פלונית נ' פלקו בע"מ ואח'

ההליך, הצדדים ויריעת המחלוקת

1. עניינו של ההליך, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף הנובעים מתאונה שארעה לתובעת במהלך עבודתה, כמפורט להלן.

2. נתבעת 1 היא חברה בע"מ, שהפעילה במועדים הרלוונטיים מפעל לייצור ארטיקים (להלן: "המפעל"). במועד הרלבנטי לתאונה, נתבעת 2 הייתה מבטחתה בביטוח מעבידים.

3. התובעת, ילידת 1993, החלה לעבוד במפעל למשך תקופה קצרה לפני השירות הצבאי; לאחר השחרור, היא חזרה לעבוד בו כפועלת באולם הייצור.

4. ביום 25/2/2016 נפגעה התובעת בתאונת העבודה מושא התביעה, שנסיבותיה לא שנויות במחלוקת, כפי שיפורט בהמשך (להלן: "התאונה"). נגרמה לה נכות אורתופדית, פלסטית ונפשית, כמפורט בהמשך.

5. יריעת המחלוקת בין הצדדים כללה הן את שאלת החבות והן את שאלת הנזק. בסיכומיה, חזרו בהן הנתבעות מהכחשת החבות, והעמידה את המחלוקת להכרעה על שאלות שיעור האשם התורם שיש לזקוף לחובת התובעת, שיעור הנזק, והפיצוי המגיע לה עקב התאונה.

   הפגיעה, הנכות הרפואית וראיות הצדדים

6. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של מומחים רפואיים כדלקמן: פרופ' דן מלר בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר ג'ינט שקד בתחום הפסיכיאטריה, וד"ר ליאור דיין בתחום האורתופדיה.

7. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדיות של מומחים מטעמן: הכירורג הפלסטי ד"ר תומר פרלוק, הפסיכיאטר ד"ר אורן פורת, והאורתופד ד"ר אברהם משיח.

8. הצדדים הגיעו להסדר דיוני בתחומי האורתופדיה והכירורגיה הפלסטית (במ/2). הוסכם ביניהם שהנכות האורתופדית של התובעת תעמוד על 5%; בתחום הפלסטי, בית המשפט יכריע על סמך חוות הדעת הרפואיות מטעמם וכן תמונות עדכניות של הצלקת. בתחום הנפשי - לנוכח הפערים בין חוות דעת מומחי הצדדים ובהעדר הסכמה אחרת, מונתה כמומחית מטעם בית המשפט ד"ר שגית משגב (להלן: "ד"ר משגב" או "המומחית").

9. ראיות הצדדים: מטעם התובעת הוגשו תצהיר עדותה הראשית, תצהיר אחותה העוסק במישור הנזק, מסמכים הכוללים תמונות של הפציעה מסמוך למועד התאונה, תלושי שכר, מסמכי מל"ל, טופס ב.ל 250, ועוד; מטעם הנתבעות הוגשו תצהיר מנהל היצור של נתבעת 1 שהיה ממונה על התובעת (להלן: "מנהל הייצור") וכן מסמכים הכוללים הנחיות והוראות בטיחות לעובדים, דיווח למשרד העבודה, מסמכים הנוגעים להעסקתה אחרי התאונה וסיומה ביום 25/9/2016 ועוד. עוד הוגשו לתיק תמונות של כף היד הפגועה שצולמו במהלך הדיון (במ/3).

   התובעת ומנהל הייצור נחקרו על תצהיריהם (שסומנו ת/1, נ/1 בהתאמה). ציור סביבת התאונה שציירה התובעת במהלך חקירתה הנגדית סומן נ/2; תצהיר האחות הוגש בהסכמה ללא חקירה (וסומן ת/3). קבלת וסימון ראיות הצדדים נעשו תחת התנגדות הדדית לעדויות מפי השמועה, סברה, מומחיות, הרחבת או שינוי חזית, ועוד כמפורט מפיהם (בעמ' 9 ש' 14-1).

10. חוו"ד מומחי הצדדים, שאלות ההבהרה למומחית ותשובותיה הוגשו ללא חקירה (במ/1).

    דיון והכרעה בנושא האשם התורם, לאחר שהמחלוקת בשאלת החבות הוסדרה 

11. כפי שצוין בפרק המבוא, הנתבעות חזרו בהן מהכחשת החבות, וב"כ הבהירה ש"אין נטען ע"י הנתבעות לדחיית התובענה בנסיבות".

12. לשיטת הנתבעות (ציטוט מתוך סיכומיה), "התובעת הייתה זו אשר היה בכוחה למנוע את הנזק. האירוע מחמת התנהגותה בניגוד להוראות ארע בין חוסר תשומת לב עקב שיחתה עם עובד אחר, או בחוסר תשומת לב בביצוע הפעולה שהביאה לפגיעתה בכניסתה מתחת לקו המסוע, משכך, היה לה אשם תורם בקרות הנזק שאירע לה. בשים לב ל'אשם המוסרי' (יחסי עובד-מעביד) נעריכו ב-20%". התובעת, מנגד, טוענת בסיכומיה שאין לייחס לה אשם תורם כלשהו.

13. לאחר שבחנתי את כלל הראיות ואף נתתי את הדעת להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים, שוכנעתי שיש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם, אותו מצאתי להעמיד, בנסיבות העניין, על 10%. אפרט ואנמק.

14. למרות שאין עוד חולק בדבר קיומה של חבות כלפי התובעת, ההכרעה בשאלת האשם התורם מצריכה התייחסות לראיות שנשמעו בנושא, אם כי באופן חלקי ומצומצם, ולצורך עניין זה בלבד.

15. נסיבות התאונה ופרטי סביבת העבודה הרלבנטית לא שנויים במחלוקת בין הצדדים, ואלה עיקרם (כעולה מהתיאור בתצהירים, בטופס ב.ל 250 והדיווח למשרד העבודה): במועד התאונה, התובעת הוצבה לעבודה ליד התפצלות מסוע שעליו ארטיקים, עם עובדת נוספת; תפקידה היה להכין קרטונים המגיעים שטוחים, עבור הפועלת השנייה, שמתפקידה היה להכניס לתוכם ארטיקים. במהלך העבודה, התובעת שוחחה עם עובד אחר, והבחינה בארטיקים שנפלו על הרצפה. היא עצרה את השיחה עמו, הלכה לאחור, והתכופפה כדי להרימם. שרוול חולצתה הסתבך בגלגל המסוע, ידה "נשאבה" וכף ידה השמאלית נמחצה בין מסוע האריזה לגליל של המסוע, נגרם נזק עמוק ביותר למקטעי עור בגב כף היד.

