתב מהעורך דין של ספי שהמתקן לא תקין, [ש]החפירה לא-תקינה. אני לא מבינה בדברים האלה אבל משהו שם לא היה תקין. ואז הם הביאו פועלים ועוד פעם התחילו, זאת אומרת הם רצו למסור לנו מתקן שהוא לא תקין ואנחנו לא רצינו לקבל משהו שלא עובד" (שם, בעמ' 23, מש' 35).

את מצוקתם של הרוכשים היטיב לתאר תובע 7, מר יוסף כהן:

"שלוש שנים לא היה לי חניות. אני אישית נתקעתי בחניה, בתוך החניה האישית שאני בא להוציא את האוטו ואני צריך להביא את החברה שיחלצו את הרכב שלי. אני סך הכל קניתי דירה עם חניה, אני רוצה בית עם חניה, אני שילמתי את זה במו כספי, את כל נכסיי הבאתי. אני יודע שקניתי בית עם חניה ואין לי חניה" (שם, בעמ' 28, ש' 38-30).

הנתבעת הציגה אמנם שני דוחות בדיקה של מכפילי החניה ולפי הטענה מצאו אותם תקינים. אלא, שעורכיהם של הדוחות הללו לא נקראו לעדות. תוכנם של הדוחות נותר, לבית המשפט, עדות מפי השמועה וזו, כידוע, אינה קבילה.

צו עשה

15.מסקנתי מכל האמור עד כה היא כי הנתבעת הפרה את הסכמי המכר, שהתובעים היו צד להם. הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה החוזית לספק לרוכשי הדירות חניות באמצעות מתקן – פועל, שמיש וזמין, בלי שהם יידרשו לעשות דבר מה נוסף על מנת לקבל את שרכשו ממנה. בהיעדרו של טעם, המונע קיום בעין, קביעתי היא כי על הנתבעת לסלק הפרה זו באמצעות קיומו של ההסכם במרכיב הזה, היינו, במסירתם של מתקני החניה המדוברים לתובעים, כשהם תקינים ופועלים כנדרש במועד המסירה.

16.לא מצאתי בהסכם המכר, כפי שנכתב כבר בפתח הדברים, התחייבות פרטנית מצדה של הנתבעת לספק אחריות למתקני החניה. יתרה מכך, נהיר הדבר בעינַי כי הסכמתם של הצדדים לא הייתה כי הנתבעת תישא, עבור הרוכשים, בעלויות השוטפות של תחזוקת הבניין ומתקניו. ברי, אפוא, כי לא אוכל להיעתר לעתירתם של התובעים לחייב את הנתבעת לספק להם "אחריות לפעולתם התקינה [של המתקנים] מבלי שהתובעים יאלצו לשאת בתשלום נוסף". הכול, וגם זה נכתב לעיל, בלי לגרוע מכל זכות, העומדת לתובעים לפי דין, בעניינם של ליקויים ושל תקלות, שאינם חלק מתחזוקה שוטפת, ואינם חלק מהכרעתי בהליך זה.

סעד לא ממוני – עוגמת נפש

17."עוגמת נפש" היא כינוי קיבוצי מקובל לנזק, שאיננו ממוני. את עצם קיומו של נזק כזה ניתן, ומתחייב, להוכיח. קביעת שיעורו, לעומת זאת, היא, במקרה הרגיל, עניין לאומדנה. זו מקיפה את נסיבותיו של העניין ושיקולים שבנסיבות הללו:

"מטרתו של הפיצוי [שאינננו ממוני] הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד" (ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, בפסקה 16 לפסק-הדין (פורסם באתר הרשות השופטת, 28.2.2005)).

התובעים ביקשו להפנות להליך אחֵר ובו תבע דייר, בבניין הנדון כאן, שיפוי בגין מקום חניה, שלא נעשה בו שימוש (ת"א (שלום פתח תקווה) 29865-11-18 מתנה נ' נעלי לוקסי 2000 יבוא ושווק בע"מ) ובית המשפט פסק לו 163 אלף שקלים. אלא, ששם היה עיקרו של הנזק – ממוני ושיעורו נתמך בחוות דעתו של מומחה. בגינה של עוגמת נפש לא נפסק שם, אלא, פיצוי בסך של 5,000 ש"ח. גם ניסיון להתלות בעדותו של מנהל הנתבעת, בתיק זה שלפנַי, כי שווייה של חניה בבניינים, הסמוכים לבניין הנדון, עומד על 30 אלף ש"ח (פרוטוקול, בעמ' 64, ש' 14), לא יוכל לצלח. גם זהו נזק של ממון.

על כן, באומדנה הנגזרת ולאחר שהבאתי בחשבון את אכזבתם של התובעים; את העובדה שהם לא קיבלו את מה, שהובטח להם עם קנייתה של דירה במיטב כספם ואת הטרחה, שהם משקיעים זה שנים בחיפושה של חניה מזדמנת, נמצא לי מקום להעמיד את שיעורו של הפיצוי הלא ממוני על 25 אלף ש"ח לכל דירה. בסך הכל תשפה הנתבעת את התובעים, בעליהן של שבע דירות, בסך של 175 אלף ש"ח, יחד ולחוד.

התוצאה

18.אני מקבל את התובענה, על עילותיה ומחייב את הנתבעת –

• להעמיד לתובעים מכפילי חניה תואמים את חוזה המכר, כשהם נגישים, תקינים ופועלים כנדרש במועד המסירה ולדיירי הבניין גישה חופשית ועצמאית אליהם, ללא תלות בשום תנאי נוסף. את זאת על הנתבעת לעשות בתוך 60 ימים מיום, שבו היא קיבלה לידיה את פסק דיני זה;

   

• לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך כולל של 175 אלף ש"ח בגין נזק, שאיננו ממוני, בצירוף של הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום הגשתה של התביעה ועד היום ובסך הכול: 210,400 ש"ח;

   

• לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 7,000 שקלים להוצאות המשפט ועוד סך, כולל מע"מ, של 36,900 ש"ח לשכר טרחה של עורך דין.

   

  19.בקביעתם של סכומי ההוצאות ושכר הטרחה התחשבתי במרכיבי הסעד; בשיעורה הנכון של אגרת ההליך; בהיקף העבודה המוערכת, שנדרשה בניהולה של פרשת התביעה ובהתייצבותם של חלק מהתובעים לשלושה דיונים לפניו של בית המשפט. את כל הסכומים, הנקובים בפסק דיני זה, יש לשלם בתוך 15 ימים מיום, שבו קיבלה הנתבעת לידיה פסק דין זה. אחרת, ייתוספו להם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה הנזכר, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.

   

  ניתן הערב, מוצ"ש של ב' בסיון התשפ"ד, 8 ביוני 2024, שלא במעמד-הצדדים.