16. הנתבעות מפנות את הזרקור לשאלה האם פעולת התובעת להרים שלגונים, בנסיבות פרטי התאונה כמתואר ומוסכם, מנוגדת לאופן ביצוע העבודה הנדרש ולהנחיות שניתנו לה, כטענת הנתבעת 1.

17. המסגרת הדיונית: הנטייה בפסיקה היא לא להחמיר עם עובדים ולהטיל על מעביד אחריות להתרחשות תאונות במהלך שגרת העבודה. כך, נקבע שלא בנקל ייחס בית המשפט רשלנות תורמת לעובד (ראו בע"א 663/88 שירזיאן‎ ‎נ' לבידי אשקלון בע"מ (12.5.1993): "קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם" אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ראו גם: ע"א 3573/12 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ (4.6.2017); ע"א 5850-10 חברת דפרון בע"מנ'עזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.2012); ע"א 3769-97 דהן נ' דני (17.11.1999)). הלכה זו מבוססת על העיקרון לפיו בעוד שהעובד פועל בד"כ על פי ההוראות והנהלים שהמעביד מנהיג במקום העבודה, המעביד יכול להשליט סדרי עבודה שיביאו בחשבון מראש גם את רשלנותם הצפויה של עובדים. ראו בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9.1.1984): "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו". ראו גם בע"א 1815-09סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון (21.3.1991); ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ (7.9.1989); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (19.11.1987); ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (21.4.1982).

18. מהדין לנדון: לא יכולה להיות מחלוקת על כך שנפילת ארטיקים ממסוע היא אירוע צפוי במפעל מהסוג דנן; אני מוצאת שפניית עובד להרימם טבעית ומתבקשת, גם אם לא נתבקש לכך במפורש. האשם התורם שנזקף לחובת התובעת, לא נוגע לעצם הפעולה, כי אם לאופן הביצוע, שמצאתיו חסר זהירות במידה הנדרשת בנסיבות העניין, ראו בהמשך.

19. הוברר, שסביבת העבודה מורכבת ממכונות שטמונה בהן סכנה למי שמצוי בקרבתן, ובעיקר באזור שמתחת להן. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומו של סיכון אינהרנטי בסילוק מוצרים שנפלו בקרבת מכונה עם מסוע כמו זו, ולהתרחשות מהסוג שאירע בענייננו, עת שהתובעת התכופפה להרים את הארטיקים שנפלו, וידה נמשכה למסוע. בנסיבות אלה, על המעסיקה להקפיד על קביעת נהלים ברורים להתנהלות עובדים במצב בו עשויה להיווצר קירבה לאזור שטמון בו סיכון עבורם, להקפיד על הטמעתם בקרב העובדים ולפקח על קיומם. לצד זאת, עליה לנקוט מלכתחילה באמצעים למניעת התממשות הסיכונים, ולדרכי טיפול מידי, בקרותם, כמו עמדת לחצן עצירה מאוישת, הרלוונטית לענייננו.

20. כפי שאצביע להלן, הנתבעות לא הביאו ראיות שיתמכו בטענתן שהתובעת פעלה בניגוד לנהלים, ולמעשה הן לא הציגו נהלים ברורים ולא העידו עדים רלוונטיים שישפכו אור אודות המחלוקת בשאלה מי היה האחראי להרמת ארטיקים שנפלו על הרצפה תוך כדי העבודה - עובדי פס הייצור או עובדי הניקיון, אולי שניהם. עובדה זו תיזקף לחובת הנתבעות.

21. עם קבלת התובעת לעבודה במפעל היא הוחתמה על מסמך הנחיות כלליות ונהלי עבודה (נספח 1 למוצגי הנתבעות, להלן: "מסמך ההנחיות"); במסמך ההנחיות נכלל איסור ברור על הכנסת יד למכונה, אותו לא הפרה התובעת.

22. מעבר למסמך ההנחיות הנ"ל, התובעת נכחה במהלך תקופת עבודתה בנתבעת 1 בהדרכה קבוצתית תקופתית, בה ניתנו הסברים בעל פה. התובעת הטעימה שלא הייתה מצגת, וכי הייתה זו פגישה קבוצתית בחדר האוכל, שאינה זוכרת את תוכנה (עדותה בעמ' 44 ש' 17-34 לתמלול פרוטוקול דיון ההוכחות, להלן: "הפרוטוקול"). הנתבעת 1 לא הוכיחה את פרטי ההדרכה/ות הנ"ל, וטענת התובעת שלא הוחתמה על דבר לא נסתרה; תימוכין לכך מצאתי באי זימון לחקירה של מעביר ההדרכות, מר י'; ראו גם בעדות מנהל היצור בתצהירו סעיפים 9-7, בבימ"ש; עמ' 10-6 לפרוטוקול).

23. זאת ועוד. מנהל היצור אישר בעדותו שאין בתכני הדרכה לעובדים שעליהם סיפר, התייחסות ספציפית לאופן שבו אוספים משהו שנפל (עמ' 11 ש' 20-10 לפרוטוקול). הוא טען שתפקיד עובד הניקיון הוא להרים ארטיקים, ורק לו מותר לעשות כן (עמ' 16, ש' 32-7). לצד זאת, הוא אמנם טען שהנחייה הכללית לעובדי פס הייצור היא ש'אין להרים מוצר שנופל', אך כאשר עומת עם טענת התובעת שהוא עצמו הורה לה כמה פעמים להרים ארטיק שנפל, השיב באי נוחות (כך התרשמתי), כי יתכן והורה לה לעשות כן. בהמשך ובאותה נשימה, ביקש העד להבהיר שככל שנתן הוראה כאמור, היה זה בתחנת עבודה אחרת, מזו שבה אירעה התאונה (עמ' 15 לפרוטוקול), ואילו לאחר מכן אמר כי "סיכוי קלוש" (להבדיל משלילה מוחלטת, ר.ש) שהורה לה לעשות כן ביחס לסביבת המכונה דנן (עמ' 16 ש' 6-1 לפרוטוקול).

24. המסקנה מן האמור היא, שלא היו איסור גורף או הנחייה ברורה בתחנת העבודה הרלבנטית, ביחס להרמת שלגון שנפל.

25. התובעת נחקרה אחרי עדותו של מנהל הייצור, וזאת לבקשתו ובהסכמת הצדדים. כשעומתה עם טענת מנהל היצור, לפיה היא לא נדרשה להרים את הארטיקים, התובעת השיבה שאינו דובר אמת (עמ' 34 ש' 4-11 לפרוטוקול) ועמדה על גרסתה שהיא קיבלה הוראות להרים ארטיקים שנפלו על הרצפה (עמ' 33 ש' 32-25 לפרוטוקול): "... בעצמו היה אומר לי, הוא היה פונה אלי ... ואומר לי להרים את הארטיקים מהרצפה, באופן אישי. ... כי הוא היה תמיד רוצה שהמפעל והאזור יהיה נקי, כי זה מפעל מזון וזה אמור להיות נקי".

26. בעוד שעדות התובעת הותירה עליי רושם מהימן בנושא זה, התרשמתי מעדות מתחמקת ומתחכמת של עד הנתבעות באותו עניין.

27. עוד התרשמתי שהדיווח שהוגש למשרד העבודה (מסמך 3 למוצגיה) מגמתי ומתגונן. בדיווח הנ"ל, הנושא את התאריך 6/3/2016, נכתב שהנסיבות הן "לטענת העובדת". זאת, למרות שמנהל היצור הבהיר שהוא עצמו לא היה עד ראיה לתאונה, סיפר ששמע עליה ואף ניגש לתובעת, וכי נערך תחקיר בנוכחותו, כך שמצופה היה שהדיווח למשרד העבודה יכלול ממצאי תחקיר שנערך ולא את גרסת העובדת, לכאורה.

28. במאמר מוסגר יצוין כי אותו התחקיר, כמו גם דפי הדרכות, לא הוצגו במסגרת ההליך שלפנינו, בנימוק שלא אותרו על ידי העד (עמ' 18 ש' 23 - עמ' 19 ש' 14 לפרוטוקול).

29. עוד מתוך הדו"ח למשרד העבודה, בסעיף העוסק בנסיבות התאונה, נכתב ש"תוך כדי ניקוי המקום" של תחנת העבודה של הרכבת קרטונים, "העובדת נכנסה מתחת למסוע בתוך כדי התעסקות בנושאים אחרים שיחות עם עובדים והכניסה ידה מתחת למסוע". הנה כי כן, אין במסמך אמירה שהפעולה הייתה בניגוד להוראות של "ניקיון" או הרמת שלגונים.

30. עוד נכתב באותו דיווח, באופן מגמתי, העובדת הייתה עם "בגד רפוי". זאת, בעוד שטענת הנתבעות כי התובעת לא לבשה ביום התאונה את מדי העבודה שסופקו לה, הכוללים חולצה שקצה שרווליה מהודקים, נזנחה בסיכומיהן, ולא בכדי; שכן, מנהל הייצור הסתייג ממנה במהלך עדותו (סעיף 10, סעיף 12 סיפא לתצהירו, עדותו בעמ' 3 -5 ובעמ' 17 ש' 31-11 לפרוטוקול) וטענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעות.

31. הנתבעות נמנעו מלזמן לעדות את מי מעובדי הייצור הרבים שבמפעלה, כ-100 במספר כיום (עמ' 3 ש' 23 לפרוטוקול), כ-85 במועד התאונה (על פי הדוח למשרד העבודה). עדותם יכלה לסייע בבירור השאלה האם הייתה הנחיה להימנע מהרמת ארטיקים בתחנה בה אירעה התאונה, האם התובעת פעלה בניגוד לנהלים משעה שלא הציגו נהלים ברורים שישפכו אור על המחלוקת (עמ' 18) מי היה האחראי להרמת ארטיקים שנפלו על הרצפה תוך כדי העבודה – עובדי פס הייצור או עובדי הניקיון, ועוד; הן נמנעו גם מלזמן לעדות את עד הראיה ט.ק שפרטיו בדוח למשרד העבודה. לעומתן, לא מצאתי לזקוף לחובת התובעת אי זימון עדים ממקום העבודה, שהרי נסיבות התאונה לא שנויות במחלוקת, וממילא פרטי העובדים והשליטה על זימונם, מצויים בידי הנתבעת 1.

    הימנעות הנתבעות מזימון עדים כאמור, מהצגת מסמכים בכתב שנערכו ע"י הנתבעת 1 עצמה, כמו דפי הדרכות ותחקיר מזמן אמת - מקימה את החזקה, שלו הובאו, הם היו פועלים לרעתה.

32. מכל האמור, בנסיבות שתוארו, ניתן לקבוע שכאשר התובעת התכופפה להרים שלגונים, היא פעלה לטובת המעסיקה, הנתבעת 1. זאת, באופן העולה בקנה אחד עם עדות מנהל היצור, אשר אישר כי התובעת הייתה עובדת טובה, חרוצה ומסורה לעבודתה (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 26 עד עמ' 3 ש' 1).

33. עם זאת, ממהלך האירועים שקדמו לתאונה, ונסיבותיה, מצאתי שביצוע פעולת ההתכופפות לשם הרמת הארטיקים שנפלו, נעשה על ידי התובעת באופן חסר זהירות ושגוי, ובכך היא אפשרה את התממשות הסיכון הטמון במסוע, סיכון שהיא הוזהרה מפניו בכלליות, ואף הייתה אמורה להיות מודעת לו לאור הותק והניסיון שלה בעבודה במפעל.

34. התובעת שהייתה אמנם צעירה במועד התאונה, התחילה לעבוד אצל הנתבעת 1 ביום 1/8/14, דהיינו כשנה וחצי עובר לתאונה; זאת, בנוסף לתקופת עבודתה באותו מפעל לפני השירות הצבאי. מתיאורה את תחנת העבודה הרלבנטית (סעיפים 4,3 לתצהירה) ומעדותו של מנהל היצור בהקשר זה (עמ' 20 סיפא - 21 רישא לפרוטוקול), ניתן להבין שמדובר בתחנה עמוסה, שרצף העבודה בה חשוב. אין חולק שהתובעת שוחחה עם עובד אחר, ובמילים אחרות - היא לא הקפידה על רציפות העבודה, כנדרש ממנה. התובעת, שהכירה היטב את כל תחנות העבודה במפעל, ידעה שמהלך רצוף של העבודה חיוני, והייתה אמורה להיות מודעת לסכנה הצפויה והטמונה מתחת למסוע, כמו גם לזהירות היתרה הנדרשת בקרבתו. היא בחרה לגשת לכיוון הארטיקים שנפלו, התכופפה והתקרבה לאזור הסכנה באופן לא זהיר די הצורך.

35. באיזון בין כל אלה, מצאתי לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

    דיון והכרעה בשאלת הנזק

    הפגיעה, הנכות הרפואית

36. התאונה הותירה בתובעת נכות רפואית - גופנית ונפשית. כפי שצוין בפרק המבוא, בתחום האורתופדי הסכימו הצדדים על 5% נכות רפואית צמיתה, בתחום הפסיכיאטרי קבעה מומחית בית המשפט 5% נכות, ואילו בתחום הפלסטי - הותירו הצדדים את ההתרשמות לבית המשפט.

    בשולי הדברים ולהשלמת התמונה, אציין שברקע קיימת קביעת המל"ל, שאינה מחייבת בהליך זה למעט לצורך ניכויים; פרטיה הוגשו כחלק מראיות הצדדים, והם מצויים גם בחוו"ד מומחים, ראו למשל בחוו"ד מומחה הנתבעות בתחום האורתופדי. הוברר, שהמל"ל (שקבע 10% נכות בגין צלקת וכי לא נותרה נכות אורתופדית צמיתה ולא הפעיל את תק' 15), לא נדרש לטענות בתחום הנפשי, שכלל לא הועלו בפניו. התובעת פנתה לראשונה לטיפול נפשי רק בשנת 2020, זמן רב אחרי שההליך במל"ל הסתיים, בשנה בה הוגשה התביעה לבית המשפט, וככל הידוע, לא הוגשה למל"ל תביעה להחמרת מצב בגין התחום הנפשי, או בכלל.

37. מומחי הצדדים בתחום הכירורגיה הפלסטית תיארו בחוו"ד את הצלקות בגב כף ידה השמאלית של התובעת. מומחה התובעת העריך את הנכות המגיעה בשיעור של 10% ואילו מומחה הנתבעות סבר שמדובר ב- 6% נכות. אחת מהן נרחבת ודומיננטית, מיקומה באיזור העליון של גב כף היד, לכיוון שורש כף היד (להלן: "הצלקת"). כל אחד ממומחי הצדדים תיאר אותה במועד בו בדק את התובעת, ואף אני התבוננתי בה במהלך ההתדיינות; בישיבת ההוכחות האחרונה אף ביקשתי לתעד זאת בצילום. התמונה שצולמה ע"י ב"כ התובעת הוגשה לתיק, יחד עם סיכומיה. תמונה מוקדמת יותר, אף היא בצבע, וככל הנראה מזוית ותאורה אחרות, מצורפת לראיות התובעת. הצלקת גדולה, בולטת ומכערת. עם זאת, בראייה אובייקטיבית ואמפטית, ומבלי שיהא בכך חלילה כדי להקל ראש בתחושות הסובייקטיביות של התובעת או כדי לבקש לפגוע בה, התרשמתי מהעצמה מופרזת בהתייחסותה לצלקת המתוארת בפיה כ"עיוות ופגם בלתי נסבל", ועוד. אין לי אלא לקוות שסיום ההליך יאפשר לה להסכין עם קיומה, ולהקטין את מידת ההשפעה של תחושותיה בגינה.

38. בשים לב לגודל הצלקת, המראה והמיקום שלה, אני מעדיפה את הערכת הנכות הרפואית של מומחה התובעת ששיעורה 10%, ומוצאת שהיא סבירה והולמת.

39. ההסדר הדיוני בדבר נכות רפואית צמיתה מוסכמת בשיעור של 5% בתחום האורתופדי, לא מפרט את מהות הליקוי מושא הנכות. בחינת פרטי הפציעה והריפוי כמשתקף בתיעוד הרפואי וחוו"ד מומחי הצדדים, מעלה שאין פגיעה גרמית ישירה; להבנתי, מדובר בנכות נמוכה כמוסכם, הכוללת מגבלה קלה בתנועות שורש כף היד השמאלית, הלא דומיננטית, וכאב עצבי הנובע מהצלקת.

40. המומחית בתחום הפסיכיאטריה ציינה בחוות דעתה, שאין תיאור או תיעוד של הפרעה פסיכיאטרית מאובחנת, מעקב פסיכיאטרי או טיפול פסיכולוגי מלפני התאונה, הגם שהתובעת דיווחה על היפראקטיביות ללא אבחון "רשמי" וכן על חרדה מוגברת מנהיגה עובר לתאונה. התובעת פיתחה בעקבות התאונה "תחלואה נפשית שכוללת הפרעת פוסט טראומטית כרונית ותסמינים לפחות חלקיים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, אשר גורמות לפגיעה מסוימת לתפקודה בתחומי החיים". עם זאת, ציינה המומחית, ש"למרות המצוקה המתוארת, היא לא נמצאת במעקב או בטיפול, והייתה בפגישות בודדות בלבד, ארבע שנים לאחר התאונה". ובמקום אחר, "התובעת עובדת, מתארת חיי משפחה וחברה טובים ומהנים ואינה נוטלת טיפול תרופתי, לא נמצאת במעקב פסיכיאטרי ולא בטיפול פסיכולוגי".

41. שיעור הנכות הצמיתה הועמד על 5% נכות "עקב סימנים קליניים שארתיים והפרעה קלה במישורי החיים השונים", בהתאם לסעיפים 34ב' (1-2) לתקנות הביטוח הלאומי הרלוונטיות.

42. בפרק הסיכום, המליצה המומחית על הערכה פסיכיאטרית במסגרת קופת החולים והתאמת טיפול פסיכותרפי קצר טווח. במענה לשאלות הבהרה, היא הסבירה שמטרת הטיפול, הממוקד בטראומה, להקטין את הסיכון לתחלואה נלווית וכדי לשפר את סיכוי התובעת להחלמה ולשיפור התפקוד, וכי בדרך כלל מדובר בעד שנה, בתדירות של פעם בשבוע; העלות תלויה בסוג המסגרת ובתנאי ההתקשרות; במסגרות הציבוריות נדרשת לא אחת המתנה, ואילו עלות טיפול פסיכולוגי פרטי נעה בין 400-600 ₪ לפגישה.

43. חוו"ד מומחי הצדדים בכל התחומים הוגשו בהסכמה ללא חקירה, לצד ההסכמה הדיונית בתחומי האורתופדיה והכירורגיה הפלסטית, ומומחית בימ"ש בתחום הפסיכיאטרי לא זומנה לחקירה. קביעתה בדבר נכות הרפואית צמיתה של 5% לא נסתרה, ולאחר בחינת קביעותיה בראי כלל הראיות, אני מאמצת אותה.

44. מכל האמור, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת, עומדת (במעוגל) על 18.8%.

    הנכות התפקודית

45. להלן עיקר מהלך חייה ותעסוקתה של התובעת לאחר התאונה, מתוך הראיות, לרבות תיעוד רפואי וחוו"ד בתחום הפסיכיאטרי: ערב התאונה, התובעת עבדה כפועלת יצור במפעל הנתבעת 1; היא הייתה מוגבלת מעבודה פיזית תקופה ממושכת וחזרה למעגל העבודה אחרי כעשרה חודשים. לאחר מכן היא עבדה במשך כשלוש שנים במוקדים טלפוניים, במהלכן, עם פרוץ הקורונה היא פוטרה ולא עבדה כחודשיים; בשנים האחרונות היא עובדת כמטפלת בסבה ובסבתה, במסגרת זכאותם לעזרה ביתית מכוח חוק סיעוד; במהלך השנים, התובעת התחילה וסיימה קורס בן כעשרה חודשים של איפור, טיפוח וספרות, אך אינה עוסקת בכך; במועד בדיקתה ע"י הפסיכיאטרית, התובעת דיווחה על קשר זוגי יציב, הנאה מחיי המשפחה וקשר חם וקרוב עם המשפחה המורחבת; הריון ולידה; במועד עדותה, דווח על פרידה מבן הזוג, וכיום היא אם חד הורית, המתגוררת עם בנה בשכנות לסבה וסבתה, בהם היא מטפלת בשכר.

46. לשיטת התובעת, נכותה התפקודית גבוהה מזו הרפואית, והיא מבקשת להעמידה על 28%. התובעת מספרת שהיא תיכננה ללמוד איפור והדרכת כושר ולהשתלב בעתיד בתחום הבריאות והלייף סטיילינג. היא מציינת מגבלת תנועה של שורש כף היד, חולשה באחיזה וכאב עצבי באזור, המקשים על עבודה הדורשת הפעלת כוח בכף יד שמאל או הרמת חפצים כבדים; באשר לצלקת בגב כף היד, התובעת מתארת תחושת מבוכה ופגיעה קשה בדימוי הגוף שלה, קושי להשתלב בעבודה הכרוכה ביציאה מהבית וחשיפה לאנשים; עוד היא מציינת חוסר סבלנות, התקפי חרדה וקשיי שינה, צמצום בחייה, הימנעות מאינטראקציות חברתיות. היא מספרת, שאחרי שהשלימה את הקורס הנ"ל, היא התחילה לעבוד במספרה, אך לא עלה בידה להתמודד עם שאלות על הצלקת והתאונה, היא הייתה פורצת בבכי, והחליטה לא לעסוק בכך; (עמ' 49 לפרוטוקול). לדבריה היא מרגישה שהיא מצויה בסביבה ביתית מוגנת, בעבודתה כמטפלת בשכר בסבה וסבתה.

47. הנתבעות, מנגד, מבקשות להעמיד את הנכות התפקודית של התובעת על 10% בלבד. לשיטתן, אין לנכות הפלסטית משמעות תפקודית, הנכות האורתופדית מינורית ואין מגבלות תנועה, ואילו הנכות הפסיכיאטרית קלה. עוד טוענות הן שלא חל שינוי מהותי במסלול חייה של התובעת בעקבות התאונה שכן לימודיה בתחום האיפור או השיער לא באו לכדי מימוש ללא קשר לתאונה ולמגבלותיה בגינה; עוד הן טוענות ש"סביבת השכר" של התובעת הייתה לפני התאונה ואחריה בגבולות שכר המינימום במשק, וכי בחירתה לעבוד בטיפול בסבה וסבתה נעשתה מטעמי נוחות, שכן הם מתגוררים בשכנות לה. לגישתן, עבודה זו מתאימה למצבה המשפחתי, והכנסתה עולה על זה שהיה צפוי לה אצל הנתבעת1.

48. למען הסר ספק, איני מקלה ראש בתחושותיה הסובייקטיביות, כאישה צעירה הנושאת צלקת במקום בולט לעין; כזו שניתן להסתיר רק באמצעות תחבושת אלסטית או כפפה. עם זאת, התרשמתי ממגמתיות והאדרה בעדותה בפני, בכל הנוגע למראה הצלקת, לקשיים יומיומיים, תעסוקתיים, חברתיים, בכך שהיא מייחסת את כל אלה לצלקת בגב כף היד שלה. התרשמתי מחוסר הלימה בין תיאוריה באוזני, התפרצויות בכי, קוצר רוח ועוד, ובין עדותה והתנהלותה בפני ביתר הזמן הרב בו שהתה באולם הדיונים, מול דוכן העדים ומחוץ לעדות; הן אף לא עולות בקנה אחד עם רצף תעסוקתי במהלך השנים לאחר תקופת הריפוי, קיום זוגיות טובה ויציבה שהחלה אחרי התאונה ונמשכה מספר שנים, הריון ולידה ואימהות טובה ומשמחת, כפי שתיארה באוזני המומחית, עם התחלה וסיום של קורס איפור וספרות בין 10 חודשים. התובעת מסרה גרסאות שונות לגבי הסיבה שבעטיה אינה נוהגת; בעוד שלמומחית בית המשפט, היא סיפרה שהחלה לסבול מחרדת נהיגה טרם פגיעתה נשוא ענייננו, למומחית הנתבעות היא סיפרה שאינה נוהגת עקב כאבים ביד (עמ' 1 פרק הפרטים האישיים).

49. באשר לתפקוד היומיומי בהווה, לא מצאתי אינדיקציה למגבלה ממשית, אם בכלל; בין היתר, ניתן להתרשם מכך שהתובעת סיפרה למומחית שהיא מנקה את ביתה בעצמה מידי יום, ובמהלך חקירתה בבית המשפט, העידה שהיא מנקה את בית הסבא והסבתא שלה (עמ' 53 ש' 9-6); התובעת השלימה קורס איפור וספרות בן 10 חודשים, שדומה כי לא ניתן לחלוק על ההנחה שהוא מצריך שימוש תקין ומדויק בשתי הידיים.

50. בנוסף, נמצא שיש רצף תעסוקתי מתום תקופת הריפוי והמגבלות התעסוקתיות שהוטלו במהלכה, והתרשמתי שמדובר מבחירות תעסוקתיות שאינן קשורות בהכרח בהשלכות התאונה והנכויות בגינה. למשל, בעבודתה בנתבעת 1, היקף המשרה היה גדול יותר, היא נדרשה לעבודה במשמרות, לשעות נוספות ולנסיעות; כך גם בעבודתה אחרי התאונה בעיר אחרת, ועוד.

51. כמו כן, מהתיעוד שהוצג ומחוות דעת המומחית, עולה כאמור שהתובעת פנתה לראשונה לטיפול נפשי באופן יזום רק בשנת 2020, זמן לא רב לפני הגשת התביעה, לא המשיכה בטיפול לאורך זמן. יש בכך כדי לתמוך בהערכה, שלו היה מדובר במצוקה משמעותית המפריעה למהלך חיים תקין, היא הייתה מתמידה בכך.

52. מצאתי כי הנכויות בשלושת התחומים שזורות זו בזו, ודומה שכל ניסיון להתייחס אליהן במנותק, יהא מלאכותי, ותלוש ממציאות חייה של התובעת, כפי שהיא משתקפת מהראיות ומחוו"ד המומחים. למעשה, הנכויות בתחומי הפסיכיאטריה והאורתופדיה, קשורות בצלקת, ועיקרן נובע ממנה. כך, עולה מחוו"ד בתחום הפסיכיאטרי שהמקור לתסמונת הנפשית שהתובעת סובלת ממנה, הוא מראה הצלקת, אובייקטיבית וסובייקטיבית, והתייחסותה אליה; הפגיעה העורית העמוקה, שהצלקת היא התוצאה השיורית לה, עומדת מאחורי הנכות האורתופדית המוסכמת; הביטוי לה הוא ספק מגבלה בתנועה, ספק כאבים, שהרי מומחי הצדדים חלוקים ביחס אליהן.

53. אני מאמינה שבנסיבות מסוימות כימות מספרי של נכות תפקודית עשוי להתברר כלא מדויק עד מלאכותי, וכי לא אחת, הדרך הראויה היא להבין את ההשפעות של מצב רפואי על הנפגע בתחומי החיים השונים; ניסיון החיים מלמד שיש מי שהשפעתה של נכות רפואית במישור התעסוקתי, למשל, שונה מהשלכותיה בתפקוד במשק הבית, בחיי המשפחה, ועוד. עם זאת, נהוג בפסיקה לקבוע "עוגן" מספרי.

54. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בראי כלל הראיות, חוו"ד המומחים ומרכיבי הנכויות הרפואיות, התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובעת בפני, ממהלך חייה האישי והתעסוקתי עובר לתאונה ומאז, אני מעמידה את נכותה התפקודית בעת הזו, על 13%. זאת, בין היתר, תוך התחשבות גם ב"אופק" לשיפור המצב הנפשית, המרכיבה בחלקה את הנכות הנ"ל. הפיצוי יחושב באופן מותאם לכל ראש נזק רלבנטי, ובאופן גלובלי במקרים המתאימים.

    הפיצוי לתובעת

55. נתונים: התובעת ילידת X/X/93. במועד התאונה מיום 25/2/16 היא הייתה כבת 23, כיום היא כבת 32, אם לפעוט, כבן 4.

    עיסוקה ערב התאונה - פועלת יצור במפעל הנתבעת 1. תחילת עבודתה שם, 1/8/2014 (ראו בתלוש השכר לח' 1/16). שכרה הנומינלי היה: 5,090 ₪ ברוטו.

    התובעת חזרה למעגל העבודה ביום 1/1/2017, דהיינו - כ-10 ח' אחרי התאונה. בשנים הראשונות אחרי שחזרה לעבוד, שכרה היה נמוך בכ-10% משיעורו עובר לתאונה; כפי שפורט לעיל, התובעת עובדת מאז 2022 וכיום היא מטפלת מטעם חברת סיעוד בסבה וסבתה, חמש פעמים בשבוע למספר שעות בכל פעם; שכרה החודשי המצטבר (כ- 5,700 ₪) עולה על שכרה במפעל הנתבעת 1, כאשר היקף עבודתה נמוך יותר והתנאים, לכאורה, נוחים יותר (עמ' 55 לפרוטוקול למטה).

    השכר הממוצע במשק לחודש 1/25: 13,153 ₪ ברוטו; אחוז המס השולי - 20%, אם כי נראה, שבמצבה המשפחתי כאם חד הורית, ונקודות הזיכוי, כיום לא היה מנוכה מ"ה.

    מקדם היוון לגיל 67: 259.8

    נזק לא ממוני- כאב וסבל

56. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית העומדת על 18.8%, מרכיביה של הנכות ויתר שיקולים הצריכים לעניין, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה - 120,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

    הפסדי שכר בעבר ופגיעה בכושר ההשתכרות

57. בהתאם להמלצות רפואיות ותעסוקתיות שהמעסיק נדרש לכבד, התובעת הייתה באי כושר מלא למשך 3 חודשים, ולאחר מכן היא הייתה מוגבלת בעבודה המצריכה הרמת חפצים כבדים ותפיסה בידה השמאלית, למשך כחצי שנה, ועד לחודש 11/16. הנתבעת 1 מפנה לכך שהתובעת דחתה הצעת חזרה לעבודה במפעל בתום א"כ המלא, לתפקיד אחר שיתאים להמלצות רופא התעסוקה; היא בחרה באפשרות לסיים את עבודתה בנתבעת 1 ביום 25/9/2016 (נספחים 6,5 לראיות הנתבעות), וקיבלה את זכויותיה (נספח 7 לראיות הנתבעות). התובעת הסבירה בעדותה שהיא סירבה להצעה לחזור לעבודה בתפקיד אחר בהתאם למגבלותיה, בנימוק שהיה זה זמן קצר אחרי התאונה, היא הייתה בטראומה מהפציעה ולא הייתה מסוגלת לחזור לעבוד במפעל בו נפצעה (עמ' 55-54 לפרוטוקול); אני מקבלת את ההסבר, כהגיוני וסביר לשעתו. התובעת חזרה למעגל העבודה כ-10 ח' אחרי התאונה, ומאז היא עובדת באופן סדיר. תחילה עבדה בשירות לקוחות, וכיום ומזה מספר שנים, כפי שצוין, היא עובדת כמטפלת בסבה וסבתה המתגוררים בשכנות לה, וזכאים לעזרה ביתית מכוח חוק סיעוד. מהראיות עולה שהתובעת החליפה מקומות עבודה מטעמי נוחות (דבריה למומחית, עמ' 2 לחוו"ד ש' 5 מלמטה) וכך גם ביחס לעבודתה הנוכחית; התרשמתי שמדובר במשרה המתאימה לה בתקופה זו של חייה האישיים והמשפחתיים, כשנכותה הנובעת מהתאונה משפיעה אך לא מכתיבה לבדה את מהלך חייה ועיסוקיה.

58. לא שוכנעתי כי התאונה והנכות בגינה לבדן מנעו מהתובעת לעסוק בתחום האיפור, הטיפוח והשיער, או פגעו באפשרותה לחזור לכך בעתיד. היא בחרה ללמוד קורס ארוך, בן 10 חודשים, אחרי התאונה וכשהיא מודעת למצבה, וסיימה אותו בהצלחה. טענתה שעבדה תקופת מה במספרה, וחדלה עקב בושה, לא הוכחה בעדויות. התובעת לא פעלה במידה סבירה כדי לצבור ניסיון (ואולי אף בטחון) בטיפולים בקרב חברות, קרובות, בטענה שעשתה כן מעט, אך "חברות, משפחה, ראיתי שגם, עדיין מתחילים לשאול אותי שאלות על היד והחלטתי שאני לא מסוגלת יותר ששואלים אותי וחוקרים אותי" (עמ' 50 לפרוטוקול). אין בידי לקבל שהעדר התמדה במימוש לימודיה הנ"ל, נובע רק מקושי להתמודד עם שאלות על הצלקת; אני מתקשה אף לקבל שזו הייתה הסיבה לבחירתה שלא להעניק שירותי אסתטיקה לחברות או בנות משפחה, כפי שטענה בעדותה, שהרי אלה מכירות אותה ואת מצבה.

59. לשיטת התובעת, יש לפסוק לה פיצוי לעבר בגין הפסדי שכר בעבר, על פי ההפרש בין הכנסתה בפועל בשנים שחלפו מאז התאונה, לבין השכר הממוצע במשק; מבקשת היא, לחילופין ולכל הפחות, לפסוק לה לעבר פיצוי על פי הנכות התפקודית שהיא טענה לה, במכפלת שכרה ערב התאונה. מוסיפה היא וטוענת, שמאחר והיא הייתה כבת 23 בלבד במועד התאונה, יש לבסס את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, על השכר הממוצע במשק. לשיטתה, אלמלא התאונה היא הייתה מגשימה שאיפות שהיו לה בתחום האיפור, טיפוח ושיער, שפוטנציאל ההשתכרות בו גבוה. הנתבעות, מנגד, טוענות שהשתכרות התובעת לפני התאונה הייתה בגבולות שכר המינימום במשק; מציעה היא לקבוע בסיס לחישובי ההפסד לעתיד על פי שכר חציוני, בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע במשק.

60. לזכותה של התובעת, אציין כי התרשמתי ממאמצים לעבוד ולפרנס את התא המשפחתי שלה. היא אישה צעירה, שעבדה לפני הגיוס לצבא ולאחר שהשתחררה; היא עובדת ברציפות מאז תום תקופת ההחלמה בגין התאונה, ואף למדה מקצוע שאיני סבורה כי יש מניעה ממשית מפני עיסוק בו בעתיד. בנתוניה, ומעיקר הטענות בסיכומיה, אני מקבלת את הטענה לפיה בסיס ההשתכרות הנכון לצורך חישוב הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, הוא השכר הממוצע במשק, כמקובל בקרב צעירים בראשית דרכם, והנתבעות לא ביססו את טענתן שיש לחרוג מכך. עם זאת, ובשים לב להתרשמותי מנתוניה ומבחירותיה, ויתר שיקולים הצריכים לעניין, שוכנעתי שיש לפסוק את הפיצוי על דרך של אומדן גלובלי.

61. מכל האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר כדלקמן: הפסד מלא למשך 9 חודשים לאחר התאונה; מאז ועד שנת 2022, פיצוי גלובלי המשקף את הנכות התפקודית כפי שנקבעה על ידי, את השתכרותה בפועל, ואת השפעת השינויים במצבה האישי, לימודים, בחירותיה על העיסוקים באותה תקופה, בגין התאונה ולא בהכרח בקשר עמה; על בסיס שכרה ערב התאונה; מאז שנת 2022 ועד להווה, הכנסתה גבוהה יותר, בעבור היקף עבודת קטן יותר, כך שאינה זכאית לפיצוי.

62. את הפיצוי המצטבר בראש נזק זה, אני מעמידה על הסך של 90,000 ₪; הסכום כולל הפסד תנאים סוציאליים, והוא נכון למועד פסק הדין.

63. בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות, מצאתי לפסוק פיצוי גלובלי, המשקף קרוב למחצית החישוב האקטוארי המתקבל על בסיס השכר הממוצע במשק, את תוחלת חיי העבודה (גיל 67), הנחה הסבירה שלא יתרחש שינוי תעסוקתי בקרוב וכל עוד היא מטפלת בסבה וסבתה; מכל אלה אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 250,000 ₪. הסכום כולל הפסד תנאים סוציאליים בהתאם לפסיקה, והוא נכון למועד פסק הדין.

    עזרת הזולת

64. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין עזרה שהיא קיבלה ומקבלת עזרה מבני משפחתה. מתייחסת היא לעזרה מוגברת בתקופת ההחלמה מהתאונה, ולעזרה שוטפת בטיפול בבנה ובביתה. היא מבקשת לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין תקופת א"כ המידית, ולפי מפתח של 4 ש"ש, לאחריה ועד תוחלת חייה. הנתבעות, מנגד, טענו שנכון לפסוק פיצוי גלובלי מזערי, רק בגין עזרת קרובים בסמוך לאחר התאונה.

65. התובעת נזקקה לעזרה מוגברת בתקופת ההחלמה של כשנה, והיא זכאית לפיצוי בגין עזרת משפחתה. אותה עת, היא התגוררה בבית ההורים, ועדיין לא הייתה בזוגיות. אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה, על הסך של 18,000 ₪. באשר לדרישתה מעבר לתקופה זו, נכותה האורתופדית ביד הלא דומיננטית נמוכה, הנכות הנפשית מזערית וצפויה להשתפר לאחר הטיפול המומלץ ע"י המומחית (ככל שהדבר טרם התרחש), ועיקר הנכות בגין הצלקת, מבלי להקל בה ראש, מצוי במישור אסתטי; התובעת מגדלת את בנה בכבוד, מנקה את ביתה מדי יום, עובדת בטיפול בסבה וסבתה הקשישים. התרשמתי שככל שהיא נדרשת ומקבלת עזרה ממשפחתה, הרי שהדבר טבעי וקשור בהיותה אם חד הורית לפעוט. אשר לנכויות, השזורות זו בזו, כאמור, אני מתרשמת שיתכן מעת לעת קושי מסוים המצריך עזרה, אם כי לא באופן משמעותי וקבוע. מכל האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת מאז ההחלמה ולעתיד. אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, על הסך של 54,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

66. מדובר בתאונת עבודה, שהוכרה ככזו ע"י המל"ל. לפיכך, התובעת זכאית להחזר בגין כל הוצאותיה הרפואיות, לרבות בגין נסיעות לטיפולים; מעדותה עולה שהיא לא פנתה לקבל החזר בגינם ואין לה אלא להילין על עצמה בעניין זה. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בעבור טיפולים בהתאם להמלצת המומחית בתחום הפסיכיאטרי; אלא, שהמומחית ציינה בחוו"ד שניתן לקבלם במסגרת הציבורית, הגם שנדרשת המתנה. מאז תשובות המומחית לשאלות ההבהרה ועד למועד עדות התובעת, חלפה יותר משנה; התובעת לא הוכיחה כי פנתה לקבלת טיפול בקופת חולים, כי נכנסה לרשימת המתנה לא סבירה, או בכלל, ומיותר לציין את חובתה להקטין את נזקה ולפעול לקבלת הטיפול הנחוץ לה; למעשה, עולה מדבריה שהיא הניחה מראש שלא תוכל לקבל הוצאות אלו מהמל"ל; אין בידי לקבל את דרישתה בנסיבות אלה. אני קובעת אפוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרמו לה הוצאות רפואיות ונלוות להן הקשורות בתאונה, ואשר אינה זכאית להחזר מלא בגינן. לאור זאת, התביעה בראש נזק זה נדחית.

    סיכום ביניים

67. הפיצוי המגיע לתובעת מכוח ראשי הנזק הנ"ל (514,000 ₪), אחרי ניכוי אשם תורם של 10%, ולפני ניכוי תקבולי המל"ל, הוא הסך של 462,600 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

    שכר טרחת עו"ד במל"ל

68. התובעת עתרה לקבלת שכר טרחה בגין ייצוג במל"ל בסך של 8,242 ₪ (סכום שחושב לפי 17.5% מסכום התגמולים ששולם לה) וצירפה הסכם שכר טרחה. בהקשר זה מצאתי ממש בטענת הנתבעות שטענו כי לא זו בלבד שהסעד לא נתבע בכתב התביעה של התובעת ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה, הרי שהוא אף לא מקובל על פי דעת פוסקים (ראו למשל: ע"א 8326/12 כהן נ' עיזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (29.4.2013) ת"א (שלום רחובות) 56943-12-18 א.א נ' אלכס בוטז (23.5.2021)). דרישת התובעת ברכיב זה נדחית.

    סוף דבר

69. אני מחייבת את הנתבעות יחד ולחוד לפצות את התובעת, באמצעות הנתבעת 2, בגין התאונה מושא התביעה, סך של 462,600 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"). סכום הפיצוי נכון למועד פסק הדין, וממנו ינוכו תקבולי המל"ל, בהתאם למפורט בנספח 7 לראיות התובעת, כשוויים למועד פסק הדין. ליתרה יתווספו השתתפות הנתבעות בשכ"ט עו"ד של התובעת בשיעור של 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כחוק , וכן השתתפות בהוצאות המשפט שלה בגין אגרת פתיחת הליך ותשלום עבור חוו"ד מומחים, כשויים למועד פסק הדין. ב"כ התובעת תמציא לידי ב"כ הנתבעות אסמכתאות על תשלומים אלה, בתוך 5 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידיה. הסכום הפסוק בהתאם לאמור לעיל ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הנתבעות או בא כוחן, שאם לא כן הוא יישא ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד הפירעון.

     

    ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה